שיעור בוקר 19.03.2019- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 163 "פתיחה לחכמת הקבלה",

אותיות ו' – י"א

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 163, "פתיחה לחכמת הקבלה".

אנחנו עברנו בעצם על ארבע בחינות, שהאור משתלשל עם הרצון לקבל שבו, ובגלל שהרצון לקבל נמצא באור אז קורה כאן משהו.

קודם כל אנחנו אומרים שיש לנו בחינת שורש או בחינת כתר, זו הבחינה הראשונה (ראו שרטוט מס' 1). אחר כך יש לנו את הבחינה הבאה, חכמה, והבחינה השלישית היא בינה. אנחנו יכולים לצייר את הבחינות בצורת השתלשלות קווית, למרות שעדיין אין לנו קווים מוגבלים אלא רק עיגולים, אבל בכל זאת אפשר לצייר כך ואפשר כך. והבחינה האחרונה שלנו, מלכות. וכך יש לנו את כל הבחינות, כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות, שזה עדיין עיגולים. מה העניין? יש לנו כאן התהוות הרצון בבחינה הראשונה ואיך הרצון הזה, על ידי האור משתנה עד שמגיע למלכות. שכאן הרצון מתגלה על ידי האור, הוא תופח ועל ידי האור מגיע למצב שמראה את עצמו עד כמה כל כולו נמצא מצד אחד שווה לאור בעוצמה, מצד שני מנוגד לאור לפי הטבע.

ובזה דווקא הוא מגיע למצב שהוא המקום של האור, וכשהם מנוגדים, דווקא בזה הם משלימים זה את זה, כך שאחד יכול למלאות את השני. הבורא רוצה למלאות את הנברא, את הרצון לקבל שבנברא שברא, והנברא כל כולו מקבל את יחס הבורא אליו ונהנה ממנו לפי כל תוקפו של האור והכלי שמרגיש. ישנו הרצון לקבל הגדול והמילוי הגדול לפי הרצון לקבל, כי המילוי מתגלה רק לפי האור, וכך אנחנו מרגישים תמיד את המילוי, לפי הרצון.

שרטוט מס' 1

אחרי שהאור ממלא את הרצון כולו, הוא מזמין ברצון כל מיני תגובות. וצריכים כאן להבדיל, שמצד אחד האור מפתח את הרצון, מצד שני הרצון מגיב על האור ויש ביניהם, לא מצד הרצון אלא מצד האור כבר הדדיות, כי מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו היא רוכבת על כל פעולה ועל כל מצב.

ולכן השינויים שהרצון עובר, הם ודאי נמצאים במחשבה, בהכנה, בשורש, במחשבת הבריאה, ובצורה כזאת הם מתפתחים, יוצאים לגילוי. מחשבת הבריאה היא נמצאת וקובעת כל מצב ומצב שיקרה. בסופו של דבר מכאן ועד גמר התיקון רק המחשבה עושה את הכול, מחשבת הבורא להיטיב לנברא, להביא אותו למצב הטוב ביותר, שזה למצב של עצמו, של הבורא בעצמו, היינו להשתוות הצורה מה שנקרא אצלנו.

נעבור על ד' הבחינות האלה (ראו שרטוט מס' 2). יש לנו אם כך בחינת שורש שזה האור שהוא מבצע את הבחינות ואז מפתח את הכלי. הכלי שמתחיל להתפתח, זאת אומרת מתחיל לקבל צורה המתאימה לאור, שרוצה ליהנות לפי מה שהבורא רוצה, הכלי עדיין רוצה ליהנות מפני שהבורא רוצה שהוא יקח וייהנה, וזה אור החכמה.

זאת אומרת, מצד אחד ישנו כאן כל אור החכמה וכל הרצון לקבל שהבורא הקדיש לבריאה, אבל מפני שהכול בא מהבורא ואין כאן עדיין שום התערבות של הנברא, לכן זה נקרא "שורש" ו"אפס". כי שואלים בדרך כלל, אבל ישנו כאן כל האור וכל הכלי, אז למה זה אפס, זה צריך להיות משהו, למה זה בחינת שורש? למה זה בחינה א'? זה צריך להיות משהו מאוד מאוד עוצמתי. אבל אנחנו מדברים לא מבחינת כמות האור, אלא עד כמה הוא מרגיש שהוא נמצא ונהנה, כי הרצון של הבורא שהכלי ייהנה, שירגיש איפה הוא נמצא, שייהנה מהמצב. אין כאן אור גדול ואור קטן, ברוחניות לא הכמויות הן החשובות אלא האיכויות.

ולכן האור שנמצא בבחינה א' כולו בא מבחינת שורש, מהבורא, גם הרצון כולו בא מהשורש, מהבורא, ולכן שניהם מאוד מאוד קטנים, הם כמעט ולא נראים. זאת אומרת זו תחילת ההרגשה האחד בשני, שעדיין לא יכולים להרגיש משהו שבא מתוכם. כי ההרגשה תלויה בכמה שהנברא מרגיש את עצמו שהוא נמצא בשליטה עצמית. עד כמה יש לו תענוג, עד כמה יש לו חיסרון, עד כמה הוא מרגיש מילוי, אבל הוא מרגיש. כל זה הרגשה. ולכן בבחינה א' עדיין אין את זה, למרות שכל האור וכל הכלי נמצאים שם.

לכן זה מתפתח הלאה לפי אותה מחשבת הבריאה שהבורא קבע ומגיע מבחינה א' לבחינה ב'. מה זאת אומרת? שהרצון לקבל שבנברא הוא מתחיל להיות בזה הפוך ממה שקודם. למה? כי הוא מתחיל לקבל את טבע האור שבו. בבחינה א' הוא מרגיש שהאור כולו משפיע. מתחילת בחינה א' ועד סוף בחינה א', הוא מרגיש מה שממלא אותו. מה שממלא אותו זו תכונת ההשפעה מהבורא, ולכן אותה תכונת ההשפעה הוא מקבל, ומחליט שעם זה הוא עובד עכשיו, עם הרצון להשפיע. זאת אומרת בחינת הרצון להשפיע שבבורא היא מגלה והיא מחייבת את תכונת ההשפעה שבנברא. כדאי לזכור את זה.

שרטוט מס' 2

ואז הוא מתחיל לממש את זה, לבצע, במשך בחינה ב', שאז הרצון הוא רצון להשפיע והאור שבו בהתאם לרצון. אור תמיד מורגש לפי הרצון, כי באור אין שום צביון בפני עצמו, הוא תמיד מופשט, ורק הנברא לפי ההרגשה שלו, לפי התכונה שלו מרגיש באור כל מיני דברים. זאת אומרת להרגיש או בשר או חלב, או מתוק או מר, מה שלא יהיה, כל מיני טעמים, כל מיני צורות, כל מיני דברים, הכול מורגש אך ורק לפי הכלי. הכלי קובע את המילוי שבו. האור תמיד מופשט, מחוצה לכלי אין שום צורה לאור. אנחנו לא יכולים להגיד, היה בכלי אור החכמה ויצא אור החכמה ונמצא סביב הכלי אור החכמה, אין דבר כזה. ברגע שהוא לא נמצא בתוך הכלי, אף אחד לא אומר עליו שזה אור החכמה, אף אחד לא אומר עליו שזה אור גדול או קטן. רק הכלי קובע.

בחינה ב', בינה, זה אור שמורגש בה כאור החסדים, מפני שהכלי שלו הוא כולו להשפיע. ואז הוא מרגיש אותו תענוג, אותו מילוי שהיה גם קודם בכל מיני הבחינות הקודמות אבל הוא מרגיש אותו כאור הבינה, כי הרצון שלו הוא רצון להשפיע (ראו שרטוט מס' 3).

ואז הוא משתנה. האור והכלי הם משתנים. האור משפיע על הכלי ומביא לכלי כל מיני שינויים. האור משפיע על הרצון והכלי משתנה. יש לו רצון להשפיע בהתחלה כמו שהוא, אחר כך האור משפיע עליו והוא מרגיש את השפעת האור, ומתוך השפעת האור הוא מבין שהאור הוא משפיע ונותן וממלא אותו. זאת אומרת, בתחילה כשהוא הרגיש ונהנה מזה שבעל הבית הוא משפיע, האור הוא משפיע, ההשפעה הזאת שמשפיעה עליו ונכנסת לתוך הכלי היא מביאה לו הרגשה, "אבל הוא משפיע לי ואני לא משפיע לו בחזרה". זאת אומרת, הפעולה עצמה שהאור עושה בתוך הכלי, היא מביאה את הכלי למצב החדש. זה נקרא, התפשטות האור בתוך הכלי משנה את הכלי. ואז הוא מתחיל להרגיש שהוא רוצה להיות כמו בעל הבית. שרק רצון להשפיע לו זה לא מספיק, אלא לממש את הרצון להשפיע שיש בו, זה מה שהוא צריך. המימוש של בעל הבית, בזה שבעל הבית מהנה לו, מביא לו תענוג. והוא מביא תענוג לבעל הבית או לא?

זאת אומרת, בבחינת הבינה יש התפשטות האור, דבר ראשון (ראו שרטוט מס' 3). הלאה יש הרגשת האור שהוא נותן לו, ממלא אותו. הלאה יש החלטה, אני חייב גם להיות כמו בעל הבית, להנות לו. והחלטה הלאה, מה רוצה בעל הבית שאני אתן לו, באיזו צורה הוא נהנה. הוא נהנה דווקא שאני מקבל ונהנה, ואז הוא מחליט שהוא צריך לקבל. ואז יש עוד בחינה, יש הרבה בחינות בבינה, שהוא מפתח את כלי דקבלה.

שרטוט מס' 3

זאת אומרת, מתחילת הבינה ועד סוף הבינה. שבהתחלה זה היה רצון להשפיע כי קיבל אותו מסוף הבחינה הקודמת, כך זה השתלשל, מסוף הבחינה הקודמת. עכשיו הוא מחליט דווקא שהיה בתחילה רצון להשפיע, עכשיו בסוף הבחינה הוא הולך להיות ברצון לקבל. אבל הרצון לקבל הזה הוא רצון שלו, של עצמו, של הנברא עצמו, ולכן הבחינה הבאה שמתחילה להיות, היא נקראת "זעיר אנפין".

למה נקראת "זעיר אנפין", בחינה קטנה? כי זה הרצון שמתעורר מצד הנברא עצמו, רצון לקבל. אין לו ראש, אין לו החלטה, כל ההחלטה שלו היא בבינה, זו אימא שלו, זה העליון שלו והוא כולו רק רצון לקבל. לכן הוא נקרא רצון קטן, "זעיר אנפין" (ראו שרטוט מס' 4).

שרטוט מס' 4

מה זה אנפין? "אנפין" זה חכמה. אור החכמה ברצון לקבל הגדול שבבחינה א' הוא כמו בבורא, כמו שהבורא הקדיש לבריאה. ובבחינה ג' הוא קטן, אבל התעורר מצד הנברא. לכן זו תחילת הנברא. ואחריה, כשהוא מתפתח הוא רואה שכל מה שבא לו, בא לו מהבורא, רצון לקבל והנאה באים לו מהבורא. אז מה יש לו מעצמו? אם הוא רוצה להנות למאציל הוא צריך לפתח רצון מעצמו, שיהיה משהו ממנו. ואז הוא משלים.

אותו רצון שיש לו בזעיר אנפין, שמגיע לו בהשתלשלות ממעלה למטה, אפילו שהתעורר מעצמו, בכל זאת התעורר אבל כולו בא מהבורא, אז הוא הולך ומוסיף את הרצון לקבל שהוא מבין שצריך לרצות מעצמו, לגדול ולהגיע למצב כמו רצון הבורא שהיה בהתחלה בבחינת שורש. ואז הרצון לקבל שבמלכות הוא גדל בדיוק לפי הרצון של האור.

מה ההבדל? הרי בבחינת שורש היה אור וכלי יחד, ובמלכות זה אור וכלי יחד. ההבדל הוא ברצון, מאיפה בא הרצון. שבמלכות, חוץ מרצון, שהוא אותו רצון כמו שבא מהבורא, אבל הוא רצון שמבין מה שהוא צריך לעשות כדי ליהנות לבעל הבית. הוא מפתח את הרצון בדיוק כמו בבעל הבית. אתה רוצה את זה לתת ואת זה לתת, כל האורות, כל התענוגים, כל המילויים, אני רוצה לקבל אותם את כולם. וזה ההבדל, שהחיסרון שיש לנו בבחינה ד', הוא החיסרון שבא ומורגש מצד הנברא, שהוא מוכן לקבל כל מה שמגיע מהבורא. וזה גם עניין התענוג שמגיע לו מלמעלה למטה והשתוקקות. השתוקקות, זאת אומרת שמאוד מאוד רוצה מעצמו לקבל אותו מילוי מה שמגיע מהבורא.

אפשר לדבר על זה הרבה, אבל הכול מתפתח לספירות, פרצופים, עולמות. הכול יש בד' בחינות דאור ישר, מושרש, ואחר כך רק מתגלה שאת הדברים הקטנים אנחנו יכולים לראות רק כשהם מתגלים, ואז להבין מה קורה בשורש, מד' בחינות דאור ישר, לפי איך שזה מתגלה אחר כך.

