שיעור בוקר 16.03.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 02.11.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/IqBOXNtd?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב',

מאמר "מהו מעשים טובים של צדיקים הם תולדות, בעבודה"

שמענו מאמר מ"שלבי הסולם" כרך א', מה ששייך לפרשת נח, "מהו מעשים טובים של צדיקים הם תולדות, בעבודה".

כל דבר שאנחנו רוצים להשיג ברוחניות, אנחנו יכולים להשיג רק בהקדם הכלים, כי המטרה היא להגיע בעצמנו, בכוחותינו, ביגיעתנו לדרגת הבורא. מלמעלה למטה, כשבאה כל הבריאה מהבורא, יוצאת ומתפתחת ממנו, היא באה משלם לבלתי שלם, ואז יוצא שהאורות קודמים לכלים, הם מולידים את הכלים, מסדרים את הכלים. ואז מתגלים הכלים אבל כלפי האורות בלבד, לא כלפי עצמם. כלומר אין עדיין נברא, הנברא מתחיל להיות רק לאחר שהשתלשלו כל הכלים, נגמר הקשר בין הכלי לאור לגמרי, הכלי נמצא ללא אור, כביכול נמצא לגמרי ברשות עצמו, בניתוק מהאור, ואז לכלי יכולה להיות עבודה ויגיעה כדי לגלות את רצונו, ועל פני רצונו עוד להרכיב, לבנות השתוקקות.

ההשתוקקות הזאת לא תלויה ברצון, לא באותו כיוון, והיא לא טבעית, כי היא לא באה מתוך האור וגם לא מתוך הטבע של הכלי, אלא הכלי משיג השתוקקות לבורא ולא למילוי. זו בעצם העבודה של הכלי, שבזה הוא נעשה חופשי, עצמאי. ובמידת ההשתוקקות לבורא, להיות כבורא, שזה לא הטבע שלו ולא הנטייה שלו, אם הוא בונה את זה מתוך עצמו, ודאי שמתוך הנתונים שישנם בו, אבל על ידי היגיעה שלו והעבודה שלו, אז יוצא שהוא בונה בו מתוך עצמו הבחנה מאוד פרטית, אישית, מיוחדת, עצמאית, ואת זה אנחנו צריכים בעצם לעשות.

יוצא, שכשאדם מתחיל לעבוד, הוא לא יודע איך ללכת ובאיזו דרך הוא הולך. לכן הבדיקה היא פשוטה, האם כוונתו להגיע ללשמה או לא. אם הוא לא עושה כלום, אז אין אליו שום שאלה. אבל אם הוא עושה פעולות, אז השאלה, האם הפעולות האלה הן עם כוונה להגיע למצב מיוחד שנקרא לשמה, לדביקות בבורא, שזה נמדד לפי מידת התגלות הבורא אליו. כי מידת השתוות הצורה לבורא מביאה התגלות הבורא, דביקות בבורא, חיבור מוחשי עם הבורא שמתגלה בכל קומת האדם. או שבכל הפעולות שאדם עושה הוא לא שם לפניו מטרה, אלא עושה אותן. הוא קורא לפעולות האלה מצוות, עושה אותן במעשה, ולא חשובה לו המטרה, אלא סופר את המעשים שלו ולפי זה מצדיק את עצמו, רואה את עצמו נכון.

משתי הגישות האלה יש לנו שתי תורות כביכול, תורת הכלל ותורת הפרט. תורת הכלל היא שעוסקים במעשה ולא דורשים תוצאה, אלא המעשה בעצמו הוא התוצאה - ברוך ה', אנחנו מקיימים את מה שמוטל עלינו לקיים, והשכר הוא בעולם הזה או בעולם הבא, או אפילו לא דורשים שכר. ואם אדם לא דורש שכר לא כאן ולא שם, זה נקרא צדיק גמור ממש. זאת אומרת המעשים בעצמם הם כל מה שצריך להיות.

