שיעור בוקר 03.08.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא – "מחוסר אונים לצעקה לבורא"

כבר דיברנו אתמול ובכלל הרבה פעמים למדנו, שכדי לקדם אותנו, הבורא מקדם אותנו דרך זה שהוא מגדיל בנו את הרצון לקבל. לא שכנגד הרצון לקבל נמצא האור ואנחנו מיד מרגישים, כמו שאם גובר התיאבון, אני רואה לפני שולחן ערוך יותר ויותר, לא, אני רואה לפני חושך יותר ויותר. כי ככל שהרצון לקבל גדל יותר, אני לא יודע מה ההווה ומה העתיד, כי גם הפנימי וגם המקיף חסרים, וזה מביא את האדם להרגשת חוסר אונים וזה מה שהבורא בעצם רוצה.

כי אם אנחנו רק רצון לקבל, צריכים להגדיל אותו כל פעם כדי שהאדם יהיה מחויב להתפתח, לחפש, למלאות את עצמו, לראות על ידי מה הוא ממלא את עצמו. ולא צריכים יותר כלום, כמו שבעל הסולם כותב, ש"בראתי יצר הרע"¹ אומר הבורא, הוא לא צריך כלום יותר חוץ מזה, כי אם הרצון נמצא בידיים שלו הוא יכול לנהל אותנו לכל כיוון.

ולכן כשאנחנו מרגישים רע אז קודם כל ההרגשה רעה, ואז האדם מרגיש שרע לו. כדי להבין שרע לו מפני שזה הבורא מגדל בו רצון כדי שיחפש מילוי, כדי שידע על ידי איזה פעולות הוא יכול למלאות את עצמו, לזה כבר צריכים שיטה. חוץ משיטה, צריכים מקום המימוש. אבל אנחנו כבר בנינו הרבה מערכות, למדנו, ולכן מיד כשהאדם מרגיש חושך הוא נבהל, אבל כעבור כמה זמן הוא בכל זאת מתאושש. הוא מתאושש בזה שמתחיל לחשוב איך הוא יוצא מזה ועל ידי מה. הוא מתחיל לבדוק מה זה החושך, האם חושך זה שאני לא מרגיש טוב, או חושך זה שאני אולי לא דבוק דרך הקבוצה, ומאין ברירה אני צריך לבוא אליהם ודרכם אולי אצא מחושך והם יהיו לי כעוגן, כגלגל הצלה, כחבל שזורקים, כי "אין אסיר מציל את עצמו מבית האסירים"² וכן הלאה. בקיצור, כל מה שהוא למד מתחיל לעזור לו קצת.

דרך זה הוא אחר כך מתחיל להיזכר שזה הבורא עושה לו, ש"אין עוד מלבדו", ולא כוח אחר, כוח זר. ואז הוא צריך לפנות אליו ודאי, כי כמו שהוא עושה את החושך הוא גם עושה את האור והוא מקור האור. ואז האדם מתחיל לסדר את העבודה שלו דרך הקבוצה, דרך הספרים, הלימוד, השיעור, על ידי החיבור עם הספרים וחיבור עם הקבוצה. וכך הוא יוצא יותר או פחות, יוצא לגמרי או לא. ישנם כל מיני אופנים בזה, גם בירידות וגם בעליות.

העיקר בשבילו כאן זה להגדיר נכון מה זו "ירידה" ומה זו "עלייה". לא שירידה זה חושך ועלייה זה אור לפי הרגשה רעה או טובה שלי, אלא חושך ואור זה שבחושך אני חושב איך למלאות את עצמי, איך להרגיש טוב, איך להגיע לגילוי, מתי ייפתחו לי השמים ואני אראה את הכול, זה החושך, רצונות כאלו. והאור זה הרצונות מתי אני אגיע להשפעה דרך החברים ודרך הבורא ושלא ידעו עלי בכלל, אני לא רוצה שום דבר לקבל, שום גילוי, אני לא צריך את זה, אני צריך רק הזדמנות להשפעה, להשפיע.

לכן גם בגשמיות וגם ברוחניות, גם בירידה וגם בעלייה, יש לו כאן הגדרות שהוא צריך היטב לבדוק אותן וכך מזה להתקדם הלאה.

אז נתקדם.

קריין: אנחנו קוראים מתוך קובץ קטעים בנושא "מחוסר אונים לצעקה לבורא". ציטוט מספר 2 מתוך רב"ש ב', "מהו, שהצדיקים ניכרים ע"י הרשעים, בעבודה".

"בכדי שהאדם יתקדם בדרך ה', שיזכה להגיע שכל מעשיו יהיו לשם שמים, והוא מרגיש עכשיו שהוא במצב עליה, ומה עליו לעשות עוד, לכן הקב"ה מנהיג את עולמו עם רשעים, כלומר שהקב"ה נותן לו אז מחשבות של רשעים, היינו, שלא כדאי לעבוד בשבילו, אלא רק לצורך עצמו. וע"י זה הוא מקבל ירידה, והאדם חושב אז, זה שקיבל ירידה, אינו מטעם שזה ניתן לו, בכדי שיתקדם בדרך ה', לזכות לבחינת דעת דקדושה. אלא שהוא חושב, שהוא הלך אחורה, מטעם שאין הוא מסוגל לעבוד בבחינת הפרט, אלא שהוא צריך לעבוד בבחינת הכלל. והיות שמהכלל יצא, נמצא, שהוא נשאר בבחינת קרח מכאן וקרח מכאן, היות שאין הוא מסוגל להכנס שוב לכלל. לכן נמצא האדם אז, במצב העומד בין שמים וארץ. והוא מרגיש שמצבו יותר גרוע משאר אנשים. ואז האדם יכול לבקש מה' בכל הלב, ויכול לתת תפלה כמו שכתוב "חנני ה' כי אמלל אני, רפאני ה' כי נבהלו עצמי, ואתה ה' עד מתי". כלומר, עד מתי אני אשאר במצב, שאני מרגיש, שמצבי יותר גרוע מכל אדם, שאין לי שום אחיזה ברוחניות. לכן אין לו שום עצה, אלא שהוא צריך להאמין במה שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה". ופירש אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, שה' שומע תפלת כל פה, היינו אפילו פה הכי גרוע בעולם, שאי אפשר להיות יותר שפל וגרוע בעולם, מכל מקום ה' שומע אותו. וזהו כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו"."

(רב"ש - ב'. מאמר 15 "מהו, שהצדיקים ניכרים ע"י הרשעים, בעבודה" 1989)

מה זה "הבא לטהר מסייעין אותו"? שבנקודה הגרועה ביותר שאדם רואה שרע לו, בנקודה הזאת שזאת נקודת ההיפוך, הוא צריך להתהפך, להתעלות למעלה מההרגשה הרעה, ולהתחיל לבקר את עצמו שהוא מרגיש רע ברצון לקבל שלו, וזה ניתן לו בכוונה, כדי שעכשיו הוא ירצה להיות למעלה מהרצון לקבל שלו.

לא לשפר את המצב בתוך הרצון לקבל שיהיה טוב לו, לא, אלא שהרצון לקבל יישאר כמו שהוא, כי זה דווקא נותן לו כוח לחיפוש. והחושך ניתן לו כדי להתעלות מעל החושך, לא להביא אור לתוך החושך, אלא להתעלות למעלה מהחושך לאור של השפעה, של אהבת הזולת. בזה למצוא את האור ואת המילוי, ולא בזה שרע לו.

סדנה

איך אנחנו עולים מהרגשה רעה ברצון לקבל שלנו, שרע לי, חושך, לא מבין, לא מרגיש, אני לא ראוי לכלום, לא יוצא לי שום דבר וכולי, לדרישה "אני רוצה להיות משפיע. אני רוצה להיות בתכונת הבורא. אני רוצה לחשוב לא על עצמי, אלא דרך הקבוצה עליו"?

כאן נקודת ההיפוך, נקודה מאוד מאוד חשובה שממנה אנחנו צריכים לראות איך אנחנו עולים לדרגה השנייה. לא להיות בדעת, אלא לאמונה למעלה מהדעת, להשפעה מעל כוח הקבלה. שבקבלה אני מרגיש חושך, ובאמונה, בהשפעה, באהבה דרך קבוצה לבורא, אני ארגיש אור.

איך עולים מהרגשת החושך להרגשת האור בהשפעה.

מהרגשת החושך ברצון לקבל להרגשת האור בהשפעה, ברצון להשפיע?

*

איך אנחנו מארגנים את הסביבה שהיא תעזור לנו מהר לעבור מהרגשת החושך ברצון לקבל שהבורא מעורר, להחלטה שהאור זה אור ההשפעה, ולמעלה מהרצון לקבל בדרך החברים להגיע להשפיע נחת רוח לבורא?

