שיעור בוקר 25.07.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכניסה למדרגה הרוחנית – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא הכניסה למדרגה הרוחנית, קטעים נבחרים מן המקורות.

כאן אנחנו באמת מגיעים למימוש של כל התיאוריה, כל מה שלמדנו במשך השנה וחצי האחרונות, וכאן אנחנו צריכים לממש את זה בינינו עד כדי שנגיע לחיבור הראשון, זה נקרא "כניסה למדרגה הרוחנית הראשונה", ולכן חשוב כאן לקבץ את כל הידע שיודעים.

לא צריכים לדעת הרבה אלא עקרונות החיבור בינינו ושהכול צריך להתממש בקשר בינינו בעשירייה, בקבוצה שלנו. ואנחנו צריכים לדאוג בכל זאת שגם ביתר העשיריות תהיה הצלחה בחיבור.

וכך כל עשירייה משפיעה על כל יתר העשיריות, סך הכול כולנו קשורים למערכת אדם הראשון, מערכת אחת שצריכה להתגלות לכולם יחד, כי נמצאים אנחנו בדור האחרון, ולכן נחשוב גם על כולם יחד, גם על כל אחד בעשירייה שלו, ועד כמה שאנחנו כך דואגים שכולם ייכנסו לחיבור כזה, שבו יתגלה כוח אחד יחיד ומיוחד שזה נקרא בורא.

קריין: קטע מס' 6 בנושא – הכניסה למדרגה הרוחנית.

"עיקר שקשה לנו בעבודה להכנס לעובר, שפירושו, שהרצון לקבל יקבל בתוכו רצון אחר, הנקרא "רצון להשפיע". ובזמן שהאדם זוכה לבחינת עובר, היינו שבתוך הרצון לקבל נכנס רצון להשפיע, זה נקרא ש"הקב"ה צר צורה בתוך צורה".

ויש להבין, מהו הפלאי הזה ש"צר צורה בתוך צורה". ולפי שפירשנו, זהו חידוש גדול, ממש מעשה נסים. היות שזהו נגד הטבע, שרק הקב"ה יכול לשנות את הטבע, ואין זה בידי אדם. וזהו החידוש, שהקב"ה צר צורת השפעה בתוך צורת האם, שהיא צורת קבלה. וזה נקרא "קדושה, מה שה' נותן".

וזהו "אין קדוש כה'", מטעם "כי אין בלתך". כי אין מי בעולם שיכול לשנות את הטבע, ולעשות בתוך הכלי שבא לאדם מצד הטבע, רצון לקבל, שיהיה לו אח"כ טבע אחר, הנקרא "רצון להשפיע"."

(הרב"ש. מאמר 26 "מהו, אין קדוש כה' כי אין בלתך", בעבודה" 1990)

שאלה: הוא אומר כאן שבתוך הרצון לקבל נכנסת צורה של השפעה ונקראת "עובר". אז איך ברצון שלנו שבעשירייה נכנס הרצון השני הזה?

איך זה קורה, שבתוך רצון לקבל נכנס רצון להשפיע אנחנו לא יודעים. את זה אי אפשר להשיג, אנחנו משיגים רק את התוצאה, והתוצאה שאנחנו משיגים אנחנו אומרים, "זו עבודת ה', זה הבורא עושה". אבל איך שהוא עושה, זה לא מובן לנו. לפחות בינתיים, אחר כך יכול להיות שאנחנו נשיג משהו מזה אבל זה שייך ממש לכוח עליון.

אנחנו רק יודעים ממה שכתוב, "ממעשיך הכרנוך", זאת אומרת מהמעשים של הבורא אנחנו מתחילים להבין מה שהוא עשה, ואיך שהוא עשה אנחנו בינתיים לא יכולים להשיג.

תלמיד: ואם תוכל לתאר את המצב הזה שברצון המשותף שלנו לקבל שבתוך העשירייה, מה קורה שם?

אנחנו יכולים לתאר כך, שברצון לקבל שלנו פתאום מתעוררים מחשבות ואפילו רצונות של השפעה. כן. אנחנו סך הכול תוצאות, ולכן זה נקרא "ממעשיך הכרנוך". ולפני המעשה המחשבה שלו, מספרים לנו מקובלים ש"רצונו להיטיב לנבראיו" אבל בינתיים אנחנו הכול מקבלים כתוצאה מהפעולה שלו.

תלמיד: וזה מה שנקרא מצב של "עובר", כאשר ברצון המשותף שלנו פתאום מתגלות מחשבות השפעה?

כן, זה נקרא "עובר".

תלמיד: הרי אנחנו עכשיו עובדים בעשירייה ואולי מקבלים רושם שלילי, רושם שקרי, כאילו שאנחנו חושבים אחד על השני.

לא, לגמרי לא. אם המחשבות והרצונות שלנו היו במקצת מחוברים יחד לאותו כיוון, בצורה הדדית, אז ודאי שהיינו מרגישים כבר את הבורא שסידר לנו את זה. עדיין אנחנו לא מגלים שום פעולת השפעה, פעולת החיבור בינינו בפועל ולכן אנחנו לא מרגישים את עצמנו כעובר הרוחני.

תלמיד: אז מה הסוד כאן, אנחנו עושים את העבודה באופן לא נכון, איך להתקרב למה שהוא כותב כאן?

אנחנו לא יכולים להבין מראש מה קורה לפני שאנחנו מצליחים להשיג את המצב הרוחני ולהתחיל לחקור אותו ואז להבין. אנחנו נבראים.

זה מה שנקרא "ממעשיך", ממעשים של הבורא, "הכרנוך", אני אבין ואפילו ארגיש אותו, אבל מהמעשים, שהבורא עושה, אני מצידי עושה גם כל מיני מעשים כדי לגלות את המעשים של הבורא ואז מהמעשים שלו, שאני מגלה בתוך המעשים שלי עד כמה שהמעשים שלנו דומים זה לזה, אז אני מתחיל להבין אותו כי אני מתחיל כביכול לעשות אותם המעשים כמו שהוא עושה.

תסתכל על הילדים הקטנים, אפילו על תינוקות, מה הם עושים? הם מסתכלים עליך וכמו קופים, ממש עושים אותו דבר. הם לא מבינים מה שאתה עושה אבל משתדלים לעשות. כך זה. זה נקרא "אינסטינקט קופים". ואז על ידי זה הם גדלים, זאת אומרת הם עושים פעולות ומתוך הפעולות שהם עושים הם מתחילים להבין בעצם מה תוכן הפעולה עצמה, מהות הפעולה, למה אתה עושה את זה, מה אתה משיג בזה. אבל זה אחרי שהם משתדלים לעשות אותן הפעולות כמו הגדולים.

