שיעור בוקר 06.07.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

כתבי בעל הסולם, עמ' 112 מבוא לספר הזוהר, אות ל"ד

קריין: אנחנו לומדים ב"כתבי בעל הסולם" בעמ' 112 את המאמר "מבור לספר הזוהר", טור ב' למעלה, אות ל"ד.

אות ל"ד

"ואל תתמה על זה, כי כמנהג הזה תמצא, גם כן בהשגתנו הגשמית. כי למשל, חוש הראיה שלנו, שאנו רואים לפנינו, עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר. הרי באמת, אין אנו רואים כל זה, אלא רק בפנימיותנו עצמה. כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה, כעין מכונה פאטאגרפית [צילום photographic], המציירת לנו שמה, כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו.

ועל כל זה עשה ית' לנו, שם במוחנו, כעין ראי מלוטש, המהפך לנו כל דבר הנראה שם, שנראה אותו מחוץ למוחנו, מול פנינו. ואעפ"כ, מה שאנו רואים, מחוץ לנו, אינו ענין אמיתי, מ"מ כמה יש לנו להודות, להשגחתו ית' וית', שעשה במוחנו את הראי המלוטש הזה, לאפשר לנו לראות ולהשיג, כל דבר מחוץ אלינו. כי בזה, נתן בנו כח, להשכיל כל דבר, בדעת ובהשגה ברורה, למדוד כל דבר, מבפנים ומבחוץ וכדומה. ולולא זה, היתה נעדרת לנו מרבית השכלתנו.

כן הדבר בחפץ אלקי, במושכלות האלקיות, אע"פ שכל אלו השינוים, נעשים בפנימיות הנשמות, המקבלות, מ"מ הן רואות, את הכל, במשפיע עצמו. כי רק בדרך הזה, הן זוכות לקבל, כל המושכלות וכל הנועם, שבמחשבת הבריאה.

וכמו כן, תשפוט מהמשל הנ"ל: אע"פ שבפועל, אנו רואים, הכל ממול פנינו, מ"מ, כל בעל שכל יודע בברור, שכל הנראה לנו, אינו אלא בפנימיות מוחנו בלבד.

כן הנשמות, אע"פ שכל הדימוים, הן רואות במשפיע, מ"מ, אין להן ספק משהו, שכל אלו הם רק בפנימיותן עצמן, ולא כלום במשפיע. ודוק בדברים, כי אין בכחי להרחיבם יותר."

תלמיד: קודם כל הוא כותב "חוש הראיה שלנו, שאנו רואים לפנינו, עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר", זה כבר לא מה שאני רואה, "כל מלואו הנהדר".

כן, אנחנו רואים עולם, יקום, את כדור הארץ תעזוב, זה מה שאנשים לכלכו, אבל תראה איזה טבע והכל, דומם, צומח, חי, אילו מערכות, איך הן עובדות, לפני שאדם נכנס ומקלקל, תראה מה שקורה, זו בכל זאת מערכת אדירה שלמה. אתה יודע, אתמול בגוודלחרה שבמקסיקו, וזה מקום טרופי, מהשמיים ממש, פתאום התגלה [שירדו] שני מטר שלג, זה לא יאומן, אני מכיר את המקום הזה היטב, כמה פעמים הייתי שם, היה לנו שם כנס גדול וכן הלאה. הם לא ראו שלג בחיים. אז אנחנו לא מדברים על כאלה תופעות שאדם כבר גורם לסוף העולם הקטן שלו, אתה רואה, טוב שיש רק כדור ארץ קטן שנתנו לנו אותו כדי שנקלקל. אבל כל היתר, תראה איזה מערכות, מערכות אדירות, כולן מכוונות בצורה כזאת. אבל כאן מדובר יותר על תפיסת המציאות. וזה שאתה לא רואה ולא מבין ולא תופס, מה לעשות? אז "כל הפוסל במומו פוסל".

תלמיד: ברור, אבל מה אני עושה עם הפער הזה, אני מרגיש שמה שאני רואה זה הפוך לגמרי.

שזה לא יפה.

תלמיד: בהחלט. מה לעשות עם הפער?

