שיעור הקבלה היומי17 יוני 2021(בוקר)
שיעור בוקר 17.06.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ללכת בהתגברות - קטעים נבחרים מהמקורות
קריין: שיעור בנושא ללכת בהתגברות, קטעים נבחרים מהמקורות בנושא, מקטע מס' 10.
קודם כל אני שמח מאוד שאנחנו בקשר, הנושא, כמו שאני חושב וכבר שמעתם והבנתם, הוא הנושא החשוב ביותר, כי בעצם זה המרכז של כל היגיעה שלנו, העבודה שלנו, התוצאות שאנחנו רוצים לקבל מהעבודה שלנו, בכלל מהחיים שלנו, הכול בסופו של דבר מרוכז בפועל במה שאנחנו עכשיו לומדים.
זאת אומרת העבודה שלנו ביגיעה, בהתגברות, היא לא סתם התגברות אלא שאנחנו מתחברים לבורא על פני ההפרעות שהוא בעצמו קובע. ולכן כל אחד ואחד צריך לראות בכל רגע ורגע שההפרעות האלה מכוונות אותו, כל אחד, בצורה שהוא מרגיש באופן, בעוצמה שמרגיש, שכל ההפרעות האלה הן ממש עזר כנגדו.
אומנם אנחנו קוראים בדרך כלל להפרעות האלה "יצר הרע", אבל קוראים לו "יצר הרע" מפני שכך הוא נראה לנו, אבל באמת בלעדיו אי אפשר, זה מלאך, זאת אומרת כוח שהבורא ברא במיוחד, וחוץ מזה לא היה צריך לברוא שום דבר, אלא משהו שיהיה נגדו ושיראה לאדם באיזה מצב הוא נמצא לעומת דבקות בבורא, שזאת המטרה. זאת אומרת היצר הרע, אם אנחנו מתייחסים אליו נכון כמו ליצר הרע, אנחנו בעצם יכולים לכוון את עצמנו על ידו למטרה, למטרת הבריאה, לבורא, עד גמר התיקון.
זאת אומרת מי עוזר לנו לצאת ממצרים? פרעה. כמו שכתוב, מי עזר לנו לברוח ממצרים, פרעה. מי כיוון אותנו לאבינו שבשמים? פרעה, קראנו על זה פסוקים כאלו, וכאן אנחנו צריכים להבין את זה יותר ויותר ולא רק להבין אלא לאתר אותם, להרגיש אותם, כך שנעבוד איתם.
ולכן טוב אם אנחנו במשך הזמן, כל רגע ורגע נשתדל להיות בחיים שלנו וגם יחד עם זה, במקביל, למעלה מזה, לחשוב שהחיים האלה לא מנתקים אותנו מהבורא, שהם סך הכול נשלחים מהכוח העליון כדי שאנחנו על פני כל ההפרעות האלו ניצור קשר עם הבורא כך שכל הפרעה והפרעה תראה לנו עד כמה ואיפה אנחנו עוד לא קשורים לבורא, עוד לא דבוקים בו, ולכן כך אנחנו נשמח בכל רגע ורגע שיש לנו הזדמנות עוד יותר להידבק, עוד יותר להתקרב לכוח עליון, עד הדבקות השלמה שזה גמר התיקון שלנו, זה בעצם הכול.
לכן הפסוקים שאנחנו אספנו כאן בשיעור הזה, ללכת בהתגברות, עבודה על התגברות, אלה פסוקים הכי חשובים, ואחר כך אנחנו נראה. נתחיל לקרוא זוהר וכל מיני דברים, אז נתחיל להבין שכל חכמת הקבלה מדברת רק על זה, לא יותר, איך אנחנו מגיעים לדבקות בבורא עם כל ההפרעות, בעזרת כל ההפרעות. לכן זה נקרא "עזר כנגדו", ואומנם הוא נגדו אבל דווקא בצורה כזאת הוא עזר, כך כתוב על יצר הרע, וכך נלך קדימה,
העבודה שלנו היא בעצם רק כל הזמן בהתמדה להיות בזה, וכאן אנחנו כבר מגיעים להכרחיות התנאים ש"איש את רעהו, יעזרו"1, ואנחנו צריכים לחזק זה את זה, לתמוך זה בזה, לא לתת ליפול לתוך ההפרעה ולחיות רק בתוך ההפרעה מנותק מהמקור שלה, אלא שתמיד אנחנו נאתר כל דבר שאנחנו מרגישים שעובר בנו שהוא קשור לבורא, ובא ממנו. ואנחנו צריכים על ידי התקשרות אליו כל פעם יותר ויותר, באופנים שונים שההפרעה קובעת, לראות שאלה לא הפרעות ולא מניעות, אלא דווקא ההיפך. כמו שרב"ש כותב "כל המניעות בעבודה", שקראנו בפסוק הן רק התקרבות והתקדמות שלנו מצד הבורא. זה מה שאפשר עוד להוסיף לקטעים האלה, לשיעור הזה. אני ממליץ מאוד לחזור על כל הפסוקים האלו יותר ויותר פעמים, וכך אנחנו נדע יותר מה קורה איתנו, באיזו צורה אנחנו נמצאים.