איך אנחנו מכינים את כל התהליך הזה שיקרה, שיהיה מוכן, שנזכור בו, שיעורר אותנו, שיהיה מוכן לירידות שהבורא מכין לנו? נניח עכשיו אנחנו נמצאים באיזה מצב. מצב הבא ירידה, איך אנחנו מכינים את עצמנו להשתמש בה בצורה הנכונה?

*

קריין: ציטוט מספר 3 מתוך רב"ש ב', "מהו תורה ומהו חקת התורה בעבודה".

"בזמן שהוא רוצה לעשות הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו, הגוף מתנגד בכל כוחו, היות שהגוף טוען, למה אתה רוצה להמית אותי ואת כל רשותי שיש לי. ואתה בא אלי שצריכים לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, שהוא ממש ביטול הרצון לקבל מכל הענינים. ואתה אומר לי, שחז"ל אמרו "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", היינו להמית את כל הרשות של תועלת עצמו, ולדאוג אך לתועלת ה', ומטרם זה אין האדם יכול לזכות לבחינת תורה. והאדם רואה שאין במציאות, שיהיה לו כח ללכת נגד הטבע. ואז אין להאדם שום עצה אלא לפנות לה', ולומר, שעתה הגעתי למצב, שאני רואה, שאם אין אתה עוזר לי אני אבוד, ואין לו מציאות, שיהיה לי פעם כח, שיהיה בידי כח להתגבר על הרצון לקבל, שזה הטבע שלי, אלא רק ה' יכול לתת טבע שני. והאדם אומר, שהוא מאמין, שזה היה "יציאת מצרים", שה' הוציא את עם ישראל מתחת שליטת מצרים, שדרשו חז"ל (בהגדה של פסח) "ויוציאנו ה' ממצרים לא ע"י מלאך, ולא ע"י שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, אני ה', אני הוא ולא אחר". אם כן גם הוא רואה עכשיו, שרק ה' יכול להוציאו מתחת שליטת הרצון לקבל ולתת לו טבע שני. היינו, כמו שטבע הראשון נתן הבורא, כמו כן טבע השני אין מי שיהיה בידו לתת, רק הבורא בעצמו. אי לזאת, האדם מתפלל אז בלב שלם, היינו מעומק הלב, ואז הזמן לקבל התפלה."

(רב"ש - ב'. מאמר 37 "מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה" 1991)

איך אנחנו מארגנים את התפילה הזאת?

נניח שאנחנו את הכול מבינים בשכל, אפילו קצת ברגש. איך אנחנו מארגנים תפילה שבאמת זוכים ליציאה נכונה מהחושך לאור? ששוב, החושך מוגדר, רע לי בתוך הרצון לקבל שלי, ואת זה הבורא עשה כדי לעורר אותי, לנענע אותי, ואני צריך את האור. והאור זה אור של השפעה ואהבת הזולת.

איך אני מארגן תפילה כזאת, שבתוך הדעת אני נמצא ורוצה לעלות ללמעלה מהדעת, לאור של השפעה? זאת אומרת שאני בדרך לא חושב על עצמי שאני צריך כבר להתכלל בזולת, שאני רוצה להשפיע לזולת, דרך הזולת לבורא. כי הזולת זה כמו איזה מקום שעליו אני מסדר את עצמי נכון לפנות לבורא. כי בתוך הזולת נמצא, "בתוך עמי אנוכי יושבת".

איך אני מארגן את הדברים האלה כך, שאני עכשיו הולך לפעול?

*

קריין: ציטוט 4, בעל הסולם, "שמעתי" מאמר קכ"ב "להבין מה שמבואר ב"שולחן ערוך"".

"שהאדם רוצה לעבוד בבחינת כולו להשפיע, וכל מחשבותיו עבור הנאה עצמית יהיו בביטול גמור. ואז, כשמרגיש, מה שהוא מדבר, אזי לבו יכול לפחד, שמא חס ושלום יתקבל תפילתו. היינו שלא יהיה לו שום רצון עבור עצמו. ולגבי הנאת עצמו מצטייר מצב, בדומה שהוא עוזב את כל תענוגי עולם הזה ביחד עם כל הבריות, והחברים, ובני ביתו, וכל קניניו ורכושו. ופורש את עצמו ללכת למדבר, אשר אין שם שום, רק חיות רעות. ואף אחד לא ידע ממנו וממציאותו. ונדמה בעיניו, כאילו אובד את עולמו בפעם אחת, ומרגיש שמאבד עולם מלא חדוות חיים, ומקבל על עצמו מיתה מעולם הזה, ומרגיש שהוא כעת מאבד עצמו לדעת, בזמן הרגשת הציור הזה. ויש לפעמים, שהס"א עוזרת לו לצייר את מצבו עם כל הצבעים השחורים, אז הגוף בועט בתפילה זו. ונמצא, שאי אפשר שיתקבל תפילתו, מסיבת שהוא עצמו לא רוצה שתתקבל תפילתו. לכן צריך להיות הכנה להתפילה, שירגיל את עצמו לתפילה, כאלו שיהיו פיו וליבו שוים. וזה יכולין לבוא שהלב יסכים ע"י ההרגל, שיבין שבחינת קבלה נקרא פירוד, ועיקר הוא דביקות בחיי החיים, שהוא סוד השפעה."

(בעל הסולם. שמעתי. קכ"ב. "להבין מה שמבואר בשולחן ערוך")

איך אני יכול להיות בטוח שזה שאני רוצה להיות בהשפעה, זה באמת השפעה ולא קבלה הסמויה? איך אני יכול לבדוק את עצמי שבקשתי לתכונת ההשפעה, זו באמת בקשה לתכונת ההשפעה, ולא לקבלה הסמויה?

*

קריין: ציטוט 5, מתוך "משיבת נפש" אות מ'.

"מלחמת עמלק שהוא מלחמת היצר, היא מלחמה ארוכה מאד, ועיקר הכנעתו הוא על ידי התחזקות. שבכל מה שעובר על האדם כל ימי חייו, יהיה חזק מאד לבלי להניח להפיל את עצמו בשום אופן, כי כל זמן שהאדם אינו מייאש את עצמו ומחזק את עצמו להתחיל בכל פעם מחדש איך שהוא, הוא נקרא נוצח את המלחמה, כי אי אפשר להאדם בעצמו לנצחו, כמאמר רבותינו ז"ל: "ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו", רק שהאדם מחויב לחזק את עצמו בכל פעם מחדש, לבלי להיות נסוג אחור ממלחמה הזאת, ולבלי לייאש את עצמו בשום אופן, כי ודאי במלחמה הזאת אין רואין עדין בחוש מי המנצח, כי עדין המלחמה ארוכה מאד והגלות מתגבר, ועל כל אחד עובר מה שעובר, אף על פי כן, כל זמן שאוחזין עדיין הכלי זין בידינו, ועיקר הכלי זין שלנו הוא תפילה. וכל זמן שאין אנו מייאשין עצמנו ממלחמה הזאת, ואוחזין עדין הכלי מלחמה, בוודאי אנחנו מנצחים, כי כל זמן שהאדם מחזק את עצמו בתפילה וצעקה לה' ית', הוא בכלל מנצח את המלחמה, כי זה עיקר הנצחון."

(משיבת נפש. אות מ')

שאלה: בתחילת השיעור הגדרנו שחושך זה שאני רוצה גילוי. ואור..

חושך זה הרגשה בכלי קבלה, את זה אני מרגיש, זה בא. אם זה בא, זה בא לכלי קבלה. אני מרגיש שאין לי את מה שאני רוצה. מאיפה באה ההרגשה הזאת, שאין לי את מה שאני רוצה? אני אפילו לא יודע בדיוק מה אני רוצה, אבל אין לי. זאת אומרת, זה סימן שכלי קבלה הורחב, ועכשיו הוא מוגדל.

תלמיד: אבל גם הגדרנו שאור זה שאני רוצה להשפיע. זה משהו שגם אין לך, לא?

קודם כל זה המצב שברור, שאני מרגיש רע. עכשיו, מה חוץ מזה?

תלמיד: הגדרה לאור בשבילי.

אור בשבילי, זה קודם כל מילוי לרצון לקבל שלי. הרגשה, השגה, הכרה, הבנה, שימלא אותי, שאיפה אני? איפה הרוחניות? שאני חושב שרוחניות זה שאני אדע, שאני אבין, שאני ארגיש. אני, אני, אני. בקיצור, אני רוצה למלא את הכלי הזה, שעכשיו אני מרגיש אותו ריק. ואני ממש מרגיש לא טוב גם פיזית, גם נפשית, גם פנימית, פסיכולוגית, לא חשוב. אני מרגיש שאין לי שום דבר, החיים שלי לא שווים כלום.