תלמיד: אבל הילדים כן רואים. ילדים רואים דוגמאות ואצלנו לפי מה שאנחנו קוראים, בחיבור בינינו משהו מגיע כאילו מבחוץ, משהו חיצוני, משהו שאנחנו לא רואים וזה מביא אותנו למצב החדש. אז איך ללכת לפי הדוגמה של הבורא?

תשפיע לחברים. זה בעצם מה שהבורא עושה.

תלמיד: מהפעולות של ההשפעה לחברים אנחנו נבין מה הצורה החדשה?

כן, בפעולות שלך להשפיע לחברים אתה תתחיל להרגיש מהות הפעולה, תוכן הפעולה, מה זה נקרא להשפיע. עד כמה שזה הפוך מהטבע שלך, אתה תתחיל לגלות אז מה זה בעצם, אתה תתחיל לגלות את הטבע השני. ואומנם זה ההיפך, זה הפוך, זה דוחה, אתה לא מסכים, אתה צריך בכוח לעשות את זה אבל כשאתה עושה את זה, אז אתה מתחיל להבין מה קורה כאן, למה הבורא עשה את זה בצורה כזאת דווקא, וכולי.

תלמיד: ההפכיות הזאת היא תמיד חייבת להישמר, שבכל מקרה אנחנו נגלה שאנחנו הפוכים ממנו?

כך זה אפילו בטכניקה שלנו, בכל המדידות שלנו, בכל מה שאנחנו עושים אנחנו תמיד פועלים אחד כנגד השני במשהו, איזו פעולה כנגד פעולה, "יתרון אור מתוך חושך". רק כך אנחנו מבינים את הדברים. ובפעולות שלנו עוד יותר, כמו שכתוב "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא".

זאת אומרת שלא יכול להיות שאני משיג משהו טוב, פעולה רוחנית, השפעה, חיבור אם אני לפני זה לא משתדל לעשות אותה ונופל, ומרגיש שאני לא מסוגל ולא רוצה ושזה שנוא עלי וכן הלאה, ואחר כך בכל זאת אני קם ועושה. ואז אני מתחיל להבין את שתי צורות הטבע האלו, וכך אני מרגיש את הבורא והפעולה שלו מתוך זה שאני כבר מרגיש, שאני כבר משיג. אז מי שמשיג נקרא "נברא", ומה שמשיג זו הדרגה הרוחנית שלו שדומה לבורא.

שאלה: איך אנחנו מגיעים להבנה של החשיבות והמשמעותיות של הנס של הבורא?

רק מתוך זה שאנחנו רוצים לבצע את זה בעשירייה, אין לנו מקום אחר. זה נקרא "שדה אשר ברכו ה'", כשאנחנו רוצים לבצע בינינו קשרים כאלו, שהם יהיו דומים לתכונת הבורא. ואז לפי השתוות הצורה בין מה שאנחנו מייצבים בקשר בינינו ועם הבורא, בהשתוות הצורה הזאת אנחנו מתחילים להרגיש אותו, לגלות אותו.

ובעצם אנחנו לא מגלים אותו, אנחנו מגלים את הצורה הנכונה של הקשר בינינו ואותה בעצם אנחנו קוראים "בוא וראה", "בורא". בצורה כזאת אנחנו מגלים את הפעולה שלו. וזה ממש כמו שאנחנו מבצעים פעולות מדידות, גילויים בעולם שלנו. נגיד יש לי מכשיר, ואני מגלה במכשיר הזה זרם, מתח, כל מיני דברים, לא חשוב מה ולמה המכשיר. כל המכשירים שכביכול מרגישים, כמו מכשירי מדידה, הם גם פועלים לפי אותו העיקרון ממש. הם עושים פעולה שהיא דומה למה שקורה בחוץ, ומתוך הדמה הזה, אני יכול להגיד, "יש כאן זרם, מתח, כוח", בסופו של דבר כוח שכך פועל.

שאלה: אמרת שהדרגה הרוחנית שלנו נמדדת לפי החיבור בקבוצה. השאלה היא, למה הבורא משפיע על הרצון שלנו לתת, רק דרך החיבור בסביבה נכונה?

כביכול הייתה בעיה לבורא לפני הבריאה, איך אני בורא משהו שמחוצה לי, אבל שיהיה כמוני. אני כתבתי על זה הגדה או סיפור בשם "הקוסם".

הוא רצה לברוא משהו אבל לא ידע איך לברוא. אז ברא [משהו] כמו צמח, [משהו] כמו פרח, וגם זה לא הספיק. [אז ברא] כלב וגם זה לא הספיק. ואז כביכול הבורא מבין שהוא צריך לבנות משהו שממש דומה לו, עם כל אותן התכונות. אבל אם יבנה עם אותן התכונות, אז זה יהיה שהבורא מוליד מעצמו עוד כמוהו, ולכן יש כאן באמת בריאה. בריאה שהיא צריכה להיות הפוכה מהבורא, ומתוך ההפכיות היא תשיג את הטבע של הבורא, תבין אותו, תרגיש אותו, תעריך אותו.

וזה בעצם מה שקורה. אנחנו נרגיש את כל הדברים האלה בעבודה בינינו בעשירייה, עד כמה שאנחנו מתפתחים בשני קווים. שמצד אחד כל הזמן מתגלה הרצון לקבל, ומצד שני כל פעם אנחנו הולכים בקו ההשפעה, ברצון להשפיע. ואז בין שניהם אנחנו משיגים את המציאות, את הכוח הפועל בנפעל כקו האמצעי.

זה יבוא, אנחנו לא נברח מזה. זו כל העבודה שלנו, זה כל החיים שלנו.

שאלה: האם אפשר לבקש מהבורא שיראה לנו את גדלות ההשפעה ואת השפלות של האגו, בצורה כזאת, שאנחנו נרצה להשיג את ההשפעה בצורה אישית?

לא. כי אז אתה תעשה כל מיני פעולות השפעה מפני שכדאי לך על מנת לקבל. וזו לא תהיה כבר פעולת השפעה, זו תהיה פעולת קבלה רק בצורה כזאת כאילו שאתה משפיע. זה יהיה להשפיע על מנת לקבל.

שאלה: האם כוח השפעה מתחיל להופיע בנו על ידי הרגשת אהבה כלפי הזולת, כשאנחנו פתאום מתחילים לקבל כמתנה של הבורא, ואנחנו ממשיכים בכל המצבים שהבורא נותן לנו?

כן, אנחנו משיגים כוח השפעה מתוך זה שאנחנו מתחילים מאין ברירה, מכל מיני סיבות, להשפיע זה לזה לחברים, זה מפני שסוף סוף פועל עלינו האור העליון, ומשכנע אותנו שרק בחיבור אנחנו מגיעים למטרת החיים.

