שיעור (תרגום סימולטני מרוסית) 22.07.22 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

כנס "ערבה" באירופה - ליטא 2022

תלמיד: חברים יקרים, רב יקר, אחרי ההרפתקאות המופלאות שקדמו לכנס, התכנסנו כאן בכנס פיזי, במקום המדהים הזה ביופיו בליטא כדי להתחבר ולבנות כזה כלי שבו הבורא יוכל לגלות את האור שלו. אנחנו רוצים להשתנות, זאת המטרה שלנו, אנחנו רוצים להפוך להיות כמוהו. לשם כך הגיעו חברים מהרבה מאוד ארצות, מרחוק מאוד, והשקיעו בזה לא מעט משאבים. יש פה כמעט 100 חברים מאירופה, מבריטניה, מספרד, מאיטליה, מהולנד, הגיעו גם חברים מאוקראינה, במוסקבה ובקייב יש התאספויות גדולות איתנו יחד.

ממה הכול התחיל? היה רצון לא גדול שנולד כאן בליטא במקום הזה, ופתאום הרצון הזה התחיל לגדול בצורה אקספוננציאלית משניה לשנייה, אפילו לא מדקה לדקה, התחילו להתחבר עוד ועוד חברים כל הזמן, התכללו בהכנה מוסקבה ואז קייב וזה הפך להיות למשהו גדול שנוהל על ידי כוח חזק מאוד שכבר עשה מערבולת שסחפה רצון ענק, ועם הרצון הזה אנחנו התכנסנו כאן.

אנחנו מרגישים יראה גדולה מאוד בפני מה שעומד לפנינו. אנחנו עדיין לא יודעים מה זה יהיה, אבל אנחנו מצפים שזה יהיה משהו נפלא, חזק, עוצמתי שנוכל להיכנס לתוכו כיוון שאנחנו מרגישים שכל הזמן הזה הבורא עזר לנו והוא עכשיו איתנו יחד. זה מורגש, אחרת מאיפה מגיעה היראה הזו.

ויש לנו שאלה, מה לעשות עם הרצון הזה, איך לכוון אותו בצורה נכונה כדי שהדרך לבורא תהיה הקצרה ביותר. איך לעשות את זה?

ראשית הייתי רוצה לברך את כולנו בהתאספות המשותפת הזו, חיבור, כנס, קו ישיר בין כל הלבבות שלנו. ואני מקווה שכולנו נמצאים בתפילה פנימית שהמאמצים שלנו באמת יביאו להתמוססות של כל הלבבות ללב אחד ובו נרגיש את הבורא שלמעשה הכין את כל זה ויצר את הכול. אני מקווה שבזה אנחנו נרגיש את הפגישה שלנו.

אין דבר חשוב יותר מחיבור, היות ודווקא בזה נוצר התיקון של השבירה של הכלי. וכאשר מתוך השבירה והתפזרות והתרחקות גדולה מאוד של הלבבות, אנחנו שוב נוכל להגיע לחיבור הלבבות מעל כל הניגודים, מעל כל הסתירות, מעל כל הפירוד, מעל כל המרחקים, ואז באמת נוכל להרגיש אותה העוצמה של העולם העליון, של הבורא שהוא הכין עבורנו, כדי שנרגיש נכיר ונשיג גם ברגש וגם בשכל.

אני מקווה שנעשה צעד גדול לקראת זה במפגש הזה שלנו. אני שמח מאוד שאתם נפגשים יחד, שיש כמות גדולה כל כך של החברים שלנו בבלטיה, במוסקבה, אני אפילו רואה איך מתכנסים בגרמניה ובבולגריה. בקיצור, שלכולנו תהיה עזרה גדולה מלמעלה, אנחנו רוצים להתחבר, אנחנו משתוקקים למפגש הזה ולהצלחה הכבירה שלו.

העיקר בכל המפגש הזה, זו התפילה, הפנייה לבורא שיעזור לנו להרגיש את אהבת החברים. שהחברים כולם יהפכו להיות קרובים ללב שלי כנגד המעטפת האגואיסטית הזאת שעוטפת את הלב שלי ולא נותנת לאהבה, להרגשת קרבת האחר, לחברים להיכנס לתוכו. כאן אני צריך להשקיע מאמץ, יגיעה, רק תפילה לבורא, רק בקשה לבורא שהוא ייתן הזדמנות לאהוב את החברים, שאני אוכל לאהוב אותם והם יוכלו לאהוב, וכדי שאנחנו נקרע את המעטפת הזאת ונתחבר עם כל החברים הקרובים אלינו. זה כמובן הדבר העיקרי שהיינו רוצים כתוצאה מהכנס שלנו בבלטיה.

