שיעור בוקר 21.07.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטעים נבחרים בנושא תשעה באב

קריין: קטעים נבחרים מהמקורות בנושא "תשעה באב".

תשעה באב זה מצב מאוד מאוד חשוב, מצב מאוד בולט בהתפתחות של הבריאה, זה שבירת הכלים שאנחנו עכשיו דווקא למדנו ולומדים ב"פתיחה" בימים האלו. ולומדים עד כמה זה חשוב שלא יכול להיות תיקון בלי השבירה. ולכן הייתה שמחה במקובלים שהייתה השבירה מצד אחד, ומצד שני וודאי שהיו בוכים וצורחים אם אפשר היה לעצור את השבירה. אבל בטוח שגם אי אפשר היה לעצור, אבל להתנגד לזה בכל זאת צריכים. דבר והיפוכו יש לנו את זה תמיד ברוחניות שני דברים מנוגדים נמצאים בנושא אחד.

ולכן מצד אחד אנחנו צריכים גם בימים באלה להצטער על כל האסונות שגרמו ונגרמו לנו מתוך השבירה, שזה לפי השורש הרוחני חייב להיות, וזה גם שיעקב רצה לגלות לבניו, מצד אחד. ומצד שני גם אנחנו צריכים להיות בשמחה. בעצם מה שמעניין ומה שנכון וטוב, אנחנו כבר אחרי השבירה, אחרי כל הדברים האלה, אנחנו מזמן האר"י הקדוש והלאה נמצאים בתהליך של התיקון. ואם אנחנו עדיין לא יוצאים מהשבירה לתיקון זה הכול ברשלנות שלנו. ולכן על זה אנחנו צריכים להצטער. לא על חורבן בית המקדש שהיה, אלא על חורבן בית המקדש שכל יום לא נבנה אז נשבר, נחרב.

וזו הבעיה, שלעניינו אנו כאן צריכים להיות ממש בשבירה, בחורבן, למה אנחנו גם היום גרמנו לחורבן ולשבירה, כל יום שלא קם בית המקדש כאילו נחרב. על זה צריכים לעשות חשבון. ועל זה אני מקווה שתכתבו וזה מה שחשוב. זאת אומרת, לא שאנחנו בוכים על מה שקרה לפני אלפיים שנה, כי אם אנחנו בוכים על מה שקרה לפני אלפיים שנה, אז כאילו אנחנו צדיקים גדולים והם הרשעים שנתנו לבית המקדש להישבר ונתנו לרומאים וליוונים שם לשלוט.

אלא אנחנו היום לא צריכים לעשות חשבון איתם, הכול השתנה אנחנו לא מבינים מה שקרה אז, דווקא שם הכול קרה לפי סדר המדרגה. אבל מה שלא קורה עכשיו אחרי האר"י שכבר מגיעה תקופת התיקון וגילוי חכמת הקבלה, שאנחנו עדיין נגד חכמת קבלה כשיטת התיקון ונגד זה שאנחנו מבינים שאנחנו צריכים להיתקן, זה החורבן שמתרחש עלינו. זו הבעיה, לא שזה היה אלא שזה כל יום ויום קורה בנו.

שאלה: בכל זאת, לא צריכים להצטער על שום דבר שהיה?

מה שהיה אין מה להצטער. רבי עקיבא שמח, זאת אומרת הוא בכה לפני זה וצעק "ואהבת לרעך כמוך, איפה ואיפה זה?", ברגע שזה נעשה, מרגע זה והלאה כבר הייתה שמחה.

תלמיד: אז על מה אנחנו מדברים רק על ההווה ועל העתיד, שום דבר על העבר?

נכון.

תלמיד: איפה בדיוק הייתה הרשלנות?

איפה?

תלמיד: במה הרשלנות?

שהייתה?

תלמיד: שהייתה, שהווה?

לא, אלה היו כוחות מלמעלה שהיו נלחמים זה עם זה, ובכל זאת אתה צריך להתנגד לחורבן, למרות שאתה מבין שהוא צריך להתרחש, אתה חייב יחד עם זה להתנגד. איך אפשר לצאת מהקדושה? בשום פנים ואופן. אפילו בגרם אחד שיש לי קדושה איך אני יכול ליפול ממנה דרך המחסום לקליפה? לכן הוא מצד אחד צועק להחזיק בכמה שאפשר ב"ואהבת לרעך כמוך", ומצד השני, אם זה כבר קרה אז מקבלים את זה ומבינים שזה לטובתנו, וזה באמת כך לטובתנו, ומאז והלאה כבר מתחילים, כבר כתוב עליו, שנחרב בית מקדש, והוא קם מחדש וממשיכים. וכך באמת התעוררו עם כוח חדש, עכשיו כבר צריכים לתקן. יש עליו כל מיני סיפורים "נחרב, נחרב זהו, ומה בכך כאילו".

