שיעור בוקר 16.12.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 136

הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות ה'

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם". עמ' 136, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות" , אות ה'.

אות ה'

"ובזה תבין מש"כ בזוהר דבחבורא דא יפקון בני ישראל מגלותא, וכן עוד בהרבה מקומות, שאך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה, וכן אמרו ז"ל המאור שבה מחזירו למוטב, ודקדקו זה בכונה גדולה להורותינו דרק המאור שבתוכיותה, כתפוחי זהב במשכיות כסף בה צרור זו הסגולה, להחזיר האדם למוטב, דהן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכונה, שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה, והגם ששלימות הדעת מקוה לנו, בביאת משיח צדקינו, אמנם כתיב יהיב חכמתא לחכימין וכו' ואומר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, וע"כ להתפשטות גדול של חכמת האמת בקרב העם, אנו צריכין מקודם, באופן שנהיה ראוים לקבל התועלת ממשיח צדקינו, ולפיכך תלוים המה התפשטות החכמה וביאת משיח צדקנו זה בזה, והבן היטב.

וכיון שכן הרי אנו מחויבים לקבוע מדרשות ולחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החכמה במרחבי האומה, ולא היה כן בזמן הקודם מפני היראה מתערובת תלמידים שאינם מהוגנים, כמו שהארכנו לעיל, וממילא היה זה לעיקר הסיבה של אריכת הגלות בעוה"ר עד היום הזה, והיינו שאמרו חז"ל אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, היינו שכולם יהיה פרושים מרדיפה אחר התאוה והכבוד, שאז יהיה אפשר לקבוע מדרשות ברבים, להכינם לביאת מב"ד כנ"ל. או בדור שכולו חייב דהיינו בדור כזה, שפני הדור הוא כפני הכלב, ויראי חטא ימאסו, וחכמת סופרים תסרח בהם וכו', אשר אז לאידך גיסא, יהיה אפשר להסיר השמירה היתירה, וכל הנשאר בבית יעקב ולבו דופק להשגת החכמה והתכלית, קדוש יאמר לו ויבוא וילמוד כי אין עוד חשד ופחד, פן ואולי לא ישאר עומד על מדותיו ויצא ויסחור אותה בשוק, כי כבר אפס קונה מההמון כולו, וכבר החכמה מאוסה בעיניהם באופן שאין להשיג תמורתה, לא תאוה ולא כבוד, ולפיכך כל הרוצה לכנוס יבוא ויכנוס, וישוטטו רבים ויתרבה הדעת בכל אותם הכדאים לה, ובזה נזכה בקרוב לביאת משיח צדקינו ופדות נפשינו בב"א.

ועפ"י הדברים האלה, הסרתי מעלי טענה גדולה, בזה שהרהבתי מכל הקודמים אותי, ובאתי בספרי [פנים מאירות ומסבירות] זה, בגילוי יסודות החכמה שדרכן לכסות, שעד הנה לא עבר בה אדם עוד, דהיינו מהות העשר ספירות לכל משפטיהם, בישר וחוזר, ופנימי ומקיף, וסוד ההכאה, וסוד ההזדככות אשר המחברים שקדמוני, בכונה פזרו הדברים הנה והנה, וברמיזות דקות, באופן שידו של אדם אינו ראוי לקבץ אותם אשר אנכי באורו יתברך שהופיע עלי, ובעזרת רבותי קבצתי אותם, וגליתי הדברים די באר, ובצביונם הרוחני, למעלה מן המקום ולמעלה מהזמן. והיו יכולים לבוא עלי בטענה גדולה, ממה נפשך, אם אין פה נוספות על רבותי, א"כ האר"י ז"ל ורח"ו ז"ל, בעצמם והמחברים האמיתיים מפרשי דבריהם, היו יכולים לגלות ולבאר הדברים בביאור גלוי, כמו שעשיתי אנכי, ואם נפשך לאמר שלפניהם היה גלוי, א"כ מי הוא המחבר הזה, אשר ודאי, זכות גדול היה לו להיות עפר ואפר תחת כפות רגליהם ז"ל, לומר שנחלתו שפרה לו ה' יותר מנחלתם. אמנם כן, לא הוספתי על רבותי, ולא באתי בחדשות כמו שתראה במראה המקומות, ע"י החיבור, שכל דברי כבר רשום וכתוב, בשמנה שערים, ובעה"ח, ומבוא שערים, מהאר"י ז"ל, ולא הוספתי עליהם אף מלה אחת, אלא המה כיונו לכסות הדברים, וע"כ פזרו אותם אחת הנה ואחת הנה, והוא מפני שדורם לא היה עוד כולו חייב, והיו צריכים לשמירה יתירה, כנ"ל, משא"כ אנו שבעוה"ר נתקיימה בנו כל דברי רז"ל האמורים מראש לעקבתא דמשיחא, שבדור כזה שוב אין פחד מלגלות חכמה, כמו שהארכנו לעיל, וע"כ דברי מגולים ומסודרים."