תלמיד: אני לומד 26 שנים בבני ברוך, היינו 10 אנשים ובכל הכנסים היו אולי 100-150 איש. יש לי ממש צמרמורת מהרצון האדיר שהצטבר והתרכז כאן. אנחנו יושבים כאן ליד אגם יפה, בין עצים, ארזים, ולכולם יש רצון אדיר שזה יקרה, שאנחנו נוכל כאן ועכשיו לבנות את הכלי האחד שבו יתגלה הבורא. ולא שסתם נעשה כאן "ערבה" מקומית, אלא היינו רוצים שכולם ירגישו את ה"ערבה" הזאת, אנחנו נציגים של כל העשיריות. במקביל הנשים מתכנסות בליטא ובפולין כדי לתמוך בכנס הזה.

אני אתחיל מציטוט. היינו רוצים שוב לדבר על התפילה שאנחנו רוצים להגיע אליה, לכן אקרא מתוך האיגרת.

"יש תפילה, היינו שה' יתברך יעזור לו בזה שירגיש את אהבת חברו ושחברו יהיה קרוב ללבו."

הייתי אומר את זה גם במילים אחרות. כאשר ביני לבין החברים אין מרחק, עד כדי כך התקרבנו, ששם, בהעדר המרחק הזה מתגלה הבורא. כיוון שהוא לא צריך שום מרחק גשמי, מקום, אלא הוא מופיע איפה שהמקום הזה כבר לא קיים בינינו. אם ניצור כזה מצב, אז נגלה בהעדר המרחק הזה את הבורא.

שאלה: בדרך כלל כל הכנסים שלנו מתוכננים עם "בני ברוך" ותמיד יש ארגון מאוד מדויק, הכנה ארוכה יותר מלמעלה וכולם מתכנסים. וכאן קרתה כזו תופעה שהרצון הגיע מלמטה, אף אחד לא קיבל איזשהו אישור, לא היו דיונים, החברים רצו שהכנס הזה יהיה ומיד כולם נענו. הגיעו לכאן קרוב ל-100 אנשים, מישראל הגיעו הרבה חברים, וכולם ממש ברעדה פנימית כזאת. הייתי רוצה לשאול, אולי זה דומה למצב של "נצחוני בניי" שכך הכנס הזה נולד ומשך את כולנו?

כן, אני מסתכל על התמונות ששולחים לי מכל העולם - בלטיה, קייב, רוסיה, בולגריה, הונגריה, פולין, טביליסי, אסיה, מוסקבה, איטליה, ליטא, אירופה, הקבוצות של הנשים, גרמניה, טורקיה, יש השתתפות רחבה מאוד, ואני שמח מאוד שאנשים משתמשים בהזדמנות להיות יחד ולחבר את הלב שלהם לחיבור המשותף שלנו כיוון שזה דווקא האמצעי הגדול ביותר להתקדמות שלנו.

אז אנחנו נשתוקק, נשקיע את המאמץ שלנו, נצמיד את הלב שלנו ללב החברים כדי להתקדם עוד קצת קדימה ולבקש מהבורא שהוא יגלה את ההתקדמות שלנו אליו, זה התוצאה שצריכה להיות. בעיקרון אנחנו מתקדמים אבל כזאת התכנסות יכולה ממש לעזור לנו בהרבה דברים.

שאלה: עדיין לא ברור, אנחנו עובדים הרבה על חיבור בעשירייה שלנו בהולנד ואנחנו מאוד מקפידים על אהבת חברים בעבודה מתוך מרכז העשירייה. עכשיו אני מרגיש שאנחנו בנינו מין כזה פורום של אירופאים בשיעור הבוקר ועכשיו חזרנו לעשירות שלנו, אנחנו במצב חדש. איך מתוך זה אנחנו מתפללים עבור כל החברים בערב? אני יודע שאתה אומר שאתם צריכים לנסות, אבל אולי אתה יכול לתת לנו קצת מהניסיון בעניין הזה כי יש לנו פה מצב חדש?

