שיעור בוקר 25.01.20 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

להשפיע נחת רוח לבורא – קטעים נבחרים מהמקורות

רציתי קודם לשאול, אתם עברתם שבוע ימים לבד, עם כל מיני דיונים שהיו, שישה שיעורים בכלל לא היו וכל שיעור היה שעה פחות. היה לכם זמן להיות לבד, לדבר. יש לכם שאלות, דברים שיש מה להגיד עליהם?

תלמיד: מורגש שלכנס בולגריה אתה הכנת אותנו איזה חודשיים מראש.

כנס אירופה ולא בולגריה. אירופה, כי המילה הזאת היא מפתח, לסיבה שזאת הייתה הכנה מיוחדת.

תלמיד: ופה כאילו אתה מושך ידיים בכוונה כדי שאנחנו נעשה צעדים מצידנו כלפי הכנס הגדול.

כי כנס בולגריה/אירופה, זה היה כנס של כולם בעצם, כל העולם סביב היבשת הזאת הבעייתית ביותר וכן הלאה, ולכן אני כך [מדגיש]. חוץ מזה רוב הכנסים שלנו היו בהשתתפות רוסים, וכאן אנחנו רצינו שהאירופאים דווקא הם יהיו על הבמה. ולכן זה היה כיוון מיוחד, לחץ מיוחד, שמירה מיוחדת על הסגנון. מה שאין כן עכשיו אני אפילו לא מבין למה אתם נמצאים בדרישה אלי. כי זה הכנסים בישראל, שאתם רגילים לעשות ובהתאם לזה אתם צריכים לדעת מה עושים.

אתם יודעים שאני מזמן לא שייך לארגון, אפילו לא לשיעורים. יש על כל דבר גוף אחראי שעושה את הכול. וכל הזמן אני כאילו שומע לחץ, "למה אנחנו לא בולגריה". מה זה? זה לא מובן.

תלמיד: לא, השאלה לא הייתה למה אנחנו לא כנס אירופה, אלא באמת איך אתה רואה את ההכנה או איזה דגש היית רוצה לראות בכנס הזה, שיהיה שונה. כי מורגש שאתה מביא אותנו לאיזו דרגה אחרת, בכלל בעבודה בינינו, בדרישה לבורא. איך היית רוצה לראות את ההכנה הזאת, מבחינת המיקוד בעבודה בינינו. גם מורגש שצריכה להיות דרגה חדשה בקשר בינינו, בעבודה בינינו לקראת הכנס עצמו, כדי שהכנס יהיה כאמצעי לדרגה חדשה וזה צריך להתבטא כבר בהכנה. וזה כביכול משהו אפור, עוד לא מתברר הקונטור שלו ממש, אם אתה יכול לעזור פה קצת יותר לכוון אותנו לזה. לא שתעשה בשבילנו אלא שתעזור למקד את הדרישה שלנו איפה היא יותר צריכה להיות.

קודם כל, נעים לי שאתם דואגים. וזאת אחת מהמטרות שלי, שאתם תרגישו שהכנס עליכם. וכנס בינלאומי, כנס עולמי, כנס שאתם מארגנים אותו, כנס שאתם קובעים נושאים של השיעור וכל הפעולות, הסגנון שלו, ההשתתפות של גברים נשים, והשתתפות העשירות, כל מה שרק אפשר בכל השינויים שהעולם עובר. כי אנחנו לא נמצאים במצב כל כך טוב שכל החברים שלנו מכל קצוות תבל יכולים להגיע אלינו, אז טוב שמרגישים.

חבל שלא כולם מרגישים, יש חלק יחסית קטן, פחות מחצי, שמודאג מזה ולוקח אחריות ומשתתף. החצי השני, הוא לא כל כך דואג לזה, מתוך כנראה שהוא מרגיש ש"זה יעבור כרגיל". הוא לא מבין שבזה שהוא משתתף ומשקיע, הוא משקיע בתוך הנשמה שלו. מה לעשות, כמה אפשר להגיד את הדברים האלו. זה חבל, זה מאוד כואב. אבל אני בכל זאת אתאפק ולא אדבר על זה יותר מדי. זה דבר אחד.

דבר שני זה הנושא. שאדם בא לחכמת הקבלה הוא לא יודע בכלל לאן הוא בא. נראה לו שהוא בא לאיזה קורס, להכיר משהו, להבין מה מדברים שם וכן הלאה ועוד מעט ייצא. הוא לא מבין שחכמת הקבלה זה לא כמו כל החכמות, שהוא נשאר באותו עולם כמו שחי במשפחה, בעבודה, עם הקרובים, בכל המציאות. הוא לא מודע לזה שהוא נכנס לפתח שבו הוא עובר למציאות חדשה. בלי למות ובלי לעשות שום פעולות פיסיות, אלא הוא מרחיב דעתו ומתחיל מתוך הרחבת הדעת שלו לקבל את המציאות שהיא נמצאת בדרגה אחרת של קליטת המציאות.

כי קודם לא היה מודע לזה, ועכשיו הוא יודע. וזה לא סתם כמו [כלב] לעומת אדם, כי אדם תופס הרבה יותר ממה שכלב וברור לו מה קורה עם הכלב, ולכלב לא ברור מה בדיוק הכוונות של האדם, אלא כאן מדובר על המציאות. מציאות, זאת אומרת כל אותם הכוחות שפועלים עלינו ברמה רוחנית כמו שאנחנו קוראים לזה, כל הכוחות האלה מתגלים ואדם מתחיל לעבוד איתם. הכוח הכללי הזה נקרא "הבורא", ואז מתגלה איך אנחנו יכולים להתקשר אליו, להיות בהדדיות עימו, אני לו והוא לי. וזה כבר מביא את האדם לתפיסת מציאות אחרת, שהיא לא משתנה עם מיתת הגוף, כי לא חל המצב של הגוף על כל המצבים הרוחניים האלה אלא הוא מגיע לתפיסת המציאות האמיתית מה שנקרא.

אז אדם שמגיע ללימוד חכמת הקבלה הוא לא מודע לזה. הוא גם לא יבין אם יגידו לו [משהו] על זה, כי זה עדיין לא בטווח תחום התפיסה שלו, ההרגשה שלו, שמתאר לעצמו מה זה. זה כמו שמדברים אל תינוק, מה התינוק מבין? הוא שומע מילים אבל את מהות המילים הוא לא שומע.

ולכן אנחנו צריכים בהתאם לזה לראות את עצמנו, שאנחנו עכשיו נמצאים בהזדמנות, אני מדגיש, הזדמנות לעבור לתפיסת המציאות החדשה, הרוחנית, ואנחנו נרגיש כוח שעימו אנחנו צריכים לעבוד, שהוא פועל עלינו ואנחנו עליו, שיכולים להתחיל להתקשר עימו בצורה הדדית.

וזה הכול תלוי בעד כמה שאנחנו יחד מגבירים את הכוח הכללי שלנו. לא בכוח הפרטי של אף אחד, אלא דווקא כשאדם נפטר מהסגירה שלו בתוך עצמו ורוצה לצאת מעצמו לקראת החברים, הקבוצה, העולם, בזה כשעושה את הדברים האלה בהכרח קודם כל, קודם באונס ואחר כך ברצון, אז הוא משתדל, משתדל, משתדל ועל ידי כאלה גיחות, הוא קונה איזו הרגשה חדשה, שיש משהו מחוצה לו, שדרך החברים, דרך התרגילים האלו הוא כן מגיע להרגשת הכוח שנמצא מחוצה לו. וזה הבורא שממלא את הכול.

אבל הקבוצה, החברים, הכרחי שזה יעזור לו, לבד הוא לא מסוגל לצאת מעצמו, צריך כוח מבחוץ. וכשאדם שומע את זה, הוא שומע ולא שומע, אבל אם בכל זאת הוא מחייב את עצמו להיות בקבוצה, להתקשר איתם, איכשהו ללכת אחרי הרוב, רוצה או לא רוצה, וודאי שהוא לא רוצה, כי לא יכול להיות שהוא ירצה מלידתו להיות שייך להשפעה, לחיבור, ולכן הוא עושה את זה איכשהו, בסייעתא דשמיא, זאת אומרת, אם יש לו סיוע מלמעלה, אז הוא ממשיך.

אתם יודעים, היו כאן כמה אלפים ויצאו. גם כשאני הגעתי לרב"ש בסוף שנת 79, בשיעורים שלו היו חמישה או שישה אנשים זקנים חלקם עוד היו מזמן בעל הסולם, וזה אחרי כל השנים שעברו, הוא היה אז בן 75 כשהגעתי אליו.

אז היו זמנים אחרים, אבל מה אני רוצה להגיד, שבכל זאת העבודה היא עבודה כזאת שצריכים הרבה סבלנות והעיקר "חוץ מצא" כמו שכתוב. כי אין לך אפשרות אחרת להגיע לאמת, אלא להתחיל את החיים ולגמור את החיים כמו כלב, בבקשה, זה עניינך, זו בחירה חופשית. אמנם הבורא דוחף את כל אחד ואחד איכשהו, אבל עד גבול מסוים שאחריו אי אפשר, אחרת זה לא יהיה אדם, אחרת הוא יישאר מלאך. מלאך זה כלב רוחני, מה יש לו מזה.

ולכן אנחנו צריכים לראות את עצמנו שבכל זאת אנחנו קובעים לעצמנו מסגרת ברורה, ברזל, ולא שאנחנו מרשים לעצמנו לעשות משהו בתוך המסגרת, זה העיקר. ונותנים הזדמנות בזה לבורא שעובד עלינו, יש חלק משלנו שאנחנו צריכים למלאות וחלק מהבורא שהוא ממלא, אבל בתנאי שאנחנו ממלאים את חלקנו. זאת אומרת שמגיעים לבורא, מביאים את עצמנו לשיעור, יושבים, שומעים כמה שמסוגלים לשמוע, משתתפים כמה שמסוגלים ואולי קצת אפילו יותר, בלחץ להשתתף, אבל עד שממלאים את סאת היגיעה.

ודאי שזמננו זמן מיוחד, כזה שכולם מחפשים איך לצאת מהמשבר הגשמי ומהמשבר הרוחני. אבל אנחנו כדור הראשון של הדור האחרון, עדיין נמצאים במצב שגם אנחנו לא כל כך מבינים איפה אנחנו נמצאים וכל העולם ודאי שלא יודע, אתם רואים במה הוא נמצא. כל העולם, עם כל החכמה, עם השכל, עם הטכנולוגיה, עם המדע, עם הכול, תראו ממה הם מתבלבלים ומה הם עושים ואיזו צורת התפתחות, עד כמה היא נבזית.

אבל היא לא יכולה להיות אחרת. אם הבורא לא היה לוחץ על האנושות להתפתח לכיוון רוחני היינו מתפתחים איכשהו יותר טוב, אבל הוא כל הזמן שובר אותנו, הוא לא נותן לנו הצלחה בהתפתחות גשמית. עם כל ההצלחות שלנו בטכנולוגיה, בהכול, אתם רואים שאנחנו ההיפך, כל פעם נכנסים לירידה, נפילה, משבר יותר גדול.

עד שסוף סוף צריכים להכיר שרק האגו שלנו מפריע לנו לחיות, ואם לא נטפל בו אז לא נצליח אף פעם להגיע למשהו. יהיו אולי כמה שנים טובות, שגשוג במשהו ואחר כך תהיה ירידה עד מלחמה, עד אסונות גדולים של הטבע, עד שאנחנו שוב מתחילים מהמשבר הזה איכשהו לעלות, ושוב משבר. זאת אומרת, טוב לא יהיה, אלא רק כדי ללמד אותנו מתוך המצבים האלו שעלינו להבין משהו מתוך מה שקורה. גם עלינו וגם על האנושות בעזרתנו להבין איפה אנחנו נמצאים.

