כנס "קבלה לעם" העולמי במולדובה - "מאיחוד לאחד"

קישינב 6-8.09.2019

הכניסה לכנס

שיעור 0

שיעור ערב 05.09.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן –אחרי עריכה

אנחנו ניגשים איתכם לשיעור הראשון שלנו, שיעור 0 של הכנס הקבלי שלנו "מאיחוד לאחד". הכנס נקרא "מאיחוד לאחד" בשביל שאנחנו באיחוד בינינו נגלה את המקור האחד שלנו, את הבורא האחד. כמו שלמדנו איתכם לא פעם, כתוב ש"אין עוד מלבדו" כך המקובלים מתארים את זה ואנחנו צריכים לגלות את זה.

במידה שבה אנחנו מתחברים, מאוד שונים, מפורדים, רחוקים זה מזה, במידה הזו אנחנו מתחילים לפתח, ליצור בנו תכונה של הרגשת האחדות, כי האחדות מושגת על ידי שילוב של ההפכים. אנחנו לא הורסים את הרצונות הפרטיים והאגואיסטיים שלנו, גם אי אפשר להשמיד אותם, להרוס אותם. אנחנו לא מבטלים אותם באיזו צורה, לא, אנחנו פשוט משתדלים ליצור מתוך כל מה שיש בנו שלם אחד.

לא פעם, עוד לפני הכנס, כל אחד מאיתנו חשב איך הוא ישתתף בו וחשבנו שנבוא ונשתתף בכל, נשקיע בכל הכוח בחיבור, בביטול עצמנו. וכשאתה מגיע למקום, פתאום לא, אין כל כך מחשבות כאלה, יש רצונות כאלה אבל לא כמו שהיו קודם, בא לי פתאום משהו אחר וכן הלאה. כל זה הוא דווקא ההתחלה של העבודה הרצינית שלנו כל אחד עם עצמו.

אנחנו מתחילים לקבל כל מיני הפרעות, והן דווקא אלו שצריכות להעמיד אותנו על המשמר, להכין אותנו, כדי שמעליהן נבנה את החיבור שלנו. אנחנו לא משתדלים לגלות את אותן הפרעות, אנחנו פשוט משתדלים להשתוקק לחיבור ובמידת ההשתוקקות שלנו אנחנו נגלה יותר ויותר הפרעות כאלה ואז נוכל להתעלות מעליהן וליצור את הרצון האחד שלנו, את המערכת האחת.

שיעור 0 שאנחנו נעבור איתכם נקרא "הכניסה לכנס". הכינו לנו קטעים, אני אקרא אותם, אסביר, ומדי פעם אתן לכם את ההזדמנות לדון בהם.

קטע ראשון.

"מי שרוצה לטעום טעם החיים, הוא צריך לשים לב לנקודה שבלב שלו. שלכל אדם יש נקודה שבלב, אלא כשהיא לא מאירה לו, היא כמו נקודה שחורה. כי הנקודה שבלב היא תחילת הנשמה, ובטבעה היא שייכת לתכונת ההשפעה. אבל בינתיים היא נמצאת בדחייה מהאדם, זה נקרא שכינה בעפר, שהאדם לא מחשיב אותה בכלל, אלא בשבילו חשיבות הנקודה הזאת, תכונת ההשפעה הזאת קודם כל היא כנקודה ודבר שני היא באמת דומה לעפר."¹, משהו שהוא הכי לא חשוב, לחלוטין לא, אפילו הפוך מאיזו חשיבות. אבל הנקודה הזאת קיימת, בעל כורחנו היא נמצאת בכל אחד מאיתנו, ודווקא מתוכה אנחנו יכולים לבנות את הנשמה שלנו, משום שהנשמה היא תכונת ההשפעה, תכונת ההשפעה שבנו.

אם כך, בכל אחד מאיתנו נדלקת הנקודה הזאת, היא דוחפת את האדם למשהו, היא מראה לאדם את השפלות, הנבזות של המצב שלו, היא מובילה את כל העולם. בכל אחד מאיתנו היא מראה, מאירה על הבעיות, מראה את הריקנות, את חוסר התכלית וכן הלאה.

אנחנו צריכים לחקור את הנקודה הזאת ולהתחיל להעלות אותה, להתחיל להבין שבתכונה האגואיסטית על ידי הקבלה לא נוכל להתמלא, העולם כל הזמן ילך וייהרס, ייחרב ולא נוכל לעשות איתו כלום. הדבר היחיד שאנו נוכל לעשות זה להתחיל לתת חשיבות לאותה הנקודה השחורה בליבנו. היא נראית לנו שחורה משום שאנחנו לא רוצים להיות בתכונת ההשפעה, אנחנו מתעקשים ולא רוצים בכלל להבין מהי אותה תכונת השפעה. זו נקודה של השתוקקות לרוחניות, רצון לחיבור, רצון לתת. היא נקראת "שחורה" משום שאין בנו רצון להשפיע ולכן בתפיסה שלנו היא נראית לנו שחורה, אבל היא מאירה באור השחור ונותנת לנו בחיים הרגשת חושך. ההרגשה הזאת דוחפת את האדם לחיפוש אחר מילוי, חיפוש אחר תכלית החיים, מתוך הייסורים, השפלות מהריקנות.

אם נתחיל לפתח את הנקודה הזאת, ואנחנו צריכים להבין איך לפתח אותה, אבל כשנתחיל לפתח אותה נרגיש שבעצם היא החשובה ביותר, העיקרית, ודרך הנקודה הזאת אנחנו נכנסים למציאות שונה לחלוטין, לעולם הרוחני החדש. אז כדי להתחיל להרחיב את הנקודה הזאת, להרגיש בה כל מיני תכונות ומרכיבים שלה, בשביל זה אנחנו מתאספים יחד. וכאן צריך להשקיע מאמץ, כמה שיותר, כנגד ההתעוררות שלנו, צריכים להתמסר לקשר בינינו.

זאת אומרת, אני לא רוצה להרגיש את עצמי, אני רוצה להרגיש את החברים. למה? משום שדווקא בצורה כזאת אני מפתח את הנקודה שבלב. זאת אומרת, אני רוצה פשוט להרגיש אותם במקום את עצמי. אם נפעל בצורה כזאת אז אנחנו דרך אותו הביטול העצמי ומשיכת התכונות של החברים נתחיל להרגיש את העולם העליון.

ולכן שוב, "מי שרוצה לטעום טעם, משמעות החיים, הוא צריך לשים לב לנקודה השחורה שבלב שלו." הלב נקרא "רצון שלנו", והנקודה השחורה זה רצון שאני לא צריך אותו לחלוטין, הרצון הזה קיים בי, אני מבין מה זאת אומרת תכונת ההשפעה, אבל אני לא רוצה אותו. לא לממש, בשום אופן לא להרגיש אותו בי באיזו צורה. אז לכל אדם יש נקודה שבלב, אבל היא מאירה באור שחור, היא דוחה את האדם. כל התנועה שלנו לרוחניות באה לידי ביטוי בכך שאנחנו כנגד הדחייה, כנגד ההתנגדות שלנו לאותה נקודה שחורה לתכונת ההשפעה אנחנו מתקרבים, כנגד הדחייה שלנו זה מזה.

