שיעור בוקר 27.04.22 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", תלמוד עשר הספירות, חלק א', פרק א',

אור פנימי, אותיות ג' – ה'

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", "תלמוד עשר הספירות", חלק א', עמ' 4, דף ד', (פירוש) אור פנימי אות נ'.

נתחיל ונקרא את דברי האר"י, כותרת, "צמצום האור מסביבות נקודה האמצעית".

אות ג'

צמצום האור מסביבות נקודה האמצעית

"והנה אז מ צמצם את עצמו א"ס נ בנקודה האמצעית, אשר בו באמצע ממש, וצמצם האור ההוא, ס ונתרחק אל ע צדדי סביבות הנקודה האמצעית."

נקרא את מה שמוסיף בעל הסולם, אות נ'.

פירוש אור פנימי לאות ג'

"נ) וזה תמוה לכאורה, דמאחר, שאין שם ראש וסוף, איך יש לך אמצע," אנחנו מדברים על כך שהבורא ברא רצון לקבל וכול מה שמתרחש, מתרחש באותה נקודת רצון לקבל - שם הרצון לקבל נולד מתפשט מתרחק ומתחיל להראות פעולותיו. הרצון לקבל הוא הבריאה וסביבו נמצא כמו שבעל הסולם כותב, באמצע אין סוף, האור. אנחנו לא מדברים על האור עצמו, אלא על הרצון או איך על ידי הרצון האור משתנה.

"ועוד, וכי בענין הגשמי התופס מקום אנו עוסקים ח"ו." ודאי שלא. "והענין הוא, כי כבר נתבאר, אשר גם בא"ס ב"ה נבחנת בהכרח בחי' הרצון לקבל, אלא בסוד "רצון פשוט" שפירושו", מה זה רצון פשוט שיש באין סוף? "שפירושו שאין בו הבחן מדרגות קטן וגדול כנ"ל, משום שהרצון לקבל שיש שם, אינו נבחן לבחינת שינוי צורה העושה איזה פירוד ח"ו, וע"כ אין בו שום פחיתות כלפי אור העליון." אותו רצון לקבל שהבורא ברא לא שונה מהאור של הבורא עצמו, אלא הוא נמצא ממש באותה מדרגת חשיבות, אין בו שום פחיתות, אין לו שינויים, הבחנות, אלא הוא נמצא באין סוף והאור.

"וע"כ אין בו שום פחיתות כלפי אור העליון. וצריך שתדע, שד' מדרגות מחויב אור העליון להתפשט עד שמגלה בנאצל את הרצון לקבל הזה על שלימותו הקבועה וקיימת." אותו רצון לקבל שנברא, שהתהווה באור אין סוף, לא מספיק. אלא אותו רצון לקבל צריך להשתנות, לעבור ארבע דרגות, שלבים עד שהוא מגיע למשהו שמתאים לתפקידו ומתחיל להיות שונה מאור אין סוף.

"וטעם החיוב של ד' המדרגות הוא, כי הרצון לקבל הנ"ל, הנה הוא נכלל תיכף עם התפשטות האור מהשורש, שהרי בזה נבחן, שיצא האור מהמאציל וקנה לו שם בפני עצמו, דהיינו התפשטות מהמאציל, וכל עוד, שלא נכלל בו שינוי הצורה הזו של הרצון לקבל, הנה ודאי, שעדיין בחינת מאציל הוא, ולא בחי' התפשטות הנעתקת ויוצאת מהמאציל." האור העליון יוצא מהבורא ומתחיל להתפשט באותו רצון שהתהווה באור העליון ומשתנה. ובהתאם לשינוי הרצון, גם האור העליון יחד עם הרצון מתחיל להשתנות, ומה שקורה להם ביחד לזה אנחנו קוראים בריאה וזה כבר השורש אלינו.

יוצא שעל ידי הפעולה הזאת יוצא אור מהמאציל, מהבורא, עליו אנחנו לא יכולים לומר שום דבר כי אין שם הבדלים, אין שם שינויים. וכשהאור הזה מתרחק מהמאציל על ידי הרצון לקבל - שהרצון לקבל משתנה ואז האור שבו משתנה, על זה אנחנו יכולים לדבר.

זאת אומרת, תמיד שאנחנו מדברים על האור, הכוונה היא על האור שנעשו עליו שינויים כתוצאה מהרצון לקבל שבתוך האור. אבל באור עצמו אין שום שינוי, אלא רק תוצאות מהשפעת הרצון לקבל על האור.

ואז, שהוא יצא מהמאציל "וקנה לו שם בפני עצמו, דהיינו התפשטות מהמאציל, וכל עוד, שלא נכלל בו שינוי הצורה הזו", שמבדילה אותו מהמאציל, שזה נקרא רצון לקבל, "הנה ודאי, שעדיין בחינת מאציל הוא, ולא בחי' התפשטות הנעתקת ויוצאת מהמאציל." יש אור עליון, באור העליון התהוה הרצון לקבל. הרצון לקבל בשינוי שלו עושה כביכול שינויים באור העליון. או אפשר להגיד אחרת, האור העליון משפיע על הרצון לקבל וכך הם משפיעים יחד, כרוכים יחד, משתלשלים יחד. אנחנו לומדים רק על שניים - על הרצון לקבל ועל האור.

האור יוצא מעצמותו, מהבורא הוא שייך לבורא, זו השפעת הבורא כלפי הנברא העתידי. הרצון לקבל נעשה כנברא הוא יוצא "יש מאין" – הוא לא היה ועכשיו התהוה. הרצון לקבל הזה משפיע על האור ומעורר בו כל מיני שינויים.

יוצא שאנחנו יכולים לדבר על השינויים שבאור שנגרמים על ידי הרצון לקבל. ועל השינויים האלה אנחנו עכשיו נלמד, מאיפה זה מגיע לו, ומי גורם לו את זה. הוא אומר ש"וכל עוד, שלא נכלל בו שינוי הצורה" - באור העליון של הרצון לקבל שיש לו אור עליון בלבד, רצון להשפיע, והרצון לקבל עדיין לא נגלה באור העליון, יוצא שאין עדיין נאצל, יש רק מאציל.

וזה אומר, "הנה ודאי, שעדיין בחינת מאציל הוא, ולא בחי' התפשטות הנעתקת ויוצאת מהמאציל." מהבורא. "כי ברוחני לא יצוייר שום הבדל, זולת ע"י שינוי צורה (כנ"ל אות ו' עיין שם, ועיין בהסתכלות פנימית כאן)," עדיין אין שינוי צורה. זאת אומרת, אותו אור העליון כמו שהיה לפני שהתווה בו רצון לקבל נמצא ביניים ולא נעשה בו שום שינוי.

ועל ידי הרצון לקבל שמתהווה באור עליון, האור העליון איכשהו מתחיל להשתנות. זאת אומרת, הרצון לקבל מתחיל להשפיע על התפשטות האור העליון עד כדי כך שכל ההתפשטות של האור העליון תלויה באותו רצון שמגלה את האור העליון, מסתיר אותו, משנה את כל צורות ההתפעלות וההתגלות שלו. "כי ברוחני לא יצוייר שום הבדל, זולת ע"י שינוי צורה (כנ"ל אות ו' עיין שם, ועיין בהסתכלות פנימית כאן). אמנם כל כמה, שאין גילוי לרצון הזה" לקבל שיש בנברא "מכח הנאצל גופיה, אינו עדיין קבוע בנאצל, כלומר, שהנאצל צריך להשתוקק לקבלת השפע," במה הנאצל מתחיל לפעול בעצמו? בזה שהוא מתחיל להשתוקק לאותו השפע שיוצא מהבורא ואז הוא משפיע על הוצאת השפע מהבורא ובזה אנחנו מרגישים את נוכחות הנאצל, מה הוא רוצה, למה הוא משתוקק.

"אמנם כל כמה, שאין גילוי לרצון הזה מכח הנאצל גופיה, אינו עדיין קבוע בנאצל, כלומר, שהנאצל צריך להשתוקק לקבלת השפע", שיוצא מהמאציל, "שאז נבחן, שנגלה הרצון לקבל מכח הנאצל גופיה" עצמו. "והנה ההשתוקקות הזו, אי אפשר שתהיה, אלא רק בעת שאין בו השפע", והוא ממשיך אותו. לפי זה אנחנו יכולים למדוד, לראות, לגלות שיש כאן נאצל והוא מושך את השפע מהמאציל. זאת אומרת, אם לא היה נאצל, אז השפע היה יוצא מהמאציל בצורה חופשית. או כמו שהיה קודם, האור העליון היה ממלא את כל המציאות, ללא שום הבדלים, ללא שום שינויים באור העליון. ואילו כאן אנחנו אומרים שזה כבר לא כך, יש רצון לקבל חדש שקובע את יציאת השפע מהמאציל לנאצל, כלומר הרצון לקבל נעשה אקטיבי.

"והנה ההשתוקקות הזו, אי אפשר שתהיה, אלא רק בעת שאין בו השפע, כי רק אז יתכן שישתוקק אחריו באופן שיתגלה בו מכוחו עצמו "הרצון לקבל"". מתי אנחנו יכולים להגיד שהנאצל קיים? כשהוא מוצץ את השפע מהמאציל. מתי זה יכול להיות? כשאין בו את השפע ויש לו רצון לקבל אותו. "ואז, נשלמים כלי הקבלה בקביעות". על ידי זה אנחנו יכולים למדוד את הכלים דקבלה שבנאצל. "עוד אחת צריך שתדע, שכל התפשטות אור מהמאציל, כמו שהיא כלולה מבחינת רצון הקבלה כאמור, הנה היא מוכרחת להכלל גם כן מבחינת רצון להשפעה, שאם לא כן, היה המאציל והנאצל בבחינת הפכיות הצורה, שהוא פירוד גמור ח"ו, כי הפכיות הצורה היתה מרחיקה אותם זמ"ז כרחוק מזרח ממערב" זאת אומרת צריך שיהיו גם הפכיות וגם התאמה, שהקשר ביניהם יהיה בצורה כזאת, "ולפיכך מוכרח כל אור המתפשט מהמאציל להכלל ג"כ מבחינת הרצון להשפיע, כדי שתהיה קרבת צורה בין המאציל לנאצל". האור שמתפשט לוקח עימו את הרצון להשפיע של המאציל ובזה הם מתחילים להרגיש זה את זה בהפכיות. מצד אחד צורת ההשפעה, מצד אחר צורת הקבלה, ואז הם מתחילים להיפגש ולראות עד כמה הם שונים, ועד כמה הם מזהים זה את זה.

