שיעור בוקר 24.09.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חוה"מ סוכות תשפ"ב

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 518, מאמר ה',

"לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים את אתערותא דלתתא?"

מפני שהבורא זה רצון להשפיע, לתת, לאהוב, להיות בנביעה חיובית, אז ברא את הנברא ברצון הפוך, ברצון לקבל, שירצה לקבל וירצה רק לדאוג לעצמו, ובצורה כזאת נתן לנברא אפשרות להפוך את עצמו. ודאי שהבורא עוזר לו בזה, אבל הנטייה, הרצון, היגיעה כדי להפוך את עצמו ולעשות מעצמו, מהרצון לקבל משהו דומה לרצון להשפיע, את זה האדם צריך להפגין.

ההצגה הזאת מצד האדם, שהוא כן רוצה להגיע להידמות לבורא, מתבטאת בזה שאדם שנברא במערכת שנקראת "אדם הראשון אחר החטא", שבור. זאת אומרת שונא את כולם, דוחה את כולם, מרגיש את עצמו שהוא מרכז העולם. רוצה מלכתחילה לנהל את הכול, מה שנקרא שהאגו שלו כך פועל בו, האדם הזה מתחיל להבין שבזה הוא הפוך מהבורא לגמרי, ומה שצריך לעשות זה דווקא להשתמש בתכונות ההפוכות מהבורא כדי להידמות לבורא.

ובזה הוא לא הולך לשבור את הטבע שלו האגואיסטי. הוא צריך להבין שזה בלתי אפשרי לעשות את זה, אלא הוא אפילו נכנע כלפי הטבע שלו ומבקש מהבורא שיתן לו על פני הטבע שהבורא ברא, רצון להתחבר, כוונה להתחבר. וכך, אומנם שהוא כולו אגואיסט, אבל כשמקבל עזרה מהבורא הוא משתוקק להתחבר עם אחרים על פני האגו שלו.

ואז, זה פלא, הוא מגלה שיש לו גם רצון אגואיסטי שגדל וגדל יותר ויותר ולידו במקביל גדל הרצון לחיבור, אלטרואיסטי יותר ויותר. ואם הוא כל הזמן משתוקק לדאוג לרצון האלטרואיסטי, רצון השפעה, חיבור, אז הוא מתחיל לראות שגם הרצון האגואיסטי שלו, קו שמאל, גדל וכך הם גדלים במקביל. וביניהם, בשימוש של שניהם, הוא מתחיל לגלות את הבורא, קו האמצעי, וכך הוא נעשה דומה לבורא.

וכל העבודה הזאת ודאי שכולה נעשית על ידי התעוררות מלמעלה, הבחנות מלמעלה, פעולות מלמעלה, יציבות מלמעלה של כל צעד ושעל בעלייה הזאת שלנו בג' קווים. אבל בכל זאת לרצות להיות בזה, להתקדם בזה, אנחנו צריכים ליצב את הגישה הזאת מעצמנו. למרות שהיא נגד הטבע שלנו, אבל כשאנחנו נמצאים יחד, "איש את רעהו יעזורו", אנחנו כן יכולים ללמוד, ללמד ולגרות זה את זה כך שעל ידי קנאה, תאווה, כבוד, אנחנו כן נוכל לעלות בג' קווים האלו לקראת החיבור הנכון המאוזן.

תמיד מקבלים מלמעלה את הגברת הרצון לקבל, וזה יש לנו מיום ליום, שאנחנו שוכחים על עבודה רוחנית, פתאום היא נעשית לא חשובה, אפילו דוחים אותה, ואחר כך אנחנו שוב חוזרים לחשיבות אליה. בדרך כלל על ידי זה שנכללים בחברה ומקבלים משם איזה מצב רוח, השפעה, ואז יש לנו כאלה ירידות ועליות. ירידות כשאנחנו נמצאים ללא השפעת הסביבה, עליות כשאנחנו על ידי השפעת הסביבה רוצים להיות מחוברים בינינו ועם הבורא. וממצבים כאלו אנחנו מרכיבים את הדרך שלנו.

יש בדרך הזאת שני שותפים, אנחנו והבורא. וכדאי להבין ש"אנחנו" הכוונה לקבוצה. וזה שאנחנו רואים במאמרים האלה שלא כותבים כל כך כל הזמן על הקבוצה אלא כותבים על האדם, כותבים על האדם שנמצא כבר בקשר מסוים עם עשירייה ומכווָן לבורא כי אחרת הוא לא אדם, הוא לא נמצא בכיוון להזדהוֹת עם הבורא.

קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 518 "שמעתי", מאמר ה' "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה זה צריכים אתערותא דלתת?".

ה. "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?"

"הנה, בכדי לזכות לבחינת לשמה, אין זה בידי אדם להבינה. כי אין זה בשכל אנושי להבין, איך אפשר להיות דבר כזה בעולם. וזהו מטעם, כי כל מה שנותנים לאדם להבין, שאם יעסוק בתו"מ ישיג משהו, מוכרח להיות שם תועלת עצמו, כי אחרת אין האדם מסוגל לעשות משהו. אלא זהו הארה הבאה מלמעלה. ורק מי שטועם זה, הוא יכול לדעת ולהבין. ועל זה נאמר "טעמו וראו כי טוב ה'".

סך הכול אנחנו לא מבינים שום דבר, לא מרגישים שום דבר, אנחנו מקבלים איזו התעוררות, ואת ההתעוררות הזו מרגישים בתוכנו כאיזו נטייה לגלות את מקור החיים שלנו, מה לעשות עם החיים שלנו יותר. אנחנו רואים שכל הדברים האלה הם איכשהו לא נמצאים בידינו, אבל במשהו שתלוי בנו אולי אנחנו יכולים להשפיע על הגורל שלנו. לכן אנחנו רוצים לדעת, רוצים לגלות את סוד החיים, מי מנהל אותנו, בשביל מה, לאיזו מטרה, איזה מצבים אנחנו עוברים, לְמה אנחנו יכולים להשפיע, ואז לאן מגיעים, העיקר זה הסיכום.

על זה כתוב פשוט, אם אתם רוצים לדעת את הדברים האלה אתם צריכים להיות ב"טעמו וראו כי טוב ה'", "טעמו", זאת אומרת, לטעום, ממש לקבל בפנים, בכלים הפנימיים שלכם, ואז תגלו שהכוח העליון הזה שמנהל אתכם, בכל וכל, הוא באמת כוח טוב.

"אם כן יש להבין, בשביל מה האדם צריך לעשות תחבולות ועצות איך להגיע לשמה. הלא, לא יעזור לו שום עצות, ואם ה' לא יתן לו את הטבע השני, הנקרא רצון להשפיע, לא יועיל לאדם שום יגיעה, בכדי להשיג את הענין של לשמה."

אנחנו את הכול מקבלים מלמעלה, אבל צריכים לחלק את זה ל 2, או שאני מבקש ומקבל משהו שאני מבקש, ואפילו שאחרי הבקשה שלי אני מקבל משהו שלא ביקשתי, אני צריך להבין שזה מה שאני צריך ולכן נותנים לי. או שאני לא מבקש שום דבר, ואז אני נמצא בטיפול בכל זאת מלמעלה, כי הכוח שמפעיל את הבריאה הוא עליון.

לכן כאן השאלה, האם אני צריך לתת מה שנקרא "אתערותא דלתתא", התעוררות מלמטה או אני אחכה ואזרום עם מה שנותנים לי וזהו, אלה שתי הגישות להתפתחות שלנו. אם אנחנו רוצים להתפתח יותר מהר ונהיה בזה בצורה אקטיביות, נדע מה קורה ומה לעשות ואיך להיכנס עם הכוח המפתח באיזו התחברות, אינטראקציה, אז מאוד חשוב לי איך לעורר אותו, איך לנענע אותו, כמו ילדים קטנים שמנענעים את הגדולים שיעזרו להם במה שהם רוצים או שאני נמצא פסיבי, לא חשוב לי כלום ומה שיהיה יהיה.

