שיעור הקבלה היומי14 נוב׳ 2026(בוקר)

חלק 1 רב"ש. כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. 3 (1987) (מוקלט מתאריך 06.01.2002)

רב"ש. כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. 3 (1987) (מוקלט מתאריך 06.01.2002)

14 נוב׳ 2026

שיעור בוקר 14.11.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 06.01.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/1NFZA05g?activeTab=downloads&mediaType=audio

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 394,

"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"

קראנו מאמר מ"שלבי הסולם" כרך א' דף מ"ד "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

ישראל זה הנקודה שבלב, אם היא מתחילה להיות מורגשת באדם סימן שהוא מוזמן לפתח אותה. רק את הנקודה הזאת שולחים ממרומים, את היתר האדם צריך להוסיף, הוספה ביגיעה. ודאי שאדם לא יכול לברוא כלים ולא להתקין מסכים על הרצונות. גם הרצונות וגם המסכים, בסדר הנכון, הכול נשלח מלמעלה, ומהאדם דורשים רק רצון ונכונות לזה, שירצה ויסכים לקבל את התיקונים האלה מלמעלה, אפילו שיעברו עליו בהרגשה לא כל כך טובה לרצון לקבל שלו. אפילו שירגיש שהוא באמת נמצא תחת מכבש של התפתחות לא נעימה, אם הוא מסכים לזה ומבקש, אז הבורא עושה את זה מלמעלה, ואז אדם מתקדם.

אבל שום דבר לא נעשה מלמעלה ללא בקשת האדם. אלא כדי להביא את האדם לבקשה, האדם בעצמו הולך ומחפש עצות איפה הוא ימצא את הרצון הנכון מהחברה, במאמר "החרות" בעל הסולם מסביר לנו שאפשר למצוא את זה מהחברה, או שהרצון בא מלמעלה, מהבורא.

מהבורא הרצון מגיע בצורת ייסורים, בהרגשת הייסורים, ומהחברה הרצון יכול להגיע בצורה טובה וגם בצורה רעה. אבל מי שמפתח את החלק הזה שנקרא ישראל, הוא מגיע למצב שמרגיש שבתוך ישראל, בתוך הרצון הזה, הוא מתחיל להרגיש את חלקו בעולם הבא, ואנחנו צריכים לחפש את המקום הזה בתוכנו.

כל הדברים שהוא רוצה להסביר לנו הם אצלנו בפנים בתוך הנשמה, אנחנו רק צריכים לחפש איפה בי זה ישראל, גויים, פרעה, מצרים, משה ובורא. הכול בפנים, הכול בתוך האדם, ואני, מי שאני מבקר זה חלק אלוה ממעל, זה לא שייך לבריאה.

אם אדם מתחיל לבנות בתוכו את המפה הזאת של המציאות, אז לאט לאט הוא מצרף לזה עוד הבחנות. הוא מגיע למצב שמתחיל להרגיש בכל התמונה הזאת שהוא לאט לאט בונה את חלקי הבריאה, איפה הבורא עם כל התכונות שלו, איפה הוא עם כל התכונות שלו, והקשר ביניהם.

תלמיד: בתחילת המאמר נאמר "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", הכוונה שאם אתה עושה ברית מילה כבר יש לך קשר עם הקדוש ברוך הוא. בהמשך נאמר, אם אתה מתפלל לקדוש ברוך אז הוא שומע אותך. זה פוטר אותנו, למה אנחנו שוברים את הראש? אני חושב שהפסוק הזה נותן תקווה, כבר יש לך סיכוי, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

כתוב "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", אני לא יודע מהי כל מילה ומילה. אם אנחנו מדברים על פני העולם הזה, אז אל תקשור את זה עם רוחניות בכלל, ואז מי שנקרא ישראל בעולם הזה, יש להם חלק לעולם הבא. מה זה עולם הבא? יש לך משהו בעולם הבא שאתה יכול להגיד שיש לך?

תלמיד: בעולם הזה לא.

בעולם הזה לא. אלא מה? האם אחרי שתמות יהיה לך שם משהו?

תלמיד: לעתיד לבוא.

אתה נקרא ישראל בעולם הזה, מה פתאום בעולם הבא אתה תהיה ישראל, ממה? כאן אתה ישראל כי כך קוראים לך בעולם הזה. אם אתה מפרש הכול בעולם הזה, אז תפרש הכול. אם אתה מפרש ברוחניות, אז תפרש ברוחניות.

בעיניי הפסוק הזה לא נותן שום תקווה. אתה אומר שהוא נותן לך תקווה, כאילו מחמם אותך שסוף סוף יהיה משהו. אני לא רואה את זה. גם התורה לא מבטיחה שום דבר, אלא כמו שכתוב "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת". העולם הבא נקרא שבת, אז מי שלא טרח, מה הוא יאכל? איזו תקווה? התקווה היא למי שיעבוד, אז מי שעובד הוא נקרא ישראל, ולא סתם כך כמו שאתה אומר, עשיתי ברית מילה וכבר מגיע לי משהו. קודם כל ברית מילה אפילו לא אתה עשית, אבא ואימא עשו, אז מגיע להם, למה לך? ומזה שעשו לך איזה קלקול בגוף, קלקול זה נגד הטבע, אז למה אתה חושב שמגיע לך משהו? אני לא רואה קשר.