תשתדלו להרגיש את זה איך אנחנו בכל זאת מתקרבים זה לזה, עד כמה שהדחייה הזאת גדלה יותר, אני משתדל בכל זאת לדחוף את עצמי אל האחרים, לחברים, אלה שאני מכיר או אלה שאני לא מכיר, רחוקים, לא חשוב למי.

לאחר מכן אני מתחיל להרגיש את הנקודה הזאת כתחילת הכלי הרוחני שלי. הרגשה, חוש. ואז הנקודה הזאת היא הופכת בי כבר לאפשרות להרגיש את המצב העליון שהפוך למצב שלי. אני מתחיל לגלות עולם הפוך, זהו העולם הרוחני. זאת אומרת, בזה שאני מרחיב את הנקודה הזאת ששנואה עלי, את הנקודה שאני דוחה, את כל ההתקרבויות עם החברים, אני מרחיב אותה כנגד מה שיש בי, אני יוצר בצורה כזאת שדה, מקום שבו אני מתחיל להרגיש תכונות רוחניות, פעולות רוחניות. ואז הנקודה הזאת נעשית לתחילת הנשמה שלי. זאת אומרת, תכונת ההשפעה שלי, תכונת החיבור עם אחרים, ואז אני מתחיל להרגיש את הבורא בנקודה הזאת.

צריך להיות לנו מובן מתוך זה עד כמה הפעולות האלה הפוכות לטבע שלנו, עד כמה הן דוחות אותנו. אותה תכונת ההשפעה, תכונת המשיכה של האחרים אליי, שלי אליהם. קשה לתאר עד כמה זה קשה, צריך לקרוע משהו מתוך עצמך.

אנחנו צריכים רק לבקש. אנחנו לא צריכים לעשות כלום עם זה, אבל הבקשה שלנו היא יכולה להביא אותנו להצלחה. כשאנחנו מזמינים את הכוח העליון, את האור העליון, הנקודה הזאת מתחילה להתפתח, נוצר בה נפח, שטח, תכונות שונות. היא מתפתחת כמו מתוך זרע, גרעין שמתפתח וצומח מתוכו.

ואז הנקודה הזאת הופכת לעוּבר של הנשמה שלנו. כמו שאדם מתפתח מטיפת זרע, כך גם פה מתרחשת התפתחות. בכל אחד מאיתנו קיימת הנקודה ההתחלתית הזאת, אנחנו קיבלנו אותה מחורבן הנשמה שנחרבה בכוונה כדי שנשקם אותה ונרכוש את תכונות העולם העליון.

סדנה

איך אנחנו מגלים את הנקודה השחורה הזאת, איך אנחנו מגלים שהיא מה שנקרא "בעפר", זאת אומרת שחורה? איך אנחנו צריכים לפעול כדי להפוך אותה משחורה לכזו שמאירה, מושכת? איך אנחנו מתוך הנקודה הזאת מייצרים נפח שבתוכו אנחנו מתחילים להרגיש את העולם העליון ואת הבורא? בואו נדבר על זה בינינו.

*

הנקודה, הפיתוח, ההתפתחות של הנקודה השחורה שלנו מבוססת רק על ההתנגדות שלנו לאדישות או לדחייה מחברים. לא צריך ללכת רחוק ולחפש משהו, אנחנו בכל רגע נתון מסוגלים להרגיש עד כמה אנחנו נדחים מהחברים שלנו, מתרחקים מהם, לא משתוקקים להרגיש אותם יותר קרוב, להרגיש את כולנו יחד. בכל רגע נתון, שאנחנו מגיעים פתאום לאיזו התקרבות לפי הבנתי, ופתאום זה מיד נקטע, מתנתק, מופיעה איזו מחשבה חדשה, תכונה חדשה, מקרה אחר ואני עף מהמצב הזה, מהדבקות שהשגתי לרגע. ושוב עלי לפעול להתקרבות, וכך שוב ושוב. המאמצים האלה שלנו מצטברים בכדי שמהנקודה השחורה שכל הזמן מראה לנו שאנחנו נמצאים בחושך, כלומר בדחייה לתכונת הקשר בינינו, דווקא אז, מהנקודה הזאת אנחנו מתקדמים

איך אנחנו יכולים להזכיר אחד לשני שעלינו כל הזמן להיכנס למגע עם תנועה כזאת של סטארט, סטופ, כל הזמן לחדש ולעורר את המגע בינינו למרות שהוא יתנתק כל רגע? מחשבה, רצון, הכול יעוף, יתעופף לאיזה מקום, פתאום אני רואה שאני כבר לא בזה, לא בכיוון הזה, לא ברצון הזה, לא במחשבה הזאת. ושוב לחזור למצב הזה.

תתייעצו איך אתם יכולים לעזור כך, שכל אחד יוכל לחדש את הקשר הזה, את המגע הזה.

*

נאמר, "ועשו לי מקדש", בית, כלומר כלי שבו אני אוכל להתגלות בכם, ככה נאמר על ידי הבורא. אנחנו צריכים את הבית הזה, את הכלי הזה, את המקדש הזה, לאסוף את הרצון המשותף. במידה שאנחנו אוספים אותו, במאמצים שלנו, בהתגברות על האגו שלנו, שכל אחד ישים את הלבנה שלו, שאני אתגבר על עצמי ביחס לקבוצה, ועוד בהתגברות, בביטול עצמי אני מקרב את עצמי אל הקבוצה.

וככה כל פעם, עוד ועוד, באופן כזה אני אוסף, מוסיף את הלבנים שלי ביצירת הכלי הזה, המקדש שבו מתגלה הבורא. וכל אחד, במידת המאמצים שלו, כמה שהוא משקיע את הלבנים האלה, את ההתגברויות על הדחייה. שאומר שכחתי, זה לא נקרא ששכחתי, זה נקרא שהבורא זורק אותו לאחור בשביל שהוא יתקרב עוד פעם וכן הלאה.

מפעולות נשנות, הדרגתיות כאלה אנחנו בונים כלי, רצון משותף לגילוי הבורא. רק ככה הכלי הזה יכול להיווצר ורק ברצון משותף שלנו, בהתגברות על דחיות אגואיסטיות אחד מהשני אנחנו יוצרים את הכלי הזה, את השדה המיוחד הזה של היגיעות שלנו כדי שהבורא יתגלה בהם.

לכן צריך לשים לב לא להיחלש מזה שהבורא דוחה אותנו, שאנחנו שוכחים, שאנחנו שוכחים אפילו שהבורא עושה לנו את זה בכוונה, נדמה לנו שאנחנו בעצמנו לא רוצים. הוא עושה הכול בכוונה בשביל שנתגבר על הדחיות האלה שלו. זה דומה לחיזור, אנחנו חייבים להוכיח לו שלמרות ההפרעות אנחנו משתוקקים להגיע למצב שהוא יתגלה בנו.