כל העולם בסופו של דבר זקוק להבין איפה נמצאים, לאן צריכים להגיע, איך מתפתחים לאותה מטרה שנקבעה מהטבע, מה הטבע רוצה מאיתנו, הבורא, הכוח העליון, הטבע, ואז אנחנו מגיעים לסיכום שנתי שלנו, מה עושים.

אני חושב שהסיכום השנה מאוד יפה ומאוד טוב. אנחנו ביררנו את השלבים האחרונים לפי ה"לשמה" ונמצאים בפתח. ודאי שלא קל כאן לעשות את הצעד אחרון ב"לא לשמה" ואת הצעד הראשון ב"לשמה", זה ממש המחסום. אבל אנחנו מתקרבים אליו ומתחילים איכשהו לגשש, להרגיש שיש כאן מעבר למצב שהוא מעל מנת לקבל ללהשפיע, ללהשפיע על מנת להשפיע. זאת אומרת שיש כאן מעבר מכוח ששולט עלינו, כוח הקבלה, לרצון שלנו שישלוט עלינו כוח השפעה.

לא כל כך רוצים, לא כל כך מבינים, כן קצת רוצים, לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל ברור לנו שהמעבר צריך להיות דווקא בזה שכוח הקבלה שלנו יקבל איזה איזון, לא שהוא יסתלק, אלא שיתווסף אליו כוח השפעה. ואז אנחנו נעבוד בשני כוחות של הטבע, שלילי וחיובי, כוח הקבלה של הנברא וכוח השפעה של הבורא שיתלבש בנו, וכך אנחנו נמשיך.

איך אנחנו עושים את זה? על ידי הסביבה. אין מה לעשות. לכן נשבר האדם הראשון, המערכת הזאת שהבורא ברא ברצון לקבל, שהוא היה ברצון להשפיע על מנת להשפיע, "מהול" מה שנקרא. וכוח הקבלה התגלה בתוך המערכת זאת, שנפל לעל מנת לקבל. ואנחנו בזכות זה שאנחנו חלקים מהאדם הזה רוצים להיות בני אדם, זאת אומרת לקיים את המערכת הזאת, להביא אותה בחזרה לחיבור. להביא אותה על ידי הבורא ששבר את המערכת והוא מוכן לתקן אותה על ידי מ"ן שלנו, ואנחנו על ידי זה מגיעים להזדהות, לדבקות בו. זה המצב, בזה אנחנו נמצאים לפני הכנס.

יש כאן אתגר מאוד מיוחד, שאני אישית ממש מתפעל ממנו מאוד, כי זו כניסה לעולם הרוחני, להרגשת הרוחניות. ההרגשה הראשונה שהרוחניות נמצאת מחוצה למחשבות ולרצונות העכשוויות שלי, היא מאוד מרגשת את האדם, והיא ממש מושכת אותו למציאות שהיא לא ארצית, לא מהעולם הזה. הוא עוד לא יודע, לא מבין, אבל הוא נכנס למצב שהוא, רק הוא קיים בטבע, ועכשיו אנחנו נמצאים באיזו הכנה מלאכותית שהיא לא קיימת בטבע, והעולם הזה הוא ממש כזה בלבד רק כדי להגיע לתיקון.

אנחנו באים לכנס כדי לחגוג את התהליך הזה, את הכניסה הזאת שנמצאת לפַנינו, וצריכים להיות איכשהו מודעים לזה. לכן אנחנו צריכים להיות עוד יותר מחוברים ומחייבים זה את זה, כי בלי חברים אף אחד מאיתנו לא מסוגל לעשות שום דבר. כל ההתקדמות שלנו זה רק בחיבור, בליכוד בינינו, אז נקווה שזה מובן.

אני לא יודע מה יש לי להוסיף בהכנה לכנס, כמו שעכשיו שאלו. אני לא יודע מה יש לי לשאול, מה להוסיף, מה לדבר, כי אתם צריכים סוף סוף רק לסכם ביניכם מה עליכם לעשות. אני לא יכול להגיד שום דבר חדש, אלא בכמה שאתם מדברים ביניכם, אז דווקא מהדיבור בין החברים אתם יכולים לברר ולהשפיע זה על זה יותר, ואז מתוך הדיבור הזה לראות איך קובעים את התהליך של הכנס, באיזו צורה ומה חדש בו לעומת מה שהיה, כך אני חושב. אם באמת יש עוד, אז בבקשה תשאלו, תגידו.

שאלה: אם ננסה לסכם את המבוכה שקיימת, לא יודע אם זה דבר רע, פשוט זה המצב, או בגלל שאין מה לחדש כרגע כלפי הכנס מצידך, או בגלל שאתה רוצה שאנחנו נעשה.

לא, יש לי הרבה מה להגיד, אבל אני רוצה שאתם תעשו את זה ותגידו לעצמכם, ביניכם.

תלמיד: כן, אז בגלל שאתה רוצה שאנחנו נעשה, יוצא שאתה כמעט לא מדבר על הכנס, ויש ציפייה שהחברים ידברו עליו. הבעיה היא שהזמן היחיד המשותף שלנו ככלי עולמי זה שיעור הבוקר, ומה שקורה, זה שיש לא מעט חברים שלוחצים להכניס יותר סדנאות על הכנס ודיווחים על הכנס בשיעור הבוקר.

גם אתה, לפני שטסת, אמרת באחת השבתות "בואו נעשה אחר הצהריים סדנת 3 שעות על הכנס", אבל כשמגיעים לזה בפועל, לא שאני מאשים, אני פשוט מתאר מצב, אז יש הרגשה לפני השיעור שאתה כאילו אומר, "בשביל מה צריך את הסדנה הזאת, הדיווחים מוקדמים מידי, אם אין שאלות אליי אז אין צורך בזה".

כשאתה לא היית, העברנו חלק מהשיעור שהיה איתך, והיה חלק שהחברים לקחו להכנה לכנס. אני לא חושב שזה מצב שרוב החברים רוצים, רוב החברים פה, אני חושב, היו מעדיפים 3 שעות איתך, אף אחד לא רוצה עכשיו שאתה תיתן שעתיים, מצד שני אין מקום להכין את החברים לכנס, אז יש איזו מבוכה כזאת שלא ברור מה לעשות איתה, זה הכול.

אני מבין. אנחנו צריכים בכל זאת לעשות. אתם שומעים ממני דברי התעוררות, איזו הסברה אולי, אבל לא זה מה שאנחנו צריכים. אנחנו צריכים חיבור בינינו, ולעשות את הפעולה המשותפת הזאת, היא הכי חשובה, אבל זה צריך לבוא מצידכם. אתם צריכים איכשהו לגבש דעה משותפת כללית, מה אנחנו עושים, בשביל מה אנחנו עושים, ומה שהאחד שומע מהשני, אם הוא לא מזלזל, אם הוא מבין שדרך החבר הבורא מדבר עימו, לא דרך המורה, אלא דרך החבר הבורא מדבר אליי, כי דרך המורה אני איכשהו מתבטל, ודרך החבר אני צריך לבטל את האגו שלי, ואז אני שומע את הבורא.

זה הבדל גדול מאוד, ולכן חשוב לדבר ביניכם. נעשה זאת כל יום שעה, רק שלא תברחו. האם חסרה חשיבות עד כדי כך למה שאנחנו עכשיו בונים יחד את הכלי? לא מאמינים במה שמקובלים כותבים, כל אחד מאמין יותר לרצון לקבל שלו?

שאלה: באחת הסדנאות שהיו לנו במהלך השבוע על הכנס, העלינו את הנושא הזה ואני לא רואה שזה מקבל התייחסות. יש שני דברים שמאוד כואבים כבר הרבה שנים, חוץ מהשיעורים שלך בכנס, כל הזמן בכנס יש ואקום, יש הפסקות ארוכות, אין שום פעילות של חיבור, ואז נוצרת אוירה, בתוך הכנס הגדול, שזה סתם איזה אירוע שעובר לקהל החיצוני, לכן הרבה אנשים גם מתייחסים כך לכנס.

אבל מובן שזה לא כך, שדווקא ההיפך, איפה שאני לא נמצא, ממלא את הזמן, שם צריך להיות החיבור והבירור, וממש מערבולת.

תלמיד: חוץ מהכנס שהיה בשנת 2008 שזה באמת היה ככה, הייתה אוירה שמחה, במשך כל שלושת הימים לא היה רגע אחד שהייתה הפסקה. מאז התחיל מין דרדור כזה, חוץ מהשיעורים שלך, וגם בשיעורים שלך כל החברים שלנו בבני ברוך כמעט לא משתתפים. יש אנשים שכבר חמש, שש שנים לא נמצאים בשיעורים בזמן הכנס, כי הם נמצאים בכל מיני עבודות, והם כבר, וגם אני כזה, שאפילו כשיש זמן ללכת לשיעור, כל אחד נשאר בקונכייה שלו. אחד נמצא במטבח, אחר במחסן או בשמירה, באבטחה, ברישום, ובכל מקום אחר, ולא באים להתכלל.

בכנס יש כמה שולחנות סביבך שבהם אנשי הכלי העולמי יושבים ומתחברים ובכל השאר שאננות כזאת, רק מדברים. חלק מהאנשים יושבים בכלל בחוץ עם הקפה, לכן האווירה בכנס היא כזאת שאנשים מרגישים שזה לא מקום החיבור. בגלל זה היחס כזה, רואים זאת גם בהרשמה. אנשים, גם מחו"ל, באים רק לכנס המדבר, לא באים לכנס גדול. אומרים "בשביל מה? שָם, במדבר, אנחנו מרגישים שאנחנו מתחברים". דיברתי עם הרבה אנשים, ואני לא רואה שזה הולך להשתנות השנה, לכן יש כאב גדול.

אבל זה תלוי בכם, אם אתם מתייחסים כך, מה אתם רוצים מהם?

תלמיד: אני מעלה את זה, כי אני רואה שאם אתה לא תתערב, זה לא ישתנה. זה כאב גדול מאוד, אנחנו גם בעשירייה כזאת שכולם בתפקידים. צריך שינוי דרסטי השנה כדי שזה יהיה מקום חיבור במשך שלושה ימים, וגם הכלי העולמי מגיע עוד יומיים, וכנס המדבר, צריך להפוך את כל השבוע לחיבור, כי אחרת בשביל מה אנחנו עושים את זה? יש גם אחריות גדולה, אנחנו מביאים אלפי אנשים ולא מארגנים סביבה לחיבור.

אנחנו נמצאים בזמן מיוחד שבו כל העולם מתחיל להרגיש שהוא חייב לשנות את היחס לחיים, יחס למציאות, יחס לאנושות, לחברה, למשפחה, לכל דבר. העולם יודע שהוא חייב את זה, אבל הוא לא יודע מה לעשות, נמצא בחוסר אונים. אתם רואים על מה מדברים הפוליטיקאים, כל אלה שמארגנים כל מיני כנסים, עד כמה הם בחוסר אונים, כי אין מה לעשות להם. זה ברור. האנושות מיצתה את כל ההזדמנויות ואפשרויות שהיו לה.

כבר אין לאן ללכת. השמאל קיצוני, הימין קיצוני, והאמצע, איכשהו ככה וככה, אין. היום אתה לא יכול למכור שום דבר לאף אחד, והדור הצעיר בכלל "שם פס" על כל הדברים האלה, לא רוצה כלום, הכל כבר נגמר, כולם חכמים. ולכן הגיע הזמן של דור אחרון, זה סימן של הדור האחרון כשאין מה לעשות. אנחנו צריכים לגלות את המהות החיים, ולגלות לכולם.

