שיעור ערב 22.04.10 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
שיעור בנושא "פסח"
קריין: אנחנו בשיעור חגיגי ומיוחד לקבוצות ישראל וקבוצות "הנקודה שבלב" צפון. השיעור שלנו הוא בנושא חג הפסח, אנחנו נקרא קטעים נבחרים מהמקורות בנושא.
לכבוד לי לתת שיעור לכל החברים הצפוניים שלנו. אני אדבר קצת, ואתם תשאלו שאלות, כמה שאפשר יותר על כל מה שתרצו לשאול, ואנחנו ניתן לזה את כל הזמן שצריך.
אנחנו נמצאים בחג מיוחד, חג הפסח, חג גדול, רק בפסח וסוכות אנחנו חוגגים שבוע ימים. זהו חג מיוחד לפי הטקסים שלו ולפי המנהגים והחוקים שלו וגם לפי ההיסטוריה שלו. זה חג מאד מאד גדול.
אנחנו לומדים מחכמת הקבלה שהתורה מספרת על אדם אחד, שאין הרבה אנשים, אלא אדם אחד, וכל מה שקורה קורה באותו אדם, ואותו אדם עובר שלבים מיוחדים מ"אדם הראשון" דרך כל הגיבורים שהתורה מספרת לנו עליהם, גם הטובים וגם הרעים, כל זה נמצא רק באדם אחד.
ולכן חשוב לנו לדעת את כל ההיסטוריה הזאת של כל התורה מהתחלה ועד הסוף. כתוב על התורה "כתבם על לוח לבך"1, מפני שהלב של האדם זה הרצונות, ואנחנו צריכים לעצב את הרצונות שלנו בדיוק לפי איך שהתורה מספרת עליהם. הם מתחילים מהחטא ואפילו עוד מלפני החטא, ומסיימים ב"לעיני כל ישראל"2, עד שאדם מגלה מבראשית ועד הסיום את כל ספר התורה.
ולכן חשוב לנו לדעת במיוחד מה קורה אתנו במצרים, איך האדם עובר את כל השלבים הללו, שהוא מגיע עם הרצון האגואיסטי שלו כפי שנולד והתפתח, ואיך שכל העולם נמצא באותו הטבע של הרצון לקבל. איך שהוא לאט לאט צריך להעביר את הרצון לקבל שלו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, ובהתאם לזה מתחיל לגלות שהוא לא נמצא בעולם הכי חשוך קטן ונמוך מכל העולמות שלנו, אלא שהוא לאט לאט עולה בדרגות העולמות, ב-125 מדרגות, ומתעלה יותר ויותר בסולם המדרגות עד שמגיע לפסגה, לכך שבדרגה העליונה ביותר של הסולם כולו, הוא מגיע לדבקות השלמה בבורא, וכך מגיע ליישום של כל תפקידו.
מכל השינויים הללו שאנחנו עוברים, אנחנו צריכים להגיע למצב שבכל פעולה פעולה אנחנו אומרים "זכר ליציאת מצרים"3. מה כל כך חשוב במצרים, שבכל דבר אנחנו שוב ושוב פונים לשם, מה קורה שם במיוחד? כי כל התיקונים, היינו כל המצוות, מצוות זה נקרא תיקונים של הרצון לקבל שיהיה בעל מנת להשפיע, כל התיקונים האלו נעשים דווקא בזכות זה שיצאנו ממצרים. לכן מצרים זה משהו מיוחד באמת.
האדם מתחיל להבין שהתיקון שלו הוא בחיבור, לחבר בחזרה את כל הרצונות, את כל בני האדם שנשרו מהכלי השלם של "אדם הראשון", שצריכים לחבר אותם יחד בחזרה להיות "כאיש אחד בלב אחד", כי הלב, זה כל הרצונות שבאדם, לכן את כל הרצונות הפרטיים אנחנו צריכים לחבר לרצון אחד שאז ייקרא כל החיבור הזה שלנו "אדם הראשון המתוקן". ומתי אנחנו מתחילים לעשות זאת? דווקא במצרים.
כי לפני מצרים, כמו שאנחנו זוכרים, בני יעקב לא רצו להתחבר ביניהם, למרות שיוסף משך אותם לזה, ואז הם זרקו אותו לבור ואחר כך מכרו אותו. זאת אומרת, הם לא רצו להתחבר. בסופו של דבר הוא נכנס למצרים, ואחר כך לא מרצון אלא מאין ברירה, כל המשפחה, כל האחים שלו, גם נכנסו למצרים. מאין ברירה הם התחילו להיות שם תחת שליטת "יוסף", יוסף זה מהמילה "לאסוף" את כולם. "אברהם, יצחק, ויעקב" זה "כתר, חכמה ובינה", וכל היתר זה עד החיבור, ז' תחתונות של פרצוף הנשמה הכללי, וכך הם התחילו להתחבר.
ודאי שיש שם סיפור ארוך מאוד, איך שהם משתדלים, מצליחים ולא במצריים, אבל איך שלא יהיה, מבינים שאין ברירה ושחובה, ואחר כך מבינים, קודם באונס ואחר כך ברצון, שהם כן רוצים להתחבר וחייבים להתחבר, ומשתוקקים ומבקשים, מתחננים להתחבר.
ואז יוצא שהאנשים שנכנסו למצריים ושיוצאים ממצריים הם לגמרי לגמרי משהו אחר, מאוד שונה. כך אנחנו כשמדברים על אדם אחד, על כל אחד ואחד, שמשתוקקים בינתיים להיות כל אחד כבודו במקומו, אבל אחר כך לאט לאט מתחילים להבין שאין ברירה אלא אנחנו חייבים להתחבר וזה הרצוי. ואנחנו צריכים עד כדי כך להתחבר, כמו שהיינו פעם בגוף אחד של אדם הראשון.
כשאנחנו מתחברים, אז מגיעים לגמר התיקון, ואז מגלים את עצמנו בעולם האין סוף. גם לפני זה כשאנחנו עולים בסולם המדרגות, אנחנו יותר ויותר מרגישים איפה שהעולם הזה הופך להיות לעולם הרוחני ואין חיים ומוות. ויש כאן בכלל מימד אחר לגמרי, מציאות אחרת, השגה של הנצחיות והשלמות שבבריאה. זו דרכנו, ואת כל זה משיגים בחיבור.
לכן כל הסיפור הזה הוא סיפור של "יציאת מצרים" ואנחנו חוגגים אותו במיוחד, למה? כי זה "החודש הזה הוא ראש חודשים"4, ו''היום נעשיתם לעם"5 ועוד הרבה פסוקים שמדברים על זה שזו תחילת עם ישראל, תחילת העולם המתחדש המגיע לתיקון.
לכן אין בעצם מצב יותר גבוה מפסח, "פה סח", ''פַסח'', שאנחנו יוצאים משליטת האגו שלנו, משליטת הרצון לקבל על מנת לקבל, ל''ארץ חופשייה''. ''ארץ'' זה רצון, ''חופשי'' זה על מנת להשפיע, שכבר לא לוחץ ולא מכביד עלינו, וכך אנחנו נמשכים.