אני חושב שמובן מה שבעל הסולם כותב. זה זמננו, ככה זה, אין כל כך מה להוסיף.

שאלה: למה אין פחד לגלות את החכמה?

למי היא תגלה?

תלמיד: אני רואה עכשיו מלא מקובלים כביכול שמשתמשים בדברים מחכמת הקבלה, בכל מיני גימטריות, גם כדי להרשים את החיצוניים וגם כדי למשוך אנשים, וזה גורם לעוד יותר פילוג. אם פעם התלמיד היה צריך לעבור שבע חכמת בשביל להתקבל ללימוד חכמת הקבלה, אז היום יש בכל מקום כל מיני אנשים שמדברים בשם הקבלה.

בסדר, לפני הבירור תמיד צריך להיות בלבול, ואחר כך בא האור מלמעלה ומברר את הדברים לבני אדם.

תלמיד: אני מבין את זה, אבל השאלה אם כבר באמת יש צורך לפתוח את החכמה ולמשוך עוד ניצוצות.

תשאיר את זה לבורא להחליט מתי כן ומתי לא. אנחנו נחכה בסבלנות, מתי שיהיה לו רצון, צורך, החלטה ופעולה, אנחנו נדע על זה.

כל דור ודור חושב שזה מגיע לו. למה מגיע? צריכים להסכים עם מה שנעשה מלמעלה, לעשות מה שאפשר ומה שמקבלים, מקבלים.

שאלה: ספר הזוהר זה בעצם פירוש לספר תורה. מה עשו רשב"י וכל מי שהיה איתו כדי לגלות את החכמה לעולם, מה הם הוסיפו?

אני לא יודע. נראה לי שיש פער גדול בין מה שכתוב בתורה ובין מה שכתוב בספר הזוהר. אי אפשר להגיד שספר הזוהר הוא פירוש על התורה. אנחנו לא מבינים גם בזה וגם בזה, לכן אני לא יודע איך להתייחס לזה.

תלמיד: בעל הסולם כותב שאנחנו צריכים להיכנס לחכמה, לעשר ספירות, להיכנס לכלי הזה. איך אנחנו בכלל יכולים להיות ראויים לעבודה הזאת?

כנראה שכן נהיה פעם ראויים. אם ירצה ה', אז נהיה ראויים, בינתיים אנחנו כסילים.

שאלה: האם הפחד לגלות את החכמה הוא פחד לגלות לאנשים שאין להם נקודה שבלב, או פחד לגלות לאלה שיש להם כי עוד לא היתה בשלות לפתח את כל השיטה?

גם וגם.

שאלה: כלפי מי בעל הסולם מתנצל, מסביר שהוא לא מוסיף ולו מילה אחת על המקובלים הקודמים כמו האר"י וכולי. למי הוא מרגיש שהוא צריך לתת הסבר, הלוא הוא כתב דברי אמת שאין עליהם חולקים בקרב לומדי הקבלה?

דווקא חולקים עליו הרבה מכל מיני צורות וזוויות, אבל באמת כמו שהוא מבין הוא לא הוסיף כלום.

תלמיד: אז למה הוא כביכול מרגיש צורך לתת סוג של התנצלות, הסבר?

הוא רוצה להסביר לאלה שירצו לקום ולהגיד עליו משהו, שלדעתו הוא לא הוסיף שום דבר.