הקבלה מדברת על האדם שחי בעולם הזה, שאם הוא רוצה לחיות טוב אז הוא צריך לעבוד. כמו שאתה עובד במקצוע שלך, בעבודה שלך, ומרוויח כדי להתקיים בעולם הזה, כך אם אתה רוצה להרוויח ולחיות בעולם הבא, בבקשה, תעבוד. "מי שלא עבד בערב שבת מה יאכל בשבת?", זה אותו עיקרון, אותו כלל, ואין שום הבטחה.

תלמיד: מה הייתה המטרה של הפסוק?

הפסוק "כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא", שמי שעושה מעצמו ישראל, אז הוא מגיע למצב שבאמת יש לו חלק בעולם הבא. האם יש לך עכשיו עולם הבא או לא?

תלמיד: מאיפה אני יודע? יש מישהו שם שמחליט.

לא, אין שום שם. אם אני מגיע למצב שאני נקרא "ישראל", המצב שאני נמצא בו נקרא "העולם הבא". אם אני עכשיו נקרא "גוי", המצב שאני נמצא בו נקרא "העולם הזה". פשוט מאוד. יש נשמה ומצב שבו היא נמצאת. נשמה שנמצאת במצב על מנת לקבל, עולמה נקרא העולם הזה, נשמה שנמצאת בצורת ישראל, המצב שלה נקרא עולם הבא.

לא מדברים על העולם הבא, שאחרי שאנחנו מתים אנחנו מרגישים משהו, כמו שהערבים מתארים לעצמם כל מיני דברים. מה פתאום אתה חושב שיש משהו אחרי שאתה מת? מדברים על האדם שנמצא בעולם הזה ויש לו הרגשת המציאות שנקראת העולם הזה. אם הוא יתקן את הכלים של וייקרא "ישראל", אז הוא ירגיש מציאות אחרת שתקרא "העולם הבא". לא מדברים אחרי המוות.

תלמיד: אז למה כתוב "אתה עתיד לתת דין וחשבון לפני קדוש ברוך הוא"?

"עתיד לתת דין וחשבון" משמע, שבעתיד כשאתה מגיע לאיזה מצב, אתה נותן לו דין וחשבון.

תלמיד: זה לא היום.

זה יכול להיות היום. היום עוד ארוך, הוא רק מתחיל. אולי בעוד כמה שעות תגיע למצב שאתה תרגיש את הבורא ותיתן לפניו דין וחשבון. רק תדע שאין שום מילה כתובה עבור הנשמות שהן נפרדות מהגוף. אף מילה באף מקום, באף ספר, אפילו רמזים אין. הכול כתוב רק כלפי אדם שמשיג עכשיו, שהוא חי בעולם הזה, בגוף הזה, מה הוא יכול להשיג בחייו. שום דבר אחרי המוות, אין אף מילה על זה.

התורה כתובה למי שחי כאן בעולם הזה, לנשמות אין מה לכתוב. אחרי שאתה תיפטר מהגוף שלך ותרגיש מציאות אחרת, יכול להיות, אני לא יודע כי על זה לא כתוב, אתה לא צריך את הספרים האלה.

על ידי איזה עיניים תקרא? על ידי איזה אוזניים תשמע? על זה לא צריך לכתוב לאדם שחי בעולם הזה משהו שיש לגמרי מעבר לעולם הזה. בשביל מה לי עכשיו להגיד מה עוד יכול להיות, מה זה יעזור לי? אלא מדובר רק כלפי בני אדם שבעולם הזה.

בעל הסולם נותן הגדרה למי מיועדת חכמת הקבלה, "גילוי אלוהותו יתברך לנבראיו בעולם הזה" ואז העולם הזה והעולם הבא זה פשוט מצבים. כרגע מה שאני מרגיש זה נקרא העולם הזה, המצב הבא נקרא העולם הבא, או עולם הבא יותר נכון נקרא "בינה". כי אם אני משיג את בחינת ישראל, ישר-אל, את תכונות הבינה, אז כשאני מרגיש את תכונות הבינה זה נקרא העולם הבא. אבל זה מורגש גם למי שנמצא בעולם הזה כמוך, כמוני. שום דבר לא כתבו לנו על נשמות מופשטות מהגוף, ואין לך מה לתאר ואין לך מה לקוות לשום דבר, תאמין לי. מה פתאום אתה חושב שאז יהיה לך טוב, על סמך מה?

תלמיד: אדם לא יודע אם יהיה לו טוב או לא.