תלמיד: אז זה חושך, אם אתה רוצה.

חושך איפה?

תלמיד: ברצון לקבל.

ברצון לקבל, כן.

תלמיד: אז אתה לא אמור ללכת למלא את הרצון הזה?

למה לא? אני רוצה למלא אותו. אני עכשיו עדיין לא מרגיש כלום חוץ מזה. אני רוצה להתפטר מהחושך, אז אינסטינקטיבית אני רוצה למלאות אותו. אין לי שום דבר חוץ מזה.

תלמיד: אז איפה יש אור? איפה המצב ההפוך הזה שאתה משפיע, שזה לא נקרא "חושך".

על זה אני שאלתי. איפה נקודת ההיפוך שאני מתחיל לחשוב שהאני לא רוצה מילוי ברצון לקבל שלי הזה, האגואיסטי? אני לא רוצה הבנה, הכרה, שום דבר, אלא אני רוצה יכולת להשפיע, לצאת מעלי, להיכנס לתוך חברה דרכה לבורא, ולאבד את עצמי.

תלמיד: לרצות יכולת להשפיע, זה לא גם משהו לעצמי?

יש בזה התחלה וסוף. שבהתחלה זה משהו לעצמי, אבל לפחות על ידי זה מזמינים מאור המחזיר למוטב, והוא יביא לנו כבר שינוי. אמנם אני רוצה לצאת מהרצון לקבל שלי ורוצה להשפיע, כי אני חושב שיהיה לי בזה טוב, אני אתפטר לפחות מהכאבים שיש לי עכשיו, מהרגשת החושך, חוסר אונים, החיים שלא שווים כלום וכן הלאה. אבל מפני שבכל זאת אני חושב לעשות את זה על ידי פעולת ההשפעה, אז מחשבה על זה מביא לי שינוי. אני מתחיל להשתנות כבר לכיוון זה כלפי מעלה, ואז לאט לאט אני באמת רוצה להשפיע.

עכשיו השאלה, מה קורה הלאה. אני מפעיל את התפילה דרך הקבוצה לבורא. אני כל הזמן מבקר את עצמי עד כמה שהבקשה שלי היא בקשה יותר נקייה, כמה שאני מסוגל. אבל כמה שיותר. אני בונה מערכות קשר, עזר לי, לעצמי ולאחרים, ש"אם נופלים "חבר'ה מה יהיה" אנחנו צריכים שתהיה לנו חגורת ביטחון לכל הקבוצה, שאני אוכל לעזור להם". אם אני רוצה להשפיע, איך אני עכשיו בונה מערכת שמבטיחה לכל חבר וחבר שהוא מהר יקום מהירידה, ויקום לא מהירידה שירגיש טוב בכלים האלה של הירידה, אלא מעליהם יבנה כלים חדשים של השפעה. אמונה למעלה מהדעת.

כשבונים מערכת בפועל, אז מה עושים, על זה שאלתי. אני מקווה שאתם זוכרים את השאלה, וקצת דיברתם על התשובה, ובמשך היום אתם תצטרכו לדון על זה. לא יום, אלא בכלל היום, מחר, חייבים לברר את זה טוב, איך אנחנו בונים חגורת הביטחון. ביטחון שאני לא אלך למלאות את החושך שהבורא מעורר הגשמי, אלא שאני למעלה מזה אדרוש ממנו דרך הקבוצה שיבנה בי קומה של השפעה מלמעלה מהקבלה, מחוצה לאני.

תלמיד: מאיפה מביאים את הרצון הזה להשפיע, זה לא איזה כאב שאתה מרגיש ברצון?

רצון להשפיע בא על ידי מאור, זה אין דבר כזה. רצון להשפיע זה הבורא.

תלמיד: זה שינוי על ידי המאור, אבל זה לא חיסרון שאתה מרגיש שאתה רוצה את זה?

לא, מלכתחילה אין לנו שום רצון להשפעה. יש ניצוץ, נקודה שבלב, אבל לא רצון. הרצון הזה יכול לבוא רק מהסביבה על ידי "קנאה, תאווה, כבוד שמוצאים את האדם מהעולם"³.

תלמיד: אז למה מרגישים חושך מזה שאין מילוי בתוך הרצון, ואתה לא מצליח להשפיע? למה זה מביא להרגשת החושך?

כי אני כבר קשור בכל זאת לקבוצה ולמערכת, ובאיזו צורה להארה שפועלת עליי כלפי הנקודה שבלב שלי. ולכן אני לאט לאט מתהפך, מתחיל להבין שלא בחושך אני צריך לטפל, אלא אני צריך להביא לעצמי קומה שנייה, אמונה.

תלמיד: אז קומה שנייה זה לא משהו שיבוא לנו מתוך הרצון, זה לא משהו שיש לנו צורך בו? לא ברור מאיפה פתאום מגיעה קומה שנייה?

מתוך זה שאתה קשור למערכת.

שאלה: אבל האם במשהו אנחנו שולטים על איך לגרום לזה?

על זה שאלתי. איך אנחנו מגדילים, איך אנחנו בונים את המערכת יותר, שכל אחד הוא יקבל עזרה מיד שזורקים לו את החבל. זו הכוונה. זה לא שיהיה טוב לו בגשמיות, שיוכל לתפוס את החבל מכולם, ששם בהם נמצאת רוחניות. בתוך הקבוצה הכי גשמית, אם אני רוצה להגיע לתוכם, לכלול את עצמי בהם, אז שם אני מוצא את הרוחניות שלי. הם יכולים להיות כמו תלמידי רבי יוסי בן קיסמא, אני אמצא שם רוחניות. הם בעצמם לא יודעים מה זה, אבל אני אמצא.

תלמיד: מה אתה מחפש בהם?

השפעה. השפעה, יכולת להשפיע למעלה מעליי. לאבד את עצמי בהשפעה.

שאלה: בקטע 2 היה כתוב על עבודת הפרט ועבודת הכלל. מה היא עבודת הפרט ועבודת הכלל?

עבודת הכלל היא לספק ערבות לכולם, לכל חברי הקבוצה. ולספק אותה בצורה כזאת שזה יהיה חזק, סמיך באוויר. זו עבודת הכלל. ועבודת הפרט היא כמה שיותר לשייך את עצמו בנטייה שלו לאבד את עצמו בתוך הכלל, הקבוצה.

שאלה: האם התפילה היא הכוח היחידי שיש לנו, ואם כן, איך בונים תפילה משותפת בעשירייה?

מה זה אומר שהתפילה היא הכוח היחידי? זה מ"ן, זו יכולת לפנות לעליון, לדרגה עליונה, שמשם אתה יכול לקבל את כל מה שחסר לך כדי לעלות אליה. זה נקרא "תפילה", פנייה.

למה הפנייה הזאת היא האמצעי היחידי לעלות? מאיפה תיקח עוד כוח אם לא מהמדרגה הסמוכה שמעליך? רק בחיסרון שלך להיות כמו המדרגה העליונה הזאת אתה יכול לקבל כוח. כך לומדים מכל חכמת הקבלה. ואז מהמדרגה העליונה מגיע אליך המאור המחזיר למוטב, השפעתו נותנת כוח המסך, משתמשים בכוח המסך, כוח המסך זה כוונה על מנת להשפיע, ואז מתוך הכוונה החדשה על מנת להשפיע אתה יכול לעלות לקומה הזאת, להצטרף אליה, להתכלל בה כעוּבר, ואחר כך ביניקה ובמוחין. כך רוכשים מדרגה יותר עליונה.

שאלה: מה זה נקרא שהאדם צריך "להרגיל את עצמו לתפילה כאלו פיו וליבו שוים"? זה כתוב בקטע מספר 4.

זה דבר גבוה, אבל צריכים להשתוקק לזה. פיו וליבו שווים, רב"ש היה נותן דוגמה. הוא היה קורא לנכד שלו, קראו לו שמחה, הוא היה בן שש או שבע, והיה אומר לו "שמחה, נכון הכול צריך להיות בעל מנת להשפיע או לשמה?", "כן סבא". ורב"ש היה אומר "אתם רואים, ילד קטן יודע ואתם לא יודעים".

הבעיה היא שבאמת "פיו וליבו שווים" זו דרגה מאוד גבוהה, בכל מדרגה, זה סימן שאתה רכשת את המדרגה הזאת במלואה, גם רצון לקבל וגם רצון להשפיע. "לב" זה רצון לקבל, הוא לא יודע חכמות, הוא רוצה לקבל, למלא את עצמו. "פה" זה מה שאתה כאילו היית רוצה, להיות בעל מנת להשפיע, לתת, להתחלק, לשכוח על עצמך ולהיות שקוע בכולם. "פיו וליבו שווים" זה השלמות הנוכחית בינתיים ודאי, בכל מצב, אבל זו שלמות. ברגע שאדם מגיע לזה, כבר יכול לעלות לדרגה הבאה.