תלמיד: מאיפה יש כוח התנגדות? מה זה הכוח ההתנגדות, להתנגד שאתה אומר?

עכשיו צריכים למצוא כוחות מהשבירה. אבל מהשבירה שאתה מוצא, אין דבר יותר גרוע שאנחנו שבורים ורק מהמצב הזה שאנחנו שבורים אנחנו יכולים לקום לתחייה. המצב דווקא טוב שאנחנו מגלים שאנחנו שבורים. מתי אצלנו אנחנו מגלים שאנחנו שבורים? זה שאנחנו משתדלים ומשתדלים וכל פעם מגלים ומגלים ששוב ושוב מתעוררים הכוחות הרעים בנו עוד יותר ועוד יותר גדולים, זאת אומרת אנחנו גלים את השבירה.

אבל בעיקר לגלות את השבירה זה שאני רוצה להתחבר לחברים ופתאום אני מגלה שלא יכול. מה קורה? אני יום שלם חשבתי, אני היום הולך לחברים, אני אדבר איתם, אנחנו נתחבר יפה וטוב. אני הולך לישון, ופתאום שאני כבר הולך לישון, אני מתעורר ואומר "אבל איפה ישיבת החברים? כבר שכחתי את זה".

למישהו היה דבר כזה?

כולם כבר צדיקים זהו. דווקא שאני כל כך רציתי, כל כך זה אהה. זה נקרא חורבן. בצורה כזאת מתגלות השבירות שבנו, ועוד בכל מיני מצבים כאלו. וצריכים ללמוד מזה מה עושים.

תלמיד: מאיפה כוח ההתנגדות? שבירה אני מבין זה משתלט זהו זה ברור לי אני אשבר בקלות. איך להתנגד?

אין כוח התנגדות, אין, רק להתכלל בסביבה בהם יש כוח. הם צריכים לקשור אותי בחבל ולסחוב אותי ועל ידי זה הם מתחזקים, כי אני כאן הגורם שהם התחברו כדי להצילני. אז אני גורם דווקא חיובי.

שאלה: האם יש גם רלוונטיות לקהל שלא מתעניין במה שקרה לפני אלפיים שנה וי"ז בתמוז לא אומר לו דבר וגם לא תשעה באב?

אני לא יודע מה הם מתארים לעצמם, מה הם חושבים, ומה הם חושדים. אני חושב זה אצלם יותר מקושר לגלות, שהיינו כאן יושבים הכול יפה טוב ואחר כך זרקו אותנו מכאן לכל הכיוונים ויצאנו לגלות.

תלמיד: איך אפשר לקשור מקרה היסטורי שקרה לפני אלפיים שנה לרלוונטיות?

שמאז אנחנו משוטטים בעולם, אנחנו התרגלנו להיות בין אומות העולם, אפילו מצליחים פה ושם, לפעמים ההיפך, אומות העולם עושים איתנו חשבון, ובינתיים השנאה אלינו עולה בגלים גלים, עכשיו אנחנו נמצאים בגל גדול מאוד שזה ממש צונאמי עכשיו מתגלה, שמענו אתמול גם מהמשלחת שלנו. איך שהם גילו את זה לעצמם וזו בעיה גדולה. בעיה גדולה במה? בעיה גדולה בזה שאנחנו לא מתקנים את השבירה, לא שאנחנו מגלים ששונאים אותנו, שונאים אותנו זאת התוצאה מהרשלנות שלנו בתיקון.

תלמיד: כביכול הגלות כבר הסתיימה.

הגלות הסתיימה בכוח לא בפועל. כמו שכתוב בעל הסולם שיש הרבה בינינו כאלה שרק חולמים איך לברוח מכאן, מארץ ישראל הקדושה, ואין שום קדושה בארץ ישראל, כי קדושה אנחנו יכולים כאן לייצב רק בחיבור שלנו, אם אין חיבור אין קדושה.