ואם הבורא בחר בכם ואתם קיבלתם, זאת אומרת, מאיפה יודעים? לפי הרצון שלכם, כי את כל הרצון הוא מגלה על ידי המאור שלו, אז כאן הוא מאיר קצת מאור מהעולם הרוחני, ולכן כל אחד מתעורר לרוחניות. אם האור יעורר אתכם לחיים גשמיים, אז אתם תהיו שקועים בגשמיות. אנחנו כולנו רק על ידי האור מתעוררים לזה או לזה. את זה אנחנו צריכים סוף סוף להבין.

לכן, אם אתם קיבלתם כזאת התעוררות, אתם מחויבים לכל העולם, לכן אתם נקראים "ישר אל". ואיפה האחריות הזאת? אם אתם לא מממשים את הכיוון הזה כלפי האנושות, אז אתם בכלל לא בדרך. מה פתאום הבורא יטפל במישהו, אם המישהו הזה לא מרגיש את עצמו שהוא חייב לסחוב אחריו אנשים?

אנחנו באים לכנס לא רק בשביל להתחבר, כי בחיבור בינינו אנחנו מייצבים כוח משיכה לכל האנושות. ואם אין אחריות כזאת, אפילו משהו בעלמא, אז אני מבין שאתם עוד לא מרגישים את המערכת, כי אם יתנו לכם להרגיש את כל המערכת, אז הגאווה שלכם תקפוץ מעל השמיים, ואז מה תעשו? לכן אתם צריכים לקבל את זה כמו שהמקובלים אומרים, ולקיים את התפקיד שלכם כמו שהוא, באחריות. לא שמים לפניכם מכשולים, ההיפך, עוזרים בכול.

אנחנו צריכים להבין שבכנס הזה אנחנו צריכים להתחבר עד כדי כך שאחרים ירגישו בזה שאנחנו מושכים את המאור המחזיר למוטב, ושהוא לוקח אותנו קדימה. שכולם ירגישו, כל העולם, שיש לו אחרי מי ללכת, שיש כאן קבוצה, ויש בה כוח עליון, והם ירגישו את זה מבפנים, שיש כאן מה שנקרא ישראל, ישר אל, קבוצת אברהם, ויש אחרי מי ללכת.

אם אתם לא תקיימו את הייעוד הזה, אז גמרנו, אז מי אתם? בשביל מה אתם קיימים? אם לא על מנת להשפיע, לבצע מה שאתם מיועדים? אז גם ייקחו מכם את ההתעוררות [ותגמרו] את החיים כמו כלב. זו בחירה. אבל הבורא לא יוכל לוותר על זה. עכשיו, הכול בידיים שלכם, אתם רוצים לעשות סדנאות על הכנס? בבקשה. על החיים שלכם? בבקשה. על הארגון? בבקשה. תעשו, רק תעשו משהו, אבל תפסיקו לחכות [ולשאול], "למה אני בורח? למה אני לא ממלא את השעות שלכם?" אין לי יותר מה למלאות, אתם צריכים למלאות את זה בתשוקה לעבודה רוחנית ושהבורא אז ימלא אתכם באור העליון בהתאם לזה.

אני אראה את הכנס, ואחרי הכנס אני לא יודע, לא אכפת לי לקחת חודשים ולהיות במקום אחר, כי אני רואה שהנוכחות שלי מתחילה להפריע. באמת. יש לי כבר מחשבות כאלו ותוכניות, שאם זה לא עוזר, אם החברה לא מתקדמת, עוצרת את עצמה, זאת אומרת שאני עוצר אותה בזה שאני נמצא כאן, אז אני אסתלק, יש לי מה לעשות. אז אתם תהיו קבוצה שרואה אולי שיעור מרחוק אם אני אתן, או מהמוקלט שאתם כל כך לא אוהבים את זה.

אני גם לא מבין למה אי אפשר ללמוד מהמוקלט? אתם השגתם את זה, אתם מבינים את זה, רואים את זה. אתם חייבים שיהיה לפניכם מישהו חי, אתם לא יכולים להחיות את המצב בעצמכם?

אני רואה נכון להיום, שאני את שלי עשיתי וזה שאתם דורשים "למה אתה לא מתערב בכנס, למה אתה לא עושה?", אני לא אעשה את זה. רוצים? כן. לא רוצים? לא. בסדר. אני לא אעשה כלום, כי כנס זה כינוס של הקבוצה שהיא רוצה לפרוץ את המחסום.

ישנה קבוצה, אז שהיא תעשה ושהיא תפרוץ אם היא יכולה, אם לא, אז לא. זהו. אני כאן לא יכול יותר לעשות כלום, עשיתי הכנה ומעבר להכנה. לכן תחשבו מה לעשות הלאה ולא לסמוך עליי בכלום ולא לחכות שאני אחזור מאיזה חופש ושאני אסדר את הדברים, לא יהיה, לא יהיה. וגם עם הכנס, אל תגידו לי מה שאתם מצפים ממני, לא תעשו, לא יהיה. תעשו, כן יהיה. זה הכול. אז תסתכלו אחד על השני ולא עליי.

תלמיד: מצד שני כשאתה נסוג, כשאתה נותן לנו מקום עבודה ואתה עושה צעד אחד אחורה, במקום שתהייה קפיצה קדימה, הפוך אני רואה, יש התדלדלות יותר, יש רפיון.

אז בשביל מה לי להמשיך אם כך אתם מגיבים? אם אתם לא משתמשים בהזדמנות שהבורא נותן לכם, אז בשביל מה? אני אשב באיזה מקום נידח, נעים, יפה, בלי לחץ, בלי התחייבות, אני את שלי עשיתי, יש לכם כול מה שנתתי ולאנושות מה שיכולתי לעשות, זהו, אין לי עם מי להתקדם. אני אשב אכתוב משהו, אני לא רואה יותר מה אני יכול לתרום לקבוצה, כי הקבוצה מחכה ממני שאני אעשה איתם משהו וזה לא ילך.

תלמיד: הקבוצה התרגלה.

אז כנראה שאני צריך לצאת מההרגל הזה. אני אוציא אתכם, כי אתם ממש כמו ילד שאי אפשר להפסיק להניק אותו, שהוא צועק, דורש, אחרת לא יכול.

שאלה: מה זה לגלות אחריות?

שהעתיד תלוי בכם. אתה יכול לתלות את העתיד שלך בספר? יש בספר הכול, אז מה אתה רוצה ממני? למה אתה חושב שאני צריך לעשות לך? איזה טענות? אם הייתי ליד הרב"ש עוד עשר שנים הייתי מרוויח יותר? לא. עד שאתה לא מעלה מ"ן, לא מקבל שום דבר. איזה מ"ן יכול להיות כאן, אם כל אחד מסתכל לא על החבר אלא לצד ההפוך? איזה מ"ן יכול להיות, אם אין חיסרון משותף? אפילו על מנת לקבל חיסרון משותף אני לא רואה, מכל שכן על מנת להשפיע. חילקתם את עצמכם לכל מיני ועדות וכל אחד יודע שאני עושה את זה ומספיק, גמרנו.

אני לא יודע על ידי מה אני יכול לנענע אתכם. גם לעולם, אני נתתי את המנה שלי, אין לי יותר מה לתת אם לא מתקדמים. אם ילד לומד בכיתה ה' ולא מוכן לכיתה ו' אז מה עושים עימו? שום דבר. זהו. שיהיה מוכן אז נמשיך הלאה. ככה זה. אתם לא מוכנים. אתם קיבלתם מה לעשות, כל אחד יודע תיאורטית יפה מאוד מה לעשות, ובמעשה שום דבר. איפה החיבור שממנו יוצא מ"ן לבורא ממש, בקשה משותפת משבירת הלב המשותף? אין דבר כזה. גם את זה אתם מצפים מהבורא. איך זה יכול להיות, אז מה כל הבריאה?

תלמיד: אז מה לעשות במצב הזה בדיוק, שכאילו קפואים?

מה לעשות? להתחבר זה לזה ולדרוש מתוך החיבור, "מה יקרה לנו, מה קורה לנו?". לחבר את הלבבות השבורים ולא להמשיך בצורה כזאת שאתם מתחברים פורמלית, סעודות, שרים, ישיבות, זה הכול נעשה כך לפי הסדר.

אם הייתם מרגישים אותי, אני לא יודע מה להמשיך, באמת לא יודע מה להמשיך. כי כל החיסרון הוא חייב לצאת מבינכם לבורא, ובמקום הזה אתם נעצרים. וחוץ מזה שנעצרים בנטייה הפנימית, גם בנטייה החיצונה. לבוא לשיעור, לקיים את כל מה שצריך בלי שאני אופיע, גם כן לא. אז איך זה? אפילו איש את רעהו יעזורו בצורה פיזית זה לא קורה. אני לא יודע מה לעשות.

תלמיד: עדיין לא ברור.

מה לא ברור?

תלמיד: בדיוק בנקודה הזאת תקועים ופה המקום שלנו. במקום לקפוץ, עוד פעם מסתכלים, מצפים שאתה תעשה משהו, שמשהו יקרה, שיהיה שינוי, או בורחים.

אני לא אעשה, אתם מבינים את זה או לא? מתוך החיים אתם מבינים שאני לא אעשה כלום. ואני אומר לכם ברצינות, זו לא עבודה שלי. לא שזו לא העבודה שלי, זה לא היכולת שלי. אני לא יכול לעלות מ"ן במקום אלפים, או אפילו כמה מאות, או אפילו עשירייה אחת, אני לא יכול את זה לעשות. מה שיכולה לעשות עשירייה אני לא מסוגל, כי הם הכלי ואני לבד לא כלי.

תלמיד: אני מעיד על עצמי, שאני לא עושה.

אז ככה זה. פורמלית אתם באים לכאן לחמם כיסא. זהו. משהו יוצא בגלל שבכל זאת אתם מפזרים את הידיעה הזאת ובאיזה צורה חיצונה אתם מקדמים את העולם לתיקון על ידי ההפצה, אבל לא שמתוך ההפצה אתם מתקדמים, כי אתם לא מתאחדים יותר ויותר כל אחד בקבוצה שלו. ואם אתם לא יכולים, למה אתם לא מבקשים מהבורא, למה לא מתאחדים, בבקשה, בצעקה, הכול מושג רק על ידי התפילה ואיפה התפילה?

שאלה: לא היה מצב כזה בעולם כמו שתיארת קודם, צרות בלגנים, שכל הכללים משתנים.

לפי הטבע העולם מצפה, לא בני האדם שמבינים, אבל העולם מצפה, כי הוא הגיע למצב שהוא חייב עכשיו לקבל כוח משיכה, מטרה חדשה שלא הייתה קודם. כי קודם כל העולם היה מתקדם לפי המטרה החומרית, מטריאליסטית, אגואיסטית, שעוד נעשה, ועוד נעשה, עוד נגיע למשהו, וכל התהליך הזה, כל סגנון ההתפתחות הזה הוא הסתיים. רואים אפילו לפי הדור הצעיר שלא כל כך נמשך לכל הדברים האלה והעולם רואה שזה לא עוזר.

מה חסר עכשיו לעולם, עוד מגיפות שיבואו? אז הן יבואו, בוודאי, אנחנו בעצמנו מעוררים אותן. נשאר לעולם רק להאשים את היהודים בזה שבא הוירוס החדש "קורונה." ממש כתר.

תלמיד: ובמקביל לזה, אנחנו רואים גם התעוררות בכלי העולמי שלא היה כדבר כזה, בכל העולם יש התעוררות וממש מורגש שיש פה איזו הכנה למשהו חדש שאנחנו לא מכירים.

נכון. הם דורשים שיהיה מישהו שיובל אותם ואתם לא מסוגלים לזה. אתם לא מראים לכלי העולמי שאתם כן מסוגלים, אז בשביל מה לי לשבת כאן בקבוצה הזאת?

תלמיד: זה נכון מה שאמרת, שרק הפצה לא יכולה להביא תיקון, אבל זה משהו שאנחנו לא יכולים להפריד אותו.