התפילה יכולה להיות בתנאי שאתה יכול לתאר, לדמיין, לסדר לעצמך אותו מצב הרצוי שהוא נמצא לפניך ואתה רוצה להשיג אותו, להגיע אליו. זו בעצם התפילה. היא צריכה להיות מוחשית, שאתה ממש מתקרב לאותו מצב ובונה אותו בדמיון שלך, ברגש שלך בשכל שלך, בכל מה שאתה יכול, וממש מעמיד אותו לפניך ונכנס בו ורוצה להחיות אותו, זאת התפילה. לכן תשתדל כך להיות. כולם תשתדלו. בואו יחד, כמו שאמרתי בתחילת השיחה שלנו, אנחנו צריכים רק לראות את הדברים האלה שהם כבר עומדים להתגשם, ושאנחנו נחיה בזה.

שאלה: האם אני מתחבר ליתר החברים כאן ב"כנס הערבה" דרך מרכז העשירייה שלי, האם ככה זה עובד?

היום יש לנו הרבה יותר הזדמנויות להתחבר בצורה רוחנית ממה שהיו קודם לכן. היו הרבה אנשים שהגיעו אלינו ולא ידעו לאן הם הגיעו, היו אנשים שלא היו איתנו בקשר קבוע. עכשיו בכללות אנחנו נמצאים במצב שבו אנחנו מרגישים יותר, מבינים יותר, רואים יותר זה את זה, כאשר אנחנו כל הזמן נמצאים בקשר בינינו, מחזקים אותו.

העולם כמו שאנחנו רואים כל הזמן משתנה, אנחנו צריכים להבין שכל השינויים האלה בעולם הם כולם לטובה, כל זה רק כדי לקרב אותנו לתיקון השלם כדי שאנחנו נסיר מעצמנו את המעטפת האגואיסטית הזאת שלנו ונתחבר לב אל לב בצורה ישירה. אני מקווה שזה העתיד הקרוב שלנו.

שאלה: אנחנו התאספנו עכשיו ויש לנו כזאת שמחה אדירה, ממש התפעלות שיא, וקשה לנו מאוד מבעד לכל הפעולות והצורות החיצוניות האלה לחדור אל תוך הרגשת הלב הפנימית הזאת שאנחנו לב אחד, נשמה אחת. זה הרבה יותר קשה מאשר באופן ווירטואלי. איך בכל זאת להיכנס אל תוך הרגשת הלב האחד ומתוכו להעלות את התפילה שעליה עכשיו דיברת למרות כל הפעולות החיצוניות?

זה רק אם משקיעים עוד מאמץ ועוד, וכל אחד ישקיע ויבקש מהבורא שיסיר את כל המרחקים והמחסומים האלה בינינו, על זה אנחנו צריכים לבקש. זאת למעשה התפילה הגדולה ביותר, הנכונה ביותר, הברורה ביותר, כאשר אנחנו מבקשים מהבורא שמה שהוא עשה בהתחלה או זה שאנחנו נפלנו אל תוך האגו הזה, הוא ברא בכוונה כמו שהוא אומר "בראתי לכם יצר הרע" ונתתי לכם שיטה איך לתקן אותו. אז הכרחי בשבילנו כדי שהוא ילמד אותנו איך נכון להשתמש בצורה נכונה בשיטת התיקון כדי שאנחנו נסיר אותו האגו שהוא יצר מלכתחילה בכוונה ונוכל לגלות בינינו את הבורא במלואו. ננסה, נשתדל.

תלמיד: הרי צריכה להיות לנו איזו תמונה עתידית של המצב? מה אנחנו צריכים לבקש בדיוק?

מה שכל אחד מתאר לעצמו. אל תפחדו תצעקו, תבקשו, תתפללו, הבורא מקבל את הכול היות וכמו שאתם תרגישו יותר מאוחר, הוא זה שנותן לכם את ההזדמנות להעלות את הבקשה הזאת אליו. הבורא הוא זה שמכניס את התפילה בפינו.

שאלה: אצלנו בקבוצת טביליסי יש ממש התפעלות שיא. ויש לנו פשוט הודיה גדולה לבורא על הרב הענק שלנו שמחבר אותנו ונותן לנו את כל הכוחות בכל שיעור ללכת קדימה. והתפילה שלנו היא שאנחנו כל הזמן נוכל להיות דבוקים ברב וכדי לשמח אותו. אנחנו רוצים להשיג את הכול ולשמח את הבורא. זאת התפילה שלנו.

תודה רבה, אבל החשוב מכל זה לא הרב אלא החברים. כאשר אתם נדבקים בחברים אז בטוח אתם מגלים את הבורא שנמצא ביניכם, והרב זה רק ככה מהצד כמורה, כמדריך, כמכוון, כמתקן, זה סוג של מאמן. העיקר במלחמה שלכם בהשגת המטרה זה בין החברים.

