שיעור בוקר 21.11.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

העבודה באמונה למעלה מהדעת - קטעים נבחרים מהמקורות

העבודה למעלה מהדעת, היא שצריכים להיות בשתי רמות, בדעת ולמעלה מהדעת, וצריכים לכבד את שתיהן. כי דעת זו דרגת האדם שבעולם הזה, ולמעלה מהדעת זה שהוא מנסה להעלות את עצמו לדרגת הבורא, להרגיש, להבין, להתייחס להכול, להתמצא במציאות כמו הבורא. משתי הרמות האלו אנחנו צריכים כך להרכיב את עצמנו. ומאמץ, מאמץ לתת בכל מצב ומצב.

מה זה נקרא להיות באמונה למעלה מהדעת? שאתה מתעלה מעל הרצון האגואיסטי שלך שפועל בך מלכתחילה מהטבע, מילדות, שהתפתח בך, שהוא כך נתן לך הרגל לראות את העולם, ואתה רוצה לראות אותו בצורה אחרת, בצורת ההשפעה, בצורת החיבור, בצורה שאתה יוצא מעצמך ונמצא באחרים, נמצא בבורא, בכוח ההשפעה הכללי, בדרגת הבינה, שאין לה לעצמה כלום אלא רק מה שנדרש עבור האחרים. זו בעצם "אמונה למעלה מהדעת". ואז להרגיש במצב הזה שלמות, שלא צריכים שום דבר חוץ מזה. אם אתה עוזב את האני שלך, אתה כבר נמצא במציאות האמיתית, כי האני שלך ניתן לך רק כדי שאתה תרגיש שאתה נמצא מחוצה לה. זה בעצם מה שאנחנו צריכים לעשות.

זו עבודה יומיומית, עבודה קשה, מפני שצריכים כל הזמן עוד ועוד לחזור אליה. חלק מהעבודה הזאת, כיסוד לעבודה הזאת זו העבודה בחיבור. בחיבור כזה שאנחנו לא מתחברים כמו איזו מאפיה, שכולנו יחד מתחברים, אלא האדם מתחבר בזה שהוא מעלה את עצמו לדרגת הזולת, נכלל בזולת, עושה הכול מה שלטובת הזולת נראה לו, וזה אחד מהאמצעים להגיע לאמונה למעלה מהדעת. כך אנחנו צריכים לעשות תרגילים מיום ליום.

בואו ניגש למה שכותב לנו רב"ש, בטוח שזה ייתן לנו אור לרגלינו.

קריין: קטע מספר 27 בדף המקורות שלנו, "העבודה באמונה למעלה מהדעת", מאמרו של הרב"ש.

"ענין המכה שאדם מקבל מה', היינו שלוקח ממנו את הטעם בעבודה. ובזה עצמו הוא מרפא אותו, כי אז אין לו שום עצה לעבוד לה', אלא בבחינת אמונה למעלה מהדעת." שהבורא מכניס את האדם לאיזו דעת, לאיזה מחשבות, רצונות, כאלו שהאדם לא מרגיש את עצמו ששייך לרוחניות, כאיזו בהמה, משהו שלא יכול לעבוד עם זה ברוחניות. זו המכה שהוא מקבל, שכך הבורא נותן לו יסוד שממנו והלאה הוא צריך עכשיו להתחיל עלייה. וזה אומר "עניין המכה שאדם מקבל מה' שלוקח ממנו טעם בעבודה." נטייה, קשר, שום דבר. אבל נשאר בו משהו שלא שייך לזה, בצורה כזאת. "בזה עצמו הבורא מרפא את האדם, כי אז אין לו לאדם עצה אחרת לעבוד את ה', אלא באמונה למעלה מהדעת". זאת אומרת שאין לו שום סמיכה, שום יסוד, שום דחף, לא משיכה, לא כלום, ואז הוא נמצא לא במוח ולא בלב, לא מרגיש שמשהו מכוון אותו, מושך אותו. ואז הוא צריך מהאפס הזה, רק כשיש לו ידיעה שככה זה, לעבוד. זה קשה, אבל מצד שני זה סימן של המדרגה החדשה. "נמצא שהמכה שקיבל מה', מזה עצמו הוא יכול להתרפאות, כי אחרת הוא ישאר בפרודא. ובזה מובן מה שאמרו חז"ל, הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה, הוא מרפא."

הוא נותן לאדם מצב חדש, עוד להתקדם, עוד ללכת לקראת החיבור למעלה מההרגשה, למעלה מההבנה. שאין יסודות, או על ידי רגש שמושך אותי, או על ידי שכֶל שאני מבין שצריך להתקדם, ואם לא לפי זה ולא לפי זה, אני ממש מרגיש את עצמי מעורפל, לא שייך כאילו לזה. אבל איזו מחשבה בכל זאת נשארת, זה מה שהבורא משאיר, זה נותן לי אפשרות להתחיל מדרגה חדשה. ולכן כשאני הולך ורוכש אותה, אני רואה שדווקא המכה הזאת שהבורא נתן לי, שניתק אותי מהרגשה והבנה, זאת אומרת ממוח ולב, משֶכל ורגש של המדרגה הקודמת, של המצב הקודם, בזה הוא מרפא, הוא מעלה אותי עוד יותר, עוד יותר לרמת הבינה. "היינו שזוהי הרפואה, היינו שנותן לו מקום שיוכל לעבוד בבחינת אמונה בלי שום סמיכה. וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל "הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטלה", שהכוונה שה' גוזר, היינו שלוקח ממנו את התענוג של העבודה, ואין לך גזירה יותר גדולה מזו, שלוקח ממנו את החיות של העבודה." יוצא ככה, שעכשיו אני נמצא ללא הרגשה בלב וללא מחשבה בשכל עם הרוחניות, הבורא עושה לי את זה ככה, זו המכה. ואני צריך להתחיל ממנה לעבוד כלפי רוחניות, כלפי השפעה, כלפי החיבור, כלפי אמונה, כוח הבינה, כמה שאני אוכל יותר ויותר להיכנס לזה, לתאר את זה. אבל עד כמה שאפשר ללא תועלת אישית, וזה הבורא נתן לי יסוד שאני אוכל עכשיו להתקדם ללא שום קשר לעצמי.

וכשאני הולך, בטוח שאני מתחיל לקבל מזה רגש ושכֶל חדשים של דרגת הבינה. ואז הבורא שוב עושה לי אתחול כזה, מוריד את כל הרגש והשכל, ושוב אני צריך ללכת לרגש ושכל יותר חדשים, יותר בהשפעה מקודם. ואז הבורא כל פעם מכה, נותן לי הפסק עם מה שאני השגתי ברגש ובשכֶל, ואני צריך שוב ושוב, וכך אני הולך ממדרגה למדרגה.