תתקן את עצמך. אתה שואל, אני עונה לך.

תלמיד: אוקי.

אוקי זה אוקי או מה?

תלמיד: אוקי זה שברורה התשובה ועכשיו אנחנו זקוקים לחסדי שמיים. חוץ מזה הוא אומר פה עוד משהו, שכל מה שאני רואה מבחוץ זו הפנימיות שלי.

כן. שאין מבחוץ, יש לך הרגשה, אל תחלק אותה למה שנמצא מחוצה לך ובפנים, תחלק ככה שכל מה שאני מרגיש אני מרגיש, ואני מרגיש שזה נמצא מחוצה לי וזה נמצא בתוכי, אבל זה אני מרגיש ואין משהו שנמצא מחוצה ובפנים אלא בתוך ההרגשה וההרגשה היא כולה בתוכי. אין משהו שנמצא מחוצה להרגשה שלי וההרגשה היא בי.

תלמיד: קשה לתפוס את הדבר הזה.

אני אמרתי לך בצורה ברורה, איפה אתה תופס את כל המציאות?

תלמיד: בהרגשה.

איפה הרגשה? מה, היא נמצאת אחרי הבלוק בטון הזה?

תלמיד: לא.

אלא איפה? כאן בראש, בפנים. אז מה אתה רוצה? אז הכול נמצא בפנים. לכן הוא אומר "כל בר דעת", לזה לא צריך להיות מקובל גדול.

תלמיד: זאת אומרת אם אני רואה משהו שאני מרגיש כלפיו אדיש זה גם הרגשה?

בסדר, זאת כבר פסיכולוגיה. אדיש, לא אדיש, רק יתנו לך דקירה ופתאום אתה לא תהייה אדיש, לא על זה אנחנו מדברים, מדברים על תפיסה.

תלמיד: אז תפיסת המציאות היא בהרגשה.

כן.

תלמיד: והשינוי המיוחל?

השינוי המיוחד הוא שאתה תבין שכל מה שיש לך מבחוץ זה לא מבחוץ אלא בהרגשתך בפנים.

תלמיד: והפער בין מה שרצוי למצוי זה התפילה, זה הבקשה הפנימית?

זה כבר בנוסף, כאן הוא לא מדבר על זה. רק תתרגל שכל מה שאתה רואה, מזהה, חושב, מבין, מרגיש, בכלל כל העולם, כל המציאות, כולל הבורא, כולל חכמת הקבלה, כולל הכול, זה הכול נמצא רק בתוכך. זהו. שאם דבר כזה, לגמרי לגמרי היה נעלם, אז היה נעלם גם העולם, אין שום דבר, אין כלום. זהו.

שאלה: בעל הסולם אומר שכל מה שאני רואה מחוצה לי "אינו ענין אמיתי", למה הוא מתכוון?

כי אתה מצייר את זה בתוך המוח שלך. ואני אומר לך שהכלב שאתה גם מצייר אותו במוח שלך, הוא מצייר במוח שלו עולם אחר ממה שאתה מצייר במוח שלך.

תלמיד: אנחנו אומרים שאנחנו לא מנכסים לאדם איזה פעולות או מעשים, זאת אומרת המערכת מציירת לי עולם מבחוץ.

זה לא חשוב.

תלמיד: אז למה אנחנו קוראים לזה לא אמיתי?

לא אמיתי במובן שזה לא נמצא לפנייך, אלא זה הכול נמצא בך. אני עכשיו מדבר איתך שאתה נמצא במוח שלי.

תלמיד: זאת אומרת לא אמיתי זה לא מחוצה לי, זה בתוכי, זאת ההגדרה.

הכול. כל העולם, הכול נמצא בתוכי. רק הבורא סדיר את זה בצורה כזאת ואנחנו נגלה את זה, כמו שהוא גילה שכל זה באמת כך. שאומנם גם בצורה מדעית אנחנו יכולים להבין שזה כך, אבל לגלות בחוש שזה כך ולמה הוא סידר את זה ובאיזו צורה הוא סידר לנו תפיסה כזאת, את זה אנחנו נגלה.