אבל למה? אם כל המקובלים ואלו שקצת אולי מבינים ויודעים אומרים לך שהכול לפי העבודה ומה שלא הרווחת מה פתאום שתאכל? צריך לראות מה זה נקרא להרוויח, לעבוד ולקבל. זה בדיוק מה שהם מלמדים, לכן אנחנו צריכים כל הזמן לחטט בתוכנו, לחפש את הכלי הזה שנקרא נשמה, לראות איך היא בנויה, על פי איזה חוקים היא עכשיו מתנהלת ולראות איך אפשר להביא אותה למצב שהם אומרים, לתקן אותה.

ואז אם נתקן אותה נכון אז מה שנרגיש בה זה יהיה באמת עולם הבא. אבל גם זה לא יהיה אותו מצב כמו שנרגיש אולי אחרי שניפטר מהגוף, זו מציאות שונה והיא לא כתובה באף מקום.

תלמיד: למה כל הזמן אומרים שהעבודה היא קשה, מצד שני אומרים שאת כל העבודה עושה הבורא עלינו.

העבודה קשה ובוודאי שאת כל העבודה עושה הבורא, אבל הוא עושה את העבודה בשינוי שלנו, נותן לנו תיקונים, מלמד אותנו מה הוא עושה. כי הוא עושה את זה בהתאם למה שאנחנו רוצים שיעשה. שום דבר מלמעלה לא עושים בכוח, אלא אתה חייב להכין כלי, רצון שכך יהיה לי. ואז, אם הרצון שלך שכך יהיה לך הוא רצון נכון בהתקדמות למטרה, אז הוא מתבצע, ע"י האור שמלמעלה פועל ועושה.

אבל אם הרצון שלך לא בדיוק נכון למה שצריכים, למה שבאמת אתה צריך, אלא לפי הרצון לקבל שלך אתה רוצה איזה שינויים, אז כשמגיע אליך כוח התיקון מלמעלה הוא מורגש לך כייסורים במקום תענוג. ובמקום שיתקן אותך הוא עדיין צריך להזמין בך ייסורים שתרצה יותר במדויק לבחון למה זה קורה לי, מה קורה לי, מה אני בדיוק רוצה לרצות. זאת אומרת הייסורים מביאים אותנו למצב שאנחנו סוף סוף מתחילים עוד קצת ועוד קצת לראות יותר ברור מה באמת כדאי לרצות בכוח התיקון.

מהבורא לא יורד שום דבר רע, הטוב שיורד מתקבל בכלים שלנו כרע בגלל שהכלים שלנו הם הפוכים. במידה שמתקנים אותם מרגישים תענוג. רק האור פועל, פעם הוא פועל בך שאתה מרגיש כלפיו סטייה, בגלל השוני ממנו שמורגש אצלנו כייסורים, ובהתאם לכמה הכלי מורכב מכל מיני תכונות, אז הייסורים הם בזה שחולים, או מקבלים מכות מזה או מזה, לא חשוב, זה בהתאם לכלי ואז זה מסובב אותך להתחיל לרצות פעם דברים שבאמת האור מזמין.

ואם יש כלי שהוא בין הרצון של האור לעשות תיקון למה שצריך בשביל המדרגה הבאה כדי למשוך אותך, להביא אותך למדרגה הבאה ויש התאמה לרצון שלך, אז התיקון נעשה. ועד שהתיקון לא נעשה אתה מרגיש ייסורים שהם יותר מדויקים, עם יותר הבחנות עדינות, עד שאתה מתחיל באמת לרצות אותו הדבר.

זה נקרא שהייסורים מזככים את הגוף, את הכלי, כלומר עושים אותו יותר זך. עושים שיבין סוף סוף מה חסר לו, מה הוא צריך לרצות. אבל כל התיקונים, גם הרגשת השוני בין מה שצריך מלמעלה ובין מה שאתה, וגם כוח וגם התענוג שתקבל אחר כך, הכול נמצא באותו אור. רק בהתאם למצב שלך אתה מרגיש בו ייסורים או כוח תיקון, או שפע מילוי, בהתאם למצבך.

אם המצב שלך עדיין לא מתוקן אז אתה מרגיש ייסורים, או מצב שאתה רוצה תיקונים ואז אתה מרגיש שזה כוח שמתקן אותך ונותן לך מסכים. או המצב שלך הוא כזה שכבר יש לך מסכים ואתה מרגיש בכוח הזה שבא מלמעלה שפע שאתה מתמודד איתו, מתחבר איתו ומרגיש מילוי. אבל זה אותו אור, אותה מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו שפועלת עלינו. ואנחנו עוברים כל מיני מצבים עד שמקבלים את אותה מחשבת הבריאה, אותו אור, בכל מיני ואריאציות שונות, התרגשויות שונות.

תלמיד: מהי טרחה בערב שבת?

כל השבוע נקרא "ערב שבת", מצב שעושים בו תיקונים ומכינים עצמנו לשבת. כך גם כתוב ב"שולחן ערוך", שם כתוב, "אתמול נגמר השבת, ואתה כבר צריך לחשוב איך אתה מתכונן לשבת הבאה". בכל יום כשאתה רואה משהו טוב, אתה צריך לקחת את זה ולהשאיר לשבת. נגיד אני רואה איזשהו פרי יפה, אני לוקח אותו ורק בשבת אני אוכל אותו. איזשהו בגד יפה, כל דבר, כך לפי המנהגים צריכים לשמור להכנה לשבת.