הסוג השני הוא, שכל הזמן הוא נראה לעצמו יותר גרוע. הוא עושה, אבל כל המעשים שלו לא מביאים לו שום דבר. הוא עושה יגיעה, לומד, רוצה להגיע למשהו. אם הוא רוצה להגיע, אז נראה לו שהוא נמצא בחסרונות ואיפה השלמות, וגם למה שרוצה להגיע לא מתגלה לו שהוא מגיע. זו תורת הפרט, כמו שכתוב דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים. וכשמגיעים לבדיקה, אז הביקורת היא לפי התוצאה.

צריכים להבין שכל השגגות וכל הזדונות שאדם עובר בתחילת דרכו הם רק אחר כך הופכים להיות לכלי אמיתי שנקרא מצוות, זכויות. כשמתגלים באדם שגגה וזדון, זאת אומרת העביות שלו יותר ויותר גרועה, עבה, הם מתגלים בתור כישלונות. הוא רוצה להגיע למעשה דלהשפיע, לפעולה שנראית לו רוחנית, ומגלה שלא יכול, לא מסוגל ולא רוצה, והוא נגדה בכלל. כשמתגלות לו כאלה תכונות של עצמו, שממש רואה עד כמה הוא ההפך מהכול, שהוא אשם בכל, שהוא הגרוע ביותר, ובגללו כולם סבלו וסובלים, אז באמת מגיע לקביעת השגגות והזדונות. כשהוא ממש הולך ונכשל כל פעם, מגלה את הכישלונות שלו, אז הם כשמתאספים הופכים לזכויות.

לא על האדם לתקן את הטבע שלו, ואם הוא מכוון את הטבע שלו לבורא כי מאשים את הבורא, זה גם לא נכון. אלא הוא חייב להבין שכל הזדונות והשגגות הם סימני גילוי הפירוד, כדי שיבנה על זה תפילה נכונה, בקשה נכונה, תביעה נכונה. הוא רוצה לא שייעלמו התכונות הללו, אלא כמו שהן נראות, הן הפוכות מתכונות הבורא, והן חייבות להתהפך להיות דומות לבורא. אם אדם מתרומם מעל התכונות הללו ורואה אותן כמועילות, כשלמות מצד הבורא, אז בהחלט התפילה שלו תהיה נכונה. כי הוא מגיע לחיסרון הנכון לתקן את כל הפגמים שלו בעל מנת להשפיע לבורא, ולא שמצטער שהוא עושה נזק לו ולאחרים והוא רע. אין רע, כל גילוי הרע הוא רק כדי לראות את הפכיות עצמו כלפי הבורא.

כל העבודה שלנו מעכשיו והלאה צריכה להיות מסודרת, איך אני אבנה את הפנייה, את המשפט, את מה שאני שולח לבורא, בצורה נכונה, בנוסחה נכונה, שמביעה את זה שאני מוכן לקבל את התיקון שלו. כי אם אני בונה נכון את הפנייה שלי, סימן שאני מכיר את עצמי ואני יודע מה צריך להתהפך בי, ואני באמת מוכן לזה מצידו, ואז הוא מבצע.

תלמיד: מהי בדיקת התוצאות בזמן ההכנה?

בדיקת התוצאות בזמן ההכנה, אם עוד לא הגענו לגילוי הפעולות שלנו ולגילוי התוצאות, איך אנחנו יכולים לבדוק את התוצאות? לפי הסימנים שנותנים לנו המורים שלנו. מה הם אומרים? אם אדם נמצא בחברה, והחברה כל הזמן לוחצת עליו, שומרת עליו שלא יברח, והוא מרגיש את עצמו תמיד זקוק, נצרך להגברת הכוחות כדי להחזיק את עצמו בחברה ולא לברוח גם במעשה, גם ברצון וגם בכוונה, זה נקרא שהוא מתקדם. זו בדיקה אחת, זו בדיקה חיצונית עם החברה. בדיקה פנימית אדם עם עצמו, היא עד כמה משתנים בו מהר כל המעשים הפנימיים, כל המצבים הפנימיים, לא חשוב איזה בדיוק, כלומר באיזה קצב הם משתנים בו.