יוצא שמה שבא מהבורא זה בריאה חדשה, רצון חדש שהוא מגלה בי. הרצון הזה הוא רצון אגואיסטי, ואני צריך על פניו כך לעבוד. כך כל פעם. בזה אני נעשה שותף עם הבורא. הוא מתחיל את הבריאה מה שנקרא, כל מדרגה ומדרגה, בורא, מגלה, "בראתי יצר הרע", שאני מרגיש את עצמי מנותק מהרוחניות, ואני מתחיל מזה לקדם את עצמי לרוחניות החדשה.

"וצדיק מבטלה, היינו אם האדם אומר שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה של חיות ותענוג, אז ממילא הגזירה מתבטלת. אלא אדרבא הוא עולה עכשיו למדרגה יותר גבוהה, שהוא עכשיו בבחינת אמונה טהורה, ונקרא בלי פניה עצמית."

(הרב"ש. רשומה 289 "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים")

שאלה: מה זה נקרא שהצדיק מבטלה?

כאילו שהבורא מוריד אותך, אבל הוא לא מוריד אותך, הוא מעלה אותך ברצון האגואיסטי שמגלה לדרגה יותר גבוהה. ברצון החדש הזה אני לא רואה שום שכֶל, שום רגש, הבנה, הרגשה במצב החדש, כי הוא רצון אגואיסטי, הוא לא יכול להתמצא ברוחניות שקצת השגתי. ואז אני צריך להשיג על פני הרצון החדש הזה רגש חדש ושכֶל חדש, שאני רוצה להיות קשור להשפעה.

השפעה זו "אמונה למעלה מהדעת". למעלה מהדעת שהבורא עכשיו ייצב בי רצון לקבל חדש, אני מרגיש אמונה, זאת אומרת שאני רוצה להיות בהשפעה, בחיבור, בהתקדמות, ביציאה מעצמי. מה זה נקרא דרגת בינה? שאני ממלכות עולה לבינה, כל פעם ממלכות לבינה, ממלכות לבינה, עד שאני נכנס לבינה בצורה הקבועה. עד שאת כל הגיחות האלו אני מבצע יותר ויותר עד ש"הרגל נעשה טבע שני" מה שנקרא. ואז אני נשאר באותה דרגת הבינה בצורה הקבועה, וכבר יש לי אחר כך עבודה אחרת, שאני מצרף לזה מלכות, ומתחיל להיכנס כבר לא מקטנוּת בעביות שורש, ובעביות א' וב', וכן הלאה.

שאלה: אם הקב"ה מבטל את הטעם בעבודה, אז הצדיק מבטל את חוסר הטעם והוא רוצה כן טעם?

הצדיק צריך להגיד, שזה שהוא קיבל עכשיו גם זה מהבורא, כי כל המצבים הם מהבורא בלבד, "אין עוד מלבדו", ולכן אני הולך למעלה ממה שקיבלתי מהבורא. שכל דבר שאני מקבל בכל רגע זה מגיע לי מהבורא בלבד, ואני צריך לעלות למעלה מזה לדרגת השפעה, חיבור, לדרגת הבינה, לדרגת האמונה. קודם כל, זה שקיבלתי מהבורא זה דבר אחד. דבר שני, שאני צריך לכל דבר שאני עכשיו מרגיש להתייחס שזו התקרבות לבורא. ודרך הקבוצה אני צריך להשתוקק לעבוד אליו, להתקרב אליו, וכמה שיותר לחבר את כול העשירייה ואת הבורא ואת עצמי יחד. וכך לעבד כל מצב ומצב הנתון לי לאיחוד.

תלמיד: אז במה אני צריך להוסיף?

מה יש לך להוסיף? חיבור. בכול מצב ומצב יש לך להוסיף חיבור. ואחר כך אתה תצטרך להוסיף לחיבור הזה גם את כול האנושות, גם את כול הבריאה, זו בעצם העבודה שלנו. כי בסך הכול אתה בזה מייצב כל פעם את הכלי בצורה נכונה, שכלפיך הכלי הזה שבור, אבל הוא לא שבור, זה רק כלפי האדם, והאדם צריך להקים אותו, זה נקרא להקים שכינתא מעפרא.

שאלה: המצב שאתה דיברת עליו, יכול לקרות שכשחבר משקיע הוא לא מרגיש שזו התקדמות, הוא נמצא כולו שקוע במצב שלילי. איך עשירייה יכולה לעזור לחבר כזה?

קודם כול, אנחנו צריכים לייצב את עצמנו נכון, שאם יש בינינו כזה חבר, סימן שמגיע לנו שיהיה חבר כזה בינינו. ואז אנחנו צריכים לעבוד עם זה כולם, ולא לחשוב שחבר כזה אשם, אם הוא לא מקלקל את הקבוצה, אם לא נגד החיבור שהוא ממש נמצא מחוצה לדרך שלנו. אבל אם הוא נפל, נשבר במשהו, חולה רוחנית כמו שנקרא, אנחנו צריכים לחזק אותו. לקחת חלק מהעבודה שלו עלינו, לסחוב אותו על גבנו, ולהשתדל לרפאות אותו. להבין שזו לא מכה שהוא קיבל, אלא זו מכה שכל הקבוצה קיבלה. ואז אנחנו נראה דווקא, שהבורא בוחר כל מיני כאלה חברים כדי לחזק את הקבוצה כולה. לא בשביל אדם ספציפי הוא עושה שיהיה חלש, שיהיה מבולבל או משהו, אלא כלפי הקבוצה, כך אנחנו צריכים לראות, כי הבורא מתייחס תמיד לעשירייה, לא פחות, וכך להתקדם. אם תעשו את זה ככה, אתם תראו עד כמה כל המכות שכביכול אתם מקבלים בצורה פרטית, פחות או יותר, עד כמה שהן כולן מעוררות אתכם ודווקא מכוונות למטרה, לחיבור ולהצלחה.

שאלה: אם אנחנו רצון לקבל, איך זה שאנחנו יכולים לעבוד בלי שום שכר וקבלת חיות?

אנחנו רוצים בחיבור שלנו להגיע להשפעה הדדית, אחרת זה לא חיבור. אנחנו כולנו רוצים להתחבר לעשירייה ואז את העשירייה הזאת להגיש לבורא כ"שדה אשר ברכו ה'", שזה השדה בינינו, המקום בינינו שהבורא יכול להתגלות בו, לתת לו כוח השפעה כללי משלו. אנחנו יכולים רק להתגבר בינינו על האגואים הפרטיים שלנו, אבל כשאנחנו עושים את המאמץ הזה, וכאילו רוצים להשפיע זה לזה, הבורא משפיע על זה את המאור שלו מלמעלה, את עצמו מלמעלה. ואז יוצא, שהמאמץ שלנו לחיבור הוא אותו חיסרון שהבורא יכול להתלבש בו ולתת לו חיבור, ומידת החיבור מורגשת אצלנו כמילוי. כך אנחנו מגיעים למגע בינינו ועם הבורא יחד.