שתי הגישות האלה ישנן במציאות והן לא תלויות באדם כל כך, כי ישנם אנשים שיש להם נטייה להתעוררות, להיות אקטיביים בהתפתחות שלהם, ואם הם משתמשים בזה נכון אז הם באמת מעוררים את ההתפתחות שלהם, מזרזים אותה. וישנם אנשים שהם לא מרגישים את זה, מה שיהיה יהיה, גם אתמול וגם היום. גם באלו האנשים שלא משתוקקים כל כך לזרז את ההתפתחות יש להם תקופות קצרות שהם כן רוצים וישנם ההיפך, אלה שמאוד משתוקקים ורוצים לשנות ופתאום הם נעצרים ולא רוצים להתקדם, יהיה מה שיהיה.

אנחנו צריכים לברר את כל הדברים האלה, העיקר שהמטרה שלנו תהיה, אם הכול תלוי בהתפתחות שלנו בהתעוררות מלמטה, איך אנחנו מפעילים את המנוע של ההתפתחות שלנו בצורה אופטימלית.

שאלה: מהו הגבול של הרצון האגואיסטי לפני שאנחנו מתחילים להיכנס לרוחניות? כי יש לנו תרבויות שונות ורצונות שונים.

הכול שייך לדרגת הבהמה, לדרגת החי. אנחנו נמצאים ברצון לקבל שבו ישנה שכבת דומם, אחר כך צומח, אחר כך חי ואחר כך מדבר. מה שאתה אומר, שכל התרבויות שלנו וכל מיני הרגלים בעולם שלנו, הכול נמצא בדרגת דומם, צומח וחי ולא שייך לרוחניות כלום. כלפי הרוחניות שייך רק הרצון שבלב לרוחניות בלבד, וכשאתה מסתכל על הרצון אתה לא רואה את האופי הכללי של האדם, אתה לא רואה איזו תרבות או חינוך יש לו, שום דבר ארצי. ברוחניות כל ההבחנות האלה הן לא נמצאות.

"והתשובה היא, כמו שאמרו חז"ל "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה" (אבות פרק שני כ"א). זאת אומרת על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא [ההתעוררות מלמטה], היות שזהו בחינת תפלה. כי תפלה נקרא חסרון, ובלי חסרון אין מלוי. לכן כשיש להאדם צורך לבחינת לשמה, אז בא המלוי מלמעלה, ואז בא מלמעלה עניית התפלה. היינו, שהוא מקבל מלוי על חסרונו".

זאת אומרת, יש לאדם חלק בבריאה, חלק אקטיבי, והוא חייב להפעיל את עצמו לקראת הבורא, זה נקרא "התעוררות מלמטה", ממנו, הוא כן רוצה במשהו להשפיע לבורא. ולהשפיע לבורא אפשר רק דבר אחד, הבורא רוצה שאנחנו נקבל ממנו מילוי, הארה, אז אנחנו צריכים להביא לו כלי שאותו הוא יוכל למלא. כך אנחנו עובדים יחד עימו, עם הבורא. אנחנו נותנים התעוררות מלמטה, בצורת הכלי שרוצים לקבל, כמו שאני כלפי בעל הבית, ובעל הבית ממלא לי את הכלי, במה שהוא הכין בשבילי, שאני אקבל את זה.

זו העבודה שלנו, כדי שתהיה לי השתוות הצורה עם בעל הבית, שאני לא אתבייש לקבל ממנו ואעלה לדרגה שלו, אהיה משפיע כמוהו. אז נעשה לנו טבע של רצון לקבל, והטבע של בעל הבית רצון להשפיע, ובמידה שאני יכול בחתיכות, במנות קטנות, להפוך את הרצון לקבל שלי, כאילו לרצון להשפיע, ולהשתמש בו להשפעה, בזה אני מגיע להשתוות הצורה עם בעל הבית, הוא ממלא את הרצון שלי, ועל ידי זה אני ממלא את הרצון שלו.

הוא רצה למלא אותי, אני רציתי לקבל אותו אבל אחר כך הפכתי את זה לרצון להשפיע לו, וכך אנחנו נמצאים עימו בהשפעה הדדית, ובמידה הזאת נמצאים בדבקות לפי השתוות הצורה. ואז, אני כבר לא נקרא "מקבל", אלא גם אני נקרא "משפיע". בזה אנחנו מתחברים עם בעל הבית, לפי זה אני מבין את פעולות שלו, וגם את היחס שלו אלי, וכך אנחנו מתקדמים, ונעשים יותר ויותר דומים זה לזה.

שאלה: מה התפילה, הבקשה הכי חזקה ויעילה שהבורא חייב להשיב לה?

היא לא נמדדת לפי גודל הצעקה, אלא לפי עומק הרצון שממנו אתה מבקש. ועומק הרצון לא תלוי בך, אלא במידת החיבור שלך עם החברים. ככל שהצעקה יותר קרובה לצעקה אחת, לשיתוף, ככל שהשיתוף הוא שיתוף אמיתי בין החברים, הבורא שומע את זה. כי בצורה כזאת, הכלי והאור יהיו יותר דומים זה לזה, ואפילו שווים זה לזה. כי הכלי מתעלה מעל האגו שלו כדי לצעוק צעקה אחת, ובזה הוא דומה לאור, שגם הוא כאחד. יוצא שחד מקבל חד.

שאלה: כיצד נוכל ללמוד לחשוב בפנימיות, עם כל תשומת הלב, והמחשבות, במקום לעצמנו? איך נוכל להפוך את כל תשומת הלב שלנו לפנימית, במקום לעצמנו?

על ידי זה שכולנו מבקשים תיקונים, וכולנו, הכוונה בעשירייה, והאור העליון משפיע עלינו, ומחבר אותנו בזה שאנחנו משתדלים להתכלל זה בזה. על ידי זה שאנחנו רוצים להתכלל בתוך הקבוצה, זה בזה, אז מתוך זה אנחנו מייצבים את התנאי שכך אנחנו פונים גם לבורא, שרוצים להשפיע לו, להתכלל בו. יוצא שבלי הכנה בינינו, בעשירייה, אנחנו לא מוכנים ליחס נכון לבורא. לכן, מי שפונה לבורא לבד נקרא "קול קורא במדבר", כי אין לו שום אפשרות להתקשר לבורא, להגיע לבורא, כי הוא לא פונה עם אותו הגל שהבורא יכול לקבל ולשמוע.

תלמיד: איך לבדוק את הביקורת שלנו?

את זה תבדוק בקבוצה, כמה אתם באמת מתקשרים בלב אחד, ומתוך הלב האחד, עד כמה אתם כבר מגיעים לכיוון הבורא.

"נמצא, זה שצריכים עבודת האדם בכדי לקבלת מה' את הלשמה, הוא רק בחינת חסרון וכלי. והמלוי, אף פעם האדם יכול להשיג מעצמו, אלא זהו מתנת אלקים." זאת אומרת, אנחנו אף פעם לא צריכים לדאוג למילוי, כל האור העליון נמצא מעלינו, ובהתאם להכנה שלנו הוא נכנס, מתקן וממלא. בעל הבית תמיד מוכן, זה נקרא שהאור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, הכול תלוי רק בהכנת הכלים מצד בני האדם.