אז מה הן ההכנות לשבת? כלים. שבת זה שפע שבא מלמעלה. ואת השפע הזה אנחנו לא בונים זה אתערותא דלעילא, אבל אתערותא דלתתא זה הכנה של כל השבוע, ואם לא תבנה אתערותא דלתתא מה תאכל בשבת? לא יהיה לך כלי, הטרחה צריכה להיות, התיקון צריך להיות. שבת זה גמר התיקון.

תלמיד: הוא אומר שאנחנו צריכים להאמין שהקדוש ברוך הוא שומע תפילת כל פה. כמו כן הוא אומר שאי אפשר לקבל את השפע בכלים דקבלה, אז איך מתפללים על הפרנסה או על הבריאות?

כתוב, "הקדוש ברוך הוא שומע את תפילת כל פה עמו ישראל באהבה". לא לקצר. לא סתם הוא שומע, הוא שומע את תפילת כל פה עמו ישראל באהבה. את זה באמת הוא שומע. אנחנו כבר דיברנו מה זה ישראל ומה זה כל פה. כל פה, זאת אומרת ודאי שמדובר רק על תיקונים, ובאהבה.

האמת שהוא שומע כל דבר ודבר. זאת אומרת, התגובה שלנו וההרגשה שלו וההרגשה שלנו נמצאים באותו מקום, באותה נקודה, יש מאין. איפה שאני מרגיש שם הוא נמצא שנותן את ההרגשה, ואין מעבר בין זה לזה. זאת אומרת, אם עכשיו אני מרגיש רע, אז אני רוצה או לא רוצה, מבין או לא מבין, שומע לא שומע, אני מרגיש רע ממנו.

אני יכול להגיע לזה במודעות כמו שאני עכשיו אומר, ויכול להיות שאני בכלל לא יודע מי הוא, מה הוא, ובכלל אם קיים, או לא קיים, בלי שום מחשבה. זאת אומרת, מה שאדם מרגיש, את זה הוא מקבל מהבורא ובזה הוא כאילו עונה לבורא איך הוא קשור אליו. אני לא יכול להרגיש רע ולהתפלל ולהגיד ברכה. זה פשוט שקר, חנופה. אלא ההרגשה שלי בעצמה זאת התגובה.

אז מה זאת תפילה? אותה תגובה שלי ללא התערבות המילים, אפילו ללא מודעות שלי מה בדיוק אני מרגיש, לפעמים זה מטושטש. אבל אותה התגובה הפנימית שלי נקראת תפילה. מפני שזה מה שעולה למעלה כאילו, זו התגובה שלי, הפידבק אליו. מה שאני יכול לעשות, אני יכול לבקש באיזו צורה לעשות תיקון על התגובה שלי. לא על התגובה עצמה, על הכלי שלי שכך מגיב.

הכלי שלי שכך מגיב זה כלי דרצון לקבל. אם אני אעשה אותו מתוקן שיקבל נכון שפע שבא מלמעלה, וזה לפי ההתאמה לשפע, זאת אומרת לפי התאמת התכונות, אז ודאי שהתגובה שלי תהיה טובה ונכונה. אז יש כאן עניין פשוט, או שאני דואג איך אני ארגיש, שאני ארגיש טוב, ואני יכול לצעוק עליו תעשה כך שאני ארגיש טוב. או שאני דואג איך הוא מרגיש את התגובה שלי ולזה אני דואג.

אני לא רוצה שירגיש ממני תגובה רעה. זה נקרא על מנת להשפיע. אז תלוי למה אני מבקש לתיקון. או שאני מבקש תיקון, "בחייך, תן לי הרגשה טובה", או – "תעשה כך שאני לא ארגיש רע כתגובה על מה שאתה נותן לי". אלה דברים שיכולים להיות גם בין בני אדם, הם בעצם מובנים. על מנת להשפיע זה לא דבר שלגמרי לא מובן לנו.

תלמיד: התפילה באה מתוך אגואיזם?

התפילה לא באה מאגואיזם ולא באה מכלום. תפילה היא תגובה טבעית שלי, לפני שאני בכלל מבקר את התגובה הזו. אין לי שליטה עליה. אני יכול רק לעשות הכנה לזה, לבקש שיתקן את הכלי שלי, שיגיב אחרת. יש פה מנגנון מאוד פשוט. כניסה מלמעלה, קופסה שמגיבה בצורה כלשהי, והתגובה שהיא מגיבה כאילו שוב עולה למעלה.

ואני עומד בצד ורק יכול לבקש תעשה כך שהקופסה הזו תתנהג אחרת, תרגיש אחרת. אני בעצמי לא יכול יותר מלבקש שינוי בקופסה עצמה. אז תהיה תפילה אחרת. הבקשה שלי יכולה להיות רק על תיקון, לא על שום דבר אחר.