אנחנו צריכים להרגיש את זה, ולראות שכך זה יתקיים. כך אנחנו רוכשים מצב אחרי מצב, מפירוד לחיבור, מבורא קטן לבורא גדול יותר שמתגלה בינינו. כמו שרבי זושא אמר, "כל יום יש לי בורא חדש". שכל פעם אני מגלה קשר חדש בינינו, ובו אור עליון של השפעה, של אהבה, חדש.

שאלה: אני לא מצליח להתרגל למחשבה שחוסר הטעם דווקא זה התקרבות לבורא, ולא ברור איך קורית הגדלות?

אז אני אגיד לך. קודם כל זה שהבורא לוקח ממך כל טעם בחיים, ואתה מרגיש את עצמך כמו בהמה, שאתה מסתכל על העולם כך שאתה לא יודע מה קורה כאן, אתה לא יודע מה מתרחש לפניך, אתה לא יודע מי אתה, מה אתה, הכול התרוקן. התרוקן מכל מיני רגשות, השגות, הבנות, קשרים, נעלם הקשר בין אותם החלקים שהיו מרכיבים לך את תמונת העולם. זה הבורא מוציא אותך מהדרגה הקודמת שהיית בה ורוצה להביא אותך לדרגה החדשה.

ההבדל בין הדרגות, זה שבכל דרגה ודרגה אתה מתייחס למרכיבים של העולם, מחשבות, רצונות, אתה מתייחס ביתר אמונה, ביתר השפעה, ביתר יציאה מעצמך, מהאגו, בהתעלות מעל עצמך, זה מה שמאפיין בין דרגה לדרגה. וכל הדרגות הן אותן דרגות, גם עכשיו אנחנו נמצאים בעולם אין סוף, וגם עכשיו הבורא נמצא איתנו, אבל אנחנו לא מרגישים. כדי להרגיש את זה, כדי להבין את זה, זה מה שאנחנו צריכים, לקבל כל מצב ומצב בצורה שאני בונה בזה כוח השפעה, וכך אנחנו מגיעים לזה.

חסרים לי לפעמים מילים, אתם צריכים לעזור לי להיכנס למצבים האלה, לחפש, ואז יהיו לנו מילים שאנחנו נבין זה את זה יותר.

תחזור על השאלה שלך.

תלמיד: לגבי ההרגל, אני לא מסוגל להתרגל לזה שחוסר הטעם זה ההתקרבות. זה לא נדמה לי כך, לא מתראה, אז לכן אני בורח כל הזמן מהעבודה.

זה נכון, ההרגשות שלך הן טובות, אתה בסדר. רק אנחנו צריכים להבין, שזה שהבורא לוקח מאיתנו טעמים, זה כדי שאנחנו נביא לזה טעמים גדולים יותר, שאני אחפש ואמצא טעם בדרגה ריקנית יותר מקודם. היא ריקנית יותר, מפני שהאגו שלי לא מרגיש בו טעם, ואז אני צריך לחפש, להוציא לזה, להביא לזה עוד יותר נטייה לאהבה, לחיבור, להתרגשות, נטייה לחברים. ואז אני אגלה בזה רגש חדש, ככה זה.

לכן הבורא מבטל את הרגש הקודם, ונותן לנו הזדמנות בזה להביא רגש חדש, שכל חדש, נטייה חדשה, עדינות גדולה יותר מקודם, רגישות גדולה יותר, לעלות את דרגת הרגישות שלנו להשפעה זה לזה יותר. ובזה הוא מחייב אותנו ואנחנו מחייבים אותו, שהוא ייתן לנו את ההרגשה הזאת של השייכות זה לזה, של חיבור זה לזה, והוא בסופו של דבר מתגלה. זה יהיה עוד מעט, אל תדאגו.

שאלה: האם במדרגות כל פעם מגלים חוסר טעם על פני טעמים שמחפשים?

כן, אנחנו מחפשים טעמים, אנחנו מחפשים מילויים. אפילו במידת ההשפעה, אני רוצה להשפיע, אני רוצה להתקדם, אני רוצה להרגיש חיבור. אחר כך אני מרגיש שאין לי קשר לחיבור, אין לי טעם בחיבור, אין לי כלום. מאיפה זה מגיע? אין שום דבר שקורה בעצמו, אין דבר כזה בטבע, הכול מדוד והכל מתקתק בצורה מאוד מאוד מדויקת. הבורא לוקח טעמים, הבורא לוקח מצבים, הוא רוצה שאנחנו כל פעם נבנה מצבים חדשים, ביתר חוסר רגש, ביתר חוסר שכל, שאנחנו נתנתק ממלכות ושאנחנו נתחבר לבינה, וכך יותר ויותר.

שאלה: האם אפשר לדלג על מצבים?

כן, ודאי.

שאלה: החיזוקים שאנחנו נותנים אחד לשני, גדלות המטרה, גדלות הבורא, מצב רוח, האם אלה לא חיזוקים בכלי קבלה, זה לא לתת טעם באגו, תועלת אישית?

זה נכון, אבל בכל זאת אנחנו מדברים על זה שאנחנו מחפשים למעלה. זה שאתה נותן לו חיזוק, אתה נותן לו חיזוק, זה נכון, זה טוב, אבל כשאתה בעצמך בזה מתעלה לקראת ההשפעה למעלה מהקבלה, באמונה למעלה מהדעת. מה שאתה מדבר אפשר לעשות את זה בצורה אגואיסטית, תחשוב.

תלמיד: אז מה ההבדל?

מה ההבדל? ההבדל בגישה, בהרגשה, מה אתה רוצה בזה.

שאלה: מה מרפא באדם את הניתוק מחשיבות בדרך?

ניתוק מחשיבות בדרך, למה אנחנו צריכים להתרפא מזה, כדי לא להרגיש?

תלמיד: אם אדם מרגיש שהוא מנותק מהחשיבות, האם זה מרפא בו משהו?

זה מעורר אותו לתרופה, שהוא חייב להשתדל בכל כוחו להתחבר לעשירייה, ובתוך העשירייה לחפש את הקשר לבורא, שאז הוא מקבל תרופה.

תלמיד: אם אדם לא מרגיש שהוא חולה, והעשירייה מרגישה שהוא חולה, חולה רוחנית, האם היא יכולה לרפא אותו?