"אולם התפלה צריכה להיות תפלה שלמה. היינו, מעומק הלב, שפירושו, שהאדם יודע מאה אחוז, שאין מי בעולם שיכול לעזור לו, אלא ה' בעצמו. ואיך האדם יודע זאת, שאין מי שיעזור לו, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. הידיעה הזאת האדם יכול להשיג דוקא אם הוא השקיע כל הכוחות מה שיש ברשותו, ולא עזר לו." זאת אומרת, דווקא מכך שאנחנו הולכים, משתדלים ונופלים, משתדלים ונופלים, לא מסוגלים, לא מצליחים, מיואשים. מתוך הייאושים האלו שמתחברים בנו, אבל ייאושים ממצבים נכונים להתחבר, ולהיכנס למגע עם הבורא, להשפיע לו אפשרות למלא אותנו לא לטובתנו, אלא כדי להשפיע לו בזה נחת רוח.

עד כמה שאנו נמצאים בכל הדברים האלה, משתדלים כמה שמסוגלים, כמו ילדים קטנים. אבל כל המאמצים האלה שאנחנו עושים, דווקא הם נקראים יגיעה. ובסופו של דבר מזה אנו לומדים, כמו ילדים קטנים שלומדים מכל מה שהם עושים, לאט, לאט, הטבע, היינו הבורא, מלמד אותם איך לעשות נכון, והם נעשים חכמים וגדלים.

"לכן מוטל על האדם לעשות כל המעשים שאפשר להיות בעולם, בכדי לזכות לבחינת לשם שמים." זאת אומרת, להשפיע לבורא כמה שיותר מכל הקבוצה יחד כמה שמסוגלים. "אז הוא יכול לתת תפילה מעומק הלב." מתוך זה שלא מצליח, ואז זה עוזר. אבל מה עוזר? התפילה אמיתית אחרי שהוא עשה הרבה פעולות ולא הצליח, ועכשיו יש לו תפילה אמיתית, וזה נקרא הצלחה. "ואז הקב"ה שומע תפילתו.

אבל האדם צריך לדעת, בעת השתדלותו להשיג את בחינת לשמה, שיקבל על עצמו, שהוא רוצה לעבוד כולו להשפיע על תכלית השלמות. היינו כולו להשפיע, ולא לקבל כלום. ורק אז הוא מתחיל לראות, שאין האברים מסכימים לדעה זו." זאת אומרת, אנחנו צריכים לבדוק, אנחנו באמת רוצים להשפיע? מתברר לנו שלא. אנחנו באמת רוצים להתחבר בינינו בעשירייה? גם מתברר לנו שלא. אז צריכים לבקש תיקונים מלמעלה, הבורא יכול, אני לא יודע איך, אני מבין שזה בלתי אפשרי. אני יכול להיות חבר רגיל, כמו בעולם שלנו, כמו החברים בעשיריה. אבל להתחבר כמו שנדרש בחכמת הקבלה, מלב ללב, אני לא רואה שזה אפשרי.

אני גם לא רואה איך אני משתוקק לבורא יחד עם החברים, מה זה להשתוקק אליו בלב אחד? אני לא יודע, את הלב שלי אני מרגיש, אבל את הלב של השני, זאת אומרת, את הרצונות של השני, אני יכול להגיד שגם הם כנראה מכוונים לבורא, אבל שהרצונות האלו יהיו מחוברים ביניהם כרצון אחד? אני לא מבין איך זה אפשרי ומה זה בכלל.

אז אנחנו סך הכול צריכים לברר עד כמה אנחנו לא מסוגלים. ולא עלינו לבצע את פעולת החיבור, עלינו דווקא לבצע כמה שאנחנו לא יכולים להיות במצב החיבור. רק את זה דורשים מאיתנו.

כי אז, לפי הבירור הנכון, אנחנו נזקקים לעזרת הבורא, שהוא יעשה את זה, כי באמת רק הוא יכול לעשות זאת, אבל לפי החיסרון הנכון שאנחנו מגישים לו. כשאנחנו מבקשים, בוכים, דורשים, שאת זה אנחנו צריכים, דווקא את זה. במידה שאנחנו מבקשים נכון על החיבור בינינו, אז הבורא מבצע את החיבור. ואז בתוך החיבור אנחנו מרגישים אותו, וכבר יש לנו פגישה ראשונה עימו.

שאלה: האם זה נכון לבקש שההכרחיות תהיה מסודרת ברמה כזו שלא תפריע ורק תקדם את האדם לרוחניות?

צריכים לבדוק.

שאלה: אני הבנתי שלא עלינו להתחבר, שזה לא בכוח שלנו אבל שעלינו לבקש, אתה כל הזמן אומר "למה לא ביקשת?"

כן.

שאלה: אבל לבקש זה כן עלינו, זאת אומרת שזה משהו שכן בכוחנו לעשות?

נכון.

שאלה: אפשר להסביר את זה?

אין מה להסביר. צריכים לעשות כל מיני פעולות לקראת החיבור, לקראת ההשפעה ההדדית, לראות שאנחנו לא מסוגלים ולבקש מהבורא שיעזור לנו, לעשות ממנו כשותף.

שאלה: כשהילדים שלנו מבקשים מאיתנו, אנחנו מסופקים מזה שהם מגיעים להצלחה בכוחם. למה הבורא לא נוהג איתנו ככה, למה הוא מציב לנו את הגבול הזה שאנחנו לעולם לא נוכל ללכת ולהתקדם עם הטבע שלנו?

אנחנו לא מסוגלים כי אין לנו כוח השפעה, איך אפשר להתקדם? להתקדם זה נקרא להצטייד כל רגע ורגע בכוח השפעה נוסף, ואין לנו אותו. אבל כשאנחנו עושים מאמצים, רואים שלא מסוגלים, מאתרים שזה תלוי בכוח עליון שייתן לנו את כוח ההשפעה, כי העלייה בסולם זה מדרגה לדרגה וזה על ידי קבלת כוח השפעה יותר ויותר, וזה לא נמצא בידינו. לכן כל פעם אנחנו צריכים לפנות לבורא ולבקש, ולא שאנחנו צריכים את כוח ההשפעה עצמו, אלה אנחנו על ידי הבקשה משיגים דביקות בבורא, יותר ויותר. מגלים אותו, משיגים את הדביקות בו, עד שנעשים ממש יחד, במושג הזה "יחד".

שאלה: זו לא פעם ראשונה שאני שומע שעלינו להבחין מראש שאנחנו לא מסוגלים. איך אנחנו בעשירייה באופן מעשי יכולים לגלות לעצמנו שאנחנו לא מסוגלים?

שאתם לא מסוגלים להתחבר ברצון אחד, למטרה אחת. אבל אתם לא רוצים לגלות שאתם לא מסוגלים, אתם רוצים לבצע פעולה שאתם כן מסוגלים להיות מחוברים, שאתם כן מגיעים למצב שאתם בחיבור ביניכם דומים לבורא, וכשאתם עושים מאמצים כאלו אז דווקא מתוך מאמצים להיות מחוברים ומשפיעים אתם מגלים עד כמה שאתם לא מחוברים ולא משפיעים. ומתוך התקווה להיות מתוקנים ולגלות את הבורא, ומתוך האכזבה שאתם לא מסוגלים להיות מחוברים ולגלות כוח השפעה מצדכם, אתם מרגישים עוד יותר שבירה ביניכם, ומזה אתם צועקים לבורא ומבקשים תיקון.

שאלה: האם הגילוי הזה שלא מסוגלים, זה גילוי אישי אינדיבידואלי או משהו בינינו?

גם וגם. גם בצורה אישית וגם בצורה קבוצתית שאתם לא מסוגלים להיות מחוברים, וזה נקרא כבר גילוי הכלי האמיתי היותר גבוה, שאז עליו אתם מתחילים לעבוד, איך לחבר אותו ואיך למלא אותו באור שמאחד את החלקים וכך אתם מגלים את הבורא. הבורא זה נקרא "בוא וראה", שאתם מגלים כלים שנמצאים בפירוד ביניכם ואחר כך אתם מגלים איך על ידי המאמצים שלכם, מגיע מלמעלה האור שמחבר את הכלים האלו יחד ואז ממלא אותם. זה הכול תלוי בנו.