יש עכשיו התפתחות של היחסים ביניהם, בין יחס הבורא ובין יחס הנברא. האחד רוצה לתת, להשפיע, להתפשט, והאחר רוצה לקבל, ואז הפגישה ביניהם מולידה לנו את כל עושר ההבחנות שיש לנו במציאות. אין במציאות חוץ משני הדברים האלה, מאציל ונאצל, הקשר ביניהם, ועד כמה כל אחד מהם משפיע על האחר. זו כל חכמת הקבלה, איך בסופו של דבר הנאצל מקבל את כל ההשפעה של המאציל, קובע את קבלת ההשפעה מהמאציל, וכך הם מגיעים למצב שנעשים דבקים זה בזה, מרגישים זה את זה, מתפתחים זה על ידי זה.

יש כאן הרבה דברים עד שניכנס ללימוד ונתחיל להרגיש את זה. מה שחשוב בלימוד שלנו, ואסור לשכוח את זה, שכל הזמן נחשוב על הקשר בינינו, שהוא אותו החוש שבו אנחנו מגלים גם את המאציל, גם את הנאצל, ואת מה שקורה ביניהם. כל זה צריך להתרחש במרכז העשירייה ולא באף מקום אחר. אם אנחנו יוצאים מההרגשה שזה מה שאנחנו רוצים להרגיש בעשירייה, אז אנחנו כבר לא נמצאים במציאות האמיתית, אלא במשהו שאנחנו מדמיינים לעצמנו ולא קיים.

לכן העיקר בשבילנו לייצב את עצמנו לעומת מה שאנחנו לומדים. ולא חשוב שאנחנו לומדים על "עולם אין סוף", לגמרי לא, אנחנו צריכים להעמיד את עצמנו כך שמה שבעל הסולם כותב, הוא כותב בשבילנו, ואנחנו צריכים לגלות את זה ביחסים בינינו כאן. עלינו להשתדל ולהתאמץ ככל האפשר להרגיש את מה שלומדים בינינו, אפילו דברים כל כך גבוהים ורחוקים מאיתנו כמו עולם אין סוף. זה לא חשוב שאלו דברים גבוהים ורחוקים, אנחנו צריכים להשתדל לתאר שהדברים האלה קורים במרכז העשירייה שלנו.

"ולפיכך מוכרח כל אור המתפשט מהמאציל להכלל ג"כ מבחינת הרצון להשפיע," מהטבע של המאציל "כדי שתהיה קרבת צורה בין המאציל לנאצל. ובשעה שמתגלה בנאצל הרצון להשפיע הזה, הנה נמשך לו אור גדול מהמאציל, המיוחס להתעוררות הרצון הזה, והאור הזה מכונה בכל מקום אור דחסדים". יש כאן תגובה מצד הנברא על מה שהוא מרגיש מהבורא. הנברא יכול לקבל השפעה מהבורא בצורה פסיבית, ברצון לקבל כמו שהוא נעשה בו, או ברצון לקבל שנגיד מתפתח בו, ואז זו כביכול תוספת שמקבל מהבורא. ולפי זה אנחנו מדברים על התגובות, על העבודה של הנאצל כלפי המאציל. ואז יוצא שאנחנו מודדים תמיד אחד כלפי האחר, אין בורא ללא נברא ואין נברא ללא בורא. "אמנם התפשטות הא' מהמאציל", שמגיעה לרצון לקבל, "אשר הרצון לקבל כלול בה כמבואר לעיל, היא נקראת בכל מקום אור דחכמה או אור העצמות". מה שהנברא מקבל מהבורא זה אור החכמה, ומה שהנברא מעורר מעצמו זה אור החסדים. "וזכור היטב, ב' מיני אורות הללו. ותדע, שהאור הב' שהוא אור דחסדים, שפל הרבה מהאור הא' שהוא אור דחכמה, משום שנמשך עם התגברות והתעוררות הנאצל, מכח עצמו, להיותו רוצה להשוות צורתו עם המאציל", זאת אומרת יש רצון לקבל שבא מהמאציל, מהבורא, והוא עובד עימו, זה רצון טבעי, ויש רצון לקבל שמתעורר בנאצל בכוחות עצמו, כתוספת. ודאי שהרצון הזה הרבה יותר חלש, וגם האור שהוא מעורר כתוספת שמקבל מהמאציל הוא אור קטן מאוד שנקרא "אור החסדים".

אם הנאצל מתעורר לרצות להשוות הצורה עם המאציל, להשפיע למאציל כמו שהמאציל משפיע לו, "כי על כן מתגבר ומתעורר לבחינת הרצון להשפיע, כמבואר. משא"כ ההתפשטות הא'", שמגיעה מהמאציל לנאצל, מהבורא לנברא "שהוא אור דחכמה, הנה הוא נמשך ישר מהמאציל, ואין לנאצל שום חלק בהמשכתו, וע"כ הוא נעלה ממנו לאין ערוך, וע"כ "אור החכמה" נבחן לעצמותו וחיותו של הנאצל, ו"אור דחסדים"" שמתעורר מההתעוררות של הנאצל כלפי המאציל, "נבחן רק לבחינת אור של תקונים להשלמת הנאצל".

זאת אומרת, יש אור שמגיע מהבורא לנברא ונקרא "אור החכמה", ויש אור שמתעורר בנוסף לזה וגם מגיע מהבורא, אבל לפי התעוררות הנאצל, והוא נקרא "אור החסדים", וְודאי שהוא הרבה יותר חלש מאור החכמה.

שאלה: האם אור חסדים הוא לא אור חוזר?

אור חסדים הוא אור המגיע מהבורא, אבל לפי התעוררות הנאצל, הנברא.

שאלה: האם נכון להגיד שהנאצל רוצה להשפיע לבורא כדי לכוון את הגדילה שלו?

הנאצל, הנברא רוצה להשפיע לבורא כדי להידמות לו. זו בעצם כוונת הנאצל.

שאלה: אור חסדים מתעורר על ידי התחתונים ואור חכמה מגיע מהבורא ולא מתעורר על ידי התחתונים. אם כך איך אור חכמה מתלבש על חסדים?

אנחנו עוד נלמד את זה, זה לא בדיוק כמו שאתה שואל. נכון שאור דחסדים מתעורר מצד הנאצל אבל כשהוא מתעורר הוא מזמין מצד המאציל התלבשות בו. אין משהו הפועל במציאות חוץ מאור החכמה. אור החסדים הוא רק האור של התיקונים.

שאלה: אם הנאצל צריך לעורר את עצמו מכוחות עצמו, מאיפה באים הכוחות לנאצל?

ודאי שמהמאציל. מי ברא את הנאצל? מי מפתח אותו? המאציל. הבורא ברא את הרצון לקבל, ועל ידי אותו האור שברא את הרצון לקבל הוא משפיע לרצון לקבל את הכוחות, שהרצון לקבל ירצה לקבל וירצה להתפשט וירצה לבצע את הפעולות שלו. הכול מגיע מהבורא, הוא הראשון תמיד.

שאלה: האם נכון להגיד שאור החסדים הוא בעצם ההשתתפות של הנאצל בתוך העבודה הזאת, זה בעצם מה שהוא תורם בתוך העסק?

אור החסדים הוא תגובת הנאצל על מה שהבורא עושה. באור החסדים יש הרבה שינויים בהתאם לרצון לקבל שבנאצל ומה שהוא מרגיש מהשפעת הבורא עליו. אור החסדים הוא לא סתם אור, זו תגובת הנאצל, הרצון לקבל, על מה שהוא מרגיש כלפי אותו מישהו מלמעלה המטפל בו ורוצה ממנו שינויים. לכן האור הזה מגיע על ידי ההתגברות של הנאצל, כי הנאצל צריך להרגיש את מה שהבורא משפיע עליו, את מה שהוא רוצה ממנו, איך שהוא מבצע פעולות עליו ואיך הנברא בעצמו יכול להגיב על כך בצורה הכרתית.

לכן אור חסדים הוא לא סתם אור דחסדים, לא סתם תגובה, זאת תגובה שעוברת הרבה שינויים והבחנות בתוך הנברא. ולכן אור החסדים הופך להיות כלי. זאת אומרת, מקום שהנברא מקבל השפעה מהבורא. ומתי זה קורה? כשהנברא רוצה להשפיע לבורא בדוגמה כמו שהבורא רוצה להשפיע לנברא. זאת אומרת, הנברא צריך להרגיש שהוא קיים ושהוא מקבל משהו ממישהו, מהבורא, וההשפעה הזאת של הבורא אליו היא השפעה נכונה, טובה, באהבה, כדי לפתח אותו, למלא אותו, להביא אותו לדרגות ההתפתחות. ואז בהתאם לכך, הנברא שמתחיל כך להרגיש מתעורר בתגובה בהתאם לבורא בחזרה. ואז יוצא שהתגובה הזאת מעוררת בבורא עוד יותר רצון להשפיע לנברא. עכשיו כבר לפי כמה שהנברא מבקש.

תלמיד: אף פעם לא הרגשתי את העוצמה האדירה הזאת של "אור דחסדים".

כל תיקון העולם הוא באור החסדים. טוב שעכשיו אתה יודע. אנחנו לא סתם לומדים עכשיו את "תלמוד עשר הספירות" תוך כדי ההשתתפות שלנו, לכן אני מבקש להפעיל כמה שאפשר יותר כלים של הרגשה, של שכל וממרכז הקבוצה יחד כולנו, שהכול ישפיע עלינו כבר באופן שניכנס לרוחניות.

שאלה: למה עלה ברצונו להוציא לאור את שלמות פעולותיו?

את זה אנחנו לא יודעים. זה לפני הבריאה, אנחנו לא יכולים לשאול למה הבורא רצה לברוא את האדם? יש על כך כמה השערות, מתוך האהבה שלו, מתוך "רצונו להיטיב לנבראיו". אבל אלה רק השערות, על זה כתוב "תכלית הבריאה שלא תדע". אנחנו לא יכולים לדבר על מה שקרה לפנינו, לפני תחילת הבריאה. אנחנו מתחילים מהרצון להשפיע שמתגלה ובורא את המנגנון שאליו הוא רוצה להשפיע, המנגנון הזה נקרא "נברא".

שאלה: האם אור החסדים הוא תגובה של הנברא?