ואור ה' יכול להתפשט ולמלא את הרצון הזה רק במידת ההשתוות. לכן כמה שאנחנו כל רגע ורגע מסוגלים להתגבר על הדחייה ולאלץ את עצמנו להימשך לאחרים, לחברים שלנו, במידה הזאת אנחנו בעצם מתקרבים לבורא. יוצא מין מצב כזה שהוא מסוגל להתגלות בו, אנחנו רק צריכים לאסוף כמות מסוימת ואיכות מסוימת של יגיעה בשביל שהבורא יתגלה, זה מה שעלינו לעשות.

לכן רב"ש כותב²: "אם מתאספים יחד כמה אנשים שלכל אחד יש כוח קטן שמשכנע אותם שצריך לצאת מאהבה עצמית אבל אין להם את כל הכוח והחשיבות של ההשפעה, אז הודות לזה שכל אחד ואחד נכנס לקבוצה ומתבטל בפניה, נוצר רצון אחד שמורכב נניח מעשרה אנשים, כוח אחד שגדול פי עשרה מאז שהיה לבד". זה אומר שאנחנו לא סתם מגדלים את הכוחות שלנו פי עשר כשאנחנו נמצאים בקבוצה. קבוצה זה לא רק מגבר, קבוצה זה תנאי ליצירה של אותו תנאי שבו הבורא יכול להתגלות. הוא לא יכול להתגלות באדם אחד. ליצור בית, מקדש, מקום שבו הוא יכול להתגלות, המקום הזה יכול להיווצר בצורה אופטימלית על ידי עשרה אנשים. רק אז המאמצים שלהם יוצרים מערכת שלמה של כוחות, נקראת "ה-ו-י-ה". "למרות שאסיפה שלהם יש תנאי, כל אחד חייב לחשוב שבא בכדי לבטל את האהבה עצמית שלו".

כלומר, אני עכשיו יושב עם החברים וכל רגע אני משתדל למצוא בי מה לבטל עכשיו, מעל פני מה להימשך ולהיצמד לחברים שלי, איך לסובב את הלב שלי, איך מעליו להתחבר עם החברים. וודאי שכל רגע שוב פעם יבואו לי הפרעות, רצון למלא את עצמי, להבין משהו, איכשהו להרגיש את עצמי. אני לא רוצה להרגיש את עצמי חוץ מדרכי להרגיש את החברים שלי. את ההשתוקקות הזאת בעצמנו, אנחנו צריכים עכשיו לפתח.

תייעצו אחד לשני איך אנחנו יכולים לעשות את זה, בשביל שכל הזמן, מעל כל הפרעה, בכל רגע, כשלכל אחד מאיתנו יש כזה, שאנחנו כל הזמן נשתוקק, נתכוון לחיבור בין החברים. הפרעה זה טוב, אנחנו מודים לה על קיומה, לא שונאים אותה, מה שנקרא "לנשק את המקל". אנחנו מברכים אותה, כי דווקא הודות להפרעה הזאת אנחנו שוב פעם חוזרים להכרחיות בקשר עם החברים.

ובכזאת פעולה הדרגתית, לאחר מכן אנחנו פתאום נגלה בנו לא סתם השתוקקות להתעלות מעל האגו שלנו, אלא באמת נגלה פתאום בנו השתוקקות לקשר עם החברים, לא מלאכותית, לא זאת שבאה מהמאמצים שלי, אלא באמת השתוקקות משלי. היא פתאום מתחילה להיווצר בי, להתעצב ואני מרגיש שכן, אני רוצה, אני משתוקק אליהם, רוצה להיות איתם ברצון אחד, בכוונה אחת.

אני לא שם לב לתכונות החיצוניות שלהם שפעם היו לי נעימות או לרוב לא נעימות. אני רוצה רק דבר אחד, להתחבר עמהם פנימית לרצון אחד. והאינדיבידואליות של כל אחד ואחד לא נעלמת בזה, היא נשארת, אפילו מתבטאת יותר. אבל אני מתחיל להרגיש שהאהבה הזאת לחברים הופכת עבורי לבסיס לאהבה אל הבורא, אל משהו גדול עוד יותר. פעם זה לא היה מורגש, לא היה מובן, לא היה קיים בכלל, ועכשיו אני בהשתוקקות הזאת לחברים מתחיל להרגיש שקיים עוד איזה משהו, עוד איזו תכונה והיא מתגלה בי. ודווקא נאמר "מאהבת החברים לאהבת הבורא", כי האחד נולד בתוך השני.

סדנה

בואו נדבר על איך אנחנו אוספים את הלבנים האלה של היגיעות שלנו. איך מתוך הלבנים האלה אנחנו מתחילים להרגיש שנבנה איזה מאמץ משותף, איזה כוח משותף, מקום משותף שבו אנחנו יכולים להרגיש השתוקקויות הדדיות אחד כלפי השני.

ההשתוקקויות האלה הן מעל האגו, הן במאמץ, אבל בסופו של דבר אנחנו מתרגלים אליהן, אנחנו מתחילים להרגיש שיש מקום להשתוקקות החדשה הזאת, לתכונה, להשתוקקות לזולת, לקשר, לאיזה משהו שפעם לא היה מורגש בי ועכשיו פתאום זה נולד בי, מתעבר בי. ואז אני מתחיל להרגיש דרך ההשתוקקויות האלה שאני יוצר דרכן מקום שבו תכונת ההשפעה הזאת תתקיים תמיד. זה נקרא בניית בית המקדש. ובמקום הזה שאני יוצר עם החברים, יתכן ששם יתגלה כוח או תכונה של ההשפעה הראשונית הזאת שנקראת הבורא.

בואו נדבר איך מתוך אהבת החברים אנחנו יכולים להגיע לאהבת הבורא. אני רק אשלים, אהבה נקראת לתת תענוג לאחר, כשאני פועל לא בשביל להתמלא ממשהו מבחוץ, אלא כשאני משתוקק להנות למישהו מחוצה לי ועם זאת אני שוכח מעצמי. אז איך מאהבת החברים אנחנו יכולים להשיג אהבת ה׳? דברו לאט לאט בהדרגתיות על כל הפעולות האלה.

*

חוץ מזה, אנחנו צריכים לשמור שהיחס שלנו לביטויים השליליים בעבודה הרוחנית, לדחיות, לשנאה, לחוסר סבלנות בינינו, שהם יתקבלו על ידינו בצורה חיובית בדיוק כמו קבלת תשובה כלשהי או הרגשה נעימה. בקיצור, אין שינוי, אין הבדל בין זה שהבורא מגלה לנו משהו שלילי או משהו חיובי בהתקדמות שלנו, בתנועה שלנו קדימה. אנחנו צריכים לאט לאט להגיע למצב או לפחות להשתוקק לזה, שגם קו שמאל וגם קו ימין, גם ההשפעות השליליות וגם החיוביות בגילוי הבורא יורגשו בנו שווה, כיוון ששתיהן מובילות למטרה. לכן גם נאמר שהאדם חייב לברך על הרע כמו על הטוב, אם לא יותר אפילו לברך על הרע כמו על הטוב.