ולכן אנחנו מאד שמחים שמגיעים אלינו גם חברים שלומדים בכל מיני מסגרות שלנו ואנחנו יכולים יחד לשבת וגם לדון בנושא הזה המיוחד שנקרא "פסח" וגם להיות יחד בסעודה בכל החג הזה.
קריין: קטעים מהמקורות. הקטע הראשון הוא מתוך רב"ש א' מאמר "אהבת חברים".
""וימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש, היינו, במה אני יכול לעזור לך. "ויאמר, את אחי אנכי מבקש", שעל ידי זה שאני אהיה בצוותא חדא עם אחי, זאת אומרת, על ידי זה שאני אהיה בקבוצה, שיש שם אהבת חברים, אז אני אוכל לעלות על המסילה, העולה לבית ה'. והמסילה זו היא הנקראת "דרך של השפעה", שדרך זו היא נגד הטבע שלנו. ובכדי שנוכל להגיע לזה, אין עצה אחרת, אלא אהבת חברים, שעל ידי זה כל אחד יכול לעזור לחבירו. "ויאמר האיש, נסעו מזה". ופירש רש"י, הסיעו עצמן מן האחוה, היינו שאינם רוצים להתחבר עמך. וזה גרם בסופו של דבר, שעם ישראל נכנסו לגלות מצרים. ובכדי לצאת ממצרים, עלינו לקבל על עצמנו לכנס בקבוצה, שרוצים להיות באהבת חברים, ועל ידי זה נזכה לצאת ממצרים ולקבלת התורה."
(רב"ש - א'. מאמר 3 "אהבת חברים - א" 1984)
כניסה למצרים מתי אנחנו מרגישים? כשאני כן רוצה, לא רוצה, נמצא בספק כן, לא, אבל אני מתחיל להבין שאין ברירה אלא שתיקון העולם הוא בזה שאנחנו מתחברים. סך הכול אנחנו נושאי חלקי נשמת אדם הראשון, בכל אחד יש כלי קטן מאוד מאדם הראשון כי התחלקה נשמתו לשישים ריבוא נשמות ואחר כך עוד חלקים וחלקים.
בכל אחד מאיתנו יש חלק קטן מאוד של הרצון מאותו הרצון הכללי שהיה באותה מערכת לפני שבירה. ואחרי שבירתה, יש בכל אחד חלק. ואנחנו צריכים עכשיו למרות האגו שמפריד בינינו להשתדל לחבר מעל האגו את כל החלקים האלה יחד, לכן זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה", זאת אומרת שמעל כל האגו שלנו שמפריד בינינו, שדוחה כל אחד מהשני, דוחף ולא נותן לנו להתחבר, מפריד ממש, אנחנו יחד עם זה יכולים מעל, בלי לוותר על שום דבר, בלי לבטל את האגו שלנו, אלא מעליו, להתחבר.
זה דבר מאוד מיוחד, כי בהתחלה האנשים חושבים שאנחנו צריכים למחוק את הטבע שלנו. לא נכון. לא רק שזה לא נכון, אלא עד כמה שאנחנו גדלים ברוחניות אז האגו שלנו עוד יותר גדל, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"6, וכך אנחנו מתקדמים. מתקדמים בזה שיותר ויותר נעשים אגואיסטים, אבל לא מפחדים מזה, אלא למעלה מזה משתדלים להיות יותר ויותר מחוברים. וכך אנחנו בונים את ''הכלי דאדם הראשון המתוקן''.
כל העבודה הזאת במיוחד בבירורים, בדחייה, בחיבור, וכל המרורים האלה נגד האגו, נגד פרעה הזה, היצר הרע, האגו שלנו, כל זה נעשה במצריים. ואנחנו חוגגים השבוע גם יציאה ממצרים ממש בלילה הראשון, וגם איך אנחנו חוצים את ים סוף.
קריין: קטע מספר 2 מתוך רב"ש ב' מאמר "מהו, שמטרם שנפל השר המצרי, לא נענו בצעקתם, בעבודה".
"האר"י הקדוש אומר, שגלות מצרים היתה, שהדעת דקדושה היה בגלות. היינו, שקליפת מצרים היתה שולטת על עם ישראל. שיש לפרש, שענין "עם ישראל" פירושו, שכל העם רוצה לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמם. כידוע, שענין ישראל פירושו ישר-אל, הכל בשביל ה'. ו"שליטת פרעה" הוא להיפך, היינו לעבוד רק לתועלת עצמו. לכן דעת דקדושה, היינו זה שצריכים לעבוד לשם שמים, היינו להשפיע, בחינה זו היתה בגלות תחת שליטת פרעה מלך מצרים."
(רב"ש - ב'. מאמר 15 "מהו, שמטרם שנפל השר המצרי, לא נענו בצעקתם, בעבודה" 1990)
שאלה: האם ''קליפת מצריים'' היא זו שמכסה את הבסיס שבעצם יש בנו?
את הרצון לקבל שלנו.
תלמיד: ואנחנו במצרים עדיין לא עם, עדין לא יצאנו ממצריים, עדיין לא קיבלנו את התורה. האם המסע שלנו בתוך מצרים היה ללמוד להכיר את עצמנו, את האגו שלנו?
כן.
תלמיד: האם עם ישראל נוצר רק אחרי יציאת מצרים?
מצרים בעצמה היא ככור היתוך ברזל שאנחנו שם מתחברים, נלחמים להתחבר.
תלמיד: האם כל המסע שלנו בתוך מצרים היה כדי להכיר את עצמנו, כדי להכיר בחולשה שלנו ובאגו שלנו ומתוך הקושי עצמו של העבדות נאלצנו להתחבר, ורק דרך זה יכולנו לצאת?
כן. מזה שאנחנו מכירים עד כמה שאנחנו חלשים ולא מסוגלים להתמודד עם האגו שלנו, עם פרעה שבנו, אנחנו זקוקים יותר ויותר לעזרת ה'. וכך אנחנו יוצאים ממצרים.
שאלה: מדובר על קליפת פרעה שהוא השליט, ועל עם ישראל שהוא היה כבר מאוחד ביראת שמים. מי באמת שולט שם?
עם ישראל לא היה ביראת שמים. הוא היה כולו בשליטת פרעה. לכן זה נקרא "גלות". מה ששולט על העם זה האגו שלו, פרעה. ולכן, אין שם שום יראת שמים. במצב שנקרא "מצרים", אנחנו עבדים, זו מדרגה רוחנית. זו מדרגה לא פשוטה.
זאת אומרת שאני רוצה לצאת, שאני רוצה להתחבר, אני כבר רוצה לעבוד בעשירייה. אני רוצה להמשיך לקראת דרך החיבור לבורא, להידמות לבורא, ופתאום אני מגלה שאני לא מסוגל, שהאגו שלי שולט עלי ולא נותן לי לעשות את זה.
ואז אני צועק ובוכה, ומשתדל בכל זאת להתחבר, ולא יכול. עד שמתחילים מאבקים רציניים, ובסופו של דבר, אני מקבל עזרה מתוך החושך, מתוך הלילה, ובורח. זאת עדיין לא יראת שמים ואין כלום, ממש עובדי פרעה. אנחנו עובדי פרעה, אבל אנחנו מבינים שחייבים לצאת מזה.