שאלה: איך אנחנו משלבים בין ההרגשה לבין השינו בחומר שהוא יצר בנו?

רק על ידי זה שאנחנו לומדים זה מזה ומחזקים זה את זה, ואז מושכים את המאור המחזיר למוטב, פעולת הבורא. אנחנו רוצים שהוא ישתתף איתנו בכל פעולה שלנו, שיהיה כשותף שלנו. ויותר מזה, שאנחנו נהיה שותפים שלו, שאנחנו ניקרא עובדי ה', ואז בצורה כזאת אנחנו מגיעים לפעולה שמשיגים אותו בתוך החיבור בינינו. וכמה שמתחברים יותר מרגישים אותו ומבינים אותו יותר.

שאלה: האם אפשר להרגיש את הרגע הזה, את המעבר הזה שהבורא יצר בי צורה חדשה?

כן, ודאי. הוא עושה בנו ואנחנו מרגישים את זה בפועל.

קריין: קטע מס' 7.

"בכל התחלה, האדם מוכרח להתחיל מחדש את קבלת מלכות שמים, ואינו מספיק מזה שהיה לו אתמול בחינת אמונה בה'. לכן כל בחינת קבלת מלכות שמים, נבחנת לבחינה חדשה, היינו שמקבל עתה חלק מחלל הפנוי, שהיה ריק ממלכות שמים, ומכניס את מקום הריק, וממלא אותו עם מלכות שמים.

נמצא, שהוא בירר עתה דבר חדש, מה שלא היה מטרם שלקח את המקום ריק, ומילא אותו עם מלכות שמים. וזה נקרא, שהעלה ניצוץ חדש לתוך הקדושה, עד שמרוב עליות הוא מעלה תמיד ניצוצין מחלל הפנוי לתוך הקדושה. נמצא, שמכל ירידה וירידה, הוא בא לידי התחלה חדשה, ומעלה נצוצות חדשים."

(הרב"ש. מאמר 6 "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה" 1991)

זו בעצם העבודה שלנו. הבורא שבר את הכלי ואז לכל אחד ואחד מאיתנו יש עבודה, ואנחנו צריכים לעלות את כל החלקים שלנו לחיבור. ככה זה.

שאלה: מה זה אומר שלתוך מקום החלל שהתגלה, אנחנו מכניסים את המלכות העליונה?

מקום הריק הוא נקרא רצון, אבל הוא ריק מתיקונים, ואין במקום הזה עדיין רצון להשפיע. במידה שיהיה במקום, היינו ברצון, רצון להשפיע, אז אותו מקום יכול להתמלאות בגילוי הבורא שהוא גם כולו משפיע. ואז יוצא, שנגיד אני מקבל רצון חדש אגואיסטי, אז אני עושה עליו תיקונים, צמצום, מסך, אור חוזר, זאת אומרת חיבורים עם העשירייה. ואז אחרי החיבור עם העשירייה, אני רוצה למלאות את הקשר בינינו בעזרה הדדית, בהשפעה הדדית וכך אני בונה את המקום בהשפעה, לפי השתוות הצורה בין הבורא למקום הזה שאני בניתי ביני לחברים. ואז הבורא יכול להתגלות באותו רצון שבניתי עם החברים. וזה כבר נקרא המדרגה הרוחנית הראשונה שלי, כשהבורא מתגלה לפי השתוות הצורה ביני לחברים.

תלמיד :במקומות הריקים האלה, כשהרצונות מתגלים יותר ויותר, אנחנו צריכים אותם רק כדי להתחבר בעשירייה ומעליהם לבנות את מלכות שמיים?

כן, זה הכול. אבל בזה אתה מגלה את כל המציאות, את העולם העליון.

תלמיד: כלומר המקומות האלו לא מיועדים למילוי הרצונות האגואיסטים האלו, אלא רק לבנות מעליהם.

אחרי שאתה מתקן אותם בכוונה על מנת להשפיע, אז הם מתמלאים בהתאם לזה בהרגשת הבורא, בידיעת הבורא. זה מה שאתה צריך לעשות, וחוץ מזה אתה לא רוצה שום דבר, חוץ מזה הטבע שלך בנוי בצורה כזאת, שרק את זה אתה רוצה.

שאלה: אחת לכמה זמן, במיוחד בתקופה שהתחלנו ללמוד וירטואלית, מורגש שיש איזה נושא על שאנחנו מגיעים אליו, כמו איזה שיא של הרבה נושאים שעכשיו מצטברים בנושא הזה. ועכשיו מורגש בנושא, המדרגה הרוחנית. איך אנחנו מממשים את ההזדמנות שיש לנו בנושא המיוחד הזה שהוא מעין הזדמנות לעליית מדרגה.

אני לא מבין אותך. אתה לא רואה שמה שאנחנו קוראים אנחנו צריכים לממש? תראה מה הוא כותב לך.

"בכל התחלה, האדם מוכרח להתחיל מחדש את קבלת מלכות שמים," שהבורא הוא השולט עליו "ואינו מספיק מזה שהיה לו אתמול בחינת אמונה בה'." אמונה בה', זאת אומרת שהוא מרגיש שהבורא השולט. הרגשת הבורא בתוך הנברא נקראת "אמונה". "לכן כל בחינת קבלת מלכות שמים, נבחנת לבחינה חדשה," כל פעם אני צריך להכתיר את הבורא, לעלות אותו מעלי בכוח חדש, בדרגה יותר גבוה, בתנאים חדשים. "היינו שמקבל עתה חלק מחלל הפנוי," שהבורא הסתלק משם בחטא עץ הדעת, בשבירת הכלי "שהיה ריק ממלכות שמים," היה ריק מנוכחות הבורא "ומכניס את מקום הריק, וממלא אותו עם מלכות שמים." עם נוכחות הבורא.

"נמצא, שהוא בירר עתה דבר חדש, מה שלא היה מטרם שלקח את המקום ריק, ומילא אותו עם מלכות שמים." זאת אומרת, שקודם בכל הרצונות שלי, שאני חי בתוך הרצונות, חוץ מרצונות הבורא לא ברא כלום. אני מגלה את כל הרצונות שלי, אני פשוט צריך לבדוק איפה שולט הבורא ואיפה לא. וצריך להגיע למצב שאני רוצה שהבורא ישלוט בכל הרצונות שלי במאה אחוז, בכל רצון ורצון "וזה נקרא, שהעלה ניצוץ חדש לתוך הקדושה, עד שמרוב עליות הוא מעלה תמיד ניצוצין מחלל הפנוי לתוך הקדושה." כל פעם כך עושה. עוד מתגלה רצון חדש ריק, עוד עושה חיבור עם החברים, עוד ממשיך בקשה לבורא, עוד מקבל איזו עזרה מלמעלה, לומד מחברים על ידי קנאה תאווה וכבוד, לא חשוב, רוצה למלאות את המקום הזה וכך מתקדם. ורק מתוך הניסיון שלנו בעבודה הזאת, אנחנו נבין את הדברים. "נמצא, שמכל ירידה וירידה" שהוא מרגיש שהתרחק, נופל "הוא בא לידי התחלה חדשה, ומעלה נצוצות חדשים."