אני לא אומר להפסיק הפצה, אבל אני אומר, שההפצה צריכה להיות שאתה מפזר את הזרעים, אבל צריך משהו שאתה מושך אותם אחרי איזו מטרה, שאתה נותן להם דוגמה, שאתה מעביר להם דרכך כוחות כמו דרך גלגלתא עיניים לאח"פ. איפה זה ישנו? אתם לא עובדים כישר א-ל.

שאלה: אני מרגיש שאנחנו מסתכלים על הכנס הגדול כמו על שיא שהוא הדבר העיקרי, ולעומת זאת יש דוגמאות, שלפעמים סדרות של כנסים ומקדמים כשלבים ואז כולם נרתמים. אז יכול להיות שאנחנו צריכים להסתכל על הכנס כעל תחנה ראשונה שהיא בדרך לתוכנית עבודה, שהרב נותן את החזון, והחברים שמגיעים מכל העולם, מתכנסים לבנייה משותפת של תוכנית עבודה שהיא תהייה ברובה חיבור, אבל אחרי זה, יהיה אולי משהו משותף שעושים ואז מתוך הדבר הזה אנשים פתאום [ירגישו] כמה הכול חשוב, שזה שלבים בתוך תוכנית שלמה. זה לא כל כך מבורר.

תבררו ותעשו, אם אתם חושבים להצליח. אם לא, חבל על המקום והזמן והכל. אני אומר לכם, מה שיוצא עכשיו בינתיים טוב מכם, זו ההפצה בעולם, וזה גם לא שאתם עושים, אלא יש כמה מערכות קטנות שמבצעות את זה וזהו. אבל מבפנים זה הכל הולך להירקב, ממש להירקב. כי לא פועלים לקראת החיבור ואז מסתכלים עליי, ואני כאן נעשה פתאום המפריע, לא מושך קדימה לרוחניות, אלא דווקא עומד בדרך לרוחניות. ממש עומד בדרך. אני לא יודע מה לעשות. לעזוב את המקום הזה, יוצא הדבר היחיד שאפשרי ואז מה שיהיה יהיה.

תלמיד: אנחנו צריכים לעשות את כל העבודה, אבל הרוח באה ממך, אי אפשר בלי זה.

איזה רוח? אני לא מרגיש שרוח ממני באה אליכם, שממלאה אתכם. אני לא מרגיש את זה. איפה ההכרחיות, איפה ההתחייבות, איפה האחריות על כל העבודה? כך עושים? לפי מה שנראה לי, אין לי יותר מה לעשות עם הקבוצה הזאת בכלל. אולי בקבוצות אחרות, אולי בעולם כן, אבל עם הקבוצה שלכם ממש לא. זה או למות, או לעזוב ולהמשיך מכיוון אחר לעורר את הכלי של אדם.

אתם צריכים לעשות דין וחשבון. אני לא יודע. אני מסתכל מבחוץ על הארגון הזה, הוא נעשה יותר גרוע ממה שהיה לפני זמן מה. פסיבי לגמרי.

תלמיד: אז חברים, בואו נתעורר, בואו נגיע מכל העולם, נגיע לכאן, נחשוב ביחד ונבנה איזו תוכנית.

אתם לא מבינים איפה אתם נמצאים? אני רק בא ושומע טענות, "מה עם הכנס?". אני שואל אתכם מה עם הכנס. "למה אתה לא מתערב?" מה פתאום אני צריך להתערב? "תמיד היה ככה". תמיד היה, הייתם קטנים. מספיק.

שאלה: למדנו ממך שמה שמתקן זה המאור המחזיר למוטב.

זה לא ממני, את זה למדתם ממקובלים, שכך כתוב.

תלמיד: וגם למדנו ממך שמאור מושכים בלימוד, אז אולי צריך ללמוד תע"ס, נעשה ניסיון, נלמד שבוע רק תע"ס ונראה מה ייצא. מנסים כל מיני דברים.

אני מוכן, אני רק מפחד שבסוף השבוע נישאר אני ועוד עשרה עשרים אנשים. היו לנו כאלה ניסיונות וראינו שאנשים מתייבשים. הם צריכים מתח, הפתעות, הם צריכים להתרגש, הם צריכים איזה ממתק, צ'ופר, משהו באמצע, משהו כל הזמן, על כל מילה שיתנו להם סוכרייה.

תלמיד: אז אולי נלמד תע"ס ובאמצע, בין לימוד ללימוד את הסוכריות נחלק בינינו.

אם אתם מסוגלים תחלקו. סוכריות זה נקרא חשיבות במה שאתם עוסקים. אם אתם תוכלו לספק אחד לשני את החשיבות בלימוד התע"ס, אדרבא, בבקשה. במקום כל זה פותחים תע"ס. זה בתנאי שזה יתקיים.

תלמיד: גם על חומר הלימוד יש צוות שמחליט.

זה לא חשוב מה שהם מחליטים, בסך הכול הם מחליטים בשבילכם, אתם יכולים לתת להם פידבק שאתם רוצים משהו אחר.

שאלה: אתמול בשיעור ערב התחלת לדבר איך אתה רואה את מה שיהיה בכנס, לא מהצד הארגוני, דווקא מצד התהליך שהעולם עובר ואנחנו צריכים להגיע אליו. דיברת על זה שאנחנו יותר נהיה עשירייה אחת כל הכלי העולמי ופחות כעשיריות, ויתחיל להתגבש משהו שהוא הרבה יותר מבורר מבחינת התפקיד שלנו. אתה יכול קצת להרחיב על זה?

אני לא יודע על מה להרחיב, אני רואה את כל "בני ברוך" העולמי כעשירייה אחת ודאי ואני לא מחלק אתכם לעשיריות בדידות כאלה, שכל אחת מרגישה את עצמה בלבד ולא קשורה לאחרים. אבל אם אתם אפילו בעשירייה הפרטית שלכם לא יכולים להתחבר, אז איך לדבר על העשירייה הכללית, שזה כל "בני ברוך" העולמי? צריכים לעשות כאן משהו. לי נראה שאני הופך להיות למפריע, כי כל כך יש לכם הכול מלבד החיסרון שאתם תרגישו, או שאנחנו מתחברים או שאנחנו מתים, ואני כאן מפריע בדיוק להבין את הדברים האלה.

תלמיד: מה השלב הבא של החיבור, מה הדבר הבא שמתרקם לנו מול העיניים?

לעשות נחת רוח, זה פשוט מאוד. מה זה השלב הבא? מה יהיה לי, אתה שואל. תהיה לך הזדמנות לעשות בזה נחת רוח לבורא.

תלמיד: אז ברור שלשם כך צריך כל אחד לקחת אחריות אישית, שהוא אחראי לגמרי על כל הכנס הזה ועל כל מה שיהיה פה.

אבל זה באוויר שאתה אומר כך, אף אחד לא מתפעל מזה.

תלמיד: אין לי פתרון, אני רק מנסה לברר את המצב שאנחנו נמצאים בו ושאנחנו הולכים לקראתו. מה זה החיבור הזה שאנחנו הולכים אליו שלא קיים או לא היה קיים עד היום, מה זה הדבר הבא שמתרקם לנו?

שכולם מרגישים שאנחנו נמצאים בטיטניק. כולם מכירים מה המושג הזה "טיטניק"? אז אנחנו כולנו נמצאים בטיטניק, או שממשיכים להפליג או שטובעים. אחד משניים, יחד עם כל העולם. אנחנו לא רוצים לעלות קצת יותר מכל האנושות, לא מרגישים שאנחנו חייבים כדי להציל אותם, כדי לעשות בזה נחת רוח לבורא, שאנחנו הקבוצה שהוא עיצב אותה, הוא גיבש אותה, הוא נתן לה אפשרות להתקיים בתנאים שלא היו כתנאים האלו אף פעם למי שלומד חכמת הקבלה. אף פעם התנאים הטובים לא היו, אבל את התנאים האלו אנחנו לוקחים ומשתמשים בהם לרעתנו, איך אפשר יותר ויותר להתענג בצורה גשמית.

שאלה: אולי כדאי לעבוד בסדנאות בעשיריות, לדון על המצב הזה ואיך לעבוד ממנו קדימה מתוך החיפוש הזה, מתוך התפילה הזאת.

גם נכון. אבל מתוך זה שאתם מדברים בעשיריות אני לא רואה שיוצא מזה משהו. הדיבור בעשיריות הוא כזה שאתם כמו מלאכים שיושבים ברקיע השביעי, ואחרי שאתם מפסיקים לדבר הכול נופל בחזרה. איך אתם מחזיקים את המצב הזה אפילו במקצת?

תלמיד: כן, אבל עכשיו יש מצב שונה, שיותר ברור מה חסר, ואולי צריך דווקא דיון ממוקד בזה בעשיריות, כי אם לא, כמו שאתה אומר, שוב נשב, עוד פעם נשמע ממך. ודווקא לברר את הצעד הבא ומה נדרש מאיתנו להשקיע פה, אולי זה יעזור לנו, ואתה תוכל אפילו לכוון אותנו בדיון הזה, אבל שתהיה פה היגיעה שלנו.

אין, אני לא יכול לכוון אתכם יותר בכלום. יש לפניכם כנס, אתם צריכים להכין את עצמכם ואת כל מה ששייך לכנס לבד, ולא לחכות שהרב יבוא ויעשה את הכול, ואנחנו איכשהו נמשיך. לא, אתם תעשו הכול לבד. אין אותי בכל התמונה הזאת, ועכשיו תחליטו מה אתם עושים. ואל תזרקו את זה הלאה, החבר הזה יעשה את זה, החבר ההוא יעשה את זה.

תלמיד: זה ברור לגמרי. השאלה היא אם עכשיו, הזמן הזה שיש לנו, הוא מתאים להקדיש לבירור הזה בינינו או לא?

זה עניינכם, זה לגמרי לא שייך לי. ההחלטות שלכם.

כתוב כאן "סדנת הכנה לכנס". אירופה צריכה לעשות את זה או אתם?

תלמיד: בשבע ורבע, זמן ישראל, אירופה תנחה את הסדנה להכנת הכנס, נעשה את זה יחד עם חברים מאירופה.

רשום לי כאן בשבע. בסדר, נחכה. תהיו מוכנים. ואחר כך במשך עוד רבע שעה תהיה הצגת חומר הלימוד לכנס. עכשיו יש לנו אופציה נוספת, שיעור ראשון של "כנס במדבר".

קריין: מסמך "כנס במדבר", "מתחברים בנקודה המרכזית", שיעור מספר 1, "הגורל שלי תלוי בעשירייה". קטע מספר 1 מתוך "כתבי בעל הסולם", מאמר "ששים רבוא נשמות".

"אין בעולם יותר מנשמה אחת, ואותה נשמה מצויה בכל בני ישראל, אצל כל אחד ואחד בשלמות, כמו אצל אדה"ר. כי הרוחני לא יבא בחיתוכים וחילוקים, שזה דווקא מִגִּדְרֵי הגשמיים. אלא מה שאמר שיש ששים רבוא נשמות וניצוצי נשמות, נראה שזה מתחלק בכח גופו של כל אחד ואחד... ולכן בערך הגוף הגשמי נעשה ב' בחינות:

בחינה א', שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד, ואינו מבין כי זהו כלל ישראל.

בחינה ב', שאינו מאיר עליו באמת אור נשמת ישראל בכללות כח הארתה, אלא בחלק הימנה, פירוש, לפי המדה והשיעור שזיכך את עצמו, בבחינת השבתו אל הכלל.

והסימן אם נתתקן הגוף בשלמות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש ג"כ את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כוחה, כמו שהופיעה באדה"ר."

