שיעור בוקר 21.09.21 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חג סוכות תשפ"ב

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 515

מאמר ג', "ענין השגה הרוחנית"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם" בעמ' 515, חלק מאמרי "שמעתי", מאמר ג', "עניין השגה רוחנית".

אנחנו צריכים להשתדל לבדוק את עצמנו יום יום, עד כמה אנחנו מתעוררים ריקניים בבוקר. לכל אחד בוקר זה בשעות שונות, במצב שונה, אבל העיקר, עד כמה אני מרגיש שינוי מזה שאני מגיע לשיעור ומרגיש שאני נכלל עם כל חבריי, עם כל הכלי העולמי, ודרכם אני מתחיל להרגיש מציאות אחרת, עליונה, נעלה. ההרגשה משתנה בי, ההכרה משתנה בי, הראש והלב בעיקר מתמלא באווירה אחרת, במילוי אחר. ואז כשאני עושה הכנות כאלה לפני השיעור, אני מרגיש שאני נכנס לשיעור עם הכלי של כל הקבוצה העולמית ובהחלט השיעור גם יתקבל נכון מצידי, ודרך הקבוצה הגדולה הזאת שקמה, מתרוממת ומתייצבת יותר כל פעם על יד הבורא, כך גם אני שנכלל בה מרגיש את עצמי שנמצא ביניהם, שנמצא איתם ואני יכול לתמוך בהם ולהשתתף איתם. וזה בעצם עיקר ההכנה שלי לשיעור.

נקרא מאמר "ענין השגה רוחנית". זה מאמר לא פשוט, מאוד מדעי, פילוסופי, טכני ויחד עם זה רגשי, אבל נמצא בפנים בתוך הבירורים הטכניים. לכן בואו נראה כמה נוכל להבין אותו. ודאי שהמאמר הזה הוא כמו כל מאמרי שמעתי, אבל הוא במיוחד, מלווה אותנו במשך כל סולם המדרגות, שאנחנו צריכים להגיע בסוף לדביקות.

קריין: כן, מאמר ג' בספר שמעתי.

ג. ענין ההשגה הרוחנית

"אנו מבחינים בהרבה מדרגות ובהרבה הבחנות בהעולמות. ויש לדעת אשר כל המדובר במדרגות וההבחנות, הכל מדובר מענין השגת הנשמות בערך מה שמקבלים מהעולמות, וזה לפי הכלל מה שלא נשיג לא נדעהו בשם. והוא, כי המלה "שם", יורה על השגה, כמו אדם הנותן שם לאיזה דבר לאחר שהשיג בו דבר מה, ולפי השגתו.

ועל כן כללות המציאות מתחלק לענין ההשגה הרוחנית לג' הבחנות:

א. עצמותו ית'.

ב. אין סוף ברוך הוא.

ג. הנשמות.

א. בענין עצמותו ית' אין אנו מדברים כלל. מטעם כי שורש ומקום הנבראים מתחיל ממחשבת הבריאה, אשר שם המה נכללים בסוד "סוף מעשה במחשבה תחילה".

ב. אין סוף ברוך הוא. שענינו הוא מחשבת הבריאה, בסוד רצונו להטיב לנבראיו בבחינת אין סוף, המכונה אין סוף ברוך הוא. והוא הקשר שיש בין עצמותו להנשמות. קשר זה מובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראים.

אין סוף ברוך הוא הוא תחילת העסק. והוא נקרא אור בלי כלי, אלא שם מתחיל שורש הנבראים. היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. הרצון הזה מתחיל מעולם אין סוף, ונמשך עד עולם העשיה.

ג. הנשמות. שהם מקבלי ההטבה, מה שיש ברצונו להטיב.

אין סוף ברוך הוא נקרא כן, משום שזה הקשר שיש בין עצמותו ית' להנשמות, המובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראיו. וחוץ מהקשר הזה של רצון להנות אין לנו שום דיבור. ושם הוא תחילת העסק. והוא נקרא אור בלי כלי, אבל שם מתחיל שורש הנבראים, היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. והרצון הזה מתחיל מעולם אין סוף ונמשך עד עולם העשיה.