אדם חייב לעבור במשך היום שינויים. אני זוכר שיצאנו פעם אחת עם הרב'ה כרגיל בתשע בבוקר, והיו לנו הרבה מאורעות בתל אביב. שמתי את האוטו במקום לא נכון על החוף, גררו את האוטו, לקחנו מונית, נסענו להביא את האוטו מהמגרש, ובכלל היו עוד ועוד. היום יצא כזה שחזרנו לקראת חמש בערב, ממש לקראת השיעור. אחרי חמש דקות בשיעור הרב"ש שואל אותי, "אתה זוכר מה עברנו?". הראש אצלי היה נקי, כאילו שום דבר לא עבר. זה היה ממש בהתחלה, וזה היה לי באמת פלא איך זה יכול להיות שעברנו כל כך הרבה טרדות, דברים וריצות, ואחרי זה שום דבר. אני אפילו לא יכולתי להגיד באיזה קצב, מה היה ובאיזה סדר, עד כדי כך זה נמחק, עבר, ואתה חי את ההווה. אני זוכר, כי ההרגשה הראשונה היא תמיד משאירה רשימו.

ככל שאדם מרגיש שינויים כאלה שעוברים עליו במשך היום, זה טוב. יכולים לעבור מיליון, אבל אתה לא מרגיש, זה נופל והולך, נופל והולך. אם זה חייב לעבור דרכך, אז שיעבור. לפי זה בודקים את הקצב. אבל שוב, הם עוברים בגלל שאתה משתוקק לדבר אחד, ואז כל מיני הפרעות שעוברות אתה מביא אותן בחשבון לאותו רגע. הם מחליפים זה את זה בגלל שאתה גומר אותם מהר.

תלמיד: איך אני עושה את הבירורים? כי אתה אומר להמשיך קדימה כל הזמן, לא להתעסק עם העבר, לא להתעסק עם דברים.

עם העבר חס ושלום להתעסק. אם אתה מתעסק עם העבר, אז אתה אוכל את עצמך, או חי באשליה טובה או באשליה רעה. העבר לא שייך אליך, כמו שגם העתיד לא שייך אליך. מה שלא מתלבש עכשיו בגוף אתה לא עובד עם זה, זה פשוט לא קיים.

העבר הוא כבר עבר, והעתיד אתה לא יודע מה הוא, אף צורה מהעתיד אתה לא יכול לשער מראש, לצפות נכון שזה יקרה, אז מה יש לך לעשות עם זה?

תלמיד: איפה ומתי אני מברר עם עצמי את החשבון שאני צריך לעשות, אם אני פועל נכון או לא פועל נכון? מתי עושים את הבירור?

הבירור הנכון הוא אם אתה בכל רגע במציאותך בחיים, בהכרה, מדביק את עצמך לבורא. בחיים זה נקרא בהכרה, שאני חי, מרגיש את עצמי, ויש לי משימה. איך כתוב בשיר? "יש רגע קט בין עבר ועתיד וזה נקרא החיים", את הרגע הזה אתה צריך להדביק, זה מה שהוא נותן לך, וכך אתה מברר את הרשימות.

אין כאן יותר עבודה. אם להתרכז רק בזה, אז זה טוב מאוד. כי עבר ועתיד, בגלל שהם באים מהדברים המדומים, הם כמו קליפות, הם מולידים בנו כל מיני חשבונות, פחדים, כל מיני דברים שלא קשורים למציאות.

תלמיד: דווקא כבני אדם יש עול גדול מאוד של דברים, של מידע, של אינפורמציה, אנחנו נפגשים כל הזמן עם דברים.

אני לא אומר לך על איך אתה עובד בעבודה שלך. שם אתה עובד עם הדומם, עם אנשים, עם תכניות, אתה עושה עבודה שאתה צריך לדעת איך לבצע אותה. אני אומר על ההבחנות הפנימיות הרוחניות שלך, שקשורות לרוחניות, היינו לאלוהות.