(בעל הסולם, ששים רבוא נשמות)

עכשיו אנחנו נקרא שוב ונתאר לעצמנו מצב רוחני אמיתי, לא כמו עכשיו שאנחנו כחולמים, אלא מצב רוחני אמיתי. איך הוא צריך להיות מורגש באדם שמשיג רוחניות, אמת. איך הוא מרגיש שהכול זה הוא, אין בני אדם, לא מחולקים, לא נפרדים, מכל שכן על ידי איזה מרחק גשמי. בואו נתאר לעצמנו מצב רוחני, כי אם אנחנו רוצים לגלות רוחניות, אז לאותו המצב אנחנו צריכים להשתוקק, להתקרב.

קריין: קטע מספר 1.

"אין בעולם יותר מנשמה אחת, ואותה נשמה מצויה בכל בני ישראל, אצל כל אחד ואחד בשלמות, כמו אצל אדה"ר. כי הרוחני לא יבא בחיתוכים וחילוקים, שזה דווקא מִגִּדְרֵי הגשמיים. אלא מה שאמר שיש ששים רבוא נשמות וניצוצי נשמות, נראה שזה מתחלק בכח גופו של כל אחד ואחד... ולכן בערך הגוף הגשמי נעשה ב' בחינות:

בחינה א', שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד, ואינו מבין כי זהו כלל ישראל." "בערך הגוף הגשמי" הכוונה כלפי הרצון לקבל הגשמי, האגואיסטי.

"ולכן בערך הגוף הגשמי נעשה ב' בחינות:

בחינה א', שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד, ואינו מבין כי זהו כלל ישראל." הוא מרגיש בתוך האגו שלו שהוא לבד, מיוחד, נבדל מהאחרים.

"בחינה ב', שאינו מאיר עליו באמת אור נשמת ישראל בכללות כח הארתה, אלא בחלק הימנה," קצת, כדי שיתקיים בינתיים, עד שיתחבר לכולם. "פירוש, לפי המדה והשיעור שזיכך את עצמו, בבחינת השבתו אל הכלל.

והסימן אם נתתקן הגוף בשלמות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל," כך מרגיש האדם המתוקן. אם אנחנו מתארים מה נקרא "רוחניות", אז מרגיש שכל הנשמות והוא נמצאים כולם יחד כנשמה אחת. אז לזה להשתוקק או לא. "בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש ג"כ את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כוחה, כמו שהופיעה באדה"ר."

(בעל הסולם, ששים רבוא נשמות)

למצב הזה אנחנו צריכים להשתוקק. אם אין לנו השתוקקות, אז על ידי החברה, על ידי קנאה, תאווה, כבוד, רוצים להוליד את ההשתוקקות הזאת שתהיה לכולם. אני רוצה להיות באדם הראשון, אני רוצה להיות באותה המערכת שכולנו מחוברים יחד, כל הנשמות, להרגיש את הנשמות ולא את הגופים, ולחיות בנשמה אחת. יש לי לזה התעוררות ואני חייב להשתמש בה, זו ממש מתנה מלמעלה, "חלק א-לוה ממעל", ואני חייב לממש אותה.

העולם, אתם רואים עד כמה העולם זקוק לאיזה שינוי, לכיוון הזה, כי אין לו יותר מה לעשות. אתם לא רואים מה קורה? כולם נמצאים במבוכה, משחקים במשהו כדי לעסוק במשהו, אבל אין יותר. זה נקרא "סימנים של הדור האחרון", אלה כבר לא סימנים, זה ממש המצב עצמו, מציאות כזאת. ואנחנו פתאום, כחלק הראשון של הדור האחרון, עוצרים את כולם. אנחנו צריכים להיות כוח החלוץ.

לי אין מה להוסיף. כל אחד שרוצה לממש את הנשמה שלו ויש לו איזה רצון פנימי כזה, הוא חייב לדעת שעליו להתחבר עם כל יתר הנשמות הפרטיות שיש בכל אחד ואחד, מתוך זה אנחנו מרכיבים את מערכת אדם הראשון. ולפי כמה שנחבר את החלקים האלו יחד, לפי זה נרגיש בחלקים המחוברים את המצב חיים רוחניים.

שאלה: איך הבורא נמצא בנשמת אדם הראשון?

לפי איך שהתחתונים רוצים להתחבר לאותה מערכת שלמה, עד כמה שמסוגלים, אז כל אחד בזה צריך לוותר על האגו שלו שמפריד אותו מהחלקים האחרים, מהנשמות האחרות הפרטיות, ואז מעל האגו שלהם הם מתחברים איכשהו. במידה שמוותרים על האגו ומתחברים ביניהם אז הכוח הכללי של הבורא, לפי השתוות הצורה, יכול להופיע בהם, זה נקרא "גילוי הבורא לנברא".

תלמיד: כשהכוח הכללי שנקרא "בורא" מופיע בהם זה נקרא שהוא קיים ולא לפני כן?

מה זה "שהוא קיים"? אם מדובר כלפי האדם המשיג אז ודאי שלפני זה הבורא לא קיים.

כלפַי, נניח שעכשיו הבורא לא קיים. שמעתי, יש אומרים, אבל מאיפה קיים, מאיפה לא? "קיים" נקרא שאני רואה את זה בחוש שלי, ברצון שלי. החוש שלי זה הרצון, הרצון לקבל. אם אני מרגיש את זה ברצון לקבל, הוא מופיע בו, אז אני יכול להגיד שהוא קיים כלפיי, קיים בי. כלפי האחרים אני לא יכול להגיד.

שאלה: הבנתי שבשביל להתכונן לכנס ולהתכונן לשיעור, אני יכול לעשות את זה רק דרך החברים שלי בעשירייה, אבל בעשירייה כל אחד מאיתנו נמצא במצב שונה. איך אנחנו יכולים להביא את כולם למצב אחד שממנו יוצאת תפילה משותפת אחת?

על ידי תפילה לא משותפת, אבל רק על ידי תפילה. שאתם כל הזמן תלויים בבורא ואתם כל הזמן מבקשים ממנו שיחבר ביניכם שאז יהיה כלי רוחני מסודר שבתוכו הבורא יכול להתגלות. אתם עושים עכשיו מאמצים כדי להתחבר ביניכם שאז תרגישו שהבורא מתגלה. הבורא לא יכול להתגלות בכלי פרטי של כל אחד, אין דבר כזה, רק על ידי חיבור. על ידי זה אתם מייצבים את המקום.

הבורא יכול להתגלות בתנאי מיוחד. ישנם חלקים אגואיסטיים שכולם דוחים זה את זה באיזו עוצמה מיוחדת בהתאם לנשמה, למצב מיוחד, לזמן מיוחד, הם דוחים זה את זה, ולמעלה מהדחייה הם בכוח מתחברים, מנסים להתחבר. ומבקשים מהבורא איכשהו, כביכול בתפילה משותפת, זו לא תפילה משותפת, אבל איכשהו בתפילה משותפת ביניהם, שהבורא יחבר אותם. וכשהוא מחבר אותם, אז הם יכולים להעלות את המ"ן שלהם, את החיסרון.

הבורא זה דרגה עליונה, היא תמיד נקראת "בורא" כלפי המדרגה התחתונה שנקראת "נברא". הבורא מעורר אותם, הוא נותן להם את כוח החיבור. בכוח החיבור הוא אחר כך נותן להם את האור שלו, ממלא את כוח החיבור. ואז יש לנו כמה חלקים שהתחברו יחד מעל האגו שלהם והאור העליון יכול להתגלות. דווקא לפי כוח הפירוד וכוח החיבור שביניהם, לפי זה האור העליון יכול להופיע.

זה כמו בכל מערכת. למשל במערכת חשמלית, יש התנגדות, אי אפשר בלי נגַד, יש התנגדות ועל ההתנגדות הזאת, הנגד הזה, יש זרם שהוא אז יכול להופיע בתוך הנגד. הנגד מתפעל מהזרם ומראה לנו את הכוח והמידה שישנם בזרם. כך קורה בכל מערכת, שיש שני כוחות. אצלנו צריך להיות כוח אחד שהוא התנגדות לחיבור ועליו כוח החיבור, בעזרת השם אנחנו מגיעים לזה. ואז כששני הכוחות האלו פועלים אנחנו מרגישים את זה כבורא, "בוא וראה", שיש כאן השתתפות מצד הנברא והופעה מצד הבורא ואז נפגשים.

שאלה: אם אפשר לברר בנושא הבורא שמתגלה?

הבורא שמתגלה זה כוח החיבור שאנחנו משיגים, הוא נקרא "בוא וראה" מה שאני השגתי זה מה שקיבלתי, זה הכול. זה לא כמו שאתם חושבים שמתגלה משהו מחוצה לי, זה בתוכי מתגלה, כוח התנגדות לחיבור וכוח החיבור ביחד הם מייצבים לי את התנאי, תכונה כזאת שנקראת בורא, בוא וראה. אני כנברא לא מסוגל להרגיש אחרת אלא רק דבר והיפוכו, אור על פני חושך, וככה זה מתגלה.

העניין הוא שאת הרצון לקבל אני קיבלתי אותו מהלידה שלי, נגיד הלידה הרוחנית, ואת הרצון להשפיע אני מקבל לפי העבודה שלי, לפי היגיעה שלי, ואז יוצא שגילוי הבורא הוא שלי, אני קניתי אותו, אני בניתי אותו, עשיתי אותו מתוך היגיעה שלי בחיבור על פני ההתנגדות לחיבור שמלכתחילה "בראתי יצר הרע" הבורא עשה לי.

שאלה: איך לחיות בחיסרון לנשמה אחת?

"נשמה אחת" זה נקרא שאני מתאר לעצמי עשירייה שבה אני מצפה שיתגלה הבורא, כוח ההשפעה ההדדי.

תלמיד: כן, אבל איך כל הזמן שהחיסרון יהיה מתגבר, לחיות בו יותר ויותר?

אני מסתכל עליהם ואני מתפעל מהם, ואם לא מתפעל סימן שאני נמצא באגו שלי ומזלזל בהם.

תלמיד: אצלי לפעמים קורה הפוך, שאני מקבל מהם הקרנה שמכבה לי את החיסרון.

משחקים איתך, דורשים ממך עבודה אחרת, שלמרות שדוחים שאתה תתגבר.

תלמיד: לא דוחים, אבל אני מרגיש שכל הזמן העשירייה מקרינה טוב, הקרנה כזאתי שכל הזמן מכבה לי את החיסרון.

למה מכבה?

תלמיד: אני כאילו נרגע כזה כל הזמן בתוך העשירייה.

למה מכבה, העשירייה מכבה את החיסרון?

תלמיד: אני מחכה כל הזמן לעוד התפעלות מהם, ואני חי לפי ההתפעלויות האלה.

כנראה שאתה לא אחראי לעורר אותם.

תלמיד: זה מה שקורה גם עם הזמן, כן.

איך זה יכול להיות?

תלמיד: אז זה מה שאני שואל, איך אני בחיסרון מתגבר למה שאנחנו מדברים? לחיבור או לנשמה אחת?

קודם כל אני צריך לחשוב איך אני משקיע בהם, איך אני נותן להם. לא יכול להיות שאני אתפעל מהם יותר ממה שאני מפעיל אותם, זה אותו כלי. אם אני משתוקק אליהם, באותה השתוקקות אני מתחיל לגלות מי הם, עד כדי כך שאני מגלה שזו עשירייה של רבי שמעון, וזה לא שהם משתנים, זה אני משתנה בלבד.

תלמיד: יש משהו במנגנון של העשירייה שכל הזמן מרדים אותי.

זה אתה מרדים אותם. קודם כל תחשוב על זה.

תלמיד: טוב.

אל תגיד "טוב" אלא תקבל את זה כאמת. חכמים, כולם כך אומרים "טוב נו, בסדר נו" וממשיכים כמו שהיה.

שאלה: יש הרגשה דווקא שצריך לשמוח מהמצב הזה.

אני לא רואה ממה לשמוח.