תלמיד: תפילה יכולה להיות אפילו כשעוד לא מתוקנים, כשצריכים תיקון? צריכה להיות הבחנה מדויקת מה חסר לי.

כדי לבקש תיקון על הנשמה, שהיא תגיב בצורה נכונה כלפי הבורא בחזרה, אני צריך באמת ללמוד איך היא מתנהגת, מה היא, מי היא, בוודאי על כל הדברים.

תלמיד: רב"ש כותב פה על בחינת הנקבה ובחינת איש מלחמה. איך עוברים בכל מצב מבחינת נקבה למצב של איש מלחמה? כשאתה לא מסוגל ואתה מסוגל פתאום.

המקובלים מספרים לנו שאנחנו עוברים כל מיני מאורעות, כל מיני שלבים בהתפתחות, והם מספרים לנו על כל סוגי השלבים האלה. האמת היא שאנחנו אף פעם לא מבינים אותם שלבים כמו שצריך. מה יוצא מזה שאני קורא עליהם? האם אני באמת יכול לעשות מעצמי אותה דמות שעליה הוא מספר לי, האם הבנתי נכון, לא הבנתי נכון, פעלתי נכון, לא פעלתי נכון. בכלל בשביל מה הם כותבים את זה? העניין הוא שהם צריכים לכתוב לנו כל מיני דברים כדי לתת לנו איזה פיתיון. ראיתי כאן אנשים שיושבים ולא רוצים לאכול את הקרקרים, אבל כדי לא לישון, לוקחים את הקרקר היבש הזה ולועסים ולועסים אותו וכך הזמן עובר והם בינתיים גם שומעים משהו.

כך, הרבה חומר בקבלה כתוב כדי לתת לאדם עיסוק על מנת שיהיה תחת השפעת האור העליון. ובינתיים הוא קורא על כל מיני דברים, אפילו אגדות. הם מביאים כתבים מיוחדים כך שההשפעה מהאור העליון תהיה מספיק מועילה, מקסימום מועילה. אבל באמת זה לא חשוב מה האדם יקרא, יכול להיות שאותו טקסט יהיה כתוב בצורה לא כל כך מובנת, אולי גם בשפה אחרת. אנחנו צריכים בינתיים להיות תחת השפעת האור העליון, ועד כמה אני מבין את הדברים האלה, זה בכלל לא שייך. זה עוזר להתקשר, זה עוזר לדרוש, זה עוזר להיות איכשהו מבולבל ועסוק בכך. לכן צריכים ללמוד וצריכים לעסוק בזה. אבל באמת, סך כל הפעולה היא האור שפועל, לא ההבנה שלי ולא הידיעה שלי מי אני בדיוק עכשיו ועל מה אני צריך לדרוש בשלב הזה, או בשלב הבא וכן הלאה. זה כל כך רחוק ממה שאנחנו מסוגלים.

אנחנו גם רואים את זה לפי הניסיון שלנו. עברתי כך וכך שלבים וקיבצתי ידיעות ואיזה ניסיון, לפחות קצת, אבל האם ידעתי מראש, האם פעלתי בזה בצורה מכוונת? לא, אלא כך אדם פוסע, בעצמו לא יודע איך, מובילים אותו וזהו. לכן אומרים "מה שבכוחך ובידך לעשות, עשה", תלחץ כמה שאפשר, תתחבר כמה שאתה יכול.

נכון, ודאי שחייבים, אבל האם בדיוק את התחכומים האלה? יכול להיות מישהו מאוד פשוט ולא יודע כלום מתחכומים, ויכול להיות מישהו ערמומי. אין פה שום דבר, שום תכונה בהמית מהעולם הזה שיכולה לעזור לאדם יותר או פחות בהתקדמות הרוחנית מלבד זה שפשוט עושה מה שרק יכול.

תלמיד: כשקוראים מאמר בחברה, האם כדאי לעסוק בפירוש או שזה מיותר?

חייבים לתת פירוש למאמרים, כי מזה אנחנו מוציאים פעולות שכדאי לעשות. כך אני לא יודע מה לעשות, האם כדאי שאצעק ברחוב קבלה, קבלה, או אשתוק, כפוף בבית? מזה שאני לומד, אני מוצא לעצמי בינתיים איזו תעסוקה. תעסוקה אפקטיבית שאני יכול באמת להשפיע על האור יותר.

אם אני עובד בחברה, אז בוודאי שאני גורם לעצמי התקדמות יותר גדולה מאשר אם הייתי יושב סתם בבית עם ספר הזוהר. אבל בסך הכול זה להתעסק. ובאמת "מה שלא עושה השכל עושה הזמן" של שנים.

אדם שבכל זאת לא זז מהמקום, כמו חמור ממש, שדוחפים אותו, לא רוצים אותו כביכול, השוטרים והשומרים זורקים אותו והוא בכל זאת ממשיך, הוא מצליח. אין פה שום שכל, שום הכנה מוקדמת, מין צ'ופר מלמעלה, פרוטקציות, שום דבר, רק עקשנות כל יום ויום. אני רואה את החבר הזה, השלישי בשורה השלישית, שכך יושב. לא צריכים יותר, אפילו עם השכל שלו הוא יכול להגיע למשהו.

