שיעור בוקר 12.07.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטעים נבחרים מן המקורות בנושא: "תפילה"

כמו שהתחלנו כבר בהכנה לשיעור, אנחנו יודעים שאין יותר מהתפילה, מפני שאנחנו כולנו מהרצון לקבל וכל מה שאנחנו יכולים על ידי כל מיני אמצעים שמשתדלים לייצב את עצמנו בעשיריות, בקבוצות, בחיבור, בלימוד, במאמץ, כל זה סך הכול כדי לעורר קצת מאור המחזיר למוטב שמאיר עלינו מרחוק שנותן לנו איזו הרגשה רעה במצבנו ואנחנו איכשהו מתחילים להכיר שאנחנו נמצאים בשליטת הרצון לקבל האגואיסטי.

מזה מגיעים לאט לאט להכרת הרע במידה שמבקשים ובאמת מבקשים מכל הלב ומבקשים מהבורא. כי דווקא בהתחלה לא מובן ולא ידוע מי הוא, מה הוא, ואיך, וכן הלאה, ודווקא הרצון לקבל הזה, ה"עזר כנגדו", הוא מכוון אותנו לבורא. ומתחילים יותר ויותר לאתר את הכוח העליון הזה מהיפוכו וכך מגיעים לבקשה.

סך הכול זו הדרך להכיר את הרע שבנו, להכיר את הכוח העליון שיכול להפוך את הרע הזה לטוב באיזו צורה שאנחנו לא מבינים, אבל רק הוא מסוגל ויכול והוא מחכה לזה והכול תלוי בבקשה אמיתית שלנו.

ואז אנחנו מגיעים על ידי הלימוד, המאור מחזיר למוטב, הקבוצה, התמיכה של כל החברים, לבקשה, והבקשה הזאת מצד אחד מכל אחד ואחד גם מכולם, מתחילה יותר ויותר לפעול וכך אנחנו מתקדמים עד שמקבלים ישועה. זאת אומרת התעלות מהרצון לקבל האגואיסטי שלנו כלפי ההיפך, לרצון להשפיע ומתחילים כבר להיות בין שני עולמות ומתחילים לברר מעולם לעולם את חלקי הרצון לקבל שלנו כך שהם נכללים, כלים דקבלה בכלים דהשפעה ומיתקנים.

שאלה: אמרת עכשיו שאם יש בקשה אמיתית אז הוא הופך את הרע לטוב שבאדם. מה זאת בקשה אמיתית?

האמת שאנחנו מקבלים כל פעם, כל הזמן תשובה מהבורא, התגובה היא תמיד נמצאת ואנחנו משתנים כל הזמן, רק השאלה היא איך להגיע לשינויי המצבים הפנימיים שלנו ולא לזהות בזה שאנחנו נמצאים בתהליך ההדדי, אנחנו והוא הבורא. כי זה תמיד קורה כך, אנחנו נמצאים בשליטה השלמה שלו, אבל אנחנו רוצים להגיע למצב שאני ארגיש שאני פונה והוא עונה ויש לנו קשר הדדי, והקשר ההדדי הזה אם נשים לב, הוא גם צריך להיות בניתוק זה מזה.

מה זאת אומרת שאני מתקשר אליו, זאת אומרת שאני מרגיש איזה פער ביני לבינו ואז אני מתקשר אליו ואז הוא נותן לי איזו תגובה. זאת אומרת לא אני מרגיש אותו שהוא נמצא בי וכול מה שיש לי הוא מקיים ומכין, אלא נמצא ולא נמצא, ואני נמצא עימו בקשר ולא נמצא. זאת אומרת, יש כאן עניין של עליות, ירידות, כלפי מה? כלפי ההתקשרויות בינינו. "אני לדודי ודודי לי"¹.

ולכן, הדרך לקשר עם הבורא היא דווקא בזה שאנחנו מגלים ניתוק ממנו, גם אני אליו וגם הוא אליי. וזה לא כל כך נעים לאדם, זה מייאש אותו מאוד, ולכן כתוב בכל מיני מקומות שרק הגיבורים שמתגברים על כל המצבים אלו, הם מגיעים להיכל המלך, זאת אומרת, זוכים למצב שאמנם הם מרגישים שהם רחוקים, אבל הם גם מרגישים שהם יכולים להיות קרובים.

אבל הם קרובים כבר למעלה מהקשר האגואיסטי, כי גילו שיש ביניהם לבורא פער אין סופי, מרחק אין סופי בין הרצון להשפיע שלו לרצון לקבל שלנו, ויחד עם זה אנחנו יכולים כן להתקשר למעלה מהמרחק הזה בתכונות שלנו ושלו בתהליך מיוחד, לעשות איזה גשר על פני התהום הזאת בינינו.

ולכן העבודה שלנו היא בעליות וירידות, ובבירורים, כי כל זה צריך להתגלות. ואנחנו צריכים להיות מוכנים לסבול את כל המצבים הלא נעימים האלו, במיוחד אלה אפילו לא מצבים של ייאוש, אלא מצבים של בלבול, חוסר אונים, שאדם לא מרגיש את המציאות שלו, איפה הוא נמצא בדיוק. וכל זה האמת שבונה בו הכנות לחיסרון, לבקשה האמיתית שהיא נקראת "העלאת מ"ן". ברגע שהוא יכול להעלות את הבקשה שלו בתור מ"ן, "מי נוקבין", שמלכות שלו, הרצון לקבל שלו רוצה להידבק לתכונת הבורא, תכונת הבינה, א-לוהים זה בינה, אז כבר יש לו העלאת מ"ן ומקבל על זה תשובה.

שאלה: איך פותרים את הנושא הזה שהבורא הוא גם אמצעי וגם מטרה? למי אני מדבר?

זה בדיוק מה שאמרתי בתחילת השיעור, שאין לנו עדיין איזו דמות, תיאור של מי זה בורא, מה זה בורא. עד שלאט לאט זה מתברר דווקא על ידי חיבורים וניתוקים מרחוק, לאט לאט, יותר ויותר, עד שמצטייר בנו איזה ציור רגשי. ודאי שזה מצטייר בנו, ולא שזה הוא, אלא איך שמצטייר בנו. כמו שכל דבר שאני רואה בעולם, פיזיקאים אומרים שזה גלים שנמצאים סביבי, כימאים אומרים אולי שזה תהליך בחומרים, וכן הלאה. עד שאני מתאר בתוכי את הדמות של העולם, דמותו של הבורא, וזה מתבהר מתוך התהליך. גם אי אפשר להעביר את זה מאדם לאדם.