תלמיד: זאת אומרת שוב אנחנו נתקלים בעניין של קודם כל להביא את הכרת הרע בכלל, להכיר בזה שיש איזו רלוונטיות מהחורבן הפנימי של אובדן ה"ואהבת לרעך כמוך" להיום, למצב העגום שלנו היום.

כן, ודאי. אנחנו נמצאים בחורבן. בקיצור.

קריין: קטע מס' 1, מתוך אור הבהיר. "שבירת הכלים".

"שבירת הכלים: ענין תיקון הבא ע"י הקדם השבירה הזאת, באופן שהשבירה עצמה היא תיקון גדול. ויש שפרשו שהוא קלקול ע"מ לתקן, אמנם הלשון אינו נכון, שיש להקשות על לשון זה, למה לו לקלקל ואח"כ לתקן? לא יקלקל ולא יהא צריך לתקן. אלא העניין הוא, אשר כל עיקר התיקון והריווח הגדול אשר חשב הבורא ית' בתחילת הבריאה, כל זה לא היה בא לעולם, זולת ע"י קלקול הכלים באופן הזה, ואשר כל תיקונם הוא בסוד אגלאי מלתא למפרע [שהתברר העניין מלכתחילה], שלא היו מקולקלים מעולם."

(בעל הסולם. ספר אור הבהיר. "שבירת הכלים")

זאת אומרת, מה שאנחנו חושבים על השבירה ועל הקלקול זה לא שבירה וקלקול אלא תיקון. רק כך אנחנו אומרים כביכול, אבל לא יכול להיות, להגיד על השבירה שזה היה קלקול כי לא היה מתוקן שום דבר שזה היה קלקול. זאת אומרת השבירה זה שבירת הגבול בין כלים דקבלה וכלים דהשפעה, זה שבירת הגבול בין בורא לנברא, תכונות הבורא ותכונות הנברא, אז איך אפשר להגיד עליה שזה חורבן? לכן כל הדברים האלה זה רק תיקונים.

תלמיד: מה זאת אומרת שלא היו מקולקלים מעולם?

כי לא היו מקולקלים, מה היה מקולקל? רצון לקבל שניתן לנו, הוא התגלה שהוא על מנת לקבל, למה הגילוי הזה זה הוא קלקול? גם קודם הוא היה כך רק התגלה כלפי הנברא, כשמתגלה אז הנברא יכול לעבוד עימו, על ידי זה הנברא עולה לקראת הבורא.

תלמיד: איך אפשר לתאר את זה אחרי?

כמו שהוא אומר ש"גם היה מכבר", שאם התגלה, אז זה כבר היה.

תלמיד: אז למה הוא מתכוון שהם לא היו מקולקלים מעולם? זאת אומרת האדם מגלה שלא היה אף פעם קלקול? כלומר כל הקלקולים שהוא גילה, שהם בעצם לא קלקול?

כל פעם זה רק גילוי הפער בין הבורא לנברא שנותן לנברא הזדמנות לתקן ולהתקרב. מה זה לתקן? שעכשיו נגלה הפער, אבל הפער הזה היה, זאת אומרת זה התגלות כלפי הנברא. נניח עכשיו אתה רואה, אם תוריד את המשקפיים מה אתה רואה? ואחר כך אתה מלביש משקפיים, "אוו, זה לא בסדר וזה לא בסדר.", זאת אומרת נתנו לך הזדמנות לראות ולתקן וזה לא שעכשיו זה נגלה וקודם זה לא היה. זה היה קודם, רק כלפיך זה לא היה.

תלמיד: אז למה הוא אומר שהם לא היו מקולקלים מעולם?

כן. כי זה לא נקרא קלקול. אם יש לי הזדמנות שעל ידה אני מתקרב לבורא. למה אני קורא לזה קלקול?

תלמיד: בכל זאת אני מגלה את הפער ביני לבין הבורא. זה לא קלקול?

נכון זה פער.

תלמיד: זה לא קלקול?

אם על ידי זה אני מגיע לדבקות בבורא, אז למה אני קורא לזה קלקול? הזדמנות. אני שמח ברשעים שמתגלים, אני מודה על זה, תגלה לי עוד משהו, אני לא קורא לזה "קלקול", שעל ידו אני יכול להתקרב אליך. כשאתה רואה את הסעודה היפה אבל אין לך תיאבון, לא היית שמח אם היית מרגיש שעכשיו אתה רעב?