שאלה: יש לי שתי שאלות.
כתוב "בזכות נשים צדקניות נגאלו בני ישראל ממצרים".
תלמידה: בקטע הראשון שהוקרא, מסופר על איש שבעצם היה לו רצון נכון להתחבר.
על יוסף את מדברת?
תלמידה: כן.
כן, ודאי. לכן נקרא "יוסף", שרצה לאסוף את כל האחים שלו.
תלמידה: ואולי גם להוסיף משהו? אני לא יודעת.
בזה גם להוסיף.
תלמידה: פה כתוב שבעצם האנשים לא רצו להתחבר איתו. ואז כתוב, "זה גרם בסופו של דבר שעם ישראל נכנסו לגלות מצרים.".
כן.
תלמידה: למה הרצון שלו להתחבר והרצון ההפוך דווקא זה גרם לכניסה לגלות מצרים?
מצד אחד, אם לא היה יוסף, אז לא הייתה שום התקדמות. כי הוא רצה לאסוף, ורצה, כמו שאת אומרת, להוסיף. זה נכון. להתקדם מצד אחד. ומצד שני, הרגישו שאין ברירה, כתוב שנעשה רעב בארץ, וזה דחף אותם לרדת למצרים. זאת אומרת, לפנות לרצון לקבל. שאני לא מסוגל ללכת לרוחניות, ולא רואה שם מילוי, ולא רואה שזה מושך אותי, אז מאין ברירה, אני צריך במשהו למלאות את עצמי. האדם לא מסוגל סתם ככה להיות ריקן, ואז הוא נמשך לגשמיות, לזה שהוא פונה לתענוגים גשמיים. וזה נקרא שהוא "יורד למצרים".
תלמידה: עוד שאלה שרציתי לשאול. פסח זה חג שחל באביב. האם יש איזה קשר דווקא לעונה הזו, איזה אור מיוחד שנמצא דווקא בזמן הזה שיכול לאפשר לנו, או לעזור לנו לעשות עבודה יותר עמוקה?
אפשר להגיד כך. אם את נותנת הסבר לילדים בבית הספר, תגידי ככה גם. יכול להיות שיש, אבל לא ראיתי את הפירוש הזה אצל מקובלים, בכתבי מקובלים. את תוסיפי.
שאלה: עם ישראל היה במצרים, ולאורך כל הדרך אנחנו אומרים, ולומדים שהוא לא היה עדיין מוכן בחיבור, או בתיקון בכלל. ועד לרגע של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, שהבורא אמר למשה, "מה תדבר אלי וייסעו". זאת אומרת שבנקודת המפנה הזה הייתה התערבות של הבורא. השאלה היא, למה הבורא לא התערב מוקדם מדי, האם בגלל שעם ישראל עדיין לא היה מוכן?
כדי להגיע ליציאה מהאגו שלנו, אנחנו צריכים להחליט שאנחנו לא מסוגלים יותר לחיות בו, אין לנו מה ליהנות ממנו, הוא הורג אותנו, הוא מוציא מאיתנו את כל הכוחות, ולא משאיר לנו שום דבר בעצם. אנחנו יכולים לעבוד עבורו כל החיים שלנו, בסופו של דבר מתים ולא נשאר לנו מהחיים כלום. כל מה שנשאר לנו מהחיים זה רק מה שאנחנו משתדלים לעלות למעלה מהאגו שלנו ולהידמות לבורא. זה שאנחנו מדמים את עצמנו לבורא, זו הנצחיות שהיא נשארת, וכך אנחנו מתחברים.
לכן, התהליך שאנחנו עוברים במצרים הוא תהליך הכרחי. אנחנו צריכים עוד ללמוד אותו טוב טוב, וגם ללמוד אותו על עצמנו, איך זה עובר עלינו. זה קרוב למימוש נכון אצלנו. אנחנו מתחילים ממש בטוב. אנחנו כבר נמצאים במצרים, רק עדיין אנחנו לא כל כך מודעים לזה. יש חלק שכבר מתקדם, יש חלק שרק נכנס, אבל איכשהו אנחנו קשורים למערכת הכללית. גם במצרים יש לנו גברים, נשים, ילדים, זקנים, וטף וכן הלאה.
זאת אומרת, לא כולם צריכים להיות מבריקים וחזקים. אבל, סך הכול, ישנה הבנה מה שאנחנו צריכים לעשות, שזה חיבור. שום דבר יותר. כל התורה היא, רק נטייה לקראת החיבור. כמו שהיה באדם הראשון שהיינו כולנו מחוברים, כך אנחנו צריכים להגיע לאותו חיבור.
אז התשובה שלי על מה שאמרת, אנחנו לא יכולים לפני כל המאורעות האלה שאנחנו עוברים במצרים להחליט שאנחנו חייבים לצאת למעלה מכל התנאים. זאת אומרת, לא חשוב לי מה שיהיה, מה שיקרה, אני מוכן לקפוץ לים סוף רק כדי לברוח משליטת האגו עלי.
שאלה: אני שומע כל פעם על ההתייחסות שלנו למושג שנקרא "עם ישראל". מה זה עם ישראל בסופו של דבר? זה לא מושג קוסמופוליטי, ללא גבולות, ללא זמן, והאם אנחנו היום נקראים תחת הגדרת מדינה בשם עם ישראל, מדינת ישראל, אנחנו עם ישראל?
יפה. היום הייתה לי שיחה עם תיאולוג מאוד גדול, נוצרי, קתולי מארה"ב, דוקטור, שיש לו תארים גדולים. הוא חיבר הרבה ספרים, ובדיוק על זה דברנו. אני חושב שהצלחתי להסביר לו. נראה אחר כך איך הוא יכתוב על זה.
מה זה עם ישראל? אין דבר כזה עם ישראל. לא קיים בטבע. כתוב בתורה. ישנם שבעים אומות העולם, וגם כתוב על עם ישראל, שזה עם שלא נספר בין העמים. מי זה העם הזה? אין לו שום מקור טבעי. לא גנים, לא כלום. אי אפשר לקרוא לזה "עם" רגיל. לכן, זה נקרא "עם ה'".
מה זאת אומרת? אלה שמשתוקקים ללא שום הבחנות ארציות, אלה שמשתוקקים להיות מחוברים למעלה מהאגו שלהם, הם נקראים "עם ישראל". קבוצה שהיא כולה מכוונת לישר א-ל, ישראל. זה הכול. ובמשך הזמן, ודאי, שלפי הדי. אן. איי, וכל מיני דברים, אנחנו כבר חיים הרבה זמן, חיינו אלפי שנים בצורה די סגורה, אז יש סימנים, יש סימנים לזה. אבל לאו דוקא.
וגם אנחנו רואים שאיזה צרפתי שהולך להתגייר ונעשה יהודי. עד כדי כך שאחר כך הוא לא יכול לצאת ולהיות בחזרה צרפתי. וכן הלאה. זאת אומרת, כל אחד יכול להיות יהודי ושייך לעם ישראל. זו לא אומה שנוצרה מאבא ואימא וכך גדלה כמו יתר העמים, כמו שבעים אומות העולם, שיש להם שורשים רוחניים, שם יש זוג אבא ואימא.