שאלה: יש לנו כלי שנקרא בירור, איך באופן מעשי אנחנו יכולים לגלות לעצמנו את היכולת הזאת?

אתם צריכים לדבר ביניכם והעיקר לפנות לבורא ומשם מקבלים את כל ההבחנות, ההדרכה מלמעלה.

שאלה: כשאומרים שאנחנו צריכים לקחת אחריות לעבוד בצורה אינטגרלית אני לא מבין איך אנחנו יכולים לעשות את זה מתוך העבודה בעשירייה?

מתוך העבודה בעשירייה אתם מבקשים חיבור שהוא מביא אתכם לאיזו התקרבות זה אל זה. במידה שאתם מתקרבים זה אל זה אתם מרגישים קצת יותר מה זה נקרא "אחד", ובזה שתשיגו את האחד אתם תרגישו עד כמה שבכל זאת אתם גם לא מסוגלים להגיע למילוי אחד, שעדיין החיבור שלכם לא משיג כוח אחד שמארגן את האיחוד, ולכן אתם נמצאים שוב בהשגת השבירה.

משתוקקים לאיחוד ונופלים, משתוקקים לאיחוד ונופלים, ואז מתוך כאלה אכזבות, כמו ילדים קטנים שלומדים לבנות משהו, אתם מגיעים לקשר עם הבורא, כי אתם כל הזמן מגלים את עצמכם שאתם יותר ויותר תלויים בו. אם לא עוזבים את הדרך וכל הזמן פונים אליו, כי אין ברירה, אז אתם משיגים קשר אליו, תלות בו, ואז יותר ויותר אתם מתחילים להרגיש איך הוא עובד, וכך מתקדמים.

פשוט מאוד, אסור לעזוב נטייה לחיבור, תהליך לחיבור, כמה שיותר להשתדל למלא את המוח והלב, את הזמן שלנו בדאגה, בעבודה של חיבור. עשיריות שעוסקות בזה יותר הן מתקדמות יותר מהר.

שאלה: איך בירור אמיתי מביא את האדם להזדקק לבורא?

בבירור אמיתי. כי סך הכול מה אנחנו מבררים? אנחנו מבררים מה יכול לעזור לנו להיות בקשר בינינו לבניית הכלי. ולמה אנחנו צריכים לבנות את הכלי? כדי לתת מקום לבורא להתגלות, שבזה אנחנו גורמים לו נחת רוח, ואז כשאנחנו עוסקים בבניית הכלי, אנחנו לאט לאט מעבירים את עצמנו מהרצון ליהנות מהבורא, לרצון להנות לבורא. אתם יודעים שזה קורה לנו ממש, ורואים את זה אפילו בעולם הזה בחיים שלנו, שאנחנו מתחילים לטפל במשהו או במישהו ומתוך זה שמטפלים בו מתחילים להקשר אליו עד כדי כך שמתחילים לאהוב אותו, כמו עם חיות, כמו עם ילדים מאומצים. וכך לאט לאט אנחנו הופכים את הכלי שלנו מלקבל להשפיע.

שאלה: כשאנחנו נהיה בכנס, מה זה אומר שמתוך כלי אחד אנחנו נבקש יחד את התיקון?

אנחנו צריכים קודם כל להבין שחיבור זה בעצם המטרה שלנו הממשית, המעשית, שבזה אנחנו מתקנים את הכלי שהבורא שבר ונתן לנו אותו בצורה שבורה כדי שאנחנו נרכיב אותו בחזרה בצורה נכונה. הוא מוכן לעזור לנו כגדול כלפי הקטנים, אבל רק בתנאי שאנחנו משתדלים לחבר את החלקים האלה. אתם יודעים, כמו התינוקות, ילדים קטנים, שמשתדלים ומשתדלים ולא הולך להם, אבל אז אנחנו באים אחר כך ועוזרים. אבל עוזרים מתוך זה שהם נותנים מאמץ ואז אנחנו מצטרפים אליהם,

ומתוך המאמץ שעשו ומהעזרה שלנו הם מבינים מה צריכים לעשות. ובפעם הבאה הם עושים את זה בעצמם ומגלים איזה שהן טעויות חדשות, ואז אנחנו גם מחכים עד שהם לא יהיו מסוגלים ואז אנחנו באים ועוזרים להם להרכיב את הכלי. וכך כל פעם, זה ממש לפי אותם השלבים. ולכן ניתן לנו העולם הזה ללמוד ממנו הרבה דברים ששייכים לרוחניות. וכך אנחנו צריכים לעשות.

בכנס אנחנו באים כדי להתחבר בינינו, כי לא צריכים שום דבר, האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, הכול תלוי רק בחיבור בינינו, ולכן אנחנו צריכים לבצע את החיבור. לא חשוב באיזו עוצמה ואפילו הכי קטנה, אם אנחנו מבצעים אנחנו כבר נמצאים ברוחניות. אין הבדל, דרגה גדולה, דרגה קטנה, אנחנו כבר נכנסים לעל מנת להשפיע, ללשמה, לחיבור בינינו, לפי הכלים, לקבלת האור העליון. אחר כך זה רק כבר הבדלים באור העליון, כשאנחנו מבדילים יותר, פחות. אבל העיקר זה להגיע למצב שאנחנו נהיה דומים, אפילו במשהו לאור העליון, שיהיה מגע הראשון בינינו לבורא.

שאלה: החברים שלנו נתקלים בקשיים להגיע לקונגרס, האם זו בעיה של בקשה נכונה מהבורא?

האם הם צריכים לקנות כרטיס לישראל שעולה 1,500 דולר? תענה.

תלמיד: לא.

האם הם צריכים לעזוב את המשפחה ולנסוע רחוק, או לשבת בבית? מה קשה להם? מה קשה? האם הם נמצאים באזיקים בבית סוהר במשטרה שלא נותנים להם להתחבר לכנס?

תלמיד: לדוגמה, יש חבר שנמצא בהרים בקולומביה בגלל העבודה שלו.

האם הוא עובד גם בימים האלה שישי-שבת?

תלמיד: כן, זו עבודה מאוד פיזית ומחייבת.

אם אין ברירה אז אין ברירה, יכול להיות שאחרת לא תהיה לו פרנסה והוא חייב לעבוד את הימים האלה מהבוקר עד הלילה ולא יכול לראות או אפילו לשמוע בזמן העבודה משהו מהכנס. אם הוא עובד פיזית, הוא יכול לשמוע, להיות עם אוזניה באוזן ואז להיות איתנו קשור.

בכל זאת הכול תלוי ברצון. כמה שהאדם רוצה, אם הוא נותן מקסימום רצון להיות מחובר, אפילו שמחובר קצת, אבל אם נותן רצון משלו, הבורא כבר משלים.

שאלה: מה ההבדל בין אותו חיבור שאנחנו מנסים להשיג בעצמנו, לבין החיבור האמיתי? ואיזה חיבור עלינו לבקש?

אנחנו מבקשים להיות מחוברים בלב אחד. כי במושג "לב אחד" הוא מתכוון שאנחנו מבטלים את האגו שלנו, וכשמבטלים את האגו אנחנו בעצם נותנים לאור העליון לשרות בתוך ליבנו. אנחנו מבקשים לבטל את גבולות הלב שלנו, לא גשמייים. בגשמיות יש לכולם טעמים אחרים, הרגלים אחרים, זה תלוי איפה הוא נולד ואיך התחנך, זה בכלל לא חשוב, זה שייך לעולם שלנו הגשמי. אבל בעולם הרוחני שם אנחנו רוצים בנטייה לבורא להיות מחוברים יחד. אז יש בכל אחד ואחד כיוון לבורא שאני רוצה להשיג אותו, את הכיוונים האלו אנחנו צריכים לחבר. אותם אנחנו צריכים לחבר, ואז נצליח. לא צריכים יותר, רק לחבר את עצמנו כך יחד, ולהגיש לבורא את הרצונות שלנו המשותפים, זו כל העבודה.