ובכן, איך אנחנו מגיעים לזה? איך אנחנו בתוך הקבוצה מחזיקים כזה מצב בשביל לחזק את החברים, בשביל שכל ההשפעות השליליות והחיוביות יתקבלו בהתפעלות? כי הנה עכשיו יש לנו אפשרות לשים עוד לבנה ועוד לבנה לבניית בית המקדש הזה של הנשמה, של הכלי.

איך אנחנו מסוגלים כל פעם להרים חשיבות של כל מצב שאנחנו נמצאים בו בדרך, עד כדי כך שאין הבדל בנו בין אם הביטויים וההשפעות האלה הן חיוביות או שליליות?

*

הכי חשוב באסיפה שכולם יהיו בצוותא ויבקשו דבר אחד, למצוא את הבורא. כי דווקא בתוך העשרה השכינה שורה.³ אז כשמתאספים יחד בעשירייה, הם מסוגלים לבקש ביחד מצב שבו מתגלה הבורא. לבקש גילוי הבורא זה לא נכון. אם יהיה לנו רצון לגלות אותו, אם יהיה לנו רצון כזה, הוא יתגלה. אז עלינו לדאוג לכלי, כלי שבו מתגלה הבורא ולא לגילוי עצמו.

גילוי הבורא הוא בזה שאנחנו בונים מצב כזה בנו, שבמצב כזה הבורא בהכרח מתגלה, כי הוא ממלא את הכול. אנחנו צריכים רק משענת, איזה בסיס שעליו הוא מתגלה, לא יותר מזה. בדיוק כמו בחלל השחור, אין אור כביכול, אבל אם אתה שם מחיצה, אתה רואה שיש שם מלא אור, כי יש לאור במה להיתקע, ממה לחזור. כמו כן, גם במצבנו, עלינו לבקש על הכלי ולא על גילוי הבורא.

צריך לשים לב לזה, כי אז אנחנו נהיה מכוונים במדויק יותר למה שאנחנו צריכים, למה שתלוי בנו, למה שעלינו לבצע. והבורא באופן אוטומטי יתגלה, כי הוא חוק טבע. באותה מידה שאנחנו ניצור בשבילו תנאים מתאימים לגילוי, התכונה הזאת מתגלה, לפי חוק השתוות הצורה. כלומר, אם אני עם חבריי יוצר תכונה משותפת של השפעה, בזה אנחנו יוצרים תנאים להיווצרות הבורא בנו, בינינו.

לכן כתוב שהכי חשוב באסיפה שכולם יהיו באחדות ויבקשו רק דבר אחד, גילוי הבורא, כי בתוך עשרה יש גילוי. בוודאי שאם יש יותר מעשרה אז בהם הגילוי גדול יותר. זה לא נכון שיש גדול יותר, אין יותר גדול, זה ה-ו-י-ה. בכלל אין יותר גדול מעשרה, זה פשוט מתחלק אחרי זה לעוד ועוד עשיריות פרטיות. אבל הגדלה, הכוונה לא לכמות אלא לכוח החיבור. זה חשוב לדעת, שרק בחיבור גדול יותר וחזק יותר, כל עשירייה מתעלה, ודאי.

החלום שלנו, המטרה שלנו להיות בכזאת עשירייה שלימה, שבאמת מורכבת מעשרה אנשים, שכל הזמן מתפתחת ובכזה אופן כל הזמן עולה יותר ויותר.

כתוב גם אחרת. רב"ש כותב במספר 5.

"ברוב עם הדרת מלך" נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אוירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה. שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו,"

(רב"ש - א'. מאמר 17 "סדר ישיבת התועדות" 1986)

פה צריך להוסיף, שכל זה תלוי בעד כמה אנחנו בתוך הקבוצה מבטאים את חשיבות גדלות המטרה שלנו, גילוי הבורא ויצירת התנאים לגילוי שלו. חשוב לא לשכוח, ואנחנו כל הזמן נשכח. חשוב לא לשכוח, הכוונה לעורר ולחדש כל הזמן בנו את העובדה הזאת, שהבורא זה אור שממלא את הכול, והוא מתגלה רק במידת ההשתוות שלנו אליו. אם נשיג לפחות אחוז אחד של השתוות, נגלה אותו. שני אחוזים של השתוות, באותה מידה נגלה אותו.

לכן, הכי חשוב שמצד אחד, כל אחד צריך להרגיש את עצמו שהוא קיים בעשירייה כמו עשירית מהעשירייה. ומצד שני הוא צריך להרגיש את עצמו שהוא המלכות של העשירייה הזאת, שהיא אחראית על כל הרצון של העשירייה וכן הלאה. אנחנו נלמד עוד הרבה את כל התפקידים שלנו, של עשרה החלקים האלה, שכל אחד מהם יעצב, ייתן צורה לנשמה שלנו, כלומר, יפתח בה תכונות נוספות. ואז אנחנו נרגיש את הבורא יותר. נניח כמו עובר, או תינוק קטן, כמה הוא מרגיש את העולם? כי עדיין חסרים לו חושים, תכונות. כך גם אנחנו, לאט לאט נצטרך לרכוש תכונות של כל אחד מהספירות האלה וכך יותר ויותר להרגיש את הבורא.

כלומר, כל אחד מאתנו יהיה חייב לייצג את עצמו ככל ספירה. וכך לאט לאט בשילובים בינינו, ואנחנו נתעסק בצירופים בינינו, בכל מיני קומבינציות שונות, נתקבץ, נצטרף, כמו קובייה הונגרית, בכזה אופן אנחנו נסובב את עצמנו אחד כלפי השני וככה נגלה את הבורא בשינויים המתגברים שלו. נראה מה זו עשירייה, מה זה כבר יכול להיות, ויצאו לנו אפשרויות אין סופיות של צירופים של כל מיני תכונות, רצונות, גם מהלב וגם מהשכל, ליבא ומוחא.

גם כתוב, "שלימות הנשמה זה כשכל הנשמות מתקבצות והופכות לנשמה אחת", כי אז הן כולן מתעלות להשפעה. כי קדושה והשפעה אחד הם. לכן תפילה, פנייה אל הבורא על התיקון, או תיקון של תכונת הנשמה, תלויה בעיקר מאיסוף, חיבור הנשמות. לכן, התפילה חשוב שהיא תהיה בעשירייה, לא לבד.