אצלנו, לא. אצלנו כל השמנת הזאת שבאה והתחברה לאברהם בבבל, הוא חיבר אותם ואמר "זה העם, עם ישראל, עם ה'". אבל אם אנחנו מדברים בצורה יותר פנימית, אז עם ישראל נקרא מי שמשתוקק להגיע לאיחוד עם הבורא. ישראל, ישר א-ל. אז הוא שייך לעם הזה. כל היתר, לא.
לכן, יש כאן עניין של בחירה. "בך בחר ה'", ואו אתה בוחר בו וכן הלאה.
שאלה: מה קורה כשאנחנו מנסים להתחבר? מה עושה אותנו יותר דומים לבורא?
לא אנחנו נעשים דומים לבורא, אלא החיבור בינינו נעשה דומה לבורא. אף אחד מאיתנו, לא נעשה דומה לבורא, כי כל אחד מאיתנו הוא רק חתיכת אגו קטן. אבל כשחתיכות האגו האלה מתחברים ביניהם למעלה מהאגו של כל אחד ואחד, יש כזאת כיפה, כיסוי עליהם, זה נקרא, "צמצום", "מסך", "אור חוזר", אז אנחנו בונים מערכת שהיא נקראת "נשמה". שכל החלקים שבה, הפריטים שבה, הם כולם אגואיסטיים, אבל הם מתחברים מעל הטבע שלהם, ונעשה כלי דהשפעה, כלי של נשמה.
תלמידה: זו הרגשה, זו אווירה? מה זה?
הרצון שאנחנו בונים למעלה מהרצון לקבל שלנו, הרצון האגואיסטי, שאנחנו בונים למעלה מזה רצון להשפיע הוא דומה לבורא, ולכן בתוך הרצון להשפיע הזה אנחנו מתחילים להרגיש תופעות כמו בבורא, תופעות של השפעה, וכך יוצאים מהרגשת העולם הזה, כי כל מה שאנחנו מרגשים כאן זה בתוך הרצון לקבל שלנו, להרגשת העולם העליון, הרצון להשפיע. וזה כבר הרגשת העולם הנצחי מפני שאין ברצון להשפיע שום תופעות שהן איבוד שמשהו נעלם, שמשהו נאבד, "חיים" נצחיים מה שנקרא.
שאלה: להיות בהשפעה ולעלות במדרגות רוחניות זה לא אגואיסטי מצידנו?
סופר אגו.
תלמידה: אז מתי אנחנו נתפטר מהאגו?
מתי שתרצי להיות בהשפעה.
תלמידה: אבל להיות בהשפעה זה גם אגו.
נכון, אבל זה נקרא "להשפיע על מנת לקבל", ומתוך להשפיע על מנת לקבל לאט, לאט מגיע מאור המחזיר למוטב ומתקן אותנו ללהשפיע על מנת להשפיע, ואחר כך עוד יותר מתקן אותנו ללקבל בעל מנת להשפיע, שזו כבר הדרגה הכי גבוהה.
שאלה: לגבי יציאת ממצרים, הרי כל בן אדם חווה את זה כל הזמן לאורך חייו, למה צריך את פסח בשביל זה?
אני לא יודע, אני לא נכלל עם הרגשה כזאת, שאני יוצא מהמצרים.
תלמידה: אנשים חווים קשיים וחווים יצרים לאורך כל החיים שלהם. אז מה מיוחד בחג הזה שצריך לציין אותו, במה הוא שונה מכל המיצרים או מכל הקשיים?
למה את קובעת שאם אנחנו חיים בחיי צער אז זה נקרא מצרים?
תלמיד: אז מה זה מצרים?
זה משהו אחר, עכשיו זו שאלה. מצרים זה נקרא שאני מכיר שכל הצרות שלי הן בגלל האגו שלי, בגלל האופי שלי. את אומרת, שאנשים מודעים לזה?
תלמידה: רק מי שעובד בחכמת הקבלה יודע את זה, אבל מי שלא, לא יודע את זה.
נכון, זאת אומרת לא כולם ולא משך כל החיים.
תלמידה: זאת אומרת כל העם לא יודע את זה, בשבילו יציאת מצרים סיפור היסטורי?
לא, אם תגידי לכל אדם ואדם שאם הוא סובל ממשהו בחיים, הוא סובל בגלל האגו שלו הוא ירביץ לך, זאת אומרת, זה לא נקרא שיש לו הכרת הרע למה הוא סובל, שהוא סובל בגלל הרע שבו, אלא הוא סובל, כולם סובלים.
תלמידה: מה הייתה המטרה שתיקנו את החג הזה?
אף אחד לא תיקן אותו.
תלמידה: כשקבעו שיהיה חג פסח מה הייתה המטרה, רק ליצור אסיפה של אנשים שיתחברו בתרבות, במנהגים או שהייתה משמעות מעבר לזה?
אין לנו מנהגים ואין לנו תרבות, זה לא העם שיש לו היסטוריה של מנהגים ובגלל זה הוא עושה משהו או חוגג, לא. אצלנו כל חג או כל מנהג זה איזה מצב בתהליך התיקון של הטבע שלנו, איך לעבור מהאגו שלנו שכך נולדנו, "בראתי יצר הרע" כך אומר הבורא, למצב שאנחנו מתעלים מעליו, מתחברים שוב במערכת האדם הראשון, זהו, בלבד. ולכן החג הזה זה לא רק סמל, אלא הוא מסביר לנו בכל הפרטים את מה שאנחנו צריכים לעבור.
המקובלים חווים את זה במשך החיים שלהם עד שהם יוצאים ממצרים ואחר כך קריעת ים סוף ואחר כך הר סיני, כל הדברים האלה, אנחנו עוברים את כל התורה כולה, אנחנו עוברים את אותם המאורעות, את כל מה שכתוב בתורה אנחנו צריכים לעבור בתוך הרצון לקבל שלנו, לרשום עליו את כל השינויים האלה ולהביא אותו לחיבור שלם עם כל יתר הרצונות המתוקנים, וכך להגיע ליישום התורה.
שאלה: האם יש קשר בין המילים מן שהוא לחם חסדים לבין מ"ן שהוא תפילה?
מ"ן של תפילה. מה זה מן של לחם חסדים?
תלמיד: מן שאכלו במדבר.
מן במדבר יש ודאי, זה הכול מ"ד. אבל מן שבני ישראל אכלו במדבר ממה הם היו ממלאים את עצמם? מזה שהם היו מתפללים לבורא, מקשר לבורא. זאת התפילה, הם היו ממלאים את עצמם בתפילה.
תלמידה: איזה אור מתקן את התכונות האגואיסטיות שלנו?
זה נקרא מאור המחזיר למוטב שיש בו גם אור חסדים וגם אור חכמה בהתאם למדרגה שאנחנו מעלים מ"ן, אם מעלים מ"ן מכלים דהשפעה או מעלים מ"ן מכלים דקבלה, בהתאם לזה מקבלים בחזרה מאור המחזיר למוטב בעוצמת חסדים או חכמה, וכך מתקנים את הכלים שלנו.