תלמיד: הוא אומר "הנשמות, אע"פ שכל הדימוים, הן רואות במשפיע, מ"מ, אין להן ספק משהו, שכל אלו הם רק בפנימיותן עצמן, ולא כלום במשפיע".

כן. כלפי הבורא. שאין דבר כזה שאתה מגלה משהו וזה נמצא מחוצה לך. אין. עכשיו השאלה, מאיפה מתגלות בך כל מיני תופעות, מיהו הגורם ואיפה הוא נמצא? אם אפשר להגיד כבר עכשיו איפה הוא נמצא, הוא נמצא גם בי? טוב. וקורות בי כל מיני תופעות שהן תלויות בגורם ההוא, הגורם ההוא הוא עצמאי? היוצא שהבורא נמצא גם, זו הבחנה כזאת שנמצאת בתוך האדם. ובזה שאנחנו מגלים את הבורא שנמצא בתוכנו, שהוא הגורם לכל, אנחנו מגלים ממש את מרכז המציאות ובזה הכול נגמר.

תלמיד: והבורא שפועל עליי הוא נמצא מחוצה לי?

לא.

תלמיד: אני מגלה אותו בתוכי, אבל הוא נמצא מחוצה לי?

למה? אין דבר כזה שמחוצה לי. איפה אני מגלה משהו שמחוצה לי? איך אני יכול לגלות משהו שנמצא מחוצה לי?

תלמיד: אז הבורא שמפעיל אותי נמצא בתוכי גם?

בהכרח. אין משהו מחוצה לי. זאת אומרת איזה דיאלוגים, איזה התקשרויות יש לנו בתוכנו, בינינו, בקבוצה ובכל? סך הכול אני מסדר את עצמי בתוכי וזהו, כך כל עוד אנחנו לא נגיע להיות "כאיש אחד בלב אחד" ואז בזה כל התיקון מתממש.

שאלה: למה ברגע שמתחילים להרגיש את הזולת זה מרחיב את תפיסת המציאות, איך זה קשור?

כי אתה בזה מסדר את המערכות שלך הפנימיות לתפיסה, לבירורים, ולכן תפיסת המציאות מתייצבת.

בזה שאני מייצב את היחסים שלי עם החברים נגיד, עם העשירייה, אני בזה מייצב את המערכת. בזה שאני מביא אותה למערכת אחידה בזה אני מייצב את עצמי, מסדר את המוח והלב שלי למצב שיש לי כלי שנמצא בידיים שלי כביכול, שאני מבין מה קורה. ולכן בתוך הכלי הזה אני אחר כך מקבל את כל המציאות, אני יודע שזה שלי. וכשאנחנו מתקרבים יחד כולנו כאיש אחד בלב אחד, אז אני בזה מייצב את תפיסת המציאות החיצונה שלי, כמו שיש לי בעולם המדומה, בתפיסה המדומה, לתפיסה הפנימית האמיתית ובזה אני סוגר את הפער בין שני העולמות, בין העולם המדומה לבין העולם האמיתי, וזה הכול על ידי עשירייה.

תלמיד: זה עדיין מאוד מבלבל שכל מה שנמצא בחוץ הוא בעצם נמצא בפנים.

הוא אומר שכל בר דעת מבין שזה כך. איך יכול להיות משהו מבחוץ אם אתה תופס את זה בפנים?

תלמיד: זה שההרגשה היא בפנים זה ברור, אבל ההרגשה מושפעת מגורם חיצוני.

אתה יכול להגיד כך, אבל אם אני סוגר את העין אני לא רואה? לא רואה. יש לי משהו במוח? אין לי כלום אם אני לא רואה. כול עוד לא נכנסים לי קרני ראייה ומייצבים לי ציור במוח אין ציור במוח. זאת אומרת יש משהו מבחוץ שחייב להצטלם ולהופיע בפנים ואז אני תופס את זה, כן?

תלמיד: כן.

בסדר גמור, כולם כך רואים.

תלמיד: אותו אור שהגיע מבחוץ ונקלט לך בעין, הוא הגיע מאיפה שהוא.

אני מסכים איתך, בסדר גמור. אני גם מהעולם הזה. באמת כך אנחנו רואים שהעין עובדת. ומה הלאה?

תלמיד: אז זה כן חיצוני בסופו של דבר?