עכשיו, כשאנחנו יושבים, עלינו להבין שבתפילה המשותפת שלנו, וודאי שאנחנו לא מסוגלים להשוות את הבקשות האלה שלנו. אנחנו עוד לא מבינים, אנחנו עוד לא מכוונים עד כדי כך בשביל לראות את המאמצים שלנו, איך שכל הכיוונים שלנו מתחברים, איך אנחנו מתקנים אחד את השני, איך אנחנו מחזקים אחד את השני, מעצבים את זה לחבילה אחת, לאיזה זר אחד. לכן נאמר שהתפילה החשובה היא בציבור, שכל אחד לא יהיה בעצמו, כי זה מנוגד לתכונת ההשפעה, לבורא. רק חייבים לחבר ביחד, ואז הם יהיו אחד שלם. והתפילה הזאת, ההתעלות של הרצון המשותף הזה, דווקא מתוך הניסיונות האלה, היא תפילה שלימה.

איך אנחנו יכולים להגיע לזה? זו השאלה המרכזית שלנו. כי רק בעזרת פנייה כזאת אל הבורא, מה שנקרא "העלאת מ"ן, רצון לקבל תכונת השפעה שאוספת את כולנו, ומגלה בחיבור שלנו את הבורא, זה בעצם פתרון לכל הבעיה שלנו. ואז דרכנו כל העולם ירגיש את הגילוי הזה, והאנשים פתאום יתחילו להבין שיש בעולם תכונת השפעה, ובעצם, היא גדולה יותר מתכונת הקבלה. תכונת הקבלה, האגו הזה רק מסתיר מאתנו עולם עליון שלם, נצחי עצום.

אז מה השאלה? איך אנחנו נתחבר בבקשה שלנו בינינו בשביל שהבורא יענה לנו? בשביל זה נתאספנו כאן. כשאנחנו לומדים כל אחד בקבוצה שלו, אנחנו יכולים ללמוד אפילו בצורה ווירטואלית. יש פה הרבה מהנוכחים, מהחברים, שלומדים ווירטואלית. אין להם אפשרות, או יש נסיבות שלא מאפשרות להם להיות בעשירייה פיזית. ובכלל, כמה עשיריות פיזיות כבר יש? מעט. אז כל הבסיס, היסוד, כל הייחודיות הנפלאה, הפלאית של הכנס, זה שהאירוע הזה מאפשר לנו להיות ביחד. והחבורה הגדולה הזאת, אלף איש נניח, ועוד הרבה הרבה אלפים בעולם, יכולים באותו זמן להגיע לאותה בקשה. זה כבר כוח עצום, כוח גדול, בקשה לבורא במאסה כזאת ובפנייה נכונה. אף אחד לא פונה בבקשה נכונה.

סדנה

איך אנחנו נגיע לפניה כזאת לבורא? תדונו על זה ביניכם.

*

כתוב: "עיקר עליית הנפש ושלמותה, הוא כשנכללים כל הנפשות ונעשים אחד, כי אז עולים אל הקדושה," אל תכונת ההשפעה, "כי הקדושה הוא אחד. ועל כן התפילה, שהוא בחינת הנפש, עיקרה תלוי כשמתאחדים הנפשות. ועל כן עיקר התפילה בציבור ולא ביחיד, שלא יהיה כל אחד חלוק בפני עצמו, שזה היפך הקדושה, רק צריכים לחבר יחד העדה הקדושה ונעשים בחינת אחד. וזה תפילה בציבור ובבית הכנסת דווקא, ששם מתכנסים ומתאחדים הנפשות, וזה הוא שלמות התפילה."

(ליקוטי הלכות. הלכות בית הכנסת)

אנחנו עכשיו נמצאים בתנאים שאנחנו יכולים להגיע לחיבור הרצונות שלנו, כשהם באמת הופכים לכזה רצון שנקרא תפילה. זו לא תפילה כמו שאנחנו רגילים לחשוב באיזה בתי כנסת, בתי מקדש, כל מיני פניות כאלה של האדם לבורא. תפילה נקראת רצון משותף אחד בהתגברות על הפירוד, בהתגברות על הריחוק. כשאנחנו מתעלים מעליו ומשתדלים לחבר את ההשתוקקויות שלנו אל הבורא. שדווקא ביחד, בינינו, ברצון המשותף שלנו, שאין כבר כל אחד מאיתנו בתוכו. זה רצון משותף. דווקא בו לגלות את הבורא.

לכן אנחנו מתאספים באירועים כאלה כמו כנס, דווקא בגלל זה. זה המהות המרכזית של הכנס. ליצור כאלו תנאים עבורנו שאנחנו נוכל לבקש ביחד. וכל השאר אנחנו יכולים לקבל גם בלי להגיע לכנסים כאלה. אז בואו נשתמש, ננצל נכון את ההזדמנות הזאת שניתנה לנו. כלומר להתעלות מעל כל ההפרעות שבאות כל רגע, אפילו כל שנייה אולי, לחיבור בינינו, ובחיבור הזה לגלות את הבקשה לבורא, שהוא יתגלה בנו כתכונה של השפעה. כלומר כשאני מרגיש את האחרים ודואג להם בכל הנטיות הטבעיות שלי, כל הנתונים הטבעיים שלי, זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך" .

לכן בעל הסולם אומר, "פנו לכם מכל העסקים המדומים", ותחשבו רק איך לחבר את כל הלבבות ללב אחד. ותגלו את עצמכם בתוך אהבה שמכסה על כל הפשעים. ואני מפציר בכם, תעשו את זה, תתחברו באהבה אמיתית, ותגלו טעמים, כלומר אורות שנכנסים בכם, שנקראים טעמים, תגלו אותם בכם.

שאלה: יש מין דעה, שאם אין לך על מה לבקש מהבורא, אז לפחות תודה לו, תהיה בהודיה. עד כמה הודיה יותר טובה מבקשה?

על מה להודות, מה זה להודות על הכול?

תלמידה: הוא הביא אותי לפה, הוא נותן לי תשובות על כל השאלות שלי. הוא נותן לי את כל החברים שכאן, ולא רק כאן. לכן אין טענות אליו, יש הודיה?

בסדר. ודאי שכל זה נחמד, אז למה אני צריך את הבורא, אם יש לי כבר הכול. אני לא יודע. ודאי, אפשר להודות, להודות על מה שהוא נותן, שלפי דעתך הוא נותן לך. אבל מה הוא בכלל רוצה ממך. את קיבלת ממנו מה שטוב לך, מה שאת צריכה, ואת אומרת לו תודה. וזה את. את קיבלת ומודה. והוא, קיבל ממך מה שהוא רוצה? הרי הוא ברא אותך לשם משהו, אז השאלה היא שונה. לא, מה אני קיבלתי, ומה טוב לי, השאלה היא בהשפעה. כשטוב לי, אין לי מה לתת. אין לי שום נטיות לזה, כלום. בעצם זה מצב בלתי שלם. אפשר להגיד אפילו שהבורא סותם את האדם. אומר לו, הנה, קח, תסתפק בזה, ולך, תרד ממני. אז אני לא חושב שהאדם צריך להיות מאושר כשזה קורה.

שאלה: מה הן הלבנים שמהן אנחנו בונים?