כן. אור החסדים זו תגובה של הנברא על השפעת הבורא. אבל התגובה הזאת יכולה להיות לא רק פסיבית, היא יכולה להיות מאוד רב גוונית, כמו בעולם שלנו, אדם לא מתייחס לאחר, אבל אחר כך יתייחס אליו ומתוך שיתייחס הוא יגיע לתגובה מסוימת. זאת אומרת, בתגובה של הנאצל אפשר גם לראות את השפעת המאציל עליו.

שאלה: האם זאת תגובה כבר קצת מתוקנת של הנברא, או שאור החסדים הוא כדי להביא ליתר תיקונים?

קודם כל, תתאפקו קצת עם השאלות שלכם כי עוד מעט אנחנו נלמד את זה, ואני עכשיו לא יכול להסביר כי חסר לנו חומר. אני רוצה ללכת יחד עם החומר של בעל הסולם.

אם תקראו נכון ובקפדנות מה שכותב בעל הסולם, אז הוא כותב, "יש לך השפעה מהמאציל. המאציל בורא רצון לקבל, והרצון לקבל מושפע מהשפעת המאציל שנקרא 'אור החכמה' וכל התגובות שיש, הם מהרצון לקבל שמגיב על אור החכמה שמשפיע עליו". זאת אומרת, אין יותר ממאציל ונאצל. וכל מה שבסופו של דבר יש בנאצל או בנו, אתה יכול להגיד, שזה הכול מגיע לנו מהמאציל.

אתה יכול גם להגיד, רצונות שונים, קליפות, עולמות, לא חשוב מה, כל זה מגיע מהמאציל ואין אחר. ואז בהתאם לזה אנחנו צריכים להגיב נכון למאציל. זאת אומרת, אין לנו עסק עם אף אחד בעולם, עם שום דבר בעולם רק עם המאציל - זה נקרא "אני לדודי ודודי לי."

שאלה: אמרת "להגיב נכון". שמענו שהנאצל מתחיל להתקיים ברגע שהוא מתחיל להשתוקק לשפע. איך לתאר השתוקקות נכונה לשפע?

עוד מעט. אתה לא מבין שאת זה עוד לא למדנו? אתם תגיעו למצב שאני לא אשאל אתכם, כי אתם שואלים מה שיהיה.

שאלה: נראה שבאור חסדים יש השתוות הצורה ובאור חכמה יש הפכיות הצורה. זה נכון?

אני גומר עם כל השאלות החכמות, כי לא למדנו על זה בכלל. אם לא תלכו יחד עם הטקסט אז לא נקבל אף פעם תשובות מכם, ונלך קדימה לפי הטקסט שנקרא וזהו.

אני רואה שאתם לא שומעים מה שאני רוצה. אני רוצה שבלימוד אתם תתחילו להרגיש, שתגיעו להבחנות שאנחנו צריכים אותן כדי להכיר את הבורא וזה לפי ההרגשה שלנו ולא לפי החכמות ששמעתם ולמדתם קודם.

ושוב אני אומר, להתרכז בהרגשה מתוך מרכז העשירייה. אתם צריכים דווקא בזה להרגיש שזאת החובה, זאת ההצלחה, אם אני כל הזמן אתייחס לבריאה מתוך הקשר בינינו.

שאלה: מאז תחילת השיעור בארבעים הדקות האלו הרגשתי שינויים פנימיים מאוד חזקים. דברים שאף פעם לא הרגשתי. ואחרי התשובה האחרונה שנתת, אני מרגיש את זה עוד יותר חזק. האם זה קשור למה שאנחנו לומדים עכשיו?

כן. תמשיך לעשות מה שאני מייעץ. תהיה מחובר עם הקבוצה ורק בצורה כזאת תנסה לקבל השפעה מהלימוד והלימוד יביא לנו את ההשפעה מהבורא ואז מהקשר בינינו נרגיש איך אנחנו צריכים להגיב עליו. זה הלימוד הנכון של חכמת הקבלה, איך לקבל השפעת הבורא על הנבראים.

שאלה: אני שמח ללימוד יותר מאי פעם. ושאלתי, האם אור החסדים זה כמו תינוק שהאימא נותנת לו את הבקבוק או את הציצי בכדי לגרות אותו לינוק ממנה.

אנחנו לא קראנו על זה ולכן אני לא רוצה לדבר בצורה כזאת.

תלמיד: כדי לקבל את הרגש, להפעיל, להתקדם, איך העשירייה בנושא אור חסדים, יוצרת את הקשר עם הבורא?

על ידי רצון להתחבר יחד עם לימודים. הלימוד ישפיע עלינו ואז נרגיש איך אנחנו צריכים בחזרה להתייחס לבורא. רק מתוך החיבור בינינו בזמן הלימוד, את כל היתר עושה האור.

תלמיד: כך אנחנו קונים הרגשה?

כן. רק על ידי מאמץ להתחברות בזמן הלימוד. ולפי המאמץ לחיבור, האור העליון משפיע עלינו ואז מתוך המאמץ שלנו והאור העליון שמשפיע, אנחנו מתחילים יותר להרגיש את המשפיע. תחשוב טוב על מה שאמרתי ואני אומר לך שזה המפתח להרגשת העולם העליון.

תלמיד: אז לא לנסות להשתמש בשום דימויים של החיים שלנו , כדי להתקרב לזה?

לא. רק חיבור בינינו, השפעה מלמעלה והתגובה שלנו מלמטה למעלה.

שאלה: מה זה אומר נאצל, בקשר בינינו בעשירייה?

נאצל זה החיבור בינינו שממנו אנחנו רוצים להתייחס לבורא. וזה לא במקרה שלנו בלבד, אלא בכלל. זה אוסף של רצונות בודדים שרוצים להתחבר ביניהם, בביטול כל אחד על עצמו כלפי האחרים, כדי להשפיע לבורא, למקור האור.

שאלה: מה זה אומר שאור חסדים הוא הרבה יותר תחתון מאור חכמה?

הוא הרבה יותר חלש. אנחנו עוד לא יכולים לדבר על זה כמה הוא חלש, במה הוא חלש, אבל הוא הרבה יותר חלש מפני שהוא מגיע לא עם ההתעוררות של הבורא, הרצון של הבורא להשפיע לנבראים, אלא עם הרצון של הנברא להגיב לבורא. כמו נגיד הרצון של אימא, הכוח של אימא להשפיע לתינוק, לעומת מה שהתינוק מגיב לאימא - זה ההבדל בין אור חסדים ואור החכמה.

שאלה: למה דווקא אור החסדים, הוא התוצאה של ההשפעה של הבורא על הנאצל?

ככה זה נקרא, "אור חסדים". למה? אנחנו נלמד, עוד לא התחלנו ללמוד עליו, אבל כבר ברור לנו שכל הבריאה כוללת אור חכמה ואור חסדים, שהם יוצאים ומורגשים ברצון לקבל וברצון להשפיע ואין יותר.

יש מאציל ונאצל אלה שני רצונות. הרצון הראשון שקיים זה הבורא, המאציל, והרצון שנולד ממנו כדי להשפיע לו - זה הנאצל. ומה שמשפיע אחד על השני זה נקרא "אור חכמה". זה המאציל לנאצל - נגיד הבורא לאדם, ו"אור חסדים" כשהאדם משפיע בחזרה לבורא. זה כול מה שלמדנו בינתיים, וגם כך למדנו רק שמות.

כל חכמת הקבלה היא סך הכול כוללת שני רצונות, רצון לקבל ורצון להשפיע, ושני אורות, אור חסדים ואור החכמה, זה הכול. כל היתר זה מה שקורה ביניהם.

שאלה: למה דווקא אור החסדים, הוא התוצאה של ההשפעה של הבורא על הנאצל?

ככה זה נקרא, "אור חסדים". למה? אנחנו נלמד. עוד לא התחלנו ללמוד עליו, אבל כבר ברור לנו שכל הבריאה כוללת אור חכמה ואור חסדים, שהם יוצאים ומורגשים ברצון לקבל וברצון להשפיע ואין יותר.

יש מאציל ונאצל אלה שני רצונות. הרצון הראשון שקיים זה הבורא, המאציל, והרצון שנולד ממנו כדי להשפיע לו - זה הנאצל. ומה שמשפיע אחד על השני זה נקרא "אור חכמה". זה המאציל לנאצל - נגיד הבורא לאדם, ו"אור חסדים" כשהאדם משפיע בחזרה לבורא. זה כול מה שלמדנו בינתיים, וגם כך למדנו רק שמות.

כל חכמת הקבלה היא סך הכול כוללת שני רצונות, רצון לקבל ורצון להשפיע, ושני אורות, אור חסדים ואור החכמה, זה הכול. כל היתר זה מה שקורה ביניהם.

שאלה: למה דווקא אור החסדים, הוא התוצאה של ההשפעה של הבורא על הנאצל?

ככה זה נקרא, "אור חסדים". למה? אנחנו נלמד. עוד לא התחלנו ללמוד עליו, אבל כבר ברור לנו שכל הבריאה כוללת אור חכמה ואור חסדים, שהם יוצאים ומורגשים ברצון לקבל וברצון להשפיע ואין יותר.

יש מאציל ונאצל אלה שני רצונות. הרצון הראשון שקיים זה הבורא, המאציל, והרצון שנולד ממנו כדי להשפיע לו - זה הנאצל. ומה שמשפיע אחד על השני זה נקרא "אור חכמה". זה המאציל לנאצל - נגיד הבורא לאדם, ו"אור חסדים" כשהאדם משפיע בחזרה לבורא. זה כול מה שלמדנו בינתיים, וגם כך למדנו רק שמות.

כל חכמת הקבלה היא סך הכול כוללת שני רצונות, רצון לקבל ורצון להשפיע, ושני אורות, אור חסדים ואור החכמה, זה הכול. כל היתר זה מה שקורה ביניהם.

שאלה: כתוב לפני האות א', "לחקוק היטב בזכרונם את פירוש המלות ההן, כי אי אפשר לחזור עליהן בכל פעם." מאידך, אנחנו שמענו שאנחנו צריכים להבין את הכול בחיבור בינינו. איך לשלב את זה ביחד? כלומר, מצד אחד לזכור את זה ולהבין, מצד שני להתאמץ לחיבור בינינו?

אם אתה מתאמץ להתחבר, אז אתה מבין לא מטעם השכל אלא מטעם הרגש, וזה מה שאנחנו רוצים שיקרה. "הלב מבין" זה התנאי והעיקרון בחכמת הקבלה. אנחנו צריכים להביא את הרגשות שלנו להבנה, כי רצון, רגש, זה מה שצריך להשתנות עד כדי כך, שיוכל להרגיש את האורות שמתפשטים בו, אור חכמה, אור חסדים וכן הלאה.