תלמיד: מה זו ההתעוררות הרגשית הזאת שיש באדם?

התעוררות רגשית היא שייכת לאדם, זה נקרא "חלק א-לוה ממעל". הבורא החדיר את הרשימו, ואנחנו לומדים מ"פתיחה לחכמת הקבלה" מה זה נקרא "רשימו", כלומר רושם מהמצב שהיינו פעם בחיבור עימו. והרושם הזה, הרשימו הזה, הוא נמצא בנו ומושך אותנו קדימה לחזור לשורשו, לבורא, בגלל שזה רשימו ממנו. האנשים האלה שיש בהם את הרשימו הזה והוא מתעורר בהם בפועל, בכל אחד יש את הרשימו הזה, אבל תלוי אם הוא מתעורר או לא, אם מתעורר בהם, זה נקרא "ניצוץ שבלב", "חלק א-לוה ממעל". ואז האדם משתוקק ומגיע לחכמת הקבלה.

כשמתחיל לממש את הרשימו, הוא לא יודע בדיוק על ידי מה ואיך, אבל כשמתחיל להיות שייך לתהליך, כאן כבר נדרשת ממנו השתתפות עצמית, וכך מתקדם. אם יש לו סבלנות, כי זה לוקח שנים, הרבה שנים, כמו שכותב בעל הסולם, גם עשרים וגם שלושים שנה, אז הוא מגיע לדבקות. וגם בדבקות יש לו מדרגות עד שמגיע לגמר תיקונו.

תלמיד: יש מושג שנקרא "האנשה", שהופכים משהו לבן אנוש. ויש לפעמים איזה מין יחס כזה לבורא שמשתמשים בו הרבה, "הבורא אמר, הבורא עשה, הבורא הביא".

כן, ודאי. זה תמיד כך בכל דבר. כמו שאתה מתייחס, להבדיל, לחיות, או שאתה מתייחס אפילו לדברים דוממים, נניח לאוטו שלך, לא חשוב למה, אתה איכשהו משייך להם את האופי שלך, את הצורה הפנימית שלך. זה תמיד כך, אחרת לא היינו יכולים להתקשר עם שום דבר. גם לאוויר, לרוח, למזג אוויר, לכוכבים, לא חשוב למה, אתה מדביק אליהם משהו ממך ואז אתה מתייחס לזה. כי אם לא היית יכול להדביק אליהם משהו משלך, לא היית יכול לזהות אותם בכלל, לראות אותם, להרגיש אותם. כך אנחנו. ולכן זה שאנחנו נמצאים בחברה ויכולים בחברה דווקא לשחק כך שכל אחד רואה כמה שהוא מדביק לאחרים את הצורה שלו, וכמה אחרים עושים את זה לו ונמצאים בקשר הדדי כזה, אז הוא מתחיל לאתר את הטבע שלו.

שאלה: הרגשתי שהשאלות ששאלת בהכנה לשיעור מעמידות אותנו כעשירייה במבוכה. במהלך השבוע עשינו גם את הבירור הזה לגבי התפילה. כי בעצם אנחנו צריכים להפשיט את עצמנו כלפי החברים. זאת אומרת האם באמת יש בי תפילה? האם באמת יש בי למי לפנות? מצד אחד, התשובות לשאלות האלה הן ברורות אצל רובנו, ומצד שני צריך לשחק כלפי החברים. צריך לשחק כאילו יש למי לפנות, כאילו יש לי חיסרון, כאילו אני בוער כל הזמן. איך נכון לברר את זה?

אני לא יודע, תראו מה שהבורא עושה, מה הוא יכול לעשות יותר? הוא מביא לך חיים קשים, הוא מביא לך ייאוש מהחיים, הוא מראה לך עד כמה החיים האלה לא שווים כלום ואין להם שום המשך ותוצאה באמת ממשית. שאין לך אחרי מה לרוץ, ואין לך מה להשיג, אלא אתה יכול רק דבר אחד, לסתום את עצמך בכל רגע שאתה מתקיים כדי שלא תחשוב על שום דבר, שתירדם מה שנקרא, זה נקרא "לשחות בזרמי החיים כדאתמול". זו העזרה ממנו. כשאדם נכנס לייאוש כי מה יש לו, אז בעל כורחו הוא מחפש איך הוא יכול להינצל מזה, והבורא בזה מקרב אותו. הוא לא יכול לקרב אותו יותר, הוא לא יכול, כי אחרת זה יהיה לא על מנת להשפיע.

תלמיד: כן, זה ברור. איך נכון לברר דבר כזה בתוך העשירייה? אלו כאילו דברים פנימיים שהאדם עובר בצורה מאוד אינטימית.

כולם עוברים, אין כאן אינטימי. אין לכם שום דבר אינטימי. הכי אינטימי זה מה שאתם תגלו במרכז העשירייה ביניכם. זה הקשר האינטימי עם הבורא, וזה אתם יחד.

תלמיד: האם נכון לבוא לעשירייה ולהגיד, איפה הבורא שלנו, איפה התפילה שלנו, לא חסר לנו? הבירור הזה עלה בעשירייה וראינו שחברים נבהלים ואומרים, "האם באמת אתם מתפללים, באמת יש לכם חיסרון לאהבת חברים?”.

על זה שאלתי לפני השיעור, בהכנה לשיעור, האם יש לנו עם מה להתפלל ואם יש לנו למי להתפלל? שתי השאלות האלה הן העיקר. ברגע שיהיה לנו עם מה להתפלל, על מה לבקש, ויהיה לנו למי לפנות עם הבקשה הזאת, גמרנו. כל היתר נעשה מלמעלה, אבל במידה שאתה מבקש ובמידה שאתה מכיר למי אתה פונה. אתה צריך לעורר את החסדים ממנו, שהוא יענה לך. למה? הוא לא צריך את זה בעצם, אלא אתה צריך לעורר את הרחמים שלו, כי אז יהיה לך כלי מלא באור החסדים שתהיה מוכן לקבל ממנו גילוי. ואז אתה מבקש את הקרבה שלו, כדי שתוכל לעלות למעלה מהאגו שלך, בצורת ההשפעה אליו, וכך להיות קשור. זאת אומרת, כאן בבירור התפילה, בנטייה לזה, אתה בונה את עצמך.