אנחנו לא יודעים בדיוק עדיין את הנקודה הזאת שפיו וליבו שווים. תבדקו את הרגשת החיסרון, עד כמה יש לכם צדקת המצב, יושר, שאתם יכולים לחתוך ולהגיד "נכון זה אני, וזה מה שהייתי רוצה", ולא לטשטש, אלא אני רוצה להיות כזה, ואני כזה. קשה לאדם לעשות דין וחשבון אמיתי לעצמו, אבל בלי זה אי אפשר להבחין האם הפה והלב שווים. זה מאוד לא נעים, כי אנחנו כל הזמן מסתירים מעצמנו, משקרים לעצמנו מי אנחנו. וכאן צריך להיות איזה רנטגן מיוחד שאדם רואה את עצמו ולא סוגר עיניים, לא מסתיר את עצמו מעצמו. כתוב ש"אדם קרוב לעצמו", ולכן כל הזמן מרחם על עצמו. אז פיו וליבו שווים זה שבאמת מה שאני אומר בפה ויכול להגיד לעצמי ולכולם, אני עושה את זה מתוך הלב.

אנחנו חיים במצב שאנחנו צריכים להסתיר את עצמנו, אבל כלפי החברים אדם שמתקדם, הוא פחות מסתיר את עצמו, אמנם מסתיר ברוחניות, אבל בגשמיות לא. לא מחשיב את הבהמיות. זה כמו הקטנים והגדולים, הגדולים הם אנשים יותר מבוגרים, הם יותר פתוחים, כי "מה יש כאן להסתיר מהחיים שלנו, מי אנחנו בסך הכול?".

אז פיו וליבו שווים דורש מאמץ נפשי מאוד חזק, לגלות את עצמו לעצמו.

שאלה: עלתה לי תחושה שהעבודה שלנו היא לראות שכל רגע אתה נכשל.

יפה.

תלמיד: להבין שאין לך בכלל סיכוי להצליח ולבקש מהבורא. כלומר זו הדרך, זו התפילה, שאתה נכשל בכל דבר ואתה פונה. והיגיעה או הסאה היא כנראה אלפי או מיליוני פעמים, עד שכנראה השכל נרדם.

השכל לא נרדם. אתה צריך לעבוד עם השכל כי כשאתה נמצא ברגש, שאדם מרגיש מושפל, במה אתה יכול [להשתמש]?.

תלמיד: השכל נרדם במובן שזה צריך להיות איזה סוג של רוטינה, אלפי פעמים ניסיתי ונכשלתי, "הבורא תעזור לי". זה כבר נהיה הטבע השני עד שזה סוג של ייאוש שהבורא אומר "ניתן לו".

מה הלאה?

תלמיד: המטרה או המשחק זה להיכשל מיליוני פעמים.

יכול להיות, אם יש לך נשמה כל כך גדולה, מיוחדת, אז יהיו מיליוני פעמים. אם הנשמה היא לא מספיק עמוקה, מהמבנה של אדם הראשון לא שייכת למרכז שלה ממש, אלא שייכת לצדדים, לשוליים, אז אתה לא תצטרך לעבוד כל כך קשה. תלוי בתפקיד.

שאלה: לפי ההגדרות החדשות שנתנו היום לירידה, מצב של התפעלות ושמחה גם נחשב כירידה? כי הירידה היא בעצם לקבל.

לא. אנחנו מדברים כאן על המצב הספציפי, לא לבלבל ולטשטש. יכול להיות שאני מרגיש היום טוב, הרווחתי, עשיתי דברים בחיים, הצלחתי, מגיע לי גם איזה פרס ממפעל הפיס וקיבלתי אותו, ואתה אומר, האם זו ירידה או עליה? בהרגשה הגשמית זו עליה, בעניין הרוחני האם זו ירידה? אם אני מחשיב את זה שזה כך, זה כך, אם לא, לא.

אבל אנחנו מדברים על המצב שלנו, שאדם מרגיש חושך בחיים, שזה בטוח בא מהבורא כדי שהוא עכשיו יבדוק את עצמו, האם הוא רוצה להילחם נגד החושך הזה או משתמש בו דווקא כדי להקפיץ את עצמו למעלה מהדעת, למעלה מהחושך, ולא אכפת לו מהחושך הזה, העיקר להשיג עכשיו כוח השפעה. כי זה בכלל לא החושך שלו, יש רק יחס משני כזה בין זה לזה.

שאלה: באחד הקטעים כתוב, שיש מצב שאדם מפחד לאבד את עצמו, לצאת למדבר, שאולי תפילתו תתקבל. איך מתגברים על הפחד הזה?

כן, הרבה פעמים אנחנו מבינים מה אנחנו צריכים לבקש ויחד עם זה מרגישים שאנחנו לא כל כך רוצים שזה יתבצע, שהתפילה תתקבל, נכון. מה לעשות? שום דבר לא לעשות, כל דבר הוא דבר טבעי. אנחנו עוברים מצבים שהם הכרחיים, אנחנו חייבים לעבור אותם.

ולכן כל מצב ומצב, עוברים אותו, איכשהו נכללים בו, צריכים לעכל אותו ולא לברוח ממנו. וממש כך לרשום אצלי, אני עכשיו כאילו רוצה להתפלל לרוחניות, כאילו שאני צריך רוחניות, כאילו שחסרה לי. אבל באמת, הייתי יותר שמח אם הייתי מקבל איזו ישועה גשמית, הבנה בחכמת הקבלה, הרגשה בחכמת הקבלה, תפיסה יותר רחבה, להבין יותר לעומק את הבריאה, את הבורא, מה שקורה. אלה רצונות בכלים דקבלה, אבל אפילו מילוי רוחני כאילו, על רוחניות אבל בכלים דקבלה. אני מודע לזה שזה מה שאני רוצה. מצד אחד.

מצד שני, אמת, אם הייתי קצת יותר גבוה, הייתי מבקש להתכלל בקבוצה, להיות הכי קטן ביניהם, לא להבין ולא להרגיש כלום אפילו, רק שתהיה לי אפשרות להשפיע. כאילו שזה לא מעצמי ולא מלבי הריק הזה שרוצה גשמיות, ואפילו את הרוחניות הוא רוצה לעצמו. אז האם אני פעם ארצה את האמת?

תמיד כדאי לנו לראות את שתי המדרגות, בתוך הדעת ולמעלה מהדעת. כמה שרוצים, כמה שלא, אבל ההבחנה הזאת בכל זאת היא מאוד חשובה, היא החשובה.

שאלה: אנחנו יכולים גם ליהנות בדרך שלנו?

כל הזמן. כל הזמן ליהנות, למה לא?

תלמיד: כי אני כל הזמן שומע שרע לנו ברצון לקבל.

אז מה, למה שאני לא אהיה שמח מזה? הרב"ש היה אומר כך, "שיסבול".

תלמיד: בדיוק, הוא יסבול.

הוא יסבול, אבל אני לא מזדהה עמו.

תלמיד: אני כן מזדהה עמו, אני כל הזמן מזדהה עמו.

זאת הבעיה.

תלמיד: נכון.

אם יש לך איזה שונא והוא סובל עכשיו, אתה נהנה?

תלמיד: אם יש לי שונא והוא סובל אני מאוד נהנה.

יופי, אתה מבין את זה. אז מה חסר לך? שנאה לרצון לקבל שלך, ואז תהיה לך הנאה.

תלמיד: אני מבין את כל הדברים האלה כשאתה מסביר אותם, אבל אני עדיין סובל.

נכון.

תלמיד: פשוט לא נהנה מהדרך.

כן. זה בינתיים, מפני שאתה לא דבוק לקבוצה. תתחיל להיות דבוק לקבוצה, בתוכה יש אור, אתה תתחיל להרגיש עד כמה שאתה שייך להם. עד כמה שאתה שייך להם זה מקנה לך שייכות לרצון להשפיע. זה מחזיק אותך למעלה מהמצב שלך. כל העניין הוא דבקות בקבוצה, שאני נדבק אליהם ואז מסתכל על עצמי כבר מהצד, מצד הקבוצה. אני לבד, אני אישית, כבר מסתכל על עצמי כמו על משהו שזר לי, כ"אני" בתוך הקבוצה. וכך אם אני מעביר את הכובד שלי, את העיקר שלי, האוצר שלי לתוך הקבוצה, אז מה שנשאר מבחוץ נשאר מבחוץ. בינתיים אני חייב את זה כדי דווקא עוד יותר ועוד יותר לעבוד בתוך הקבוצה.