אנחנו מתעסקים אומנם בחכמה גדולה, ביסוד של כל חוכמות העולם, אבל היא מדברת על הטבע שלנו שזה הרצון. לכן תשתדלו להיות יותר רגשיים, לא למה שיש לנו בעולם שלנו, זה עניין אחר, אלא לרצון לקבל ורצון להשפיע.

שאלה: אמרת שאור חסדים מתעורר מעצם ההתעוררות שלנו, וזה בעצם בניית הכלי לקבל את האור החכמה. מאיפה מגיע החיסרון לתהליך הזה?

אל תשאלו על מה שלא למדנו. כל אחד ששואל שאלות כאלה, נרשם אצלי בפנקס מיוחד ואני כבר נזהר מלשאול אותו.

שאלה: למה דווקא חסדים, מה זה חסדים?

מספיק לנו, אתם מתחילים לפרוץ לכל מיני כיוונים. אתם לא רוצים ללמוד בשותפות איתי, שנלמד יחד נפתח ונלמד ואתם מתקיפים אותי עם כל מיני שאלות שיש להם מקום, אבל בעוד כמה דפים או בעוד עשרים, שלושים, מאה דפים, מאתיים דפים. ואני צריך ללכת לפי הקצב של בעל הסולם.

שאלה: האם אנחנו יכולים לקרוא להתכווצות רצון ולהתרחבות אור?

איפה קראת את הדברים האלה שיש התכווצות והתרחבות זה אור וזה כלי? אל תשאלו דברים שאנחנו לא קראנו, אחרת לא יהיה קשר בינינו. כי אני חייב ללכת לפי הטקסט, אני רוצה שבעל הסולם ילמד אותנו ואנחנו כל הכלי העולמי נלמד ממנו יחד, ולא שאתם תקפצו ותרצו ללמוד לא לפי הקשר בין כולנו, אלא לפי השכל שלכם, והשכל שלכם לא מקובל עליי.

אני לא מלמד פרופסורים לאוניברסיטה, אני מלמד אנשים שרוצים לקבל את השפע בקשר בין בני האדם בעשירייה, ולכן כל מי שקופץ עם שאלות הוא לא מכובד בעיניי כי רוצה להשיג את זה בחכמה, בשכל שלו, במקום לפתוח את כלי הקשר עם אחרים ולקבל ברצונות משותפים בהם.

שאלה: האם ניתן לומר שהמסך נבנה בינינו?

כן, המסך נבנה קודם בינינו רק ביחס בינינו, ומבינינו לבורא, זה מאהבת הבריות, שאנחנו בינינו עושים את הקשר, לאהבת ה', מבינינו לבורא.

שאלה: למה בעל הסולם מדבר על הבורא כמאציל?

המאציל הוא השורש הראשון נקרא "מאציל".

שאלה: למה אני מרגיש שיותר קל לי בקריאת תע"ס עם העשירייה לבד במשך היום, מאשר בשיעור?

כי זה שונה, אם אתה מרגיש בקשר עם העשירייה השפעה מהלימוד יחד עם העשירייה, זה סימן שאתה מרגיש ממש השפעה בהתקדמות הרוחנית שלך. מה שאין כן, אם אתה לומד לבד בניתוק מהעשירייה, אז אתה מרגיש התקדמות בחכמה, זו לא התקדמות רוחנית.

תלמיד: אני אומר שאני מרגיש כמו איזה רומן עם העשירייה כשקוראים לבד במשך היום מאשר אנחנו קוראים יחד בשיעור. הרבה יותר קשה להתחבר לזה ולהרגיש את זה.

אנחנו נמשיך ותראה. אתה תענה על זה אחר כך. אנחנו לא ניכנס עכשיו לרגשות פרטיים של כל אחד. השאלה שלך נכונה.

קריין: "עתה תבין ד' בחינות".

טור ב'.

"עתה תבין ד' בחינות והמדרגות המחויבות להמצא בכל נאצל כנ"ל. כי מתחילה מתפשט האור ויוצא מהמאציל כנ"ל בבחינת אור דחכמה, אשר "הרצון לקבל" בלבד כלול בו, וזו היא בחינה א'". האור מתפשט מהמאציל ל"הרצון לקבל" הפשוט כמו שהיה מתחילה. "ואחר כך מתגברת באור הזה בחינת הרצון להשפיע", מהרצון לקבל יש שינוי ונעשה רצון להשפיע, נתהווה הרצון להשפיע. "וממשיך" לפי הרצון הזה "אור דחסדים כנ"ל", הרצון קובע את האור שממלא אותו, סוג האור שממלא אותו. "והתגברות זו נבחנת לבחינה ב'". זאת אומרת, זו כבר התגברות ולא התפשטות כמו שבבחינה א', אלא התגברות, זו "בחינה ב'".

"ואחר כך מתפשט אור דחסדים הזה התפשטות גדולה, שענינה יתבאר לקמן, וזו היא בחינה ג'. ואחר שיצאו ונתגלו ג' הבחינות הנ"ל במילואן, אז חוזר ומתעורר כח הרצון לקבל הכלול בהתפשטות א', וחוזר וממשיך אור החכמה. וזו היא תכלית השלימות של קביעות הרצון לקבל בפרצוף, להיותו נגלה בבחינת השתוקקות". זאת אומרת, מתי יש לנו שלמות מצד הנברא? כאשר לנברא יש לא סתם רצון אלא השתוקקות, הוא מגלה מעצמו נטייה, ערגה, רצון שיוצא ממנו ממש, זו "השתוקקות".

"כלומר, בשעה שלא היה אור החכמה בפרצוף אלא אור דחסדים, דהיינו אחר בחי' ג' הנ"ל, שהיתה לו לנאצל מציאות להשתוקק לקבלת אור החכמה, אשר ההשתוקקות הזו קובעת בו הרצון לקבל", כי אין לו אור חכמה, אז עכשיו שמשתוקק אליו, ההשתוקקות הזאת קובעת את צורת, סוג, עוצמת הרצון לקבל שיש בו "ומשלימה לו כלי הקבלה", זה לא אותו רצון שבא לו מהבורא בבחינה א', אלא עכשיו יש לו רצון משלו, שהוא טעם משהו מהאור העליון, ועכשיו הוא רוצה משלו.

לכן הרצון שהוא עכשיו מרגיש זה הרצון שלו, קודם זה לא היה בנברא. זה לא הרצון שקיבל אותו מהבורא, למרות שאתם יכולים לומר שאחרי הקלעים ודאי שהבורא סובב לו את זה, אבל הנברא מרגיש שזה הרצון שלו, שהוא רוצה, זה ההבדל בין מה שהוא קיבל מלמעלה וממה שעכשיו הוא מעצמו מייצר, רוצה, מפתח. "מה שלא היה כן בהתפשטות הא' (כנ"ל בד"ה וטעם החיוב ע"ש). ולפיכך, אין כלי קבלה נשלמים, אלא בבחינה ד' הזאת, המכונה ג"כ התגברות ב', ואחר שלימותה של הבחינה ד' הזאת בא"ס ב"ה, נתהוה בה הצמצום, שפירושו הסתלקות הרצון לקבל מהבחינה ד' הזאת, שזה גרם להסתלקות האור א"ס ב"ה משם".

זאת אומרת מה שקורה כאן, יש לנו התפשטות האור מהמאציל לנאצל, אחר כך יש איזו מן עצירה ואחר כך התהוות הרצון לקבל במקום לקבל להשפיע, זו בחינה ב', ושוב הנאצל עוצר את ההתפשטות הזאת ואחר כך מגיע לו רצון לקבל גדול מאוד, שכבר לא רוצה סתם לקבל אלא לקבל על מנת להשפיע, וזה גורם להסתלקות האור אין סוף ממנו וכך הנברא מתפתח.

זאת אומרת, אנחנו רואים שעוד מעט אנחנו נייצב את זה נכון, שעל ידי המשחק הזה של האור העליון והרצון שהאור העליון ברא, על ידי המשחק ביניהם, כיוון שהם הפוכים לפי הטבע שלהם, האור העליון רוצה להשפיע, הרצון לקבל שהוא ברא רוצה לקבל, וכך על ידי השפעה הדדית הרצון לקבל משתנה על ידי האור שברא אותו, מילא אותו, משפיע עליו, יוצא שאותו רצון משתנה מלרצות לקבל ללרצות להשפיע.

מתי זה קורה? על ידי השפעת האור העליון. זאת אומרת, מלכתחילה האור העליון מיועד להשפיע על הרצון לקבל, לשנות אותו, ולתקן אותו, שגם ירצה להשפיע כמו האור העליון. זאת אומרת, בתכונות האור העליון שמשפיע על הרצון, לשנות את הרצון, להפוך אותו למשהו הפוך ממנו, לעשות אותו דומה לו, כך שהרצון לקבל ישתנה ויהיה כרצון להשפיע.

"והנה נתבארו, ד' הבחינות המחויבות להמצא בכל נאצל, אשר בחינה א', מכונה התפשטות ראשונה או חכמה. ובחינה ב', מכונה התגברות ראשונה או בינה. ובחינה ג', מכונה התפשטות שניה או זעיר אנפין. ובחינה ד', מכונה התגברות שניה או מלכות. אשר ב' ההתפשטויות נבחנות לזכרים, להיותן בחינת השפע הנמשך מהמאציל: כי התפשטות א' היא שפע אור החכמה, והתפשטות ב' היא שפע אור דחסדים. וב' התגברויות, הן ב' נוקבין, להיותן בחינת התעוררות של הנאצל והתגברות הרצון מכח עצמו, אשר התגברות א' היא ההתעוררות שבנאצל אחר ה"רצון להשפיע", הנעשה שורש אל האור דחסדים כנ"ל. והתגברות ב' היא ההתעוררות שבנאצל אחר ה"רצון לקבל", הנעשה לבחינת כלי קבלה לפרצוף בכל השלימות הרצויה. והוא שנקרא בכל מקום בחינה ד'."

זאת אומרת, אנחנו רואים שאפילו לרצון לקבל הגדול אנחנו לא יכולים להגיע אלא אם יהיה לנו בתוך בניית הרצון לקבל תכונות של השפעה, אחרת אנחנו לא נבין מה זה לקבל, אנחנו לא נתכלל עם מי שרוצה להשפיע וליהנות, למלאות אותנו. לכן לא יכול להיות נברא בלי לקבל משהו מתכונות הבורא. אחרת לא יהיה לו רצון לקבל השלם.