תלמיד: את ההסבר הזה אני יכול להבין על דרך שאדם מתקדם לתיקון ואז גם יש לו את הכרת הרע והוא גם קושר אותו למקור ואז הוא גם יכול לתקן.

אז זה תלוי באדם.

תלמיד: אז אני שואל, האם יכול להיות מצב של קלקולים שהם כן קלקולים?

לא. אין דבר כזה, אין דבר כזה שיש משהו שעל זה אתה יכול לקלל את הבורא, כי מה זה קלקול? שאתה מקלל אותו, למה ברא? לא. אלא תמיד שעושה את התיקון לפני הקלקול. ככה זה, זה יורד מהשלמות אליך שאתה תעלה בעזרת זה לשלמות. השלמות יורדת אליך ואתה מרגיש בזה קלקול כדי שעל ידי קלקול אתה תתפוס בחבל ותעלה אליו לתיקון, לשלמות.

תלמיד: ואם לא לקחתי את החבל, זלזלתי בו, זה לא קלקול?

זאת בעיה שלך, אבל לא שהבורא נותן לך קלקול, הוא נותן לך הזדמנות להגיע לשלמותו.

תלמיד: אז איך התברר העניין מלכתחילה שלא היו מקולקלים מעולם? אם אני מסתכל על אותן הזדמנויות שבהן זלזלתי, כמו שאמרנו כל יום שלא קם בית המקדש, נחרב בית המקדש, אז איך אפשר להגיד על ההזדמנויות האלה שזלזלנו בהן, שהן לא קלקול?

כי אז זה קלקול בך ולא מלמעלה, שאתה לא שם לב, שאתה לא משתמש בכל אותם האמצעים שהוא הציב לפניך.

שאלה: אז זה כן קלקול.

בך.

תלמיד: בי.

כן. אבל הבורא הכין לך את הקלקול, אלא אתה לא משתמש נכון במשהו שהוא עשה לך.

תלמיד: ואז מה צריך להיות היחס שלי לאותם הקלקולים שאני מגלה בי?

להשתמש בהם כמו באמצעים לתיקון. להתעלוּת.

טוב. נמשיך ותבין יותר. אני מבין מאיפה אתם שואלים, אבל אלה טענות של ילדים.

שאלה: האם אפשר להגיד שהחורבן מסמל לנו התערבבות של בינה ומלכות או השפעה וקבלה?

נכון. כן.

תלמיד: ולמה היו שני חורבנות.

זה כמו כאן, שני פרצופים.

תלמיד: כמו שלמדנו?

כן. ד'/ג', וג'/ב', שני בתי המקדש, שהראשון הוא על מוחין דחיה, והשני על מוחין דנשמה. לכן הראשון החורבן שלו היה הרבה יותר גדול, הרבה יותר משמעותי, אבל השני היה יותר משמעותי, כי זה לגמרי יציאה מהקדושה.

תלמיד: אלה שתי שפות שונות שמסבירות לנו אותה תופעה בשפת הקבלה, כל השבירה הזאת שמסבירים האר"י ובעל הסולם?

היה פרצוף. כל הרצונות היו מחוברים יחד בכוונה לבורא, בעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא, בדרגת מוחין דחיה. זה היה בית המקדש הראשון. והיו במאבקים ביניהם וכל אחד עם עצמו, כדי להישאר בזה ולא ליפול. אבל כל אחד וכל אחד עם השני, היו נלחמים. האגו כל הזמן עלה ועלה ועלה. ברור שהייתה חייבת להיות שבירה, אבל הם לא רצו, התנגדו לזה, ונשבר, נבוכדנצר וכל אלה זה הצורות החיצוניות, אלא גלות זאת אומרת הפסק בין מדרגה למדרגה. הפרצוף הזדכך. מהגיעה הפעם הבאה, זאת אומרת שיוצאים לגלות, חוזרים לפעולה שנקראת "התפשטות חדשה". כמו ע"ב וס"ג, הפרצוף השני, שזה בית המקדש השני שזה ס"ג דא"ק, או תגיד, לא ס"ג אלא מלכי תנהי"מ. מלכי דחג"ת זה בית המקדש הראשון. מלכי תנהי"מ זה בית המקדש השני. וגם נשבר, אבל כבר סופית. אין יותר.