תלמיד: השפע העליון פשוט מגיע.

כן.

תלמיד: צריך לעצור?

לא, תמשיך.

תלמיד: האם מצב הברית זה מצב קבוע או כל הזמן משתנה?

ברית זה נקרא קשר. זה הסכם על חיבור. ודאי שאם כל יום אני אדם חדש, מחשבות חדשות, רצונות חדשים, אז מה שחתמתי אתמול, כשאתמול הרגשתי שאני מחובר איתך, בעוד רגע אני כבר לא מרגיש כל כך מחובר. או שפועלים אולי כוחות חיצוניים, או שאני משתנה מבפנים, זה נראה לי אותו דבר, אבל לא חשוב, אז כל רגע ורגע צריכים כבר לבקר את הברית הזו ולראות עד כמה אני כבר לא רוצה בה, אני שונה, ואז לחזור ולחתום.

אם אנחנו מדברים על הבורא כמו על מציאות נצחית, ועליי כמציאות גם כן נצחית אבל שמשתנה והוא לא, אז בהתאם למה שאני משתנה, אני צריך כל פעם לבדוק עד כמה השינוי שלי מתאים למה שקודם חתמתי איתו, ואז לתקן. זאת אומרת, לחתום ברית צריכים בכל רגע שאדם עושה ביקורת ומרגיש שינוי.

תלמיד: ברית זה דבר קבוע, לא משתנה.

זאת אומרת, לעשות כך שכל פעם אני אהיה במצב הברית, למרות שאני משתנה.

תלמיד: איך זה נקרא?

זה נקרא "לחזור בתשובה".

תלמיד: הפעולה הזאת לא מיותרת אם אני כל פעם משתנה? מה הטעם לעשות את הברית הזאת?

אם אני הולך לקו שמאל, זאת אומרת זורקים אותי לעביות יותר גדולה, לבלבול, למחשבות, לכל מיני דברים, סך הכול מוסיפים לי עביות, אין שוני בין מצב למצב, אלא עביות. אז אם יש לי איזו מחשבה, איזה רצון, איזה משהו, מישהו, איזו הפרעה לא חשוב מה, סימן שהוסיפו לי עביות.

כשהוסיפו לי עביות ואני מודע לזה, ואני נמצא במודעות כזאת שאני רוצה לתקן את המצב, אז אני מיד הולך לקו ימין, לצמצום, הצדקה, חפץ חסד, כל מיני דברים שדרכם לאט לאט אני מתקן את התוספת של המחשבה הזאת, של הרצון הזה הנוסף. וזה כבר צעד שבו אני הולך לעשות ברית, אני הולך להתקשר, אני הולך להתייחד עם הבורא. אז זה נקרא שאני הולך לכרות איתו ברית.

תלמיד: ומה זה חתימה?

חתימה זה נקרא שאני עושה פשוט את הפעולה עצמה. שהתיקון מגיע עד המלכות. חתימה זה אותיות, הוא מסביר את זה.

תלמיד: לעדכון מה שאמרת אני הבנתי שמספיק שאני אשב פה ואעבור עם האצבע על המילים שקוראים בספר. לפני כן הבנתי שאני צריך להבין את מה שכתוב בספר הזה. אז מה בעצם אני כן צריך לעשות?

בזמן שאנחנו קוראים בספר אנחנו צריכים להשתוקק להגיע למה שכתוב בספר. זאת אומרת, שאני אמצא בתוכי את כל ההבחנות האלו ואני אטייל בדיוק כמו שהוא מטייל. הרי הוא מספר לי מה קורה אצלו, המקובל לא יכול לכתוב אלא מה שהוא כרגע מרגיש בפנים.

הוא מתאר לי עכשיו שהוא נמצא באיזו מדרגה באצילות, ופועלים עליו כל מיני כוחות, הוא יורד לבי"ע לוקח אח"פים, זאת אומרת מעלה אותם. יש פה נחשים, יש פה עקרבים, יש לו כאן מלאכים, צדיקים שמטיילים, האבות, הבנים, אומות העולם. הוא מוצא בתוכו המון המון הבחנות שכך הוא קורא אותן, ועם כל ההבחנות האלה הוא עובד ומסדר אותן ומקבץ אותן לכלי אחד, לרצון אחד, גם דברים טובים, גם דברים רעים, את כולם יחד ומכוון אותם להידבק למטרה. והוא מתאר את זה בדרגה מאוד גבוהה.

יש כלל ופרט. כלל ופרט הם שווים. כל הנשמות הן באותו מבנה, רק ההבדל הוא בין שזה מקובל גדול ואני קטן, או בין שזה כל העם או אחד, ההבדל הוא במצב הספציפי בלבד. זאת אומרת, אם הוא כותב על איזשהו מצב, הנשמה שלי גם נמצאת באותו מצב, גם עכשיו באלף מצבים מעליי, ואני לא מרגיש את אלף המצבים האלה מעליי, הם נמצאים בהסתרה ממני, אבל שם הנשמה נמצאת ומבצעת בדיוק מה שהוא כותב.