וכל העולמות כלפי עצמם נבחנים כמו אור בלי כלי, שאין בהם דיבור. והם נבחנים כמו עצמותו ית', ואין בהם שום השגה.

ואל תתמה, מה שאנו מבחינים שם הרבה הבחנות. והוא משום שהבחנות אלו הם שם בבחינת כח. אשר אח"כ, כשיבואו הנשמות, אז יתגלו ההבחנות האלו אצל הנשמות המקבלים את האורות העליונים כפי מה שתיקנו וסדרו, באופן שיהיה יכולת להנשמות לקבלם, כל אחד לפי כוחו והכשרתו. ואז מתגלים ההבחנות האלו בפועל. אבל בזמן שאין הנשמות משיגות את האור העליון, אז הכל בערך עצמם נחשבות לבחינת עצמותו ית'.

ובערך הנשמות המקבלים מהעולמות, נבחנים העולמות בסוד אין סוף ברוך הוא. והוא מטעם, כי הקשר הזה שיש בין העולמות להנשמות, היינו, מה שהעולמות משפיעים לנשמות, זה נמשך ממחשבת הבריאה, שהוא בחינת יחס משותף בין עצמותו ית' להנשמות. והקשר הזה מכונה בשם אין סוף כנ"ל. וכאשר מתפללים ומבקשים מהבורא שיעזור לנו, ויתן לנו מבוקשנו, הכוונה לבחינת אין סוף ברוך הוא, ששם שורש הנבראים, שרוצה לתת להם טוב ועונג, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו.

והתפילה היא להבורא ית' שברא אותנו, ושמו הוא, "רצונו להטיב לנבראיו", והוא מכונה בשם אין סוף, משום שהדיבור הוא לפני הצמצום. ואפילו לאחר הצמצום לא נעשה בו שום שינוי, שאין שינוי באור, ונשאר תמיד בשם הזה.

וכל ריבוי השמות הם רק כלפי המקבלים. לכן, השם הראשון שנתגלה בסוד שורש לנבראים, מכונה שם אין סוף ברוך הוא. וגילוי שם זה נשאר בלי שום שינויים. וכל הצמצומים וריבוי השינויים המה עשויים רק בערך המקבלים. והוא מאיר תמיד בשם הראשון, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו בלי סוף. ועל כן אנו מתפללים להבורא ית' שנקרא אין סוף, שמאיר בלי צמצום וסוף. ומה שאח"כ נעשה סוף, זה תיקונים עבור המקבלים שיוכלו לקבל אורו ית'."

זהו בינתיים אנחנו נעצור כאן, כי אי אפשר לקרוא את כל המאמר, ובכל זאת כדאי לחלק אותו לכמה חלקים, כדי להבין יותר מה שקורה.

שאלה: מהו ההבדל בין "המאציל", "המקור" ו"אין סוף", האור?

צריכים לחשוב על כל ההגדרות שהוא אומר ואז תוכל להבדיל. אני משאיר לך את הבירורים האלה.

שאלה: למה אל מי שאנחנו מתפללים, זה נקרא "אין סוף"?

הכול זה לפי ההגדרות שנותנים המקבלים. אנחנו לא יכולים להשיג אותו אלא בבחינת שהוא כולל הכול, ואז אנחנו מכנים אותו "אין סוף", "אין גבול". כי הכלי שלנו הוא אף פעם לא משיג אותו כולו ולפי הרגשת הכלי, כך אנחנו קוראים לאותו מקור, "אין סוף."

אבל בכל מיני מדרגות אחרות, זאת אומרת, באורות שמתפשטים ממנו, שאנחנו מקבלים ממנו, שם אנחנו יכולים כבר לקבל אותם, לתת להם שמות לפי כמה ואיך שמקבלים ולכן זה כבר סוף. נשמה נגיד זה הכלי שמקבל חלקים, מילויים מאין סוף, אז אין סוף לא משיגים ויודעים שלא משיגים, ולכן נותנים לו את השם "אין סוף". אבל כל מה שמקבלים ממנו, משיגים בתוך הכלי של הנשמה, ולזה נותנים שמות לפי הכלי. באור אין לנו השגה, יש לנו השגה רק במה שהכלי מקבל את האור.