בתפילה שלה.

תלמיד: גם אם הוא לא מרגיש חולה?

כן. חולה יכול לא להרגיש שהוא חולה, אלא אחרים קובעים שהוא חולה. אם העשירייה קובעת והאדם לא, אז היא צריכה בתפילה שלה להפעיל את הבורא, שישפיע על החולה. זה דווקא מצב מתקדם מאוד וטוב.

שאלה: אם חבר נופל, אנחנו מנסים להפעיל את התפילה כדי לעזור לו, אבל מה לעשות אם התפילה שלנו לא פועלת?

אין דבר כזה שהתפילה לא פועלת, אלא אתם עדיין לא רואים תוצאות. יכול להיות שהתוצאות נמצאות אבל אתם לא רואים אותן, כי אתם טועים במה שאתם רוצים לראות את התוצאה. אבל תפילה, פניה לבורא, תמיד פועלת, לא חשוב באיזו צורה, לא חשוב לאיזה כיוון, היא פועלת. כל חיסרון וחיסרון, אפילו חיסרון של האדם הפרטי בלי עשירייה, הוא בכל זאת פועל על מערכת ההשפעה העליונה.

תלמיד: אבל בסופו של דבר אנחנו רוצים שהחבר הזה יחזור אלינו, ואנחנו לא רואים את זה, אז מה לעשות?

אז כנראה שאתם אשמים, לא שהוא אשם. אתם לא יכולים להפעיל את הרצון שלכם כך שהבורא ירפא אותו.

שאלה: מאיפה אנחנו לוקחים את הכלים החדשים, את החסרונות החדשים, כך שהחיסרון הגדול ביותר יהיה רק על השמחה?

"איש את רעהו יעזורו". כשאתם מדברים ביניכם, אתם מעוררים בזה כל אחד את השני. ואפילו אם כל אחד מכם מדבר לא מתוך הלב, ולא בצורה ישירה, ולא שבאמת הוא רוצה להתחבר, ולא באמת רוצה להשפיע, ולא באמת רוצה לאהוב, אבל זה שאתם מדברים בצורה כזאת זה עם זה, בזה אתם מעוררים זה את זה.

זה כמו שבעולם שלנו, כלי התקשורת, כל מיני השפעות כאלה שאנשים מעבירים אחד לשני, שקריות, גם אנחנו כך, מזה מתחילים בעבודה שלנו בעשירייה כל פעם, מפני שכל פעם אנחנו מעלים את עצמנו מדרגת האגו החדשה שמתגלה יותר ויותר בעומק. ולכן מתחילים מיצר הרע, בשקר, אבל אחר כך לאט לאט מעוררים את הקשר עם הבורא, אפילו במילים שקריות, והוא משפיע עלינו, ולאט לאט הוא מוציא אותנו מהאגו שלנו לאמת. כך זה קורה בכל מצב, בכל מדרגה ומדרגה.

יש לזה הרבה פסוקים יפים, איך שהבורא מוציא אותנו מהמצב המלוכלך, הרע, לטוב. זה נקרא ש"תבוא האם ותקנח צואת בנה". שכמו שאימא רוחצת את התינוק שלכלך את הבגדים כשעשה צרכים, כך דרגת הבינה, דרגת האימא מבצעת בנו תיקונים. ולא חשוב שאנחנו בזה מוציאים את הלכלוך שלנו, זה נקרא "קליפות", צואה ממש, דרגת הבינה מטפלת בנו ומעלה אותנו כך למעלה.

שאלה: איך אני מביא את חוסר הטעם הזה? כשאני מביא את חוסר הטעם לעשירייה, אז בעצם אני מעלה קו שמאל. אני לא מצליח להבין איך אני מביא את זה בצורה נכונה, כדי לא להוריד אותם?

אתה חייב לקרוא מאמרי רב"ש על איך להתנהג בעשירייה, ואל תשאל אותי.

שאלה: מה המנגנון הזה שגורם לכך שבהכרח תבוא ירידה אחרי העלייה? האם זה משהו רוחני, רגשי, פסיכולוגי?

זה לא רוחני, רגשי, פסיכולוגי. זה יתגלה כך בצורה רגשית, פסיכולוגית, אבל זה נובע מתוך זה שהכלי השלם נשבר לחלקים, והחלקים האלה עכשיו מתעוררים בזה אחר זה מהקל אל הכבד, כדי שאנחנו נחבר אותם, זה נקרא תיקון, תיקון זה חיבור, שאז אנחנו נחבר אותם יחד במערכת שלמה.

קריין: קטע 28. כותב רב"ש.

"צריך להאמין למעלה מהדעת, שהאדם נמצא בשלימות, וגם כל העולם כולו. נמצא, באופן כזה הוא יכול וצריך לתת תודה לה', על מה שנתן לנו כל טוב. וזה נקרא "קו ימין", שהוא ממש להיפך מקו שמאל. כלומר, שבקו שמאל אנו הולכים בתוך הדעת, ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". היינו, דוקא בבחינת השכל ולא למעלה מהדעת. מה שאין כן כשעוברים לעבוד לבחינת ימין, נמצא, השמאל הוא הגורם, שהימין יהא בנוי על בסיס של למעלה מהדעת. וזהו כמו שאמרו חז"ל "שמאל דוחה וימין מקרבת". היינו, שמצב "השמאל" מראה להאדם איך נדחה ונפרד מעבדות ה'. ו"ימין מקרבת", שפירושו, שמראה לו, איך שהוא מקורב לעבודת ה'. זאת אומרת, שבזמן שהוא עוסק בשמאל, אז השמאל צריך להביאו לראות מצב של דחיה, איך שהוא נדחה ונפרד מהעבודה. ובזמן שהוא עוסק בימין, הוא צריך להגיע לידי מצב, שיראה איך שהוא מקורב לה'. ועל ימין הוא צריך לתת תודה לה', ובשמאל הוא צריך לתת תפלה לה'."

(הרב"ש. מאמר 7 "מתי הם הזמנים של תפילה והודאה, בעבודה" 1990)

 איזה יופי, נשמע שוב.

קריין: שוב, קטע מספר 28.

בואו נתחבר ויחד נשמע מה שאומר רב"ש.