אות ו'

"ואלו ד' ההבחנות הנ"ל ה"ס עשר ספירות הנבחנות בכל נאצל וכל נברא, הן בכלל כולו שהן ד' העולמות, והן בפרט קטן ביותר שבמציאות. ובחי"א, נקראת חכמה, או עולם האצילות. ובחי"ב נק' בינה, או עולם הבריאה. ובחי"ג נק' תפארת, או עולם היצירה. ובחי"ד נק' מלכות, או עולם העשיה. ונבאר את הד' בחינות הנוהגות בכל נשמה, כי כשהנשמה נמשכת מא"ס ב"ה ובאה לעולם האצילות, היא בחי"א של הנשמה. ושם עוד אינה נבחנת בשם הזה, כי השם נשמה יורה שיש בה איזה הפרש מהמאציל ב"ה,"

זאת אומרת, שהרצון לקבל הוא משתלשל, לא חשוב שזה נקרא ד' בחינות, עולמות, פרצופים, לא חשוב איך. הרצון לקבל צריך להגיע למצב שהוא ימלא את מחשבת הבריאה, שהיא מלכתחילה בתחילת הבריאה עוד לפני ד' בחינות דאור ישר. מעצמותו כשיוצא משהו, יוצא משם גרגיר קטן, נקודה קטנה של הרצון לקבל שהבורא רוצה ממנו לעשות את הבריאה.

למה? כי יש לו מטרה להיטיב, לברוא נברא כדי להיטיב לו. ואז כל המצבים שבאים אחר כך עד גמר התיקון וגם אחרי זה, [שאותם] אנחנו לא יודעים, אבל כל זה אך ורק כדי להיטיב. ואין אף מצב במציאות שהוא לא להיטיב. אף מצב, הגרוע ביותר שיש הוא בכל זאת כהתקדמות לגמר התיקון, כהתקדמות להטבה.

אין עונש אלא רק התפתחות הכלי. אמנם ישנם מצבים שהם לא נראים כל כך טובים ויפים, אבל הם לא נראים טובים ויפים בגלל שאנחנו לא מתוקנים, והם באים קצת לפני התיקון. אם אנחנו מקדימים את התיקון, אז המצבים שאנחנו מגלים הם מצבים שהם תמיד רק להיטיב לנבראיו בהדרגה עד למצב השלם.

"שע"י ההפרש הזה יצאה מבחינת א"ס ובאה לאיזה גילוי לרשות בפני עצמה, וכל עוד שאין בה צורת כלי, אין מה שיפריד אותה מעצמותו ית', עד שתהיה ראויה להקרא בשם בפני עצמה. וכבר ידעת שבחי"א של הכלי אינה ניכרת כלל לכלי וכולה בטלה להאור, וז"ס הנאמר בעולם אצילות שכולו אלקיות גמור, בסוד איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. ואפילו נשמות שאר בעלי החיים בהיותם עוברים את עולם אצילות נחשבים כעודם דבוקים בעצמותו ית'."

ההתפתחות הראשונה שהיא עולם האצילות, זה נקרא "אצלו", שהאור העליון עדיין לא יוצא מהכלי, שהוא כולו דבוק ונמצא קיים בבורא. אז עולם האצילות זה בחינה א', והכלי כולו נמצא בהשפעה (ראו שרטוט מס׳ 5). אנחנו כבר מדברים על התפתחות הכלים, שהכלים מקבלים כבר צמצום על עצמם, צמצום, מסך ואור חוזר, זאת אומרת מידת השתוות הצורה לבעל הבית. שהרצון לקבל של הנברא הופך להיות לרצון להשפיע בדומה לבעל הבית.

שרטוט מס' 5

אז עד כמה שהרצון לקבל הזה הופך להיות לרצון להשפיע, כך אנחנו רואים שזה משתלשל בעולמות. אז אותן ד' בחינות שישנן, כולל בחינת שורש, הן אחר כך מתפתחות אחרי צמצום א' בעולמות. כמו שיש לנו ד' בחינות דאור ישר, מבחינת שורש מתפתחת בחינה א', ב', ג', ד', אחר כך יש לנו צמצום א', ואז יש לנו מצמצום א' את עולם האצילות, בריאה, יצירה, עשיה (ראו שרטוט מס׳ 6).

שרטוט מס׳ 6

כל פעם אנחנו מפתחים את הרצון, אין יותר מזה. האור העליון נמצא באותו המצב במנוחה מוחלטת, הכלי לפי שינויים שבו מרגיש את עצמו כל פעם בצורה שהאור משנה אותו. ואז לפי השינויים שבכלי כך הוא מרגיש את האור.

אז עולם האצילות זה כנגד בחינה א'. עולם האצילות, שאצלו עדיין אור וכלי נמצאים כאחד, עדיין אין שינויים, אבל במידה שהכלי מוכן לקבל את האור בעל מנת להשפיע.

אות ז'

"ובעולם הבריאה כבר שולטת בחינה הב' הנ"ל, דהיינו בחינת הכלי של הרצון להשפיע, וע"כ כשהנשמה משתלשלת ובאה לעולם הבריאה ומשגת בחינת הכלי ההוא אשר שם, אז נבחנת בשם נשמה, דהיינו שכבר יצאה ונתפרדה מבחינת עצמותו ית' והיא עולה בשם בפני עצמה להקרא נשמה. אמנם כלי זה זך מאוד, להיותו בהשואת הצורה למאציל, וע"כ נחשבת לרוחניות גמורה."

למה? אני מדבר איתכם כשאנחנו כבר למדנו מזה משהו, בחינה א׳ זה לקבל על מנת להשפיע, ובחינה ב׳ זה להשפיע על מנת להשפיע. זאת אומרת כלי דבינה, חפץ חסד, זך מאוד, לא רוצה כלום, אבל זה לא כמו שבעולם האצילות. בעולם האצילות זה לקבל על מנת להשפיע, זה החיבור, זאת הדבקות בכל עוצמת הכלי. ובבחינה ב׳ זה רק שהכלי רוצה לדמות את עצמו לאור, לזה שהאור לא דורש לעצמו שום דבר, זאת אומרת לבחינה אחת (ראו שרטוט מס׳ 7).

שרטוט מס׳ 7

יש לנו תמיד שני צעדים שאנחנו צריכים לעשות בתיקון. תמיד בתוך הכלי יש לנו שני חלקים. אפשר להגיד יותר, אבל צמצום זה בטוח, כי בזה הוא מתחיל להיכנס לרוחניות בכלל. ואחר כך השלב הראשון זה להשפיע על מנת להשפיע, שאחרי הצמצום הוא רק קונה על פני הצמצום את צורת ההשפעה. ואחר כך, אחרי שהוא קיבל את תכונת ההשפעה, הוא מתחיל לפרמט את הרצון לקבל שלו שיהיה ברצון להשפיע, ואז זה נקרא לקבל על מנת להשפיע. אלה שני הצעדים שתמיד יש לנו בתיקון, או שזה נקרא קטנות וגדלות, חב"ד חג"ת ונה"י.

אז יש לנו את עולם האצילות ששם זה לקבל על מנת השפיע, כל אור אין סוף. שם כל התיקונים האמיתיים, שזה כלי שמעלה את עצמו ממטה למעלה, מגיע ממש לתיקונים. ג"ר דאצילות זה נקרא גמר התיקון. מי ששואל בדרך כלל על עולם אדם קדמון, אז עולם אדם קדמון הוא רק מכין ומפרמט את כל עולמות אבי"ע. הוא לא נחשב לעולם מפני שהוא לא מוגבל, אין לו צמצום ב', אין לו עדיין שבירה, אין לו עדיין שום הכנות לעולמות אבי"ע.

עולמות מבחינת העלמה, הם מתחילים להיות מאצילות, אבל זה לא כלפי עצמו, אלא כלפי האחרים. עולמות ממש הם עולמות בריאה, יצירה, עשיה. אז זה מה שהוא כותב, "ובעולם הבריאה כבר שולטת בחינה הב' הנ"ל, דהיינו בחינת הכלי של הרצון להשפיע, וע"כ" זאת אומרת, הוא כבר מוגבל, הוא לא יכול לקבל בעל מנת להשפיע.

קריין: אות ח'.

אות ח'

"ובעולם היצירה כבר שולטת בחינה הג' הנ"ל, שהיא כלולה מעט מצורת הרצון לקבל, וע"כ כשהנשמה משתלשלת ובאה לעולם היצירה ומשגת הכלי ההוא, יצאה מבחינת הרוחניות של הנשמה, ונקראת בשם רוח, כי כאן הכלי שלו כבר מעורב בעביות מועטת, דהיינו מעט הרצון לקבל שיש בו. אמנם עדיין נבחנת לרוחני, כי אין שיעור עביות זאת מספקת להבדילו לגמרי מן עצמותו ית' להקרא בשם גוף עומד ברשות עצמו."

מה קורה כאן? אני לא יודע איך בבת אחת לבלוע את הדברים האלה. יחס הבורא לנברא בעצם מגיע בשתי צורות. צורה אחת שנקראת צורה חיצונה, חיצונית, היא העולם. וצורה שנייה שנקראת נשמה, היא הרצון. יחס הבורא כדי להביא את הרצון לכך שירצה להזדהות עימו, צריך להיות בתוך איזו אווירה, השפעה חיצונה. ולכן בהתחלה, כדי להביא את ההזדמנות, האפשרות, לנשמה להתפתח, נבראים העולמות. אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, שזו העטיפה החיצונה, האווירה.

העניין של העולמות זו העלמה, שמלמעלה למטה, חמישה עולמות, הם לאט, לאט מקטינים, מעלימים את אור האין סוף, כל פעם בכל עולם, לא רק לפי הכמות אלא גם ובמיוחד, באיכות מיוחדת. וגם כל עולם ועולם יש לו דרגות, חמש דרגות, גם אותם כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות, שבדרגות האלה האור משתנה גם בכמות וגם באיכות. ואז יוצא שיש לנו 125 מדרגות מהאין סוף ועד הסיום, שהנשמה יכולה לנוע בהן ולקבל כל פעם מהמדרגות האלו אורות ולהשתלשל למטה, ולעלות למעלה ולהשתנות, בהתאם להכנה שהיא מכינה את עצמה.

יש לנו את העניין החיצון, העטיפה החיצונה לנשמות שזה העולמות, עולם אין סוף זה ככתר למעלה, ואחר כך אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, חמישה עולמות, שכל אחד מתחלק לחמש ולעוד חמש וכן הלאה. הרצון לקבל שנמצא באיזה מצב שהוא נמצא, האור שבתוך אותו מצב, אותה מדרגה שהוא נמצא, משפיע עליו, על הרצון לקבל, ואז הרצון לקבל משתנה. כמו שאנחנו לומדים את זה כאן בד' בחינות דאור ישר. האור שבו מחייב אותו להשתנות, או לרצות יותר או לרצות פחות, או לרצות לקבל או לרצות להשפיע, או להזדהות עם האור או דווקא להיות ההיפך מהאור. הכול נקבע על ידי האור, זה מה שאנחנו רואים. ואותו הדבר, כשאנחנו מביאים את עצמנו לאיזו מדרגה, לאיזה מצב, בכל סולם המדרגות, כך כל מה שיש באותה המדרגה, משפיע על הרצון ומשנה את הרצון, וכך אנחנו מתקדמים.

יש כאן צורות הדדיות. מצד אחד אנחנו מקבלים מהמדרגות השפעה, משתנים על ידי זה, ומצד שני על ידי השינויים האלה אנחנו מגיבים אחרת מאשר קודם, וכך אנחנו עולים או יורדים במדרגות. ואז מההדדיות הזאת שיש לנו מהמדרגות לנשמות, או מהעולמות לנשמות, נוצרת לנו דינמיקה כזאת, שינויים כאלו, שאנחנו מצד אחד משפיעים על העולמות במשהו, כי אנחנו הנשמות מכניסים חיסרון לעולמות, ומצד שני, בהתאם לזה, אנחנו מקבלים מהעולמות את מה שאנחנו צריכים כדי לממש את התכנית שלנו. וכך יש לנו הדדיות בין העולמות והנשמות.

מחשבת הבריאה פועלת אך ורק לכיוון אחד, להביא אותנו לגמר התיקון, כמו שזה היה מלכתחילה בשורש, ועד כמה שאנחנו מבינים יותר את התיקונים שאנחנו צריכים לבצע, מסכימים עם זה או לא מסכימים, כי יש כאן עניין של בחירה חופשית, אז אנחנו, הנשמות, נמצאים בתוך העולמות ומתחילים להיות שם כבר בביצוע של הבחירה החופשית הזאת ובהתאם לזה גדלים. זאת אומרת יש כאן כבר מרכיב מיוחד שהוא הבחירה החופשית, הוא בעצם הנקרא "נברא".

ישנם נבראים בדרגות דומם, צומח וחי, שבהם עדיין הרצון לקבל מתפתח בצורה שהיא כהכנה להיות הקובע בעצמו. כשהוא גדל ואחרי דרגת חי הוא רוצה עוד להתפתח, אז הוא מבין שהוא צריך להתעלות למעלה מהרצון לקבל שלו ולהתחיל לקבוע את עצמיותו בצורה חופשית. זאת אומרת להתעלות מעל הרצון לקבל ואז להחליט, ולא שנמצא בתוכו. זאת העבודה שלנו ולכן כל העבודה האמתית הרוחנית מתחילה לאחר שאנחנו יכולים לעשות צמצום על עצמנו, זאת אומרת להיכנס להכנעה ולבחינת העיבור.