שאלה: לפי דרגת עצמותו, באיזה מחשבות אנחנו צריכים להתמקד, כדי שיהיו אפקטיביות?

בדיוק כמו שהוא מספר לנו כאן. שישנם מצבים שאנחנו לא משיגים, אז אין לנו על מה לדבר בכלל. ישנן דרגות כאלו בכוח העליון, שאנחנו משיגים רק כשלא משיגים, לפחות את זה, ואז זה נקרא "אין סוף." זאת אומרת משיגים שיש משהו, אבל לא יכולים לכלול את זה, לקבל את זה בתוך הכלי שלנו. ומה שמקבלים מאין סוף, זה כבר החלקים הפרטיים. בחלקים הפרטיים המתוקנים של הרצון לקבל שלנו, אנחנו יכולים אז לפי זה גם לתת שמות לאותם המילויים שאנחנו מקבלים. אבל את השמות להם, אנחנו נותנים גם לפי הכלים שלנו, כי אין לנו השגה בעצמה באור, אלא יש לנו רק השגה בכלי, ולפי הכלים אנחנו קוראים לאורות.

והאור בעצמו הוא אף פעם לא מושג. אנחנו קוראים כאילו שאנחנו מקבלים אורות, אבל זה גם לא אותו הדבר מה שאנחנו מקבלים, מה שנמסר לנו מלמעלה, אלא לפי ההרגשה שאנחנו מגלים מלמטה. ככה זה קורה.

שאלה: אפשר להגיד שהבורא הוא רצון ואנחנו מרגישים אותו עם הרצון שלנו שדומה?

נכון. הבורא הוא רצון להשפיע, זה מה שמובן לנו וזה מה שאומרים לנו המקובלים שמשיגים אותו. ואנחנו לפי התיקונים שלנו על הרצון לקבל שלנו שיתדמה לרצון להשפיע, כך אנחנו יכולים להשיג את הבורא. ולכן אנחנו אומרים כלפי שם הבורא, "בוא וראה", "בורא", זאת אומרת, שאנחנו צריכים להגיע ל"בוא" ואז אנחנו מגלים "ראה". ויותר מזה לא. אף פעם אנחנו לא מגלים את עצמותו אלא רק מה שמובא בכלים שלנו, בהתאם לכמה שהכלי שלנו הוא מתאים, דומה, נמצא בהשתוות הצורה עם ההשפעה שלו. צריכה להיות כאן השתוות בין הנותן והמקבל, בורא לאדם.

שאלה: מה הכוונה בטקסט שכתוב שהנשמות הן הנקודות שבלב?

נברא זה רצון לקבל, ורצון לקבל נמצא בכל מיני מצבים ודרגות. יש דרגת "דומם", "צומח", "חי", "מדבר". דרגת מדבר נקראת "דרגת האדם". היא שונה מדרגות דומם, צומח וחי, כי בדרגת המדבר נמצא הרצון לקבל שהוא עיצב את עצמו בכוונה על מנת להשפיע. אז הוא נמצא בזה דומה למשפיע העליון, זאת אומרת לפי זה הוא נמצא בהשתוות עם העליון, עם הבורא. לכן הוא נקרא לפי זה "אדם", הדומה לבורא.

דרגות דומם, צומח, חי, מדבר, הן דרגות דרצון לקבל. כל רצון יותר עליון כשהוא מתגלה, הוא מתגלה קודם כל ברצון יותר תחתון ונולד ממנו, זאת אומרת הכול בא מהדומם, מהדרגה הראשונה של הרצון לקבל. אחר כך מתפתח לצומח. הדרגה העליונה שבצומח הופכת לדרגה הראשונה של חי. וגם בזה יש ארבע דרגות התפתחות, ומגיעים לדרגת המדבר. וכך מתפתחים.