לכן הוא כותב שמה שנראה לנו שיש לנו משהו מבחוץ וזה נכנס לתוך העין ולמוח ושם אנחנו רואים, בתוך המוח אנחנו רואים מה קורה לנו מחוצה לעין, זה לא נכון אלא הכל נמצא בתוך המוח.

תלמיד: כולל ההשפעה החיצונית?

כולל השפעה חיצונית. אני עכשיו רואה אותך אז אתה פו, דמיון. כן.

תלמיד: לא מובן.

מאיפה זה מגיע? זה מגיע גם מחטא עץ הדעת, מאדם הראשון. לא מאדם הראשון שהיה חי לפני 6,000 שנה וגילה את חכמת הקבלה. מאדם, יותר נכון להגיד לא מאדם הראשון, מ"אדם". זו מערכת שהייתה שלמה ואז הכול היה סגור במערכת. ועל ידי זה שהמערכת התפוצצה והתפרקה ועפה לכל הכיוונים, אז יש קשר מקולקל בין כל הכיוונים לכן כל אחד רואה את האחרים לא בתוכו אלא כביכול, כביכול מחוצה לו, במידת האגו שלו שעובד, ולכן אנחנו רואים את העולם החיצון.

תלמיד: אז למעשה כל אחד הוא בעצמו מערכת, הוא בעצמו אדם הראשון?

כל אחד הוא חלק מאדם הראשון. והוא צריך לתקן את עצמו וכשהוא מתקן את עצמו הוא רואה שהכל בתוכו. אבל עד גמר התיקון הכללי בכל זאת, אפילו המקובלים נמצאים בתפיסת המציאות כמונו, אפילו שתיקנו את עצמם. הם מבינים מה קורה, כמו שכותב בעל הסולם, אבל הם גם נמצאים בתפיסת המציאות דרך העיניים שלנו.

שאלה: גם התמונה החיצונית נמצאת בי וגם מה שמעבד את התמונה נמצא בי.

כן, הכול.

תלמיד: אפשר להגיד שחלק אחד של הרצון מעבד את החלק השני של אותו רצון, פשוט בגלל השבירה נוצרה ההתפצלות?

כן. אבל לא שהחלק הפנימי נשאר והוא נכון, גם החלק הפנימי התקלקל. גם הפנימי וגם החיצון. אבל על ידי החיבור שאתה מחבר את כל החלקים יחד אז הכול חוזר לתמונה אחת שאין פנימיות וחיצוניות.

תלמיד: האם זה קשור להפרדה שהייתה בצמצום ב' שחלק נמצא בחוץ, כלים דקבלה, וחלק בפנים?

לא. זו ממש שבירה. זה רק על ידי השבירה. נגיע לאדם הראשון שם אנחנו נלמד את כול התופעות הללו.

שאלה: הוא כותב שצריך להגיע להודיה שה' יתברך יצר את התמונה הזאת עם המראה. על מה להודות?

זה כחלק מההודיה על השבירה. על ידי השבירה אנחנו נעשינו נבראים, מנותקים מהבורא ויכולים לרכוש תפיסה בצורה שמגלים את הראייה, מגלים את החושים. לפני זה היינו מנותקים מהמציאות. היינו רואים רק את העולם הזה המדומה שהוא דווקא המדומה, אז נבין למה הוא נקרא המדומה, באמת לא קיים.

כי כך נראה לנו שהוא נמצא מחוצה לנו ואנחנו בו. "עולם הפוך ראיתי"¹. זה נקרא שאני מגלה שכל העולם נמצא בתוכי ולכן הפוך.

תלמיד: ולמה הראייה הזו גורמת לי שמחה? אני מודה על זה שאני רואה.

כי קודם כל זו אמת. מזה שאדם מגיע לאמת זה משמח אותו שזה מהטבע שלנו שהבורא ברא אותנו והחדיר בנו את נקודת האמת. זו נקודה שעליה צומחת הבושה שאני לא מסכים. האדם לא מסכים עם זה שהוא מרגיש לא אמת, ובמידת הנטייה לאמת זה הגובה שלו, הגודל שלו, העצמה שלו, של האדם שבי. וכל המלחמה שלנו עם עצמנו, עם האגו שלנו זה עבור האמת הזאת.