נשבר הכול בצורה כזאת שיצאו כולם בעל מנת לקבל, ומאז כולם חוץ ממקובלים פה ושם, כל היתר, כל העם נכנס למצב של ירידה ממושכת. זה נקרא ירידת הדורות. ואתה לא יכול להשוות אותם הדורות שהיו אחרי החורבן, או חורבן בית המקדש הראשון, השני, או אחרי השני כשיצאו לגלות. זה אנשים לא כמונו, הם יותר קשורים, הקדושה עדיין מאירה מרחוק, או מהסתלקות הפרצוף שהוא עולה מטבור לפה, יש עדיין זיווגים. יש עדיין הארות מהזיווגים האלה של נקודות מהפרצוף הקודם שהיה נקרא "בית המקדש". הניצוצין נופלים ויוצאים פרצופי הנקודות, ועדיין אתה רואה איזה אנשים גדולים היו, אפילו אחרי חורבן בית המקדש השני.

איזה ספרים הם כתבו, איך הם חיברו שם את ה"משנה", ה"גמרא" וכל התוספות למיניהן. זה ספרים [שנכתבו] על ידי המון אנשים שהיו בהכרת הא-לוהות. לא שזה קרה מיד. זה הסתלקות המוחין, הסתלקות האורות מהפרצוף, כמו בהזדככות המסך. זה אותו הדבר. עד שהגענו למצב שזה ממש כמעט וחושך.

בימי האר"י וגם אחרי כן זה עוד נמשך, אבל בהתעוררות מלמטה, כבר על ידי עבודת הבעל שם טוב ובעל הסולם, וגם כל האנשים האלה שהיו מהבעל שם טוב ועד בעל הסולם והרב קו"ק. כבר התחילה התעוררות מלמטה מהבעל שם טוב והלאה. ובזמננו זהו, רב"ש כבר היה האחרון, ותראה מה שהוא כתב, כמה שהוא השאיר לנו, כל שיטת התיקון שאנחנו ניזונים ממנה היא ממנו.

תלמיד: מה מקובל יכול ללמוד מתוך זה שהוא מכיר את השבירה הראשונה והשנייה, הוא יכול ללמוד איך לפעול בעולם שלנו?

זו הזדככות הפרצופים. הפרצוף הראשון, מוחין דחיה, כמו ע"ב, והפרצוף השני מוחין דנשמה, כמו ס"ג.

תלמיד: אני מבין שזה התערבבות של ישראל ואומות העולם, כן? תכונות השפעה ותכונות קבלה?

קבלה, כן. תכונות הקבלה שגם מישראל, מערב רב שהתערבבו בישר- אל. זה לא אומות העולם, לא היו לנו מלחמות עם אומות העולם, כל הרומאים האלה וכל היוונים זה היו יהודים בעצמם, "יהודים יפים".

תלמיד: כשאתה מדבר על הדור שאז נחרב בית המקדש הם היו בכל זאת בדרגה אבל השנאה שם הייתה כזאת שהיום איפה אנחנו? אנחנו כמו ילדים.

היום אין שנאה כי אין קדושה, אם לא מאיר לך האור אז אתה לא אוהב ולא שונא, זה כנגד זה, יש לך בעיות עם מישהו שחי כאן ברחוב הסמוך אליך? לא, אבל אם הוא שכן שלך כבר יכולה להיות לך בעיה איתו, זה קדושה כנגד קליפה.

תלמיד: מה אפשר ללמוד, שאנחנו היום בעביות ד'?

שאנחנו צריכים לדעת איך להתקרב זה לזה בעדינות בהקדם התיקון.

תלמיד: השנאה בינינו, בעם ישראל, יכולה להיות יותר ממה שהייתה שם? כי מהתופעות בהיסטוריה אנחנו יודעים איזו שנאה הייתה שם.

היום אנחנו יכולים לגלות שנאה בינינו, אבל עד כמה שזה יתגלה אני לא יודע כי כולם נמצאים כבר בסוף הדרך, עכשיו זה רק לגלות. אין כמעט שנאה בינינו, אנחנו נמצאים בניתוק בינינו, זה כמו שהשכן שלך מהקצה השני של העיר, במה הוא השכן? אבל השכן שגר לידך או שעוד יותר, זה כבר בעיה. אז אנחנו היום מנותקים זה מזה וזה טוב כי השבירה כבר נעשתה והרחיקה אותנו זה מזה שכולם נעשים ממש זרים זה לזה, אתה רואה איך היהודים מתפזרים בכל העולם, לא רוצים אפילו להיות בקשר זה עם זה, רוצים להיטמע בגויים, באומות העולם רק ממש להתדלל, בהם, זהו, לא רוצים שום דבר חוץ מזה.