עם האלוהות יש לי חשבון פשוט, אני לא בעל בית, לא על עבר, לא על הווה ולא על עתיד. העבודה שלי היא רק עם מה שיש לי כרגע. את מה שהוא נותן, אותו רשימו אני חייב עכשיו לממש. המימוש שלי ברשימו הזה הוא דבקות בבורא ברגע הנוכחי, נקודה.

אני לא אומר שכך צריכים להתייחס בכלל לחיים, לא, אלא לרוחניות שבחיים, למצבים הרוחניים שלנו. ובעבודה אני יכול לתכנן עבודה לחודש ימים, לשנה מראש, לעשות אותה, וזה לא שייך אחד לשני, בעבודה אני עובד עם הדומם.

תלמיד: אבל כל החיים שלנו, כל המצבים בחיים מכינים אותנו למטרה הזאת, הרי שום דבר הוא לא לחינם.

יש לך בעיה איך לקשור את החיים הבהמיים שלך לעבודת ה'? אל תקשור. אחרת תהיה דומה לכל אלה שרואים בכל תנועה שמסביבם את יד ה'. זה עשה וזה קרה, אני עושה לו כך והוא עושה לי כך בידיים וברגליים, ממש רוחניות ומלאכים מסתובבים כאן. מזה רק תתבלבל, זה לא נכון.

רוחניות היא למעלה מהדעת, היא בעל מנת להשפיע, זה טבע שלא נמצא בחומר שלנו, הוא מעבר לחומר שלנו. אם אתה רוצה לגלות את הרוחניות, אז אתה יכול לגלות, רק תעבוד בשני מישורים שהם לגמרי מנותקים אחד מהאחר. בהמיות זה בהמיות, רוחניות זה רוחניות. אחרת יהיה לך בלבול כמו לכל אלה שכאילו מתעסקים ברוחניות.

הם מסתכלים על הכוכבים, מנתחים כל מיני דברים לפי הורוסקופים, לפי הקלפים ולפי כל מיני סימנים שיש לך על הפנים, ושמים לך חוט אדום. שים גם לפרה חוט אדום, האם היא תיתן עוד קצת חלב? לא יודע, יש איזו אמונה שחומר משפיע על חומר. יש פה עניין פסיכולוגי, זה לחוד, באמת אדם מרגיש בזה איזשהו חיזוק פסיכולוגי, אבל זו לא רוחניות, לכן אל תלביש זה בזה.

אין קשר בין רוחניות לגשמיות, יש נתק מוחלט. לכן אני לא סתם אומר שכל הפעולות הגשמיות שלנו, הן לא מולידות רוחניות, אלא אם כן אתה מכניס בהן כוונה להגיע לרוחניות. תתחיל לעסוק באהבת חברים סתם, זה יביא אותך אפילו למצב הפוך מהמטרה. כי הפעולה עצמה לא עושה כלום, היא אפילו עושה את ההיפך, היא מגלה לך כמה היא לא עושה כלום וזה נקרא שהיא הורסת אותך. לכן אל תכניסו גשמיות לרוחניות ולהיפך. זה פשוט לא נכון. רוחניות בשבילך עכשיו זה איך אתה מדמיין לעצמך חיבור עם הבורא. "אין עוד מלבדו טוב ומיטיב" אלי, בכל מה שאני חושב, בכל מה שאני יכול לחשוב עליו.

אני מבין שזה בכל זאת מביא בלבול מפני שאנחנו עוד לא יכולים להבדיל בתוכנו בין היחס לחיים שלנו לבין היחס לרוחניות, לא יכולים. אבל לאט לאט זה יהיה. ואחר כך כשנגלה את האלוהות בפועל, לאט לאט נראה איך באמת אחד כביכול מתלבש באחר, אבל בצורה אחרת ממה שעכשיו אנחנו יכולים לדמיין.

כל השגיאות של כל העולם בכל השיטות והדתות הן שהם מכניסים רוחניות לתוך הגשמיות. מורידים אותה, וחושבים שבכל מיני צורות, בכל מיני דברים, אובייקטים, בכל מיני גופים יש איזשהו חלק מרוחניות, מהקדושה. מנשקים יד, מנשקים עץ, איזו תמונה, בובה. זה כל הבלבול של האנושות.