תלמיד: היו בדורו כאלו שבאו אליו במין סוג של טענה "למה פירשת, למה הוספת"?

בטח. היו כאלה שבאו למקום הקבורה שלו ואז יורקים ודורכים על המקום, ומה לא.

תלמיד: היו עולים למקום קבורתו?

כן. היו גם אנשים שלא יכלו לסבול בכלל שהאדם הזה חי וגמר את החיים שלו כמו שגמר, בתור רב בחלק מירושלים שיש לו קצת תלמידים, וכשתלמידיו בנו לו גג מעל הקבר, הם רצו להרוס אותו והיה רעש גדול.

תלמיד: בהקדמה שבעל הסולם כתב לכתבים שלו אנחנו רואים שהוא קיבל כל מיני הרשאות, המלצות, רשות לכתוב. למה כל כך הייתה נחוצה לו הגושפנקה של האחרים?

זה לא בגלל שמו, זה בגלל הכתבים שלו, הוא רצה שהם יתפרסמו בכל העולם, בכל עם ישראל.

תלמיד: לכן הוא היה צריך את ההרשאה הזאת?

כן, ודאי.

תלמיד: בלי ספק הוא היה אדם גדול שסבל לא מעט כפי שאנחנו לומדים.

כן. אבל כרגיל באותו דור לא היו הרבה אנשים שהכירו בגדלותו.

שאלה: במה תלוי הצורך של העולם בחכמת הקבלה?

כמו שבעל הסולם כותב, אך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה אנחנו נזכה לביאת משיח צדקינו במהרה בימנו, אמן.

תלמיד: זה מצידנו, מצד התפשטות חכמת הקבלה.

כן.

תלמיד: אבל מצד המקבל, מצד העולם, במה תלוי שיהיה להם צורך כזה פתאום לחכמה?

יבוא הזמן ואנשים ירגישו שיש להם ריקנות איומה שמאיימת על הקיום שלהם, על החיים שלהם, על ההמשך שלהם, ואז הם ירצו לדעת מה הם החיים שלנו, פשוט כך, ואז הם יבינו על מה הוא כתב.

תלמיד: מה מצב הריקנות היום בעולם?

היום מצב הריקנות מכוסה בשנאה הדדית בין כולם לכולם, במיוחד כלפי ישראל ודאי, אבל זה עוד לא הסוף.

תלמיד: השנאה מספקת את האדם, מכסה על הריקנות שלו?

כן. השנאה מאוד ממלאת, היא ממש ממלאת את האדם.

תלמיד: כל עוד יצר הרע חוגג, איך נגיע לריקנות, למה שאדם יזנח את השנאה?

לא, הוא לא יזנח את השנאה, פשוט יעבור הזמן.

תלמיד: ומה יקרה לשנאה?

השנאה תעלם.

תלמיד: איך היא תעלם, הרי כל עוד לא נממש את התפקיד השנאה תגדל?

לא, הזמן יעשה את שלו.

תלמיד: מה יקרה במשך הזמן?

במשך הזמן השנאה תעלם ולא נוכל לקבל איזשהו מילוי משנאה.

תלמיד: למה האדם לא יקבל מילוי משנאה, מה יקרה, מה המעבר הזה?

אתה מבין שזה לא תלוי בנו, פשוט הזמן יעשה את שלו, ואנחנו לא נוכל למלא את עצמנו בשנאה זה אל זה וכולם לכולם.

תלמיד: בחמישים השנים האחרונות הייתה איזו התעוררות גדולה לחכמת הקבלה לעומת כל אלפי השנים?

כן.

תלמיד: האם אתה מרגיש שהרוח הזאת תלך ותגדל ואנשים ירצו את החכמה הזאת או שהיא דווקא תלך ותרד?

כן ולא, יהיו גלים. אני גם לא חושב שזו ממש נטייה לחכמת הקבלה, אלא לכל המיסטיקות, לכל מיני דברים מסביב זה, ולכן אני לא חושב שהתיאבון לחכמת הקבלה גדל ומתגלה.

שאלה: באיזה גל אנחנו נמצאים עכשיו?