האדם נקרא לפי זה שהוא מתחיל להיות דומה לבורא, ודומה זאת אומרת שנמצא באיזושהי צורת השפעה. לכן שם האדם גם אומר על זה שהוא לא משפיע ממש לפי הטבע שלו, אלא שבנה מהטבע שלו, תיקן את הטבע שלו בצורה כזאת שהוא בזה דומה למשפיע העליון, לבורא לכן הוא נקרא "אדם", וזו הדרגה האחרונה של ההתפתחות. כל הדרגות האלו ודאי שמתגלות בתוך הרצון לקבל שהבורא ברא.

ברצון לקבל תמיד מתגלים רצונות יותר ויותר גדולים, ובדרגת החי, אחרי דומם צומח וחי, כשמתחילה דרגת המדבר היא לא שייכת לדרגות דומם צומח וחי, היא אופיינית בזה שיש בה "חלק אלוה ממעל" מה שנקרא, יש לה איזה רצון שהוא שייך לרצון להשפיע הכללי, של הבורא, לכן זה נקרא "חלק אלוה ממעל". בבורא יש רצון להשפיע, ואז יש רצונות דומם, צומח וחי, וברצון של החי מתחילה להיות התפתחות של רצון המדבר, של רצון האדם, הדומה לבורא. זה נקרא "חלק אלוה ממעל".

ומי שמרגיש את החלק הזה שמתעורר בו, והוא צריך בסופו של דבר להתעורר בכל בני אדם, אם לא בגלגול הזה אז בגלגול הבא, מתישהו חייב להתעורר, אז במי שמתעורר הרצון הזה, הרצון הזה מכוון את האדם למגע עם הבורא.

לכן יוצא שאלו משתוקקים להשגת הבורא, לחכמת הקבלה יש כאלה מהם שעדיין לא נמצאים ממש בהרגשה הזאת של חיסרון לבורא, להבין, להרגיש, להשיג, אלא מספיקים להם איזה תרגילים של דתות ואמונות למיניהן, לסיפורים שמספרים לבני אדם, כאילו על כוח עליון, זה מה שאנחנו רואים.

"חלק אלוה ממעל" זה העיקר. לפי זה אנחנו רואים שאת כל האנשים אנחנו מחלקים לאלו שיש בהם הניצוץ הזה של הבורא, שמושך אותם למקור, לבורא, אנשים כאלה באים אלינו והם מתחילים להבין שיש להם כאן עניין למלא את החיסרון הזה של הקשר עם הבורא. ויש כאלה שמגלים שזה לא בשבילם, שהם צריכים להיות בכל מיני מצבים פחות מזה, כל מיני צורות פיזיות כביכול בקשר עם הכוח העליון, ואז הם נכנסים לכל מיני "מנהגים" כפי שרב"ש היה אומר, וכך מתקיימים.

הכול תלוי בניצוץ הבורא בתוך הנברא. ודאי שהוא ישנו בכולם, רק מתעוררים לפי התור הייתי אומר, איך שהרצון הכללי השבור, מתקן ומתקן את עצמו, על ידי המאור הזה שמשפיע עליו, כך מתקדם.

שאלה: האם אפשר להגיד שהרב הוא האמצעי, הוא הקשר בין העשירייה לאין סוף?

לא, לא הייתי אומר כך אומנם שיש בזה משהו, אבל אני לא ממליץ כך לראות את זה. אני לא רוצה שתתחילו לעשות ממני איזה קדוש, אני סך הכול מורה דרך. כמו שאתם נגיד נוסעים לטיול, אז יש לכם קבוצה שנוסעת לטיול ואתם מקבלים מורה דרך, שהוא הולך אתכם ומסביר איך ללכת, ואיך לעלות ומה אתם משיגים, אבל בסופו של דבר אתם לומדים מהדרך וממה שהוא מסביר לכם כבר את הדברים, ואחר כך אתם אומנם שאתם צריכים אותו, אבל לא לפי כמו שהיה בהתחלה.