בעל הסולם דיבר כאן על העולמות, לכן הייתי צריך להסביר מה עניין העולמות, וככה הנשמות הן נעות בתוך העולמות. אז יש לנו עולם אצילות, עולם הבריאה, שעולם הבריאה הוא לא כל כך מנוגד לעולם האצילות, אפשר להגיד שהוא רק חלש מהאצילות, שהוא לא יכול לעשות לבעל הבית אותו דבר, לקבל על מנת להשפיע, שבזה הוא מהנה לבעל הבית, אלא הוא נשאר עם בעל הבית, לא בהפכיות הצורה אבל בצורה ניטראלית, להשפיע על מנת להשפיע, זה עולם הבריאה. מצד אחד הוא בריאה, בר, מחוצה, למטה מאצילות, ומצד שני הוא לא נקרא עולם שהוא נעתק מעולם האצילות. וההבדל ביניהם הוא רק בעניין כלי דקבלה. בעולם הבריאה אין כלים דקבלה, כי הם לא יכולים לעבוד בעל מנת להשפיע, בעולם האצילות כן נמצאים.

ובעולם היצירה כבר יש רצון לקבל שהוא מתגלה, אבל עדיין הוא רצון לקבל לא בצורתו הסופית. זאת אומרת, הוא עדיין נמצא בצורה כזאת, שהרצון לקבל לא יכול לחתוך אותו מהמאציל. בכל זאת הוא במשהו עדיין דומה לו, הוא נמצא באיזו שליטה של הנברא.

אות ט'

"ובעולם עשיה כבר שולטת בחינה הד', שהיא גמר הכלי של הרצון לקבל הגדול, כנ"ל. וע"כ משגת בחינת גוף נפרד ונבדל לגמרי מעצמותו ית', העומד ברשות עצמו. והאור שבו נקרא נפש, המורה על אור בלי תנועה מעצמו. ותדע שאין לך פרט קטן בהמציאות שלא יהיה כלול מכל האבי"ע."

רואים אנחנו מכאן שוודאי שהמחבר, בעל הסולם, לא התכוון לאנשים שלא יודעים, למתחילים, לכן פתיחה בצורה כזאת ללמוד, ללמד, זה בלתי ניתן אלא הוא רוצה רק לסדר את הדברים, לכן הפתיחה הזאת כתובה לאנשים שמבינים, מכירים במשהו מה שקורה, רק לסדר להם את כל התמונה כדי שהם יסתדרו לאט לאט וילכו יחד עימו.

תקרא שוב אות י'.

אות י'

"והנך מוצא איך שהנפש הזאת שהוא אור החיים המלובש בהגוף, נמשכת יש מיש מעצמותו ית' ממש, ובעברה דרך ד' עולמות אבי"ע, כן היא הולכת ומתרחקת מאור פניו ית', עד שבאה בכלי המיוחד לה הנקרא גוף, ואז נבחן הכלי לגמר צורתו הרצוי. ואם אמנם גם האור שבה נתמעט מאד עד שאין ניכר בו עוד שורש מוצאו, עכ"ז ע"י העסק בתורה ומצות ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא הולך ומזכך את הכלי שלו הנקרא גוף, עד שנעשה ראוי לקבל את השפע הגדול בכל השיעור הכלול במחשבת הבריאה בעת שבראה. וזה שאמר ר' חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות."

זה כבר אחרי התיקונים. תמונה הכללית. זה מה שאנחנו מכאן רוצים שיהיה לנו.

שאלה: במעבר בין ג' ל-ד', מה הפך את ד' לעצמאית?

אנחנו כל הזמן מדברים על זה שהכלי מתפתח, ומה מתפתח, זה שגדלה בו בחינה עצמאית. היא לא גדלה ומתעוררת בבת אחת, כמו שאנחנו רואים בדומם, צומח, חי, מדבר, ועוברים הרבה מאוד מצבים, עד שמגיעים לצורת האדם. אפילו בעולם הזה שבו אנחנו נמצאים בסוף השרשרת בהתפתחותה. ואותו דבר בעולמות, בכל המדרגות האלו.

הרצון לקבל מתפתח מהגרגיר הקטן של הרצון לקבל שהוא במשהו שונה מהאור שבבורא, ומזה הוא כבר מתחיל להיות בחינת שורש לבריאה. אבל שם עדיין אין לו שום פעולה. בבחינה א', מתחיל הרצון לקבל הזה, על ידי האור שסביבו להתפתח לרצון, שרוצה. מה הוא רוצה? מה שהאור רוצה ככה הוא רוצה. האור רוצה שהוא יקבל, אז הוא מתפתח לצורת לקבל והופך להיות בחינה א' (ראו שרטוט מס' 8). מאיפה באה בחינה א'? בהחלט מבחינה שורש ואין לה שום דבר. אצלנו, כמו בעולם שלנו, בחומר הדומם, יש לו איזה בחירה חופשית? לא. יש לו איזה רצון משלו? לא.

אנחנו לוקחים אותו, אנחנו בודקים, אנחנו יכולים להגיד, הוא בא מתוך איזו מתכת או מאיזה חומר אחר, לא חשוב, או שזה איזה חלקיק אטום, לא חשוב מה. זה חומר בלבד שכך בנוי, זה בחינה א', אבל זה כבר רצון לקבל, הוא מבצע במאה אחוז את פקודות העליון, זה מה שחשוב לנו. החומר הזה משתנה. יש בו משהו שמתחיל להיראות כבא מאיזה אופי משלו ולכן הוא כבר גדֵל. במה גדל? כמו בצומח יש לו התפתחות משלו, אמנם כל ההתפתחות היא כולה תלויה כמו שאנחנו למדנו בבחירה חופשית במאמר החירות, שהיא כולה תלויה מאיפה הגרעין הזה ובאילו תנאים הוא נמצא עכשיו, ואין לו שום דבר לקבוע משהו מחוצה לזה, הוא כולו תלוי במולידים שלו ובתנאים שהוא נמצא, אבל בכל זאת יש לו התפתחות.

במה יש לו התפתחות? שהוא בעצמו מגלה שיש לו רצון להתפתח. למרות שהרצון הזה בעצמו לא נמצא בשליטתו. כמו בצמח, אתה לא קובע, אתה לא מייחס לצמח רצון חופשי משלו, שהוא ירצה או לא ירצה להיות כך או להיות כך, אתה מבין שהכול תלוי בתנאים שאתה מביא לו, או מבפנים או מבחוץ.

שרטוט מס' 8

תכונת החי כבר יש לו תנועות מעצמו כביכול, אבל לפי מה הוא בוחר את התנועות האלה? הוא יותר מתמצא ברצון לקבל מכל מה שיש לו, אבל הוא כביכול יותר מנותק מהמולידים שלו. אנחנו רואים שאומנם הוא קשור אליהם מצד אחד, אבל מצד שני הוא יכול להיות עם משהו שונה באופי.

אמנם אנחנו יכולים להגדיר פחות או יותר מה צורות האופי שיכולות להיות, אבל כבר יש לו איזה סימנים ברצון משלו. מאיפה הוא מגיע, כי הוא רוצה להוסיף בבחינה ג', ומה הוא? הוא בא כרצון לקבל חדש. מצד אחד רצון לקבל שבבחינה א' זה רצון לקבל שכולו בא מהאור, ולכן ממטה למעלה כשאנחנו מגיעים לבחינה א' אנחנו כולנו מקבלים בעל מנת להשפיע. זה עולם האצילות. מצד שני שאנחנו יורדים מבחינה א' לבחינה ג' שגם היא רצון לקבל, אבל אתה יכול להגיד, בבחינה ג' מה אנחנו הרווחנו?

אנחנו הרווחנו בבחינה ג' שבחינה ג' באה מתוך בחינה ב' שזה רצון לקבל אחר לגמרי. הרצון לקבל בבחינה א' הוא רצון לקבל שבא מהמאציל, שכך המאציל עיצב אותו, וכאן הרצון לקבל בבחינה ג' הוא מפני שהנאצל בוחר שהוא רוצה להיות ברצון לקבל. בחינה ב' שהיא הפוכה שהיא לא רוצה לקבל כלום אומרת אני מולידה את הרצון לקבל כי אני עושה את זה כביכול לטובת בעל הבית.

ולכן גם בעולמות זה כך, אומנם כמו שעכשיו אנחנו קראנו על עולם היצירה, אמנם יש לו רצון לקבל אבל עדיין הוא לא רצון לקבל משלו, עדיין הוא לא עד כדי כך נמוך ומנותק. זאת אומרת, אנחנו רואים שהכול בעצם מושרש בד' בחינות דאור ישר. אם ניכנס לתוך התהליך הזה מלמעלה למטה וממטה למעלה איך שזה, צריכה להיות תגובה, אז אין יותר.

סך הכול מה שיש לנו אחרי צמצום א', שקורה כאן בסוף של בחינה ד', זה שיש לנו צמצום, ואחרי הצמצום, התפשטות העולמות הנשמות וכולי, זה כדי לעלות בחזרה למאציל ולהיות בדבקות עימו בגמר התיקון. אחרי ד' בחינות הן רק נפתחות ופועלות בתוך הנברא כדי להביא אותו לבחינת שורש.

תלמיד: מה במעבר בין בחינה ג' לבחינה ד' ספציפית עשה אותה חופשית?

ד' היא לא חופשית. למה היא חופשית?

תלמיד: כתוב.

לא, שם זה בעולמות. זה משהו אחר. איפה זה כתוב?

תלמיד: בעמוד 163 טור ב' למעלה מעצמותו. "והאור שבו נקרא נפש". באות ט'.

"ובעולם עשייה כבר שולטת בחינה הד', שהיא גמר הכלי של הרצון לקבל הגדול, כנ"ל. וע"כ משגת בחינת גוף נפרד ונבדל לגמרי מעצמותו ית',".

כן. כי הוא רצון לקבל. רק רוצה לקבל. שום דבר חוץ מזה.

תלמיד: אבל איך פתאום עכשיו זה נהיה חופשי ומנותק? למה בבחינה ג' זה לא מנותק ובבחינה ד' זה מנותק?

רגע, העומד ברשות בפני עצמו זה עדיין לא חופשי. אם אני נמצא ברצון לקבל שלי והרצון לקבל שלי קובע מה שאני ארצה, אז אני לא חופשי. אז אני לגמרי עצור, אני לא חופשי. אלא כאן מדובר על הרצון לקבל עד כמה שהוא התפתח ההיפך מן האור, שהוא מרגיש את עצמו הפוך מן האור. אבל החופש זה עוד לא כאן אם אתה שואל על זה.

שאלה: האם עולם העשייה הוא חלק מהעולמות הרוחניים?

כן. זה לא המקום לדבר על זה, אבל עולם העשייה זה מקום רוחני. העניין הוא שכשאנחנו בעולם הזה מתעלים לרוחניות, אז אנחנו נכנסים כביכול לעולם העשייה. אנחנו עולים ממטה למעלה, זה עולם העשייה. למה הוא גם נקרא עשייה? בגלל שהפעולות שלנו הן יותר שייכות למעשים, לא הגשמיים בידיים וברגליים, אלא מעשים רוחניים. מה שאין כן לא לכוונות, הכוונות הן יותר אחר כך, כשאנחנו גדלים.

אבל הרצון לקבל הגדול, שהוא גדול ולכן אנחנו יכולים לעשות עליו פעולות מאוד מאוד מוגבלות, זה טוב לנו, כי במידה הזאת יש לנו גם עזרה ותמיכה מהעליון. בגודל שהרצון לקבל כובש אותנו וקובע מי אנחנו, בגודל הזה העליון חייב לטפל בנו, לעזור. כמו שאמא מטפלת בתינוק, עד כמה שהוא נמצא יותר בדרגת חי היא מטפלת בו יותר ויותר, וככל שהוא גדל יותר ויותר ויש לו איזו צורת המדבר, אז כבר מטפלים בו יותר בצורה מתקדמת ונותנים לו קצת משהו לעשות מעצמו. ככה זה בכל דבר.

זאת אומרת, עד כמה שהרצון לקבל יותר שולט בנבראים, אי אפשר לדרוש מהם יותר ממה שהם מסוגלים, ולכן הפעולות שהנבראים מסוגלים לעשות ברצון לקבל הגדול הזה, הן פעולות שנקראות עשייה. ולכן העולם שבו הם נמצאים, האווירה שבה הם נמצאים, האווירה הזאת נקראת "עולם העשייה" מפני שדרך זה פועלים עליהם ודרך זה הם פועלים בחזרה על המאציל.

תלמיד: לפי מה שבעל הסולם כותב פה נראה שאין שום מידה של השתוות הצורה לרוחניות, לאור בעולם העשייה. נראה שזה נפרד לגמרי מכל הרוחניות כמו שהוא מתאר את העולם הזה פה.