אנחנו נמצאים עכשיו בירידה כללית שבה כל העולם צריך לגלות עד כמה הוא נמצא באפס. שאין לנו שום יד ורגל ודאי באמת, שאנחנו לא יכולים להינצל מריקנות, ממכות. אני מאוד מקווה שזה יעבור מהר, אבל בינתיים לא רואים לזה סוף, אלא ההיפך, כל יום ויום יש עוד ועוד נפילה באנושות.

תלמיד: האם כנגד הנפילה אנחנו נראה עוד ועוד אנשים שמתעוררים, ושואלים?

לא.

תלמיד: למה?

כי עדיין אף אחד לא זקוק לחכמת הקבלה, אף אחד. זה גדל, זה יגדל בתוכם, אבל בינתיים אין.

תלמיד: אני כאילו מחפש את התלות, זאת אומרת האם ככל שיש יותר ריקנות, כך יש יותר שאלות על משמעות החיים, או שאין קשר?

אין קשר. הקופים שקופצים על העצים, יש להם הרגשת הריקנות?

תלמיד: לא.

הם חכמים, אבל לדרגה שלהם.

תלמיד: אבל עדיין, אני משער שאם לקוף אין אוכל הוא יעשה מאמצים לחפש, הוא יזיז את עצמו למקום אחר.

כן, הוא ייקח איזה מקל, ויתחיל לעשות איתו משהו עד שהוא יגיע למשהו, אתה צודק.

תלמיד: איפה נמצאת ישראל בתוך כל הריקנות הזאת ביחס לעולם?

אני חושב שאנחנו נמצאים על הכוונת של כל העולם, וכולם מגיעים לשנוא אותנו. ואם לא נגלה את מקור השנאה גם לעצמנו גם לזולת, המצב שלנו עוד הרבה זמן לא יהיה יותר טוב.

תלמיד: אמרת שהשנאה באופן כללי מספקת את האדם, ממלאה אותו.

יחסית, ותלוי באיזה מצבים.

תלמיד: העולם מלא בשנאה כלפינו, כלפי ישראל. זה ממלא אותו, מכסה על הריקנות שלו, ומה ממלא את ישראל, גם שנאה?

לישראל אין לאן לברוח, ואין לו מה לעשות, הוא לא יודע איך לסדר את עצמו. תן לו איזה מקום בקוטב, והאנשים יברחו לשם.

תלמיד: העם שורד, העם מצליח לשרוד אלפי שנים.

כן.

תלמיד: אז מאיפה תבוא השאלה הזאת, הצורך בקבלה, הצורך במילוי?

עדיין לא רואים את זה, זה צריך להגיע מאין ברירה, מזה שאין מקום שבו אנחנו יכולים להרגיש את עצמנו ברגע הבא.

תלמיד: אז כל עוד יש לנו מדינה, ואנחנו יכולים לשרוד, לא תהיה שאלה על משמעות החיים?

אין שאלה. אפילו בעל הסולם כיבד את המדינה, וברך אותה, על סכין השבת שלו היה כתוב "מדינת ישראל".

תלמיד: אז איך בתנאים האלה, כשיש לנו מדינה אפשר לעורר שאלה כזאת, ולהתקדם אל חכמת הקבלה? זה כאילו נוגד, כי יש לנו תנאים.

יהיו עוד זמנים אחרים, והם יעברו ביניהם וביניהם.

שאלה: אפשר לזרז את הזמן שעובר?

רק על ידי הקשר בינינו, ותפילה.

תלמיד: איך הקשר בינינו מזרז את הזמנים?

כי אנחנו בונים כלים שדומים לכלים של גמר התיקון.

תלמיד: אבל זה אנחנו, זו נישה של נקודות שבלב שהתאספו סביב מורה.

זה לא חשוב בכלל, יש גיבור בכמות, ויש גיבור באיכות. על פני כל הריקנות שבעולם, וכלפי מהות החיים, אנחנו גיבורים.

תלמיד: וכשאנחנו נעשה את העבודה הנכונה, בקצב הנכון, הזמנים האלה, המצבים שיעברו עלינו פשוט יעברו מהר יותר?

הם יעברו מהר, כן, הם יקפצו.

תלמיד: אז זאת בעצם ההפצה הנכונה?

כן.