תלמיד: כשאנחנו באים כעשירייה לעסוק בבירור התפילה, אנחנו צריכים להציג לחברים מצב שכל אחד צריך להראות שזה חסר לו, ושהוא בוער ושיש לו למי לפנות, או שאנחנו צריכים לשים את הדברים על השולחן ולהגיד בוא נברר מה חסר לנו?

בעשירייה צריכים לעסוק בזה בעדינות, מפני שכל אחד נמצא בעליות, בירידות, ובהתפתחות משלו, עד שאתם מוצאים דווקא בפנייה לבורא את הנקודה המשותפת הזאת של מרכז עשירייה. זה מתבהר אך ורק בפנייה לבורא. שקודם אתם מכוונים אליו, ואחר כך מחפשים. אז איך אנחנו מגיעים? עם איזה חיסרון? עם איזו בקשה? איך אנחנו מאתרים אותו בבקשה הזאת ובחיסרון הזה? זאת אומרת אתם מתנתקים מה"אני", כל אחד, ומחפשים כאן משהו משותף, איך אנחנו עושים את זה. בנטייה כזאת אתם סוף סוף מארגנים את מרכז העשירייה והחיבור.

שאלה: אם אתה שואל נניח האם יש לי תפילה? האם צריך לענות בסדנה לגבי התפילה האישית שלי, החיסרון שלי, למרות שאני לא מרגיש כלום?

איזה חיסרון אישי יש לך? מהו אנוש? איזה חיסרון יש לך שאנחנו לא לומדים בחכמת הקבלה? החיסרון שלך, אם אתה לא מדבר על דברים בהמיים, שזה אישי לכול אחד ואחד עד כמה הבהמה נמצאת במצבים שונים, זה לא מעניין אף אחד. כי בטוח שאלה הצורות האגואיסטיות שמנגנות בנו, בכול אחד ואחד. אלא הצורה שאנחנו מחפשים בכול אחד ואחד, היא עד כמה הוא נמצא בנכונות להשתוקק ולהגיע לחיבור, לפנייה לבורא. אז מה יש כאן אינטימי?

תלמיד: לא. אני מברר אם אני עונה בכנות או שאני משחק בסדנה? אני יכול להגיד נניח, שאם אני מדבר בכנות במצבים מסוימים, אין לי שום תפילה, לא חושב עליכם, לא חושב על הבורא, מעניין אותי הכול חוץ מכם. שלום ולהתראות.

אתה אומר את זה, ואחרים יכולים להגיד אותו הדבר, כדי שאתם תבררו את נקודת האמת שזה מה שיש לנו. אבל תמשיך. מה אתה רוצה להגיד להם? שאתה נמצא בתוך האגו שלך ומצפצף על כולם, כמו שהאגו שלך, "החמור" הזה שנמצא בך קובע לך, ואתה עוד מתגאה בזה? מה אתה אומר לנו? "הכוח הרע שבי כך אומר ושולט עלי. כך אומר לי פרעה הזה". זה מה שהוא אומר וכולם יגידו אותו הדבר.

יכול להיות שישנם רגעים כאלה שאנחנו כן צריכים לגלות את האמת בשליטת פרעה, כדי להתחבר בינינו ולשנוא את הפרעה הזה שמתגלה מתוכנו. עד כמה הוא שולט ורוצה להכניס אותנו לחיים בהמיים עד שאנחנו נמות, ודווקא על ידי זה שכך אנחנו נדבר אחד עם השני, ויש כאלה מצבים, אנחנו נוכל לעורר את הרע הזה המשותף ונוכל להתעלות מעליו. אז מה? נישאר בתוך זה? נקלל וזהו? ככה כמו כל העולם?

יש המון אנשים שמקללים את העולם, ואת החיים שלהם ואת הכול, אז גם אנחנו? במקום להתעלות מעל זה כי קבלנו הזדמנות, אנחנו נכנע כלפי החמור הזה, כלפי פרעה?

תלמיד: זה כביכול הקו העדין הזה שהרבה פעמים מורגש שלך זה ברור. למשל, כשאתה אומר "לפעמים צריך להעלות את זה".

כן.

תלמיד: מה זה "לפעמים"? מתי כן? מתי לא?

אתם קובעים. יפה.

שאלה: אין "אתם".

שאלה יפה. העשירייה צריכה לקבוע, אבל "היום, עכשיו, רבע שעה, או עשר דקות אנחנו מדברים על כמה שהחמור הזה שולט עלינו". אתם קובעים ולא נותנים יותר [זמן] ושמים סטופר לעשר דקות. וכל אחד מקלל. אני אומר ברצינות, ואז כולם מבינים, וכל אחד מבין במה הוא נמצא.

אם אתה נכנס לזה לבד זה אסור, כי אתה לא יכול לצאת לבד, כי אז אתה זורם עימו ומי יודע מתי אתה ואיפה תצא מתוך התחתית הזאת. מה שאין כן, עם הקבוצה אתם קובעים עם הסטופר. עשר דקות. זהו. גמרנו. "אנחנו מבינים שנמצאים במצב כזה. יופי. איך עכשיו, אחרי עשר הדקות האלה, בעשר הדקות הבאות, אנחנו חושבים דווקא ההפך? עד כמה אנחנו מאושרים שיש לנו קשר עם הכוח העליון", ועשר דקות מדברים על זה. זה נקרא שאנחנו שולטים על הזמנים ולא שהם שולטים עלינו.

תלמיד: מה שאמרת עכשיו יכול להיות כמשימה וזה מאוד ברור כעשירייה שאנחנו יכולים לממש את זה, כי אתה אמרת. אבל כשאתה אומר לנו "תחליטו" זה לרוב לא קורה.

יש לכם ש"ץ ויש לכם גבאי, הם צריכים לקבוע ש"היום אנחנו עושים כך". אז תעשו פעם בשבוע עשר דקות כאלו.

תלמיד: כן. אבל את זה עכשיו אמרת.

רב"ש כותב שאדם צריך להחליט שעכשיו הוא נכנס למצב כזה וכזה והוא באמת מחליט לכמה זמן.

קריין: יש ברב"ש ב', "סדר עבודה מבעל הסולם". הוא כותב,

"ח. עיקר העבודה הוא ללכת בקו ימין, היינו שלימות, כלומר עד כמה שיש לו קצת אחיזה ברוחניות, הוא צריך להיות שמח בזה שזכה שה' נתן לו מחשבה ורצון לעשות משהו ברוחניות.