ואנחנו נתחיל לראות את החיים שלנו, כולנו, בצורה כזאת שכולנו נמצאים רק בהפרעות כדי להידבק בבורא, אין יותר, כוח הנגד כביכול שהבורא ברא בכוונה בשבירת מערכת אדם הראשון, וכוח הבעד שאנחנו מבקשים מהבורא, על ידי החברים כי יש לנו תפילת רבים, שהיא מועילה כאן בלבד, ואז אנחנו משתדלים לאתר בכל מצב את הסיבה שלו, שזה נשלח מהבורא בלבד, וכתוצאה מזה בכל מצב ומצב לגרום ליצירת הכוח העליון שעוזר לנו לאחוז נכון במצב הזה כהפרעה וההפרעה הזאת מקרבת אותנו לבורא, כי אנחנו צריכים אותו יותר. ואז יוצא שאנחנו כך הופכים את החושך לאור, ומר למתוק וכך מתקדמים. וודאי שזה מאוד חשוב לנו, "איש את רעהו יעזורו". יש לנו דוגמאות מחברים. יש לנו חיזוק. יש לנו גם אווירה שאנחנו מייצבים, אווירה גשמית ואווירה רוחנית. וכך נתקדם.
שאלה: איך אנחנו יכולים להרגיש שיותר קל לנו ולא יותר כבדות כל הזמן?
תרשום לפניך, קודם כול, אם אתה שומע שזה מגיע מהבורא, אתה צריך לתאר שמה שאתה מרגיש ומה שאתה חושב במוח ובלב, יש לנו רק שני מקורות, מוח ולב, אז מה שאני מרגיש בלב ומה שאני חושב במוח, בראש, מגיע מהבורא. "אין עוד מלבדו". עכשיו, מה שאני מרגיש מקרב אותי לבורא, זה מזכיר לי את המצב שאני נמצא בו והוא קובע או שהוא דוחה אותי? אז יש כאן שניים, זה מעין ריקוד. פעם הוא עושה צעד כלפיי ופעם אני צריך לעשות צעד כלפיו. וכך אנחנו יותר ויותר מתקרבים, ומבינים ומתקשרים זה עם זה.
יש לי כאן הרבה עבודה עם הקבוצה, כי על ידי זה שאני נמצא בקשר עם הבורא דרך הקבוצה אני מתחיל לסגור את כל העולם, את כל התנאים, כל מערכת אדם הראשון שבכוונה בנויה כך ואין לה שום דבר שנבנה סתם. אין הפרעות, אין מניעות, אין עיכובים, אלא הכול בנוי בצורה כזאת שאני אחבר את הלגו הזה, את הפאזל הזה, את הצורה הזאת לצורה הנכונה של מערכת נשמת אדם הראשון. אלה עשר ספירות שלימות ואין שום דבר חוץ מזה בבריאה.
שאלה: כשאנו מרגישים שיש הפרעות, דבר ראשון שנעלם, זו השמחה. איך אפשר להתגבר על המצבים בעזרת שמחת הלב?
כשאנחנו מתחילים עבודה רוחנית, זאת אומרת, זה לא מהיום הראשון שהתחלנו ללמוד את חכמת הקבלה, אלא כשנתחיל באמת ליישם את חכמת הקבלה, וזה קורה על ידי הסתרות, דחיות מצד הבורא, אז אנחנו ודאי מרגישים כל מיני כוחות שלא כל כך מפרגנים בוא נגיד, לאגו שלנו, ולכן, אם אנחנו שקועים רק בכוח האגואיסטי, יוצא שאנחנו לא מרוצים והחיים שלנו הופכים להיות משהו שהוא לא כמו שחשבנו קודם, שזה יהיה כהרפתקה, כמו לאותו ילד קטן שנכנס לחנות צעצועים או ממתקים והכול טוב ויפה לפי אותן תכונות שיש בו.
הבורא רוצה שנגיע למצב של אדם הראשון. זאת אומרת, שבמערכת הרוחנית הקשורה אליו ניעשה שותפים שלו. ולהיות שותפים של הבורא בבריאה זה לא פשוט, אנחנו צריכים ללמוד את האופי שלו. האופי שלו "טוב ומיטיב", ואנחנו צריכים להכיר את האופי שלו וכך להידבק אליו, שכל הזמן נעשה משהו כדי להבליט יותר ויותר את הטוב והמיטיב בשותף שלנו העליון. וזו עבודה.
שאלה: למה הבורא מגדיל כל יום את הריחוק, את הפירוד? מה המטרה בזה?