תלמיד: מרגישים איך הבורא מכניס לנו את ההרגשה, כמו שבעל הסולם אומר שהוא שמח שהרשעים מתגלים

אתה מרוצה מהבורא, אז אתה שמח. ומעצמך?

תלמיד: אני מרגיש ממש את החוטים של השנאה, של הדחייה.

בסדר, ומעצמך?

תלמיד: מעצמי אני רואה שדווקא מפה אפשר רק לעלות.

יפה, בסדר, תעלה. רק אני לא רואה בינתיים שאתה עולה.

תלמיד: אבל זו בדיוק הנקודה

אז אתה מרוצה, בשביל מה יש לך נקודה? אתה מרוצה.

תלמיד: אז דווקא איפה פה לדפוק? איפה המקום שאנחנו דופקים?

אם אין לך חיסרון להתקדם אז הבעיה היא שלך. אתה לא מקנא בחברים, הכול בסדר גמור, ברוך ה', אין מה להוסיף.

תלמיד: לא, הפוך דווקא.

מה הפוך?

תלמיד: דווקא הפוך, לא הכול בסדר גמור. דווקא אתה מרגיש את השנאה ואת הדחייה שעוד יותר מתגברת.

איזה שנאה ודחייה?

תלמיד: כלפי החברה, כלפי מה שקורה, כלפי איפה שדווקא לא מתעורר החיסרון, מרגישים את הדחייה.

אני לא מבין אותך.

תלמיד: יש הרגשה שממש הבורא מכניס לנו דחייה

זה שבורא מכניס לנו אני לא מבין, אתה נמצא איתו בקשר אז אתה רואה את זה, אני רואה מה שיש בשטח, בלי בורא.

תלמיד: מרגישים שדווקא, מזה שלא עושים, מזה שאין התקדמות, דווקא פה צריך לדפוק.

אז תדפוק בזה, תעשה. מה מפריע לך?

תלמיד: זו הזעקה הפנימית?

כנראה שאתה לא מרוצה מעצמך, קשה להבין אותך.

שאלה: אתה אמרת לנו, שאתה ורב"ש, תמיד לנצח אתם ביחד, בכל רגע נתון. על התורה אומרים שהיא לא ניתנה אלא שהיא ניתנת כל רגע, והיא ניתנה לשרשרת המקובלים עד אליך, ומאיתך לעשירייה. על רב"ש אמרת שהוא הסתלק כאילו, לא היה נצרך, לא היו צריכים אותו. השאלה שלי זה איך העשירייה קושרת ככה את העליון שלה, שלעולם היא לא מתנתקת ממנו, כמו שאתה לא מתנתק מרב"ש?

אתם צריכים למצוא קשר עם הבורא בתוככם, כל עשירייה ועשירייה. אתם צריכים למצוא קשר עם הבורא, והקשר הזה שיהיה תמידי.

שאלה: השאלה שלי היא, איך העשירייה עושה ככה שהיא נועלת את הרב ואת הבורא בתוך מרכז העשירייה לעולם, ואין נתק יותר?

אבל יש מרכז עשירייה?

תלמיד: מה זה נקרא מרכז העשירייה, במנגנון הזה שנועל את הרב לנצח, לאותה עשירייה? מה זה המנגנון הזה? במה הוא מתבטא?

בזה שדבוקים במה שרב אומר. שכל עשירייה מתחברת ומסכימה להיות בקשר ביניהם ועם מה שהרב אומר להם, והם מוכנים רק לשם זה להיות קיימים. רק כדי להתחבר לאותן הידיעות, הערכים, המטרות, שהם שומעים דרך הרב, מהבורא, מהספרים.

תלמיד: בעשירייה תמיד יש מין כדור כזה שרץ בין כל אחד ואחד, שהוא בדיוק מיישם את מה שכרגע רב אמר. איך עושים את זה ככה שזה בעשירייה, כעשירייה, כל הזמן הרצון ליישם את דברי רב?

אני לא מבין אתכם. זה במרכז הקשר ביניכם. אנחנו רוצים להשיג את הקשר עם הבורא, עזוב את הרב, קשר עם הבורא יכול להתגלות רק במרכז של כל הרצונות שלכם, המרכז של כל העיגולים. אז תתארו את זה שככה אתם צריכים להיות. אתם צריכים להיות קשורים יחד, במטרה אחת. תסכמו ביניכם מה הם אותם הערכים, מה היא המטרה, מה אתם צריכים, כדי להשיג אותה. אתם תבררו סוף סוף מה משותף ביניכם, מה צריך להיות. זה הכול תיאורטי. עכשיו איך אנחנו מיישמים את זה, גם כן תקבעו בעצמכם. כאלה וכאלה שלבים אנחנו חייבים לעשות כדי שזה יתרחש באמת בפועל.

אנחנו דברנו כל הימים האלה, שלא הייתי, על דאגה לבורא, שחשיבות הבורא היא מעל הכול. מה עוד? אני לא יודע. אם המטרה שלנו להשפיע נחת רוח לבורא, להשפיע לו, אז כולנו סביב הנקודה הזאת צריכים להתחבר, כולנו צריכים להשפיע לו.

שאלה: שאלה מאוד פרקטית, איך אני לא נותן לך לעזוב אותי אף פעם?

בזה שאתה לא עוזב אותי.

תלמיד: מה זה נקרא "אתה לא עוזב אותי"?

שאתה כל הזמן חושב איך אנחנו יחד בינינו בונים כזה קשר, שהבורא יוכל להופיע שם. בינינו.

שאלה: אני מציע שעד תחילת הכנס נשב בעשיריות אקראיות, ובמשך היום נעבוד בעשיריות הקבועות.

מה התועלת?

תלמיד: שזה ינענע אותנו, יהיו לנו קשרים חדשים עם החברים, התפעלויות חדשות, יהיה לנו כוח לזוז מהמקום שאנחנו נמצאים בו.

יכול להיות, אני לא יודע, יכול להיות שיש בזה משהו, כן. אם אין חידוש, יהיה חידוש בזה.

שאלה: מבחינה משיכת מאור המחזיר למוטב בזמן שיעור בוקר, יש דברים שעושים את זה יותר מאחרים, או שברגע שיש כינוס ויש את רב, לא משנה מה עושים, זה מושך אותה כמות מאור?

לפי החיסרון שאתם מייצבים.

שאלה: יש הרגשה שאולי הנושא של עניינים חברתיים, תופס בזמן האחרון יותר ויותר מקום בשיעור, יותר ויותר דיבורים שלנו על מה שקורה פה או שם, במקום היצמדות למקור ושיעור.

תיאורטי.

תלמיד: לא תיאורטי, הייתה שעה של דיבור קודם, אבל עכשיו כשקראנו קטע אחד של מקור, שיושבים ומדברים ומתחברים סביבו, זה עולם אחר מאיזשהו דיון שבו כל אחד מדבר מתוך מקום שבטוח שהוא מלא אכפתיות וכוונה טובה, אבל חסר מקור.

חסר מקור, או חסר שהמקור יתלבש בתוכנו?

תלמיד: חסר שהמקור יתלבש בתוכנו, מכיוון שאולי פחות מדי דבקים ועוסקים בו. אולי את כל המפגשים שלנו צריך לחזור ולבסס על המקור ולא כל מיני כאלה דיונים.

כמו שיש כאן טענות למה אנחנו לא לומדים תלמוד עשר ספירות.

תלמיד: תלמוד עשר הספירות או בעל הסולם, אבל שיעור שהוא שיעור, שהוא סביב מקור, ולא סביב איזשהו חיסרון שמישהו מעלה.

תקרא בבקשה קטע מספר 2 ותראה לנו מה אתה בפועל רוצה לעשות.

תלמיד: מה שאנחנו עושים עכשיו זה מצוין.

אבל אחר כך דנים.

תלמיד: דנים זה מצוין. אבל דנים סביב מקור בהנחיה של רב. כמו שקורה שיעור, דנים סביב מקור בהנחיה של רב.

מה עשינו מחוצה לזה? הוא המליץ שנשב בעשיריות אקראיות.

תלמיד: בעיני למשל, זה משהו שלא צריכים לדבר עליו בכלל בשיעור, זה משהו שצריכים לדבר עליו אחרי השיעור, ויש אולי לשבת ולחשוב על כל הנושאים האלה.

בעשיריות?

תלמיד: כן, איך, האם נכון לשבת כך או לשבת אחרת.

לא, אבל הוא מדבר על החיסרון, שעל ידי החיסרון הזה [נזוז].

תלמיד: כן, אבל יש מלא קבוצות, אם אנחנו מדברים על הכלי העולמי, שהם לא יכולים עכשיו לעשות עשיריות אקראיות, או כאלה ואחרות, כי יש להם עשרה, חמשה עשר איש, או אפילו פחות.

טוב, אז לפי עצתך, בוא ניגש למקור.

תלמיד: לא, זו לא עצתי, זה בדיוק העניין, אני מנסה להבין כתלמיד, כמישהו שמשתדל להיות תלמיד.

אני לא יכול להגיד אם זה נכון או לא נכון. בעיני, כל דבר שהוא סביב המימוש, ובצורה כזאת שמדובר על עשירייה, ואיך אנחנו קולטים את החומר ומממשים בתוך עשירייה, זה הכול לימוד.

תלמיד: יכול להיות מימוש בלי מקור?

לא בלי, אנחנו קראנו.

תלמיד: אני לא מדבר על מה שאנחנו עושים עכשיו.

בלי מקור לא, אנחנו סביב המקורות תמיד.

תלמיד: זום של עשירייה, יכול להיות זום אפקטיבי בלי מקור?

על מה אתה מדבר, כשיושבים בסעודה או במשהו?

תלמיד: לא, בזה שלמשל יש שלושה מפגשים ביום, שמתחברים סביב משהו, יכול להיות משהו כזה אפקטיבי בלי מקור?

לא. זה חבל. תלוי כמה זמן יש לכם, אולי יש משהו דחוף לברר ואין זמן למקור, כמו שנגיד עכשיו אתה מושך אותנו לזה.

קריין: קטע מספר 2 מתוך כתבי רב"ש כרך א', מאמר "אהבת חברים".

"2. אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד להשני. כולם יש לכל הפחות בכח, את ענין של אהבת הבורא, אבל בפועל, לא יכולים לקיים את זה, אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי. אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח." (רב"ש א', אהבת חברים)

כאן הוא נותן לנו כלל מאוד חשוב, שאני לא צריך לחשוב על הרצון לקבל שלי, מתי אני אתגבר עליו, מתי אני אבטל אותו, לא צריכים לחשוב על זה. אני צריך לחשוב על חיבור, על אהבת הזולת, ואז בזה אני וודאי שמבטל את האגו שלי. זאת אומרת, מדברים לא על התיקון עצמו, לכיוון פנימי, אלא החוצה.

יוצא לנו כאן שלא עובדים על עצמנו, אפילו לבטל את האגו שלנו. זה לא עוזר. אלא עובדים בכיוון הפוך, כלפי הזולת, עד כמה שאנחנו יכולים להגיע לחיבור, לאהבת הזולת. בזה אני מבטל את האגו שלי. רק בצורה כזאת. לא לבקש "אני רוצה להתעלות מעל האגו, לעשות עליו צמצום". לא. הבורא לא שומע. אבל תבקש יחס לזולת, לחיבור, תקבל עזרה ותיקון. הנקודה הזאת היא מובנת? נראה לי שאתם לא כל כך קולטים, רדומים.