הקשר הזה הוא נשאר, הקשר הזה הוא קבוע, אפילו שהיו לכם מורים בכל מיני דברים אחרים, גם כן יש לכם קשר עמו, כי זה שייך להשתלשלות הנשמות מלמעלה למטה ובעלייתם מלמטה למעלה, ולכן כך אנחנו צריכים להתייחס למורה, הוא מורה דרך. ודאי שאני קשור אליו, ובמיוחד שאני עוד לא מסוגל בעצמי ללכת. וכשאני על ידו מגיע לדבקות בבורא, אז אני רואה איפה אני ואיפה המורה ואיפה כולם, ואז אני יודע גם איך לסדר את עצמי יותר נכון. ואז אני משיג שהמורה הוא באמת יותר עליון ממני, אבל לא לעשות ממנו קדוש. לא. עיקר הקשר עם הבורא והאמצעי אליו זו הקבוצה.

תנסו כל בוקר שאתם מגיעים, או יכול להיות שזה לא בוקר, אלא כל פעם שאתם מגיעים לשיעור ונכללים בתחילת השיעור בהכנה שלנו, לראות כמה זה נותן לכם חיות. ועד כמה דווקא הכניסה הזאת לשיעור, שהיא מעלה אתכם לרמה אחרת של הרגשת החיים.

שאלה: תאמר בבקשה, בסיווג הזה, בורא מתייחס לאין סוף כחלק האמצעי במציאות הנשמה?

בורא זה שם הכללי, שזה נקרא "בוא וראה", "בוא וראה", שאנחנו משיגים אותו ולא אין סוף, ולא עצמותו, אלא בורא זה מה שמתגלה בתוכנו לפי השתוות הצורה.

שאלה: מה הכרחי כדי להשיג את מחשבת הבריאה, איזו הכנה צריכים לעשות?

מחשבת הבריאה אנחנו משיגים לאט לאט בכל המדרגות יותר ויותר, עד שמגיעים לגמר התיקון. כשהכלי שלנו מתוקן כולו יהיה, אז אנחנו מגלים בו את כל תוכנית הבריאה, וזה נקרא "מחשבת הבריאה" כלפינו. זה רק בסוף התיקונים. או בדרך לפי מידת התיקונים, אנחנו במקצת משיגים כל פעם מחשבת הבריאה. זו תוכנית הבריאה כלפינו מצד העליון, מצד הבורא.

שאלה: בקטע שקראנו היה כל הזמן מדובר על הנשמות ומצד שני אנחנו גם מדברים על נשמה, האם יש הבדל?

ודאי יש נשמה שזה החלק הפרטי של האדם שהוא בנה בקשר לבורא, והנשמות זה כבר שישנם בסך הכול בכל הנבראים, שהם צריכים להתחבר בחלקים האלו עד הצורה של האדם. אדם זאת אומרת שכל הרצון לקבל יהיה דומה לבורא במידת ההשפעה שלו, בצורת ההשפעה שלו.

שאלה: בעבר נקרא היה עניין ההשגה הרוחנית, התאספנו בעשירייה, מה זה אומר שאפשר להגיע להשגה רוחנית בעשירייה?

שאתם מחוברים בעשירייה ומרגישים את עצמכם שמתחיל להתגלות ביניכם איזה רצון משותף, הוא ממש צריך להיוולד בתוך חיבור גשמי שאתם נפגשים, מדברים, לומדים, אתם בעצם מעמידים את עצמכם מול האור העליון בכל הפעולות שלכם. והאור העליון שמאיר מאיר על כל אחד בצורה פרטית ומאיר על כל האוסף הזה של הרצונות בצורה כללית. ולאט לאט הוא מתחיל לעשות מכולכם משהו אחד. שגם כלול ודאי מכל אחד ואחד אבל משהו משותף שזה נקרא "קבוצה" שזה נקרא "פרצוף רוחני". ואז לפי כמה שאתם מתחילים להרגיש שאתם נכללים זה מזה אז מתוך ההתכללות הזאת, אתם תתחילו להרגיש כוח שמפעיל אתכם יחד, כך מתגלה הבורא.