תלמיד: כן אבל אתה נותן לנו הרבה כוחות להתחבר.

זה נכון, אבל בכל זאת תסתכל על החברים, תתבטל כלפי החברים, תחבר את עצמך איתם, תעשה הכול למענם, ואז אתה תשיג את המטרה.

שאלה: אתה דיברת על הרף, איזה רף אנחנו יכולים לקחת נאמר חיבור בינינו בימים קרובים האלה שעומדים בפנינו, מה אתה רואה?

אני חושב שאנחנו פשוט צריכים באמת להרגיש שאנחנו יכולים להיות בלב אחד, זה נראה לי העיקר. בלב אחד לתאר לעצמנו אפילו בעיני רוחנו שאנחנו נמצאים בלב אחד, ברצון אחד ואין רצונות אחרים, יש סך הכול רצון אחד ושם בתוך הרצון הזה כולנו מתמוססים, הרצון הזה הוא שיהיה אותו הרצון שבו אנחנו נגלה את הבורא.

תלמיד: כל חבר שהגיע, שעכשיו איפשהו יושב מאחרי המחשב, מאחרי מסך, על מה הוא צריך לחשוב כל הזמן הזה?

איך עליו לאבד את עצמו ולהיות יחד איתנו. פשוט להתמסר ולהתמוסס בנו.

אין לי כל כך הרבה מילים לבטא את מה שאני מרגיש עכשיו כשאני מרגיש אתכם, זה הרבה יותר חזק מכל שיעור, מכל מפגש אחר. באמת מצב מאוד מיוחד, כנס מיוחד.

תלמיד: אנחנו כבר מרגישים שאתה דבוק איתנו כיוון שיש לכולנו אותו המצב. אנחנו ממש מרגישים אותו דבר.

ועכשיו נמשיך בדברי בעל הסולם שאמר מתוך אגרת י"א. קטע מספר 2.

"עוד זאת אבקש ממך להתאמץ ביתר עוז באהבת חברים להמציא המצאות המסוגלות להרבות אהבה בין החברים, ולבטל מאתכם תאות מושגי הגוף. כי זהו המטיל שנאה. ובין עושי נ"ר ליוצרם לא יצויר שום שנאה אדרבה רחמנות ואהבה יתירה יש ביניהם, והדברים פשוטים.

(בעל הסולם. אגרת י"א)

העיקר בשבילנו זה להתנתק מכל המילים היפות האלה כיוון שבכלל אין שום מילים יש רק הרגשה אחת של דבקות בינינו, בהתעוררות הפנימית שם אנחנו מגלים את הבורא. מה גם שאנחנו נראה שזאת ההרגשה הפשוטה ביותר, הקצרה ביותר, הקרובה ביותר אלינו, וככה אנחנו נגלה מה זאת התכונה הרוחנית. זה רק הקשר בין הרצון של האנשים זה כלפי זה וכולם כלפי כולם, ובזה אין שום דבר פרטי לאף אחד, אלא כאשר מתחברים בכל ההשתוקקויות האלה זה לזה, לא אליך אלא רק לאחרים, אז לפעמים הם יוצרים כזה מין אזור ביניהם שבו מתגלה הבורא. כזה שטח, כזה מקום שבו קיימת רק השפעה הדדית ושם מתגלה הבורא, המקום הזה בינינו אותו אנחנו צריכים ליצור.

שאלה: גם בלטבייה מתכנסות נשים בכנס גדול, זה מין "כנס ערבה" של נשים שרק מתאספות וכבר הן שולחות שאלות, חשוב להן להיות שם מוכנות כיוון שהן דואגות לנו ולמה שקורה ושהחיבור הזה באמת יהפוך להיות לאיזה "כנס ערבה" עולמי.

מה צריכה להיות המשימה העיקרית שלנו בזמן ההתכנסות הזאת? הרי אנשים התכנסו בשיעורים והשתתפו בשיעור שבת ויש להם תוכנית משלהם בסעודות וסדנאות. איך להתפלל, איך להחזיק את הכוונה, איך לעזור לגברים ולנו להיות במצב אחד?