כן, אבל עולם העשייה הוא מיועד כדי שהנברא יעשה בעיקר צמצומים על עצמו, על הרצון לקבל שמתגלה לו. כשהוא משתדל לעשות הגבלה על עצמו, זה נקרא ביטול, הכנעה, ובזה הוא מעמיד את עצמו לטיפול העליון. זה עיקר התהליך שהוא עובר בעולם העשייה.

תלמיד: אז מידת השתוות הצורה בעולם העשייה זה הביטול, לא יותר מזה. אין שום דבר מעבר לזה, אין שם משהו שהוא כבר ממש השפעה בפועל.

זה לא בדיוק, כי בביטול יש לך הרבה מאוד הבחנות שאחר כך הן מתפתחות אמנם, אבל בכל זאת גם מתראות בעולם העשייה. אנחנו לא נוכל כאן להכניס את כל הדברים, אני אמנם מוכן לענות על הכול כי אחרת זה יראה גם יבש ומכאני איך שאנחנו לומדים, אבל רק תבינו שאנחנו מוגבלים בלחקור את כל הדברים.

שאלה: איפה בשרטוט מתחילה נקודת הבחירה החופשית?

איפה? אנחנו מדברים בד' בחינות דאור ישר. זאת אומרת, שאור ישר פועל ולא מקבל שום תגובה מהנברא, אלא הנברא בתוך האור הישר הזה משתנה. זהו. נניח יש לך חום וחתיכת ברזל שאתה מרתיח אותה בחום הזה, באש הזו, אז הברזל משתנה ממוצק לנוזל, מנוזל לגז. הוא לא יכול לעשות כלום, אבל הוא משתנה. בינתיים מתגלות בו צורות חדשות, בינתיים כאילו יש לו תגובה משלו, אבל זה לא משלו, זה כבר נמצא.

אם מבחינה א' שהוא כולו רצון לקבל, כך הרגיש הנברא שהוא רצון לקבל, ומתחילת בחינה א' עד סוף בחינה א' הוא משתנה, אז הוא מרגיש יותר ויותר איך שבעל הבית רוצה לתת לו בהתאם לזה שהרצון לקבל שלו מתפתח, נעשה יותר גדול. עד כמה שאני יותר גדול אני רואה לפניי שולחן, גם את זה הוא רוצה לתת, אבל איך אני רואה שאת זה הוא נותן? מפני שהרצון לקבל מתפתח, אז אני רואה, גם את זה הוא נותן, גם את זה הוא נותן.

זאת אומרת מצד אחד אני מגלה רצון לקבל יותר גדול, מצד שני אני מגלה את השפע שנמצא בתוך הרצון לקבל, אבל השפע הוא הראשון מצד המאציל והרצון לקבל שמתגלה הוא הראשון מצד הנאצל. וכך בבחינה א' יוצא שכבר יש התפתחות אבל עדיין כל כולה היא על ידי האור שמשפיע. אבל הנברא בסוף בחינה א' אומר, את כל זה הוא רוצה לתת לי, ואני יכול ליהנות מכל הדברים האלה, למה? הוא כבר מתחיל לשאול, מתוך הרצון לקבל, מתוך הרצון ליהנות, אין כאן שום השפעה ולא כלום. אבל כשהוא שואל למה, מאיפה זה בא? מזה שהאור ממלא את הרצון לקבל בשורש, א', ב', ג', ד' בחינות שבבחינה א' עצמה, מתחילת בחינה א' עד סוף בחינה א', אז הוא מתחיל להרגיש שבעל הבית רוצה לתת לו, להנות לו, אבל מרגיש את זה כמו בבחינה א' הכללית. מה זאת אומרת? לא מודע לזה, אלא משתנה כמו דומם, אז עכשיו הוא רוצה להשפיע. למה? במחויב האור שמילא אותו הביא אותו לרצון להשפיע. כמו שאתה מכניס חתיכת ברזל לתוך האש והיא הופכת להיות נוזל.

אתה שואל על בחירה חופשית, אין עדיין בחירה חופשית, אבל זו כבר התפתחות שאחר כך בדרגות יותר מפותחות זה יביא לבחירה חופשית, למצב כזה, לתנאים כאלה, לנסיבות שזה יקרה.

תלמיד: וזה אומר שיש נקודת הדדיות, זו בעצם תגובה טבעית של האור על הרצון?

בין ההשפעה מהמאציל לבין התגובה של הנאצל, אין בנאצל איזה מנגנון שהוא רוצה, לא רוצה, להיות כך או להיות כך. אין עדיין. בכל הדומם, הצומח והחי אנחנו לא מרגישים שיש דבר כזה. ישנה מין יכולת להגיב כך או כך, אבל לא לשנות את עצמו כמו שזה במדבר. זאת אומרת רק בבחינה ד' האור מוסר לכלי תכונה שלו והכלי מתחיל להרגיש תכונה של האור, להרגיש. לא בתוך הרצון לקבל ואז נהנה, אלא מתחיל להרגיש ממה אני נהנה, ממי אני נהנה, מי הוא שרוצה, מה התכונה שלו, ואז הוא עושה צמצום.

תלמיד: התגובה של הרצון פועלת במשהו על האור או על העולמות?

וודאי שפועלת. בבחינה ד' של בחינה א' זה פועל (ראו שרטוט מס' 9). יש ד' בחינות בבחינה עצמה. והרצון לקבל משתנה, בתחילת בחינה א' האור רק התחיל לפתח אותו ובסוף הוא כבר רוצה להפוך לבחינת הבינה ועושה את זה. הכול מפני שהאור [מפתח] בהדרגה. הה-ו-י-ה נמצאת מלכתחילה. היא מתגלה עכשיו, אבל היא מלכתחילה נמצאת באותו אור שמפתח את הרצון. הרצון הוא גולם, רצון ליהנות. זהו. האור שמשפיע על הרצון, התוכנה שנמצאת באור, מחשבת הבריאה היא, אני רוצה להביא את הרצון הזה למצב שהוא יהיה אדם, אדם זאת אומרת הדומה לי, אני מחפש את השותף. ואז הה-ו-י-ה הזאת היא נמצאת בתוך האור והיא משפיעה, ולכן אפילו בבחינה א' שברצון לקבל, כשהוא מתחיל להתפתח הוא מתפתח לפי ה-ו-י-ה. כאן נמצאת הה-ו-י-ה, י-ה-ו-ה, באור הכתר. זו תוכנה שהיא פועלת על הגרעין, גרגיר של הרצון לקבל שנמצא כאן, ומתחילה לפתח אותו, ולכן היא מפתחת אותו לבחינה א', שבבחינה א' יש לנו כבר ה-ו-י-ה שנכנסת לתוך החומר.

שרטוט מס' 9

תלמיד: זה 100% השפעה של האור על הגולם הזה.

וודאי. שום דבר לא קורה חוץ מזה.

תלמיד: אז מתי פרומיל כלשהו עובר לרצון, לשליטה שלו, ליכולת שלו?

רק אחרי חטא עץ הדעת.

תלמיד: אז בד' בחינות כשאתה אומר שיש הכול, אין שם שום דבר כלפי הבחירה החופשית?

לא בד' בחינות, לא בעולמות, לא בכלום, רק אחרי שיוצאת הנשמה, אחרי כל הסולם, כל המדרגות, הכול, כשהאווירה מוכנה, דיברנו על אווירה והנשמה שבאווירה, כשיש לנו עולמות ששם יכולה להתקיים הנשמה ולקיים את הבחירה חופשית שלה ולהגיע לדרגת הבורא, אז יוצא לאוויר רצון שבו ישנה יכולת להידמות לבורא ואז הוא בוחר בזה. בוחר או לא, יש לו תנאים, אנחנו מרגישים אותם על עצמנו עד כמה אנחנו בוחרים או לא בוחרים, אבל כבר יש משהו.

תלמיד: בבחינה ד' הרגשת הבושה מגיעה מתוך הרגשה של הרצון שהוא הפוך מהטבע של הבורא.

שהוא מזהה את עצמו הפוך מהבורא.

תלמיד: בבחינה ג' כבר יש התחלה של עבודה של הרצון לקבל במודע, למה כבר שם אין בושה, למה צריך לחכות לד'?

לא התפתחה, היא לא מרגישה מספיק את המאציל.

תלמיד: אבל כבר יש החלטה ברורה לקבל.

כלב מרגיש את בעל הבית, ומה? מרגיש. הוא אוהב אותו, הוא מסור לו, מתוך הרצון לקבל הוא עושה הכול, אבל זה כלב. הרצון לקבל חייב בתוכו להתפתח עד סוף כל הבחינות מלמעלה למטה ולהרגיש את בעל הבית בסוף הבחינה של הרצון לקבל הסופי, וכלב לא מרגיש את בעל הבית, הוא לא מרגיש עד כדי כך שבעל הבית אוהב אותו ונותן לו, כך שזה יזמין בכלב תגובה שהוא רוצה להידמות לבעל הבית. הוא עושה הכול, הוא שומר עליו, הוא מגן על בעל הבית, הכול, אבל לא שהוא רוצה להידמות. אתה רואה שלא. אבל כולו לפני זה, כן. הכול תלוי עד כמה הרצון לקבל מפותח, בכלום חוץ מזה. האור שמפתח את הרצון לקבל, זה מגיע למצב שהרצון לקבל מגיב, "רוצה אני" מה שנקרא. זה נקרא "נקודה שבלב", תחילת האדם.

תלמיד: דיברת עכשיו על הזווית הזאת שלא חשבתי עליה אף פעם לגבי אהבה. זאת אומרת בסוף בחינה ד' הרצון מרגיש את אהבת הבורא ומזה הוא מקבל את הבושה?

כן. את זה הוא לא יכול להחזיר, מצד אחד. מצד שני הרצון כבר נמצא ומתפתח ואוכל אותו, הוא לא יכול להישאר ברוגע, ולכן מה שקורה מחייב אותו להגיע לגמר התיקון. את כל הדרך הוא כבר עושה רק בעקבות זה. אנחנו עוד נדבר עד כמה שבנו הנקודה הזאת היא נסתרת ומחייבת אותנו להיות. זו נקודה שבלב שהיא כבר נמצאת בדבקות עם הבורא ודורשת מימוש הדבקות בפועל. אנחנו נמצאים בכוח דבוקים בו, לא יוצאים, כמו שהוא אומר, "אל תחשוב שיצאת חס ושלום מהקדושה, אלא לא ידח ממנו נידח והכל חוזר לשורשו". ככה זה.

אני רק מבקש, תנסו לענות קודם כל לבד על השאלות ואחר כך תשאלו, כי אנחנו יכולים כאן לברוח לאלף כיוונים. אני לא רוצה להגביל אתכם מצד אחד, אבל מצד שני בכל זאת יש לנו תוכנית.

שאלה: למה השימוש במילה אווירה לעולמות? אני שואל כי זו מילה חלשה קצת נגיד לעומת סביבה למשל.

סביבה זה אולי יותר צמוד, אבל סביבה היא כאילו יותר מחויבת.

תלמיד: כן, כמו תבנית שמעצבת.

אבל בעולמות זה לא כל כך מחויב, אלא שם זה יותר אוורירי, תלוי בנשמה.

תלמיד: אתה רוצה להגיד שזה לא בדיוק מחייב, זה אופציונלי.

אם דיברנו כאן על בחירה חופשית אז וודאי שכן. אבל נראה, אלה דברים שאי אפשר להגדיר אותם ממש.

שאלה: אני רוצה רק לוודא שאני מבין מבחינת המבנה של כל מה שקראנו עד עכשיו מאות א' עד עכשיו.

בלגן, במילה אחת.

תלמיד: מא' עד אות ה' אנחנו מדברים על ד' בחינות, ואז באות ו' הוא כבר מדבר באמצע האות "ונבאר את הד' בחינות הנוהגות בכל נשמה".

זה כבר משהו אחר.

תלמיד: אני מנסה להבין איך הוא לוקח אותי מד' בחינות עכשיו לתוך העולמות האלו?

יש ד' בחינות, ויש את העולמות בכללותם, שזה עיגולים ויושר. אחרי הצמצום אנחנו בונים את הקו עד הסוף, והקו שהוא בונה את עצמו הוא גם ממלא את העיגולים בכל ההתפתחות שלו (ראו שרטוט מס' 10). אז יש לנו עיגולים ויושר. זה בסך הכול אור אין סוף שמתחלק לאור פנימי ולאור מקיף, והרצון מתחלק לרצון שבקו ורצון שבעיגולים. בעיגולים אין עביות, הקו ממלא אותם, וכל האור שמוקדש לבריאה, כך הוא נמצא. ועד סוף הבריאה הצורה הזאת היא קובעת הכול.

אחר כך אנחנו עוברים מהצורה הזאת לעיגול אחד גדול אבל לא מפני שאין לו קו אלא מפני שהקו מתרחב. הקו זה בחירה חופשית, פעולות לפי ג' קווים, פעולות לפי צמצום, מסך, אור חוזר וכן הלאה, הוא אחר כך מתרחב לכל העיגולים.