שאלה: מה זה שאנחנו לא מסוגלים להגיע לתפילה משותפת?

אני לא יודע מה זה שאתם לא יכולים להתפלל בתפילה אחת. יש לכם בורא אחד, יש בכל אחד רצונות אגואיסטיים, לא חשוב איזה, הם כולם סתם לעצמם רצונות כאלה קטנים ארציים. מה אתם לא יכולים?

אתם צריכים נקודה שבלב, לא את הלב שזה כל הרצונות שלכם, אלא רק לחבר את נקודות שבלב לבורא. יש לב של אחד, והלב של השני, והלב של השלישי, והלב של הרביעי, נניח שיש לכם חמישה רצונות (ראו שרטוט מס' 1). אתם לא צריכים את הרצונות האלה, אתם צריכים נקודות לחבר ביניכם, להשתדל שיהיה חיבור ביניהם לנקודה אחת ואותה אתם רוצים לכוון לבורא. וכל היתר מה שיש לכם, כל הרצונות האגואיסטיים, תשאירו אותם, כל מיני הרגלים, טעמים שאמא נתנה לכל אחד, זה לא שייך. אנחנו צריכים רק את הנקודה הזאת, זה נקרא "חלק אלוה ממעל", זה חלק מהבורא, רצון להשפיע, רשימו כזה, זה אפילו לא רצון זה רשימו שיש בלב של כל אחד ואחד. לכן אתם משתוקקים לאלוהות, לחיבור עם הבורא, כי הנקודה הזאת היא מושכת אתכם ולכן הגעתם לחכמת הקבלה. אנחנו רק צריכים לחזק את הנקודה הזאת על ידי חיבור עם אחרים ולחזור למקור. מה יש לנו עוד?

לכן כל הדברים האלה שאנחנו מגלים בלב זה לא חשוב לנו, תעזבו את הלב, הוא לא מפריע לנו. אלא להעלות את חשיבות הנקודה שבלב לעומת הלב, זאת אומרת חשיבות העולם הרוחני, הבורא, שיהיה יותר חשוב ממה שיש לנו בלב בעסקים הארציים. זה בסך הכול הבירור.

שרטוט מס' 1

שאלה: איזה תחבולות לעשות כדי לפתוח את הלב לפני החברים?

אתה צריך אולי לקרוא קצת במאמרי רב"ש. אבל בעיקר אתה צריך לחשוב ולדבר עם החברים, כי זאת בעיה ששייכת לכולם. תדברו, תבקש מהם עצות. כתוב "מכל תלמידי השכלתי", "הרבה למדתי מרבותיי ועוד יותר מחבריי", מחברים לומדים הכול.

תראה איך הילדים גדלים. מה שתיתן להם בבית, תספר להם, תחנך אותם, שום דבר לא יעזור. הוא יוצא לחצר או לבית ספר איפה שהוא פוגש ילדים, שם הוא לומד, הוא לא מסתכל על ההורים, הוא לומד מאנשים שנמצאים סביבו מאותו הגיל, מאותה השכבה, כך אנחנו. אנחנו צריכים בעיקר ללמוד מחברים, להשפיע להם ולקבל מהם.

שאלה: איך לא לקבל שום דבר? כשנמצאים בכנס אנחנו כל הזמן מקבלים התפעלות ממנו.

זה הכול תלוי איזה דוגמאות נותנים לך החברים. הם צריכים לתת לך דוגמאות כאלו שאתה תתבייש לחשוב על עצמך. שוב, חברים צריכים לתת לך דוגמאות שהם חושבים רק על החיבור ביניהם ועם הבורא, שאז אתה תתבייש שיש לך מחשבות אחרות.

שאלה: המצבים האלה שלא מובן לאן לפנות, מה זה חיבור, זה כאילו להחזיק את היד באש, זה כואב, זה כל כך לא נעים. אלה המאמצים הנכונים?

אם אתה מרגיש כך, זה סימן טוב. אבל אין ברירה, אני אומר לך, לי זה לקח הרבה שנים והרבה מאמצים להבין שהחיבור הוא דבר הכרחי. זה מאוד מאוד קשה. ככל שהנשמה היא יותר כבדה, יותר קשה לה להבין שחיבור זה האמצעי שיש לנו, כל היתר זה תלוי באור העליון.

תלמיד: האם אני צריך לאהוב את ההרגשה הלא נעימה?

כן, אני צריך לאהוב את החיבור, בשבילי זה סימן שאני יותר קרוב לבורא.

שאלה: כשאני מבקש תיקונים מהבורא אני פוחד שהתיקונים יבואו בצורה של צרות או מחלה קשה. איך להתגבר על זה כדי שאוכל לבקש תיקונים?

תבקש שהתיקונים יבואו בצורה יפה. גם זו תפילה, שאני מפחד לקבל אותם בצורה קשה, אני חלש, ואני מבקש תיקונים ברחמים. כן, גם יכול. הכול אפשר לקבל מהבורא, צריכים רק לבקש.

שאלה: איך לעורר חברים שזה לא יהיה כמו צעקה במדבר בכל פעם?

תנסה לברר במה אתה רוצה לעורר אותם, תנסה לברר עד כמה אתה רוצה לטובתם. תסביר להם שכמה שאתה רוצה לטובתם זה ממש יוצא מהלב שלך בצורה נעימה, הייתי אומר נאיבית, ישרה, ובזה אתה תראה עד כמה הם מגיבים לזה גם.

שאלה: איך אפשר לעזור לחברים שיש להם בעיות גשמיות? כמו שציירת בציור, איך אנחנו יוצאים לעשות עבודה ולרכז את עצמנו בנקודות האדומות האלה?

קודם כל להתפלל, להתפלל על שלום החברים, על הבריאות, להתפלל שכולנו יחד נתחבר, ובחיבור שלנו אנחנו מרפאים את עצמנו ומתגברים על כל הבעיות. זה ברור שהאור העליון הוא מרפא את הכול, והכול תלוי עד כמה אנחנו מקרבים אותו אלינו. אם אנחנו נעשה תפילת רבים, זאת אומרת יחד נתפלל על אותם הדברים שמסכמים בינינו, אז אנחנו צריכים לקוות שזה ישפיע.

תלמיד: כל הזמן אנחנו מתאחדים ומעלים תפילה לבורא, אנחנו מתחברים שלוש פעמים ביום לעשירייה ונמצאים בשיעורים כל הזמן בחברת העשירייה. לא מזמן נפטר חבר שלנו, אתמול נפטר אבא של אחד החברים, יש לנו חברים שחולים, זה נורמלי מה שקורה לנו, האם זו התשובה לתפילות שלנו?

קודם כל אני לא חושב שאתם עדיין עושים תפילות, ולכן לחבר את התפילות שלכם למה שקורה, ודווקא עם האסונות האלה בקבוצה, אני לא הייתי עושה, סתם אתם עושים כך. אני חושב שאתם צריכים ללמוד באמת איך להתחבר, ואז על ידי החיבור אתם תהיו קשורים לבורא, תוכלו להבין מה קורה כבר מהנקודה של החיבור ביניכם ועם הבורא, תוכלו להבין מה קורה בתוך עשירייה. ועכשיו, בינתיים, מוקדם מאוד להתחיל לפרש את מה שקורה בצורה גשמית מרמה כביכול הרוחנית שאתם עדיין לא נמצאים שם.

שאלה: איך אנחנו יכולים להישאר מרוכזים במפגשים הווירטואליים שלנו ולהפוך לאחד? איך נוכל לעשות כך, שכל מילה שאתה אומר תהיה כמו מכה ללב שלנו?

לחזור על זה ולהשתדל להידבק לזה במשך היום, לא לתת למחשבות ולרצונות הפוכים, אחרים, להיכנס בנו.