למה אני צריך להשאיר את עצמי מבחוץ ואת העיקר להדביק לקבוצה? כי מה שנשאר בחוץ, בזה מטפל הבורא, הוא מגדיל לי שם את הרצון לקבל, ואז אני מרגיש בו חושך כדי עוד יותר להדבק בקבוצה ובבורא שבתוכה. כבר אנחנו מבדילים איפה הרצון לקבל הגשמי שלי ואיפה אני עם הקבוצה ברצון לקבל הרוחני שלנו.

תלמיד: מה הדבר הבא שאני צריך לעשות כדי ליהנות מהדרך הזאת?

כל הזמן לחשוב שאתה צריך להיות דבוק בקבוצה, כל הזמן לחשוב. להתפלל, לבקש מהבורא, כל הזמן. רק זו ההצלה, שום דבר חוץ מזה. אין לך כלום, שום אמצעי איך להתמודד עם עצמך הגשמי, החמור הזה, האגואיסט הזה. אין שום אפשרות אחרת.

שאלה: מהי ההגדרה הנכונה לירידה ועלייה?

ירידה זה שאדם מרגיש שהרצון לקבל שלו גדל ומושך אותו לעניינו, ובזה כמו שדיברנו יש גם שתי קומות. קומה גשמית, שאני רוצה לעצמי כל מיני תאוות גשמיות, מילויים גשמיים, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות. ודרגה רוחנית כביכול, שאני רוצה לרכוש את כל העולם הרוחני ואת הבורא לעצמי, זו דרגת "פרעה". זה ברצון לקבל.

וברצון להשפיע יש לי גם שתי קומות, "להשפיע על מנת לקבל" ו"להשפיע על מנת להשפיע". ואחר כך בא כבר "לקבל על מנת להשפיע" שזה כבר משהו מיוחד וגבוה.

תלמיד: בניית מערכת חגורת בטחון זה יצירת ערבות?

כן, אבל אנחנו ממש חייבים את זה. אנחנו חייבים להשקיע בחגורה שהיא כוללת את כולנו, אפילו בכל העולם, אבל אלו שבאמת מוכנים להשקיע בזה כמה שאפשר, גרם אחד, עשרה גרם, כל אחד לפי היכולת שלו. זה חובה, כי הבורא בזה שמוריד אותנו, נותן לנו סימן שעכשיו אנחנו יכולים לעלות. אבל זה יהיה אך ורק לפי מידת הערבות.

תלמיד: מה הביטוי של יצירת המערכת הזאת, של חגורת הביטחון?

כלפי אדם? בהרגשה שלו?

תלמיד: כלפי אדם, כלפי קבוצה.

או ביטוי פיזי?

תלמיד: זאת השאלה, איזה ביטויים צריכים להיות?

לא יודע. נניח אני נותן לכם תרגילים שתעשו במשך היום, אתם צריכים עוד לחשוב איך אתם מגיעים למצב הזה. אני חושב שהתרגיל בכל זאת עוזר, כן?

תלמיד: מאוד.

מאוד. אז תחשבו כבר על פני זה איך עוד יותר לפתח את הקשר, התחייבות הדדית, תלות הדדית, שהיא תיכנס ל"הרגל נעשה טבע שני", וכך יותר ויותר עד שיהיה אצלי רגיל שהקבוצה נמצאת קצת בלב, קצת במוח, ואני חי עם זה. כמו שאימא כל הזמן חושבת על התינוק. אמנם היא נמצאת שם בעבודה, בכול מיני מקומות, לא לידו, אבל כל הזמן יש לה כזאת הרגשה שהיא תלויה בו, "מה קורה לו", זו שאלה קבועה. כך אנחנו צריכים להיות עם הקבוצה שבערבות או הערבות שבקבוצה.

אין לנו שום אפשרות אחרת, ואז לפי כמה שנקבל הכבדת הלב הגשמי, נדע לפי זה שבאמת אנחנו מצליחים בבניית הערבות, החגורה, בתוך הקבוצה, שרק על ידה אנחנו יכולים להגדיל את החלק הרוחני שלנו. הבורא יעבוד מהצד הגשמי על הכבדת הלב, ואנחנו נבקש ממנו לעלות למעלה מהלב הזה, הגשמי, בערבות, בחיבור, בהשפעה למעלה מהקבלה, אמונה למעלה מהדעת.

שאלה: זאת אומרת, ההצלחה תהיה שיבוא לי מצב של הכבדה ואז מידת המהירות שאני מתעלה?

כן. עד כמה שהירידות יהיו בתדירות גבוהה ובעומק יותר נמוך כל הזמן. עד שתתחילו ממש להרגיש שהשכל נעלם, הרגש נעלם בכלל, כי ירידה כזאת היא מזמינה לאדם מדרגה חדשה.

שאלה: מה ההבדל בין עבודת האדם בבניית החגורה במצב רע, למצב אדישות ולמצב התפעלות?

אם יש לו ירידה ואם הוא נמצא בחגורה עם הקבוצה, זאת אומרת, בקשר עם הקבוצה.

תלמיד: הבנתי שעבודה עם החגורה זו עבודה תמידית, זה לא צריך להיפסק בכלל.

כן, וודאי, עד גמר התיקון. כי כל המדרגות הן בהתכווצות, בהיצמדות יתר לקבוצה. בזה טיב הה-ו-י-ה, כי הקבוצה זאת ה-ו-י-ה, והטיב נמדד לפי זה. כי עד כמה שאנחנו יכולים להיות יותר צמודים זה לזה, הבורא מעורר את היצר הרע שבנו, ואנחנו יכולים כנגד זה לצרף את הרצון ההפוך ממנו, ועליו לעשות את החיבור שזה נקרא צמצום, מסך ואור חוזר, ולעלות. כך בונים את העליות.

תלמיד: אז במצב של התגברות הרצון לקבל זה ברור, אבל מה קורה במצב של אדישות או התפעלות?

מצב של אדישות זה נורא, אין יותר גרוע מאדישות.

תלמיד: אז מה ההבדלים בעבודה של אדם בבניית החגורה בשלושת המצבים האלו?

בירידה זה ברור, אם מאיר לו קצת מהקבוצה, אם כבר היה בזה והם עובדים על זה כל הזמן, זה ברור. במצב העלייה זה ברור, זה כבר "בעיתה" או "אחישנה". במצב אחישנה הוא כל הזמן משתדל להתכלל מחברים, גם למטה מהם גם למעלה מהם, ואז הוא לא זקוק כביכול לזה שהבורא ייתן לו הכבדת הלב, כי הכבדת הלב הוא מוצא בתוך החברה, שם הוא מפתח אותה בלי לצאת מתוכה כביכול. ובאדישות צריכים כל הזמן לעבוד על זה יחד, כי כולם נמצאים על ידי ההשגחה העליונה במצבים שונים, ואז כשאנחנו מחוברים, אנחנו כמעט ולא נוגעים באדישות. כי אדישות יכולה להיות רק בתנאי שאני לא מטפל באחרים, אז יכולה לבוא אלי אדישות, או מכת מינוס או אדישות. אבל אם אני מטפל באחרים, אני נמצא בפלוס. לכן צריכים כל הזמן להוסיף ולהוסיף, בהשפעה לקבוצה וכך להתקדם.

שאלה: איך להבין את הדברים שלך בעניין של עבודה בקבוצה. העניין הוא לא להגיד דברים אישיים או דברים כואבים. במיוחד שהסתיים כנס עוצמתי, ואם היה לי רע, דרשתי את זה, שמתי את זה על השולחן ואמרתי, "תראו לי את הדרך הנכונה". כביכול אני בא עם קללה תראו לי איך אני הופך את זה לתפילה.

והרגשתי שכששמתי דברים אישיים זה נתן לי כוח. זה חיבר אותי. כל הדברים של ההיגיון שלי אמרו לי שבכל דבר אנחנו מדברים על צד ימין וצד שמאל, וההבנה מהדברים שלך זה לא לערב מצב אישי, לא לדבר, ואצלי זה התפרש שאם אני לא שם אז אני אנמי, אין לי כוח, לא טוב לי.

מה זה נקרא "לא שם"? איזה הדברים?

תלמיד: דברים אישיים. כשקשה לי.

אני שואל כך, בשביל מה אתה עושה את זה? בשביל לעזור להם?

תלמיד: לא. כדי להתחבר, כי אחרת אני לא יכול להתחבר.

על חשבון הקבוצה, שאתה מוריד אותם? שאתה מביא להם את הבעיות שלך?

תלמיד: למה מוריד? למה זה לא מקום שאני שם חיסרון והם צריכים לעזור?

לא. למה הם צריכים לעזור לך בצורה כזאת?

תלמיד: כי אני חבר בקבוצה.

לא. חבר זה לא בזה.

תלמיד: אבל מה הצד השני? הצד השני לצורך העניין, זה שנגיד יש משהו שמטריד אותי ועכשיו אני צריך להביא גדלות החברה.