נניח כמו שאנחנו נכנסים למסעדה, אז לא מספיק שאני אוכל ונהנה אני שואל איזו מנה זאת, איך קבלתי, איך מבשלים אותה, איך עושים אותה, מאיפה היא? כמו כל הגורמה האלו שנהנים מאוד מהאוכל, שהם אפילו נוסעים לחו"ל למקומות מיוחדים שהם יכולים שם לטעום ולאכול משהו מיוחד. אז חשוב לנו גם להרגיש את המרכיבים ואז אנחנו יכולים באמת ליהנות מהאור.

מתי אנחנו יכולים ליהנות מהבורא? כאשר אנחנו כלולים מהרצון לקבל שלנו ומהרצון להשפיע שלו ואנחנו מעורבים מהרצון לקבל ומהרצון להשפיע איך פועלים הרצונות אלו על אלו, וכשאני סופג את התכונות האלו אני יכול ליהנות מהם בשלמות וזו בעצם מטרת הבורא בבריאת האדם.

שהאדם יבין כמה הבורא אוהב אותו, רוצה לטובתו, שהוא נותן לו, שהכין לו את כל הבריאה וזה יכול להיות רק מתוך כך שהאדם יהיה כלול עם כל מה שהוא מבין ומרגיש בכל הפרטים שהבורא הכין לו, וכך אפשר לומר שהאדם יכול ליהנות מהמאציל, מהבורא, ובהתאם לזה גם להביע לו תודה גדולה על מה שהוא קיבל ממנו.

לכן לא יכולה להיות כאן השתתפות אמיתית נכונה בלי שידעו ויתקשרו נכון אחד עם האחר ויקבלו תכונות בהתכללות זה מזה וזה מזה. הנברא שיתכלל מהבורא והבורא שיתכלל מהנברא וכשיתחברו כך יחד שיהיו ממש מעורבים ללא הבדל ביניהם, שבכל רצון ורצון הקטן שבנברא יהיה שם רצון להשפיע של הבורא וכך יהיה החיבור ביניהם שלם. זו דבקות.

שאלה: איך על ידי קבלת אור החכמה בעשירייה ניתן להגביר אור החסדים?

אנחנו לא יכולים לקבל אור חכמה בעשירייה בלי שקודם אנחנו מייצבים בינינו אור חסדים. לא יכול להיות.

שאלה: למה בעל הסולם אומר שבחינה ב' זה התגברות ולא בחינה ג'?

כי היא דוחה את החכמה ולא רוצה לקבל אותה לכן זה נקרא שהיא מתגברת על הרצון שלה.

שאלה: למה אור החסדים הרבה יותר חלש מאור החכמה, אולי זה בגלל שהנאצל עדיין לא בשל ולכן לא מסוגל להגיב לבורא. מה חסר לנו כדי שהאורות יהיו שווים?

שאלה יפה. אור החסדים מגיע מהנאצל, מאותה דרגת העביות שהנאצל עובד כלפי הבורא, כך הוא יכול לפתח יחס לבורא. מפני שעדיין הנאצל נמצא במצב חלש, הוא לא יכול לפתח יחס לבורא כמו שהבורא אליו. אבל שוב, זה רק כלפי הנבראים, זה כמו תינוק שנותן איזשהו חיוך לאימא, עד כמה זה יקר לאימא ועד כמה התינוק לא יכול למדוד ולהעריך את מה שהוא עושה לאימא. הכול מדובר כלפי האדם המשיג, כל המדידות שלנו הן כלפי האדם.

שאלה: כשהתפשטה בחינה ד' הכלי כבר הרגיש גם את הרצון לקבל וגם את הרצון להשפיע, אז בבחינה ד' כשהיא מחליטה לקבל זה בגלל שהיא רוצה תענוג או בגלל שהיא כבר מרגישה שהבורא רוצה להשפיע כמו שהיא תיתן?

כל מה שאתה אומר זה נכון, יש לזה מקום. נלמד.

שאלה: האם מידת ההשתוקקות של הנאצל קובעת את מידת הריחוק בין הנאצל למאציל?

כן.

שאלה: הוא כותב "אשר התגברות א' היא ההתעוררות שבנאצל אחר ה"רצון להשפיע", הנעשה שורש אל האור דחסדים כנ"ל." התגברות על מה שהוא טוען?

התגברות על הרצון לקבל שהוא הרצון הטבעי, הראשוני שבנאצל וכל מה שבנוי, בנוי על הרצון לקבל.

תלמיד: רק אז "הנעשה שורש אל האור דחסדים"?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, מי בונה את האור דחסדים זה אנחנו או שזה מגיע מהבורא?

עד כמה שהנאצל יכול להתגבר על הרצון לקבל שלו, ולעבוד למעלה מהרצון לקבל שלו, זה נקרא שהוא עובד באור החסדים בהשפעה כלפי הבורא.

תלמיד זאת אומרת זה בא מלמעלה?

מלמעלה.

שאלה: למה חסדים יותר חלש אם זה התגברות?

כי התגברות היא חלשה יותר, כי היא מגיעה מהנברא החלש שאין לו כוחות מעצמו, שצריך לקבל אותם מהבורא ורק במידה שמקבל מהבורא כוח השפעה, עם כוח ההשפעה הזה הוא יכול לעבוד. ולכן נקרא שהאור החסדים הוא חלש מאור החכמה. אור החכמה מגיע מהרצון לקבל שהבורא ברא בצורה ישירה, וזה כל הטבע של הנברא, מה שאין כן אור חסדים מגיע מתוך זה שהנברא, שנברא מאור החכמה, רוצה להידמות לבורא, שבעצם הופך את עצמו לכלי של השפעה, כלי של בינה, לאור החסדים, אז ודאי שהוא הרבה יותר חלש.

אי אפשר להשוות ביו רצון הבורא וההשפעה של הבורא לרצון הנברא והשפעת הנברא. אבל בגמר התיקון השפעת הבורא והשפעת הנברא ממש יהיו כשוות שתי ההשפעות הללו, ובזה הן מגיעות לדבקות.

"והנה בחינה ד' זו, היא הנקראת נקודה אמצעית שבא"ס ב"ה," למה נקודה אמצעית? כי אליה כל הכוחות, כל צורות ההתפשטות שיש מהבורא כלפי אותו רצון לקבל שזה נקרא נקודה אמצעית, הכול מרוכז שם.

קריין: שוב.

"והנה בחינה ד' זו, היא הנקראת נקודה אמצעית שבא"ס ב"ה, ועליה כיוון הרב באמרו "צמצם את עצמו בנקודה אמצעית אשר בו". ונקראת כן, להיותה כלי הקבלה לאור א"ס ב"ה, שהוא בלי שיעור ובלי גבול כלל. וע"כ נבחנת מציאותה כדוגמת נקודה בפנימיותו ובאמצעו של האור ההוא, והאור מסבב אותה ודבוק בה סביב סביב עד אין שיעור. כי רק באופן זה יתכן שתחזיק אור עליון בלי מידה ובלי שיעור כלל, משא"כ בכלי הקבלה שמאחר הצמצום ולמטה, דהיינו בנאצלים התחתונים, אשר בהם נבחנים כלי הקבלה שמחזיקים אורם בפנימיותם ותוכיותם, כלומר, שדפנות הכלים שה"ס ד' הבחינות שבהם, המה עושים גבול ומידה על האור שבתוכם, והוא מפני העביות שבכלים, כמ"ש להלן, משא"כ בא"ס ב"ה, ששם האור והכלי באחדות הפשוטה בסוד הוא ושמו אחד (כנ"ל אות ל' ד"ה ולפי), וע"כ אין הכלי מגביל את האור שמחזיק, כלל, וע"כ האור שבו הוא בבחינת אין סוף. והנה נתבאר היטב סוד הנקודה האמצעית שבא"ס ב"ה, שאין המדובר ח"ו בבחינת מקום ושטח גשמי בשיעורים מוחשיים, אלא הבחינה הד' הכלולה בא"ס מכונה כן, על שם אחדותה הפשוטה עם האור העליון, כמבואר.

ודבר הצמצום הנעשה בנקודה האמצעית הזאת כבר נתבאר לעיל אות מ' ד"ה וז"ש הרב עש"ה."

שאלה: אין סוף זה אור או כלי, כי גם האור והכלי נמצאים באין סוף?

אין סוף זה יכול להיות גם כלפי הכלי וגם כלפי האור. מדובר על זה שבינתיים אנחנו לא מרגישים הגבלות.

קריין: אות ס' מתייחס לדברי האר"י "ונתרחק"

"ס) מרחק הרוחני נתבאר באות ל' ד"ה אמנם ע"ש. גם נתבאר שבא"ס ב"ה לא היה שום ריחוק ח"ו בין הנקודה האמצעית שה"ס הכלי ובין האור, ע"ש, אמנם אחר שצמצם האור מתוך הנקודה האמצעית, הנה נתגלה בזה, שינוי הצורה שבה מן האור, שהרי האור העליון אין בו מבחינת הרצון לקבל ולא כלום, אבל הנקודה היא בבחינת "רצון לקבל" המשונה מן האור כנ"ל, וכיון שנשתנתה צורתם זה מזה, הרי המה רחוקים זה מזה במידת ההפרש של השינוי הזה, כנ"ל, וז"ש הרב "ונתרחק" וכו'." הוא מסביר לנו מהו המרחק שיש לנו בין המאציל לנאצל, בין אור לכלי, בין רצון לקבל לרצון להשפיע, עד כמה ומאיפה הם לוקחים את הצורה הזאת שמבדילה ביניהם.

שאלה: באיזה מצב נמצאת בחינה ד' כלפי האור בנקודה האמצעית לפני הצמצום?

במצב שהיא מקבלת את כל האור אין סוף בתוכה. לפני הצמצום היא נקראת מלכות דאין סוף, שמקבלת את כל האור אין סוף.

קריין: אות ע', מתייחס אל "צדדי סביבות הנקודה האמצעית".

"ע) ד' הבחינות הנ"ל, מכונות גם ד' צדדים. ומשמיענו הרב, שאף על פי, שהצמצום לא היה אלא רק בנקודה האמצעית כנ"ל, שהיא בחינה ד', מ"מ נסתלק האור מכל ד' הבחינות, מטעם, שאין ענין מקצת נוהג ברוחני, וע"כ נסתלק גם מג' בחינות."