שרטוט מס' 10

אתה שואל איפה כאן עולמות הנשמות. אנחנו למדנו גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, צמצומים, שבירת הכלים שקורית כאן, אחר כך עולם האצילות שיוצא ממצח דראש דס"ג, ואז עתיק שהוא שייך לצמצום א', עתיק דצמצום ב', אריך אנפין שזה ראש דאצילות ממש, אבא ואימא, זעיר אנפין ומלכות. כמו שאנחנו לומדים, כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, זה עולם האצילות (ראו שרטוט מס' 11).

שרטוט מס' 11

אחרי זה יש לנו עולמות בי"ע. בשרטוט עולם האצילות ועולמות בי"ע הם בצורה יותר מפורטת, עתיק, אריך אנפין, אבא ואימא, זעיר אנפין ומלכות, ועולמות בריאה, יצירה, עשייה. ובצורה עוד יותר מפורטת עם מדור הקליפות, בעליית העולמות, בירידת העולמות, ואחר כך נשמת אדם הראשון (ראו שרטוט מס' 12).

אם אנחנו מדברים כבר על בחירה חופשית, שאתם כל כך רוצים לדבר, אז כל היתר, זאת אומרת מהתחלה ועד סוף לידת עולמות בי"ע, זה הכול שייך לעולמות, לעטיפה שבה קיימת הנשמה, שהיא נקראת "אדם הראשון". כך נקראת (ראו שרטוט מס' 12). ואחרי זה מכל העטיפה הזאת יש לנו עוד את חלוקת המקומות שזה נקרא גן עדן, ארץ ישראל, עבר הירדן, בבל, חו"ל. כמו שאתם זוכרים שלמדנו את זה בחלק ט"ז. זו כבר חלוקה עוד יותר מפורטת בתוך העולמות, ואחר כך יש לנו נשמת אדם הראשון.

שרטוט מס' 12

נשמת אדם הראשון זה דבר מאוד מיוחד. זה נברא שהוא נברא מבחינה ד', כי כל העולמות הם העלמות, הם מתוך ג' בחינות. סך הכול מה שיש לנו זה ג' הבחינות האלו, אחר כך יש צמצום א', מסך ואור חוזר ומזה יש לנו ה' העולמות. וכל זה הוא מהרצון לקבל שלו בבחינה ד', אלא כביכול למעלה מבחינה ד', הוא הרצון לקבל שרוצה להידמות לשורש (ראו שרטוט מס' 13).

שרטוט מס' 13

אחרי זה נלמד את זה מכמה מקומות, כי לא מדובר בצורה ברורה, יש בזה תמיד דברים לא ברורים. שמבחינה ד' ממש, מד' בחינות דאור ישר, מגיע רצון לקבל ונכלל בט' ראשונות של עולמות אבי"ע ומזה נולד פרצוף שנקרא אדם הראשון. ואדם הראשון מה שיש בו, יש בו רצון לקבל האמיתי אבל נסתר בינתיים ממנו, שהוא מגיע מהנקודה שהיא לגמרי הפוכה מהאור. ולכן רק הפרצוף הזה יכול להגיע לגמר התיקון.

עוד נלמד, זה לא פשוט. בדרך כלל אנחנו לומדים עטיפה, זאת אומרת איפה אנחנו מתקיימים. ועל השורש שלנו אנחנו לומדים במקצת, אבל גם מתוך זה שאנחנו לומדים בעולמות עליונים, עיבור, יניקה, מוחין של זעיר אנפין, לומדים את זה על מלכות וזעיר אנפין דעולם האצילות ולא על הנשמה עצמה.

תלמיד: זאת אומרת, מה שבעצם הוא מראה לי מאות ו' והלאה איך הד' בחינות האלה מתממשות כבר בתוך עבודת התיקון של אותו נברא שבאה מבחינה ד'.

לא. אחרי שיוצאים כל העולמות, גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, זה כולל עולם אדם קדמון, ולמטה מפרסא עולם הנקודים, אחר כך יוצא עולם האצילות, ולמטה מזה עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה (ראו שרטוט מס' 14). זה עדיין עטיפה לנשמה. זאת אומרת אותן ד' בחינות אחרי צמצום, מסך, אור חוזר, מתחילות לעבוד בתוך הד' בחינות האלה איך הן מגיבות על האור, ואין כאן שום בחירה חופשית מצד האדם. פשוט מהאין סוף מתגלגל הכול עד הצורה שכל העולמות נבראו, עומדים ומוכנים. ואז האדם מתחיל להיוולד, להתפתח. כמו שבעולם שלנו, קודם היה לך דומם, אחר כך צומח, חי ואחר כך רק התפתח האדם.

שרטוט מס' 14

תלמיד: זאת אומרת שהוא מדבר "ונבאר את הד' בחינות הנהוגות בכל נשמה," הוא פה בעצם מדבר על העטיפות עוד לא על הנשמה עצמה.

כן.

שאלה: אפשר להגדיר מטרה עבור אותם ד' בחינות ומטרה עבור התפתחות העולמות?

ד' בחינות הן קודמות, מהן מתפתחים העולמות. אחרי התפתחות העולמות קורה דבר מאוד מיוחד. זה נותן לחיצה לזה שייוולד דבר מאוד מוזר מיוחד שהוא כתוצאה מהעולמות מפני שהוא נולד אחריהם, אבל הם רק גורמים לזה שתיוולד הנשמה, שזה רצון לקבל האמיתי.

תלמיד: אני שואל לגבי מה המטרה שעומדת מאחורי ד' בחינות וגם מה המטרה שעומדת מאחורי העולמות?

ד' בחינות זה התפתחות הרצון לקבל שכלול באור אין סוף, שהתפתח הרצון הזה בבחינתו הנכונה. יש בחינות שורש א' ב' ג' ד'. בבחינת שורש יש הכול, כל הרצון וכל האור שהמאציל, עצמותו מקדיש לבריאה. אבל זה צריך להתחיל להתפתח, לצאת החוצה, להתחיל להתממש, ואז יש לך התפתחות.

הייתי אומר כך, בבחינת שורש ישנה הה-ו-י-ה, רצון מצד הבורא בצורה כזאת דווקא לברוא את הכלי, בצורה מסוימת להביא את הכלי לתיקון, הכול נמצא בה-ו-י-ה, באור אין סוף. ואור אין סוף מתחיל להתפתח, הוא מתחיל להשפיע על נקודת החושך שבו שזו תחילת הנברא העתידי, ואז הוא מפתח את בחינות א' ב' ג' ד'.

מבחינה ד' שהיא עושה צמצום על עצמה מתחילים להיות העולמות, העלמה. שבחינה ד' מעלימה את עצמה מהמאציל במידה שהיא יכולה להשתוות עם המאציל. זאת אומרת היא בונה כאן רצף של מסכים, פרגוד, הסתרות, העלמות. אחרי העלמות האלו יהיה אפשר לגלות את הרצון לקבל האמיתי, את הנקודה הזאת שהייתה בבחינת שורש, יהיה אפשר לגלות אותה.

יש רצון, הוא מתחיל להתפתח, נבנים העולמות, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. אחרי זה אנחנו יכולים להביא את פנימיות הרצון, את הנקודה האמיתית ולבנות אותה בצורה שזה אדם הראשון (ראו שרטוט מס' 15).

זאת אומרת מה שאנחנו עכשיו דיברנו ומדברים בכלל, ורוב חכמת הקבלה מדברת על איך האור העליון, הבורא מפתח את העולמות. למה? זה חשוב לנו מאוד, כי הרצון לקבל הוא בנו, אבל על ידי זה שאנחנו לומדים את העולמות, איך הם בנויים ומה נעשה בהם, אנחנו בזה מתחילים להשפיע עלינו בכל מיני אורות, בכל מיני רצונות שמעוררים בנו וכך אנחנו מתפתחים. לכן לומדים את זה.

אבל האמת, העיקר זה העבודה באדם הראשון, אותו אנחנו צריכים לתקן. לכן בניית כול העולמות וכל הפרצופים האלו וכל זה, אנחנו לומדים רק כדי לדעת איך עלינו לממש את זה. זה נקרא "ממעשיך הכרנוך".

שרטוט מס' 15

תלמיד: האם על מנת שתהיה השתוות בין האור לבין הכלי חייב שיהיו העלמות ביניהם?

כשיש לך תינוק אתה צריך לתת לו תנאים מיוחדים לגדול או שאתה תזרוק אותו לרחוב? שם כולם חיים אז גם הוא יחיה. איך יכול להיות? מה זה העולמות? העולמות, קודם כל אתה מגביל אותו שיקבל רק מה שטוב לו לגדול. העולמות זה לא לרעתו זה לטובתו.

תראה עד כמה אתה עוטף את התינוק הקטן. שלא יהיה לו זה, ולא זה, ולא זה, משהו מוגבל, כמו שאתה מכניס אותו לאיזו קופסה ולאט לאט אתה פותח אותה, פותח, פותח. העלמות הן אחר כך נעלמות לאט לאט מפני שהתינוק יכול לקבל, אותן דרגות של העלמת האור הוא יכול לקבל בפנים, הוא יכול להתגבר, להתמודד עם זה.

תוציא אותו החוצה הוא יקבל הרעלה מכל מה שיש. אנחנו כבר לא, כי מה שהיה פעם בחוץ אנחנו קיבלנו בפנים, מתוך זה יש לנו כבר כוחות להתגבר. זה כל העניין של החיסונים. נותנים לך קצת מהמחלה ואז אתה מחוסן. אתה צריך בהדרגה לתת את זה לנברא.

זאת אומרת הנברא חייב לקבל רצון לקבל שהוא המוות. אבל צריך לקבל אותו בהדרגה, עד שמגיע למצב שהרצון לקבל כמוות ממש מתגלה בו, ויכול להסתדר עימו. להפוך אותו ממלאך המוות למלאך הקדוש.

תלמיד: מה מעלימים מהכלי?

כל דבר שיכול להזיק לו. כל דבר. עכשיו מעלימים ממך את הרצון להשפיע, מעלימים ממך את הרצון לקבל, את היחס של הבורא אליך, בכלל את הבורא. לא רק ההשפעה אליך אלא את מקור ההשפעה, הכול מעלימים ממך. כמו תינוק, הוא מכיר את אימא? הוא יודע שמטפלים בו. גם לא יודע שנולד. הוא נמצא בתוך הרחם ואנחנו חולמים להיכנס לטיפול הזה שנהיה כברחם.

תלמיד: איך הוא מתחיל לרצות משהו שמעלימים ממנו?

ביטול. ביטול כלפיי כל דבר.

תלמיד: אפשר להסביר את המשפט האחרון באות ט', הוא אומר "ותדע שאין לך פרט קטן בהמציאות שלא יהיה כלול מכל האבי"ע".

כן, "מכל האבי"ע". ברור לנו שה-ו-י-ה זאת תבנית שהברוא מלכתחילה חשב שבצורה כזאת הוא בונה את הנברא ומביא את הנברא לתכלית. ה-ו-י-ה מלמעלה למטה, ה-ו-י-ה ממטה למעלה, אבל זאת התבנית שהרצון לקבל והאור קשורים זה לזה. מהכתר עד המלכות וממלכות עד הכתר, אור ישר ואור חוזר, ככה הם קשורים זה לזה.

לכן אין לך שום דבר שיוצא מה-ו-י-ה, כל הבריאה חייבת להיות בתוך הה-ו-י-ה ולפי זה ה-ו-י-ה מתקיימת. רק השאלה עד כמה הנברא מגיב נכון על מה שמקבל מהבורא. הוא אומר כך "ותדע שאין לך פרט קטן במציאות שלא יהיה כלול מכול האבי"ע". אבי"ע זה ה-ו-י-ה.

תלמיד: האם כל אחד מהרצונות שלי עובר דרך התהליך של ארבע בחינות דאור ישר?

ודאי, אלא מאיפה הרצונות האלה, אם הם לא התגלגלו מהאין סוף? כל רצון, כל דבר, מגדול וקטן, מטוב לרע, לא חשוב, זה הכול מתגלגל מאין סוף. אלא מאיפה יש לך עוד מקור של אור וכלי.

תלמיד: קיבלתי עכשיו רצון, מה זה אומר שהוא עובר דרך אותה התפתחות של ד' בחינות?

ודאי שהוא התגלגל ממלכות דאין סוף ודרך כל העולמות והגיע אליך.

תלמיד: מה זה אומר שהכלי כבר כולל את המילוי שלו?

הרצון לקבל שמתהווה במשהו מבחינת שורש בד' בחינות דאור ישר, הכי גבוה, הוא נעלם באור ומתפתח כל הזמן על ידי לחץ האור, פעולת האור עליו, אז הוא כולו נמצא באור. האור עוטף אותו מבפנים, מבחוץ, פועל עליו ולא עוזב את הכלי. וגם עכשיו, אפילו שאנחנו חושבים איפה האור, איפה, מה, אנחנו גם נמצאים בתוך האור. כל הזמן בטיפול של האור, ובמידה שאנחנו יכולים להזדהות עם האור, לגלות את העבודה שלו עלינו, אז אנחנו מתחילים להרגיש את האור.

תלמיד: מה קורה כדי לעבור מבחינה אחת לשנייה?

בד' בחינות דאור ישר הרצון מתפתח על ידי האור. גם אצלנו כך. הרצון מתפתח על ידי האור. מה אנחנו אומרים? אנחנו צריכים את האור שיפתח אותנו. זה נקרא המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: אבל למה פתאום הרצון רוצה את זה?