שאלה: לפני הקבלה, בעניין של היהדות. היהדות קיימת כבר קרוב ל 4000 שנה, ואנחנו פה במדינה רק 75 שנה. יש הרגשה שאנחנו מנותקים מהיהדות שלנו, מהזהות שלנו, אני לא מדבר על חכמת הקבלה, אלא על הזהות היהודית. מדוע זה ככה?

מדוע זה ככה? ההיסטוריה שלנו תפרה לנו את המצב הזה.

תלמיד: אם מסתכלים בצורה פשוטה אחורה, רואים מה עברנו. נניח אני מסתכל על החיים שלי, אני רואה שנכשלתי במשהו, קרה לי משהו, ולהבא אני לומד. אבל העם שלנו עבר דברים נוראים, השמדות, חורבן ועוד חורבן, אתה רואה את כל מה שקרה, ואת התוצאות הנוראיות שלו, וכאילו לא רואים את זה, כאילו יש איזה נתק.

אתה צודק, לא רואים, אין לנו זיכרון, אין לנו זיכרון היסטורי, אין לנו במה להיאחז.

תלמיד: למה זה ככה? אני מדבר הרבה פעמים עם אנשים, וכשהם מסתכלים אחורה הם לוקחים רק את השנים שבאנו למדינה, הם לא מסתכלים מעבר לזה. וכשאתה אומר להם תפתחו את הפרספקטיבה, העם שלנו הוא לא בן 75 שנה, אלא הרבה יותר, תסתכלו מה קרה כאן, ומה קרה כאן. אין מה להתפלא שקורה לנו מה שקורה לנו. אבל כאילו באופן אוטומטי יש מין בלוק שחוסם לנו את הראייה. האם הבלוק הזה יפתח?

בינתיים הבלוק הזה לא כל כך רוצה להיפתח, כי אנחנו לא מעוניינים להעביר את ההיסטוריה, את הרגשות האלה לצאצאים שלנו. אנו לא רוצים שהם ידעו ויסבלו.

תלמיד: כי הדבר הזה של להיות יהודי בתת מודע שלנו קשור בסבל?

כן, ולא בתת מודע, אלא ממש במודע שלנו.

תלמיד: אבל גם כשניסינו לברוח מזה, להסתיר את זה, זה כל פעם בא לנו בפרצוף מחדש.

נכון.

תלמיד: אז למה אני עדיין מסתיר משהו, אני חוטף על זה מכות, ועוד פעם אני אסתיר אותו? מתי אני כבר אגיד לעצמי "די, מספיק, זה מי שאני".

כי בינתיים, ביני לביני אנחנו מצליחים. מי בעולם לא מכיר את היהודים? מי לא מדבר עליהם רע? לא חשוב, אבל אנחנו קיימים. הכוח הקיומי שלנו מאוד חזק.

תלמיד: כן, אתה קיים, אבל לא צריך ללכת הרבה אחורה, אתה רואה שכל פעם שרצית לברוח מהדבר הזה, לא הצלחת, לא נתנו לך. למה עכשיו אנחנו לא רואים מה קורה, ולא יודעים לקשור את זה לאותה נקודה?

תשאל את עצמך.

תלמיד: אני לא מצליח להבין, ולכן אני שואל.

אנחנו לא רוצים להתחייב כלפי הבורא, אלא רוצים לצאת מהמקום הצר שאליו הוא הכניס אותנו, והכין בשבילנו.

תלמיד: ועכשיו הוא לאט לאט יפעיל לחץ ויסגור עלינו? נניח כמו שאנחנו הגענו לחכמת הקבלה, הרי אף אחד לא הגיע בגלל שטוב לו, אלא מתוך לחצים, ומתוך שהרגיש שהוא לא מקבל מילוי.

כן.

תלמיד: אז זה מה שלאט לאט יקרה לעם שלנו, שהוא יתחיל להרגיש את הלחץ הפנימי הזה?

העם לא יכול בצורה כזאת להגיע לחכמת הקבלה.

שאלה: לא לקבלה, ליהדות. אני מדבר קודם על היהדות.

ליהדות עוד פחות. לא, אני חושב שזה יהיה רק על ידי כוח עליון, כשלכל אחד יפתחו עיניו בראשו, והוא יבין לאן הוא צריך להסתובב, ולמה להתקרב.