כלפי כל אחד ואחד זה משהו אחר לגמרי. אבל העיקר שהוא מתגלה זה כלפי כולכם, שאתם מרגישים שזה הבורא שלנו, הנה אלוהינו זה. וזה לפי כמה שאנחנו עובדים על זה. העיקר כמה שנופלים וקמים, נופלים וקמים. ולא עוזבים. אז בסופו של דבר יכול להיות שאחרי כמה שנים, אנחנו מגיעים למצב שמתחילים להרגיש שיש לנו כוח משותף והוא מתייחס אלינו רק לגוש אחד, לגוף אחד ורק בצורה כזאת הוא רואה אותנו. וגם אנחנו מתחילים אם כך כלפיו להתייצב.

שאלה: מה התפקיד של העולמות בהתאמת האדם לאינסוף?

העולמות לאינסוף קודם כל אני לא חושב שאפשר לדבר כך, אינסוף זה שורש של כולם, הוא לא מושג, חוץ מזה שהוא מושג כאינסוף, כאין גבול, ולכן אנחנו לא יכולים לדבר עליו הרבה מפני שאנחנו לא יכולים להכניס את המושג הזה לתוך הרצונות שלנו, לתוך הגבול. אנחנו משיגים הכול רק לפי הגבול ובגבול אנחנו מתחילים להרגיש מה בין משיג למושג, מה בין האור העליון שהוא מקיף והאור הפנימי שנמצא בתוך הנשמות, לכן השאלה שלך עדיין היא צריכה בירור.

שאלה: מה נקרא שהתפילות שלנו הם רק לאינסוף?

זה נכון שאנחנו צריכים כך לכוון את עצמנו לשורש הכללי והעליון שאחד לכולם שזה אינסוף. אבל מתי אנחנו מגלים אותו, משיגים אותו זה בינתיים אנחנו לא יודעים. לכן הוא נקרא "אינסוף" שאין לנו אחיזה בזה, אין לי כלים שאני יכול להיאחז בו, להכניס אותו בתוכי, בתוך הכלים שלי ולהגיד שאני השגתי. לכן אני קורא לאיזו הרגשה שהיא בעצם בחוסר הכרה ממש אני קורא לזה אינסוף, שישנה, אבל ישנה בזה שלא מושגת.

תלמיד: אם כך אז מה התפילות שלנו לאינסוף?

כי שם זה המקור שלנו, אבל כדי להתפלל אתה לא צריך להשיג אותו, אתה רק מרגיש שזה השורש. השורש הזה כולל הכול ואני לפי הכלים שלי עדיין לא משיג אותו בשום דבר, בכלום. ולכן בשבילי הוא האינסוף.

תלמיד: אז מה אנחנו מבקשים, איך תהיה התאמה בין הבקשה לבין מה שאנחנו מקבלים מאינסוף, מה אנחנו מבקשים?

אנחנו מבקשים מהמדרגה היותר עליונה מאיתנו שהיא נקראת "בורא" שזה בוא וראה, שאליה אנחנו יכולים לעלות, אליה אנחנו יכולים להידבק כמו תינוק שנדבק לאימא שלו וממנו הוא מרגיש שמקבל את כל החיים שלו, את כל החיות.

תלמיד: איך תהיה התאמה בין הבקשה שלנו למדרגה העליונה מאיתנו שממנה אנחנו מבקשים?

המדרגה מבינינו ליותר עליונה היא מגיעה דרך הקבוצה. אתה רוצה או לא רוצה תצטרך אתה ממש לדלל את עצמך, להידבק בקבוצה, לעשות משהו שאתה מתייחס לקבוצה כמו לבורא, כי ממנה ודרכה אתה מקבל הכול, ובמידה שאתה יכול להתכלל בה, במידה הזאת אתה תתחיל להרגיש את הדברים יותר גבוהים. ובכל זאת אתה תרגיש אותם רק דרך הקבוצה, שאתה תתחיל לגלות בה עשר ספירות, ובקשר בין כל הספירות האלה, בין כל הפרטים האלה, אתה תתחיל לגלות את הקשר שלך עם מה שנמצא למעלה מהפרצוף של הקבוצה וכן הלאה.

תלמיד: מה זה אומר לדלל את עצמי בקבוצה?