ט. וגם ללכת בקו שמאל. וזה מספיק חצי שעה ביום, היינו שיעשה חשבון לעצמו כמה הוא מעדיף אהבת ה' על אהבה עצמית. ובשיעור שיראה את החסרונות יתן על זה תפלה שה' יקרב אותו באמת, שדוקא על ב' קוים האדם יכול להתקדם."

אבל הוא קובע לחצי שעה. אמנם חצי שעה ביום זה הרבה אבל זה כהכנה לתפילה, שמלכתחילה נכנסים לזה לא כדי לקלל, אלא כדי לדעת מאיזה מקום אנחנו יכולים להודות לבורא, לעלות אליו, לבקש ממנו. כי בקשה בלי שאתה פונה כלגדול וכלמאציל זה לא עובד. זאת חובה.

תלמיד: אני רוצה לשתף שבעשירייה שלנו לפחות, יש אתגר לקחת את המילה "תדונו ותחליטו". הדיונים אצלנו, בדרך כלל, מסתכמים בהרבה דעות.

לא. אין דבר כזה "תדונו ותחליטו". אלא אנחנו צריכים לקבוע בדיוק את הזמן ואת הנושא.

תלמיד: אנחנו לא מצליחים לעשות את זה. לפחות בעשירייה שלנו, זה מאוד קשה.

יש לכם גבאי או לא?

תלמיד: יש גבאי וש"ץ שמתחלפים כל שבוע. אני רק אומר שבחיים האמיתיים יוזמות כאלה זה כמעט בלתי אפשרי לממש.

תנסו לשחק את זה. זה עניין של משחק. אתם אומרים "עכשיו אני צריך לבכות". אז אני בוכה. כמה? עשר דקות. אחר כך "אני צריך לצחוק". כמה? עשר דקות. תנסו לעשות כך ואז אתם תבינו שעל ידי הסביבה אתם יכולים באמת להיכנס גם לבכי וגם לצחוק. על ידי הסביבה תוכלו לעשות את זה ואין שום דבר חוץ מזה והסביבה קובעת לי את כל המצבים. תנסו. אלה תרגילים.

תלמיד: אם התרגיל הזה בא ממך הוא יקרה היום. אם היום הש"ץ או הגבאי של העשירייה יביא את זה כיוזמה, זה לא יקרה. זו הבעיה, זה הקושי. אני רוצה לפתור את זה.

אני לא קובע מה נושא השיעור. לא חשוב לי. אתם קובעים. אני מעוניין שדווקא ינהלו אותי. זה דווקא טוב לי. למשל, ביום ראשון יש "ערב איחוד", אני עדיין לא יודע על מה מדובר. עדיין לא שלחו לי את החומר.

אתה מבין? דווקא ההפך. זה כל כך טוב שיש מישהו אחר שחושב ואתה מבצע. זה לא שזה פותר אותי מהבעיות. לא. כי אני בסופו של דבר אהיה אחראי על ביצוע השיעור או משהו, אבל מה יכול להיות יותר טוב מזה? אז מה שהקבוצה קובעת זה, "עד כמה זה טוב שהם קובעים". ואני לא אדם שאוהב שמנהלים אותי. אבל ברוחניות זה מצוין. כי זה כבר תיקון. לא חשוב מה שהם חושבים, מה שהם מבקשים. אם הם דורשים, זה כבר תיקון אם אני מבצע.

שאלה: אני רוצה לברר נקודה שחבר שהוא ש"ץ קובע לעשירייה, "רב אמר שהוא נתן כבר הכול בשיעורים ועליכם רק להתחבר. אז בואו נצא בשעה השלישית מהשיעור ונתחבר". אבל העשירייה לא מסכימה. האם בכל זאת אנחנו צריכים לעשות את מה שהוא אמר?

לא. ש"ץ לא יכול להפר את כללי השיעור. זה לא במסגרת שלו. הוא יכול להגיד לכם "בואו בכלל לא נלמד. נעשה משהו משלנו" וכן הלאה? לא. מה פתאום? הוא גם לא קובע במה תעסקו, הוא רק צריך לעורר את התפילה, אבל לא שהוא תופס חצי שעה או כמה זמן למה שנראה לו. זה בכלל לא תפקידו.

תלמיד: אמרת ש"יש לכם ש"ץ, שהוא יקבע". אם העשירייה לא מסכימה, אז הוא לא צריך לקבוע.

ודאי שלא. במקום שיעור, לא יכול להיות שום דבר. אנחנו עכשיו נמצאים עם כל הכלי העולמי, אין יותר, אין מפגש יותר חשוב. אלא גם לנו יש כמה חכמים, וגם אני שמעתי שאין ברירה, הם מתאספים ועושים אספות ומפגשים, כדי לתכנן משהו. אם זה דברים חשובים שאין ברירה, אז מילא. אני לא כל כך מסכים עם זה, אבל מאין ברירה. זה היה כך גם אצל רב"ש. אבל בכל זאת, אין תחליף לשיעור בוקר אפילו שאתה לא מבין, אפילו שאתה לא אוהב ללמוד איזה חלק.

תלמיד: מתוך מאמרו של הרב"ש, "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה".

"כשהאדם מתגבר ומבקש עזרה מה', לאחר שכבר בא לידי החלטה, שיש לו מזיק בלב, הנקרא "רצון לקבל", ואין בידו לצאת ממנו, היינו לאחר כמה עליות וירידות שהיו לו, ולבסוף הוא רואה, שנשאר בערום וחוסר כל, אז תפלתו היא בעומק הלב, כלומר שהוא רואה אם אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו".

זאת אומרת, אם לא הגיע למצב שאין לי ברירה רק לפנות לבורא, הוא לא גמר את הדרך. הוא לא גמר. אז הוא נופל באמצע הדרך, יוצא, אבל לא גמר. הדרך היא צריכה להימשך עד למצב שהוא רואה שחייב לפנות לבורא, ואז ברור לו למי הוא פונה, וברור לו עם מה הוא פונה.

"והגם שהאדם יכול לומר, שהוא מאמין "למעלה מהדעת", שרק הקב"ה עוזרו, אבל בתוך הדעת אין לו הרגשה כזו, מטעם שהאדם יודע, שהוא בעצמו נתן הכוחות והיגיעה להשיג משהו ברוחניות. מה שאם כן בזמן שהאדם, לאחר כל היגיעות, הוא רואה שאין הוא מסוגל לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, אז הוא רואה בתוך הדעת, שרק ה' יכול לעזור לו."