שאלה: למה האגו שלי מסתיר ממני עד כמה הוא נבזי ואיך עובדים עם זה, איך רואים את זה, איך נמצאים בהכרת הרע כדי שאני ארצה לברוח מזה? אני יודעת ברצון לקבל שעדיף להיות בהשפעה, הכול נכון, הכול טוב אבל לא אכפת לי, מה עושים? אני יודעת בראש, בשכל שלהיות בהשפעה זה טוב, שזה עדיף לכל העולם, אבל לי, לא משנה. אני יודעת עד כמה אני נבזית וכמה האגו נבזי, אבל לא אכפת לי, מה עושים? כאילו האגו לא מרשה שיהיה לי אכפת מזה בכלל.
מה לעשות? את צריכה חברה.
תלמידה: קנאה, תאווה וכבוד, חברה, כאילו לנסות עוד יותר חיבור?
תעזבי את השטויות האלה, קנאה תאווה כבוד, זה הכול למדנות, בשביל מה לך את כל החכמות האלה? את צריכה חברה ובחברה שאת כבר תסתכלי עליהם אז תתחילי לחשוב, איך אני מגיעה למצב שאני אהיה כמוהם ואז זה ישפר אותך, אחרת לא. כי את אומרת לא אכפת לי, הרצון לקבל, אני אגואיסטית, לא חשוב לי כלום. את צריכה להגיע למצב שאת נמצאת בקבוצה והקבוצה כבר מסבירה לך, כאילו מרמזת לך, מראה לך, איך את צריכה להשתנות.
תלמידה: אז רק דרך האגו, מתוך הרצון לקבל למען עצמי אני ארצה להשתנות, רק בדרך הזאת?
אלא מה? אנחנו תמיד עובדים רק עם האגו, אין לנו חוץ מהאגו שום דבר. שאלת כמה פעמים את השאלה הזאת בכל מיני אירועים. את אומרת זה לא עובד, האם את נכנסת לקבוצה כזאת? האם את נמצאת מול החברות שאת רואה שהן מתקדמות ואת לא? האם זה אוכל אותך? זאת השאלה, את חייבת להגיע למצב ש"טוב לי מותי מחיי".
תלמידה: אני מגדילה את החברות בעיניי, כל הזמן מנסה לעבוד על זה, כנראה שלא מספיק.
את מקנאה בהם?
תלמידה: לפעמים כן, לפעמים לא.
את לא יכולה לישון מפני שזה "אוכל" אותך איך שהן מתקדמות?
תלמידה: לא, לא אכפת לי.
מה זאת אומרת? זאת הבדיקה, "עד שלא מניח לי לישון", כך כתוב.
תלמידה: זו השאלה שלי, איך להגיע למצב הזה?
כן, זו בעיה, שאת מסתכלת עליהן ולא אכפת לך, זאת אומרת, את בכל זאת מקצינה אותן, "לא חשוב, היא קצת יותר חכמה, היא קצת יותר זריזה אבל גם לי יש משהו", כן?
תלמידה: אבל זה לא כל כך בשליטה שלי, הרי האגו עושה את זה, נכון?
לא, הן צריכות לסובב אותך כך, שממש לא תוכלי לישון. מה זאת אומרת, שהשינה תהיה בשבילך כמו איזו סערה, שאת ישנה ואת קופצת מתוך שינה ושוב ישנה ושוב את קופצת, את ממש לא יודעת מה לעשות, מתפרצת, מזיעה, לא יודעת מה קורה, כולם כבר שם ומה איתי? את מלאה קנאה, את רק לא רוצה לעורר אותה. צריך אחרת לא יהיה לך חומר דלק.
אבל חברות שנמצאות לידך הן צריכות ככה להשפיע זו על זו. אם יש לי כאלו כמה חברות ואני רוצה שהם ישפיעו עלי אז אני לא מדבר עלי, אני מדבר עם עוד כמה מהן ואומר, "בואו אנחנו נשפיע לזאת שתרגיש שאנחנו יותר ממנה, שיש בינינו משהו ואנחנו לא רוצים להגיד לה". כמה כאלו דברים יכולים לסובב אותך בצורה כזו שממש לא תוכלי לישון, זה מאוד, מאד חשוב.
אם תעבדי טוב בהשפעה, בהפצה, בכל מיני דברים, אז הבורא יעשה לך שירות טוב, הוא אולי ישלח לך איזה אנשים שידברו עליך רע בכל מיני מקומות, בכל מיני דברים, יכתבו עליך באיזו רשת או משהו ואז לא תוכלי לישון, כולם ידברו עליך. זה מאוד עוזר אבל בזה צריכים לזכות.
שאלה: האם נעבור את מצב מצרים הרבה פעמים במדרגות שונות במהלך חיינו?
לא, לגמרי לא, רק פעם אחת, אין חזרה למצרים. עוברים וזהו.
קריין: נקרא את קטע 4 מתוך רב"ש א', מאמר "הקשר בין פסח, מצה ומרור".
"בזמן שהאדם רוצה ללכת על דרך להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אז הגוף מתנגד בכל תוקף, ולא נותן לו לעשות שום פעולה, ולוקחו ממנו כל חומרי דלק שהיה לו משהו כח לעשות מעשים לשם שמים. ובזמן שהאדם רואה את האמת כמו שהיא, היינו שרואה איך שהוא שקוע באהבה עצמית, ואין בו שום ניצוץ בגופו, שירשה לו לעשות משהו להשפיע, וכיון שבמצב הזה האדם כבר הגיע אל האמת, כלומר שבא לידי הכרת הרע, שאין לו אז שום עצה, שיהיה בידו כח לעזור לעצמו, אלא יש לו רק עצה אחת, שהיא לצעוק לה' שיעזור לו, כמו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה".
(רב"ש א', הקשר בין פסח, מצה ומרור)
אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו צועקים. צועקים ממה? מזה שאחרי כל מיני מאמצים שאנחנו בעצמינו רוצים להתעלות מעל האגו ולהתקשר בינינו למעלה ממנו אנחנו מרימים ידיים, "ויאנחו בני ישראל מהעבודה". למה? כי אין, אי אפשר לבצע אותה, אי אפשר לבצע חיבור, אני גמור, זה לא יצליח אף פעם, וזה באמת נכון אבל מראש אני לא יכול להגיד, כי אין לי אז את אותה מידת ההשתוקקות ואותה הרגשת חוסר אונים. אלא רק אחרי שנתתי את הכול ואני רואה שאין ולא יעזור כלום, רק בצורה כזאת אני מגיע לצעקה מה שנקרא "מ"ן," "העלאת מ"ן".
ואז, "ויאנחו בני ישראל מהעבודה" ויזעקו מחוסר אונים, שמצד אחד אני יודע שאני בעצמי לא מסוגל, ומצד שני את המטרה הזאת אני לא יכול להחליף עם שום דבר אחר, רק אותה אני צריך. ואז אני נמצא כך, שאין לי דרך חזרה ולפני איזה הר גבוה ואי אפשר לעשות כלום, "ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה", זאת אומרת רק אחרי מאמץ, אחרי העבודה זה מגיע.