שאלה: מה הקשר בין הרצון לקבל וחמשת החושים?

חמשת החושים זה חושים. הרצון לקבל עומד אחרי החושים ומגלה ומפענח אותם, מקבל מהם, מרגיש מה שמקבל ולפי הרצון לקבל כבר מתייחס למה שמגיע. זאת אומרת, מצד אחד הרצון לקבל מפעיל את החושים, שאם אין רצון לקבל אז החושים גם לא נפעלים. והקליטה בחושים תלויה ברצון לקבל ואחרי שקולט אז הוא גם מעביר אליהם בירור, ביקורת וכן הלאה.

תלמיד: נראה כאילו חמשת החושים זה משהו פיזיולוגי, משהו שקשור לפיזי.

נגיד. זה ערוצים.

תלמיד: ברצון לקבל, זה ממש משהו רוחני.

הרצון לקבל זה המקלט.

שאלה: נגיד שאני מגיע לתפיסה הפנימית האמיתית, אני בולע את הכול בתוכי, אין פה אף אחד, כולם נמצאים בתוך הכלי שלי. אני עדיין מרגיש את הייסורים שקיימים בי. בעצם תענוגים אין לי בכלל עכשיו אבל את הייסורים אני מרגיש.

כן.

תלמיד: אז מה השתנה? יש לי תפיסה פנימית מתוקנת אמיתית, כולם בתוך הכלי שלי. הייסורים שלי קיימים, גם של החברים בכלי העולמי.

הייסורים האלה עוזרים לך לגלות את האמת אז אתה צריך להודות עליהם. בלעדיהם היית מסכים עם מה שאתה רואה וזהו. אם לא הייסורים היינו מקבלים את כל הצורות שמתגלות כמו כלב שמסתכל על הכול. מה שמתגלה, מתגלה, הוא לא מגיב. מגיב רק מה ששמו לפניו שם בצלחת חוץ מזה לא מעניין אותו שום דבר.

זה שאתה מגיב על כל דבר זה כדי שאתה תגיע לתפיסת המציאות הנכונה. ותפיסת המציאות הנכונה לנברא יכולה להיות רק מתוך דבר והיפוכו. אתה מצטער על משהו ואחר כך אתה שמח ממשהו. והפער בין הצער לבין השמחה זה מה שמגלה בך את ההרגשה. והרגשה, אתה בודק על ידי המערכת עד כמה היא אמיתית או לא אמיתית כלפי החברה, או עד כמה סתם נעים ולא נעים כמו בהמה כלפי עצמך, וכך אתה מתקדם.

או שטוב לך ורע לך וחוץ מזה אתה לא רוצה להרגיש כלום, או שאתה בודק כלפי החברה טוב ורע לנו כדי לייצב את עצמנו ורק לזה אני משתוקק.

תלמיד: אבל במה זה עוזר לי שאני בולע את הכול בתוכי? עדיין ההרגשה היא אותה הרגשה. הסבל אפילו יותר גדול כי יש לי את הסבל של הכלי העולמי פלוס הסבל שלי, הכול בתוכי.

כן, נכון.

תלמנד: במה עוזרת לי התפיסה הפנימית האמיתית, עדיין ההרגשה אותה ההרגשה, הסבל אותו סבל?

"מוסיף דעת מוסיף מכאוב". למה? אתה שואל מה ששאלו כולם, לפניך. מפני שזה מזרז אותך לבירור.

תלמיד: אז הבירור הוא שהכול אין עוד מלבדו, הכל ממנו, הוא המקור להכול?

לא בדיוק, יש עוד משהו.

שאלה: בראש ובראשונה נראה שהנושא הזה בפני עצמו מנקודת המבט של ההפצה היה יכול להגיע למעגלים של מדענים כיוון שהם מחפשים את זה. והנושא עצמו של תפיסת המציאות, נראה לי שאנחנו לא מימשנו אותו עד הסוף. דבר שני, אם אנחנו לוקחים איזה אמצעי, נגיד מה שהאדם מרגיש עכשיו. יש לו יחס לאיזו שאלה, וכתוצאה מזה נבנית בו איזו התרשמות פנימית שמתוכה הוא מתחיל לפעול.