 

"צריך להאמין למעלה מהדעת, שהאדם נמצא בשלימות, וגם כל העולם כולו. נמצא, באופן כזה הוא יכול וצריך לתת תודה לה', על מה שנתן לנו כל טוב." אנחנו נמצאים במערכת שלמה, גמר תיקון, אדם הראשון, הכול שלם, רק לגלות את זה צריכים. אבל זה שנמצאים בזה כולנו, זה בטוח. בשביל מה אנחנו צריכים כך להסתכל על זה? "וזה נקרא "קו ימין", שהוא ממש להיפך מקו שמאל. כלומר, שבקו שמאל אנו הולכים בתוך הדעת, ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". היינו, דוקא בבחינת השכל ולא למעלה מהדעת. מה שאין כן כשעוברים לעבוד לבחינת ימין, נמצא, השמאל הוא הגורם, שהימין יהא בנוי על בסיס של למעלה מהדעת. וזהו כמו שאמרו חז"ל "שמאל דוחה וימין מקרבת". היינו, שמצב "השמאל" מראה להאדם איך נדחה ונפרד מעבדות ה'. ו"ימין מקרבת", שפירושו, שמראה לו, איך שהוא מקורב לעבודת ה'. זאת אומרת, שבזמן שהוא עוסק בשמאל, אז השמאל צריך להביאו לראות מצב של דחיה, איך שהוא נדחה ונפרד מהעבודה. ובזמן שהוא עוסק בימין, הוא צריך להגיע לידי מצב, שיראה איך שהוא מקורב לה'. ועל ימין הוא צריך לתת תודה לה', ובשמאל הוא צריך לתת תפלה לה'."

(הרב"ש. מאמר 7 "מתי הם הזמנים של תפילה והודאה, בעבודה" 1990)

סדנה

למה אנחנו צריכים להרגיש פעם ימין ופעם שמאל? מה יש לנו מזה שאנחנו מרגישים את שני המצבים האלו בדרך שלנו, בהתפתחות שלנו? דברו ביניכם, העיקר זה ביניכם.

*

קריין: קטע מספר 29, כותב רב"ש.

"האדם צריך לעסוק בתורה הן ביום והן בלילה, ולילה ויום צריכים להיות שוים אצלו, כמובא בזהר הקדוש (ריש בשלח). היינו שמצב השלימות שנקרא "יום", ומצב הבלתי שלימות הנקרא "לילה", צריכים להיות בשוה," אנחנו יכולים לראות זאת כמקום לבדיקה. אם זה מצב שאני מרגיש חושך ואם זה מצב שאני מרגיש אור, את כל המצבים שלי בחיים אני מקבל אותם מהבורא בטוח, ואז בכל המצבים האלה אני מרגיש את עצמי בשווה, רק כהכנה, כנתון לעבודה, לתגובה שלי. בתגובה שלי לבורא, לא חשוב לי איזה תנאים הוא נותן לי, אם בהרגשה שלי הם יהיו יותר טובים, יותר רעים, מבלבלים אותי כך או כך, זה לא חשוב. אני תמיד שמח שכל מצב ומצב בחיים אני יודע שקיבלתי אותו מהבורא, וזה מצב נכון, אני צריך ממנו דווקא להתייחס לבורא כטוב ומיטיב, ולהתחיל מזה מדרגה חדשה, להתחיל מזה לפתח את ההרגשה שלי באמונה למעלה מהדעת. ולכן אין לי שום הבדל בין מצב רע בהרגשה לבין מצב טוב בהרגשה, אני נמצא למעלה מההרגשה שלי, כי את זה אני מרגיש בתוך הרצון לקבל שלי. אם כך, כל רגע ורגע אני יכול להיות שמח, כי קיבלתי מהבורא את הרגע הזה, ויכול אני עכשיו להמשיך הלאה.

קריין: שוב.

"האדם צריך לעסוק בתורה הן ביום והן בלילה," בהרגשת יום ובהרגשת לילה "ולילה ויום צריכים להיות שוים אצלו, כמובא בזהר הקדוש (ריש בשלח)." בשלמות העבודה. שמח בכל מצב שבא מהבורא, "היינו שמצב השלימות שנקרא "יום", ומצב הבלתי שלימות הנקרא "לילה", צריכים להיות בשוה, היינו אם כוונתו לשם שמים, אז הוא מסכים שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו. ואם הקדוש ברוך הוא רוצה שהוא ישאר במצב הבלתי שלימות, הוא גם כן מסכים." כי זה בא מהבורא, "והסכמה מתבטאת בזה שהוא מקיים את עבודתו כאילו היה זוכה להשלימות," שאין הבדל בין כל המצבים האלה. מפני שהוא קיבל כל מצב ומצב מהבורא, אז בכל מצב ומצב הוא צריך להרגיש שלימות. "זה נקרא מסכים, היינו שהיום והלילה שוים אצלו. מה שאין כן אם יש הבדל, אז בשיעור ההבדל יש פירוד, ועל פירוד הזה כבר יש אחיזה להחיצונים. לכן אם האדם מרגיש שיש אצלו הבדל, אז הוא צריך לעשות תפילה שה' יעזור לו, שלא יהיה הבדל אצלו, ואז הוא יזכה לשלימות."

קריין: שוב קטע מספר 29.

"האדם צריך לעסוק בתורה הן ביום והן בלילה, ולילה ויום צריכים להיות שוים אצלו, כמובא בזהר הקדוש (ריש בשלח). היינו שמצב השלימות שנקרא "יום", ומצב הבלתי שלימות הנקרא "לילה", צריכים להיות בשוה, היינו אם כוונתו לשם שמים, אז הוא מסכים שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו. ואם הקדוש ברוך הוא רוצה שהוא ישאר במצב הבלתי שלימות, הוא גם כן מסכים. והסכמה מתבטאת בזה שהוא מקיים את עבודתו כאילו היה זוכה להשלימות, זה נקרא מסכים, היינו שהיום והלילה שוים אצלו. מה שאין כן אם יש הבדל, אז בשיעור ההבדל יש פירוד, ועל פירוד הזה כבר יש אחיזה להחיצונים. לכן אם האדם מרגיש שיש אצלו הבדל, אז הוא צריך לעשות תפילה שה' יעזור לו, שלא יהיה הבדל אצלו, ואז הוא יזכה לשלימות." 

(הרב"ש. רשומה 300 "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם")

קטע מאוד חזק.

שאלה: מבחינה רגשית המצבים האלה באים זה אחר זה, או שזה כמו מרק כזה שזה הכול ביחד?

גם וגם. מה זה חשוב. צריך להבין שהאדם מקבל הכול לפי מה שהאור העליון שפועל על הנשמה שלו מסדר את המצבים של הנשמה שהיא צריכה לבנות את עצמה, זאת אומרת לתת תגובה נכונה בצמצום על האגו ובאור חוזר. הוא רוצה כך להתייחס נכון לבורא, שהבורא בטח משפיע לנשמה, לרצון המקולקל, משפיע השפעה טובה כדי ללמד אותה להיות כחלק מהבורא. ולכן הרצון הזה שהופך להיות רצון של נשמה, הוא מגיב בצורה כזאת שגם רוצה להשפיע, גם רוצה להזדהות, גם רוצה לקבל כל דבר ודבר מאין עוד מלבדו שזה כטוב ומטיב בלבד. ואז בצורה כזאת הם מגיעים לעוד חיבור הדדי ביניהם, לעוד ולעוד, עד שמתחילים להתגלות הדברים האלה בפועל.