מה שאין כן, ככל שהיהדות נלחמה בזה, לא בחוץ אלא אצלה, בעם היא לא כל כך הצליחה. עושים קמעות, חוטים אדומים, מים חיים, מחליפים שמות, עושים כל מיני סגולות, מה שנקרא. חושבים שבזה מושכים על עצמם הארה טובה מלמעלה, שפע מלמעלה. על ידי מה? על ידי זה שמהיום נקרא לך במקום צחי, שמחי? מה יהיה, תגיד מה יהיה? ככה זה, מביא מזל. משתמשים בפסיכולוגיה של האדם, בכוחות הטבע, אבל חושבים שזה רוחניות.

וודאי שאנחנו יכולים לעשות בעולם שלנו, במישור העולם הזה, הרבה דברים בכוח האדם, בכוח המחשבה אפילו, בכוח הרצון. וודאי שבעולם שלנו יש עוד הרבה חוקים שאנחנו לא מבינים למה כך קורה ולמה כך קורה, וחושבים שזה בא מרוחניות. אבל זו עדיין בעיה, לא פשוט. לגלות ולהבדיל זה פשוט קשה.

אתה רואה, אפילו אנשים שמתעסקים בתורה, חושבים שהלימוד שלהם זה רוחניות. מה רוחני בזה? הרוחניות, עוד מחורבן הבית למעלה, נשארה מנותקת מאיתנו. אבל "לא. אנחנו לומדים, זה נקרא רוחניות". החיים מוכיחים שאין בזה שום דבר, תראה מה קורה עם כל העם. זאת אומרת, הבלבול הוא עמוק מאוד.

תלמיד: יש לי לפעמים תחושות קשות וכשאני מנסה באמת לתקוף, אני שואל מה אני עושה, האם אני לא עושה בעל מנת לקבל? איפה הגבול, איפה ההבחנה הזו בין להצדיק את עצמי כדי להוריד מעצמי את ההרגשות הרעות, לבין הרצון שלי באמת ללכת בדרך אחרת?

אני בעצם מרגיש אי נוחות עם עצמי, כי אני יודע שאני עושה את זה כמעין שיטה להתגבר על קשיים ועל ההרגשות הקשות.

אתה אומר שמגלים לי משהו, מי אני, מה אני, ואני רואה שבאמת לפעמים אני לא כל כך בסדר. אני עושה לטובת עצמי ולא לטובת הכלל, חושב קודם כל על הרווח שלי ולא על הקרובים או החברים. עד כמה אני רואה את הרע הזה? במידה שמגלים לי. אם לא היו מגלים, אז לא הייתי רואה. אם היו מגלים לי יותר, אז לא הייתי סובל את עצמי, הייתי בורח, יוצא מהעור שלי, הייתי, לא יודע, עף מתוך עצמי בצורה כלשהי, ובלבד לעזוב את כל התכונות האלו. אבל גם את זה לא נותנים. אולי אם היו נותנים לי פעם, עד כמה שקשה לסבול, וזה ממש גיהינום, אז אולי הייתי צועק כך שהייתי נפטר מהתכונות. אבל גם את זה לא נותנים.

כאילו מחזיקים אותי, כך או כך, על אש קטנה מכל צד. הופכים אותי ככה וככה וזה מה שקורה לי בחיים. מכאן אולי יש שאלה, מה הסוף? קצת מגלים לי מי אני, וזה לא מספיק. לא לחיים גשמיים טובים, שאני לא יודע על זה, ואני חי את העולם הזה כרגיל. מתעסק בכל מיני שטויות, אבל זהו. אלה החיים, ככה כמו בגן ילדים, קטנים, אני כך עסוק בהם. כמו שרואים בחדשות, "עולם כמנהגו נוהג". או שכבר לצאת לרוחניות וזהו. זאת אומרת, לעבור את השלב הזה שאני סובל מהטבע שלי, ואני רוצה טבע אחר, ובאמת איכשהו מגיע למצב שאני לא נמצא בעל מנת לקבל. אולי כך. שיגלו לי.