אז קודם כל נשים באמת יודעות להתפלל, יודעות לבקש, וזה חשוב מאוד שישתתפו ויחברו את התפילות שלהן לשלנו, אנחנו יודעים עד כמה אישה יכולה לתמוך, לכוון את הגבר למטרה הנחוצה כך שאני חושב שההשתתפות שלהן יחד איתנו היא פשוט כורח, הכרחיות, אני מאוד שמח שהן משתתפות יחד איתנו, פשוט יחד.

תלמיד: כבר הרבה זמן אנו עוסקים בחכמה שלנו, ולראשונה אחרי הרבה זמן הנשים יחד איתנו בשיעור בוקר. לפני כן לא היה דבר כזה, עכשיו הן שואלות שאלות, יש נשים שבונות "כנס ערבה" לנשים, איך יוצא שבחיים שלנו הנשים פורצות קדימה?

בגלל שאנחנו מגיעים לגמר התיקון. אנחנו נמצאים בשלב האחרון של התיקון הכללי ולכן ההשתתפות שלהן יותר אקטיבית והכרחית עבורנו, ולהן הכרחית ההשתתפות שלנו, העבודה המשותפת. אנחנו חוזרים יחד לתחילת הבריאה, אבל כבר מתוקנים, ושם הגברים והנשים התחילו יחד את הבריאה. שניהם השתתפו בשבירה, ויחד צריכים להשתתף בתיקון. בשלב האחרון של התיקון הגברים מכינים את כל מה שנחוץ, והנשים מתקרבות עם הגברים, וביחד הם עושים את השלב האחרון של התיקון. לכן מובן למה בכל הכנסים, והשיעורים, בכל מקום משתתפים גם נשים וגם גברים, וזה יהיה יותר ויותר ברור.

שאלה : שמענו שאנחנו צריכים להרגיש את החסרונות של החברים ולהעלות אותם לבורא, ויש לכולנו חיסרון להשפיע לבורא. אז אני קצת מבולבל, אנחנו צריכים להרגיש את החסרונות, או את החיסרון האחד של כולנו?

בסופו של דבר אנחנו צריכים להבין שכל ההשתוקקויות והחסרונות שלנו אפילו כשזה בא לידי ביטוי במילים שונות, ואולי הם לא דומים זה לזה, אבל בכל זאת באופן פנימי זה מתורגם לאותה שפה, לאותה משמעות. אז לא משנה מה נגיד, בכל זאת יש לנו מטרה אחת, מערכת אחת, מטרה אחת, התקדמות אחת למטרה, וסיבה אחת להגיע לכל זה.

בקיצור, אנחנו מבינים זה את זה, אנחנו חווים ועוברים את אותם דברים, וזה שלפעמים אנחנו לא יכולים לבטא את מה שאנו רוצים, או שיש לנו שפות שונות, זה לא משנה. ברוחניות הכול נמצא בהתאמה, הכול מגיע לרצון אחד, כוונה אחת, ומטרה אחת. אם אנחנו נדבקים בזה, אנחנו צריכים לעשות עוד קצת מאמץ, ומשיגים את זה.

קריין: קטע מספר 4.

"סוף כל סוף התקבצו קומץ אנשים להיות בצוותא במקום אחד, תחת מנהיג אחד, וברוח גבורה, למעלה מגבול האנושי, הם עומדים איתן נגד כל הקמים עליהם. ובטח שהם אנשים אמיצי לב, בעלי רוח תקיפה, והחלטתם עזה כנחושה, לבלי לזוז אף פסיעה אחת אחורנית, והם לוחמים ממדרגה ראשונה, שהולכים במלחמת היצר עד טיפת דמם האחרונה, וכל מגמתם היא אך ורק לנצח את המלחמה - למען כבוד שמו יתברך."

(הרב"ש. אגרת ח')

אתם רואים איך הרב"ש כותב, קומץ קטן של אנשים, העיקר שהם יהיו בכוונה אחת, ומכוונים למטרה אחת. אם זה המצב שבו הם נמצאים, אז המאמץ שלהם מספיק כדי לעבור את אותו קיר שנמצא בינם לבורא, כביכול לגעת בו, לחדש את הקשר איתו, ודרכם יתחדש הקשר עם כל האנושות. זה מה שצריך לעשות.

כלומר אותם אנשים שמתכנסים יחד, ורוצים להשיג את הבורא, ככה לדקור אותו, להגיע לקשר עימו, לא צריך שום דבר אחר. מספיק עשירייה אחת כדי שיהיה קשר עם הבורא, עם כל האנושות, ושדרך האנשים האלה כבר יתחיל החיבור הבלתי פוסק בין הבורא לאנושות, את זה אנחנו צריכים להשיג. יחד אנו יכולים לעשות את זה, התאספנו יחד כדי לעשות את זה.