אנחנו עכשיו ממש עומדים לפני הגבול שאחריו כבר נתחיל להרגיש את הקשר בינינו לבורא בצורה יותר מוחשית, "אני לדודי ודודי לי".

שאלה: מה זה אומר שהוא שווה ביום ובלילה, האם זה אומר בגישה שלי, שיש לי את אותה הגישה כלפי היום וכלפי מצב הלילה?

בהתחלה, בתחילת הגילוי של המדרגה החדשה, אני מגלה מצב של יום ומצב של לילה. אבל אחר כך, אחרי שאני מברר את זה, אני מקבל את זה כדבר אחד, זה נקרא "חשיכה כאורה יאיר". כי לא חשוב לי כמה אני מאיר, העיקר שקיבלתי את זה מהבורא, ולמעלה מהמצב הזה אני צריך להגיע לחיבור עימו. ולכן בכלל לא חשוב לי אם מצב טוב מורגש בי, או מצב רע מורגש בי, אני רק משתמש במצב הטוב או הרע כדי להתעלות למעלה מהם לדרגת השפעה לבורא, לדרגת החיבור.

כך אני בונה בי בינתיים את המצב הרוחני הראשון שנקרא עובּר, שאני נמצא בתוך הבורא, לא חשוב על פני איזה מצבים הוא מעורר בי. זה נקרא שאני כבר רוצה להיכנס בו ולהיות בו. אם אני קשור אליו, לא משפיע עלי שום שינוי במצבים שלי, טובים, רעים, אני קשור אליו. זה נקרא דרגת העיבור. זה כמו שטיפת זרע נכנסת לרחם של אמא ומתחילה שם להתפתח.

שאלה: בין ימין לשמאל יש מתח מאוד גדול, ולפעמים זה קשה להחזיק את המתח הזה. אם אני פונה לבורא דרך הקבוצה, אז לפעמים כל ההרגשות נעלמות. אני מנסה להבין מה חסר לי כדי שמהמצב הזה אני יכול להתקדם, מה אני צריך להוסיף כדי שלא הכול יעלם? כי אני מרגיש שזה לא נכון שאני נשאר בלי כלום.

אני צריך להשתדל להיות במצב, שכמה שעוברות עלי כל מיני צורות בהרגשה שלי ואפילו בהבנה שלי, אני נמצא למעלה מזה דבוק עם הבורא. תסתכלו על התינוק שנמצא בידיים של אמא, הוא תופס אותה בשתי ידיים ולא רוצה להתנתק ממנה. הוא מרגיש שאם הוא מחזיק בה, זה בשבילו כל הביטחון, כל האחיזה שלו בחיים, בקיום שלו. כך גם אנחנו צריכים לראות את עצמנו.

לכן בואו אנחנו, בינינו בקבוצה ובינינו בכל הכלי העולמי, נשתדל להגיע למצב שאנחנו עוזרים זה לזה לחזק את עצמנו כך להיות קשורים לבורא, כמו תינוק שדבוק לאמא. ולא חשוב שהיא מחזיקה אותו. במידה שהוא מרגיש שהיא מחזיקה אותו, הוא כאילו מרגיש את עצמו קצת יותר חופשי. אבל במידה שהיא כאילו עוזבת אותו, הוא תופס אותה בכל הכוחות. זו העבודה שלנו בינתיים. וכאן אנחנו צריכים לעזור זה לזה בתוך עשיריה, וכל העשיריות זו לזו.

שאלה: איך אנחנו יכולים להבין שהמצבים של בוקר וערב הם שווים?

אני צריך להתעלות למעלה מההרגשה הפרטית שלי, כי ההרגשה הפרטית שלי היא בתוך הרצון לקבל שלי. ולכן ודאי שאני מרגיש את השינויים בבוקר ובערב, את כל השינויים אני מרגיש, וכל פעם במדרגות שאנחנו נעלה, אנחנו נרגיש את כל המצבים האלה בצורה יותר קיצונית אבל זה לא צריך להשפיע עלינו. זאת אומרת, זה משפיע עלינו, אבל אנחנו מצדינו עושים תיקון שאז זה נקרא שאנחנו מעלים את עצמינו למעלה מהדעת, למעלה מהרגשה ברצון לקבל שלנו. ולכן בשבילינו כאילו אין הבדל בין בוקר לערב, לילה ליום, אלא אנחנו מייחסים הכול לבורא, ולכן בשבילנו לא חשוב מה שאנחנו מקבלים, העיקר שאנחנו קשורים אליו.

שאלה: דיברנו על שלימות, שלימות זה כשאנחנו נמצאים מעל לכל דבר, וחוסר שלימות איך זה נראה, מה זה?

אי שלימות זה שאנחנו לא מרגישים את עצמינו קשורים לבורא, לא יכולים להתחבר בינינו, לא יכולים לייצב בינינו מצב שהוא ייתן לנו את הרגשת הבורא, אנחנו לא מרגישים את הקשר למטרת הבריאה ולא יכולים לתאר לעצמנו מערכת שבה אנחנו נמצאים, אלא כל אחד מתאר בתוך הרצון לקבל הפרטי האגואיסטי שלו מה שבא לו. זה נקרא "כל הפוסל במומו פוסל". שהוא פוסל ייחודיות הבורא, ייחודיות הבריאה. זה נקרא מצב לא שלם.

שאלה: קו שמאל נראה הגיוני, אז איך נכון לברר מה זה קו ימין, ואיך זה קשור לעשיריה?

שמאל וימין אנחנו נדבר אחר כך, אנחנו צריכים קודם כל להביא את עצמנו לחיבור בינינו, כך שאין שמאל ואין ימין. יש רק קשר עם הבורא. אחר כך אנחנו נתחיל לעבוד כבר עם הקווים ונגיב על ימין ושמאל ובזה נחזק את עצמנו. זה כבר כמו הליכה על שתי רגליים. זה יהיה אחר כך. עוד לא היום.

שאלה: השוויון הזה בין הלילה ליום, מקביל לפסוק שאנחנו קוראים שלעולם אדם צריך לחשוב את עצמו כחצי זכאי וחצי חייב, כדי שהוא יהיה חופשי?

לא, זה לא נכון, זה מצב אחר. תשכח ממנו בינתיים.