בסדר, גם לי יש בעיות שמטרידות אותי.

תלמיד: לא, אני מנסה כמו שאמרת להסתכל על החלק שלי בקבוצה, על העבודה ואני עכשיו מתאר מצב.

תקרא מאמרי רב"ש, על מה צריכים להביא לקבוצה.

תלמיד: זה לא שאני לא יודע, אני רק אומר שיש עם זה קושי. כי אני בא אנמי, לא מסוגל להגיד כלום.

אז זה לא נקרא שאתה בא לקבוצה. זה לא נקרא שאתה בא. אתה מביא את הגופה שלך.

כשאני בא לקבוצה, אני בא לקבוצה עם התעוררות, עם התרוממות, עם גדלות הבורא כדי להוסיף להם. אם אני בא כדי לקבל מהם, זה לא שאני בא לקבוצה.

תלמיד: אבל אנחנו עושים כל כך הרבה מפגשים, ואנחנו מתקדמים בזרמי החיים.

העבודה חייבת להיות מקודם, איך אני בא לקבוצה. אבל אני לא בא לקבוצה ושופך להם מה שאני. לא. זאת לא עבודה והקבוצה לא תעשה עליך עבודה כזאת.

תלמיד: הדבר היחידי שאני יכול להגיד, שזה נושא שצריך לייצר בו יותר בהירות.

לא, לא רוצה לשמוע. אני אומר לך, לא רוצה לשמוע, כי הרצון שלך הוא שהקבוצה תשרת אותי ולא שאני אשרת את הקבוצה. נקודה. אז כאן לא כדאי לשמוע. זו לא הדרך. הגישה לא נכונה, אתה לא בא לקבוצה, אתה מושך את הקבוצה אליך "שיעזרו לי". זאת לא גישה נכונה, אבל תודה על זה שאמרת לנו את זה, כולם שמעו. לא רק אתה, יש הרבה כמוך. זה בירור יפה.

אם יש משהו בינינו, ירידה כמו שאנחנו כאן מדברים, נניח שאני בא לקבוצה ואומר "חבר'ה, אנחנו עכשיו קיבלנו ירידה כללית אחרי הכנס" וכולי, כי עכשיו זה הזמן שצריך להיות דבר כזה, "בואו אנחנו נלמד את זה", אז אני מעורר, אבל אני מעורר מיד איך לצאת מזה, איך להתייחס לזה, ולא דברים אישיים. לא.

זה גם לא יעזור, זה לא שאסור לך להשתמש בהם, בזה אתה מוריד את עצמך עוד יותר וגם אותם. אף פעם זה לא יעזור, רק להביא את האור, רק להשתוקק לטוב ואף פעם לא לנגוע ברע. זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". אנחנו אוהבים לבכות "איך אנחנו מסכנים, כמה אנחנו לא יכולים, כמה אנחנו צריכים לצאת מזה, תעזרו לי", וכן הלאה. לא. זאת לא גישה נכונה. לא יעזור. כל העולם בוכה, מה יש לו מזה? הבורא אף פעם לא יענה על זה, ובזה אתה מוריד חברים, הם הולכים להתכלל מהצרות שלך.

אלא ההיפך לבוא אליהם, להתכלל בהתעוררות שלהם, למה התעוררות? כי אף אחד מהם לא מביא צרות לקבוצה, לא מוריד אותה, כי הצרות באות מהבורא. בשביל מה לי להביא להם את זה? אני מגיע אליהם למעלה מהצרות האלו, דווקא מקבל מהם כוחות כדי להתעלות מעל הצרות האלה, והצרות שיישארו. עד רבה, צריך לנשק את המקל. ואני מתעלה על ידי הקבוצה מעליהן לאמונה למעלה מהדעת. תחשוב. זה טוב מה שאתה אמרת.

שאלה: מלחמת עמלק זו מלחמה עם האגו?

כן.

תלמיד: כתוב כאן שבמלחמת עמלק אני לא צריך להתייאש, ואז אני נחשב למנצח. אבל בסופו של דבר אני כן צריך להגיע לייאוש הכללי, ולהבין שאני לא המנצח, ולא יכול לנצח אותו.

ככל שאני יותר מתקדם כך הייאושים שלי יותר גדולים, ואני מתעלה מעליהם ואז נופל לייאושים עוד יותר גדולים, ומתעלה מעליהם. כמו בזיגזג, פלוס אחד, מינוס שתיים, פלוס שתיים, מינוס שלוש. ההתחלה היא תמיד בירידה.

תלמיד: אז בסוף אני נתקל בקיר?

לא. באיזה קיר? אתה עולה לפסגה.

תלמיד: בסוף ההתקדמות הזאת?

בסוף ההתקדמות אתה יורד למינוס 125 ועולה לפלוס 125 שזה גמר תיקון.

שאלה: אחרי שעברנו כנס, ואנחנו נמצאים בירידה, ואני לא מצליח להגיע לחיבור מסוים עם החברים, לא מצליח לממש אותו איתם, אני יכול לבקש מהם עזרה?

אתה בא לכאן, אתה שומע שיעורי בוקר?

תלמיד: כן, אבל אני אומר להם שאני לא מצליח להתחבר איתם, אני צריך את העזרה שלהם.

להתחבר פיזית או פנימית?

תלמיד: גם פיזית. אין לי כוח לעשות איתם עכשיו סדנה.

הם צריכים לדעת על כך, שאתה לא יכול פיזית להתחבר. הם יודעים את זה או לא?

תלמיד: האם מותר לי להגיד להם או לא?

כמה אנשים יש לכם בזום?

תלמיד: עד עשרה, לפעמים יכול להיות יותר, או פחות.

למה אני רואה רק חמישה ששה?

תלמיד: לפעמים אנשים לא מסוגלים, אנשים עובדים.

כולם עובדים. יכול להיות שיש כאלו שעובדים כך שהם לא מסוגלים להיפטר מזה לכמה דקות. מה לעשות, במקרה כזה אתה יכול לבקש, אבל לא שאתה מביא את כל הצרה שלך, אלא אתה מבקש "תעזרו לי".

תלמיד: זה הגבול שאני מנסה לזהות. באיזו מידה של "תעזרו לי" אני יכול להשתמש?

אתה מבקש מהקבוצה שיעזרו לך להיות בקשר איתם, ודרכה אתה מבקש מהבורא שיעזור לך להיות בקשר עם הקבוצה, וכך אתה ניצל.

תלמיד: למשל כשעשינו את התרגיל של היומן, וראיתי שלא הצלחתי כל הזמן לעשות אותו, אז ביקשתי מהחברים חשיבות, ביקשתי עזרה. זה בסדר לעשות כך כדי להצליח לממש?

כן. אבל לא שתביא לפניהם את הצרה שלך עצמה. כי את הצרה הבורא מביא לך כדי שאתה תתעלה מעל זה, ואז תבקש מהם כוח לעלייה אליהם. החבר אמר, שיש לו הרבה צרות, והוא בא לפני הקבוצה ושופך את הצרות שלו על השולחן, כדי שהם יעזרו לו לפתור אותן. אנחנו לא צריכים לפתור את הצרות. אף אחד לא צריך, גם הוא בעצמו לא צריך לפתור את הצרות. הוא צריך להתעלות מעליהן לחיבור עם הקבוצה ולמעלה מהדעת.

תלמיד: אז לבקש עזרה אני יכול?

לבקש עזרה כן.

תלמיד: אבל אני לא יכול להניח לפניהם את הצרות שלי ולהגיד, בזה תטפלו?

הם לא שייכים לפתרון. המצבים יהיו עוד יותר גדולים וחשוכים, ויגיעו בתדירות עוד יותר גבוהה. אתה לא צריך לחשוב עליהם בכלל, רק על איך להתעלות מעליהם כל הזמן.

תלמיד: אז מה הפתרון?

הפתרון הוא בזה שאתה רוכש אמונה, כוח של אמונה למעלה מהדעת. הדעת היא מינוס יותר גדול, הפלוס הוא אמונה יותר גדולה.

תלמיד: אבל לצרות אין פתרון?

לא. הפתרון שלהן שעל ידן אתה עולה. איזה פתרון יש לרצון לקבל? רק לתת לך אפשרות להתעלות בהשפעה למעלה ממנו. זאת הרוחניות. זו לא שיטה שפותרת לך בעיות בעולם הזה או ברוחניות בצורה כזאת שזה פתרון במקום. הרצון לקבל אף פעם לא מתמלא,. אז איזה פתרון יכול להיות בו?

תלמיד: הצרות באות כדי לאפשר לך לעלות לאמונה.

לאמונה.

תלמיד: אבל בזה שעולים לאמונה זה אומר שפתרת את הצרה?