זאת אומרת אנחנו צריכים עכשיו לגלות את הנחיצות בחיבור, שאין ברירה, שאחרת אנחנו נגיע לחיבור בינינו על ידי שנאת אומות העולם, שהם ישנאו אותנו עד כדי כך שאנחנו נאלץ להתחבר ואם לא, הם יביאו אותנו יחד למחנה, הם יביאו אותנו למחנות כאלו שאנחנו נהיה שם בריכוז אם אנחנו רוצים להתרחק זה מזה ואז אנחנו נלמד בצורה קשה, אחרת מה צריכים לעשות?

תלמיד: צריך הסבר, אם אני זוכר נכון בבית המקדש הראשון הייתה שנאה רק בין החכמים שם, העמך כמעט ולא הייתה ביניהם שנאה, בשני השנאה כבר ממש הגיעה אל העם. והאם אפשר להגיד שכאן זאת תהיה שנאה בגלל ההתכללות של אומות העולם וישראל, שהשנאה תהיה מאומות העולם ואז ייבנה בית המקדש השלישי או שזה לא נכון?

כאן עכשיו זה לא שנאה, כמו שאומר בעל הסולם אנחנו כמו אגוזים בתוך שק, ואנחנו לא רוצים להתקרב ולא רוצים להיות בכלל בקשר זה עם זה אבל ההשגחה העליונה דרך אומות העולם מחייבת אותנו להתקרב, זאת אומרת אומות העולם יעשו עבודה פשוטה, הם יחייבו אותנו להיות יחד, בשנאה שלהם הם כאילו עכשיו בינתיים מרכזים אותנו יחד בכוח, מצביעים עלינו ואומרים "זאת הסיבה לכל הרע שבעולם" אז הם כבר עושים מאיתנו איזו קבוצה מוגדרת כאילו שאנחנו נמצאים במקום אחד, כאילו. זה עכשיו בכוח. זה מה שיהיה כאן ודאי, אם אנחנו לא שנעשה מה שמוטל עלינו לעשות, הם יעשו את זה בפועל, הפעולה הזאת נקראת שהם מרכזים אותנו במחנות ריכוז, פיסית. למה? כי בצורה כזאת הם מרגישים שהם בזה עושים את פעולת התיקון, שמהמצב הזה דורשים שיהיה להם תיקון, אם לא בצורה חיובית אז שלילית, אבל שיהיה להם תיקון. אם אני לא יכול לעשות משהו שיועיל לי אז אני הורס אותו, פשוט מאוד.

לכן הפעולות האלה ממש עומדות לפנינו, אם אנחנו לא נעשה מה שמוטל עלינו. ואני דווקא מדבר על בני ברוך, שאם לא נתחיל בפועל, בצורה רצינית ומהירה להתחבר בינינו יותר, ולקבוע את היציאה שלנו להסברה קודם לישראל ואחר כך לאומות העולם, זה מה שמחכה לנו. התמונה מתבררת מיום ליום יותר ויותר. על מה שקודם פחדנו לדבר היום אפשר לדבר, וזה מה שעומד על הפרק.

לישראל יש בעיה כפולה, כי חוץ משנאה מצד אומות העולם יש עלינו שנאה מהיהודים שנמצאים בחו"ל, כי הם חושבים שאנחנו מקור הבעיה, שאם לא נהיה קיימים יהיה להם שם שקט ויפה. אני מחכה שהם יפתחו קרנות למיניהן "מי רוצה לרדת מארץ ישראל". זה נקרא "לרדת", כלומר "מי רוצה לצאת מארץ ישראל, אנחנו מחכים, מסדרים הכול". מיליארדים הם ישקיעו בזה רק שאנחנו נעזוב ונתפזר בכל העולם. ישלמו לכל מיני מדינות בשקט שיקבלו אותנו רק שלא נישאר כאן, כי זה ממש דוקר אותם. זה מה שיהיה, ועוד תופעות למיניהן.