אז בואו ננסה עוד יותר חזק, עוד יותר עמוק, ביתר השתוקקות להתקדם אל הבורא ונשיג את זה. זה נקרא "נצחוני בניי". לא ניסוג אף לא פסיעה אחת אחורנית, ונמשיך במאמצים שלנו, נדקור את הבורא ככה שהוא יהיה מחויב לענות לנו, למשוך אותנו אליו, ודרכנו להיכנס למגע עם כל האנושות, עם כל יתר העולם.

שאלה: היינו מאוד רוצים דרך הקשר עם האחרים לדקור את הבורא כמו שאמרת. התאספנו כאן כולם, אף אחד לא הגיע עם העשירייה שלו חוץ מהבלטים. מה התפקיד שלי, מה התפקיד של כל אחד מאיתנו, או אולי איזה תפקיד משחקת העשירייה של כל אחד מאיתנו שנשארה בבית? איך החברים שנמצאים פה צריכים להתחבר עם יתר החברים?

בהתכנסויות כאלו לא צריך להתחבר לעשירייה, כי כולנו עשירייה אחת איפה שלא תהיו בעולם עכשיו, גם אם אתם בווילנוס, או לטביה, לא חשוב איפה. העיקר שכולם נמצאים יחד, בחיבור כללי. אנחנו רואים כאן חברים מרוסיה, מאיטליה, מגרוזיה, מקייב, מבלטיה עצמה, ככה שלא צריך להתחלק. הרי בעיקרון אתם מרגישים שכולכם נמצאים שם יחד, אתם לומדים את אותה שיטה, אתם מתייחסים לאותו זרם, לאותו כיוון, לאותה זרימה, אתם שייכים לאותו הלב, אז אין הבדל, אני לא רואה שום הבדל.

שאלה: למה תמיד כל כך קשה במהלך השיעור להיאחז בתפילה קבועה? למה אתה כל הזמן נזרק החוצה, מה הצורך בכניסות והיציאות האלה בתפילה?

היות שאתה לא מתכונן מספיק, אם היית מתכונן לזה יותר, חושב על זה, מבקש מהבורא לא להתנתק, מבקש לחשוב כל הזמן בצורה נכונה, זה היה אחרת. וכאן אתה בא נופל לתוך השיעור, ורק עכשיו אתה חושב מה אתה צריך לעשות. אתה צריך לחשוב על זה במשך כל יתר שעות היממה, לפני השיעור, או לפני ההתאספות.

שאלה: איך בכל זאת נראית הדרישה הזאת? איך לבנות את הדרישה של לבטל את המעטפת האגואיסטית ולהגיע לחיבור פנימי אמיתי בין הלבבות? מה זאת הדרישה הזאת? איך לבטא אותה?

זאת שאלה שאין לה תשובה. אתה צריך בעצמך, במאמצים שלך להגיע לזה שתרגיש איך אתה צריך לדרוש, לבקש כדי לקבל תשובה. כל עוד לא קבלת תשובה, סימן שהדרישה שלך עדיין לא מספקת. לא בכוח ולא בתוכן. תראה מה הוא כותב ב"מאור ושמש" סעיף 5.

"העיקר הוא התחברות ואהבה וחיבה באמת בין החברים, זה גורם כל הישועות והמתקת הדינים. שתתאספו ביחד באהבה ואחוה וריעות, ועל ידי זה מסולקים כל הדינין ונמתקים ברחמים, ונתגלה בעולם רחמים גמורים וחסדים מגולים, על ידי התחברות."

("מאור ושמש". פרשת דברים)

על זה צריך לחשוב. הפנייה לבורא צריכה לבוא מתוך חיבור, מתוך היחס הנכון בינינו. וזה קשה מאוד, אבל דווקא ככה זה צריך להיות בנוי. על מה אתה מבקש? אתה צריך להשיג מצב שבו אתה תעשה את המקסימום שאתה יכול כדי להתקרב לחברים, ותגלה שבכל זאת עדיין יש ביניכם תהום. ובהרגישך את התהום הזאת אתה צועק לבורא שיעזור לך לדלג מעליה. אז תצליח.

שאלה: זה בשבילי המפגש הפיזי הראשון הגדול עם חברים. אמרת, "לאבד את עצמך", איך לממש את זה?