(הרב"ש. מאמר 6 "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה" 1991)

שאלה: אם כל יום נחשב כהתחלה חדשה, האם היום זו הדרך שהאדם צריך לעבור ביציאה מהחושך אל האור?

כן. כך אנחנו צריכים להתייחס לכל יום, שזו התחלה חדשה. ואומנם יכול להיות שאנחנו סוחבים את הרגשות שלנו מהעבר, אבל אם אני לא מרגיש שאני קם כחדש, סימן שאני חי בתוך הבהמה שלי. ואם אני רוצה לחיות בתוך האדם, אז אדם מתחדש יום יום כך שכל יום יש לו רשימו חדש.

שאלה: האם המקום הריק זה חיסרון חדש?

כן. ואם אני לא מרגיש שהוא ריק, סימן שאני לא מספיק מרגיש את המקום החדש, את המצב החדש. כי יש ציווי שאני חייב להרגיש, "שיהיו בעינייך כל יום כחדשים". כל רגע ורגע, כל שנייה ושנייה מתחלפים ברשימות, ואם אני לא רגיש אליהם, סימן שחסר לי רגש, חסר לי עדיין רצון, עדינות הרצון. עדינות הרצון מגיעה מתוך זה שאני משתדל לעשות חיכוך בין הרצון לקבל לבין הרצון להשפיע. מהחיכוכים האלה בין הרצון לקבל לרצון להשפיע שבי, אפילו שיהיו גשמיים, לא חשוב, אבל מהחיכוכים שלהם אני בעצמי מוצא ניצוצין ובהם אני מתחיל להרגיש כל מיני שינויים דקים שעוברים עלי.

שאלה: כשאתה רואה הרבה חברים שמבצעים פעולות שנים רבות, אבל הם לא יודעים כבר במה לחדש. הם כאילו ממשיכים מכאנית, כי אין ברירה. איך היית מייעץ להם לחדש, להוסיף, ליצור שוב את המקום הריק?

אנחנו עכשיו נדבר על זה יותר. הגיע זמן, וזה לא היה תלוי בי, לגמרי לא תלוי בי. הייתי סובל מזה, כביכול, שאין עדיין שינוי מהותי לתיקון, לגילוי התיקונים, אבל אין ברירה. אני צריך לסתום את הפה ולהגיד "שתוק, ככה עלה ברצוני", כמו שכתוב על הבורא. אני צריך לקבל כל דבר ודבר כדבר הנכון. אבל היום, עכשיו כשמתגלה בינינו בכל זאת תהליך חדש, אינטנסיבי בכל הכלי שלנו הגדול לקראת גמר התיקון, זה כבר אחרת.

אבל באמת היו שנים, לפחות שלושים שנה האחרונות, הייתי מרגיש בתוכי שאני מאוד רוצה לזרז את הזמנים ולא יכול. לא היה עם מי, הבורא לא הביא את הכלים. כי לא אני יכול לעורר את האנשים, אלא הבורא. ולכן אנחנו נמצאים במצב שזה מה שניתן לנו. אבל היום זה כבר אחרת. ניתן גם הכלי, הרבה אנשים, רצונות, המצב החיצון בעולם הוא מאוד מאוד מסייע לנו בתיקונים. ואנחנו עוד נרגיש כמה יבואו יותר ויותר אנשים מחוסר אונים, מחוסר תקווה, מחוסר ברירה, מחוסר כל.

שאלה: איזה שינוי המצב הזה מצריך מאיתנו?

אנחנו צריכים להגיע לחיבור שלנו כמה שיותר חזק, מהותי, שנוכל לתת להם דוגמה טובה, להשפיע להם דרכנו. להשפיע אליהם אורות, כוחות, שהם יבינו וירגישו ויבואו. ויחד איתם אנחנו כבר נתחיל לעבוד בפעולות רוחניות, כמו גלגלתא עיניים ואח"פ.

שאלה: אותו חבר ותיק שכבר מנצל את השינויים החדשים בעולם להתחדשות בתוך העשירייה. איך עובדים עם המצב בעולם?

אותו חבר שכל כך הרבה זמן חיכה לזה, נגיד שלושים שנה, עשרים וחמש שנה, התלמידים הוותיקים שלי, אז הוא עכשיו מרגיש שאנחנו נמצאים ממש בתחילת היישום של התיקון האמיתי.

קריין: קטע 8.

"צריכים לדעת, כי מי שרוצה לכנס בעבודת ה', בכדי להדבק בו באמת ולהכנס בהיכל המלך, אז לא נותנים להכנס כל אחד ואחד. אלא בודקין אותו, אם אין לו רצון אחר, אלא רצון של דביקות. אותו נותנים להכנס. 

ואיך בודקין את האדם, אם אין לו אלא רצון אחד? זהו שנותנים להאדם הפרעות, היינו שולחים לו מחשבות זרות ושליחים זרים, בכדי להפריע לו, שיעזוב את דרך זה וילך בדרך כל הארץ. 

ואם האדם מתגבר על כל הקשיים, ופורץ כל הגדרים, שעושים לו מחסומים, ועם דברים קטנים לא יכולים לדחותו, אז הקב"ה שולח לו קליפות ומרכבות גדולות, שיטעו את האדם מלהכנס להדבק רק בה' ולא בדבר אחר. וזה נקרא "ביד חזקה הקב"ה דוחה אותו"." 

(בעל הסולם. "שמעתי". ע'. "ביד חזקה ובחימה שפוכה")

הבורא דוחה כל אחד ואחד בכוח כדי לתת לאדם באמת את הרגשת הקיר, שאי אפשר להיכנס בזה, ומה קורה? עד שאדם מתפרץ, וצועק ולא יודע מה לעשות. זאת אומרת, הרצון שלו כל כך גדול שהוא לא מסוגל להישאר בו, ולצאת ממנו הוא לא מסוגל כי זה חשוב לו. הוא לא רואה חיים בצורה אחרת, אלא רק בהשגת הרוחניות.

וכאן הוא מתחיל לברר מהי באמת רוחניות. עד כמה היא באמת בהשפעה שלא שייכת לאדם. ובבירור הסופי הוא מגיע למצב עד כדי כך שמתפרץ ובסופו של דבר תופס את הבורא, והבורא תופס אותו וזה נקרא ש"ביד חזקה" הבורא מוציא אותו משם.