שאלה: מה הכוונה "התגברות" לעומת "התפשטות", האור מתגבר, נעשה גדול יותר?

יש 4 דרגות בהעברת האור מהכתר למלכות, מבחינת שורש לבחינה ד' - א' ב' ג' ד', ולכן הצורות שהאור עובר עליהן בבחינה א' ו-ג' שונות ממה שעובר בבחינות ב' ו-ד'. אלה שתי בחינות של התפשטות ושתי בחינות של התגברות. אנחנו עוד נלמד אותן, אנחנו נהיה בזה כל הזמן.

שאלה: מה זה אומר למשוך את השפע בהתאמה נכונה?

אני לא יכול להיכנס במגע עם האור העליון להשפעת הבורא, עם הבורא עצמו אלא אם כן אני נמצא בהשתוות של התכונות עימו, אחרת אני לא מרגיש אותו והוא לא מרגיש אותי. ואם מצד הבורא אין בעיה להרגיש את הנברא בכל מה שנמצא, אז הנברא צריך להיות בהתאמה לבורא כדי להרגיש אותו. במידה שנמצא עם הבורא בהשתוות, במידה הזאת מרגיש אותו, יכול להשפיע עליו ולראות את התגובה שלו.

כל חכמת הקבלה, איך אנחנו משנים את עצמנו כדי להתחיל להרגיש את הבורא ולשנות את היחסים בינינו למצב שאנחנו ממש מרגישים זה את זה ללא שום מחיצות בינינו. כשאני ארגיש את הבורא במאה אחוז כמו שהוא מרגיש אותי, לזה אנחנו צריכים להגיע. לכן זה נקרא "חכמת הקבלה", איך אנחנו מרחיבים את כלי הקליטה שלנו כדי להרגיש אותו כולו, כולו, כל אחד ואחד ללא שום הגבלות ומחיצות והפרעות בינינו.

לאיזה מצבים אני צריך להגיע, איזה תיקונים אני צריך לעשות על עצמי כדי להגיע למצב שהבורא לא יהיה נסתר ממני שאני והוא נרגיש זה את זה בלי שום מחיצות, הסתרות, הפרעות, שנהייה בדבקות שלמה. זו כל החכמה שלנו. זאת אומרת מה שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה, איך אנחנו פותחים את כול מה שיש לנו, כל כלי הקליטה, הלב, בעיקר הלב שלנו, כל הלב שאנחנו פותחים כדי לקבל ולהרגיש את הבורא.

אות ד'

החלל שנשאר אחר הצמצום היה עגול

"ואז נשאר: פ מקום פנוי, ואויר, וחלל ריקני, מנקודה האמצעית ממש." זאת אומרת הבורא ברא את המקום - רצון זה נקרא מקום, אם אין רצון סימן שאין מקום שאפשר למלא, ליהנות, שום דבר. מקום זה הרצון. הבורא ברא מקום ריק. ריק זאת אומרת שמאוד רוצה למלאות את עצמו, רוצה להרגיש שהוא מלא עד אפס מקום, אז אחרי שהבורא ברא את המקום ומילא אותו בכל האור והאור והמקום ממש שווים זה לזה - זאת אומרת מה שיש באור זה בדיוק מה שצריך להיות במקום כדי שיקבל את כולו וייהנה מכולו - אחרי שזה קורה - ישנו צמצום - האור מסתלק מהמקום ואז המקום נשאר ריק. וזה המצב שאנחנו מרגע זה והלאה מתחילים למדוד, להבין מה קורה בבריאה.

"ואז נשאר: פ מקום פנוי, ואויר, וחלל ריקני, מנקודה האמצעית ממש. והנה צ הצמצום הזה, היה בהשואה א' בסביבות הנקודה האמצעית ריקנית ההיא, באופן שמקום החלל ההוא, היה ק עגול מכל סביבותיו בהשואה גמורה, ולא היה בתמונת מרובע בעל זוית נצבת, לפי, שגם א"ס צמצם עצמו בבחינת עגול, בהשואה א' מכל הצדדים". זו ההגדרה של העיגול. אין שום שינוי בין כל ההבחנות שבו אלא הכול אותו דבר. זה נקרא "עגול".

קריין: אור פנימי אות צ', "והנה הצמצום הזה" דברי האר"י. והפירוש:

"צ) פירוש, בלי הבחן מדרגות של קטן וגדול. ואין להקשות, מאחר שכבר נגלה שינוי הצורה, שישנו בנקודה האמצעית על ידי הסתלקות האור ממנה, א"כ בהכרח, שהוכרו משום זה גם המידות הקטנות, זו קטנה מזו, שבשינוי צורה בתוך ג' המדרגות הקודמות, אשר הבחינה הג' למשל זכה מהנקודה האמצעית, משום שמידת הרצון לקבל שבה היא פחותה יותר מבבחי' ד', וכן בחינה ב' היא זכה יותר מבחינה ג', כי מידת הרצון שבה פחותה יותר מבחינה ג', ובחינה א' היא זכה יותר מכולן, כי מידת הרצון לקבל שבה פחותה מבכולן, וע"כ, שינוי צורתה אינו ניכר כמו בהן. הרי שיש כאן הבחן מדרגות של קטן וגדול, ואיך אומר הרב, שהצמצום היה בהשואה א' בסביבות הנקודה. והתירוץ הוא, כי הצמצום לא עשה את הנקודה האמצעית לבחינת "סוף".כלומר, אם היה האור מסתלק מהנקודה מסיבת שינוי הצורה שיש בה, אז ודאי היתה נעשית משום זה לבחינת "סוף", שפירושו, הדרגא הפחותה ביותר שאין למטה הימנה בפחיתות, אשר אז יצא לנו להבחין גם כן, את ג' הבחינות הקודמות ליותר חשובות מהנקודה האמצעית, על דרך זו למעלה מזה. אכן לא היה כן, כי הצמצום לא נעשה מחמת שינוי הצורה שיש בנקודה, שזה לא יתכן, שהרי עדיין במלכות דא"ס אנו עוסקים, אשר שם אין שום שינוי צורה בינה לבין האור, שהם שניהם באחדות הפשוטה בסוד הוא ושמו אחד כנ"ל. אלא הצמצום נעשה, רק בסוד שעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות וכו' כנ"ל (אות מ' ד"ה פירוש, עיין שם), שפירושו, שחשק לאותה השואת הצורה, אשר עתידה להתגלות על ידי בריאת העולמות, דהיינו, צורת הקבלה על מנת להשפיע נ"ר ליוצר, שיש בזה מעלה יתירה מאד נעלה: כי מצד אחד, הוא השפעה גמורה, כי כל הרצון הוא, רק להשפיע נחת רוח ליוצר ב"ה ולא לצרכי עצמו כלום, ועל כן שוה צורתו לגמרי עם האור העליון של המאציל, ונמצא דבוק בו ית' בתכלית הדביקות. ומהצד הב', אפשר לו להעמיק ולהגדיל את כלי הקבלה שלו עד אין סוף ואין תכלית, כי עתה אין צורת הקבלה עושה שום שינוי צורה, כי היא באה מתוך הרצון להשפיע. וע"ד שאמרו חז"ל (במסכת קידושין דף ז' ע"א), שבאדם חשוב, נתנה היא את כסף הקידושין ואמר הוא הרי את מקודשת לי, הרי זו מקודשת, ואע"פ שכתוב בתורה ונתן בידה, שהבעל מחויב ליתן את כסף הקידושין, מ"מ כיון שאדם חשוב הוא, הנה האי הנאה דמקבל מינה, זה חשוב כמו נתינה ממש, עש"ה. הרי, ש"הקבלה על מנת להשפיע", היא נתינה ולא קבלה. כי על כן אדם חשוב המקבל ממנה כסף, דומה, כמו שנותן לה כסף, והוי כמ"ש בתורה, ונתן בידה, מטעם שהוא מקבל רק כדי להשפיע נ"ר אל האשה, שתתכבד על ידי קבלתו".

אני חושב שזה מובן לנו. אנחנו רוצים להשפיע למישהו שאוהבים, אז במידה שאנחנו נותנים לו והוא מקבל ונהנה ממה שאנחנו נותנים לו אז הוא עושה לנו בזה תענוג. רואים את זה כלפיי הילדים, תינוקות, ככל שאימא נותנת להם והם אוכלים אז הם עושים לה נחת רוח, היא נהנית מזה שהם מקבלים והם שבעים מזה שהיא נותנת. גם כשאנחנו נותנים אחד לשני, אם יש בינינו קשרים יפים, טובים, במידה שנותנים למי שאוהבים והוא מקבל ונהנה הוא עושה לנו בחזרה את התענוג יותר ממה שאנחנו רוצים לתת לו, אז אנחנו נהנים מזה, אם באמת יש בינינו יחסים יפים.

זאת אומרת השפעה וקבלה אנחנו לא יכולים למדוד לפי מה שנותנים אחד לשני, אלא מה שמשפיעים אחד לשני. נתינה והשפעה, נתינה מכנית לאו דווקא צריכה להיות כהשפעה, אלא יכול להיות ההיפך - שאני עושה טובה לשני. וזה מה שהוא מתאר לנו בדוגמה הידועה עם הכלה והחתן. לפי החוק החתן צריך להביא לכלה כסף כדי לקנות אותה, כדי להוציא אותה מבית ההורים אליו הביתה. כמו שאנחנו קוראים בתורה איך האבות קנו את הנשים.

בצורה הרגילה יש בחור ובחורה אז הבחור צריך להביא להורי הכלה כסף כדי לקנות את הכלה, לקחת אותה אליו הביתה. כך היה נהוג פעם. וזה היה נהוג דרך אגב בהרבה עמים ועד היום קורה בכמה מקומות. מה שאין כן אם הבחור הוא לא סתם בחור אלא אדם חשוב, לא רגיל, אז הוא לא צריך להביא איתו שום דבר אלא מספיק שהוא בא ולוקח אותה כאילו שהוא שילם עבורה, כי הוא חשוב. יוצא שאדם חשוב, אפילו שהוא לא נותן לה כדי לקנות אותה אלא היא נותנת לו ואם הוא מסכים לקבל ממנה, אפילו כסף, יוצא שכך הוא קונה אותה.