שאלה: אני חושש לשאול את השאלה הזאת, אבל אני מרגיש יותר חיבור כלפיך, איתך, מאשר חיבור עם החברים, האם זאת גישה שגויה?

לא, זה צריך להיות כך, כי אתה מקבל ממני הדרכה רוחנית, אבל אחר כך אתה צריך לממש אותה בחיבור עם החברים. יש כאן שני דברים, גם אני לפניך וגם הקבוצה שלך לפניך, לקבל ממני הדרכה ולממש את ההדרכה הזאת איתם. תנסה ותצליח.

שאלה: אתה הערוץ בין הבורא לביננו, אתה המדרגה העליונה, ובהתאם לדרגת הביטול והמסירות שלנו כלפי ההדרכה שלך אתה מושך אותנו למדרגה העליונה יותר. האם אני צודק לגבי איך שאני רואה את זה?

כן, זה נכון. המטרה שלי בהדרכה שאני מעביר לכם היא, להביא לכם קשר עם הבורא ושאתם תוכלו להיכנס לקשר הזה ולהתקדם אפילו בלעדי, לבד, וללמד אחרים.

שאלה: לכל אחד מאיתנו יש את אותה נקודה אדומה שציירת, אחרת לא היינו פה, ורק אותם צריל לחבר, אבל אני לא מצליח לעשות את זה במהלך היום. מה לא בסדר, איך אני מצליח לחבר אותם?

תתאר לעצמך את השרטוט הזה, שאתם רוצים להתחבר לאותו חלק מהלב, לאותם הרצונות. "לב" זה רצון, כל הרצונות שלנו הם בלב, אנחנו צריכים לכוון את הרצון לבורא, מה שיש בכל אחד ואחד עם כל הרצונות של החברים, שיהיה רצון אחד גדול, משותף, בנטייה לבורא. וכל יתר הרצונות, שלא מכוונים לבורא, אנחנו לא רוצים להתחבר בהם, אלא אנחנו משאירים אותם כפסולת, כאח"פ של המדרגה. זה מה שאנחנו צריכים כל הזמן להשתדל לתאר לעצמנו את המצב שלנו, מחוברים יחד בנטייה לבורא, עד שבתוך החיבור הזה בינינו אנחנו מגלים אותו.

ויתר הרצונות שבלב, ודאי שהם יתנגדו ויבלבלו אותנו, אבל הרצונות שמבלבלים ומתנגדים לחיבור בינינו ולבורא הם עזר כנגדו. "כנגדו", בזה שהם מושכים אותנו כאילו חזרה וגם עוזרים לנו לגלות עד כמה אנחנו רוצים להיות מחוברים. ואז אנחנו כל פעם מצרפים מהרצונות האלו, חוץ מהנקודה שבלב, לנקודה שבלב יותר ויותר הבחנות, רצונות, תשוקות עד שממש כל הלב יוכל להתחבר לנקודה שבלב ואז זה נקרא "בכל לבבך, בכל נפשך".

קריין: אנחנו בעמוד 519, טור א', פסקה שנייה. אנחנו במאמר "שמעתי", "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?"

"ומזה הוא יכול לבוא לדעת בבירור, שאין לו עצה אחרת, אלא שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שהגוף כן יסכים לשעבד עצמו לה' בלי שום תנאים." ה"גוף" הכוונה היא, רצונות שלא רוצים להיות מכוונים לבורא, כי כל האדם זה סך הכול רצון שמתחלק לחלק שיש לו נטייה לבורא וחלק שאין לא. "היות, שהוא רואה, שאין בידו לשכנע את גופו, שיבטל את עצמותו לגמרי. נמצא, שדוקא בזמן שהוא רואה, שאין מה לקוות שגופו יסכים מצד עצמו לעבוד לתועלת ה', אז התפלה שלו יכולה להיות מעומק הלב. ואז נתקבל תפלתו." כמה שאנחנו משתדלים לצרף רצונות שונים שלנו לבקשה, לתפילה, כך אנחנו מגיעים בעצם למצב שהתפילה שלנו מתקבלת, זאת אומרת, הבורא עוזר, עונה על התפילה.

"ויש לדעת, שעל ידי זה שזוכים לבחינת לשמה, הוא ממית את היצר הרע. כי היצר הרע הוא הרצון לקבל. ועל ידי זה שזוכין להרצון להשפיע, אז הוא מבטל את הרצון לקבל, שיהיה בידו מה לעשות. זה נבחן שממית אותו. היות כיון שהעבירו מתפקידו, ואין לו מה לעשות, כי כבר לא משתמשים עמו, זה שנתבטל מפעולתו, זה נבחן שהמית אותו." כל רצון ורצון שאנחנו משתמשים בו נקרא שהוא "חי", וכשלא משתמשים בו באותו רגע או בכלל הוא נקרא "מת".

"וכשהאדם יתן חשבון לנפשו "מה יש לו בעמלו שיעמול תחת השמש", אז הוא יראה, שלא כל כך קשה לשעבד את עצמו לשמו ית' מב' טעמים:

א. הלא בין כך ובין כך, היינו בין שהוא רוצה ובין שאינו רוצה, הוא מוכרח להתיגע בעולם הזה. ומה נשאר לו מכל היגיעה שנתן?" מה יש לאדם אם הוא סתם חי בעולם הזה? הוא משמש את הבהמה שלו כל עוד היא חיה ואחר כך היא מתה וכלום לא קרה. זאת אומרת, הוא חי בשביל מישהו שבסופו של דבר מת. זאת אומרת, מלכתחילה אפשר לראות שכל החיים הם ללא מטרה, לא ייצא מהם שום תועלת.

"ב. מה שאין כן אם האדם עובד לשמה, הוא מקבל תענוג גם בזמן העבודה." לא רק בסוף, שיש לנו השגת הבריאה, השגת הבורא, אין סוף, אנחנו עולים למעלה מכל העולמות, אלא גם בזמן העבודה שאנחנו עוברים לעל מנת להשפיע, במידה שאנחנו נמצאים בכוונה על מנת להשפיע לבורא מקבלים מזה תענוג.

"לפי המשל של המגיד מדובנא ז"ל, שאמר על הכתוב "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל". ואמר, שזה דומה לאיזה עשיר שיצא מהרכבת, והיה לו תיק קטן, והעמיד זה אצל המקום שכל הסוחרים מעמידים שם חבילותיהם. והסבלים לוקחים את החבילות ומביאים אותם למלון, ששם נמצאים הסוחרים. והסבל חשב שבטח תיק קטן היה הסוחר בעצמו לוקח ולא צריכים לזה סבל. לכן לקח חבילה גדולה. והסוחר רוצה לתת לו סכום קטן, כפי שהוא רגיל לשלם. והסבל לא רוצה לקחת, והוא אומר, הכנסתי להמחסן של המלון חבילה גדולה שנתעיפתי מאד, ובקושי סחבתי את החבילה שלך, ואתה רוצה לתת לי סכום פעוט עבור זה.

והנמשל הוא, בזמן שאדם בא ואמר, שהוא נתן יגיעה גדולה, בזה שקיים תו"מ, אמר לו הקב"ה "לא אותי קראת יעקב", היינו לא החבילה שלי לקחת, אלא החבילה זו שייך למי שהוא אחר. היות שאתה אומר, שיש לך הרבה יגיעה בתו"מ, בטח שהיה לך בעל בית אחר, שבשבילו עבדת. לכן לך אליו, שהוא ישלם לך. וזה שכתוב "כי יגעת בי ישראל"." אם אנחנו באמת עובדים על מנת להשפיע לבורא, אנחנו מקבלים ממנו אור, הארה כזאת שאנחנו לא מרגישים שום קושי, אלא ההיפך התרוממות, אנחנו מקבלים כוח רוחני, ולכן הכוח הגשמי בכלל לא מורגש בנו שאנחנו עובדים. אנחנו חייבים להתאמץ ולפי זה אנחנו גם נוכל לבדוק ולמדוד, האם אנחנו נמצאים בהתרוממות רוחנית או בהכבדה גשמית.