זה נקרא פתרון. כי אתה מבין שזה מגיע מהבורא, שאין בזה שום דבר ממשי, אלא הוא מעורר בך את כל הדברים האלה, זה הוא שבנה את כל העולם הזה שלך שחור, כדי שאתה תתעלה ממנו. וזה הפתרון.

תלמיד: אבל עוד מעט יהיה שם עוד יותר שחור?

כן, ודאי, אדרבה. עוד תגיד, אני מעורר את השחר.

תלמיד: ועולים יותר ויותר לאמונה כל הזמן?

כן.

תלמיד: אז מה קורה בסופו של דבר, מצד אחד שיש לך אמונה יותר גדולה ומצד שני למטה הכול יותר שחור?

כן. אתה אפילו מצפה לו, שיהיה לך על מה לעלות, זה נקרא עבודה בג' קווים, שאתה מעורר גם את השמאל, דינים של שמאל, דינים של ימין. חכו, אנחנו רק קצת מתחילים ככה מתוך הערפל לראות את העגלה הזאת, אפילו לא עגלה, אלא מרכבה.

תלמיד: האם כל המהות שלך מחייבת אותך להתעסק בשחור שמתגלה?

לא, אתה לא מתעסק בשחור.

תלמיד: אבל איך אתה לא מתעסק? אני לא מבין. האם כאילו אני עוצם עיניים ואומר אין בעיה, אבל יש בעיה.

לא לעצום עיניים, רק כתוב, "שים עיניך אליהם ויהפכו לגל של עצמות."

תלמיד: אבל הבעיה קיימת.

לא, היא לא קיימת, אתה עלית למעלה מהדעת, אתה לא שייך לרע הזה.

תלמיד: האם אתה חווה אותו?

אתה חווה אותו במידה שאתה נמצא בו. במידה שאתה עשית צמצום, מסך ואור חוזר, אתה נמצא מעליו. מעליו זה לא נקרא שאתה נפטר ממנו לגמרי, אלא אתה נמצא מעליו. הוא לא מפריע, אלא הוא עוזר לך להרגיש את גובה הקומה שלך, כי לרוחניות אין גובה. לרוחניות, כמו שהוא אומר, אין ציור, אין תמונה, ולכן אנחנו צריכים אותיות. תקרא לנו איך רב"ש כותב על זה.

תלמיד: באגרת י"ד "כי ברוחניות אין אותיות, כמו שהארכתי מכבר בזה וכל הפריה ורביה שברוחניות שורה על האותיות הנשאבים מהחומריות דעולם הזה, בסוד "ובורא חשך", שאין כאן שום הוספה וחדוש אלא בריאת החשך, שהוא מרכבה מותאמת לגלות האור כי טוב. ונמצא שהשם ית' בכבודו ובעצמו הכביד את לבו, ולמה זה? כי לאותיות אני צריך."

איזה מילים.

תלמיד: אבל במידה מסוימת, לא צריך במשהו לטפל בחושך?

הוא אומר לך, בלי זה אתה לא מגלה את האור, אין לך צורך באור אם לא יהיה חושך. מה אתה קורא? האם אתה קורא לבן סביב האותיות או אתה קורא אותיות. אתה תראה איך שאתה תהיה דבוק ללבן דווקא סביב האותיות. אבל איך אתה תגלה אותו, אם לא את האותיות עצמן. כי אנחנו נבראים, אנחנו לא יכולים לחיות באור סתם, לא מורגש.

תלמיד: אני אנסה פעם אחרונה. אם יש צרה, במשהו אתה מטפל בצרה או לא מטפל בכלום?

לא, ניתנה לרופא רשות לרפאות

תלמיד: בדיוק על זה אני שואל.

יש לך עורך דין, יש לך רופא, יש לך מגן דוד, יש לך מוסך, יש לך מכבי אש, אבל זהו. מפני שאתה חייב להתייחס אליהן כבבעיות בעולם הזה. כואבת לי רגל, ואני כל יום אני הולך לרופא חדש. גילינו שלטיפול ברגל ובקרסול הרגל יש עשרה מומחים שונים ואף אחד לא מקבל את דברי השני, הוא אומר שזה לא יעזור וגם הוא בעצמו לא עוזר, אבל ככה זה אתה מבין.

תלמיד: מה בא קודם ניתנה לרופא רשות לרפא, או קודם לעלות אמונה?

איך הוא אומר? האדם צריך להיות דבוק ברוחניות, ואז הוא הולך לטפל בצרות הגשמיות שלו.

תלמיד: זאת אומרת, קודם צריך לעלות לדבקות?

נקודת הדבקות ברוחניות, ואז הוא פונה לגשמיות ומטפל.

תלמיד: נקודת הדבקות ואמונה זה אותו הדבר?

כן. נקודה מספיק, ואז אתה מטפל כבר בגשמיות ומקבל את מה שהרופא אומר ומטפל בזה. אבל זה חייב להיות מתוך ההבנה, מתוך ההכרה כמה שאפשר יותר ויותר, שבעצם הטיפול הוא ללא ספק נמצא ב"אין עוד מלבדו". וזה כל עוד נמצאים בעולם הזה, אחר כך שאנחנו מתעלים מעליו, אני כבר לא יכול להגיד הלאה.

שאלה: איך עלינו להכין את עצמנו לפני שמקבלים ירידה?

דבקות בקבוצה, זה קודם כל. זה חייב להיות רשום אצלי מול העיניים, כי אם אני דבוק אליהם, אני כבר יכול לעשות את כל יתר הדברים. זה הכול.

שאלה: אם מתוך ההכבדה זו ההזדמנות היחידה שלנו בעצם להתעלות מעל הדעת ולהשפיע לבורא, אז באיזו נקודה אני מניח שיש שמחה בזה שהוא שונא את הרצון לקבל והוא מזדהה עם הקבוצה ומאוד שמח מהמצב הזה, מהקשר שנוצר עם הבורא.

שהוא כבר דבוק בקבוצה?

תלמיד: כן.

אבל הבורא נותן לו הכבדת הלב, תוספת אגואיסטית כזאת שעל ידה הוא מתנתק מהקבוצה. הוא מתנתק ואז נשארת לו התחייבות פיסית, גשמית. נניח שבכתב, אבל עדיין לא בלב, אבל זה עוזר לו להתקרב, בכל זאת להתחייב לקבוצה, לעשות איזו תורנות, שיעור וכן הלאה. וגם הקבוצה חייבת אז לדאוג לו, שלא יתנתק. אבל ודאי שהכבדת הלב החדשה כל פעם מנתקת אותו רגשית מהקבוצה, מנתקת לגמרי.

תלמיד: ואחרי הניתוק, שהוא כבר חוזר בחזרה, אחרי העביות הזאת, מגיע איזה רגע של שמחה, שהוא יתעלה מהמצב הזה.

זה מתי שהוא מממש את הדברים, מתי שהוא מייצב לעצמו את התמונה, ורואה למה הוא בירידה, ואיך עכשיו מהירידה הזאת הוא מגיע להתעלות למעלה מהדעת. זה לא סתם שהוא מציל את עצמו מהירידה, מהחושך, מכל מיני צרות, אלא הוא מתעלה מעל הצרות ואומר, "אבל יש כאן הזדמנות להיות בהשפעה, בפעולה רוחנית". וזה מביא לו שמחה.

תלמיד: אז על המקום הזה אני שואל, כי בדיוק במקום הזה, שנשמע ממש נהדר, אבל אנחנו מדברים שהעבודה הרוחנית היא קודם כל לעשות צמצום, ואחר כך מסך ואור חוזר. אבל איך להתכונן לשמחה הזו שתגיע?

שמחה היא תוצאה מהצלחה. בזה שאתה הבנת, עיצבת את התהליך, ועכשיו אתה יודע את הקשר בין הירידה הגשמית שלך לעליה הרוחנית שלך, זה מביא לך שמחה.

תלמיד: ואחר כך עושים את הצמצום?

על מה?

תלמיד: אחרי השמחה עושים את הצמצום כי היא ממלאת?

הצמצום הוא על זה שאני לא מטפל בגשמיות. אם זה לא שייך ממש לעולם הגשמי, נניח שקרה לי תקר בגלגל של האוטו, או ניתן לרופא רשות לרפא, שאני חייב במקביל ללכת אליו, אלא זו רק ההרגשה, אני לא מטפל בה. אני אומר על כל הפשעים תכסה אהבה, אני עולה למעלה.

שאלה: האם בדעת מרגישים תמיד רק חושך?