שאלה: האם הזעקה מגיעה מתוך האדם לאחר מאמצים?
הזעקה מגיעה ממש אחרי מאמצים סופיים, שעשה את הכול ואז זה קורה. לא שאנחנו מזמינים את הצעקה הזאת, היא פשוט מתפרצת מאיתנו.
תלמידה: וזה כל פעם חוזר מחדש?
לא, הצעקה האמיתית היא פעם אחת, אבל סופית, כזאת שאין לי שום אפשרות להגיע לזה ואני לא יכולה להיות בלי זה, ממש בין שמיים וארץ.
שאלה: לגבי הזעקה, אנחנו יודעים שהבורא לא שומע זעקה של אדם אחד, איך מגיעים לזעקה משותפת, לזעוק יחד?
בקשר לזעקה הזאת הייתי אומר שהבורא ישמע גם את הזעקה של אדם אחד אם היא מתוך עבודתו בקבוצה.
שאלה: האם מישהו שיוצא ממצרים והוא בתהליך, תוך כדי התהליך או אחרי, הוא יודע שהוא יצא? ואם כן, אז איך הוא מבין את זה?
ודאי, זה שאתה לא רוצה להיכנס למצרים זו כבר עבודה שאתה עשית מראש. כל הדברים האלה באים עליך בצורה שאתה מרגיש את זה בכל העצמות. התהליך הוא תהליך הדרגתי ברגש, בשכל, בעבודה בקבוצה ובלימוד. זה לא שעובר בצורה מעורפלת, אתה מניע את התהליך. תצליח.
שאלה: יש לנו שני כוחות שאחד נוגד את השני בכל המאמץ שלו להגיע להשפעה. האם גישה של משא ומתן פנימי בין שני הכוחות יכול לזרז להגיע לגבול הזה של הזעקה?
אני לא יודע על איזה שני כוחות אתה מדבר אבל כתוב, "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר רע". להיות במאבק בין שניהם, בלחץ בין שניהם, כך יתקדם מהר.
שאלה: איך החברה שאני נמצא בה, הקבוצה, עוזרת לי לגבש את הצעקה, הזעקה הזאת, איך היא עוזרת לי שאני אתפרץ?
אתה נכלל מהם. הבעיה היא מה זו קבוצה? קבוצה זה נקרא שאני נמצא באיזו סביבה, אווירה, מערכת. כך בהדרגה אני משיג סביבה, אווירה, מערכת שאני נמצא בה, שאני מתקשר אליה והיא משפיעה עליי וכמה שאני נותן לה את הכוחות שלי, אני גם מקבל ממנה את הכוחות של המערכת הזאת ואז אני נכלל בכל הכוחות שיש שם ומתעשר מזה. מרגיש שהכוח שלי גדל בכמות ובמיוחד באיכות.
שאלה: לגבי כניסה לרוחניות, האם זו הרגשה שבן אדם ממש נמצא בתוך אין עוד מלבדו טוב ומיטיב, מברך על הרע כעל הטוב, יש לו רצון של חיבור לא רק בבני ברוך, אלא הוא רוצה לכלול בכלל את עם ישראל ואת העולם כולו? אני מדברת על מה שאני מרגישה, לרצות רק להיות בדבקות בו, וכאילו שאני כבר לא רוצה כלום. אני כן רוצה, אני רוצה רק דבקות.
את רוצה דבקות?
תלמידה: אך ורק.
בשביל מה?
תלמידה: כי אני חושבת שזה הפתרון לכל הבעיות של כל העולם ולזה באנו לעולם הזה. זה הדבר היחיד.
יפה, נקודה שבלב טובה.
תלמידה: אבל האם זו כניסה לרוחניות?
כן, ודאי, ואפילו יותר מכניסה.
שאלה: אנחנו נמצאים כאן עכשיו, יושבים, קבוצת הנשים, קבוצת הגברים, אתה והמקורות שאנחנו קוראים. מה הצורה הכי נכונה לחבר את כל המערכת הזאת בעבודה הפנימית שלי כדי לגרום להפעלת המאור החזקה ביותר?
הצורה הכי נכונה היא להבין שאנחנו צריכים חיבור וכל התורה מתגלה לפי עצמת החיבור בנו. ואם אנחנו נמשכים לחיבור, באותו החיבור, באותה המערכת צריכים לזהות מה עוד חסר לנו כדי להרגיש שהחיבור הזה הוא הופך להיות למערכת, לעשר ספירות, לרשת שבה כבר לפי התכונות שאנחנו בונים בין החלקים, נניח בין עשרה חברים שאני והם כולם בונים רשת קשר בינינו, הרשת הזאת מתחילה להראות לנו את פעולתה שהיא כבר תוצאה מהמאמצים שלנו וזה נקרא "התגלות הבורא".
כשהקשרים בינינו מתחילים לעבוד בעצמם, זה הבורא שמתגלה לנו. אנחנו התחברנו כל אחד בכאלו רצונות להשפיע זה לזה שכבר אנחנו מגלים את צורת ההשפעה הכללית והיא לא שייכת לאף אחד, היא משותפת לנו. זה נקרא "גילוי הבורא בתוך הנברא". לזה צריכים להגיע. העבודה היא גם לגברים, גם לנשים, לכולם.
קריין: קטע מספר 5 מתוך רב"ש ב',מאמר " מהו, שנר חנוכה מניחה בשמאל, בעבודה".
"כשהאדם בא במצב, שהוא שכבר יש לו הכרת הרע, שאין זה באפשרותו לצאת משליטת אומות העולם שיש בו, ובחינת ישראל שבו היא בגלות תחתם, ואינו רואה שום מציאות, שתהיה באפשרותו לצאת משליטתם, לכן כשהקב"ה עוזר להם, ומוציא אותם מרשות האומות העולם, ונהפוך הוא, שעם ישראל שולט עליהם, זה נקרא "נס". וזה נקרא, כמו שהיה בארץ מצרים, אשר ה' הוציא אותם מארץ מצרים. שפירושו, שה' הוציא אותם מתחת סבלות מצרים. והנס הזה, האדם צריך להאמין, שכמו שהיה ביציאת מצרים, כן כל אחד ואחד, שהולך בעבודת ה', הוא צריך להאמין, שה' יוציא אותו. כי זה ממש נס, שיהא מציאות לצאת משליטת אהבה עצמית, ולדאוג רק מה ששייך לתועלת ה'."
(רב"ש ב', מהו, שנר חנוכה מניחה בשמאל, בעבודה)
זה "ונהפוך הוא" מה שנקרא, שבמקום שהרצון לקבל ישלוט עלינו, הרצון לקבל נשאר אבל מעליו אנחנו מגיעים למצב שהרצון להשפיע ישלוט עלינו על פני הרצון לקבל שזה הטבע שלנו, והרצון להשפיע הזה מתחיל לקשור בין כל הרצונות לקבל האלו הנבדלים זה מזה. כי כולנו אגואיסטים, כל אחד ואחד קיים בפני עצמנו. בא הרצון להשפיע, תכונת הבורא ומתחילה לעטוף אותנו, לקשור אותנו, לכסות אותנו וכך אנחנו מתחילים להיות נכללים ממש בתוך הרצון להשפיע עד שהרצון להשפיע נכנס בנו ואנחנו ממש ספוגים ממנו, אנחנו כולנו נמצאים בתוך הרצון להשפיע הזה וכך אנחנו כבר מגיעים לתיקון.