יוצא שבפנים יש כוחות שבונים את המעברים האלה מיחס ליחס ומשנים אותו. אם לא היו ייסורים אז לא היו השינויים האלה, ועל כן אין טעם להתמקד בייסורים עצמם. נגיד יש לי איזה יחס, אני משנה את היחס הזה, והיחס ישנה את ההרגשה שלי, ההרגשה תשנה כבר איזו פעולה בתוכי, והפעולה תביא לתוצאה חדשה. האם זה נכון?

נגיד בינתיים, כן.

תלמיד: אם זה כך קורה, אז יוצא שבעשירייה לכל אחד יש יחס למישהו ולכולם יחד. השינוי הזה ביחס סך הכול הכולל, כלפי זה אנחנו עושים?

אני עדיין לא מסוגל לדבר ברור על כל הדברים האלה אתכם, כי אתם לא תופסים. צריכים בזה עוד ועוד לדבר, ולאט לאט זה יתברר. זה לא יכול להתברר מתוך השכל. פשוט מתפיסת המציאות הרוחנית שאנחנו מתקרבים אליה, יהיה לנו יותר ברור. לא יעזור לנו עכשיו להתווכח על זה או מה. אני לא רוצה עכשיו להסביר כי אתם לא תבינו אותי.

אבל אני מתרשם ממה שאתם שואלים ודווקא זה טוב. כמו שכתוב "מכל תלמידי השכלתי". מה יש להשכיל מכל התלמידים? מהשאלות שלהם. ודווקא מהשאלות שלהם אני רוצה לברר אותן, אז יש לי מזה תוספת גדולה.

שאלה: לפי מה שהמקובל כותב על תפיסת המציאות, אם הכול קיים בתמונה הפנימית בתוכי, אז נחת רוח לבורא רק נמצא בהרגשה שלי ולא יותר מזה.

כן.

תלמיד: אז זה לא באמת נחת רוח, זה כאילו אני נגד עצמי?

אני לא רוצה לדבר על זה יותר. כשתתחיל להבחין את הדברים האלה בצורה יותר נכונה, נדבר.

שאלה: כל מה שקראתי בסעיף ל"ד נתפס אצלי רק בגדר של אמונת חכמים. ובעל הסולם כותב "כל בעל שכל יודע בבירור" מי זה כול בעל השכל, מי האנשים האלו?

כולם חוץ ממך. הוא אומר, זה ברור לכולם שמה שאנחנו רואים, אנחנו רואים בתוך המוח שלנו. אני שואל אותך, כשאתה רואה עכשיו את החדר שאתם יושבים שם, חדר יפה, אתם יושבים ונהנים מהשיעור שלי היפה, כל הדברים האלה, איפה אתה חושב שאתה רואה אותם? איזה דמיון יש בין מה שיש לפניך, ומה שאתה מצייר בתוך השכל שלך?

זה עובר דרך חוטי העין, כאן יש עצבים פנימיים של העין. אחר כך זה ניכנס למוח, זה עובר במוח כל כך הרבה דברים, כימיה, חשמל, כול מה שיש, ואחר זה מצטייר לך. איפה מצטייר דבר כזה? איפה אתה רואה במוח את החדר שלך שאתה יושב ושולחן והכול, איפה זה ניכנס, תסביר לי איך זה עובד? אנחנו לא יודעים.

תלמיד: אני ציינתי שקודם כל אני מקבל את זה בתור אדם שיש לי אמונת חכמים, שאני מאמין במה שרב מסביר ובעל הסולם. אם אני בא, לדוגמה, במסגרת לימודית לקהל הרחב, ואני אומר לו אין בעל שכל, אין בר דעת כמו שבעל הסולם אומר שכל בר דעת, כל בעל שכל, מי זה "כל"? רק אנשים שלומדים יכולים להבין איכשהו על ידי אמונת חכמים.

נגיד שמדובר עליהם. כן.

(סוף השיעור)

---

1. "עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה" (עץ חיים, שער כ"ב פרק ג'; תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת פסחים, דף נ').↩