ונכון, יכול להיות שתהיה תקופה קשה, כל זמן שאני ממש רואה וסובל ממה שיש לי לעומת הבורא, זאת כנראה ממש הפכיות מורגשת, זה לא טוב, אבל עוברים וזהו. אם אדם נמצא כבר בהחלטות מסוג זה, הוא כבר בסדר, כי הוא מראה את הנכונות שלו ככל האפשר, להתקיף את המצב ולעבור אותו, לא להישאר בין שמים לארץ.

וכאן הוא זקוק לתומכים. לבורא, לקבוצה, כדי לתת סכום היגיעה הנדרשת ולעבור מהר את השלב הזה. אבל כל פעם שאומר, ש"אני לפעמים מרגיש ככה, לפעמים מרגיש ככה, ואת עצמי טוב, ואת עצמי לא כל כך טוב, לפעמים רע מאוד, מנצל את הזולת", וכן הלאה, זה לא תלוי בך. ככה מגלים לך קצת אמת.

במשטרה יש חוקרים שאומרים, שכדי להתקדם בחקירה בצורה נכונה, אתה צריך כל פעם לשאול, "למי זה כדאי"?

תלמיד: מה המניע?

מה המניע, זה "למי זה כדאי?". אז מה שעובר עליך, תשאל על זה כל פעם, "למי זה כדאי?" זאת אומרת, מה הבורא עושה איתי? מה הוא רוצה ממני בזה?

תלמיד: כן. ואז אני מרגיש שאני פונה אליו בכדי לתקן איזה מצב, שזה כאילו עוד פעם אני חוזר למצב של רצון לקבל. למה אני עושה את זה? כדי שיוריד ממני את המצב הזה?

אנחנו מסכימים איתך שהבקשה שלך, שיורידו ממך את הרצון לקבל, היא בקשה ממש מכל הלב. אתה סובל, אתה רוצה להפטר ממנה. אבל יש כאן עוד כמה דברים. קודם כל, עוד לא גילו לך את כל העבריינות שלך, מה עוד עשית? יש לך עוד הרבה תיקים שם, שצריכים לפתוח כל אחד ואחד ולהראות לך, ואז אתה גם תודה על כל אחד ואחד, ובהתאם לזה נסגור כל תיק ותיק. וגם בהתאם ל-עד כמה בעמקות אתה רואה את הרצון לקבל שלך, עד כמה אתה אגואיסט, "בכל זאת, בכל זאת, בכל זאת", למרות שחשבת קודם ש"כבר לא", אתה מגלה שיחד עם זאת שלא ביקשת בדיוק להפטר מהרצון לקבל, אלא ביקשת להפטר ממנו בגלל שרע לך ממנו, ולא מהתכונה הזאת בצורה שהיא מנותקת ממך.

ואתה פשוט שונא אותו, לא בגלל שרע לך מזה, אתה שונא אותו בגלל שהוא נגד הבורא. וזה מתגלה לאט לאט ביחד עם גילוי הרצון. זאת אומרת, ככל שאתה יורד למטה לפי כמות האגו, אתה רואה גם באיכות עד כמה לא ביקשת על הניתוק מהרצון לקבל, בגלל שזה הרצון בעצמו, תכונה כזאת בעצמה, ולא בגלל שלא טוב לך איתה.

תלמיד: מה זה "תוהה על הראשונות"?

תוהה על ראשונות זה שמתחיל לחשוב, בשביל מה אני נכנסתי לכל העניין הזה. זאת אומרת, מתחיל להאשים את עצמו, ואת האחרים, ואת הבורא, למה הוא בכלל נכנס לשביל הזה, לדרך הזאת. היה מסתפק בבהמיות והכול היה בסדר, "מה יש לי מכל הדברים האלה? הכרתי את הקבלה, את הקבוצה הזאת, את הרב הזה, ומה אני צריך אותם ואותו? וכל זה שקר, ואי אפשר להבין, לבוא לאיזה מצב? זה הכול לא בשבילנו, מי מסוגל לזה"? כל מיני שאלות כאלה.