לבנים שמהם בונים אלו כל ההפרעות שמתגלות בנו, דחיות, התרחקויות, חוסר רצון להתקרב בינינו, שמעליהם אנחנו מתגברים, ומבקשים להיפך. להתעלות מעליהם ולהיות בקשר אחד עם השני. עוד קשר אחד עם השני, ועוד קשר אחד עם השני מעל כל הדחיות. זה נקרא עוד לבנה ועוד לבנה, שאתה מכניס בבניין הזה, בית המקדש, אותו מקום שבו יתגלה הבורא. אלו הלבנים. אז תספור, כמה לבנים שמת בשעה. אני לא צוחק, ברצינות. אתה תראה, כל רגע אתה יכול להוסיף לבנים, אפילו יותר מזה.

שאלה: האם יש בחכמת הקבלה מושג כזה כמו כנות. האם אני צריכה לבקש בכנות על החברים, או שעדיף שהפעולה הזאת תהיה מכאנית?

כנות זה תנאי בלתי נפרד לאור העליון. כי חוץ ממנו אין כלום. לכן הוא נקרא "אמת", או "כנות", או [משהו] אמיתי. רק ככה. אם את תקבלי אותו, את תיווכחי לדעת שזה הדבר היחיד הקיים, האמת, הכנות.

שאלה: אנחנו נהיה בעשיריות שונות בכנס, כל פעם בעשירייה שונה. האם לבקש בשביל לא להתפזר, ולא לבקש כללי, בהתחלה על העשירייה, ואחרי זה על העשירייה אחרת, או לעשירייה שלי?

תראי מה העניין, אני כמדריך רוצה להכניס אתכם לכל מיני מצבים. אתם בעצמכם מתוך הטבע שלכם, לא רוצים לשנות את המצבים האלה, להיכנס לתוך המצבים השונים האלה. אתם רוצים להישאר במשהו אחד. עשיריות שונות מאלצות אתכם בכל זאת לחפש משהו, מחייבות אתכם להבין שהכול משתנה. ואתם צריכים בכל עשירייה, במצבים חדשים, עם אנשים חדשים, הרגשות חדשות, לרדוף אחר אותה מטרה, ולעשות אותן הפעולות. לכן כמה שאנחנו יכולים לשנות מבחוץ תנאים ופרמטרים, כך יהיה לכם יותר טוב ומקדם יותר.

תלמידה: איך נגיע לבקשה משותפת אחת?

זה לא משנה, כולכם עשירייה אחת, כולכם זה בקשה אחת, מ"ן אחד. אין פה יותר. את לא צריך לסגור את עצמך. זה העניין, אנחנו רוצים לעשות ככה, להרגיש באופן מקסימאלי שכל רגע נתון הכול תלוי בי. ואני פונה לבורא בבקשה להתחבר עם האחרים, להעלות עבור כולם תפילה, לתת להם את כל מה שיש לי, להמס בהם, וכן הלאה.

תלמידה: תן עוד עצה, כיוון. אתה המלצת לעשות סיכום יום בעשירייה שלך. אנחנו עדיין באותו נוהל?

זה טוב לעשות אחרי השיעור. למה, עשירייה שלך קיימת פה?

תלמידה: כן, היא כולה פה בשלמות.

איזה יופי, כל הכבוד לכן. זה באמת ראוי לשבח. אני לא חושב שלהרבה יש כאן עשיריות שלמות. אבל אפילו אם זו עשירייה לא שלמה, בכל זאת רצוי להתאסף יחד ולהחליף התרשמויות. אחרי זה תרגישי שאת שוב עוזבת אותן, שוב חוזרת אליהן. זה טוב. האמת, את תרגישי יחד עם זה שבכל זאת כולנו יחד זה כלי אחד. זה רצוי להגיע להבנה כזאת.

שאלה: פעם לא הבנתי מה זה לשאול שאלה כשאתה נשאר בשיעור, אפילו כשישבתי במקום של חבר, מולך, אמרתי לעצמי טוב, תשאל שאלה, אבל מה אני יכול לשאול. והיום ממש מזה שבאתי לכאן יש לי שאלה קבועה, מה קורה? לָמה אני לא מסוגל להתחבר? לָמה אני רוצה לספוג את החיסרון מהקבוצה? ויש פה רצון לאיזה משהו שחסר. מה חסר כאן?

אתה חסר.

תלמיד: נכון, אני אומר לעצמי אני כנראה לא מוכן.

אל תגיד שאתה לא מוכן, זה שהביאו אותך ושמו אותך פה זה אומר שאתה מוכן, עכשיו הכול תלוי ביגיעה שלך, במאמצים שלך. אתה אל תנסה עכשיו להצדיק את עצמך, דווקא בכוונה נותנים לך הפרעות, שאתה לא תעשה מאמצים לא נחוצים, בשביל שאתה לא תיצור מאמצים שהם כן נחוצים, אלא בשביל שאתה תצליח כן לעשות את המאמצים האלה, תתחנן, תדרוש בכל תפילה שיחברו אותך אל תוך העשירייה, זה מה שעליך לעשות, אחרת לא היית מגיע לכאן.

ואל תגיד "יופי, עוד כנס, באתי, נגמר, לא יודע מה יהיה, מה היה, טוב, תהיה פעם הבאה", וכל מיני תירוצים, מלמעלה נותנים לך אותם, זה לא המחשבות שלך. ואל תכעס על עצמך, על המחשבות האלה, לאדם אין שום מחשבות, הכול ניתן מלמעלה, כל ההפרעות. לכן תשייכו אותם אליו, לבורא, אל תסכימו איתו, זה מה שנקרא "עזר כנגדו", הוא בכוונה דוחה אותך, בשביל לפתח בך את הרצון הרצוי, הרצון הנחוץ, בכמות ואיכות לקשר איתו, אז תחזיק מעמד.

שאלה: מה ההבדל בין זה שאנחנו מגדילים את הבורא, לבין הודיה לבורא?

את לא מסוגלת להודות לבורא לפני שאת מגדילה אותו בעיניך, על מה את יכולה להודות לו? אם הוא גדול, אם הוא מחזיק בתוכו את כל הבריאה, לא את היקום שלנו, היקום שלנו הוא כלום, אלא את כל העולמות, כל הקיים, כלומר, את קודם כל צריכה להעריך את גדלותו. והכי חשוב בגדלותו, זה שכול מה שיש בך הוא שולט וקובע הכול.

בלהרגיש את גדלותו, רק אז אפשר להודות לו על זה שהוא משך אותך, נתן לך אפשרות כזאת, שהוא עוסק בך, מחנך אותך, מגדל אותך. וכל אחד ואחד מאיתנו בצורה מאוד פרטנית, מלאת תשומת לב, בהבנה מלאה ושלמה, ביצירה של כל המחשבות שבנו, של בעד ונגד, כמו שאנחנו משחקים עם ילד גם כך וגם אחרת, בשביל לגדל אותנו, שאנחנו מורכבים דווקא מכוחות מנוגדים, מחשבות, רצונות, הרגשות, וכן הלאה. זו דווקא עבודה עצומה של מערכת עצומה שנקראת ה"בורא". זו לא סתם תכונת השפעה, זו מערכת שעובדת לכיוון של השפעה. ובכן, על זה את יכולה להודות לו.