זאת אומרת, מתגלה לו כבר בבהירות מכל מה שהוא עבר, שאין כאן שום מציאות אחרת שיכולה לעזור לו. שרק כוח עליון הוא שקבע לו כל התנאים, כל צורות האופי שלו, הוא העביר אותו דרך כל מיני מאורעות בחיים, בלבל אותו, נתק אותו וחיבר אותו, ואת כל מה שעשה עשה, הוא עשה את זה אך ורק כדי להביא אותו למצב שאין יציאה ממנו, רק לצעוק, רק לבקש. אבל כבר ברור לו יותר שהוא מבקש, וממי לבקש.

"נמצא מה שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו", אין הוא צריך להאמין בזה "למעלה מהדעת", כמו שסתם עובדי ה', שמקיימים תו"מ, שהם מאמינים "למעלה מהדעת", שכך הוא, שהבורא עוזר להם. אלא, באלו אנשים, שהם רוצים לעבוד בע"מ להשפיע, אצלם זהו בתוך הדעת,"

הם הגיעו לזה. זה לא שיש בהם, ואין באחרים. הם הגיעו לזה ביגיעה רבה משך הרבה שנים.

עד כדי כך, שהם צריכים להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול לעזור להם לצאת משליטת הרצון לקבל."

(רב"ש - ב'. מאמר 24 "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה" 1991)

זאת אומרת, את הדרך שלנו אפשר לחלק לשניים. שאדם מתייגע בכל מה שרק אפשר בקבוצה, בלימוד, בהפצה, בכול, ועובר כל מיני מצבים, מזרז את הזמנים, את המצבים שלו שהוא עובר, עד שהוא מגיע למצב שבאמת מצד אחד הוא מרגיש חוסר אונים שאין שום דבר שיכול לעזור לו, מצד שני מתגלה בכל זאת שהוא יכול לפנות לבורא, שהוא יותר ויותר שייך לבורא.

לפני זה הוא לא הרגיש שבכלל הוא שייך אליו, שיש הבורא שמנהל אותו, מנהיג אותו. לא היה קשר, איזה חוט בין מה שהוא עובר לבין הכוח העליון. הוא לא מרגיש את החוט הזה. ופתאום מתחיל להתגלות שיש קשר, שיש מישהו שמנהל אותו, עושה עימו כל מיני מצבים, ואז בהתאם לזה אדם מגיע להיווצרות התפילה.

שאלה: קודם כל אנחנו רצינו להגיד לך שאנחנו בהודיה גדולה על התקופה האחרונה, אנחנו מרגישים שדיברת ממך לתוך העשירייה שלנו.

תודה.

תלמיד: ועזרת מאוד בתקופה אחרונה. רציתי לדבר אתך בדיוק על הנושא הזה שדיברת עכשיו. בדיון האחרון, או בבירור האחרון, ניסינו לראות איך אנחנו יכולים להגיע ביחד לתפילה משותפת.

זה עיקר הבעיה.

תלמיד: ניסינו להתחיל מנקודה כזאת שאמרנו, שיש מצבים בין חברים בודדים. זאת אומרת, תמיד כשאנחנו מנסים להתחבר, אז מתוך פעילויות כמו מהפצה, מעבודה, לפעמים מתגלות מחלוקות בדרך שלנו. יש איזה מרחק בין אנשים, שזה טבעי וזה ברור.

מה זה שייך לעשירייה?

תלמיד: זה בדיוק השאלה. כי מה שמתגלה זה שיכול לעבור מצב ביני לבין חבר, ואני נמצא בתוך העשירייה, זאת אומרת אנחנו חושבים שהמצב הזה זה מצב של עשירייה בכלל, זאת אומרת זה שביני לבין חבר מתגלה מרחק.

איזה מרחק? גשמי. בזה שאתם עושים הפצה או משהו במרכז שלכם. בקיצור, דברים גשמיים. מה זה שייך לדרך משותפת לבורא? הוא קלקל לך דרך לבורא?

תלמיד: לא. אבל נוצר מקום שבו מורגשת שבירה ביני לבין החבר. מורגש שאני בביקורת עליו, שאני בשנאה כלפיו.

בסדר? מה הלאה?

תלמיד: על מצב כזה אני יכול להסתכל עליו כמצב פרטי שבו אני צריך לעשות את העבודה, ואני יכול להסתכל עליו כמצב של עשירייה. בגלל החיבור שהעשירייה לוחצת פנימה, נוצר איזה מצב.

גם זה נכון, וגם זה נכון. המצב הפרטי שלכם, הוא גם המצב של העשירייה.

תלמיד: השאלה, האם אנחנו יכולים להתחבר כעשירייה סביב המצב הפרטי הזה?

אני לא יודע. אתם לא תוכלו לעשות שום דבר, לפני שאתם קובעים שזה בא מלמעלה.

תלמיד: קבענו.

מה זה "קבענו"? אם זה בא מלמעלה, מה אתם עושים? בסדר, אני עכשיו נמצא עם החבר שלי בשנאה, לא חשובה הסיבה, יש שנאה, יש דחייה, אני לא יכול להסתכל עליו. מה הלאה?

תלמיד: זה בדיוק העניין. גילינו שיש מצבים שהם סטטיים. זאת אומרת, שאם אני בשנאה מול חבר, אני יכול להיות שנה בשנאה מול חבר.

לא, אז אתה לא מתקדם.

תלמיד: נכון. אבל זה מצב קיים.

כאילו שאתה יוצא לחופש מהרוחניות.

תלמיד: נכון.

בסדר, אז יצאתם לחופש.

שאלה: אבל השאלה פה, איך העשירייה נכנסת לנושא הזה?

גם עשירייה נמצאת בזה? היא כבר לא יכולה להיות, כי אין עשירייה. את זה אתם צריכים להבין. ואיך אתם לא מבדילים בין גשמיות לרוחניות? מה זה ששם בהפצה או במשהו, יש לנו משהו. אנחנו לא יכולים להבין שזה גשמיות, וזה בורא עושה כדי שאנחנו נתחבר יותר לרוחניות? אין סיבה אחרת. מטרת הבריאה היא קובעת את כל החיים שלנו, רוצים או לא רוצים. אם אתה רוצה להתנתק מזה, אתה נמצא בחיים כמו בהמה. אם אתה רוצה להתחבר לפעולות הבורא, אתה כאדם. אז תקבע את עצמך כאדם.