זה טוב שאנחנו מדברים על זה, ואתם שומעים, מבינים, או לא מבינים את השאלות האלו.

שאלה: נראה שיש שני אויבים. יש אויב שזורק עלינו טילים, ויש אויב יותר פנימי, יותר שקט, יותר אכזרי.

זה שזורק עלינו טילים הוא לא אויב, הוא ממלא מקום.

תלמיד: כן. הוא כוח שמחבר אותנו. והאויב היותר פנימי, המתייוונים, אותם יהודים כל כך אכזריים, שקטים, שחותרים מלמטה. בדיוק סיימנו את חנוכה, מה התפילה לאותם המתייוונים, לאותם כוחות אכזריים וגדולים?

אנחנו צריכים להתפלל לבורא שהכוחות האלה פשוט ייעלמו מהעולם. ייעלמו מהעולם ואינם. אני לא יודע, כשאני שוקע בכל המקראות שלנו, בכל הסיפורים, אני לא רואה שום כוח הצלה חוץ מהעליון שצריך להתעורר, ולהוציא אותנו מהביצה הזאת.

זה כל כך עמוק בתוך כל האנושות. זה כל כך מלא שנאה, דחייה מכל העמים שאני לא יודע מה קורה, ומה יכול להיות כאן. מצד אחד, אנחנו רואים שאנחנו לא יורדים מדור לדור בחכמה, בהשתתפות עם כל העולם, עם העמים, עם המציאות.

אבל מצד שני, אנחנו צריכים בכל זאת לראות איך אנחנו עולים, ומוציאים ממש את כל העולם הזה מהטינופת שבה הוא נמצא, ואנחנו עימו. כביכול, יש לנו איזה כוח להציל את עצמנו, וגם להוציא אותם.

שאלה: לגבי הצורך בחכמת הקבלה. זה משהו שקיים במציאות? זאת אומרת, אדם יהיה חייב להגיע לצורך לחכמת הקבלה באיזשהו שלב בהתפתחות שלו?

אני חושב שחוץ מחכמת הקבלה לא יישאר לאנושות שום דבר. מה צריכה האנושות כדי להינצל ולהידבק בכוח עליון? רק את חכמת הקבלה. למה היא צריכה להידבק בכוח העליון? כי אחרת אין לה זכות קיום.

בשביל מה שהיא תתקיים בצורה כזאת, כמו עכשיו? אנחנו יותר גרועים מחיות. לכן נראה לי שחכמת הקבלה בעצמה נצחית כמו המקור שלה. וודאי שאנחנו עוד לא נוגעים בה, אבל בכל זאת, נצטרך לגלות, ונצטרך להגיע אליה.

תלמיד: מה יביא את ההמונים, את המסות לצורך בחכמת הקבלה?

השאלה על מהות החיים, השאלה בשביל מה חיים?

תלמיד: אבל זה משהו מאוד אישי שהאדם עובר עם עצמו כדי להגיע בכלל לכזאת שאלה.

כן. יבוא הזמן, וממש בקרוב שאנשים ישאלו את עצמם, לא ידעו איך לענות, וייכנסו לסבל גדול, לייאוש גדול, ומתוך זה יצעקו לבורא.

תלמיד: כלומר לכל אחד באנושות יש מסלול שבסופו הוא יגיע לשאלה על מהות החיים, כי הוא רוצה להגיע לקשר עם הבורא, והוא יהיה חייב לעבור בחכמת הקבלה.

כן.

תלמיד: וכולם חייבים לעבור במסלול הזה.

כולם. אני לא רואה שום מנוס, שום דרך אחרת. אלא דרך חכמת הקבלה להכיר את הכוח האחד הזה, לחייב אותו לטפל בנו, כי הוא רוצה את התפילה הזאת, וכך נינצל מכל הצרות.

שאלה: האם יש עוד צורות לקבל את תכונת ההשפעה, את השגת הבורא, חוץ מללמוד? בללמוד אני מתכוון לשבת מול הספר.

לשבת מול הספר אנחנו לא צריכים, אנחנו צריכים לעבוד יותר בחיבור.