הבורא לא שומע את הרצון של האדם להיות מתוקן. "אני רוצה להיות מתוקן, לא לחשוב על האגו שלי, אני רוצה להיות למעלה מהטבע שלי", כלום לא יעזור לך אם אתה מבקש כך. לא יעזור, כי זה לא בהתאם לתכלית הבריאה. אתה רוצה להגיד שהבורא ברא רצון רע? במה הוא רע? אם הוא בך, הוא לא רע. זה שאתה רוצה לנצל את הזולת, להתייחס רע לזולת, דוחה אותו במקום להתחבר, זה רע. אז תבקש חיבור עם הזולת. בזה תוכל לבטל את על מנת לקבל שלך, ובזה בטוח הבורא יעזור לך.

תלמיד: כתוב שצריך להגיע לאהבת הזולת, ישר לזה. והאגו שלנו, אם אין לו רווח מזה, אז הוא לא יכול לעשות את הפעולה הזאת. אני עושה את זה מנקודת הבירור. למה לא חושבים ישר על חיסרון כי בזה האגו תומך, ישר לחשוב על חיסרון להשפיע לבורא, ומתוך זה, אני יכול לעשות פעולות עבור הזולת, מלא לשמה, להגיע ללשמה, להגיע לזה שאני רוצה.

תעשה, בבקשה.

תלמיד: למה לא אומרים ישר "חיסרון להשפיע לבורא", כי האגו תומך בזה, כי לי אין את המצב הזה ישר להשפיע לזולת.

אתה צודק, אנחנו עסקנו בזה כל השיעורים הקודמים.

תלמיד: אז למה בקטע לא מחדדים שזה ישר להשפיע חיסרון לבורא?

להשפיע נחת רוח לבורא זה חייב להיות לפני הכול, ולכן אנחנו לא מדברים על זה בכל משפט ומשפט. ואם אני לא מתכוון להשפיע נחת רוח לבורא, אז בכלל הכיוון שלי לא לרוחניות.

תלמיד: אולי בבירורים שלנו, בשיעורים שלנו, לדבר יותר על נחת רוח לבורא כשאנחנו מדברים על הזולת. מתוך זה יבוא מלא לשמה לשמה. אנחנו נמשוך את המאור, ואז אנחנו נתחיל להבין מה זה זולת, מה זה הבורא שאנחנו מדברים עליו. אבל כל הזמן להכניס את שני הדברים האלה יותר ויותר.

אתה צודק, מתוך זה שדיברנו על זה כמה שיעורים ומתוך זה שכאן הוא לא מדגיש את זה, אז לכן לא דיברנו. אבל זה חייב להיות כי כאן זה המקור של כל הכיוון הרוחני שלנו.

תלמיד: ודבר נוסף, אתה כל הזמן אומר את זה וזה יפה, לחדד את זה, אנחנו כל הזמן אומרים "אהבת אחים", אנחנו מדברים על המצבים המתוקנים שלנו. אתה כל הזמן אומר, לדבר יותר על המצב המתוקן שלנו שאנחנו רוצים להיות בו, כדי לעשות נחת רוח.

אתה צודק. אין לי מה להוסיף. ממש צודק. זה שזה הכול נעשה כדי להשפיע נחת רוח לבורא, זה דבר שאיתו אי אפשר להתווכח.

שאלה: בנוגע לחיבור, הרבה פעמים אני שומע, שאו שנדחפים לזה, או שאתה מתאר לנו מצב להימשך לזה מלמעלה. וכלפי אופי העבודה שלנו שאנחנו כל הזמן בתוך התנגדות, הכוח הדוחף מאוד מורגש. זה כמו אין ברירה, כמו ללכת לעבודה. איך בתוך כוח ההתנגדות שאנחנו כל הזמן נמצאים בו, אפשר להגיע למצב שנמשכים לחיבור, מתוך זה שאנחנו משתוקקים לזה, ולא כל הזמן מתוך ההתנגדות של אין ברירה?

אף פעם לא תשתוקק לחיבור מתוך הטבע שלך. שכח מזה. זהו. אלא אתה רוצה להגיע לא‑לוהות, אתה רוצה להגיע לעולם הבא, לרוחניות, לא חשוב איך לקרוא לזה, זה הכול למעלה מהטבע שלנו, בניגוד לטבע שלנו. לכן ניתן לך להשתמש בכוח העליון דרך העשירייה, דרך כל מיני התארגנויות כאלו, והוא ימשוך אותך למעלה.

תלמיד: העניין, שזה יוצר מצב שאתה לא יכול להיות, אולי אתה מרגיש בשיא של יגיעה, כי זה משאיר אותך במצב של אין ברירה, אתה לא מוצא עוד איזשהו מקום להוסיף.

לא, למה להוסיף אם יש סביבך חברה, סביבה, שאתה יכול לקבל מהם התעוררות?

תלמיד: כי זה כמו שאתה אומר הרבה פעם, זה תלוי באווירה שאנחנו מייצרים.

ודאי שאתה לא יכול לעלות למעלה מהחברה, מהסביבה שלך, אבל אם אתה יכול לקבל כוחות, זה מספיק, להגיע עד גמר התיקון. הכול תלוי בך, ברגישות שלך כלפי הסביבה. לא איך שאתה רואה אותה עכשיו, איך שאתה אחר כך תגלה, איפה שהם נמצאים באמת. הכול תלוי בכלי שלך. "כל הפוסל במומו פוסל"¹. אתה יכול לראות בהם קבוצה שהיא נמצאת ממש בגמר התיקון, עכשיו. הכול תלוי בכלי שלך.

תלמיד: זאת אומרת, אפשר להגיע למצב שאני מתאר חיבור שאני אולי לא באמת יודע מה זה, כמשהו נעלה, כמשהו שהוא תשוקה כזאת כלפיו, אפשר להגיע למצב כזה?

אם אתה מתפעל מהחברה, וחברה מדברת על זה, אז ודאי שכן.

שאלה: מהם הסימנים הברורים, המובהקים שאכן אנחנו נכנסים לאותה הרגשה נכונה שהיא חיבור, ומהם הסימנים הברורים לכך שאנחנו סוטים?

כשאתם נמצאים בחיבור, זה נקרא שיש לכם תמיד אפשרות להתקדם, ויש התרוממות רוח, ואתם ממש, כל אחד ואחד ממש עולה ויורד, עולה ויורד הרבה פעמים בכל דקה, וכך אתם כל הזמן, כל הזמן מתקדמים. על ידי עליות וירידות, אתם כמו חוט ברזל בתוך שדה מגנטי, כשהוא זז, מתייצב בו זרם. אתם מכירים את התופעה הזאת? אתם לוקחים חוט ברזל ומגנט, ומעבירים את חוט הברזל ליד המגנט, בתוך חוט הברזל נעשה זרם חשמלי. אז כך אנחנו, רק על ידי עליות וירידות, עליות וירידות בתוך השדה שהוא הבורא, מעוררים בתוכנו את ההרגשה הרוחנית.

שאלה: אני מבין שכל חבר לא צריך להשקיע מאמצים בעבודה על עצמו, על תיקון האגואיזם שלו, וגם לא צריך בשום פנים ואופן לנסות לתקן את החבר או את כל העולם, אלא הוא חייב לעבוד, להשקיע מאמצים בלאהוב את החברים, בלהתחבר איתם מעל לַכל, ועל זה לבקש תיקון, שהבורא ייתן כוחות לאהוב, להשפיע. האם הבנו אותך נכון?

כן, אנחנו צריכים לבקש רק כוח חיבור בינינו ועם הבורא. על אהבה, אני לא יודע, זה יותר מדי. אבל כוח חיבור בינינו ועם הבורא, כי צריך להיות בינינו כוח חיבור כדי להשיג את הבורא. כך צריך להיות.

קריין: קטע מספר 3 מתוך "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "בוא אל פרעה, ב'.

"קשה לי מאוד לסבול את החברים שלי, היות שאני רואה, שכל אחד ואחד מהם יש לו תכונות אחרות משלי, ואין לי שום השתוות עמהם, רק בעל כורחך, מטעם שאין לי ברירה, היות שאמרו לי, שבלי אהבת חברים איננו יכול להגיע לאהבת ה'. אז בהכרח אני יושב עמהם. אבל אני יכול לומר לעצמי, מה אני מרויח מהחברים, רק דבר אחד, היינו שאני מתקן את עצמי מבחינת סיגופים, מזה שאני יושב עמהם ביחד, וסובל את הדיבורים של החברים, שאינם לרוחי ולתכונתי. אבל מה לעשות. אומרים לי, שאני מוכרח לסבול בעולם הזה, לכן אני סובל, ואני יושב ומצפה, מתי יגיע הזמן, שאני אוכל לברוח מהם, ולא להסתכל על שפלותם, שאני רואה בהם. נמצא, שהוא לא לוקח מאהבת חברים את התרופה, שנקראת אהבת הזולת... זאת אומרת, מאהבה עצמית הוא לא יוצא, ולאהבת הזולת הוא לא מגיע."

(רב"ש א', בא אל פרעה - ב)

עדיין לא משתמש נכון בחברה. הצורה הנכונה להשתמש בחברה היא כדי שכל אדם והחברה והבורא מחוברים יחד. וכולנו, עשירייה הכוונה, פונים לבורא כדי שייצב את העשירייה, כדי שיחבר בינינו. זה שאתם אומרים שאין ביניכם מספיק קשר, או שהקשר הוא גשמי בלבד, צריכים לפנות לבורא, צריכים לדרוש ממנו כולם יחד שיחבר בינינו. במידת הקשר בינינו שהוא יחבר, ולא אנחנו על ידי כל מיני פעולות גשמיות, אנחנו רק מעלים מן, וכל הזמן כל הזמן דורשים, דורשים ודורשים שיהיה בינינו קשר, כדי שנוכל בתוך הקשר הזה לבקש ממנו שיבנה מאיתנו כזה כלי, כזה חיסרון, שנדרוש ממנו גילוי, כדי להשפיע נחת רוח לו.

שאלה: הרב"ש כותב שהאדם רוצה לברוח, הוא רואה את החברים ויש לו דחייה מהם, מבחינה רגשית קשה לשנות את ההרגשה שלו, הפיתרון היחידי שנראה לעין הוא מה שאתה אומר לנו הרבה פעמים, להשתדל לראות את החברים כגדולי הדור, כנמצאים בדבקות ובשלמות ויפים ולא כפי שהם נראים בעיניו, כי "כל הפוסל במומו פוסל". האם התפיסה הזו היא הפיתרון לאדם הזה?

אבל הוא לא רוצה לראות אותם ככה. אם הוא היה מעריך את החברים כגדולים, איך היה עוזב את החברה?

תלמיד: בצורה שהוא רואה אותם, הוא לא מנסה לעלות יותר, הוא דוחה אותם וקשה לו לעלות. אבל אם הוא כן יעלה?

איך לגרום לו להעריך אותם?

תלמיד: שפשוט ידמיין שהם בדבקות והם יפיפיים.

הוא לא רוצה, הוא לא יכול.

תלמיד: למה הוא לא יכול?

האגו שלו לא נותן לו כך לראות אותם.

תלמיד: אז איך נעזור לו?

אי אפשר לעזור לו. איכשהו אפשר אולי לעורר אותו עוד קצת ועוד קצת. להתפלל עליו. להתפלל עליו זה יעזור מאוד, כי המתפלל עבור חברו, זוכה תחילה. את זה כדאי לעשות. גם את זה אין. אתם עוברים עכשיו מצב מאוד מאוד לא נעים, ולא טוב, והוא רוחני אבל הפוך. אני לא יודע מה יישאר מהמצב הזה אם כך זה יימשך.

תלמיד: יש ייסורי נפש, ואני חושב שזה טוב ואפשר לנצל זאת ולעלות עם זה. יש ייסורי נפש שלא יודעים איך לצאת מנפילה מסוימת, אבל זו נקודה טובה לדעתי, השאלה איך באמת למנף את זה, לצאת מזה בכל הכוח? יש איזה משהו שצריך ללחוץ על הגז?