מאיפה את?

תלמידה: אני מקבוצה בפינלנד, מהלסינקי.

אתם רואים, בן אדם מהלסינקי מגיע לכנס שלנו.

תלמידה: כן, הגענו קבוצה שלמה ועוד חברה מגיעה מחר בערב. אנחנו חמש נשים, כולנו פה.

מי יכל לחשוב בכלל על נשים פיניות. אתם מכירים את המסיבות המטורפות של פינלנד, עשירייה מפינלנד זה וואו.

תלמידה: איך להשתמש בפער הזה בתפילה?

איזה פער?

תלמידה: ההבדל בין להגדיל את הבורא לבין הודיה לבורא.

בתפילה יש הרבה ביטויים, זו גם בקשה, זו גם הודיה, זו גם הגדלה, כלומר לפאר אותו, זה גם להודות על העבר, זו גם הבטחה שלי לעתיד במובן מסוים. תפילה זו שיחה עם הבורא, ממש כך, שיחה. את לא צריכה לפנות אליו בכל מיני תבניות, כך, כך או כך, לא, מתוך הלב, מתוך עצמך. זה יכול להיות בצורת דיאלוג פנימי, כשאת כביכול מדברת עם הבורא, זה יכול להיות בצורה של בקשה חד סטרית, מה שאת רוצה ואיך שאת רוצה.

דוגמה לתפילה זה "תהילים" של דוד המלך, שהיה מקובל גדול שחי במאה ה-8 או ה-9 לפני הספירה. הוא כתב אוסף של תפילות שנקרא "תהילים", זה מפורסם בכל העולם, בכל הדתות. תקראי, את תמצאי שם גם את עצמך. לָמה גם את עצמך? כי תהילים כוללים בעצמם את כל המצבים, מהמצב האפסי עד למצב של 100% לתיקון של כל הנשמות.

שאלה: בתחילת השיעור נתת הכוונה שצריך להגיע לכזה מצב שבו אני לא מרגיש את עצמי, אלא מרגיש את החברים. מה זה אומר להרגיש את החברים?

זה נקרא שאני כל הזמן דואג להיות מחובר איתם. כשאני משתוקק לחיבור איתם, אז בהשתוקקות שלי אני מרגיש אותם, לְמה אני צריך להתחבר, לתוך מה אני צריך להיכנס, לְמה אני צריך להשתייך. לכן אני כבר מרגיש לא את עצמי, בהשתוקקות שלי אליהם אני רוצה להרגיש אותם. זו מין תנועה פנימית כזאת של הרגשה.

תלמיד: אני צריך להרגיש את ההשתוקקות של החבר?

אתה צריך להרגיש את ההשתוקקות שלך לחיבור עם החבר.

שאלה: הבורא נותן לנו הפרעות גשמיות ורוחניות, האם יש איזה קשר בין ההפרעות האלה עלינו?

יש תקופות שהנשמות זקוקות יותר להפרעות גשמיות או להפרעות רוחניות. הפרעות גשמיות זה לא סתם מחסור באמצעי קיום, אלה יכולות להיות מחלות, כל דבר. אלה לא הפרעות רוחניות ברמה רוחנית, אלא דווקא הפרעות ברמה גשמית, חומרית, על החומר עצמו. כל האנושות נמצאת בהפרעות חומריות, גם מחלות, גם סמים, גם בעיות עם האקולוגיה, עם כל דבר, אני כבר לא מדבר על כסף וכל השאר, כל אלה בעיות חומריות, לכן העולם שלנו נקרא "חומרי". בעיות רוחניות זה כשהבורא שם לנו מגבלות, גבולות על חיבור בינינו וחיבור איתו, בקשר שלנו. ההפרעות האלה הן מכוונות, הן טובות, הן מביאות אותנו ישר למטרה.

צריך לעשות כך, שנחליף הפרעות חומריות בהפרעות רוחניות, כי מהפרעות רוחניות האדם הולך ישר למטרה. אנחנו צריכים ללמוד עכשיו בכנס לקבל אותן נכון, ואז לא יהיו לנו בעיות, אני אשמח לבעיות הרוחניות שכל הזמן באות לי. לא רוצה חברים דוחים, מתחמם, לא בא לי, לא רוצה לקום לשיעור, לא רוצה לבוא לשם, לא רוצה לחייך להוא או לעשות איזה משהו, כל אלה הפרעות רוחניות. הבורא נותן לי אותן בכל רגע כהזדמנות להתגבר על זה ועוד להתחבר, ועוד לעשות איזה משהו.

תלמידה: האם יש מצבים טובים יותר, נניח בין זה שאתה יושב עם הקבוצה שלך או לבד כשאתה נמצא בייסורים פנימיים שלך, לבין זה שאתה בשמחה ובהשתוקקות טובה, או זה גילוי שונה?

אלו מצבים באמת שונים, אי אפשר להגיד איזה מצב טוב יותר או רע יותר. המצב שהבורא נותן לך זה המצב שאת חייבת לרגע הנכון לתיקון מסוים בך, רק צריך להבין איך באופן מקסימלי ופרודוקטיבי להשתמש בכל מצב.

שאלה: איך אני מסובב לכל הכיוונים בשביל שתהיה לנו עבודה שלמה?

איך אני אעשה עבודה שלמה? אני צריך לסובב את עצמי לכל הכיוונים כל הזמן. מה זה לסובב את עצמי? אני כל הזמן צריך להסתובב בשביל שמעל כל הפרעה אני בכל זאת אתחבר עם החברים. דמיין לעצמך שהבורא מסדר לך כל הזמן קשיים, בעיות למיניהן, מסובב אותך, ואתה צריך להסתובב ולעשות כנגדו. זה נקרא "עזר כנגדו", כך כתוב. זו העבודה העיקרית שלו, לעשות לנו בעיות, כי בלי בעיות לא נגדל.

שאלה: אני מתייחס ברצינות לחכמת הקבלה, חושב שאני כאן לא במקרה. אבל במהלך הלימוד, במיוחד בתוך קבוצה, בין אנשים, כל הזמן יש לי איזה חשק לציניות, לבדיחות, לצחוקים.

מה הבעיה? המקובלים מאוד אוהבים את זה, צחוקים, בדיחות, רב"ש היה מלך בזה, הוא ממש היה אשף.

תלמיד: אולי אני כל הזמן משתטה?

בסדר, לא מדובר על להשתטות, למרות שדווקא השתטות מדי פעם מדגישה כל מיני תכונות וכל מיני מצבים טוב יותר מכל יחס פנימי. הומור זה לא קלות דעת, זו פשוט העברה קלה של מצבים כבדים, לכן בחכמת הקבלה לא מזלזלים בהומור.

אם יהיה לך משהו מצחיק להגיד, תגיד.