ובאמת, אם אתה רואה עד כמה כל העולם שונא אותך, בשבילך זאת תהיה פעולה רציונאלית, מה יש לך מזה שאתה כאן? כלום. "אתם היהודים יודעים להסתדר בכל המקומות, בכל המצבים, סעו בבקשה, כל אחד יקבל נניח חצי מיליון דולר, סע, תקנה שם בית, תסתדר, הקהילות יקבלו אותך, יש מדינות שיקבלו אותך, קדימה". כולם יצאו, אתה תיראה עד כמה זה יפעל.

שאלה: איך להפוך תלונה לבורא, למה אתה לא מעיר את עם ישראל לתפילה לבורא, תעיר את עם ישראל?

אני לא מסתכל על זה, אני לא פונה אליו גם כך וגם כך. אני פונה אליו כדי שהבורא ייתן לי כוח ושכל איך אני צריך לעשות, מה אני צריך לעשות. ובעבודה שלו שעושה כך או כך אני בכלל לא נוגע, לא רוצה לחשוב על זה. מה פתאום שאני אעשה על זה ביקורת, "איך אתה כך ואיך אתה כך". קודם כל, מי זה איך ומי זה אתה? זה חוק הטבע, "חוק נתן ולא יעבור". אתה פונה לחוק? אתה יכול להגיד לכדור הארץ למה אתה מושך אותי, כי נפלתי מהעץ או מגג הבית? איך אתה פונה ואתה אומר את זה?

זה שאתה מגלה חיסרון לקבל כוח השפעה זה משהו אחר, כי את החיסרון הזה אתה מייצר עם החברים ואתה פונה לכוח ההשפעה שקיים בטבע. ועד כמה שחסר לך אתה יכול בחיסרון שלך למשוך את הכוח הזה, כמו מינוס שמושך את הפלוס או פלוס את המינוס. אבל יתר הטענות הן טענות כאלו שאתה עושה ממנו בן אדם? זה שדיברה תורה בלשון בני אדם שאנחנו כך פונים אליו וחושבים שעל ידי הפניה שלנו אנחנו כאילו מחכים שהוא יהיה אלינו יותר יפה ויותר טוב, זה לא יהיה. על ידי הפניה אליו, שזה נקרא להתפלל, אתה שופט את עצמך, ולכן אתה משתנה. ולכן הבורא כביכול, האבסולוט הזה משתנה אליך, זה בגלל שאתה משתנה ואתה מרגיש כביכול שהשפעתו אליך משתנה.

תלמיד: אתמול מה שהחברים שהיו באוקספורד סיפרו גרם לעוצמה רגשית מאוד מאוד חזקה אני בטוח שגם לחברים אחרים בעולם. אילו היינו יכולים במקצת להעביר את זה לעם ישראל בטוח שזה היה גורם לשינוי והאוזן הייתה נפתחת.

נקווה שהם יעשו זאת. חברנו התחיל לעשות סרט, האחרים יכתבו כמה מאמרים. כמה שאנחנו יכולים אנחנו צריכים לפרסם את זה בכל הכלים, אפילו לקנות מקומות באינטרנט או בעיתון המודפס, כמה שאפשר. אם יצא משהו ששווה.

תלמיד: לפי התחושה שלי כשאני מתקרב לחברים אני מבקש מהבורא לתת להם כוח להיות מחוברים, שנהיה ביחד כאיש אחד בלב אחד. אני רוצה שבאותה עוצמה יהיו לנו כוחות לבקש עבור עם ישראל. השאלה אם זה אותו דבר כמו שאני מבקש תן לחברים שלי כוח, אנחנו רוצים שעם ישראל ישמע, יפתח את האוזן?

כן, אתה יכול להתפלל על זה. אבל לא כפי שנדמה לך שאתה פונה לבורא, אתה פונה לעצמך. אבל באמת צריכים להשתדל.

במשך היסטוריה בטוח שהיו כתבים מהמקובלים שהזהירו את העם, "תיראו מה שיכול לקרות ומה שמתקרב ומה שיכול להתרחש. בואו ניזהר, בוא נתחבר", לכן צריכים לחפש כאלה מקומות, כדאי לחדש אותם, כדאי להביא גם אותם, כי זה מהמקובלים הגדולים מהעבר שכך פנו וכתבו, כדאי לעשות את זה.

אנחנו נמצאים בזמן מאוד קריטי, מאוד מיוחד, אני מקווה שאתם תבינו את זה וגם לומדים את זה ממצב השבירה.

(סוף השיעור)