יחד. יחד כמו טיל אתה יוצא, רק יחד, על זה לבקש. לבד זה לא עובד. קח כמה חברים, אם העשירייה לא מספיקה, או לא קבועה, ותסכמו ביניכם שאתם עובדים יחד, אולי מספיק שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, ותחליטו, אנחנו לא עוזבים את הבורא עד שאנחנו מחדדים את התפילה שלנו. לא עד שהוא יענה לנו, יענה לנו, זה לא תנאי, אלא עד שאנחנו מחדדים את התפילה שלנו כך שהוא מחויב עליה לענות. כי מצדו אין שום בעיה, רק חוק. אתה מגיע להשתוות הצורה, אתה מבקש מה שמגיע לך. אתה צריך כדי להתקדם רוחנית לדרגה הבאה, בבקשה, תקבל. זה מה שאנחנו צריכים. אז אולי לא צריכים עשרה, שיהיו חמישה, בבקשה, תעשו כך. עשרה זה אולי כבד מדי עליכם, אני לא יודע.

שאלה: אני לא מבין מתי לעשות את מה שאתה מציע? אחרי השיעור כל אחד מתפזר והרצונות שלו מתכללים עם כל דבר אחר. מה לעשות, אנשים לא יכולים להיפגש, למה לא לנצל את זה עכשיו?

אני לא אומר שכך צריכים לעשות. אני אומר שאתה חייב בכל זאת לראות משהו שאתה מסוגל איתם להתחבר. אולי עשירייה זה יותר מדי, אתה לא תופס אותם, אמנם שזו המידה השלמה שצריכה להיות לכל אדם, וגם רב"ש כותב, אבל אתם לא מסוגלים אולי, אז אני אומר, אפילו חמישייה, אפילו שניים. שניים זה [פחות] מדי, זה בכל זאת יהיה קצת אגואיסטי, אגוצנטרי, כי אתם תרגישו שאתם נבדלים מאחרים. בצורה כזאת לעבוד.

תלמיד: אני שואל מתי אחרי השיעור אנשים יכולים לעשות את זה?

אני לא אומר להתחלק. אני אומר, העיקר שתגיעו למצב שיש לכם קבוצה קטנה והיא כולה נמצאת בדרישה אחת לבורא. אתה אומר לי, שכאילו עכשיו תקטין את עצמך לחמישייה ואז הכול בסדר. ואני אומר, זה לא יעזור, גם שניים לא יעזרו. אין לכם בכלל רצון להתחבר עם השני.

תלמיד: אני אומר שכל הכוח נמצא עכשיו בתוך השיעור כשאתה נמצא פה. מה לעשות, זה המצב. אז בוא תעזור לנו לנצל את המצב הזה.

אני את שלי עשיתי, אני לא יכול יותר.

שאלה: אם נסכם בכל החברה שאנחנו קובעים, נקבע שעשירייה מסוימת תהיה עשיריית ש"צ כלפי כל בני ברוך ואז העשירייה הזאת תאסוף את כל התפילות מכל העשיריות ותרכיב תפילה שתהיה משותפת לכל בני ברוך ואנחנו פשוט נקבל אותה ונתחיל להתפלל לבורא. זה יכול לעזור?

עכשיו אתה אומר לי שבכל זאת יש מישהו שידאג לרוחניות שלי. אני מסכים.

תלמיד: לא, לא כך. אבל קשה להגיע לתפילה משותפת שתהיה אחידה לכולם,

צריך לדאוג לזה, זה הכול. זה לא יעזור לכם. אתם חושבים, אם את זה נעשה את זה נקבל. [השאלה] מה הדאגה בלב שלכם? זה חייב להיות כלי.

תלמיד: לפני שעוברים לתע"ס אני רק רוצה להזכיר לכולם, מחר יש לנו הזדמנות ממש יוצאת דופן לעשות נחת רוח לבורא. לקחת אחריות כל אחד וכולנו יחד, להתאמץ חזק, חזק על החיבור, לעשות את זה. יש ערב איחוד מחר. חברים, חברות מכל ישראל יגיעו לפה, 1400 איש, ברוב עם הדרת מלך, אירוע מאוד חזק, עוצמתי, ומאוד משמעותי גם לכלי הישראלי, וגם לכל החברים מכל העולם שיתמכו כמובן ויהיו יחד איתנו. אז צריך להתכונן, להגיע ביחד ולהוציא את המקסימום שאפשר לאור הדברים ששמענו מרב היום בשיעור. לקחת את ההזדמנות הזאת בשתי ידיים. שיהיה לנו בהצלחה.

תלמיד: זה באמת משמח, כי החבר הזה הוא דוגמה לחבר שלקח את הדאגה לכנס ופשוט אם יש חלק שהיום בוער בכלי העולמי לכנס, זה קבוצות ישראל שעושים סדנאות על בסיס יום יומי, מוציאים קליפים מהשיעורים, עובדים לאורך כל היום, וזה הרבה בזכותו. אז גם צריך לקנא בזה.

מתוך המצב שלכם אתם יכולים ללמוד איך חכמת הקבלה השתנתה והפכה להיות דת, כי קשה מאוד לאנשים לאחוז ברוחניות, בהתעלות רוחנית, במשהו שלא מובן, משהו שלא מורגש. צריכים שיהיה משהו ביד, איזה מנהגים, איזה דברים שמוכנים, מובנים לתוך רצון לקבל, לתוך חיי האדם בעולם הזה. ולכן לאט לאט מתחילת בית המקדש הראשון, הכול התחיל להתדרדר, ולהתדרדר, והטענות שהיו כלפי המקובלים, במה אתם אוחזים שם ומה אתם דורשים מכולם? אי אפשר להסביר את זה לבני אדם, שאי אפשר להראות להם דוגמה בכלום, זה לא מציאותי, ואי אפשר לאחוז ברוחניות הזאת, אלו טענות צודקות מצד האדם הרגיל. אבל מה אפשר לעשות?

וכך החברה התחילה להתחלק לכל מיני כתות, לכל מיני חלקים, ועד היום הזה זה נמשך. שוב, מתוך זה שאי אפשר לאחוז ברוחניות בלי כלים, וכלי, מי מגיע לכלי הזה? אתם רואים כמה קושי יש לנו כאן כל הזמן. אפילו שאנחנו יודעים שצריכה להיות עשירייה, לא יכולים להתחבר. צריכים לפנות לבורא יחד, אבל לא יכולים לעשות כך. מה יש? יש לך עשרה חברים? כן. אתם יכולים לפנות לבורא? כן. למה לא פונים? לא פונים, ככה זה. לא עושים, אין תשובה, איפה שיש פעולה רוחנית, שם הרצון שלי לא עובד. לכן זו בעיה.

עכשיו אומרים, "לפנינו כנס ותמיד היה לנו כנס, לפני עשר שנים היה כנס כל כך יפה, גדול, והיום לא". בטח שפעם היה כנס יותר יפה מהיום. למה? כי הוא היה יותר גשמי. היום יותר ברור לנו מה זה רוחניות ועד כמה שלא בכוחותינו להגיע לזה, אלא רק בעזרת הכוח העליון, אז לפי זה כבר יש רפיון ידיים. זה כל העניין, זה המשבר האמיתי, לא המשבר החיצון שם בעולם, כאן זה המשבר האמיתי, ואם נעבור אותו אז באמת נהייה ממש בהרגשה של חלוצים, הדור הראשון של דור האחרון. ואם לא, זה יבוא על ידי מישהו אחר.

שאלה: איך לעבור את המשבר הזה ולא ליפול לאיזו דת חדשה כזאת "בני ברוך"?

אתם יכולים לעשות חסידות חדשה.

תלמיד: בדיוק.

זה יהיה מצוין, אתם תרגישו והתפעלות וכוחות, תתחילו לבנות כל מיני מנהגים, משהו מצוין, זה יחזיק את כולם. אתם תהיו פתאום בהתפעלות כזאת גדולה. שירים כבר יש לכם, צריכים רק סימנים חיצוניים, אולי תספורת? כולכם כבר עם קרחת. אולי איזה סימן יפה? אני רואה שאנשים שמים קליפס באוזן או באף, פעם היו קושרים את הצעיף, לפני זמן מה ראיתי שכך הולכים כולם. סימנים כאלה. מה אתה שואל אותי מה לעשות?

תלמיד: נמצא סימנים, זו לא הבעיה. איך לא ליפול לסימנים האלה?

איך לא ליפול?

תלמיד: איך לעבור את המשבר הזה ולא לפתח דת חדשה?

רק דרך עשירייה לבורא או כלום. ממש.

שאלה: אבל אתה יושב בעשירייה ופשוט מסתכל וכאילו כלום לא מניע פנימה, לעשות, אתה ממש ליד, זה מתחת לאף.

וודאי ששום דבר לא מושך פנימה לרוחניות, רק הייסורים דוחפים אותך וגם לא ידוע לאן. כן, ייסורים יהיו חכו, גם בעולם וגם כלפיכם, ומהעולם כלפיכם, אתם תראו את זה, לא מין הסתם קראנו על אנטישמיות, ועל כל הדברים האלה, זה יבוא בצורה כזו שהבורא יחייב, יחייב את כולכם.

תלמיד: לפני כנס אירופה עשינו כמה פעילויות שמאוד הצליחו והעירו את כל החברה. אני מציע לעשות את אותו דבר. שהמנהלי תוכן של הכנס ביחד איתך יכינו שאלות לכל קובייה בכנס וביחד איתך ישבו ממש על הבמה או בשולחן וישאלו שאלות, סדנאות, לכל החברה, וזה יכניס את כל החברה למצב הזה. ואז מה שהחבר אמר בהתחלה, הוא ממש צודק, כל קובייה תקבל את תשומת הלב שלה ולא יהיה פירוד אלא יהיה תהליך שכל החברה תבנה. כשאסוף את כל הדעות וכל ההתכללות ואז ייצא הדבר הנכון. אולי בשיעור היום אחר הצהריים. אולי מחר. כי צריך להכין את זה.

אתה תכין.

תלמיד: בשמחה.

היום אחר הצהריים ניתן לך רבע שעה ואתה תציג את הדברים. תכין.

תלמיד: רבע שעה לא מספיקה.

אני לא אתן לך יותר.

תלמיד: לא לתת לי רבע שעה, צריך להתייחס לכל קובייה. כמו לפני כנס אירופה, כשבנינו תהליך.

יש לך עוד מישהו חוץ ממך? לא, לך אני לא נותן. תגיד על זה תודה. אז תברר עם אחרים, אם תוכל לשכנע אותם, תביא להם משהו. סתם לפי המילים, מה אתה רוצה? לתת לך עכשיו שעתיים בגלל שאתה אומר, אני יודע?

תלמיד: אני לא רוצה שעתיים. אני אומר לתת למנהלי תוכן של הכנס את הזמן הזה של ההתכנסות של כל החברה.

תדבר ותעשה. ממני אל תחכו לשום דבר. רק לדבר אחד אתם יכולים לחכות ממני, שאני אברח מפה. רק דבר אחד. זה הכול. וכל היתר? היתר נמצא בידיים שלכם.

תלמיד: אני רוצה להתייחס למה שנאמר על ההרגל. אני פונה לחברים, לאו דווקא אלייך, אולי אנחנו צריכים בהכנה שלנו להכריז שכנס המדבר הוא הכנה לכנס הגדול ואז נעשה סוויץ' פנימי שבעצם התמצית של היגיעה שלנו, השפיץ של ההתכנסות שלנו דווקא יתרחש בכנס הגדול, וכנס המדבר יהיה כהכנה, ואז לכל החברים בכלי העולמי יעשו סוויץ' פנימי.

אני חושב שכך עשינו. רק צריכים לחזור על זה שוב ושוב. אתה צודק, לחזור זה תמיד קצת עוזר.

(סוף השיעור)

---

1. "כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם ואמר שמואל במומו פוסל" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין דף ע, א גמרא)↩