זאת אומרת יש כאן עניין הפוך. מי שלא מבין את זה יכול לטעות. במקום לשלם לכלה, להביא לה מתנה כדי לקחת אותה, היא מביאה לו מתנה ואם הוא מסכים לקבל את המתנה שלה ואותה - כאילו הוא נתן לה, מפני החשיבות שלו. כדאי לחשוב על הדוגמה הזאת טוב טוב, כי בזה בעצם נמצא כל התיקון של הבריאה. אנחנו אף פעם לא יכולים לתת לבורא שום דבר. מה הנברא יכול לעשות? שום דבר. אנחנו נבראים, הוא ברא אותנו ואנחנו ניזונים על ידו וחיים בזכותו. אם אנחנו מקבלים את זה נכון ממנו אז אנחנו הופכים את פעולת הקבלה שלנו לפעולת השפעה, כאילו נותנים לו ובזה אנחנו מגיעים להשתוות הצורה עימו. הוא נותן לנו ואנחנו מקבלים - אבל בעצם נותנים לו.

לכן חכמת הקבלה היא איך להפוך את הקבלה להשפעה ובזה להידמות לבורא עד כדי כך שאנחנו מתחילים להגיע להשתוות עם הבורא. השתוות הצורה עימו כשהוא נותן לנו ואנחנו נותנים לו ומתחילים להיות שווים. זה נקרא "השתוות הצורה", ממש שווים, אני לא פחות ממנו, לא נבזה, אני לא נברא, אני מגיע לאותה הצורה כמו הבורא, אני המשפיע.

יותר מזה אפילו, כשאני בבריאה עושה פעולת השפעה לבורא אני בזה הופך את הבריאה, אני נעשה גדול, אני נעשה הקובע, ודאי שאני לא עושה את זה בגאווה ובאיזה גבורה. אני נעשה ממש כמו הבורא לפי כל התנאים, לפי כל התכונות. החוק הזה מאפשר לנו השתוות הצורה של המקבל והמשפיע.

אם המקבל מקבל בכוונה נכונה הוא הופך את עצמו למשפיע ואז אין שום הבדל בינו לבין הבורא כי מרגיש את עצמו שהוא נמצא בהשתוות הצורה עם הבורא. אנחנו צריכים להגיע להשתוות הצורה לבורא. יש לנו 125 מדרגות וכל פעם אנחנו מגלים עוד רצון, עוד רצון, עוד רצון שמרחיק אותנו מהבורא ואנחנו הופכים את הרצון הזה לכלי השפעה אליו. יוצא שכך אנחנו משתווים עם הבורא ב 125 מדרגות ובזה האדם נעשה יותר ויותר דומה לבורא. זה התפקיד שלנו, נקווה שנממש אותו במהירות.

שאלה: האם השוואת הצורה של הבריאה עם הבורא זאת השוואת צורה אמיתית, האם הבריאה באמת יכולה להשפיע או רק לבקש להשפיע?

אנחנו לא מסוגלים להשפיע, אין לנו כלים דהשפעה, אנחנו לא מקור של האור. אנחנו יכולים לעבוד עם הבורא בצורה כזאת שאנחנו מייצבים את היחס שלנו בחזרה אליו, שזה אחרי צמצום של הרצון לקבל שלנו, ושאנחנו רוצים לקבל ממנו השפעה כדי להפוך את ההשפעה הזאת להשפעה מצידינו, שהיא נקראת אור חוזר.

במידה הזאת שאני עושה צמצום ואור חוזר ביחס לבורא, שאני רוצה להשפיע, אז ברצון להשפיע הזה לבורא אני מקבל ממנו, ואז הקבלה שלי הופכת להיות להשפעה אמיתית, גמורה, כך הנברא מגיע להזדהות עם הבורא.

שאלה: את הצמצום עושה האור או הנאצל עצמו בדרגה הזאת?

הכול עושה הבורא, אבל לפי מה שהנברא קובע. הנברא שרוצה להגיע להשתוות הצורה עם הבורא בזה הוא קובע עד כמה הוא רוצה להיות בהזדהות עם הבורא. מבצע הבורא, קובע הנברא.

תלמיד: למה בכל פעם שאנחנו מקבלים תענוג, הרצון נעלם והתענוג נעלם?

כי אנחנו בזה ממשנו את הכלי. הכלי שלך היה כלי לקבל הנאה, קיבלת הנאה אז הרצון נעלם, אתה מילאת אותו אז נעלם הרצון ונעלם גם התענוג ואתה נשאר ריק. זה בדיוק המקור לייאוש, דפרסיה, ריקנות, זה סימן שאתה פועל בצורה לא נכונה בחיים, מי שפועל נכון דווקא ההיפך, הוא לא מתרוקן, הוא רק מוסיף.

שאלה: קראנו שהיה איזה עצם שאנחנו לא יכולים לדבר עליו כי לא יכולים להשיג אותו, ואחר כך נברא משהו הפוך ממנו. ובגלל שאנחנו מדברים רק מנקודת המבט של הנברא אז בשבילנו זה תהליך מקביל, שהוא בורא אותנו והוא בורא את הנאצל נגיד באותה צורה, שמההתחלה אין נאצל ואין חברה, ואחר כך שניהם מתפתחים, זה נכון?

כך אפשר להגיד, כן, אין נברא ללא בורא ואין בורא ללא נברא.

תלמיד: אמרת שצריך על ידי התחברות בינינו לנסות לחדור לחומר ולהרגיש משהו. אני לא כל כך מסוגל להתחבר לחברים שיושבים איתי במסך של העשירייה שלי, אבל אני מאוד מתחבר לחברים ששואלים שאלות ואני מרגיש את החסרונות האלה, צריך לשנות משהו או שזה בסדר?

לא לשנות כלום רק תתחבר גם לאלה וגם לאלה.

"ונמצא לפי המבואר, שכל עיקר סיבת הצמצום היתה, רק לסיבת החשק לצורה החדשה של ה"קבלה על מנת להשפיע" העתידה להגלות על ידי בריאת העולמות (כנ"ל אות מ' ד"ה פירוש), אבל לא כלל משום איזו עביות שהרגיש בנקודה האמצעית, כי לא היו שם שום עביות ושום שינוי ח"ו כנ"ל, ולפיכך לא נעשתה הנקודה האמצעית לבחינת "סוף", מחמת הצמצום. ולפיכך לא יתכן כלל להבחין ענין קטן וגדול, וז"ש הרב שהצמצום היה בהשואה גמורה".

כלומר, לא היתה שום פחיתות מצד המאציל ומצד הנאצל, אלא הכול היה עדיין בהשפעה הדדית, לא בעל מנת להשפיע אבל בצורה כזאת מצד הטבע כך הם התייחסו זה אל זה, שלא היה מקום לשום עיכוב, צמצום, הכול היה בצורת עיגול.

קריין: אנחנו באות ק' אור פנימי, שמתייחסת ל"היה עגול מכל סביבותיו".

"ק) פירוש, כי בהכרח נעשתה פה איזו תמונה מחמת הצמצום, ואף על פי שהצמצום היה בהשואה (כמבואר היטב בדבור הסמוך לעיל), ולא משום שינוי צורה, אמנם אחר הצמצום והסתלקות האור מאותה הנקודה האמצעית, הרי נגלה, שאין האור העליון ראוי להתדבק בה משום הצורה של גדלות הקבלה הנמצאת בה, וכיון שזה נגלה, הנה נפלה ממדרגה שהיתה לה בא"ס. וא"כ היא כבר חשובה לבחינת "סוף", שפירושו עביות כזו שאין למטה הימנה: כי על כן רק הנקודה האמצעית הזאת נשארה חלל פנוי ואינה ראויה עוד להתלבשות האור (כנ"ל אות ו' ד"ה כדי), וג' הבחינות הקודמות במעלה ובזכות, עדיין הן ראויות להתלבשות האור בהן גם לאחר הצמצום. ועם כל זה ביארנו לעיל (בדיבור הסמוך) שלא נעשית לבחינת "סוף", מטעם הנ"ל ע"ש. וזהו שמדייק הרב ואומר "שמקום החלל ההוא היה עגול מכל סביבותיו", רוצה לומר, לא "סוף" ממש, אלא כמו הסוף שיש ב"תמונה עגולה", אשר סופה במרכזה. באופן, שתצייר לך את ד' הבחינות ההן, כמו ד' עיגולים זה בתוך זה כגלדי בצלים, שהעיגול המרכזי הוא בחינה ד', ואותה מקיפה בחינה ג', ואותה מקיפה בחינה ב', ואותה מקיפה בחינה א'. ובאופן זה, אין בחינת מעלה ומטה ימין ושמאל נבחנת ביניהם. כי בחינה א' למשל, שהיא בחציה הא' מקפת למעלה מכולן, בחציה הב' היא נמצאת מקפת למטה מכולן, וכן שאר הבחינות, וא"כ אין כאן מעלה ומטה, ועד"ז ימין ושמאל. באופן, שאין ביניהן שום מעלה זה מזה, וכולן שוות בהשואה אחת. והטעם, כבר נתבאר (בדיבור הסמוך) מפני שסיבת הצמצום לא היתה משום שינוי הצורה עש"ה. וזהו שמדייק הרב "עגול מכל סביבותיו בהשואה גמורה", והבן".

קריין: אנחנו באות ה' בדברי האר"י.

אות ה'

לפי שאור אין סוף הוא בהשואה, היה הצמצום ג"כ בהשואה שהוא סוד העגול

"והסבה היתה, לפי שכיון שאור הא"ס שוה בהשואה גמורה הוכרח ג"כ, שיצמצם עצמו בהשואה א' מכל הצדדים, ולא שיצמצם עצמו מצד א' יותר משאר צדדים. ונודע בחכמת השיעור שאין תמונה כל כך שוה כמו ר תמונת העיגול, משא"כ, ש בתמונת מרובע בעל זוית נצבת בולטת, וכן ת תמונת המשולש וכיוצא בשאר התמונות. וע"כ מוכרח הוא להיות צמצום הא"ס בבחינת עיגול".

קריין: אות ש' למטה, מתייחס ל"בתמונת מרובע".

"ש) פירושו, אם היה שם הבחן מעלה ומטה ימין ושמאל, היה זה מתבאר בתמונת המרובע, שיש שם ד' הצדדים הללו, שהם הכינויים של ד' הבחינות הנ"ל. אמנם לא היה כן, אלא בתמונת העיגול, שאין בה ההבחנות הללו, כנ"ל בדיבור הסמוך".

קריין: אות ת' מתייחס ל"תמונת המשולש".