לאבד את עצמך בין החברים זה לא פשוט, כמובן, אבל זה מה שאנחנו צריכים לעשות. כאשר האגו שלך נעלם ואתה מרגיש רק את החברים ואת עצמך לא. זה מה שכותב הרב"ש באגרת שלו - הנה, אני משתדל להתכלל בחברים עד כדי כך שהכול הכול הכול נעלם, ואחרי זה האני נעלם ונשארים רק החברים. יש לו אגרת כזאת. כדאי לקרוא.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים להתחבר ללב אחד בכנס. הנשים יודעות לבקש. וכל יום בכל עשירייה אנחנו בונות את התפילה שלנו. מה אנחנו צריכות עכשיו לעשות, לחבר אותם, איך אנחנו יכולות לשפר את התפילה שלנו בימים הקרובים כדי להשיג את הלב האחד?

מה צריך? אנחנו צריכים לגלות איזה עוד מרחקים קיימים בינינו, איך אנחנו היינו יכולים להיפטר מהם, שלא יהיו המרחקים האלה כדי שההתקדמות שלנו לאהבה, להשפעה, שהכול יהיה מכוון מאתנו לאחרים, מכל אחד מאתנו לאחרים? אז אנחנו נרגיש האם אנחנו מוכנים לחיבור או לא. אולי בכל זאת, עדיין לא. תנסו לעשות את זה ככה. קיימת בינינו רק התקדמות להשפעה כלפי האחרים, אבל לא כלפי עצמך בחזרה.

שאלה: עכשיו במוסקבה יש הכנה מאוד רצינית של כנס ערבה של הנשים. אנחנו בנינו את החיבור בינינו, אנחנו נפגשות מחר פיזית. יגיעו גם נשים מאזורים אחרים.

הנקודה המרכזית של החיבור שלנו תהיה גדלות הבורא כיוון שאנחנו מרגישות שרק בזה אנחנו יכולות באמת להתחבר. והיינו רוצות שנגיע לתפילה שהבורא מצפה מאתנו.

תמיד הרגשנו תלות בקבוצת הגברים ובעירה עצומה. עכשיו אנחנו מגלות שקבוצת הגברים במשהו תלויה גם בנו. היינו רוצים לחוש את אותו המקום בו אנחנו יכולות להשקיע, להשפיע. אתה יכול לכוון אותנו איך להגיע לתפילה הזאת, להגיע לנקודה שתלויה רק בנשים? שניתן את מלוא העזרה לגברים שזקוקים לנו ואנחנו מרגישות את זה.

לא צריך להושיט שום יד לגברים. אתן צריכות פשוט להתפלל עבורם. נשים, כפי שאמרתי, יודעות לעשות את זה. תתפללו עבורם וזה יצליח.

שאלה: איזו פעולה יכולה להפוך להיות המחט שתעשה חור בקירות בינינו לבין הבורא?

רק בחיבור ביניכן, בהדרגה, אט אט תוכלו להרגיש מה נמצא ביניכן והבורא. צריך לעבוד על החיבור ביניכן ואז תרגישו מה עוד מפריד אתכן מהבורא. לכן נאמר, "מאהבת החבר, אהבת הזולת לאהבת הבורא". זה סדר התיקון.

תלמידה: איזה תפילה הבורא כבר הכניס לפינו?

מה שאתם תרגישו כלפי הבורא אתם תגלו שהוא הכניס את התפילה הזאת בכם. תחילה זה ייראה לכם שזאת התפילה שלכן, הבקשה שלכן, הכול שלכן, אבל האמת שלא. הכול הוא הכניס בכן מלכתחילה.

שאלה: יש שני סוגים של עבודה. כשאני מחברת את החברים ללב וכשאני יוצאת ומתמוססת בין החברים. האם יש איזה סדר, תלות בין שני הסוגים האלה, מה בא ראשון?

זה לא חשוב. אחרי זה אתם תגלו מה הסדר והחילוף ביניהם, אבל העיקר זה כשאתם תרגישו שאתם קרובים יותר לחברים. ובדרך לבורא עומד החבר, ואם אתם מגיעים לדבקות עימו, מתקרבים אליו, אז כך אתם מתקרבים לבורא.

אני אנסח אחרת. הקשר עם הבורא אפשרי רק בתוך החבר, כאשר אתה לחלוטין נכלל בחבר. שם אתה יכול למצוא את הקשר שלך עם הבורא.