כי יש לו מלכתחילה רצון שמתפתח על ידי האור ואתה לא יכול לעשות שום דבר. אתה תמיד מתפתח על ידי הרצון שנמצא בך והאור שפועל עליך. רק מה שאתה יכול לעשות, זה להראות שאתה רוצה את אותה ההתפתחות, בלבד. אל תחשוב שאתה יכול כאן לעשות מה שבא לך. יש לך רק שתי אפשרויות, להסכים עם ההתפתחות או לא להסכים במצב הנוכחי. אם אתה לא מסכים עם המצב הנוכחי, עם ההתפתחות, אז נותנים לך מכות כדי שאתה כן תסכים. וכך אתה הולך. כשנותנים לך מכות ואתה כן תסכים, זה נקרא דרך ייסורים. כשאתה מבצע את ההכרחיות להתפתח על ידי הסביבה, זה נקרא דרך התורה.

תלמיד: אז האור קובע את השינוי בכלי לפי הלחץ של האור על הכלי.

כלי אני לא יודע, אני מדבר בדרגת האדם בעולם הזה. האור קובע לך את כל הנתונים ההתחלתיים, אבל אתה על ידי הסביבה קובע איך אתה עכשיו תעשה צעד אחד קדימה. או שתעשה את הצעד הזה על ידי הסביבה, אתה מקבל מהסביבה חסרונות נוספים שחסרים לך ותעשה צעד אחד קדימה לקראת האור שאתה רוצה להיות דומה לו. זה הכול תלוי בסביבה ובקשר שלך עם הסביבה. או שאתה לא רוצה את זה. לא רוצה, אז ילחצו עליך, מה שנקרא "דרך אחוריים". ואתה על ידי המכות, על ידי כל מיני דברים תגיד "רוצה אני". אחד משניים יש לך. אין לך הרבה אפשרויות.

תלמיד: הכלב מרגיש את הבעלים שלו?

בכמה מרגיש שזה הבעלים שלו שנותן לו לאכול ולכן הכלב אוהב אותו עבור זה שבעל הבית נותן לו לאכול.

תלמיד: אבל הוא לא רוצה להידמות לבעלים שלו.

נכון, לכן הוא כלב. הוא דרגת חי, לא רוצה להידמות אבל הוא קשור. כל החיות אנחנו יכולים לאלף אותן, לקרב אותן אלינו על ידי זה שאנחנו נותנים להן לאכול.

אפילו אריה אפשר ככה לקרב. כל החיות שאנחנו רצינו, אם אדם לא היה צריך בשר, אתה חושב שהיינו רואים פרות חוץ מבגן החיות, היית רואה פרה בעוד איזה מקום? לא. כבשים, כל מיני דברים. בגלל שאנחנו רוצים אותם, אז אנחנו מפתחים. אתה חושב שבטבע, אם לא האדם, היו מיליוני פרות? לא. בגלל שהאדם צריך את זה. זאת אומרת אנחנו מפתחים, אנחנו רוצים אותם ולכן הם קשורים אלינו על ידי זה שאנחנו מאכילים אותם. חי לא צריך שום דבר חוץ מלאכול.

תלמיד: אין לו נקודה שבלב ולאדם יש נקודה שבלב.

מסכן, אתה באמת מצטער על הפרה. תראה איזה עיניים יפות יש לה ואין לה נקודה שבלב.

תלמיד: לכלב אין נקודה שבלב?

אין.

תלמיד: למה?

כי זאת דרגת חי, דרגת הרצון לקבל שעדיין לא מתעורר. למה אתה שואל על הכלב? תשאל על מיליארדי אנשים. חבל לך על הכלב? חבל לי על אנשים שעדיין לא מתעוררים עם הנקודה שבלב. בבני אדם הן ישנן, בכל אחד. יש לאסקימוסי, לזה שחי באפריקה, באינדונזיה, יש באמזונס כל מיני אנשים, בכל אחד. הציוויליזציה לא קובעת שום דבר, זה מה שמעניין, היא רק טריגר כדי ככה לעורר, אבל באמת? לא. האבות שלנו שחיו לפני אלפי שנים הם לא היו פרימיטיביים בכל המכשור, בכל הבית, במה שהיה להם? מה היה להם? לך עכשיו לבדואים ותסתכל, זה אותו הדבר. אז מה? הנקודה שבלב לא שייכת לזה, היא שייכת לדרגת החי שבה מתגלה נקודת המדבר. לכן אתה צריך לפרסם את חכמת הקבלה לכולם. אם היית מסתכל על רבי שמעון לפני שנעשה למקובל, הוא היה ממש קיבוצניק.

שאלה: לגבי העולמות. מי מעלים את העולמות, זה התחתון או העליון? מי מייצר את העולמות האלה? זו הבחנה של התחתון כלפי העליון שיש עולמות או שהעליון מסתיר מראש את הכול כלפי התחתון?

העליון עושה את הכול, אפילו את כל הפעולות בתחתון עושה העליון. אפילו הבחירה החופשית שלנו היא גם במידת ההתבטלות שלנו לעליון. לא דורשים מאיתנו שום דבר. כל דבר מתחיל מביטול, מאפס. ואז יכול להיות שאתה בגובה מדרגה 124 לפני 125 ודורשים ממך רק דבר אחד, להתבטל. אבל האיכות של הביטול כבר גבוהה, אבל ביטול. ואז אתה מקבל מה שאתה צריך כלפי המדרגה הזאת. בכל זאת האור עושה את הכול.

אתה לא צריך לא חוכמה ולא את הכוחות שלך, לא שום דבר רק כדי להתבטל, אבל התבטלות היא רק כלפי הסביבה. כלפי הבורא אין, בינך לבורא עומדת הסביבה וזה מה שהורס אותנו, בזה אנחנו בקושי. אמנם מתחילים קצת לעכל, מתחילים להרגיש שיש בזה משהו, אבל זאת בעצם הבעיה. וכמה שהנשמה יותר גבוהה, יש לה באמת קושי יותר גדול להתבטל.

תלמיד: אתה יכול להרחיב יותר איזו סביבה קיימת בינינו לבין הבורא?

עשירייה. אבל חוץ מזה גם כל האנושות, כי אם אתה הולך להיתקן בזמננו, אתה תצטרך לקבוע קשר איתם.

תלמיד: ומה עם כל העולמות וכל ההסתרות?

אתה בולע אותן, אתה מבטל את ההסתרות האלה, הן הופכות להיות לגילויים. העולם זה העלם והסתר מצד אחד, ומצד שני זה גילוי. ההעלמה הופכת להיות לגילוי, זה נקרא שאתה מעלה בדרגות העולמות.

שאלה: איך זה יכול להיות שהתבנית של י-ה-ו-ה קיימת כבר בבחינת שורש?

ככה זה, זאת מחשבת הבריאה. היא שייכת לנברא? לא. היא שייכת לבורא. כן. מאיפה? מתחילה. יש לך מישהו ששפוי בדעתו, נקווה ששפוי בדעתו, שעושה משהו ללא תכנית? בעל הסולם כותב על מי שרוצה לבנות בית, אז קודם כל זאת תכנית, אחר כך מפרט וכן הלאה, עד שמתחיל לבנות, אפילו זה לוקח המון זמן.

תלמיד: אז התבנית הזאת י-ה-ו-ה היא לא תוצאה של מתח בין האור לכלי?

תכנית זה לא מתח. תכנית זאת תכנית. אתה מבין שיש בראש תכנית ואחר כך קיום בחומר.

תלמיד: אבל מה שהבנתי זה שהיה אור ואחר כך הוא צמצם את עצמו לנקודה.

אז צריכים להבין מה זה "צמצם". מי מצמצם? על ידי מה מצמצם? חייבת להיות תכנית בכוח שאחר כך יוצאת לפועל. ואפילו אם היא בכוח התכנית הזאת, היא כולה נמצאת כבר באור האינסוף כלפי אותה הנקודה שקיימת באור, רק לא יוצאת לפועל אבל היא כבר קיימת. כי מלכתחילה המחשבה היא להביא את הנקודה הזאת להשתוות עם הבורא, לדבקות. אז היא צריכה לגדול, האור צריך לנפח אותה לגודל כמו האור, נניח אינסופי, לא חשוב כמה. הוא צריך לפרמט אותה לפי הבחינות, כדי להביא אותה לרצון האגואיסטי הסופי, ואחר כך איך להתחיל לטפל ברצון הזה כדי להגיע להזדהות. לא שהרצון ישתנה, הרצון לא משתנה, הוא רק מתגלה כדי שהנברא יעשה עליו פעולות כאילו שזה רצון להשפיע, זאת אומרת כוונה על מנת להשפיע.

כל הדברים האלה קיימים, הכול קיים בתוך הה-ו-י-ה, שעדיין בתוך הה-ו-י-ה הזאת נמצאת רק נקודת הרצון שבמחשבת הבריאה, אבל הכול נמצא שם מההתחלה ועד הסוף רק במחשבה. ובבורא המחשבה והפעולה זה אותו הדבר, כי הכול נמצא בידיים שלו, הכול יכול. אצלנו מחשבה, אתה מבין איפה המחשבה ואיפה התוצאה. לכן אנחנו צריכים להגיד שה-ו-י-ה הזאת היא הייתה, ורק בד' בחינות היא מתגלה פעם ראשונה.

שאלה: איפה בכל ההתפתחות הזאת של הרגשת הבושה?

בסוף בחינה ד'. כי כשהנברא מגיע לסוף בחינה ד', אז ישנה התגלות נקודת הבושה שהוא הפוך מהבורא, שם הוא מרגיש שהבורא כולו נותן ומוכן לתת ללא שום הגבלה ולא חושב על עצמו אלא רק על הנברא, וכשאת הנקודה הזאת הוא משיג, אז זה שובר אותו.

תלמיד: השורש של הנקודה הזאת היא בבחינה ב', זאת אומרת בי-ה-ו-ה הראשונה?

השורש נמצא שם, בבחינת שורש הכול נמצא. הנקודה שמביאה אותו לשבירה, היא כשהוא מגלה שלבורא אין שום מחשבה על עצמו אלא רק עליו, על הנברא, וכאן אין לו שום הצדקה שהוא יקבל.

שוב הדוגמה על תינוק ואימא. יש לאימא תענוג שהיא נותנת לתינוק? כן. עד כמה היא מוכנה לתת בגלל שיש לה תענוג או שלא יהיה לה תענוג, עד כמה היא מוכנה לסבול רק שיהיה טוב לתינוק. כאן זאת נקודה שאנחנו בדרגת החי לא יכולים לדון. אז יש כאלה שמוכנות למות, אבל המוות הזה גם לא אומר כלום, יש הרבה אנשים שמתים לפי רצונם. אבל כאן זאת הנקודה, זאת אומרת להמחיש אותה, עד כמה הנותן מוכן לסלק את עצמו לגמרי שהוא לא יהיה קיים, רק מוסר את התענוג למקבל.

אם מרגישים מסירות נפש כזאת, אין לך שום הצדקה לקבל משהו ממנו אלא אתה עושה צמצום. אתה מגלה, שכמו שהוא מוכן לעשות צמצום על קיומו, כך אתה אז מוכן ומחויב לעשות צמצום על קבלת השפע. זאת הסיבה לצמצום א'. ומתוך ההרגשה הזאת יוצאות לך כל הפעולות. כי אחר כך תהיה לך בעיה איך לגלות את ההרגשה הזאת שהיא כבר תהיה בהסתרה, ואנחנו עובדים על זה כגדלות הבורא.

תלמיד: לגבי התהליך של הגאווה.

עדיין אין כאן גאווה. שום דבר. יש כאן רצון לקבל פשוט שמגלה את הדברים כנגדו וזהו.

תלמיד: לתינוק אין הרגשת בושה לכן יש ביטול, כביכול ביטול כלפי עליון. כך גם כל מערכת יחסים בין האימא והתינוק.

כן.

תלמיד: במצב של היום אין לאדם נקודת בושה כמו שניסית עכשיו להסביר, הנקודה הזאת נסתרת לגמרי.

אם לאדם אין הרגשת בושה כלפי מה שמישהו נותן לו, אז הוא נמצא בדרגת החי. אם הוא מתבייש לקבל מהשני, אז יש לו כבר הרגשת המדבר. אבל זה עדיין לא הרגשת עובד ה', זו הרגשת המדבר. וכאן גם השאלה, "אולי אני אגנוב, רק שאני לא אתבייש?". אנחנו נראה את הדברים האלה, זה הכול זה כנגד זה.

שאלה: באות ו' כתוב שכל נשמה יוצאת מעולם אין סוף, יורדת לעולם האצילות וכן הלאה. מהי אותה הנשמה שיורדת מעולם האין סוף, ומה זה "כל נשמה"?

"נשמה" זה נקרא האור שיוצא לנו מאין סוף וממלא את הכלי בעל מנת להשפיע. זה ודאי שיורד מאותה נקודה של מלכות דאין סוף.

תלמיד: נאמר כאן "כל נשמה", כלומר זה לא אדם הראשון?