שאלה: זה שאנחנו מחברים את הנקודות ששרטטת יחד, זה עוד לא נקרא לשמה? האם צריך פה עוד תוספת?

לפי מה שאנחנו ציירנו, (ראו שרטוט מס' 2) אנחנו רוצים לחבר את כל הנקודות שלנו יחד ולכוון אותן לבורא אבל זה עדיין מאמצים מצידנו, ודאי שהאור העליון פועל עלינו כל הזמן ונמצא במנוחה מוחלטת, ובזה אין לנו עדיין שום דבר, רק המאמצים שלנו על ידי האור העליון כשאנחנו משתדלים להתחבר יחד. מתוך ההתחברות יחד אנחנו מתפללים, זה נקרא "תפילה בציבור" או "תפילת רבים" ואנחנו אמנם רבים, הרבה, אבל אנחנו רוצים להיות כאחד, מתפללים לבורא וזו עבודה שלנו שאנחנו סך הכול מעלים את הבקשות שלנו למעלה לכוח עליון.

שאלה: הוא כותב כאן לפי מה שקראנו, אבל כדי שהחבילה לא תורגש לנו ככבדה בעבודה שלנו. איך לעשות שזה יהיה למען הבורא הנקודה הזאת?

כי האור העליון, UPPER LIGHT שאנחנו רוצים שישפיע עלינו, אנחנו יכולים לעורר אותו רק על ידי המאמץ בינינו, עד כמה שאנחנו מתחברים, רוצים להתחבר ורוצים שהוא ישפיע, אז אנחנו מתפללים אליו, מבקשים ממנו שישפיע לנו את האור העליון, זה נקרא "מאור המחזיר למוט"ב, והוא משפיע ומחבר אותנו יחד לרצון אחד, לכלי אחד. מתוך הרצון האחד הזה, שבו אנחנו מתחברים, שזה כאחד, והבורא הוא גם כאחד, זה נקרא "חד מקבל חד", בצורה כזאת אנחנו מגיעים להשפיע לבורא ובצורה כזאת הוא מוכן להשפיע אלינו.

שרטוט מס' 2

תלמיד: אם לתאר לעצמי כזה תרגיל כמו שתיארת שאנחנו מתחברים בנקודה הזאת, אז איך עלינו לבנות אותו, איך לכוון את עצמנו ביחד לתפילה הזאת?

להשתדל לחבר לבבות אם לא יכולים, לבקש מהבורא ואז לצפות שעל ידי המאמצים שלנו ועזרת הבורא, אנחנו כן נחבר את הרצונות הפנימיים שלנו שבלב של כל אחד ואחד, ואז בטוח אנחנו נחייב את הבורא לעבוד עלינו, לסדר אותנו ולעזור לנו, למלא אותנו באור שלו. הכול תלוי בעבודה הזאת בינינו.

"זאת אומרת, מי שעובד אצל הבורא, אין לו שום יגיעה אלא להיפך, תענוג והתרוממות רוח. מה שאין כן, מי שעובד לשם מטרות אחרות, אז הוא לא יכול לבוא בטענות להבורא, מדוע הבורא לא נותן לו חיות בעבודה. היות שהוא לא עבד עבור ה', שהשם ישלם לו עבור עבודתו.

אלא האדם יכול לבוא בטענה לאלו אנשים, שהוא עבד בשבילם, שהם ישפיעו לו תענוג וחיות. והיות בשלא לשמה יש הרבה מטרות, לכן האדם צריך לדרוש מהמטרה שעבד בשבילה, שהמטרה זו שעבד בשבילה, שהיא יתן לו שכר, היינו תענוג וחיות. ועליהם נאמר "כמוהם יהיו עושיהם, כל אשר בוטח בהם".

אבל לפי זה יהיה קשה, הלא אנו רואים, שאפילו בזמן שהאדם מקבל על עצמו את עול מלכות שמים בלי שום כוונה אחרת, ומכל מקום אינו מרגיש שום חיות, שנגיד שהחיות הזאת מחייב אותו לקבל על עצמו את העול מלכות שמים."

אנחנו לא יודעים, אנחנו לא יכולים להגיד "או, עכשיו אני מתכוון לבורא ואני מיד מרגיש התעוררות, מיד מרגיש התפעלות, זה מושך אותי, זה ממלא אותי, זה פותח לי את הראש, זה פותח לי את הלב, אני מרגיש ביטחון", אין דבר כזה, אין. זאת אומרת זה לא סימן שאם אנחנו קשורים לבורא בצורה נכונה, בינינו ועם הבורא, שאנחנו בזה מקבלים מיד הרגשה מיוחדת, רוחנית.

"ומה שכן הוא מקבל עליו את העול, הוא רק מטעם אמונה למעלה מהדעת," זאת אומרת שאין לי ברירה, שאני חייב להמשיך לקבל את פעולות ההשפעה, שהן לא מסבירות לי, לא נותנות לי הרגשה שאני נמצא בדרך נכונה, שאני מתפעל, לא, הבורא לא עושה לי את זה. "היינו שעושה זה בבחינת התגברות בכפיה שלא בטובתו.

אם כן, נשאלת השאלה, מדוע הוא כן מרגיש יגיעה בעבודה זו, שהגוף מסתכל כל רגע, מתי אני יכול להתפטר מעבודה זו, היות שאין האדם מרגיש שום חיות בעבודה. ולפי הנ"ל, בזמן שהאדם עובד בהצנע לכת, שאין לו אז שום מטרה רק בשביל לעבוד בע"מ להשפיע, אם כן מדוע אין ה' משפיע לו טעם וחיות בעבודה?"

למה אנחנו מיד לא מרגישים מהבורא סימן ש"או נכנסנו לדרך נכונה, כיוונו את עצמנו לחיבור הנכון, עשינו משהו לקראת הבורא, למה מזה אנחנו לא מקבלים תגובה נכונה כדי לכוון את עצמנו נכון"? הבורא לא עושה את זה. למה?

"והתשובה היא כי יש לדעת, שענין זה הוא תיקון גדול." זאת אומרת לא סתם הבורא מסתיר מאיתנו האם אנחנו הולכים בדרך הנכונה. עשינו איזו פעולה נכונה או לא, לא מקבלים מיד איזו תגובה. "שלולי כך, היינו שאם היה מאיר אור וחיות תיכף בזמן שהאדם מתחיל לקבל על עצמו עול מלכות שמים, היה לו חיות בעבודה, היינו שהרצון לקבל גם כן היה מסכים לעבודה זו. אז בטח מדוע הוא מסכים, בטח שהוא מטעם שרוצה למלאות תאותו, היינו שהיה עובד מטעם תועלת עצמו."

היינו מיד רואים, "או כאן אני עשיתי פעולה רוחנית נכונה ואני מרגיש תענוג, כאן לא עשיתי פעולה נכונה רוחנית אני מרגיש ייסורים. אז הבעיה היא להיות איפה שהתענוגים ולא להיות איפה שהייסורים? אז איך אני מעלה את עצמי למעלה מהאגו שלי באמונה למעלה מהדעת? ולכן אין לנו ברירה אלא ללכת כמה צעדים בחושך. זאת אומרת בלי תגובה ברורה האם אנחנו הולכים נכון או לא.

"ואם היה כך, לא היה שום מציאות שיהא באפשרות להגיע לשמה. כי האדם היה מוכרח לעבוד לתועלת עצמו מטעם שהוא מרגיש בעבודת ה' יותר תענוג מתאוות גשמיים. אם כן היה אדם מוכרח להשאר בשלא לשמה. וזה מטעם שהיה לו סיפוק בעבודה. ובמקום שיש סיפוק, אין האדם מסוגל לעשות שום דבר, כי בלי רווחים אין האדם מסוגל לעבוד. אם כן, אם האדם היה מקבל סיפוק בעבודה זו דשלא לשמה, היה מוכרח להשאר במצב הזה.