שאלה: איך אנחנו יכולים להתמודד עם הרצון להשפיע כלפי החברה והחברים שלנו ובקבוצה כאשר גם כתוב והגדת לבנך וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח? כל הדברים האלה אמורים להשפיע אבל איך אנחנו מעבירים את זה הלאה לקבוצה, איך אנחנו מעבירים את זה לחברים כדי שנצליח בתיקון הזה?
זה לא שייך לתיקון. אני קודם כל צריך להיות בזה, ללמוד איך הרצון להשפיע מתחיל לשלוט עלינו, לחבר אותנו יחד ואנחנו נמצאים בו, נכללים בו ואז נדבר הלאה. וחוץ מזה כשאנחנו מדברים על הרצון להשפיע שהוא כבר שולט עלינו, זה כבר אחרי יציאת מצרים, זה כבר תהליך הרבה יותר מתקדם.
שאלה: האם יש בימים האלה של חג הפסח איזו משימה אחרת שמוטלת עלינו, משהו מיוחד בעבודה שעלינו לבצע?
כן, לעסוק בענייני החג. זאת אומרת כמה שיותר לקרוא וללמוד על מה זה נקרא "יציאת מצרים", יציאה מהאגו, על ידי מה אנחנו מתעלים מעל האגו שלנו, שאי אפשר להיות סתם בהתעלות מעל האגו אלא לעבור מטבע לקבל לטבע להשפיע שזה הבורא, להתחיל להרגיש אותו, לגלות אותו, להמליך אותו וכך להמשיך. זו בעצם המהות של חג הפסח ואנחנו צריכים לעסוק בזה לפחות שבוע ימים.
שאלה: ואיך אנחנו הופכים מאגואיסטים קטנים לכאלה עם אגו גדול שמשפיעים ומוציאים את כל עם ישראל ממצרים? כי אנחנו הסתובבנו עם העיתון בכל רחבי העיר וכולם רוצים לצאת ממצרים, כולם רוצים לחיות כמשפחה ואף אחד לא מאמין שזה אפשרי. פגשנו אתמול את החבר שלך צדוק, הוא אומר "אין לכם צ'אנס", הוא אומר "ראיינתי את הרב לייטמן, יש לו כוונות טובות אבל אין לכם צ'אנס עם העם האגואיסטי הזה".
מה עושים?
תלמידה: אנשים רוצים לחיות אחרת. מה צריך לקרות כדי שאנחנו ניתן להם את ההזדמנות הזאת שנהפוך מאגואיסטים קטנים לאגואיסטים משפיעים?
אנחנו צריכים להגיע למצב כמו שחכמת הקבלה מסבירה לנו, איך אנחנו מתעלים מעל האגו שלנו שמפריד בינינו, מושכים את המאור המחזיר למוטב, [ורואים] שאנחנו לא מסוגלים. אולי הוא צודק שהוא מתכוון שאין לנו סיכוי עם הרצון לקבל שלנו כי רק הוא שולט בנו, זה ממש פרעה, אנחנו לא מסוגלים שום דבר לעשות עימו.
אנחנו יכולים רק לקרוא לכוח אחר, כוח ההשפעה, כוח האהבה, כוח החיבור, שהכוח הזה ישלוט בנו מעל כוח הפרעה, לא במקום ואז אנחנו נהיה כלולים משני כוחות. כוח אחד הרע מבפנים וכוח אחד הטוב מעליו, זה נקרא "על כל הפשעים תכסה האהבה". שניים צריכים להיות, זה אפשרי.
אבל לא שאנחנו עושים את זה, זה הבורא עושה. רק אנחנו צריכים להגיע למצב, כמו שהוא אומר, שאין שום סיכוי, אבל יחד עם זה אני מאוד רוצה, אני לא יכול בלי זה. זה כל העניין, אני לא מסוגל בלי זה. זה שאני לא יכול, לא יכול, אבל זה שאני חייב את זה, חייב. אז מה אני עושה? אתה תעשה. הבורא רק מצפה, מחכה שאנחנו כך נדרוש, ואת זה שוכחים. כל הדברים האלה מתבשלים בתוך הקבוצה ולכן זה מביא אותנו לתמונה השלמה, שאנחנו כבר יודעים את כל התנאים האלו וחיים בהם ואז דורשים. רק לדרוש, לא צריכים יותר.
שאלה: האם יציאת מצרים למעשה היא העיבור שלנו?
כן. אמנם זו כבר לידה, אבל לא חשוב, נגיד עיבור. זו כבר לידה.
שאלה: זה נושא שקשור בהרבה תקלות שבין החברים. אנחנו מדברים הרבה על איזה קשר רוחני צריך להיות בין החברים, איזו עבודה רוחנית, ולא דיברנו הרבה על הקשר הגשמי. יש כל מיני דרגות של קשר גשמי בין חברים. רציתי לדעת איזה קשר רצוי שיהיה בין החברים בעבודה?
מצידי שלא יהיה שום קשר גשמי. איזה קשר גשמי?
תלמיד: אני מתכוון לזה שצריך שתהיה איזו אכפתיות בין החברים.
אכפת מהרוחניות של החברים, כל היתר לא חייב.
שאלה: אם התנ"ך בעצם הוא המסע של אדם בתוך עצמו והעבודה שלו על התיקונים, למה אי אפשר להתחיל את זה מהגיל הצעיר כדי שהתיקון יתחיל קודם, ולא שאני אחכה 58 שנה עד שאני אבין שאני צריכה לעשות תיקון, כלומר עבודה?
זו לא שאלה אלי אלא לבורא. מתי שהוא מעורר אותך זה הוא מעורר. באיזה קצב את מתקדמת זה תלוי בך. אני כאן לא בזה ולא בזה, לא אני עוררתי אותך בגיל 40 או 50 ולא אני אחראי באיזה קצב את מתקדמת. את יכולה להתקדם פחות ויכולה להתקדם יותר, זה הכול תלוי בבחירה שלך.
תלמידה: זאת אומרת שעד שלא נוצר הצורך בנקודה שבלב אין אפשרות ללמידה?
נכון.
שאלה: לגבי היציאה ממצרים. האם יוסף בעצם זה אותו הדבר הנסתר שאנחנו מבינים אחרי מעשה, זה שהירידה עצמה היא לצורך עליה. כלומר זה איזה סוג של מטפורה למצב שאנחנו מגיעים לפת לחם, לירידה למצרים, להוציא מאיתנו אותו אח שאנחנו מבקשים אותו אחר כך, זו בעצם מטפורה של כל המסע שלנו?
את צריכה יותר לקרוא את החומר שלנו ולא דברים אחרים, אחרת יהיה לך בלבול.
תלמידה: אני מתייחסת למה שפה נקרא.