תלמיד: אנחנו לומדים חמש, שש שעות ביום לפחות, אז מי הם שלא צריכים, אנשים אחרים?

בכלל.

תלמיד: גם אנחנו לא צריכים?

כן. אנחנו צריכים רק להגדיל את החיבור בינינו.

תלמיד: זו הרגשה.

כדי שנצטרך את הבורא.

תלמיד: כן, אבל כתוצאה ממה ההרגשה הזאת תבוא? החיים בעולם הזה נתנו לנו גוף, עולם חיצוני, מה עושים בחיצוניות כדי שתבוא כזאת הרגשה? עד היום הבנתי שצריך ללמוד, כך כתבו לנו, ואנחנו לומדים הרבה שנים.

הם כותבים על זה, הם כותבים איך ללמוד, מה ללמוד.

תלמיד: עכשיו אתה אומר שיש צורה אחרת, איזו צורה?

בפועל, להיות יותר מחוברים זה אל זה. זה פי כמה וכמה עוזר לנו לפתוח יותר את הלב.

תלמיד: מה זה בפועל, האם לעשות סעודות, משחקים?

כל אחד יראה לחברו עד כמה ליבו פתוח אליו.

תלמיד: מתי נתחיל את זה?

מרגע זה והלאה.

תלמיד: ומה עם לימוד?

לימוד צריך רק כדי לקרב בין בני אדם אולי במשהו. אני לא חושב שלימוד עושה תיקון, ההיפך, הלימוד עושה אפילו פירוד.

תלמיד: מה עם מה שכתוב באות קנ"ה, שבלימוד אנחנו מעוררים כל מיני מצבים שאנחנו לא מכירים אבל יש שם כוחות?

אתה צודק, כתוב כך באות קנ"ה בהקדמה לתלמוד עשר הספירות, אבל אני לא חושב שהלימוד הוא אותו מנוע שיביא אותנו קדימה. אלא רק יחסים ישרים, פשוטים בינינו, הם יביאו אותנו לקרבה. אנשים לא ירצו להבין יותר מזה.

שאלה: האם גם מהדתות האנושות תתייאש?

אני לא חושב שיש בדתות משהו חוץ משהן מספקות לאנושות מדרגות בחברה האנושית.

תלמיד: כנגד אותה ריקנות שתתעורר בעולם, שאלה על משמעות החיים, האם הדתות לא יתחזקו יותר?

לא. הדתות מספקות לאנושות מנגנון חברתי, לא יותר מזה.

שאלה: אני מנסה להבין מה אנחנו עושים עם המילה "חיבור". אני מבין שזאת הרגשה, כמו אהבה, אני מבין מה זאת אהבה, אני גם מבין שצריך לעשות לא מעט פעולות כדי שתתהווה ההרגשה הזאת. אנחנו כל הזמן אומרים שהחיבור הוא תוצאה, מתי נדבר על אמצעי? מה עם תרגילים, מעשים? אני גם מבין שזה על ידי תפילה, אבל גם תפילה היא תוצאה מהעבודה שלי, אני לא יכול ללחוץ על כפתור ולהתפלל.

איזה חיסרון צריך להיות כדי שתרצה להיות בחיבור, בהשפעה, בהדדיות? בינתיים אנחנו רואים שדווקא החיסרון להתנתקות הוא יותר גדול מהחיסרון לחיבור.

תלמיד: האם בקבוצה או בעם?

בקבוצה, בעם, בכל דבר. אנחנו צריכים לחשוב על זה טוב.

שאלה: אמרת שאנחנו לא רוצים להתחייב לבורא לצאת מהמקום הצר שהוא הכניס אותנו. למה אנחנו לא רוצים להתחייב לבורא?

תשאל את עצמך. אני צריך להתחייב לבורא בזה שאני אעבוד רק למען הזולת ולא בשום צורה לעצמי. האם זה אפשרי? האם אני יכול לעשות זאת? אני לא מגלה שאני יכול. לרגע קט כן, אבל לכולם, בצורה בלתי מוגבלת, איך אפשר? זה כבר טבע אחר, ההיפך מהטבע שלנו.

תלמיד: לזה צריך להגיע.

כן.

(סוף השיעור)