תלמיד: אני חושב שאת התיאוריה אנחנו מכירים. אבל אני מדבר על מצבים הלכה למעשה.

הלכה למעשה צריך להיות גם ש"צ, גם גבאי, וגם כל החברים שהם כולם שומרים כך כל אחד על כולם, ולא מסכימים עם זה.

תלמיד: זאת בדיוק הנקודה.

אפילו שאחד נופל, בפרט כשיש איזו מחלוקת בין כמה חברים, זה צריך להיות ברור לכל העשירייה. וכל החברים האלה חייבים לדווח שיש ביניהם בעיה, כי בזה הם בעצם מעכבים את כולם.

תלמיד: מצוין, הגענו בדיוק לנקודת הבירור. זאת אומרת, בהנחה שיש לי מצב מול חבר, ואני כנראה תקוע איתו הרבה זמן, אני לא עושה איתו כלום, זה מצב של העשירייה. אז קודם כל אמרנו, שבאמת צריך לשים את המצב על השולחן. מה קורה במקום הזה, שבו מתגלה איזו שבירה בינינו?

אז מה?

תלמיד: איך סביב זה אנחנו מגיעים לסוג של עבודה משותפת בתוך העשירייה?

העשירייה צריכה לבוא אליכם ולהגיד, "מה איתכם? אתם שוכחים שהבורא משחק איתכם? שהוא מסכסך ביניכם? שכחתם את זה? בוא נחזור יחד".

תלמיד: נכון. אבל עדיין, הבורא מסכסך בינינו בשביל שניקח את המצב הזה ונשתמש בו.

כן.

תלמיד: זאת אומרת אנחנו צריכים לבוא וביני לבין החבר.

להתעלות למעלה מהמצב הזה בחיבור. ובחיבור הזה אתם צריכים לגלות, ושכל העשירייה תשתתף, כולנו צריכים לגלות מצב חדש.

תלמיד: נכון. אז אם קרה לנו שבתוך העשירייה התגלתה מחלוקת, אנחנו עוצרים, אין עוד מלבדו, ברור לנו שהבורא משחק, הבורא בינינו. האם אנחנו יכולים ליצור סביב זה תפילה? כי יש התנגדות מאוד גדולה.

אם ברור שזה מהבורא, איזו התנגדות יש? צריכה להיות הודיה על כך שעל ידי החיכוך הזה הוא מקדם אותנו. אתם נשארים עדיין במחלוקת למרות שברור שזה בא מהבורא? מי אתם חושבים שאתם? כל אחד מכם חושב, אני סובל ממנו, או אני שונא אותו. מי אתה? קופסה ריקה, מה שמכניסים בך זה אתה. מה יש לכם? כל אחד חושב שהוא אישיות, ש"אני לא מסכים". מה זה אתה לא מסכים? אין בך שום דבר שיכול להסכים או לא להסכים. חתיכת רצון לקבל, שלפי כמה נתונים שנותנים לך, לפי זה אתה קופץ. אתם לא מכירים בכלל, ולא מגיעים להכרת הרע. אתם מדברים כמו ילדים.

בקיצור, את כל הדברים האלה חייבים להביא לבירור כאן או למישהו שיטפל בכם, אבל כך להתייחס זה לא נכון, אז מה יקרה?

תלמיד: אני חושב שאני לא מחדד מספיק את מה שקורה.

הכול כאן מאוד פשוט, אין מה לחדד. הקבוצה חייבת להיות רגישה לזה שכמה חברים נמצאים בכסאח ביניהם. הקבוצה חייבת כל הזמן להיות עם היד על הדופק ולהפסיק את זה, לנענע את כולם ולהגיד, "תראו איפה אנחנו נמצאים, מה אנחנו, הולכים לפי תופעות בהמיות או שאנחנו משתמשים בהן? הבורא משחק איתנו כדי להעלות אותנו לדרגה רוחנית"

תלמיד: זו בדיוק הנקודה, איך משתמשים בנקודה הזאת, בהנחה שהחברים מטרתיים ומבינים את כל מה שאמרת עכשיו, הם באמת חברים גדולים.

הקבוצה חייבת כל הזמן להיות בנקודת ביקורת, בבירור. אני מבין שכל אותם האנשים שנמצאים קצת באיזה כסאח ביניהם, לא ידברו, לא יגלו את זה, כי הם נמצאים בתוך ההרגשה הזאת, בתוך הכבדת הלב. אבל הקבוצה צריכה להיות רגישה לזה, ובמיוחד הש"ץ והגבאי.

אני אגיד לכם, במה העניין תלוי, בשבועיים אחרונים אני נכנס ומציץ לזומים של הקבוצות, שנפגשות חמש פעמים ביום. וגיליתי שרוב הקבוצות כמעט לא נפגשות. או שמגיעים שניים, שלושה מתוך העשרה וגם זה בקושי, ואז הם קוראים איזה פסוק. מה זה פסוק, בשביל מה אני צריך פסוק? אני צריך משהו שיעורר אותי ליחס נכון לחיים שלי, לעשירייה, לבורא.

שלושת הנקודות האלה, אני, קבוצה, בורא, אני צריך לעורר את ההסתכלות הנכונה. לכן אני מגיע למפגש הזה. כשקוראים סתם איזה פסוק והולכים הלאה או מין דברי התעוררות מתוקים.אולי גם זה טוב. אבל גיליתי שיש המון עשיריות שבהן נמצאים אולי שניים שלושה בקושי, או בכלל לא, אז בשביל מה לכם את זה?

אני מזהיר אתכם. אם אתם לא תכוונו את עצמכם קדימה מתוך העשירייה שבינינו, לא יקרה שום דבר. מתקדם מי שרוצה להתקדם.

שאלה: בקטע האחרון שקראנו כתוב "אצלם זהו בתוך הדעת, עד כדי כך, שהם צריכים להאמין למעלה מהדעת". החלק הזה בלבל אותי.

אני מבין, ולא יכול להסביר. עוד לא הגעת לזה, מה אני יכול להסביר? מה שקודם היה נראה לך שזה בלתי אפשרי, עכשיו ברור לך שזה אפשרי. דווקא ההיפך.

שאלה: דיברת על הזומים, באמת עכשיו גם בקבוצה שלנו יש הכבדת הלב. לפעמים גם אני מתחבר לתורנות רמח"ל ואין אנשים.