שאלה: אנחנו פה כבר כמעט שמונה מאות אנשים, זה כוח עצום, ועוד 300-400 אנשים בדרך, איך עלינו ללכת לישון היום בכזאת צורה כדי שמחר, אחרי השינה, נבוא לכנס במוכנות עוד יותר גדולה מהמוכנות של עכשיו?

זה אומר שאפשר להסתובב קצת ביחד, ובתשע, מקסימום תשע וחצי אתם צריכים להיות במיטות שלכם, ולישון. מחר אתם צריכים להתאסף כאן בשמונה וחצי להרשמה, ובעשר יש לנו ישיבת חברים. אני חושב שזה מספיק זמן לשינה, יש אנשים שלא מסוגלים לישון, בעיקר מקובלים, אבל בכול זאת תשתדלו ללכת לישון מוקדם יותר.

אני יודע שפגישות עם חברים מסתיימות בדרך כלל אחרי חצות, במין מצב מבודר שכזה וכו'. אבל בכול זאת צריך לעשות כך שהראש לא יכאב מחר ולא תהיה עייפות מיוחדת, כדי שתהיה מתיחות חמה ונעימה, רצון לבוא ולעבוד, לעבוד על הפנימיות שלך ברצינות, בהשתוקקות נוספת, איפה עוד ועוד אני יכול למצוא את אותו המגע, לחדש אותו כל רגע. זה צריך להיות בכם כל הזמן, ואז אתם תראו, זה בידיים שלכם. כאלה הזדמנויות יכולות לא לחזור על עצמן, אז תתייחסו לזה ברצינות.

שאלה: כשהבורא מסדר ריב רציני בתוך קבוצה, איך לפתור את זה מהר? כשהרצון להשלים אובד בין חברים והם כבר לא רוצים, איפה למצוא את הקשר הזה כשהם בפירוד כזה? ומה שאר החברים צריכים לעשות בשביל לעזור להם לעבור את המצב הזה מהר, וממש עכשיו כבר לבוא לחיבור?

כנראה שאת צריכה עוד מישהו שיעזור במקרה כזה לעורר את הקבוצה, לנער אותה, להראות לה שהם פתאום נקלעו או נפלו למצב לא נכון וצריך לצאת מהמצב הזה. בלי עזרה מבחוץ אתם לא תסתדרו, צריך מנהל או מורה, מישהו שיכול לסדר, לארגן את זה.

שאלה: יש לנו עבודה עם המנחים, אבל עדיין זה מגדל בבל.

מגדל בבל זה טוב, אנחנו כולנו גדלים מתוך מגדל בבל, הבורא יצר בכוונה את הבבל הזה כדי שעכשיו אתם תבנו את זה ביחד מעל לכול חילוקי הדעות והבעיות שבכם. אז אין מה לבכות על זה שיש ביניכם חילוקי דעות, צריך לבכות על זה שאתם לא מסוגלים לאסוף את חילוקי הדעות האלה, ולהבין שהם ניתנים כדי להתקדם, ש"על כל הפשעים תכסה אהבה". ואם אתם בוכים למה אתם נמצאים במצב שבור כזה, אז שוב פעם יורידו אתכם לדרגה בהמית ואתם תמשיכו שם כמו חיה, בהמה באחו, נהנית ממה שהיא דורכת עליו ואוכלת אותו, וזהו.

צריך להבין, בשביל זה התחלתי מזה בשיעור שלנו, אנחנו נאספנו כאן, הגענו לפה בשביל לייצב בנו, לחנך בנו יחס נכון לכול ההפרעות, כי מעל ההפרעות צריך להתעלות וכול אחד ואחד צריך להראות דוגמה לחברו, ולא ליפול כשהפרעה היא לא הפרעה, אלא משהו אמיתי. זה לא אמיתי, זה משחק, הכול בעולם הזה זה משחק.

שאלה: מה צריך לבטל כשאני שומעת "תבטלי את עצמך בפני החברים"?

הייתי אומר שלא צריך לבטל שום דבר, תפסיקו להרגיש את עצמכם אלא תרגישו את החברים.

שאלה: כלומר, אני הולכת לעצמי לאיבוד?

תלכי לאיבוד, מה יש לך, מה יש בך מיוחד שאת מפחדת לאבד אותו? ברצינות אני אומר, תתחילי להרגיש את החברה, איך שהיא, כמו שהיא, תרגישי אותה.

שאלה: איך כדאי לגדל את הרצון שלי לרוחניות בכנס? שמעתי ממך שאפשר לחבר את הרצונות לרוחניות של האחרים לרצון שלי, יש איזה מנגנון שמלמד איך עושים את זה?

רק בצורה של ביטול עצמי. אתה לא תוכל לרכוש שום דבר בלי לבטל את עצמך, רק בביטול עצמי אתה פתאום תתחיל להרגיש שהפעולה הזאת, הביטול העצמי הזה, זה מה שעוזר לך לייצר בתוכך תכונות חדשות. רק ככה.

שאלה: איך להבדיל איזה רצון?

כשאתה רואה בחבר התנהגות שלא מוצאת חן בעיניך, תבטל את עצמך ותתחיל להזדהות עם ההתנהגות שלו, עם הפעולות שלו, תסכים איתו. כשאתה מסכים איתו, הולך איתו, תשתדל להיות למעלה מעצמך, פתאום תתחיל להרגיש הבחנות שעד אז לא הרגשת והרגשות שהן חדשות לך. זה יעשיר אותך, יהפוך אותך לעשיר יותר, זה נקרא חיבור עם חברים. תשתדל, תסתכל על אחרים, "הנה, החבר הזה לא מוצא חן בעיניי, גם האחר לא מוצא חן, וגם ההוא", תנסה לבטל את עצמך ולהסכים איתו, להיות איתו כביכול בפעולה הזאת שלו, בביטויים האלה שלו, במשהו, ואז אתה תראה איך זה מעשיר אותך ואתה מתחבר איתו. ככה נוצר כלי משותף ובו לאט לאט נוצר הבורא.

(סוף השיעור)

---

1. מי שרוצה לטעום טעם בחיים, אז הוא צריך לשים לב לנקודה שבלב שלו. שלכל אדם יש נקודה שבלב, אלא שהיא לא מאירה, שהיא כמו נקודה שחורה. כי הנקודה שבלב היא בחינת נפש דקדושה, שטבעה הוא כלי דהשפעה. אבל היא בבחינת שכינתא בעפרא, שאין האדם מחשיב אותה לכלום, אלא שאצלו היא בבחינת חשיבות כמו עפר.

   (רב"ש - ג'. מאמר 34 "טנת"א")↩

2. אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכוח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכוח והחשיבות לדבר השפעה [...] אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כוח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי. אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח.

   (רב"ש - א'. מאמר 6 "אהבת חברים-ב'" 1984)↩

3. "העיקר של אסיפה, שיהיו כולם באחדות אחד, ויהיו מבקשים הכל רק תכלית אחד- למצוא את השי"ת. שבכל עשרה השכינה שורה.". (מאור ושמש. פרשת ויחי)↩