שאלה: הוא אומר שאם יש הבדל, זה הולך לחיצוניים. איך עומדים על המשמר שלא ילך לחיצוניים?

הוא שומר על הייחוד. אם זה סוטה לאיזה כיוון, זה כבר הולך לחיצוניים.

קריין: קטע מספר 30, כותב רב"ש.

"האדם צריך לסדר שבחו של מקום, ואח"כ יתפלל. ובודאי בזמן שהוא מסדר שבחים, הוא אומר שהבורא הוא טוב ומטיב לרעים ולטובים, ושהוא רחום וחנון. ואז אין שייך לומר, שהאדם הוא בעל חסרון, כלומר שחסר לו משהו, הן ברוחניות והן בגשמיות, אחרת נמצא שסתם הוא אומר בפה, וליבו בל עמו, היינו בהלב הוא חושב אחרת ממה שאומר בפה. לכן אי אפשר לזמר ולהודות לה', ולומר את מעלותיו, אלא האדם אומר על עצמו שיש לו כל טוב, ולא חסר לו שום דבר. אם כן איך האדם יכול לומר כך בזמן שהוא מוציא עצמו בעירום וחוסר כל. ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב. ואף על פי כשהוא מסתכל על עצמו ועל העולם, הוא רואה שהוא וכל העולם כולו בחסרון, כל אחד לפי דרגה דיליה, על זה הוא צריך לומר, "עינים להם ולא יראו", היינו למעלה מהדעת. ועל דרך זה הוא יכול לומר, שהוא איש שלם ולא חסר לו שום דבר, וממילא הוא יכול לסדר שבחו של מקום למעלה מהדעת."

(הרב"ש. מאמר 16 "מה הוא האיסור לברך על שולחן ריק, בעבודה" 1989)

שאלה: מה ההבדל בין להגיד שאין שום מציאות מלבד השכינה הקדושה, או לצייר את זה כמו שבעל הסולם מתאר?

צריכים לתאר לעצמנו שבאמת זה כך ושאנחנו קיימים בזה, כי הנטייה כך לראות את העולם היא כבר כתפילה וכדאי לכם להיות בזה כל הזמן, כמה שאפשר ולמעלה מזה. ולדבר, אדם יכול סתם לדבר ללא נטייה וללא הרגשה וללא מטרה. סתם מדברים, כמו שפוליטיקאים מדברים, הם חושבים על דבר אחד ופולטים מהפה משהו אחר.

תלמיד: כתוב במקורות "האמנתי כי אדבר, על ידי הדיבור נחקקת האמונה בלב". יש בזה משהו, שאם אני אומר לחבר שאני אוהב אותו אני פתאום מתחיל לאהוב אותו באיזו צורה?

נכון.

תלמיד: אז גם לצייר את זה בפנימיות זה יכול להיות.

זה מתחיל ממש מדרגות מאוד מאוד קטנות, רחוקות. אבל כל דבר שאדם מוציא זה כבר "בונה איזה מלאך" מה שנקרא, עושה איזו פעולה וכך מתקדמים. אתה צודק.

שאלה: האם חופש הבחירה שלנו מתבטא בזה שאנחנו נמשכים משמאל לימין, בכזה אופן?

כן. זה שאנחנו רוצים מצד שמאל לעבור לצד ימין זה חלק מעבודה שלנו. יש חלק עבודה שאנחנו דווקא מעוררים את השמאל, אחר כך אנחנו משמאל רוצים להגיע לימין, אחר כך אנחנו רוצים לחבר את שניהם יחד, לבנות משניהם את הקו האמצעי. יש הרבה סוגי עבודה כאלו, אנחנו נעבור אותם. בינתיים אנחנו רוצים למצוא את הצורה הנכונה, מאיפה מתחילה העבודה הרוחנית. זה בעצם המצב שבו אנחנו נמצאים.

שאלה: מהי אותה נקודת איזון ביחס השווה לשמאל וימין, ואיך ניתן לממש אותה, לאחוז בה? האם זה נקרא אמונה למעלה מהדעת?

כן, זה נכון. אם בשבילי לא חשוב שמאל או ימין, זאת אומרת לא שלא חשוב, אלא אני מתייחס בצורה שווה גם לדברים הרעים וגם לדברים הטובים, לא חשוב לי איזה דברים אלא מפני שאני מקבל אותם מהבורא ושאני מקבל את כל המצבים האלה והם נובעים משורש נשמה שלי, משבירת הנשמה שעברה לפניי, לכן אני מקבל את כל הדברים האלה שכך הייתי צריך לקבל וכך זה היה צריך להתגלות ולכן אני מסתכל על כל החיים שלי שזה האור העליון מעורר כלי שבור ואני צריך רק באמצע להיות המקשר הנכון בין האור העליון לכלי השבור וכך אני רואה את החיים שלי, את התפקיד שלי.

תלמיד: אפשר לחזק את הנקודה הזאת? אני על עצמי מרגיש שכל הזמן אני נזרק בנקודת האיזון הזאת.

תבקש את החברים, שכולכם יחד תעבדו כך, שמה שאנחנו מקבלים כל רגע, כל האחד בצורה פרטית וגם אנחנו בצורה הכללית, זה הבורא שמביא אותנו למצב הטוב ואומר, "קח לך". מה זה נקרא "המצב הטוב"? המצב הטוב נקרא שאנחנו יודעים איך לקחת את זה. אבל כל המצבים מתגלים משורש הנשמה השבור שלנו, ולכן ההסכמה עם זה שכל מה שמתגלה זה הכול לטובה, ושעלינו רק לבצע את התיקונים בחיבור בינינו ועם הבורא, זה בעצם כיוון ההצלחה.

תלמיד: הרב כותב שיש לסדר שבחו של המקום לפני התפילה. אבל התפילה הרי באה ממקום של חיסרון, ממקום של חוסר שלמות, אז איך יכולה להיות תפילה כשכבר יכול לשבח?

האם אני לא יכול לשבח את הבורא בזה שהוא מעורר בי כל מיני חסרונות? זה הכול תלוי רק בחיזוק שלי, עד כמה אני לא נכנע תחת המצבים האלה שעכשיו מתגלים. אלא אני עומד כגבר, וכל דבר שמתגלה אני יודע איך לעבוד עימו. אני נמצא בתוך הקבוצה, מוקף בחברים שמחזיקים אותי, מחזקים אותי, ואני בסך הכול אחד מהעשירייה, וכל מה שמתגלה בכל אחד זה מתגלה לכולנו יחד. אנחנו נגיד כמו מטפסי הרים שכולנו קשורים זה לזה ואז שומרים זה על זה.