שאלה: רק מי שנמצא כתלמיד שלך שלושים שנים יכול להגיע למצב כזה?

לא. אבל אלו שנמצאים הרבה שנים יש להם בכל זאת ניסיון, בוא נגיד, בכל מיני מצבים, הם סבלו מתוך זה שעברו עליהם שנים כאילו ללא תועלת, ועכשיו הם מגיעים למצב שהשנים האלה שהם הרגישו שהן ללא תועלת מתחילות להתממש.

תלמיד: אז מה צריכים לעשות אלה שלומדים שלושים שנה, לעומת אלה שלומדים חמש שנים?

לא. כולם צריכים לעשות אותו דבר, ולא צריך להיות כאן חכמים גדולים ולא צריכות להיות כאן פילוסופיות, כלום. כל אחד צריך לממש את זה לפי מה שהרב"ש כותב ולהשתדל לא להתפזר לשום דבר אחר.

תלמיד: אבל זה שאנחנו ביחד בעשיריות, מעורבבים כולם.

כל אחד לפי מה שהוא. אתה לא יכול להתערבב עם השני בוותק שלו, בהרגשות שרכש בשלושים השנים שהוא נמצא בדרך, לעומתך שנמצא בדרך, נניח עשר שנים ואפילו פחות. אז יש הבדל.

זה כאילו שאתה קופץ, זה כמוני עכשיו, שחי בעולם הגשמי ומשתמש בכל אותן הטכניקות, הטכנולוגיות שהאנושות גילתה וחידשה במשך אלפי השנים שהיא התפתחה. אני היום בא ומשתמש בזה פשוט, כמו שאתה רואה את הילדים הקטנים שכבר יודעים איך להשתמש בפלאפון. אז זה לא מוריד מהם שום דבר ולא מוריד ממני שום דבר, אבל כלפי הכלי היסודי שלנו, במערכת האדם הראשון, שם יש הבדל, ואת זה עוד נגלה. עכשיו בינתיים, אנחנו צריכים לעשות מה שהרב"ש כותב. את זה תגלה ותראה שזו הדרך הנכונה היחידה.

שאלה: זה מאוד מעניין, כי הרבה שנים היו איתנו לא מעט חברים שכבר לא נמצאים. הם לא לומדים במקום אחר ויש איזה קשר. האם נכון אחת לכמה שנים לפנות אליהם בתזכורת או משהו כדי שאולי יחזרו בכל זאת?

אני לא חושב. כמו שאנחנו הגענו לקבוצת "בני ברוך", ואנחנו נמצאים בדרך על ידי כך שהבורא הביא אותנו לכאן ומעורר אותנו, אז אנחנו צריכים להבין שגם היציאה בסופו של דבר, קורית על ידי כך שהבורא ממיין אותנו וכנראה מוציא כמה החוצה בינתיים. אנחנו לא יודעים למה זה קורה. בדרך כלל, זה כדי שיתחדש בהם רצון והם יתכללו עם עוד רצונות חיצוניים ואחר כך יחזרו. "כי לא יידח ממנו נידח "וכולם יבואו. אז עוד נראה אם הם יחזרו או לא יחזרו, וחוץ מזה יכול להיות גם שבכלל לא מדובר בגלגול הזה.

אנחנו צריכים להמשיך במה שאנחנו, זה מה שלמדתי מהרב"ש. ולא להצטער עליהם וגם לא להתכלל איתם, עם אלה שעזבו, הם חושבים שהם צודקים, שיש להם טענות צודקות, הצדקה למה שעשו, הם לא מבינים שהבורא עושה את זה בסופו של דבר, ומה שנראה לאדם, כך נראה לו, אבל הבורא עושה את זה, אחר כך נגלה. לכן בואו נתקדם בדרך שלנו ואם דרך הבורא יבוא אליהם רצון והם ירצו לחזור שיחזרו, ואם לא, אז לא. לפי כללי חכמת הקבלה אנחנו צריכים להתייחס כך לכולם. המקום פתוח. מי שרוצה לקיים את תנאי המקום יכול לבוא, ואת תנאי המקום אנחנו לומדים יחד, זה לא שאני קובע מיום ליום לפי מה שבא לי, אלא זה מה שכתוב במאמרים של בעל הסולם והרב"ש.

שאלה: אני רוצה להמשיך את השאלה כי גם אנחנו שואלים אותה, אם הבורא רוצה את הדבקות בינינו והגענו עכשיו לנקודה שבה אין לנו יותר משיכה ורצון כזה, מצד אחד, אנחנו נמצאים במסע עם כל הקשיים לעבר הדבקות הזאת, מצד שני, יש חלק מהחברים שלא הגיעו עדיין להבחנה הזאת. האם אנחנו לא צריכים לדאוג שגם אליהם תגיע החשיבות הזו, חשיבות שיעור הבוקר והדאגה שנוכל כולנו להיאחז בחבל הזה, כדי שכולנו נהיה בספינה?

אנחנו צריכים לדאוג כמו שכותב רב"ש, לעשירייה. זה הכול. העיקר, אני צריך לשים את כל המאמצים שלי בתוך העשירייה, איך היא מגובשת, מחוברת, דואגת ובונה מעצמה כלי שלם, כי בתא הזה תלוי כל התיקון. ואחרי שאני מצליח בזה במשהו, אז אני יכול לחשוב גם על הרחבת הפעולה שלי בין עוד עשיריות ואחר כך עם האנושות כולה. אבל קודם כל זאת העשירייה בלבד. באמת.

ולכן [לא] לחשוב עכשיו על כל אותם אנשים שפעם היו איתנו ועזבו, אם הם העדיפו לעזוב אותנו, אז "שלום" שיהיו איפה שהם רוצים להיות. אני מאחל להם הצלחה בכל מה שהם רוצים. אבל דרכנו היא כבר לא אותה דרך. חבל לדבר על זה.

קריין: קטע מספר 9.

"מטרם שהאדם מוכשר להשיג את האמת, הוא צריך להאמין, שהאמת היא לא כפי ערך ידיעתו והרגשתו, אלא שהיא בבחינת "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו". שזה רק מסיבת התיקון, בכדי שהאדם יבוא לשלימותו, שהוא מרגיש רק את עצמו ולא מציאות אחרת.

לכן אם האדם ישיב את לבו להשתדל ללכת בבחינת אמונה למעלה מהשכל, על ידי זה מכשירו ומתקנו לבוא לידי גילוי פנים."