כי ברוחניות אין זמנים, אין העברה ממקום למקום, אין כלום, כל המדרגות נמצאות, כל המדרגות פועלות, כולם נמצאים בכל המדרגות. אני מיכאל נמצא בכל המדרגות שיש ברוחניות, מהקטנה עד הגדולה, ובכל המדרגות אני פועל במה שהמדרגה הזאת מחייבת לפעול. אז אצלי זאת בעיה רק לתאר לעצמי מה יכול להיות אצלי מהסיפור שלו.

הוא מסביר לי איך אני פועל במדרגה אלף, אני מרגיש את עצמי במדרגה מספר 1, ובמדרגה הזאת אני לא מבדיל בתוכי את הפעולות האלו. אז מתוך זה שאני מחפש אותן, רוצה לראות, להרגיש, לחוות אותן, אני מזמין על עצמי אור מקיף מהמדרגה הגבוהה ששם באמת אני מקיים את הסיפור הזה כפי שהוא כותב.

הסיפור הזה יכול להיות כמו סיפור הזוהר או סיפורי התורה, על משהו שקורה נגיד במשכן, במדבר, לא חשוב מה שם. זה יכול להיות כתוב בצורת אגדה, זה יכול להיות ב"תלמוד עשר הספירות" על "זו"ן אבא ואמא", וכן הלאה, אלף ההבחנות האלו שעליהן "תלמוד עשר הספירות" מספר. זה לא חשוב איפה, הכול מדבר על איך אני מבצע משהו ברוחניות.

זה כל העניין של ענף ושורש, שאם אני בתוך ענף ורוצה להתקיים בתוך השורש שלי, אז אני מושך מהשורש הזה על עצמי את האורות המקיפים, שם האורות האלה בצורה פנימית, המצב הזה בצורה פנימית, הכול קיים חי ועובד במדרגה שעליה הם מספרים. אם אני רוצה למשוך או את עצמי למדרגה הזאת או למשוך משם אליי לא חשוב זה אותו דבר, אז אני מתקשר לאותה מדרגה וזה פועל עליי.

איך זה פועל אני כבר לא יודע, אומרים שזו פעולת האורות המקיפים, זו הארה שאני לא מרגיש עכשיו, אבל היא באה, וכתוצאה מזה שהיא באה אני משתפר. אני צריך להאמין להם שזה ככה, כי אור מקיף אני לא מרגיש. לאור מקיף צריכים כלים חיצוניים, ועדיין אין לי, אבל זו הפעולה היחידה שאנחנו יכולים לעשות לטובתנו, ולזה צריכים כל מיני פעולות מסביב, כמו חברה, ועוד אלף ואחד דברים.

תלמיד: שורש הנשמה שלי, בשבילי זה עבודה?

אני לא יודע למה אתה קורא שורש נשמה. אנחנו אומרים שיש ענף ושורש, שענף זה איזשהו אובייקט רוחני שיש לו תוצאה שנקראת "ענף" בעולם הגשמי. אז שורש וענף זה לא בורא ונברא, זה כוח רוחני שכתוצאה ממנו יש בעולם הזה תופעה גשמית. אם כך לשורש אי אפשר לקרוא בורא. אם אתה מדבר על השורש של כל הבריאה, אתה יכול להגיד שהוא נקרא "בורא".

תלמיד: יש כאן שלוש הבחנות של עבודה. אחת, שלא מרגיש חיסרון, והוא אומר שמי שלא עושה את העבודה הוא עדיין לא נכנס בגדר אדם. ואחר כך הוא אומר, "אולם לאחר שהאדם גמר אלו הג' בחינות בעבודה" הוא בא לבחינת שבת. יש כאן איזו סתירה פנימית, בשלב ראשון הוא אומר שהוא עדיין לא בבחינת אדם, ובשלב שני הוא אומר שכן הוא כזה.

יש לנו בעיה בקומוניקציה בינינו, בקשר בינינו, כי השפה המדוברת שלנו היא שפה מאוד מאוד כללית. לכן מקובלים קבעו לעצמם את שפת הקבלה, הבחנות, בחינות, פרצופים, גימטריות, שפה מדעית ששם כבר קשה לטעות. אומנם גם קשה לנו עם השפה ההיא, גם השפה ההיא היא בעצם שפה שאנחנו משתמשים בה בעולם הזה, אנחנו שנמצאים בדרגת העולם הזה. אבל אם מקובל רוצה להסביר משהו, וכתוב "אתם קרויים אדם ולא אומות העולם", אז מה הם? בהמות, ולך תגיד להם שהם בהמות. וכשאתה אומר, "כל בני האדם", אז אתה מתכוון גם אליהם שגם הם בני אדם. זאת אומרת השפה לא מדויקת, ולמה אתה מתכוון כשאתה אומר איזו מילה, או בצביונה הרוחני או בצביונה הגשמי. וכך אנחנו באמת כל הזמן מבולבלים, ולאט לאט מתחילים להבין על מה מדובר.