"תוהה על הראשונות" - אם אדם מגיע לזה ובאמת נכנס לזה ומרשה לעצמו להיות בזה, אז הוא עף מכל הדרך. זה ממש ניתוק, הפכיות הצורה. הוא תולה את זה בדברים גשמיים ולא בבורא, זאת אומרת הוא ממש כבר יוצא מכל השביל הזה באמת.

תלמיד: מהי המדרגה הקרובה?

המדרגה הקרובה או זאת שאדם לא קרוב אליה בכלל, היא זאת שאדם תמיד צריך שתהיה לפניו, זאת התגלות השכינה, איך שהיא מתלבשת בכל העולם, בכל מה שיש בו ובחברים ובכלל בכל העולם, ואיך הכוח היחיד המיוחד הזה, מייחד את כל הפעולות בעולם, והוא נמצא בשליטת הכוח הזה. בדיוק את זה אנחנו רואים מהמאמר "אין עוד מלבדו", אותו אנחנו צריכים פשוט כל הזמן להחזיק מול העיניים.

תלמיד: לא להתבלבל עם הגשמיות.

לא להתבלבל עם הגשמיות, זה לא שאני אלך לפרש את כל הפעולות שבגשמיות בלי שאני מגלה את המצב האמיתי שהשכינה מלובשת בכל העולם, זה נקרא כבר גילוי. ולפני שאני מגלה את זה, אני לא אתבלבל ואתחיל להסביר או לפרש כל פעולה גשמית כאילו שהיא קורית מאיזושהי סיבה רוחנית, או שאכניס בכל חפץ, אובייקט גשמי כוח רוחני כי אני יודע שככה זה.

איזה כוח מיוחד יש בחוט אדום אני עדיין לא גיליתי. תאמין לי שאני לא יודע ולא יודע מה לעשות. בזוהר כתוב, אז בסדר. האם אנחנו כבר קוראים את הזוהר לפי הענפים או לפי השורשים? אם תיקח חוט אדום בשורשו, מה זה? ותתחיל לעסוק איתו כמו ששם כתוב, אז אני מבין שזאת פעולה רוחנית. אבל מה זה שייך לזה שאתה לוקח אצלנו חוט אדום וקושר על יד או על הרגל, או האוזן, מה יהיה לך מזה?

משתמשים בזה לחזק את האדם כמו שעשו בחסידות. אבל האם אבותינו לפני אלפיים שנה הלכו בקפוטה, בכובע קווץ' וכל מיני לבושים חרדיים עם גרביים ועוד? לא. אני לא פוסל את זה חס ושלום, זה מחזיק את העם, אבל לא לעשות מזה ורק מזה איזה קודש. נכון, זה מחזיק אותנו במסגרת, זה מבדיל את המעשים שלנו והמחשבות שלנו ומכוון את האדם, אבל לא להכניס לזה כוחות קדושה. אלא תגיד שאנחנו חיות, בהמות, שהפסיכולוגיה שלנו כך בנויה שהחיצוניות בצורה כזאת וכזאת משפיעה עלינו, מחזקת אותנו.

נכון שמשתמשים בזה בכל מיני זרמים, בכל מיני מפלגות ותמיד השתמשו בזה. יש גם הרבה דוגמאות כאלה בצבא, יש כל מיני סימנים ודגל ועוד רק כדי לחזק את האדם. זה ודאי. לך לפסיכולוגים ותראה איזו חכמה יש להם, תורה שלמה איך להשפיע על האדם, אבל אל תכניס לזה כוחות הקדושה.

תלמיד: מה זאת אומרת לראות איך שהבורא מתלבש בכל הבריאה?

לא שאנחנו רואים את זה והולכים לפענח את זה, אלא אנחנו רוצים שהוא יתגלה לנו, רוצים להרגיש איך שזה באמת קורה, קיים, אבל לא שלפני שזה קורה אנחנו כבר מתחילים כאן לעשות כל מיני קשרים לפי השכל שלנו.