לגבי תורנות רמח"ל אני לא יודע, זה משהו חדש שאתם קבעתם. אבל לפחות להתחבר בזומים האלו לחמש דקות. וצריכים להכין ממש דברים שיחדשו לי את הכוונה לאני, קבוצה, בורא, את זה.

תלמיד: בקשר לזומים שלנו, באמת מורגש שלא יודעים מה לעשות, איך להביא את החברים. כלומר, מי שנמצא נמצא, אבל איך מביאים את אלו שלא נמצאים? אנחנו לא מצליחים.

אני חושב שאם תהיה התעוררות בכל זום וזום בצורה נכונה, וזה לא פשוט, אבל בכל זאת אם תשתדלו לעשות את זה, הם יתחברו.

תלמיד: מה לעורר, במשחק כאילו אתה מתכוון?

אתה תחפש במה לעורר. אבל אני בתור זה שצריך התעוררות אחכה עד שיהיה זום.

תלמיד: זאת אומרת להכין את עצמי כל הזמן?

כן, וגם לי יש הפרעות, מכניסים לי צילום בזמן שיש זום, אז אני לא יכול להופיע, ואני מתרגז, אבל מה לעשות?

תלמיד: בקשר למה שהחבר אמר, אם יש שנאה לחבר, כלומר בראש שלי יש לי עליו טענות, ויכול להיות שעל כולם. ואמרת שדווקא בהכבדת הלב אי אפשר לשתף את העשירייה, אז מה עושים?

מה זה אסור לשתף את העשירייה?

תלמיד: בשביל התפילה, לא סתם בשביל הבידור?

לא חשוב לְמָה, אתה חייב לשתף בכל הדברים את העשירייה. יש לי דברים שאני אפילו לעצמי לא רוצה לדבר עליהם, לא יכול לגלות אותם לעצמי שיש בי. יש כאלה דברים בכל אדם ואדם. יש דברים שאני לא יכול לגלות אותם כלפי העשירייה, אבל תתארו לעיניכם שאתם גוף אחד, גוף רוחני, לא גשמי.

גוף רוחני, זאת אומרת שכל הדברים חוץ מהגשמיות, חוץ מהבהמה הזאת, נגיד שהיא כבר מתה, אבל חוץ מזה בכל יתר הדברים אנחנו אחד. מה אנחנו צריכים אם כך, בדברים הרוחניים שלנו להסתיר אחד מהשני, תסביר לי? אני לא כל כך מבין. וזה שאני שונא את החבר במשהו ולא מסכים עימו, ודאי שאני חייב לגלות את זה לכולם, כי אני בזה קוטע את ההתקדמות שלי, אני ממש חותך לי את הרגליים, לא רק לי, פי עשר, זאת אומרת בכמה שאני מפריע להם. מה יש כאן?

תלמיד: גילוי כזה יכול לעורר אותם?

אתם צריכים לחזור ולדבר על זה. שהרוחניות שלנו חייבת להיות כגוף אחד. בהמיות, כאילו שאתה כבר מת ונרקב באדמה. איפה הרוחניות המחוברת נכון להיום, בכמה שאנחנו יכולים לתאר אותה. וכך מדרגה לדרגה יותר ויותר. אז מה זה נקרא עשירייה?

תלמיד: ואיך אפשר לארגן שיהיה שיעור על ש"ץ וגבאי כדי שנוכל לסדר את זה?

ש"ץ וגבאי חייבים לאותו יום שהם נמצאים, או פעם בשבוע אתם מחליפים אותם או כל יום, לא חשוב, הם חייבים לדאוג לאותו יום לעורר אתכם לחיבור הפנימי הזה.

אל תחלקו אותם לש"ץ וגבאי. שניים, שניים אחראים יום יום על המצב הרוחני של העשירייה. אבל הם אחראים, הם מתקשרים, הם מנדנדים, הם ממש דואגים, בעדינות ודאי.

שאלה: זה שאני צריך להכיר בזה שאני שונא את החבר, אם אני מקבל הכרת הרע ולעלות מעל זה, זה ברור.

תן בזה דוגמה לכל הקבוצה, לכל העשירייה. דווקא מתוך זה מגיעה האהבה.

תלמיד: כשאני מראה שאני מתגבר?

"על כל פשעים תכסה אהבה" כן, ודאי, רק כך.

תלמיד: אבל אם אני מראה שאני שונא חבר מסוים, זה לא מגדיל שנאה בתוך העשירייה?

תלוי איך אתה מתייחס לזה. המשפט הזה "על כל פשעים תכסה אהבה" אין פשעים, אין אהבה, אין, בהמיות. ממה מתחילה האהבה, אבל הכוונה הרוחנית, הקשר הרוחני, מזה שמתגלים פשעים.

תלמיד: אז מה הצורה הנכונה לגלות את הפשעים?

כל יום לשנוא את החבר, וכל יום לכסות את השנאה באהבה.

תלמיד: לשנוא, בסדר, אבל מה הצורה הנכונה לגלות את זה כדי שאחר כך אפשר יהיה לכסות את זה?

איך אנחנו עושים את זה? מפני שאנחנו נזכרים שזה מגיע מאין עוד מלבדו, שהוא הסיבה לכל הסיבות.

תלמיד: בסדר, אבל זאת עבודה פנימית.

בינינו. מה זה עבודה פנימית? זה בינינו בעשירייה, אנחנו גוף רוחני אחד.

תלמיד: באיזה פורמט, באיזו צורה אנחנו צריכים, אם בכלל, לדבר על זה, להעלות את המצבים של השנאה בינינו?

בצורה שאתה מדווח על זה לקבוצה, ואתם לא צריכים לברר ביניכם את העניין מי צודק ומי לא, ומה, ואיך. אלא ישנה שנאה, איך אנחנו יכולים לכסות את זה באהבה. תבררו איך ואתם תראו שאין ברירה, אתם לא יכולים. אבל אם עכשיו כול העשירייה מבקשת את העזרה מלמעלה "על כל פשעים תכסה אהבה". האהבה מגיעה רק ממנו, מהבורא.

תלמיד: אם אני קיבלתי מצב שאני עכשיו נגיד שונא חבר, אז אני צריך לבוא לעשירייה ולהגיד חברים אני שונא את החבר?