(הרב"ש. 236. "מלוא כל הארץ כבודו")

שאלה: האם זו לא מין בריאה חדשה של חופש הבחירה שלנו למעשה, עד אז היינו בעלי חיים, עובדים על פי תוכנה, פתאום הבורא יוצר את המצב הזה ונותן לנו פה חופש בחירה, האם נכון להתייחס כך לקטעים האלה?

כן, יפה אמרת.

שאלה: הוא כותב שאדם "מרגיש רק את עצמו ולא מציאות אחרת." ואז צריך "להשתדל ללכת בבחינת אמונה למעלה מהשכל", לא ברור איפה יש מציאות אחרת, הוא אומר שאין מציאות אחרת לאדם, מה זה אמונה למעלה מהשכל?

למעלה מהשכל, יש שתי צורות מציאות, מציאות שבתוך הדעת ומציאות שלמעלה מהדעת.

תלמיד: מה זה אומר, שזה הפוך?

הפוך, “עולם הפוך ראיתי".

תלמיד: ואיך להבטיח שההפכיות הזאת היא באמת המציאות האמתית, איך אני יכול להיות בטוח?

תעשה מה שאומרים לך, אתה יכול לכייל את עצמך כך שתרגיש מציאות אחרת, זו כל העבודה שלנו. מה אנחנו עושים? יש לי תרי"ג רצונות מלכתחילה וכל מיני רשימות וכן הלאה, ואני צריך לסדר אותם בצורה כזאת בניהם, שארגיש את המציאות השלמה.

תלמיד: איך אני יכול להיות בטוח שאני לא מתבלבל, שאני הולך הפוך מהשכל?

אומרים לך בצורה פשוטה מה אתה צריך לעשות בתוך עשירייה.

תלמיד: ואין דרך שבתוך העשירייה אני עושה איזה עיוות של המציאות כדי שזה יתאים לי?

ודאי שתמיד יש אפשרויות להתבלבל וליפול אבל אם אתה עושה כמו שצריך אז אתה לא נופל ולא מתבלבל ולא עוזב אלא מגיע לתיקון.

תלמיד: ומה שקורה בדרך, אנחנו מסכימים עם זה?

לא שאנחנו מסכימים, אנחנו רואים שכל זה מגיע כדי לבנות אותנו.

שאלה: תהיתי אם האמונה מעל השכל שמופיעה פה בקטע מספר 9, האם זה אותו הדבר כמו עיבור או שאלה שתי תפיסות או שני דברים שונים?

אנחנו עוד לא מדברים על העיבור, נגיע עוד מעט, יש בזה הרבה הבחנות, אני לא רוצה סתם כך להגיד כן.

קריין: קטע מספר 10.

"אלו אנשים, שרוצים לעבוד בעמ"נ להשפיע, ואם יהיה תמיד במצב של לבנונית, הלבנונית לא נותן להאדם להמשיך בעבודה. כי בזמן שמאיר, האדם יכול לעבוד אפילו בבחינת קבלה לעצמו. לכן אף פעם לא יהיה להאדם מקום לדעת, אם עבודתו הוא בטהרה או לא. וזה גורם, שאף פעם לא יכול לבוא לזכות לדביקות ה'.

לכן נותנים לו מלמעלה צורה של שחרית. ואז הוא רואה, אם עבודתו הוא בטהרה. זאת אומרת, אם גם במצב של שחרית הוא יכול להיות בשמחה - זהו סימן שעבודתו היא בטהרה. כי האדם צריך להיות שמח, ולהאמין שמלמעלה נתנו לו הזדמנות, שיהיה בידו לעבוד בעמ"נ להשפיע."

(בעל הסולם. "שמעתי". מ"ב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")

שאלה: הלמעלה מהדעת שלי זו העשירייה, זו הדעת של העשירייה?

כן.

תלמיד: אז אני צריך לתת את דעתי לתוך העשירייה, או אם ישנו איזה בירור אני פשוט אומר זו הדעת שלי וזו הדעת של העשירייה?

צריך בירור אפילו שתמיד יש אפשרות לסגור עיניים וללכת בעיניים עצומות ולקבל את דעת העשירייה כלמעלה ממני, אבל כדאי בכל זאת לעשות בירור ואחרי הבירור לעשות ביטול עצמי כלפי העשירייה.

תלמיד: אבל לפעמים זה מרגיש שאין איזו דעה מגובשת של העשירייה, לכל אחד יש איזו דעה מסוימת.

אז אתה צריך לתאר לעצמך מה זה נקרא "עשירייה" ומה הדעה של העשירייה ולְמה אתה רוצה להיות שייך, ככה זה.

שאלה: מה זה מצב של לבנונית ומצב של שחרית בדיוק?

שמאיר, מובן, ישנה איזו הרגשה, ידיעה, ישנו איזה יסוד, או שמבולבל, לא יודע בדיוק עם מה הצדק ומה לעשות, שני הדברים האלה, כמו יום ולילה.

שאלה: כשאנחנו רואים את כל התופעות השליליות בעולם כמו שטפונות וכן הלאה זה מעורר בי הרגשות שליליות, אני דואג בפנים. האם זה עוזר להגדיל את החיסרון שלי?

זה נושא בפני עצמו. כאן צריכה להיות השאלה, במה אתה תולה את החיסרון שלך, במה אתה תולה את היחס שלך למה שקורה, או שאתה תולה את זה במצב האנושות שהיא מזמינה על עצמה כאלו ייסורים, צרות ובעיות מאין עוד מלבדו הטוב והמיטיב, או שאתה סתם אומר שהאנושות עוברת איזה בעיות ואתה מצטער איתה יחד ללא שום הבחנות אחרות, ואז אתה כאילו מייחס את כל הבעיות האלה לבורא שזה בא ממנו, שהוא רוצה להעניש אותם או מה שהוא עושה.

בקיצור, כאן אנחנו צריכים להבין בדיוק איך אנחנו מסדרים את היחס שלנו לבורא, למה הוא מעביר לנו כאלו הבחנות. בדרך כלל אני צריך להגיע למצב שאני לגמרי מזדהה עם הבורא במה שהוא עושה, וכשאני מגיע למצב שאני מצדיק אותו ב-100% למרות שאני לא מבין ולא יודע הכול, אחרי זה אני כבר מתחיל לעשות את התיקונים על עצמי כדי בכל זאת לקבל את הדברים האלה בצורה נכונה.

בצורה נכונה זה שאני רואה בכל מה שקורה עכשיו בעולם אני רואה בזה טוב ומיטיב, יד הבורא הרחמן שבצורה כזו מתקן את הנשמות הפרטיות ומחבר אותן יחד לנשמה אחת. זה בעצם מה שאני צריך לראות.