"ת) מורה על מדרגה שיש בה רק ג' בחינות, שחסרה שם בחינה ד'. דהיינו ג' צדדים: מעלה, ימין, ושמאל. וחסר שם צד מטה וזה נקרא תמונת המשולש".

בזה סיימנו את פרק א' של חלק א' תע"ס.

אני שוב חוזר, מבקש ומזהיר, תנסו את כל הדברים האלה שעליהם הוא כותב לא לתאר באיזו גאומטריה כפי שבדרך כלל גם אני עשיתי במשך הרבה שנים אפילו, אלא לתאר את זה ברגשות. שהרגשות שלכם ישתנו ויקבלו את התכונות האלה של משולש, עיגול, מרובע, למעלה, למטה, ימינה, שמאלה, שכל ההבחנות האלה יהיו בצורה רגשית. לא בגאומטריה, שזה נעשה ימינה, שמאלה, למעלה, למטה, אלא לפי ערכים. שמלמעלה למטה זה ממידת ההשפעה למידת הקבלה, מימינה לשמאלה גם ממידת ההשפעה למידת הקבלה אבל בחסדים. מלמעלה למטה זה חכמה, מימינה לשמאלה זה חסדים.

כך נתקדם יותר ויותר להיכנס למושגים האלה, לעולם הרוחני שכך מצטייר בעינינו. ואז אנחנו נכנס בו ונתחיל לראות את הדברים, איפה האורות האלה, איפה הכלים, מרחקים, מדרגות, הכול לפי ההבחנות, שלא נצייר אותם על הנייר, אלא נצייר אותם ברגשות שלנו. תשתדלו, תנסו, אם יהיו שאלות אני אשמח לעזור, בזה דווקא אשמח לעזור.

שאלה: פעם כתוב שאור החסדים זה זכר מההתפשטות, ופעם כתוב שאור החסדים זה נוקבא מההתגברות, יש שני סוגים?

זה לא חשוב, אל תיכנס לכל הדקויות האלה, אחר כך תבין את זה מהמושגים עצמם. אנחנו לא יכולים להיכנס לבירור חכמת הקבלה דרך הבחנות בדקדוק, ודרך כל מיני דברים כאלה, אלא רק מתוך הרגש.

שאלה: מה זאת הנקודה האמצעית הזאת?

הנקודה האמצעית זה מרכז הכול.

תלמיד: איך יכול להיות שבנקודה שאין לה מקום נכנסת לשם מלכות דאינסוף?

שם נמצא הכול.

תלמיד: אין מקום בנקודה.

נכון, שם זה הבורא, מקום השפעת הבורא לנבראים.

שאלה: תיארת מצב שהנברא דורש והבורא מקיים, איך ומתי הנברא מפתח דרישה עצמאית מעצמו?

אחרי הצמצום כשהתפתח בו רצון והרצון הופך להיות לכוח, ואחרי הצמצום שהוא רוצה על ידי הכוח הזה להשפיע לבורא, אז נפתח לו כבר מקום להתקשר לבורא כדי להשפיע לו. זה עוד מעט.

שאלה: מה זה אומר אם הטקסט הזה לא מעורר אותי רגשית, אלא דווקא מרדים אותי?

זה מפני שאתה לא משתדל לחפש בתוך עצמך את ההבחנות האלה הרגשיות. אני מכיר את זה, הסתובבתי כך הרבה זמן עד שהתחלתי לעורר את הרגשות, תכונות, הבחנות שמתעוררות באדם, הן מתעוררות תנסה שוב ושוב. בלי זה לא תהיה כניסה לרוחניות, לא תהיה כניסה לחכמת הקבלה. חייבים להגיע לזה, וגם תשתדל להסתכל על החברים ולקנא בהם.

שאלה: הדרך בה האור מקיף בצורה מקיפה, בצורה עגולה, האם מנסים לתאר פה הרגשה שהבורא משפיע על הנבראים בצורה שאין שינוי?

כן, הבורא משפיע לכולם בצורה שווה, אבל כל הנבראים מקבלים את השפעתו בצורה שונה לפי מידת ההתקרבות של כל אחד מהם אליו.

שאלה: האם אפשר לתאר את הנקודה המרכזית כך שהיא מרכז העשירייה?

כן, אתה יכול להגיד זאת גם כך.

שאלה: האם המאמצים שאנחנו עושים כדי להתחבר מייצרים את אור החסדים וכך אנחנו מתקדמים?

כן.

שאלה: כתוב "אם היה שם הבחן מעלה ומטה ימין ושמאל, היה זה מתבאר בתמונת המרובע, שיש שם ד' הצדדים הללו". אתה אומר שוב ושוב שאני צריך להרגיש את זה ואני לא יכול להרגיש כלום. איך אני יכול באמת להשיג ולהרגיש את מה שאנחנו לומדים?

תצייר משולש על הנייר שאלו היחסים שלך עם שני חברים, או תצייר את היחסים בצורה גרפית עם תשעה, עשרה או עם כמה חברים שיש לך, ואחר כך תראה שאין לגרפים שום משמעות, אלא רק מה שאתה מרגיש כשאתה מצייר משולש, מרובע, עיגול. כך תתחיל לקרב את עצמך מהגיאומטריה, מהשרטוט לרגש.

תלמיד: האם זה תלוי גם במעשים שלנו האחד כלפי האחר בעשירייה?

אחר כך תעשה שינוי במעשים ביניכם, ביחסים ביניכם, תצייר את הצורות האלה, את היחסים החדשים ביניכם על הנייר, ותראה מה ההבדל בין מה שציירת קודם ובין מה שאתה מצייר עכשיו.

תלמיד: במערכת יחסים יש פיצוצים ויש אהבה.

גם את זה תצייר, את הפיצוצים, כל מה שאתה רוצה תצייר.

תלמיד: איך אני משליך את ההתנהגות לתוך הציורים? איך אני משליך למשל את תלמוד עשר הספירות כדי שאני ארגיש?

תפתח את תלמוד עשר הספירות ותראה שהוא עוסק רק ביחסים. זה רומן, תלמוד עשר ספירות זה ספר מלא ברגש ואין לך ספר יותר רגשי ממנו. אתה תתחיל לבכות ולצחוק ומה לא, אתה תוכל לעשות משם סדרות כאלה שאי אפשר להשוות עם שום דבר, כי הבורא הוא הבמאי והוא התסריטאי.

תלמיד: זה יקרה על ידי הציורים האלה?

כן. על ידי הציורים אתה תוכל לעבור מהעולם השטחי שלך לעולם הרגשי.

אנחנו מדברים רק על הרגש. זה מלא ברגשות פנימיים בלבד, כאלה שאנחנו עוד לא מרגישים, שאנחנו צריכים לעורר אותם, להוציא אותם מבפנים, מתוך חוסר ההרגשה, כלומר לגלות, להוציא מהסתרה לגילוי, וזה תלוי ברגישות שלנו, בכמה אנחנו יכולים או לא יכולים לפתוח את הלב.

תלמיד: למה התכוונת כשלימדת אותנו למשוך את האור המחזיר למוטב תוך כדי?

כשאנחנו בעצמנו נרצה להתפתח בהרגשה, בהתקרבות זה אל זה, ומתוך ההתקרבות בינינו להתקרב לבורא, אז נראה שההתקרבות אליו תלויה בהתקרבות לחברים. אני חייב להגיע להתחברות עם החברים, להתחבק איתם ובתוך החיבוק בינינו נגלה את הבורא.

תלמיד: האם העבודה בינינו יכולה לעשות זאת?

על כך כתוב "מאהבת הבריות לאהבת הבורא".

שאלה: קראנו שלבחינה א' יש שני חלקים, בחלק הראשון היא מעל כולם ובחלק השני היא למטה מכולם. מהם שני החלקים האלה בבחינה א'?

זה כמו עיגול שהחלק הראשון והעליון שלו למעלה והחלק השני והתחתון שלו למטה, אבל בסך הכול הוא מקיף את כולם ולכן הוא גם למעלה וגם למטה.

תלמיד: האם ניתן לומר שכל הנקודות נמצאות באותו המרחק ביחס למרכז העיגול?

כן, ולכן צורת העיגול היא הכי שלמה ואליה אנחנו צריכים להגיע. ואז לא חשוב איפה אתה נמצא בעיגול, למעלה או למטה, ימינה או שמאלה, אתה נמצא בהתרחקות או בהתקרבות שווה עם כולם, כולם נמצאים באותו העיגול והבורא נמצא במרכז.

תלמיד: בעבודה שלנו בעשירייה, ההתקרבות של החברים למרכז העשירייה כפי שמורגש מרכז העשירייה, האם היא תלויה בכמה הצלחנו להתבטל ולהתכוונן וכך העיגול הזה נבנה?

אנחנו כל הזמן צריכים לדמיין את עצמנו בעיגול, שכל החברים וכל העשיריות כולם נמצאים בעיגול. ומהרבה עיגולים יחד אנחנו מרכיבים את העיגול של מערכת אדם הראשון.

תלמיד: האם זה אומר שכולנו שווים ואסור בכלל לחשוב שיש מישהו למעלה מכולם או למטה מכולם?

ודאי שלא, אנחנו עוד נלמד כמה אנחנו לא יכולים להתקיים בלי שכולם ישתתפו איתנו. אין מישהו שהוא מיותר ואין מישהו שהוא רחוק או קרוב, אלא כל אחד נמצא בעיגול שלו ובמקום שלו במעגל. אין בבריאה מישהו שהוא פחות מכולם ומישהו שהוא יותר מכולם, אלא שלמות הבריאה היא שכולנו מתחברים סביב הבורא.

תלמיד: האם ניתן לשאול על מה שקראנו באות ט' על זה שחסרה שם בחינה ד'?

לזה נגיע כשנלמד צמצום ב'. יש שם צורת מרובע וצורת משולש, אלו צורות חלקיות כדי להגיע לעיגול. זה בעולמות בי"ע.

סדנה

איך בזמן שאנחנו לומדים את חכמת הקבלה כל הזמן נתאר שאנחנו בעיגול, וכשאנחנו לומדים את החומר נתאר שאנחנו בהתקשרות הרוחנית? כי אז החומר הזה משפיע עלינו וישפיע בצורה מהירה וחזקה. אנחנו ראויים לזה רק השאלה אם נשתמש נכון.

איך אנחנו משתמשים נכון בחומר בזמן לימוד חכמת הקבלה בשיעור ובכלל? ואיך כולנו תומכים זה בזה ומייצבים את עצמנו בעיגול?

*

(סוף השיעור)