וזה היה דומה כמו שאומרים אנשים, בזמן שאנשים רודפים אחרי הגנב לתופסו, גם הגנב רץ וצועק "תפסו את הגנב". ואז אי אפשר להכיר מי הוא הגנב האמיתי, כדי לתופסו ולהוציא את הגניבה מידו.

אבל בזמן שהגנב, היינו הרצון לקבל, לא מרגיש טעם וחיות בהעבודה של קבלת עול מלכות שמים, ואז אם האדם עובד בבחינת אמונה למעלה מהדעת, בדרך הכפיה, והגוף מתרגל בעבודה זו, היינו נגד רצונו של הרצון לקבל שלו, אז יש להאדם האמצעים שיכול לבוא לידי עבודה, שיהיה על המטרה לעשות נחת רוח ליוצרו. היות שעיקר מה שדורשים מהאדם, הוא בכדי שע"י עבודתו הוא יבוא לידי דביקות בה', שהוא בחינת השתוות הצורה, שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע.

וזהו כמ"ש "אז תתענג על ה'", שפירוש של אז, הוא מקודם שהיא תחילת עבודתו לא היה לו תענוג, אלא עבודתו היתה בדרך הכפיה. מה שאין כן אח"כ, כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בע"מ להשפיע, ולא להסתכל על עצמו, אם מרגיש טעם בעבודה, אלא הוא מאמין, שהוא עובד בכדי שעם עבודתו הוא משפיע נחת ליוצרו, והאדם צריך להאמין שה' מקבל עבודת התחתונים, ולא חשוב כמה ואיך הצורה של עבודתם, ואת הכל הקב"ה מסתכל על הכוונה ומזה יש נחת להבורא, אז האדם זוכה התענג על ה'.

שגם בעת עבודת ה' כבר ירגיש טוב ועונג, היות שעכשיו האדם עובד ממש לה', כי היגיעה שנתן בעת עבודת הכפיה מכשיר את האדם שיוכל לעבוד באמת לשם ה'. נמצא, שגם אז התענוג שהוא מקבל, הוא על ה', היינו לה' דוקא."

שאלה: מצד אחד ברור העניין של אי קבלת תענוג, מצד שני איך מקבלים משוב שאנחנו מתקדמים בכיוון הנכון?

אנחנו לא מקבלים שום משוב, אנחנו הולכים על מנת להשפיע. על מנת להשפיע, פשוט לא חשוב לי מה אני מקבל בחזרה, אני לא מסתכל על זה כמו על הוכחה שאני עושה נכון או לא נכון, אני הולך להשפיע. יש לי קבוצה ואם אני מסדר את עצמי כלפיה ומתוכה לבורא אז אני לא טועה.

שאלה: איך מגיעים להרגשה בצורה קבועה שהשפעה לבורא תשמש לנו כקבלה?

אתה מבין שאם יש לך ילד קטן, תינוק וכמה שאתה נותן לו והוא מקבל אתה נהנה. אז אתה נותן לו, או אתה משתמש במה שאתה נותן לו כדי ליהנות? לפעמים אנחנו רואים את זה על אימא. היא דוחפת, דוחפת לילדים שלה ממש מעל מה שצריך, כי היא נהנית מזה, היא אפילו לא לוקחת בחשבון שהם לא כל כך רוצים, העיקר שהיא נותנת, מזה נהנית. ישנם גם כאלו יחסים.

אז אנחנו צריכים להבין שהשפעה מביאה לתענוג אם אתה אוהב למי שאתה משפיע. עד כדי כך שאתה מתחנן ומבקש שהוא יקבל, כמו נגיד עם תינוקות, עם ילדים קטנים. אנחנו מבקשים מהם שיקבלו, נגיד משהו שאנחנו רוצים לתת להם. ולמה אנחנו מבקשים? כי בזה אנחנו מעלים את עצמנו.

אז לא העניין של לתת או לקבל, אלא עניין הכוונה למי אני מהנה, לעצמי או לחבר או לבורא. הכוונה קובעת הכול ולא הפעולה עצמה. העולם שלנו הוא עולם הפעולות. למה פעולות, והרצון? הרצון הוא תמיד אגואיסטי לכן אין מה להתחשב ברצון, הוא תמיד לטובת האדם, אחרת אדם לא יכול לעשות שום פעולה. ואם אנחנו עוברים לעולם הרוחני שם הפוך, הפעולות רק על מנת להשפיע לזולת, במידה אחרת אנחנו לא קיימים בעולם הרוחני.

שאלה: כשאנחנו הולכים לעבודה במהלך היום, אני מפחד, איך אני יכול לחשוב על החברים, לעשות משהו עבורם, האם עוצמת הכוונה שיש לי במהלך היום משפיעה על הקבוצה, עושה איזה שינוי?

גם הפעולות בקבוצה, מכל שכן הכוונות שבקבוצה, תמיד עושות פעולה ומקדמים אותנו, כן.

שאלה: איזה פעולה בינינו הופכת את התפילה לעשייה אפקטיבית?

לא יודע בדיוק למה אתה מתכוון. הפעולות בינינו שאנחנו רוצים להיות מחוברים ואנחנו רואים עד כמה לא מצליחים, ואני רואה שברוב הקבוצות היו רוצים להתחבר ביניהם, אבל לא מצליחים ולכן עוזבים את זה באמצע. אז אנחנו נמצאים בזה במשהו. אבל אם לא מתחברים באמת, אז אנחנו צריכים לפנות לבורא ואת זה לא עושים. זאת אומרת נעצרים באמצע ולא מקבלים מלמעלה את כוח העזרה שיחבר בינינו. ואז מתוך החיבור בינינו אם היו פונים שוב לבורא, היינו מצליחים בטוח מיד.

זאת אומרת כל הבעיה שלנו שאנחנו משתדלים להיות יותר קרובים זה לזה כמה שאפשר, אבל איפה מכאן הבדיקה עד כמה אנחנו בעצם לא מחוברים, לא מרגישים כולנו בלב אחד ואז פונים לבורא שיעשה את זה. אנחנו עשינו את שלנו התקרבנו כמה שאפשר, לא הצלחנו, מנקודת חוסר הצלחה פונים אליך, "בורא, תעזור, תסדר". הוא צריך את זה לעשות, אנחנו לא מסוגלים. אבל לגלות שלא מסוגלים זה אפשר כדי שאנחנו כן משתדלים. השתדלנו, לא הצלחנו, פונים אליו, הוא לפי הבקשה שלנו מסדר לנו קשר, זה הכול.

שאלה: איך לפנות אליו נכון?

איך לפנות אליו נכון? מכל הלב, מהלב המשותף. אל תנסה להסתובב סביב הבורא כך או כך או כך, זה לא יעזור. אתם צריכים פשוט להגיע למצב שאתם מגיעים אליו עם לב פתוח. "זה אנחנו, כך ניסינו, כך עשינו". הוא יודע גם כן, אלא חשוב מה אתה אומר לעצמך. לכן תפילה נקרא "להתפלל", כמה אתה בודק את עצמך, כמה אתה שופט את עצמך, להתפלל, זה פועל שחוזר על עצמו. יש תפילה, אבל אדם מתפלל, הוא עושה, הוא בודק את עצמו וזה מה שהוא מגיש לבורא.

זאת אומרת אנחנו מגישים לבורא את עצמנו, את אנחנו, לפניו ושיתקן אותנו, שיעשה איתנו משהו, אין לי עוד מה לעשות, אבל את זה אנחנו חייבים.

(סוף השיעור)