שאלה: דיברת על מצב של בלבול לעומת מצב של בהירות, אין עוגן, יש עוגן, זאת אומרת, האם מצב של בלבול זה תחילת המדרגה שהרצוי בדיוק נהפך למצוי והבהירות זה מצב כשאתה כבר עולה, נמצא כבר כמה זמן באותה המדרגה ואז אתה מוכן לעלות למדרגה הבאה, שוב ושוב לחוות את כל זה, זה תיאור נכון?

כן, אנחנו תמיד נמצאים בין בלבול לבהירות, כך אנחנו תמיד נמצאים ובהחלט כך אנחנו צריכים לראות את עצמנו. השאלה היא עד כמה אני רוצה את הבירור? אני צריך להגיע לבירור כדי להצדיק את הבורא, כדי לברך אותו כטוב ומיטיב, כדי להידבק אליו כלטוב ומיטיב וזה בעצם התיקון שלי.

זה שאני רואה את העולם מקולקל, אז "כל הפוסל במומו פוסל", ומה שאנחנו רואים אנחנו לא רואים משהו מבחוץ אלא זה מה שקורה בכל אחד ובכולנו יחד בפנים, כל ההצפות הללו, השרפות, הפנדמיה וכל הדברים האלה. אנחנו חולים, אם היינו מגיעים לרופא והיה בודק כל אחד מאיתנו וכולנו יחד אז הוא היה אומר, "אתם כולכם חולים. ומה יש לכם? יש לכם חום גבוה, אתם רואים שריפה, זה החום הגבוה שלכם. אחר כך, אתם רואים את ההצפות? זה מה שקורה לכם".

זאת אומרת, פעם אחת אתם מרגישים כוחות גבורה מצד ימין, שזו ההצפה, ופעם אחת מצד שמאל שזו השרפה, ובאמצע אתם מגיעים למכה שהיא הפנדמיה, ועוד הרבה הרבה מכות מימין ומשמאל ומהאמצע אתם עוד תגלו. מפני שאין לי, אומר הבורא, שום אפשרות להוכיח שחייב להיות כאן תיקון אלא על ידי כאלו פעולות.

תלמיד: איפה עובר הגבול של האחריות? כי אם אין עוד מלבדו, אז אנחנו אחראים לזה שאנחנו חולים או שהוא עשה אותנו כאלה, ועכשיו אנחנו צריכים לתקן, איך זה עובד?

הוא עשה את הכול, את כל ההכנות. אבל זה שאנחנו נמצאים במצבים כאלו כמו שעכשיו, אנחנו כבר אשמים, כי כבר עוברות הרבה שנים ואנחנו לא מתעוררים לתקן.

קריין: קטע מספר 11

"צריכים לדעת, לזכות לבחינת בינה, הוא עבודה גדולה עד שמשיגים בחינה זו. כלומר, שיהא מסתפק במועט, בהרגשה שיש לו, ובשכל שיש לו, אלא הוא שמח בחלקו, במה שיש לו. ואדם הזה יכול להיות תמיד בשלימות, מטעם שהוא שמח בחלקו.

אולם מה יש לאדם לעשות, שעדיין לא הגיע לבחינה זו, והוא רואה שאינו יכול להתגבר על הרצון לקבל. אז הוא צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכל לשם שמים, אף על פי שהגוף מתנגד לזה.

כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים.

(הרב"ש. מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)

שאלה: אנחנו לומדים שאנחנו מתקדמים שלב אחרי שלב, מדרגה אחרי מדרגה, יום אחרי יום, אז מהי הגישה הזאת שאנחנו רוצים גמר תיקון היום, עכשיו?

אנחנו רוצים להיות מתוקנים לגמרי כי בזה אנחנו עושים באמת נחת רוח לבורא, שמגיעים להשתוות הצורה עימו, "הוא רחום אף אתה רחום" וכן הלאה.

תלמיד: אבל יש פה שני דברים במקביל, בבת אחת, מצד אחד אנחנו מתקדמים שלב אחרי שלב וכל פעם מגלים עוד קצת ומתקנים את עצמנו ושוב מתקדמים וגמר תיקון זה כביכול לקבל את הכול בבת אחת, ברגע אחד, אז איך מיישבים בין שני הדברים האלה?

לא, גמר תיקון זה לא שאתה מיד קופץ לגמר התיקון, אתה צריך לעשות את כל הפעולות. זה שאנחנו משתוקקים להיות לגמרי כולנו מתוקנים ב-100% זה לא אומר שאנחנו לא רוצים לקבל את המדרגה הקרובה היותר עליונה, אנחנו כן מוכנים ושמחים שזה יקרה, אבל בעצם תמיד אתה צריך להשתדל לקפוץ לגמר התיקון ממש.

שאלה: מה הזכות שלי להיות חלק מהעשירייה, למה הבורא בחר דווקא בי כדי להיות בזה, להיות בעשירייה? יש אנשים שיש להם את כל התנאים המסודרים בעולם הגשמי, למה הוא לא בחר אותם, למה הוא בחר אותי שיש לי כל כך הרבה?

זו השאלה ידועה, למה הבורא בחר דווקא בי כדי להיות אחד מאותם אנשים שלומדים את חכמת הקבלה, לומדים איך לגלות את הבורא, מתקדמים, מתקרבים לגילוי שלו. מה קורה כאן בעצם, למה בי ולא באחרים? האמת שזה דבר פשוט, שאותו הכלי הכללי של אדם הראשון שנשבר וכל החלקים שלו התרסקו, התפוררו ונפלו, אז מהאור העליון הכללי שמאיר, כל הכלים השבורים האלה עוברים איזה מיון והם מסדרים את עצמם במדרגות.

ככל שהכלי היה יותר גבוה, הוא נעשה יותר גרוע, יותר שבור וההיפך, וגם כל אחד לפי אופן הקלקול שלו. ולכן מה שקורה כאן שאחרי שמאיר האור על כל הכלים השבורים, אז כל הכלים מתחילים להתעורר וזה מה שאנחנו קוראים ב"כתבי בעל הסולם", ב"הקדמה לספר הזוהר", שבאלף הראשון, באלף השני, באלף השלישי, כל הכלים מתעוררים. בהתחלה התעוררו כלים זכים ונכנסו לתיקונים כמה שאפשר, אחר כך כלים יותר כבדים, יותר כבדים, עכשיו אנחנו נמצאים איתכם בתקופה שנקראת "גמר התיקון", בשלב האחרון של תיקון של כל אדם הראשון לכן זה נקרא "דור האחרון".

ולכן אנחנו הכי גרועים, קשים, כבדים, לא רגישים להבחנות רוחניות וכך אנחנו רואים עד כמה קשה לנו לעשות כל צעד וצעד. אני יכול לשמוע אלף פעם איזה משפט על רוחניות אבל אני לא שומע אותו, אני יכול לחזור עליו אלף פעם וגם הלב לא שומע. לכן אנחנו מאוד מאוד קשים, מאוד כבדים.