לא, אדם הראשון זה בסך הכול אב טיפוס, זה מבנה, זה לא נברא. אדם הראשון הוא לא הנברא. כך כתוב, "יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא". הוא לא מנותק מהבורא. זה כמו ד' בחינות דאור ישר. אלא אחר כך כשמתחלק, מתפוצץ להרבה חלקים, כל חלק וחלק נעתק מהבורא, ואז נעשה לנשמה השבורה. ואנחנו צריכים לחבר את החלקים האלה עם כל מה שיש בהם, עם כל הרע, עם כל השבירה שבהם, אנחנו צריכים לחבר אותם למצב השלם. והמצב השלם יהיה פי תר"ך פעמים יותר חזק בגלל השבירה שבתוכו, מהמצב הקודם לפני השבירה.

שאלה: ממה שהבנתי בחינה ג' מקבלת כדי ליהַנות לבורא, אז למה המעבר אחרי זה לבחינה ד'? נראה שזה כאילו הסוף.

יפה, שאלה יפה. אנחנו אומרים כך, בחינת שורש זה הרצון להשפיע (ראו שרטוט מס' 16), אחר כך בחינה א', רצון לקבל, כולה מקבלת. בחינה ב', כולה משפיעה. בחינה ג' מקבלת, למה לא מספיק מה שהיא מקבלת? מפני שהרצון לקבל שלה הוא לא שלה, הוא בא מבחינה ב', מסופה, שהיא מחליטה שרוצה לקבל. למה היא רוצה לקבל? בגלל שהיא מגלה שהבורא הוא המשפיע. זאת אומרת זה לא רצון לקבל משלה, לכן הוא נקרא ו"ק, בלי ג"ר, אין לו ג"ר, אין לו ראש, זה רק ו"ק, ו' ספירות, או ז"ת, ז"ת בדרך כלל זה זעיר אנפין ומלכות. אז הזעיר אנפין, נולד קטן, פרצוף קטן, אין לו ראש, אין לו החלטות, אין לו כלום, אבל הרצון שלו הוא כבר רצון שמגיע מהרצון להשפיע, מהבינה. מהרצון להשפיע שלה כשגילתה שהיא רוצה להשפיע, היא מולידה את התינוק הזה, אבל וודאי שזה לא מספיק.

מלכות, מאיפה היא? המלכות אומרת, אותו הרצון שהיה בזעיר אנפין, בבחינה ג', אני רוצה לקבל, אני רוצה ליהנות, מאיפה בא דבר כזה? מהרצון להשפיע של הבורא שממשיך לעבוד, ואז היא גדלה לג"ר, לעשר ספירות, היא גדלה ממש לרצון לקבל גדול מאוד. אבל כשהיא גדלה, מתוך זה שהיא גדלה ורוצה לקבל, והרצון לקבל שלה גדל מתוך זה שהיה לה קודם רצון להשפיע, היא מבינה מה ההבדל בין רצון לקבל לבין רצון להשפיע, ואז יש לה שתי הבחנות. רצון לקבל ורצון להשפיע, שניים.

וכשהיא מתמלאה באור אין סוף, הבורא אומר "כן, אני מעלה אותך", ומעלה אותה, ואז היא מרגישה שהיא רוצה לקבל, היא רוצה ליהנות בכל כוחה מצד אחד, אבל מצד שני היא מרגישה את רצון הבורא, הרצון להשפיע, כי גם אצלה, בשורשה נמצא כבר השורש להשפיע מבּינה ומזעיר אנפין. ואז היא מתפוצצת ולא יכולה לסבול את זה ועושה צמצום. לכן בחינה ג' לא מספיקה כדי לקיים את מחשבת הבריאה אלא רק בחינה ד', ולכן היא נקראת "מלכות", שליטה.

שרטוט מס' 16

שאלה: מאיזה כוח בחינה ד' מתעוררת אחרי צמצום א'?

אחרי צמצום א' ישנה התעוררות על ידי האור העליון שכל הזמן מאיר, ואז אפילו שהצטמצמה, אז מה אם הצטמצמה? האור העליון כביכול מגיע אליה ואומר "מה עשית חכמה, צמצמת את עצמך, מי את עכשיו? זאת אומרת, אותה הגאווה, אותה הבושה, איפה היא עכשיו, בגלל הבושה שלך את לא רוצה לקבל מהבורא שרוצה לתת, הבושה שלך שווה יותר מהסבל של הבורא שלא יכול למלא אותך? אם כך את אגואיסטית, את יכולה כך לסבול את המצב הזה?" ואז היא מתפשרת ומקבלת על מנת להשפיע. אלה דברים שעוד יתגלו.

שאלה: ברצון לקבל מתרחשים הרבה תהליכים, פתאום הוא רצה משהו, משהו השתנה, הוא לא צריך לקבל אותה ההחלטה הרבה פעמים. אנחנו לדוגמה, אפילו לא יכולים לעבור מבחינה לבחינה בעולם העשיה, אפילו שאנחנו מתאמצים כבר הרבה שנים ועושים אותן הפעולות כבר הרבה פעמים. למה יש כזה חוסר איזון?

זה לא חוסר איזון, אלא אנחנו עושים הרבה פעולות עד שכל הפעולות האלה מצטרפות יחד ונותנות איזו פעולה אחת שהיא באמת פעולה. זה נקרא "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול"¹. אני לא יכול בבת אחת להביא את עצמי למצב שאני שובר את האגו שלי, או לדרוש מהאור שיעשה את זה, לא יכול. אלא לאט לאט, טיפה טיפה.

שאלה: הפלוס והמינוס בבחינה ד', זה צריך להיות גם בבחינה א'?

ב-ד' בחינות דאור ישר זה מקום שאפשר להישאר בו לעולם ועד. כי בהן מושרש הכול, בפרט שאתם כבר חכמים ויודעים שאחר כך יש עולמות ונשמה ועוד כל מיני דברים, אז תעשו אתם את התרגילים האלה, כמה שיותר, יותר טוב, ואפילו אם תתבלבלו בהם, זה לא חשוב. האדם שמתחיל לעבוד, האור העליון מסדר אותו אחר כך לאט לאט. כל החוכמות האלה לא יועילו לכם, כמה שתדעו יותר בד' בחינות זה לא יעזור לכם להתקדמות. אם בתוך זה אתם מבינים קצת יותר שאתם צריכים להתחבר ולהזמין את המאור המחזיר למוטב, זה כן.

קריין: אות י"א.

אות י"א

"ועם זה תבין גדר האמתי להבחין בין רוחניות לגשמיות, כי כל שיש בו רצון לקבל מושלם בכל בחינותיו, שהוא בחי"ד, הוא נקרא גשמי והוא נמצא בפרטי כל המציאות הערוך לעינינו בעוה"ז. וכל שהוא למעלה משיעור הגדול הזה של הרצון לקבל, נבחן בשם רוחניות, שהם העולמות אבי"ע הגבוהים מעוה"ז, הם וכל המציאות שבהם. ובזה תבין שכל ענין עליות וירידות האמורות בעולמות העליונים אינן בבחינת מקום מדומה ח"ו, רק בענין ד' הבחינות שברצון לקבל, כי כל הרחוק ביותר מבחי"ד נבחן למקום יותר גבוה, וכל המתקרב אל בחינה ד' נבחן למקום יותר תחתון."

יש לנו את ד' הבחינות האלו, ו-ד' הבחינות האלו הן אחר כך נותנות הטבעה על כל הבריאה. אין יותר מד' בחינות. רק במקום א', ב', ג', ד', יש לנו אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, ושורשם שהוא בחינת שורש זה אדם קדמון. הכול נמצא, מושרש בד' הבחינות האלה, זו תבנית שממנה יוצאת ההתפתחות וכך אנחנו קיימים בה. לכן כמה שנדבר עליה יותר, יותר נבין אולי אחר כך, או שאחר כך כשנלמד את העולמות, כדאי לנו לשים לב על ד' הבחינות שלכל עולם ועולם יש שם שורש.

אני חוזר על אות י"א, "ועם זה תבין גדר האמתי להבחין בין רוחניות לגשמיות," רוחניות לגשמיות. "כי כל שיש בו רצון לקבל מושלם בכל בחינותיו, שהוא בחי"ד, הוא נקרא גשמי והוא נמצא בפרטי כל המציאות הערוך לעינינו בעוה"ז. וכל שהוא למעלה משיעור הגדול הזה של הרצון לקבל, נבחן בשם רוחניות, שהם העולמות אבי"ע הגבוהים מעוה"ז, הם וכל המציאות שבהם. ובזה תבין שכל ענין עליות וירידות האמורות בעולמות העליונים אינן בבחינת מקום מדומה ח"ו, רק בענין ד' הבחינות שברצון לקבל, כי כל הרחוק ביותר מבחי"ד נבחן למקום יותר גבוה, וכל המתקרב אל בחינה ד' נבחן למקום יותר תחתון."

בסך הכול כל הה-ו-י-ה הזאת שנקראת "ד' בחינות דאור ישר" היא נותנת לנו הטבעה על כל דבר שיהיה אחר כך. כי בסופו של דבר אנחנו לא יוצאים מד' בחינות דאור ישר, אנחנו רק מבארים אותן יותר ויותר. זה הכול. אבל בסך הכול אין יותר מד' הבחינות האלה, לכן זאת הה-ו-י-ה ואנחנו לפניה ממש משתחווים, שם כל הגורל שלנו, שם כל הכוחות שלנו, שם אנחנו. כל מה שנראה לנו חוץ מזה זה ממש דמיון. לכן העולמות זו "העלמה". בקיצור, הכול ד' בחינות.

שאלה: באיזה אופן אנחנו צריכים לעודד תלמידים חדשים, ואולי גם את עצמנו, לחפש את הד' בחינות האלה בכל פרטי המציאות?

לא, לא עד כדי כך. אנחנו לומדים דומם, צומח, חי, מדבר, את התנהגות שלהם, ונותנים דוגמאות כביכול מהעולם הזה לעולם הרוחני, ואנחנו חייבים ללמד אותם באופן טוב את ד' בחינות דאור ישר. למה? כי בזה אנחנו לומדים איך האור פועל על הרצון ואיך הרצון מגיב אל האור, ומה יוצא מהפעולות האלה. אפשר לראות את בחינה ב' שזה רצון לקבל, איך הוא מגיע להיות רצון להשפיע, איך הוא מתהפך. זאת אומרת שהאור יותר חזק, וקובע. זה דבר אחד.

דבר שני, הרצון יכול להשתנות על ידי האור. דבר שלישי, עד כדי כך שהוא יהיה הפוך מעצמו, עד כדי כך שירצה לעשות פעולות השפעה ממנו, זה הפוך מהרצון שבבחינה ב', שהיא מתחילה ברצון לקבל וגומרת ברצון להשפיע. ועוד יותר מכך, הרצון להשפיע הזה מוליד רצון לקבל כדי ליהנות לבורא, לבחינת שורש.

אז אנחנו כבר רואים כאן שבבחינה ב' מושרשת לנו כל העבודה העתידה של הנברא, כל העבודה שלו. הוא מתחיל מרצון לקבל שיש בבחינה א', ובחינה א' בסופה רוצה להתהפך לבחינה ב', או יותר נכון, זה נעשה כבר בבחינה ב', וב' מתהפכת ומולידה את הרצון להשפיע, פעולת ההשפעה שנקראת "זעיר אנפין". זאת אומרת, שאנחנו צריכים להידמות לבחינה ב', זה נקרא מלכות עולה לבינה.

ובחינה ג' היא כלום, אין לה שום דבר, זה תוצאה מבחינה ב', מה שבחינה ב' הולידה. אבל בכל זאת מעניין מאד מה עושה האור שפועל בה. אנחנו רואים שהרצון לקבל שמגיע מהמשפיע, הרצון לקבל שבבחינה ג' שמגיע מבחינה ב', על ידי האור, על ידי התענוג, הוא הופך להיות הרצון לקבל על מנת לקבל. הרי בבחינה ג' הוא רוצה להשפיע בזה שהוא מקבל, ובבחינה ד' הוא רוצה ליהנות מקבלה. זה מה שהאור עושה. זאת אומרת, שאם האור פועל על הרצון לקבל, ולא חשוב באיזו צורה, אז זה גמור, את מה שהאור יכול לעשות עימו, הוא יעשה.

אפשר ממש לכתוב ספרים על ד' בחינות, זה ממש בור ללא תחתית.

שאלה: דווקא במובן הזה, זה משהו שהוא הרי הקוד של המציאות כשאנחנו חיים פה בעולם הזה, האם זה מועיל או האם זה מבלבל לחפש את התהליך הזה של ד' בחינות בהלכות העולם הזה?

אתה יכול להוציא משם חוקים מסוימים, ודאי. אבל זה עקרונות, זה כלפי החומר של הרצון לקבל, האור שמשפיע, איך החומר הזה יכול להתהפך. בד' בחינות זה כבר התהפכות החומר, הוא רוצה לקבל, הוא לא רוצה לקבל, הוא רוצה אפילו להשפיע, הוא רוצה להוליד רצון לקבל שזו ההדגמה שלו של ההשפעה.