תלמיד: האם אני יכול לעשות את עצמי כאילו אני כבר נמצא שם?

לא, אסור לנו לדמיין את המצבים. אנחנו צריכים להשתוקק לזה, להשתוקק ולא לדמיין איך זה באמת כך נעשה. כי מהדמיון אתה מתחיל לבנות את הצורות שזה כבר קורה לפי הבהמיות שלך. ואני מדבר על השתוקקות, כי שואלים למה להשתוקק? אז בעל הסולם כותב ב"אין עוד מלבדו", להשתוקק לגילוי השכינה שהיא מלובשת בכל העולם.

תלמיד: כדי להשתוקק צריך הרגשה.

לפני שתגלה לא תהיה לך הרגשה. לפני שתגלה לא תהיה לך תמונה, אלא להשתוקק.

תלמיד: אפשר לחפש?

לחפש זה נקרא שאתה משתוקק שזה יתגלה, אבל לא שלפני שמתגלה אתה כבר בונה כל מיני צורות, ואתה כבר מתאר לעצמך מה זה.

תלמיד: מה ההרגשה של זה?

אני לא יכול יותר להסביר, אין לי יותר מילים.

תלמיד: איך אני מסתכל על העבר. אמרת שאין עוד מלבדו והכל קרה בדיוק איך שהבורא רצה. האם היה לי שם איזה תפקיד, יכולתי לשנות משהו?

אם אני צריך להגיד שעכשיו יש לי בחירה חופשית, האם אני יכול להסתכל על העבר שלי ולהגיד שהייתה לי בחירה חופשית? לא. מה פתאום, גם לעתיד לא. ובמה יש לי בהווה בחירה חופשית? רק להתחזק, להסכים, לרצות שזה יקרה מהר, ושזה יקרה בדיוק כמו שהבורא רוצה.

לא במעשה עצמו, אלא בביצוע המעשה יש לי בחירה חופשית, שהוא יתבצע. לא שתחת לחץ, איומים וצרות אני כבר מסכים שזה יהיה, אלא ברצוני, בלקדם את עצמי קדימה, אני רוצה שיקרה כל דבר ודבר שמתוכנן אצלו מראש. המעשים וכל מה שיקרה איתנו, בזה אנחנו בכלל לא חופשיים, כל מה שאני צריך לעבור חתום.

אלא אם אני לא רוצה את המצבים הללו, לא רוצה כל פעם ללכת ליתר השפעה, ומעכשיו והלאה כל השלבים שלי הם להיות יותר משפיע, אבל אני לא רוצה את זה, אני שונא את זה, אז אני מגלה את המצבים הללו בהכרח כסבל, ואין לי ברירה, אני מתקדם, אבל יותר ויותר סובל.

או ההיפך, אם אני משכנע את עצמי שהמצבים הללו הם טובים, הם מועילים, אני מראש רוצה אותם, אז הם מתגלים לי כטוב, כעונג, כשפע, כנצח. אבל השלבים שאני עובר הם שלבים הכרחיים. אני יכול לקבוע את הקצב אבל לא אם להיות בכל מצב ומצב.

תלמיד: את הקצב של העבר בחרתי?

לגבי הקצב של העבר, זה נקרא שלא בחרת.

תלמיד: אז לא באמת הייתה לי בחירה?

הייתה לך בחירה ולא בחרת.

תלמיד: היתה לי בחירה אבל נגיד שסטיתי מהבחירה והבורא סידר את זה יותר נכון.

אני אומר לך שלגבי הקצב אתה חופשי. אנחנו לא נוכל להבין

תלמיד: נגיד שטעיתי אז הבורא סידר כל מקרה.

כלפי העבר לא טעית בשום דבר.

תלמיד: האם כדאי להיזכר במצבים הקודמים הטובים כדי לקבל חיזוק

כן. כך אתה עושה, זה לא חשוב

(סוף השיעור)