את לא מדברת בשפה שלנו, אני לא יכול להבין אותך.
שאלה: האם אני צריכה בכלל להתעסק ברצון שלי להשפיע? כי תוך כדי עבודה בתוך העשירייה אני מגלה הרבה את הרצון לקבל שלי, והבירורים האלה דורשים ממני כל פעם איזשהו ויתור ואיזשהו דיאלוג עם הבורא תוך כדי תפילה. אין לי מושג איך אני משפיעה. והשאלה היא האם בכלל אני צריכה להתעסק בזה?
למה את משתוקקת?
תלמידה: אני משתוקקת לחיבור ואני רואה את המחסומים שיש לי בדרך לחיבור.
אז מה?
תלמידה: אבל אני לא מתעסקת בהשפעה.
חיבור זה לא על ידי השפעה? חיבור אני מבין שזה שאני משפיע לחבר כל טוב, וזה כמימוש של נטייה להתחבר עימו. אלא איך עוד?
תלמידה: אני בדרך רואה חומות.
זה בסדר, לא חשוב כמה שיש לי לעבור את החומות, כמה אצטרך להתגבר עליהן. אבל חיבור לא יכול להיות אלא רק על ידי נתינה. כשאחד נותן לשני והשני מחזיר לראשון, זה בעצם החיבור. מה זה חיבור? כמו שאנחנו מחברים שני חלקים שתהיה זרימה ביניהם, חוטי חשמל או משהו, זה חיבור. החיבור הוא על ידי זה שכל אחד נכנס לשני ומוסיף לשני.
תלמידה: אני לא מרגישה את זה. מה שאני מרגישה זה שיש בי איזה זיכרון שכנראה הוא לא שייך אולי לכאן ועכשיו של מה זה אומר חיבור, יש איזו מין משיכה והשתוקקות למקום הזה, אבל בדרך אני רואה ים של חומות בתוכי שאני צריכה לעבור.
בסדר, אבל השתוקקות למקום זה לא חיבור. חיבור זה פעולה שאני רוצה להתחבר. להתחבר אפשר רק על ידי נתינה וקבלה, שאני נותן ואני מקבל. יש לי חבר ואני נותן לו, הוא נותן לי, אנחנו נמצאים במצב שבינינו בכלל אין הבדל, זה חיבור.
תלמידה: בתוך המקום הזה אני ראיתי שגם הרצון שלי לחיבור זה משהו שהייתי צריכה לוותר עליו. כאילו יש איזה מקום שנניח בקצב שדברים שהייתי רוצה שהם יהיו, והדברים שמתרחשים זה גם במקום הזה של אין עוד מלבדו. שאני צריכה בעצם לזוז הצידה ולתת לבורא לפעול את הפעולה שלו בתוך המקום הזה ולא להתערב שם יותר מידי. לפחות זה בחוויה שלי, אני לא יודעת, הייתי רוצה שתתקן אותי.
לתקן אותך אני לא יכול. את צריכה יותר להתכלל בכל זאת בחיבור, להתכלל בחיבור כדי להוציא משם כל מיני הבחנות ואיתם לפנות לבורא. רק בצורה כזאת.
שאלה: איך אנחנו הופכים את כל הידע הזה, את כל ההתרשמות שלנו לקטע של הרגשה, שזו הבנה אחרת לגמרי, תפיסה אחרת לגמרי?
אתם צריכים קודם כל ללמוד, לסדר את הלימוד הזה לאיזו מערכת, שתרגישו שיש לפניכם איזו מערכת פחות או יותר ברורה איך אנחנו ניגשים לתיקונים. למשל מה זה נקרא מאברהם דרך יצחק ויעקב וכניסה למצרים שזה כבר חיבור. לפני מצרים כביכול אין חיבור, ורק במצרים מרגישים עד כמה אנחנו רוצים להתחבר ולא מסוגלים להתחבר. עד שצועקים שאנחנו חייבים ולא מסוגלים, עד כדי כך שאנחנו חייבים לברוח מהרצון לקבל אחרת לא נגיע לחיבור בכלל.
מגיעים ליציאה מתוך הרצון לקבל, התעלות מעל הרצון לקבל. מתחילים להתחבר מחוצה לרצון לקבל שנקרא ב"סיני". ממשיכים, ממשיכים להתחבר למעלה מהרצון לקבל שנקרא ארבעים שנות המדבר, ארבעים דרגות ממלכות עד הבינה, ואחר כך נכנסים לארץ ישראל. שכבר מתחילים אפילו עם הרצון לקבל שמתחדש גם להמשיך את החיבור, זה כבר נקרא חיים בתוך ארץ ישראל, שאפילו את הרצון שלנו אנחנו יכולים לכוון לחיבור, לעל מנת להשפיע. עד גמר התיקון, זה הכול.
תלמיד: למה אני שואל, ישנם לפעמים שיעורי בוקר או שיעור מסוים שאתה מעביר ואני יושב כל השיעור ומסתכל על זה בכמיהה כזאת. אני יוצא הביתה, בדרך כלל אני עייף מת אחרי זה, אבל אני לא רוצה לישון, אני בוער ואני עושה סדנה עם החברים. אומרים לי מה קרה, ואני יכול להעביר את חיפה לתל אביב עכשיו. זו הרגשה שלא ניתנת לתיאור. אני בחיים לא הרגשתי כזה דבר, עצמה כזאת, אני לא אדם שאני כל כך מאוזן בריאותית, אבל פתאום כאילו שאני מישהו אחר. לא ניתן להאמין או להסביר את זה במילים.
זה המאור המחזיר למוטב פועל. ועל הבריאות אל תדאג.
תלמיד: לא, אני כבר לא דואג בכלל, יש מי שידאג.
כן.
קריין: אז קטע מספר 6 מתוך בעל הסולם אגרת י"ד.
"במידה שבני ישראל חשבו שמצרים מעבידים אותם ומטרידים אותם מעבדות ה', באותה מדה היו באמת בגלות מצרים, וכל הטרחא של הגואל, לא היתה אלא לגלות להם שאין כאן כח אחר מעורב, ו"אני ולא שליח", כי אין שום כח זולתו. שזה היה באמת אור הגאולה."
(בעל הסולם, אגרת יד)
מתי זה נקרא אור הגאולה, מצב הגאולה? כשאנחנו בטוחים שאין עוד מלבדו, טוב ומיטיב, כוח אחד, ורק הוא יודע לעשות את התיקון שלנו, רק על ידי זה שהוא יעלה אותנו למעלה מהרצון לקבל שלנו האגואיסטי וייתן לנו רצון להשפיע. ואז בזכותו, אך ורק בזכותו אנחנו נוכל להתקדם לעבר מצרים.
(סוף השיעור)
-
שְׁמֹר מצותי וֶחְיֵה, וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ. קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ, כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ (משלי ז ב)↩
-
ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל (דברים לד, יב)↩
-
זִכָּרון לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. כִּי הוּא יום תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם (קידוש ליל שבת)↩
-
החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה (שמות יב)
וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם ליהוה אלהיך (דברים כז, ט)↩
-
כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו (סוכה נ"ב ע"א)↩