כן, כי בלעדיהם אתה לא תוכל לפנות לבורא, רק יחד איתם, ואז הוא יענה לך בטוח. לא לך אלא לכל העשירייה. פשוט הוא מגלה ביניכם איזה סכסוך, בעוד כמה דקות הוא יגלה בין האחרים. ועוד בין האחרים, ובין שלושה ארבעה ביחד. או בכלל יפיל על העשירייה הזאת דבר שכל אחד רוצה להרוג את השני. זה לא עכשיו, זה שתהיו גדולים.

תלמיד: ואם חבר בא ואומר אני עכשיו שונא חבר אחד, איך העשירייה צריכה להגיב לזה?

להתחבר לזה כדי לבקש מהבורא.

תלמיד: מה זאת אומרת להתחבר לזה?

להתחבר לצרה הזאת שהבורא גילה, להודות על זה שהוא גילה, כי ודאי שהשנאה הזאת הייתה קיימת מראש, ועכשיו זה התגלה בגלל שמגיע לכם לבקש את הישועה מהבורא. זאת אומרת, זה דווקא אומר על זה שאתם מתקדמים, גילוי השנאה.

תלמיד: לא הבנתי מה זה נקרא להתחבר לזה?

להתחבר, שאתם מתחברים יחד, לוקחים את השנאה הזאת כהזמנה מהבורא לפנות אליו, שיש לו עכשיו הזדמנות להביא לכם על המ"ן שלכם, מ"ד. אחרי כמה פעמים כאלה שאתם תעשו את זה בצורה מודעת, אתם תרגישו שאתם ממש נמצאים בתוך ה"אני קבוצה בורא". "בורא קבוצה אני", וככה זה עובד.

שאלה: ואם לא מתגלה השנאה בין החברים, צריך להתייחס לזה כבעיה?

זו בעיה, שאתם לא ראויים להתקדם.

תלמיד: מה עושים?

לא מגלים שנאה, מגלים כמה שיותר חיבור והשתוקקות קדימה, ואז תתחילו לגלות שהבורא מביא לכם דחיות למיניהן.

תלמיד: אני צריך להגיע למצב שיש לי טענות אישיות כלפי החברים שלי בעשירייה?

לא. לא מגלים רע, מגלים טוב. את הרע מקבלים מלמעלה ואת התיקון מקבלים מלמעלה. אנחנו משתוקקים תמיד לטוב, חס ושלום להשתוקק לרע, אף פעם.

תלמיד: אם אני עושה לעצמי בדיקה ואני מרגיש שנניח לא כל כך אכפת לי באמת, מה אני עושה עם זה?

אז אתה צריך לעשות כל הזמן מעשים טובים.

תלמיד: להביא להם ממתקים?

גם ממתקים, לי תביא ויסקי. מה זה חשוב מה להביא? אתה רוצה לשמח אותם, כן, תביא.

שאלה: מצד אחד אמרת שלא מגלים רע.

מה זה לא מגלים? כלפי הבורא. אם הרע לא מתגלה, אז לא מתגלה, וזה סימן שאנחנו לא מגלים השתוקקות למטרה, לבורא, לטוב. אם מגלים השתוקקות למטרה ולטוב ולבורא, בטוח שכל פעם מתגלה רע.

תלמיד: הרע הזה בא לידי ביטוי בשנאה כלפי חבר.

לא רק בזה, בכלל, כחולשה, כדברים לאו דווקא כלפי החברים, כלפי חברים זו כבר דרגה טובה.

שאלה: אם יגיע כלפי החברים סוג של דחייה, מה צריך לעשות, לגלות את הדחייה הזאת כלפי כולם, שכולם ידעו שיש לי דחייה כלפי חבר מסוים?

כן, כדי שתהיה לנו תפילה משותפת, כי אין אסיר מציל את עצמו מבית האסירים. שיתפללו יחד איתי, עבורי, כל הקבוצה ואז אני אצא מהדבר הזה שאני שונא את החבר, שאני לא מסכים, שאני לא רוצה ושאני לא מבין שזה מגיע מהבורא, שאין עוד מלבדו הוא הסיבה להכול.

זה שאתם מתנתקים ותולים את המצב הנוכחי ואת המצב העתידי בכם, זה נקרא "ניתוק מהרוחניות". זה ניתוק, אתם כבר מתים, בזה אדם מת, אם הוא לא תולה בבורא את מה שקורה לו. בכל דבר ודבר קודם כל תשים את הבורא כסיבה. ואז מתוך זה תחליט מה עלי לעשות, האם אני צריך להתחשבן עם החבר או שאני צריך להתחשבן עם הבורא. זה ההבדל בין עובדי ה' ללא עובדו.

תלמיד: אני רוצה לתת דוגמה מקבוצת קמפוס שאני עובד איתה. היה שם חוסר קשר מוחלט בין החברים, ממש כל המאמצים, סדנאות, לחמם, לא יצר קשר. עד שלילד של זוג שלומד שם נחתכה הזרת ופתאום נהייתה אהבה בקבוצה, דאגה וחיבור, ומאז זה מחזיק כמה שבועות. הם מנשקים אחד את השני כשנפגשים וכותבים בזום דברי השפעה וציטוטים. אבל עד אותה נקודה שהבורא סידר לילד הקטן המסכן שיפגע וילך לבית חולים הייתה אטימות מוחלטת בין האנשים, לא קרה כלום. כאילו צריך איזו עזרה מלמעלה, איזה כוח חיצוני שיבוא ויעורר את השינוי במצב רוח של האדם.

תגיד את זה בצורה נכונה.

תלמיד: שה' יעזור.

לא. למה הם היו צריכים להגיע למצב כזה שרק על ידי פעולה כזאת נוראית הבורא צריך לעורר אותם. גם קודם הם קיבלו התעוררות ממנו אבל לא רצו להתחבר, ותראה על ידי איזה מקרה הם הגיעו לחיבור.

תלמיד: איך מעוררים בלי להגיע לבית חולים, בלי להגיע לצרה, מצב כזה שאנשים ירגישו חום וקשר ביניהם?

זה נקרא "אחישנה".

תלמיד: איך עושים את זה, איך עושים שזה ישפיע על הלב ולא יישאר פורמלי כזה מפלסטיק?

זו יגיעה. זאת אומרת, אם איזו צרה מחברת אתכם, תתחילו לראות במצבכם צרה. זה נקרא גילוי הרע, בלי זה איך אפשר.

(סוף השיעור)

---

1. "אני לדודי ודודי לי, הרעה בשושנים" (שיר השירים, ו', ג')↩