תלמיד: אני אנסה קצת לדייק את זה. אם אני מגיע כבר למצב של שבח, זה אין עוד מלבדו והוא טוב ומטיב והכול לטובה, וגם כשאני רואה את זה לא לטובה, "עיניים להם ולא יראו", אם אני נמצא כבר בשבח הזה, איפה עכשיו החיסרון שמתוכו כבר צריכה להגיע תפילה מעומק הלב? הרי כבר עשיתי את העבודה של השבח.

השבח למה?

תלמיד: השבח על זה שהוא משגיח והוא טוב ומטיב.

זה בסדר, אתה עשית שבח עליו, אבל מה הלאה אתה צריך לעשות?

תלמיד: אם כבר הצלחתי לשבח, איפה בא החיסרון האמיתי לתפילה מעומק הלב? זה מה שאני לא מצליח להבין.

אבל אתה לא עשית שום דבר בינתיים עם המצב. אתה רק מודה על זה שמה שהבורא נותן לך, הוא נותן לך בצורה נכונה, מגלה לך את הכלי המקולקל שלך. אבל בזה אתה לא גומר את תיקון הכלי. איפה בשבח הזה אתה הגעת להזדהות, להשתוות הצורה?

תלמיד: בשבח הזה אני לפחות מגלה את ההפכיות.

הלאה עכשיו יש עוד צעדים להתקדם, איך אתה עושה אותם?

תלמיד: אני מודה קודם כל ההופכיות.

כבר עשית את זה. הלאה.

תלמיד:ואני מבקש לעלות באמונה למעלה מהדעת, שהמצב הזה הוא המצב הכי טוב שיש כדי להיות בחיבור, להגיע לדבקות וכולי. זה נכון?

זה קצת יותר מדי, אבל נגיד.

תלמיד: איפה פה התפילה, אם אני הגעתי למצב שאני רואה את ההופכיות הזאת ואני מבין אותה ואני אומר תודה רבה?

מה עשית בינתיים? אתה קבעת רק את המצב, שקיבלת אותו מהבורא וקיבלת אותו לעבודה. מה הלאה? אתה לא עשית בעצמך בעצם שום דבר חוץ מקביעת המצב.

תלמיד: זה מה שאני שואל, מה נקודת ההמשך מפה?

מפה דווקא צריך להיות המשך. ההמשך צריך להיות מכאן, שאתה קובע. קיבלת מהבורא, זו הנקודה ההתחלתית שלך שהוא גילה לך מצב הרע, מה אתה עושה עכשיו?

תלמיד: אני באמת לא יודע.

אבל אתה רואה שכאן רק מתחילה העבודה מצדך.

שאלה: מה צריך לקרות בעשירייה, בתיאור הזה שעליו מדבר בעל הסולם שאנחנו קיבלנו את השכר כבר?

אם אתם מרגישים בעשירייה שאתם כבר קיבלתם שכר, מהו השכר? מהו השכר שאתם קיבלתם מהבורא?

תלמיד: לא להתבלבל בין החיסרון לבין המילוי.

אני לא כל כך מבין את השאלות שלכם. יש כאן איזה חוסר קשר.

נקרא שוב את קטע 30.

"האדם צריך לסדר שבחו של מקום, ואח"כ יתפלל. ובודאי בזמן שהוא מסדר" שבחו, "שבחים, הוא אומר שהבורא הוא טוב ומטיב לרעים ולטובים, ושהוא רחום וחנון. ואז אין שייך לומר, שהאדם הוא בעל חסרון, כלומר שחסר לו משהו, הן ברוחניות והן בגשמיות, אחרת נמצא שסתם הוא אומר בפה," והלב שלו, "וליבו בל עמו," זאת אומרת לא בתוך הלב, "היינו בהלב הוא חושב אחרת ממה שאומר בפה." משקר, בקיצור. "לכן אי אפשר לזמר ולהודות לה', ולומר את מעלותיו, אלא האדם אומר על עצמו שיש לו כל טוב, ולא חסר לו שום דבר. אם כן איך האדם יכול לומר כך בזמן שהוא מוציא עצמו בעירום וחוסר כל. ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה'," זאת אומרת דרגת הבינה השלמה, "וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב." כולו. זה נקרא שזה מה שהוא מרגיש בדרגת הבינה. "ואף על פי כשהוא מסתכל על עצמו ועל העולם," לפי הכלים שלו, ולא לפי דרגת הבינה שמתאר לעצמו, "הוא רואה שהוא וכל העולם כולו בחסרון," כי הוא בטוח, והעולם זה "כל הפוסל במומו פוסל". העולם לא יכול להיראות יותר טוב ממה שאני רואה את עצמי. ו"כל אחד לפי דרגה דיליה, על זה הוא צריך לומר, "עינים להם ולא יראו"," שכל אחד רואה רק מתוך הקלקול שלו, "היינו למעלה מהדעת." הוא צריך לראות את העולם, שהעולם הוא ממש מלא כל טוב. "ועל דרך זה הוא יכול לומר, שהוא איש שלם" למרות שלא מרגיש כך אלא בלמעלה מהדעת, "ולא חסר לו שום דבר, וממילא הוא יכול לסדר שבחו של מקום למעלה מהדעת."

(הרב"ש. מאמר 16 "מה הוא האיסור לברך על שולחן ריק, בעבודה" 1989)

חסר כאן עוד איזה משפט אחד או שניים מרב"ש, שהוא לא השלים.

שאלה: מה זה "מקום"?

מה זה מקום? מקום זה נקרא בורא, כי הוא מקומו של העולם.

תלמיד: אז למה אני צריך להתפלל בדיוק?

אם אנחנו אומרים "יחס האדם למקום", זה יחס האדם לבורא.

תלמיד: אז אני צריך להתפלל על שינוי היחס שלי אליו?

אתה צריך להתפלל לכל דבר שחסר לך כדי להיות בשלמות עם הבורא. תברר באיזה חוסר שלמות אתה נמצא עימו ותתפלל שזה ייעלם, שאתה רוצה להיות בשלמות. איך בשלמות? שאתה תתקן את התכונות שלך, הרגשות, המחשבות, המעשים, כל דבר ודבר, כך שאתה תראה את כל המציאות כמציאות מושלמת, ואז אתה תראה שהבורא מתלבש בכל המציאות.

אנחנו לא יכולים לגלות את הבורא אלא רק בזמן שהוא מלובש ברצונות שלנו, מתגלה בספירות, מתגלה בעולם. רק בצורה כזאת.

תלמיד: וכשהוא אומר שזה מה שאני יכול לעשות רק למעלה מהדעת שלי.

כן. למעלה מהדעת שלך זה גם מהדעת, רק זה בדעת של בינה, זה ממלכות שעולה לבינה.

(סוף השיעור)