מה בחינה ב' עושה? היא אומרת, "אני מוכנה עכשיו להוליד מישהו בשבילך, בשבילך. אני עכשיו מולידה רצון לקבל, שהוא ירצה לקבל, וזה לא חומר, זה לא חתיכת בשר, אלא אני מולידה עכשיו רצון לקבל, תינוק שלי, בשבילך, כדי שאתה תמלא אותו, בגללך". זה מה שבחינה ב' עושה. ולפני זה היא הייתה רצון לקבל. זה נעשה על ידי האור, אנחנו יכולים ללמוד מכאן על כל העבודה שלנו.

שאלה: האם אפשר להגיד שמה שמתגלה בבחינה ד' זה שיש נקודה של "אני" שרוצה להשפיע לבורא, ואז הבושה מגיעה כשמגלים שבבורא אין "אני"?

אתה צודק בזה שיש בבושה כבר שורש לזה. אבל גם את זה צריכים לגלות, איך בבחינה ד' מתרכזות כל הבחינות הקודמות, ובכלל כל בחינה כוללת בתוכה את כל הבחינות. לאיזה סוג צמצום בחינה ד' מגיעה? זו כנראה השאלה שלך, "מה המניע לצמצום, איזה טעם יש בצמצום, מה היא הבושה, ממה אני מתבייש. מלקבל אני לא מתבייש, בזה אני כמו חיה, אין לי ממה להתבייש, הוא ברא אותי בצורה כזאת" תינוק שיונק מאימו, הוא מתבייש? לא, אלא מתי מתחילה הרגשת הבושה? כשבבחינה ד' הוא מגלה את בחינה ב'. מבחינה ד' הוא כביכול מגיע לכל הבחינות הקודמות ואז הוא מתחיל לגלות מה השורש שלו, מאיפה הוא בא, וזה מביא אותו לצמצום.

שאלה: אם באמת אפשר לגעת בבירור בצורה כזאת, אז כביכול מה שהוא אומר פה זה שכל מה שקרוב לבחינה ד' זה יותר גשמיות, זו לא סתם תוספת רצון לקבל אלא זה כל מה שיש לו בבחינת "אני נפרד במשהו" זה יותר גשמיות.

תוספת ברוחניות היא תמיד איכותית. לכן גם כשבבחינה ד' גדל הרצון יותר ויותר עד שהיא בסופה עושה צמצום, אז כל הרצון הזה משתנה, הוא לא בחינה ד' אחידה, לא, כל הרצונות שם ממש נמצאים בערבוביה ובבירורים בפני עצמם. אין מה לעשות. אבל אני לא חושב שאתם צריכים לקחת מזה דוגמה כדי ללמד כך בקמפוס או במקום אחר, זה ברור. אנחנו רק מבררים את הדברים, ומה ששם צריך ללמד, זה רק כדי שיבינו כמה שהם מסוגלים ולהמשיך הלאה, ולא לבלבל.

אתם יותר מלומדים בזה אולי, אבל למתחיל צריך להיות ברור שהוא מקבל ומוסיף ידע, בשכל, בהתקרבות לרוחניות. אצלנו זה כבר עובר דרך בלבולים, דחיות, כל מיני הבחנות ההפוכות, אבל למתחיל זה צריך להיות ישר כמו לתינוק, כל פעם לתת מתוק יותר ויותר, תגדל אותו ככה.

שאלה: הרצון לקבל מגלה, בבחינה ד', שהבורא הוא אהבה חלוטה, השפעה חלוטה?

בבחינה ד' הוא מגלה את זה, כן.

שאלה: ואז הוא מגלה שהוא לא יכול להיות באותה אהבה חלוטה אליו, לקבל בלי מחשבה על עצמו, ולכן הוא עושה צמצום?

כן.

שאלה: כי הוא רוצה לקבל. הוא יכול אז כביכול לקבל הכול.

כן, אבל הבושה כבר לא נותנת לו. זאת אומרת, יש איזה כוח שמתעורר בנברא, שמגביל אותו ולא נותן לו לקבל.

תלמיד: אבל על מה הבושה, על מה הוא מתבייש, מה הנקודה?

כאן יש שאלה, האם זה פגם בעצמו, בכבודו, במשהו? אז אנחנו שוב צריכים לעלות לג' בחינות הקודמות ולראות מה זה יכול להיות. או שזה לא כך, או שהוא עושה צמצום בגלל שיש לו בעיה כי הוא לא משתווה עם הנותן. לא כמה הוא מקבל וכמה לא, אלא באיכות היחס שלו עם הנותן. האם הוא והנותן נמצאים באותם היחסים, לא חשוב אם מקבלים או נותנים. כי אם הוא יקבל על מנת להשפיע זה נקרא נתינה, השפעה, לא מדברים על הפעולה, אלא על טיב היחס. לכן הוא עושה צמצום, כדי להגיע למצב שהוא יהיה בהשתוות הצורה, ולכן מיד אחרי הצמצום, מסך, אור חוזר ובניית הפרצוף זה מתגלה.

תלמיד: אז איכות היחס צריכה להביא אותו לזה שהוא מחבק את הבורא בלי מחשבה על עצמו בכלל, בזה שהוא משפיע לבורא.

נראה. זה מתגלה אחר כך בשבירה. עד כמה שהמחשבה היא כן לבורא, לא לבורא, הנברא צריך לגלות את זה לעומק. לפי הבחינות שמתבהרות בו, זה עדיין לא מספיק.

שאלה: אז בחינה ד' בעצם יכולה לבטא את השתוות הצורה הגמורה ומצד שני את ההפכיות הגמורה?

כן.

שאלה: האם זה נכון במשך היום, בעשירייה, להתבלבל עם הדברים האלה? לדבר עליהם בינינו?

אני לא חושב שיהיה לכם זמן ונראה לי שיהיה מזה בלבול, לא יודע. תנסו אבל לא נראה לי. מסדרים לי לו"ז כזה שאני לא אוכל להיות בקשר עם העשירייה.

תלמיד: הכוונה בינינו, האם לשאול אחד את השני שאלות במהלך היום.

תנסו, זה בסדר.

שאלה: בבחינה ד', כשמלכות מחליטה לסלק את כל האור מתוכה אבל בכל זאת יש בה את ההכרה שהיא מקבלת ויש נותן. גם ההכרה בזה שהיא מקבלת מגיעה מהאור?

אין שום דבר שלא מגיע מהאור, זו התשובה הכי פשוטה. אין שום דבר שלא מגיע מן האור, הכול בא מהאור. הרצון לקבל בא מהאור, כהפוך ממנו, וכל ההבחנות שברצון לקבל באות מתוך השפעת האור על הרצון לקבל שהוא ברא. רק יש את פעולת הבריאה שהיא יציאת יש מאין כי לא היה קודם רצון לקבל, ויש את פעולת ההתפתחות, שהאור ממשיך לפעול על אותו רצון לקבל שברא יש מאין. כך זה קורה.

שאלה: פתאום ראיתי משהו מאוד מוזר, כי הוא כותב ש"כי כל שיש בו רצון לקבל מושלם בכל בחינותיו, שהוא בחי"ד, הוא נקרא גשמי והוא נמצא בפרטי כל המציאות הערוך לעינינו בעוה"ז." זאת אומרת כל מה שיש בעולם הזה זה בחינה ד'.

אני לא יודע, אפשר לקנות לשם כרטיס, לעולם הזה?

תלמיד: זהו שזה מוזר.

מה מוזר?

תלמיד: יוצא מזה שדווקא בעולם הזה אנחנו יכולים לגעת בבחינה ד'.

רגע, אני לא יודע, אתה נמצא בעולם הזה? אני לא יודע באיזה עולם אתה נמצא.

תלמיד: אז מה זה עולם הזה?

אני לא יודע, קודם תמצא אותו. איפה כתוב השלט של העולם הזה?

תלמיד: הוא כותב "הוא נמצא בפרטי כל המציאות הערוך לעינינו בעוה"ז."

לעיננו? אני לא יודע. אם הוא כולל אותך, אני לא יודע. אני אומר בשיא הרצינות. אם אתה נמצא בעולם הזה נפרש לפניך כל הרצון לקבל, אתה רואה אותו, מבין אותו, מרגיש אותו, אתה נמצא בו. זאת אומרת אם תגלה את הרצון לקבל בכל שיעורו, בכל גודלו, אז תוכל להגיד, עכשיו אני נמצא בעולם הזה. כי חוץ מהרצון שום דבר לא קובע את המדרגה. מתוך זה אני לא רואה, ולא חושב שאנחנו נמצאים בעולם הזה, איזה רצון יש לנו? איזה פרטי מציאות אנחנו רואים? מה דומם, צומח, חי? בני אדם האלו? זה העולם הזה? זה הרצון הגדול? לא לרע ולא לטוב, לא לכולם, זה סתם.

תלמיד: הוא קורא לזה גשמי. אז מה זה גשמי?

גשמי בדרך כלל זה על מנת לקבל. בקיצור, זה כמו עם הנשמה, עם אדם הראשון, עוד נברר את כל הדברים האלה. אני לא אומר כך כדי למתוח אתכם, אלא אנחנו צריכים לברר את ההבחנות האלה. כמו בד' בחינות, בכל בחינה ובחינה, אתה יודע כמה עוד אפשר לדבר? ככה גם העולם הזה, ועוד יותר. כי בד' בחינות לפחות אתה לא מבולבל, אתה יודע שזה לא בך, אתה מתאר שזה איפשהו שם באוויר, אבל העולם הזה, הוא בטוח כאן.

שאלה: אני מרוצה מהשיעור, אני בטוח שגם החברים. השאלה היא כזאת, בתחילת השיעור חיפשתי להרגיש את הפתיחה בעשירייה, בחיבור בינינו, ועכשיו עם הזמן אני יותר ויותר מרגיש שהשכל מנצח את הרגש. איך להחזיק כל הזמן בנקודה הזאת שהכול פה בינינו.

אני לא יודע, אנחנו כל הזמן דיברנו על כוחות, רצון לקבל, רצון להשפיע ואיך זה מחליף את זה. בעשירייה, האמת אין כאן עדיין פעולה שצריך להגיד שצריך לבצע בעשירייה. אלה לא פעולות שנעשות מתוך הרצון לקבל הגמור, לכן אני לא יודע איך לקשור את זה עם העשירייה. [פה זה] רק בעניין הבירור, אבל לא ביצוע בעשירייה של מה שאנחנו לומדים כאן.

תלמיד: לא לחפש רגשית את מה שאנחנו לומדים פה?

רגשית אני חושב שכן, תנסו לדבר על זה, לעשות סדנה על ד' בחינות, כל אחד משלים את השני. אתם יכולים לעשות על כל דבר. ד' בחינות הן דרמה, זה משהו שכולל הכול, ה-ו-י-ה בהתגלותה הראשונה.

שאלה: מצד אחד, מבנה המציאות הוא עשר ספירות, דווקא עכשיו מובן מד' בחינות ששם זה עשר ספירות, מצד שני מה השורש לזה שבכל זאת כל אחד מאיתנו מרגיש כאילו נפרד?

השבירה. כי המקור שלנו הוא השבירה, שבירה זה לא שכל אחד מרגיש את עצמו אלא שכל אחד מרגיש את האחרים כרחוקים ממנו ובזה הוא מרגיש את עצמו. אם לא הייתי מרגיש את הדומם, הצומח, החי והמדבר סביבי, אז גם את עצמי הייתי מתאר בצורה אחרת לגמרי. גם ההזדהות עם עצמי, המחשבה על עצמי, ההכרה העצמית, נובעות מתוך זה שאני מכיר את המציאות הסביבתית. ואם הייתי תופס מציאות סביבתית בצורה אחרת, גם את עצמי הייתי מתאר בצורה אחרת. זה מה שקורה לנו במדרגות.

תלמיד: אז אפשר להגיד שמה שנסתר מאיתנו זה המבנה הזה, עשר הספירות?

מה שנסתר מאיתנו זה המבנה של עשר הספירות, ודאי.

תלמיד: אפשר במילים אחרות להגיד שהקשרים הנכונים בינינו נסתרים?

אנחנו נמצאים בגמר התיקון, מחוצה לגמר התיקון זה נקרא הסתרה. ויש בינינו לגמר התיקון הסתרות, הסתרות, הסתרות, 125 הסתרות ואנחנו נמצאים אחרי ההסתרות האלו.

תלמיד: אז מה נסתר?

נסתר שהבורא הוא טוב ומיטיב ורק רוצה לתת. שום דבר חוץ מזה.

תלמיד: איך נכון לתאר את הבורא?

איך לתאר את הבורא? הנותן. שאתה נמצא בענן הטוב. מה חסר לך? להתחבר עם העשירייה ולשאוף אותה.

תלמיד: ההשגחה הטובה, הכוח החיובי נסתר? ההשגחה הטובה שלו כלפיי נסתרת?

ההשגחה הטובה, הכוח החיובי, הדאגה לעשירייה, לא אליך, כי לבד אתה לא יכול להרגיש את זה. וכן הלאה.

שאלה: בחינה א' כולה אור, בחינה ב' כולה כלי, למה בבחינה ג' יש שלוש פעמים אור וכלי ובבחינה ד' יש פעם אחת אור וכלי?

זה לא נכון.

תלמיד: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, זה זכר נקבה, זכר נקבה, זכר נקבה.

לא יודע, את זה עוד לא למדנו.

(סוף השיעור)

---

1. תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ח', ב↩