בכל זאת ההבנה בין בני אדם באה מתוך הקשר הפנימי, ואי אפשר כל הזמן לעמוד על הגדרות מדויקות, כי הן פשוט אינן. אנחנו לא יכולים להיפטר מלקרוא ענפים בעולם הזה כמו שהם, אני לא יכול להגיד על מישהו שהוא בהמה או שהוא לא קיים, אפס. אדם שאין לו עדיין מסך ברוחניות הוא אפס, הוא נמצא מתחת למחסום וזה נקרא שלא קיים, הוא עדיין לא אובייקט רוחני, אז על מי אני מדבר? לכן צריכים לראות כל פעם שפה קצרה, שבמילה אחת משתמשים בכל מיני מקרים, וכל מקרה הוא ממש מהות אחרת, וצריכים לראות למה משייכים כל פעם.

תלמיד: אם אני רוצה לחבק מישהו והוא מרגיש ממני רע, איך אני יכול שיהיה ממני מינימום על מנת לקבל כדי שהוא לא ירגיש ממני רע?

אתה בעצם שואל כך, איזו פעולה ממני צריכה להיות במקסימום אפקטיבית וקצרה כדי שאני אגיע למצב הטוב, המתוקן? כל דבר שנראה לאדם בכל רגע ורגע כדבר הטוב ביותר לתיקון, זו הפעולה. אתה מחפש בבת אחת לסובב את הסוויץ', או להפעיל כפתור, או לקפוץ ולהגיע ישר לתוך המטרה?

תלמיד: לא.

הכלי שלנו, של כל אחד ואחד, הוא כלי אינסופי. מה זאת אומרת אינסופי? הוא כלול מאלף אלפי הבחנות. אנחנו לא יכולים לתקן את ההבחנות האלה בבת אחת, אלא כל פרט ופרט לחוד. אחרי שאתה מתקן איזשהו פרט, נפתח לפניך עולם חדש לגמרי, אנחנו רק לא יודעים. כשאני תיקנתי איזה רצון הקטן ביותר אצלי, בשינוי הקטן ביותר, אני כבר נמצא ברמה יותר גבוהה מהקודמת במילימטר, עם כל יתר ההבחנות שהן גם נמצאות עכשיו בשינוי כלפי ההבחנה המתוקנת.

עכשיו לפי שורש הנשמה שלי, לפי מבנה הנשמה, מגיעה אלי הבחנה אחרת לתקן. אני מתקן אותה על ידי ייסורים, על ידי מה שאני לא מבין, לא חשוב. תיקנתי אותה במילימטר, עליתי למילימטר הזה, ושוב אני נמצא ברמה, בפלטה כזאת, ששם כל ההבחנות הן כבר בצורה אחרת כלפי מה שתיקנתי. ואחר כך יש עוד הבחנה לגמרי אחרת שאותה אני גם מתקן.

אני לא יודע מה בדיוק אני מתקן בכל רגע ורגע, איזו תכונה ובכמה אחוזים אני צריך לתקן עכשיו, ואיזו תכונה ובכמה אחוזים ברגע הבא וכן הלאה, זה אני לא יודע ולא מבין, עד שנבנה הכלי כולו כולו. אלו אלפי כוחות, מיליוני רצונות, בערבוביה בקשר בין אחד לשני, בצורה כזאת שאני לא יכול בכלל להבין איך זה עובד, ואני לא צריך להתערב בזה, אני צריך פשוט לדחוף.

כשאנחנו מסתכלים נגיד על איך בנויים חלבונים, או מערכת גדולה, בביולוגיה רואים זאת יפה, זה כלום לעומת איך שהנשמה בנויה. וגם שם, אם תיקח מבנה של הגוף, תתחיל לפרק אותו, תתחיל להיכנס לתוך הגנים ולכל המבנה הביולוגי שיש שם בפנים, אתה תראה שאם אתה משנה זנב של איזשהו חלבון, משתנה לך הכול, ואתה לא יודע איפה אתה נמצא. ככה זה במבנה של הנשמה.

לכן לשאול מה אני עכשיו יכול לעשות כדי שאני אבנה ואשנה, זו שאלה מאוד טובה, זו שאלה שבאמת אדם רוצה משהו לבצע. אבל הבגרות, הבשלות היא באמת בזה שאדם מבין שבזה הוא לא מסוגל לנגוע בכלום, אלא הוא צריך ממש רק לבקש תיקון. ומתוך זה שהוא מבקש תיקון, הוא מתחיל לאט לאט להיות כלול בזה, ואז כמו לפני ילד מתחילים לפתוח לו את התמונה. זו תמונה שהיא פלא, זו תמונת פלא מה שהוא מגלה, זה נקרא הארת השכינה. כשרואים את כל המבנה של המציאות ואיך זה פועל, זה נקרא לראות שכינה.

(סוף השיעור)