תלמיד: התרשמות מהכנס. יש רצון להעלות תפילה עבור החברים שעכשיו פיזית מתחברים כיוון שקשה להם יותר מאשר לאותם אנשים שמשתתפים בצורה וירטואלית ויש רצון להתפלל עבורם שהכול יעבוד, יעבור בשלום. יש הודיה והתפעלות מהחברים שהכינו את הכנס הזה. ובאמת אנחנו נמצאים בתחושה אחת, התרשמות, התפעלות אחת ושהבורא יתן לנו כוח והכול יצליח. והמון הודיה מעומק הלב לך רב יקר ואהוב

תודה.

קריין: זוהר לעם, קטע מספר 3.

"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד ואינם נפרדים זה מזה. מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה, שרוצים להרוג זה את זה. ואח"כ חוזרים להיות באהבת אחווה. הקב"ה אומר עליהם, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. המילה גם, באה לכלול עימהם השכינה. ולא עוד, אלא הקב"ה מקשיב לדיבורם, ויש לו נחת והוא שמח בהם."

("זוהר לעם". "אחרי מות". מאמר "הנה מה טוב ומה נעים", סעיף 65)

אלה באמת מילים גדולות מהזוהר. כלומר, דווקא כאשר אנשים עוברים את כל המכשולים האדירים האלה, מגלים כמה הם שונאים זה את זה, לא רוצים, כמה הם שקרנים זה כלפי זה, כמה הם משקרים לעצמם. כמה הם אוהבים לדבר מילים יפות ואחר כך מבינים שהכול ריק, שנייה אחרי שזה נאמר כבר בשום דרך לחלוטין הם לא מסכימים עם זה וכן הלאה.

אז כאשר הם כבר מגיעים לתיקון הנכון ומתגלה להם שהם היו תמיד במלחמה זה עם זה, בשקר אחד כלפי השני, ומתוך כל זה הם כבר חוזרים לאהבת אחים. אז הם אומרים, "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", וביניהם הם מרגישים את התגלות הבורא, דווקא ביניהם, זהו גילוי השכינה, התגלות הבורא. והם מרגישים שכך הם נותנים נחת רוח לבורא, כמה הוא שמח יחד עימם וכולם יחד. כפי שנאמר, הם נדבקים או דבקים זה בזה ודבקים בבורא, וכולם יחד מהווים אחד שלם כאשר גם הרצון וגם האור הממלא אותם מהווים שלם אחד.

שאלה: אנחנו לאט לאט מסיימים את המפגש הזה שלנו. אם אפשר שוב לאסוף את כל מה שדיברנו עליו, אם תוכל לתת לנו הנחייה עם איזו תפילה לחיות כאן. מצד אחד אמרנו שזה פשוט, מצד אחר לא. עם איזה תפילה עלינו להימצא כאן עכשיו אלו שפיזית מתכנסים בערבה כאן, בקייב, במוסקבה, הנשים שלנו בליטא, כל הכלי העולמי, כדי לא להתמוסס פשוט ביופי הזה, אתה מסתכל סביב - יפהפה, אלא להתמוסס ביופי אחר, בחברים, עם איזה תפילה?

לא יודע מה להגיד לכם. לגבי היופי החיצון - אין מה להגיד, אני מבין שזה יפה, גרתי שם מספר שנים מתחת לווילנוס, בכל המקומות האלה.

העיקר בכל זאת לבטל את עצמך. לבטל את עצמך וכאילו לזרוק את עצמך לתוך הידיים של החברים, על הידיים של החברים, וככה כל אחד. אולי זה לא נשמע נכון, אני לא יודע, אבל כאשר האדם מבטל את עצמו הוא לא רוצה להרגיש את עצמו, הוא רוצה להרגיש רק את האחרים, ואת הכוח שלו הוא רוצה להוסיף להם, מה שהם רוצים זה מה שאני אעשה.

כאילו אין לי את האני שלי, אין לי כלום, רק כוח. כמו מכונית אני מוכן לעבוד עבור האחרים, הם רוצים להתחבר אני אחבר אותם, מה שהם רוצים אני אעשה, ולי אין רצונות או מטרות משלי בכלל. זה מה שאנחנו צריכים בעיקרון לעשות מעצמנו, ואז אנחנו מהר מאוד נשיג את מטרתנו, כאשר כולנו נהיה יחד ובתוכנו, בקשר בינינו נגלה את הבורא. זה עוד לפנינו, וזה קרוב.

(סוף השיעור)