ולכן אין כאן משהו שאתה נבחרת או הוא נבחר, או הוא נבחר, זה לא לפי הפרצוף ולא לפי צורות הפנימיות, אלא הגיע הזמן. גם בדורות הקודמים היינו בכל מיני מצבים קרובים או רחוקים לרוחניות אבל עכשיו אנחנו ממש קיבלנו זכות להיכנס לרוחניות.

אבל כשאנחנו מתקדמים אנחנו בזה גם מקדמים את כל הדורות שאחרינו והם יבואו. אבל בדרך כלל אלה כבר כלים ששייכים לאח"פ, לכלים גדולים, כבדים שלא מבינים ולא יכולים שום דבר להבין ולבצע, לעשות, לתקן, רק על ידי זה שאנחנו נתקן אותם. הכלים ההם נקראים, "אומות העולם". אנחנו שייכים עדיין לדרגה הכבדה ביותר של בינה והם שייכים לכל הכלים השבורים ששייכים לזו"ן, לאח"פ. אנחנו עוד נלמד את זה.

בקיצור כל אחד צריך בלי הרבה חכמות להגיד כך, "בחרו בי, אני עכשיו חייב לתקן את עצמי".

שאלה: איך, אם אנחנו באמת הקשים ביותר, הכבדים ביותר?

מתוך גלגלתא ועיניים.

תלמיד: אנחנו מתוך אלה שרוצים להיות בתיקון, ויש לנו פחות ופחות כוחות וחומר דלק כל רגע שמתקדמים, מה אפשר לעשות במצב כזה?

להתפלל ולקבל כוחות.

תלמיד: אין כוחות להתפלל, גם זה הולך ופוחת.

"איש את רעהו יעזרו", כמו שהוא כותב במאמרים האלה, קינאה, תאווה וכבוד צריכים לתת לכל אחד ואחד כוח ואז אנחנו נבקש כוחות להתקדמות, כוחות לחיבור.

תלמיד: אנחנו ככלי מתקדמים בסך הכול בכוחות שיש לנו, או שהכוחות שיש לכלי כולו פוחתים?

למה פוחתים?

תלמיד: כי ככה זה מרגיש, לפחות בהרגשה הפרטית, שככל שמתקדמים נהיה יותר קשה וצריך יותר את העזרה של הבורא כדי שבכלל נוכל לזוז.

ככל שמתקדמים אז מתגלים בנו רצונות יותר כבדים ולכן קשה יותר. אבל לא בגלל שנעשה יותר קשה אלא נעשים כלים יותר גדולים, כבדים, ולכן נעשה קשה.

תלמיד: איך אפשר להוציא מהקושי שהולך וגדל דווקא תפילה?

דווקא תפילה צריכים להוציא מזה.

תלמיד: במדרגה הקודמת הוצאנו תפילה ועכשיו נהיה יותר קשה, איך דווקא מהחידוש הזה של קושי חדש, גדול יותר, יודעים להוציא תפילה גם כן?

מה הבעיה?

תלמיד: איך? זה לא ברור.

כי אתה לא קשור לחברים.

תלמיד: איך החברים יכולים לעזור במצב כזה?

תקרא את מאמרי רב"ש, אני לא יודע להסביר לך את זה, אם לא הצלחתי אז כנראה שאתה צריך משם לשאוב.

שאלה: הוא כותב פה בקטע שצריך ללכת בעיניים עצומות, אבל אין דבר כזה אמונה עיוורת, המקובלים מלמדים שאם לא יגעת לא מצאת, אל תאמין, לא להאמין בעיניים עצומות אלא ממש ללכת, לבדוק ולגשש. באיזה מצבים אנחנו צריכים ממש לסגור את העיניים ולהיות דבוקים לעצות ובאיזה מצבים ההיפך?

אחרי שאנחנו בודקים שאני לא מסוגל לעשות שום דבר, אלא הכול להשאיר בידי הבורא ולהידבק בו, בתפילה שיעזור לחברים וגם לי בסוף, אחריהם, זאת כל העבודה שלי ואני צריך אז רק לחכות שזה יתבצע. לחכות זאת אומרת להמשיך בתפילה עד שזה יתבצע.

שאלה: האם אנחנו יכולים בכלל בדרך כלשהי לזרז את הזמנים כמו שאומרים המקובלים?

ודאי שכן. בבקשה תזרזו את הזמנים על ידי זה שתידבקו יותר זה אל זה ומכולכם לבורא. בזה אתם מזמינים עוד המאור המחזיר למוטב ואז אתם מתחברים יותר מהר.

תלמיד: בשביל מי אנחנו יכולים לזרז את הזמנים, בשביל העשירייה, בשביל בני ברוך, או שבכלל אנחנו צריכים לצרף כלים חיצוניים כדי שהם יתקדמו, איך זה קורה בכלל?

ככול שאני מסוגל אני צריך לפעול כדי לחבר את כל החברים שלי בעשירייה ועם הבורא, ולבקש מהבורא שימלא אותנו ויעלה אותנו אליו.

שאלה: בגלל שאנחנו לא מסתפקים במועט, האם אנחנו צריכים להתבייש בזה שאנחנו אגואיסטיים?

לא, על זה כתוב "לך לאומן שעשאני"¹. אתה לא צריך להתבייש בזה שאתה אגואיסט, אבל אתה צריך להתבייש שאתה לא מבקש תיקון. הבורא קלקל אותנו על מנת שאנחנו נפנה אליו ונבקש תיקון. כל העבודה היא שלו, זה נקרא "עבודת השם". אז הוא קלקל עשה חצי עבודה ורוצה לעשות את החצי השני, תיקון, אבל כאן התיקון יעשה בתנאי שאנחנו מבקשים, כי בזה אנחנו נעשים שותפים. כל הביצוע זה עליו, כל הדרישה לביצוע זה עלינו.

שאלה: מה עוזר לנו במצב החושך להישאר בשמחה? איך בדיוק מתבטאת השמחה בחושך?

זה שאני יודע שאחרי החושך הזה נמצא הבורא, שיש עוד אנשים בעולם חוץ ממני, מקובלים גדולים, אפילו לא בעולם הזה אלא בעולם האמת, והם נמצאים בקשר עם הבורא, משיגים אותו ומעבירים כל מה שיש לנו אליו, שהם כמו סולם, כמו חוט קשר, אז אני שמח אפילו שאני נמצא בחושך.

(סוף השיעור)

---

1. "לך לאומן שעשאני" (תלמוד בבלי, תענית כ', ב' גמרא).↩