שאני מוכן לשרת את כל הרצונות שלהם על מנת להיות דבוק בהם כדי להגיע לדבקות עם הכוח שנמצא למעלה מהם, עם הבורא. למעשה זו העבודה שלנו. ומה שאנחנו קראנו כאן זה עניין פילוסופי. לא רוצה להגיד ככה על חכמת הקבלה, אבל בכל זאת, אינסוף, עצמותו, אין לנו שום הרגשה באף הגדרה, בינתיים כך.

קודם אנחנו צריכים להתכלל במה שנמצא מעלינו, קרוב אלינו, שזאת הקבוצה. ומכל המעשים שלנו בקבוצה, שאנחנו משתדלים איכשהו בצורה פנימית להתקרב איתם כולנו יחד, מזה אנחנו נתחיל לתת שמות והגדרות לכל ההבחנות הרוחניות. אבל קודם כל מזה.

אנחנו צריכים לדאוג להשיג את הבורא מתוך הכלי, והכלי מגיע רק מהחיבור, רק מהתיקון של הכלי דאדם הראשון.

שאלה: יש לנו אינסוף בכל מצב מכיוון שהוא מגיע בצורה שאינה בנויה עד הסוף, ואנחנו במאמצים שלנו כאילו מסיימים את הבנייה של המצב, משיגים את החלק הקטן שלנו. האם אנחנו יכולים להתפלל לאינסוף בכל מצב שמגיע לנו?

כן, אנחנו יכולים. השאלה, אם אנחנו עושים את זה? אבל כל הזמן אנחנו יכולים להיות בתפילה. וכל התפילות שלנו, רוצים או לא רוצים, עולות לאינסוף כי זה המקור שלנו. אבל השאלה עד כמה אנחנו מכוונים את עצמנו לזה? אז בינתיים לא, מספיק לנו פשוט לעליון, לבורא. בכל זאת אנחנו מתפללים למשהו שנמצא לפנינו.

שאלה: איך לפרוץ את גבולות האינסוף בתוכנו?

זה שאתה משתדל לפרוץ את המחיצה שיש בין הלב שלך ללב של החבר, כך בעצם אתה לומד איך לפרוץ את הגבולות. כל הגבולות הם בין הרצון האינדבידואליסטי שלך, האגואיסטי, לבין הרצון של החבר.

שאלה: אנחנו משיגים את העליון בהתאם להשתוות הצורה עימו, כלומר בהתאם לתיקון שלנו. אבל אם אנחנו לא משיגים את עצמותו האם זה אומר שאנחנו לא נהיה מתוקנים לחלוטין?

אני לא רוצה לדבר על הדברים האלה, הם כל כך גבוהים ובלתי מציאותיים. אתם חושבים שעם השכל שלכם עכשיו אתם יכולים לחקור מציאות כזאת. אין על מה לדבר, זה למעלה מהתפיסה שלנו. מה שאין בתפיסה, אף פעם לא מורגש, אין לנו על מה לדבר. הקבלה מדברת רק מתוך מה שמשיגים. מקובלים מספרים לך, אבל זה לא אומר שאנחנו יכולים על זה לדבר ולהתווכח, לחקור.

תלמיד: למה לחבר את המילה עצמותו?

עצמותו זה שהוא נמצא בפני עצמו. ולא שייך לאיזו השגה של התחתונים. אז אנחנו משיגים כנראה שישנו שורש עליון שבו ישנו מושג כזה "עצמותו", הוא בפני עצמו, לעצמו, ואנחנו את זה לא משיגים. כמו נגיד ילד שיכול להסתכל על אבא ולהגיד "זה שייך לי וזה שייך לאבא", אז מה ששייך לאבא אפשר להגיד, זה עצמותו.

תלמיד: אז המילה הזאת שייכת או מתחברת רק עם האינסוף, עם הבורא?

גם אינסוף וגם בורא וגם עצמותו אלה הכול מושגים שונים, אחרת לא היו שמות שונים. ולכן אני לא כל כך רוצה עכשיו להתפלפל בזה כי זה רק ייתן לנו בלבול.

(סוף השיעור)