לא. אם אתה אומר תמיד, אז לא תמיד. וזה שייך לדינים שנלמד אותם אחר כך, אבל זה במצבים מתקדמים, שיש דינים מימין, דינים משמאל. קוראים את זה בזוהר, אבל אנחנו לא מדברים על זה, כי אנחנו עוברים רק עדיין כך מהזוהר. אם נדבר על חלק י"ג, י"ד אפילו, שם זה מוסבר. יש הרבה סוגי דינים שבאים לא רק מהעביות, מהחושך, אלא גם מהאור, והאדם צריך להתמודד גם עם זה. אבל אני לא רוצה לקפוץ לדברים כאלה. אנחנו צריכים קודם כל ליישב את מה שאנחנו נמצאים בו.

שאלה: לגבי הכיוון הנכון לעבודה נכונה, לעלייה במדרגה. האם כל העבודה שאנחנו עושים בעשיריות בניחותא, באים מרצון, לומדים, עובדים, שואלים, מתכווננים, היא העבודה האמתית, או שזה כמו שהחבר קודם, עמד ועשה בירור קשה, האם זה מה שבעצם מחבר אותנו?

אנחנו לא מזמינים את שלבי העבודה. הבורא מכוון אותנו ומוליך אותנו. על העבודה עצמה כתוב בעשרים המאמרים הראשונים של הרב"ש. כתוב גם בכל היתר, אבל מספיק אפילו לקרוא את עשרת המאמרים הראשונים, כדי להבין מה רוצים מאתנו.

כמו שהנשמה התחלקה לשש מאות אלף חלקים כביכול, ועוד חלקים ועוד חלקים, ואנחנו צריכים לאסוף אותם, האיסוף הזה נעשה על ידי העבודה שלנו בקבוצה. לא שאנחנו אוספים את הגופים שלנו, אלא אוספים את הרצונות, הנטיות שלנו לרצון אחד. ואם אנחנו מתחילים בזה לעבוד, אנחנו מתחילים להרגיש שבאמת כאן בפנים, ממש באוויר בינינו, אנחנו בונים רצון רוחני למעלה מהכבדת הלב של כל אחד, כמו שדיברנו היום, וזו העבודה.

אי אפשר לבצע את זה אחרת, אלא רק בעשירייה. על כך כתבו כל המקובלים, כמו שרבי שמעון עשה את זה בעשירייה שלו, כמו שאברהם חיבר לעצמו קבוצה גדולה של אנשים ביציאה מבבל, כך גם אנחנו. לכן, קודם כל השלב הראשון, וזה קשה מאוד, הוא להתכופף ולקבל את התנאי הזה, אני חייב להתכלל בעשירייה, מה שלא יהיה. אם אני לבד יכול להיות שאני אהיה חכם, אבל זה "חכם בלילה", פילוסוף. "בלילה", זה נקרא ללא האור העליון אף פעם. לכן כך אנחנו עובדים.

תלמיד: האם חוסר הנוחות הזה שאני מקבל מתוך המקום שהחבר מוציא את הבירור החוצה לתוך השולחן, האם המקום הזה עושה לי עליה במדרגה? או שבתוך הקבוצה זה מעלה?

לא, בתוך הקבוצה אנחנו בעיקר צריכים לעבוד רק על גדלות הקבוצה, גדלות הבורא וגדלות גילוי הבורא בתוך הקבוצה. רק על זה. "רק", זאת אומרת אפשר קצת להוסיף, כמו פלפל ומלח שאנחנו מוסיפים לתבשיל. רק בצורה כזאת.

תלמיד: בעקבות הבקשה שלך לשתף חברים מהכלי העולמי במשימה, אצלנו בעשירייה היו כמה חברים שהתקשרו עם חברים מאיטליה, מאוסטרליה. וההתרשמות מהמסירות נפש של החברים שלנו בכלי העולמי, עד כמה הם מנסים להידבק במשימה ולהתכלל אתנו, באמת נתנה משהו מאוד מיוחד לעשירייה.

כן, זה מאוד מעורר, גם אני שמעתי על זה. אבל מה אנחנו צריכים לעשות בהתאם לזה, איך אתם חושבים לענות על זה? כי באמת כשאנחנו יחד, אנחנו כאילו סוגרים כאן את עצמנו, אגואיסטים, ומספיק לנו הקבוצה הזאת, או עוד קצת קבוצות, נהריה, ירושלים, באר שבע וכן הלאה. אבל מה אנחנו עושים עם חו"ל, איך אנחנו מטפלים בכל זה? כי זה עוזר, זו כבר עבודה רוחנית. כמה שנחבר קבוצות, עשיריות מכל העולם. לדוגמה, מה קורה עכשיו באירופה, האם הם יחד אתנו בכל הפעולות האלו, של אחרי ההתעוררות? האם הם עולים בעקבות הכנס או שהם רק קבלו איזו ירידה, נפילה, או שבכלל הם לא מרגישים שום שינוי, או מה? האם אנחנו מטפלים בזה, או לא? כדאי לנו בכלל להתחיל להתכתב איתם ועם כל העולם. אנחנו צריכים להרגיש את עצמנו יותר ויותר אחראים על כל הקבוצה העולמית, כי אף אחד לא ירוויח מההתבדלות הזאת.

תלמיד: אני לא יודע להגיד בצורה שיטתית איך נעשה את זה כולנו, אני יודע להגיד שאני באופן אישי התכתבתי אתמול עם חמישה או שישה חברים מאיטליה, שסיפרו עד כמה עכשיו אחרי הכנס יש התעוררות עצומה, הם רואים חברים שהם לא ראו הרבה זמן, חלק מהם מתכוונים להגיע לפה בחגים כדי להיות אתנו. היו גם חברים ששאלו על המשימה היומית, איך אנחנו ממש עושים את זה, איך אנחנו כותבים את הטבלה ומה כותבים שם.

אולי באמת נפתח דף שבו נספר על זה, ושהם יספרו וכן הלאה, בכל מיני צורות. זה מאוד חשוב. רק תדעו, שהעתיד תלוי בחיבור בכלי העולמי. זה כל כך יקל עלינו. אנחנו נמצאים בתקופה שכולנו חייבים להיות כעשירייה אחת, אין ברירה. פעם זה לא היה עד כדי כך קריטי.

שאלה: אולי נעשה כאלה כנסים קטנים פעם בחודש בשיעור בוקר. פעם בחודש נמלא פה את המקום, שכל הקבוצות יבואו לפה, ונזמין את הקבוצות באירופה גם להתקשר בשיעור בוקר ושהם יגיעו למקומות פיזיים קרובים. כך פעם בחודש נעשה עוד תוספת, עוד עזרה לחברים מאירופה. וגם פה, המקום יהיה מלא, כולם יבואו לפה, פעם בחודש לפחות.

אני לא יודע. תחשבו, תתכתבו איתם.

תלמיד: אני חושב שזה ייתן המון כוח לכולם. אני מזמין את הקבוצות לחשוב על זה.

בסדר. לי לא חשוב באיזו צורה, פיזית או וירטואלית, כמו שעכשיו אנחנו רואים את הקבוצות מכל העולם על המסכים, מה ההבדל. צריך לחשוב איך עושים את זה.

תלמיד: גם אצלנו אתמול בעשירייה הצטרף לזום חבר מאיטליה, ושני חברים שהיו בכנס סיפרו, שחבר גרמני אמר שעצם זה שהכנס היה באנגלית גרם להרבה מאוד חברים איטלקים להרגיש את החשיבות ללמוד ולהתכלל בשפה, ובדרך לשדה אחד החברים האיטלקים שתרגם בכנס לאנגלית, אמר שהצעירים שבאו ראו את החשיבות הזאת, ומה זה נתן בהתכללות, שלפני כן זה לא היה פשוט, זה לא קרה. זה מאוד חשוב, כי החבר הגרמני אמר שהכלי האיטלקי כל כך חזק וההתכללות שלו והקשר גם במעט, בשפה, מאוד יעזור.

כן. אין מה לעשות, אנגלית זו אנגלית. אני אפילו ראיתי קונגרסים רגיונליים בתוך גרמניה, שלפעמים הם גם מעבירים אותם באנגלית, וזה בתוך המדינה.

תלמיד: יש לי הצעה. ההזדמנות אולי הכי נוחה לפגוש את כל הכלי, גם את הכלי בישראל, ברוסיה, בארצות הברית, זה במאמר צהריים. מי שמתאים לו לפי השעון. אז אפשר לעשות את זה בזום.

תזמינו את כולם, בכל השפות, בבקשה, אתם צריכים לדאוג לזה, זה העתיד שלכם. אני נותן עצות, תממשו אותם, תרוויחו. אם לא, לא.

(סוף השיעור)

---

1. "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל', ע"ב)↩

2. "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (תלמוד בבלי, סדר זרעים, מסכת ברכות, דף ה', ב' גמרא)↩

3. הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם. (משנה, מסכת אבות, ד',כ"ז [כ"א])↩