הוא לא עושה את זה בכוונה, הכול נובע רק מדבר אחד, מחשבת הבריאה. אין שום דבר אחר שקובע את כל הפעולות שלנו, המקרים שאנחנו עוברים, רק מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, בזה שמביאים אותנו למצב הניתוק השלם עד מצב החיבור, הדבקות השלימה. ואין שום דבר בדרך המגיע אלינו מסיבה אחרת, הכול מכוון למטרת הבריאה, לדבקות השלימה, ואנחנו צריכים להבין ש"אין עוד מלבדו" וכך הוא עושה. לכן אנחנו צריכים בצורה כזאת להגיב מצדנו, זאת אומרת, בכל רגע ורגע להיות קשורים למטרת הבריאה, לדבקות ולהשתדל כל פעם לאתר אותה, וליישם אותה בכמה שאפשר לפי הנתונים באותו רגע.
שאלה: איך להרגיש שזה באמת תיקון? האם זה משהו פסיכולוגי, או משהו דרך העשירייה, או שאת ההרגשה הזאת האור פשוט נותן לנו?
אם כולנו חושבים, מבינים, מרגישים, מתארים לעצמנו שזה מגיע אלינו מכוח עליון, ש"אין עוד מלבדו", אז אין לנו יותר קושי. אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים בקשר עם הבורא. אז עיקר הקושי לא לנתק את עצמנו ממנו. וכאן האדם לא מסוגל להיות לבד, הוא לא יכול להחזיק את עצמו שלא יתנתק, חייבים להיות כאן עוד חברים שגם חושבים כמוהו, ומשתדלים להיות כמוהו וכך הם מתקדמים. ובלי שתהיה כאן תמיכה מהסביבה זה לא יקרה. כי הסביבה היא אותה מערכת שאדם התנתק ממנה בחטא עץ הדעת.
הבורא ברא מערכת שלימה ואחר כך שבר אותה. זה נקרא "חטא עץ הדעת". ואז אותו רצון שהוא ברא התחלק להרבה מאוד חלקים, אלה הנבראים, והם צריכים בחזרה לאחד את עצמם. זה כל התיקון. לכן, אנחנו צריכים להבין את כול המערכת הזאת, את כל התמונה הזאת, לחשוב עליה יותר ויותר, תחשבו עליה יותר, אם יהיו שאלות תשאלו ואנחנו נברר אותן, אבל זו בעצם העבודה שלנו, זה המקום האמיתי שלנו שאותו אנחנו מתארים יותר ויותר. וכך מיישמים את החיבור עד גמר התיקון, ומזה נראה אחר כך כמה זה משפיע על כל החיים הפרטיים והקבוצתיים שלנו ובעולם, וביקום ובכל דבר, ואחר כך ייפתחו העולמות, זאת אומרת, אותן המערכות המשפיעות עלינו מלמעלה, ואיך אנחנו משפיעים על המערכות האלו מלמטה. כך אנחנו נתקדם.
שאלה: האם להידבק לקבוצה ולסבול את ההפרעה, להמתין להחלפת המצב, גם זו עבודה בהתגברות או שאפשר בכל זאת להשתוקק לפעולות אקטיביות יותר?
יש לנו סיפור על רבי עקיבא שהיה באוניה והאונייה נשברה, כולם טבעו בים והוא ניצל. וכששאלו אותו איך ניצלת? הוא אמר, "תפסתי קרש גדול שנשאר מהאונייה, התיישבתי עליו וכל פעם שהגיע גל הרכנתי את ראשי והגל עבר מעליי. וכך הגעתי לחוף". למה חכמים מספרים לנו על זה? כי הם רוצים להגיד לנו שבצורה כזאת אנחנו עוברים בעצם את כל שלבי התיקון. אנחנו צריכים לקבל שכל מה שבא, בא מהבורא, ואין לנו כוחות להתמודד נגד מה שבא, אלא כל מה שבא, בא כדי שנסכים עם מה שהבורא סידר. ובהסכמה הזאת אנחנו מגיעים לשלב הבא שהוא כבר חיבור ואפילו דבקות, וזו בעצם מטרת הבריאה. לכן, הכנעה ואחר כך הסכמה ואחר כך כבר דבקות. יש בזה עוד שלבים, אבל זה בעצם החשוב עכשיו.
שאלה: האם מספיק כדי להתגבר על ההפרעות להכיר בזה שהן באות מהבורא?
העבודה בהפרעות היא עבודה רב גונית ובכמה מדרגות, זה הכול תלוי באיזו עביות ההפרעות נראות לאדם, שורש, א', ב', ג', ד'. יש גם כאלה הפרעות, שאדם לא מכיר אותן, לא מבין אותן, לא מרגיש אותן. יש הפרעות שאדם מתחיל להרגיש אותן, אבל לא כל כך מייחס להן חשיבות. ויש הפרעות שאדם כבר לא יכול, הוא סובל, הן מפריעות לו בחיים, הן עומדות בינו לבין הבורא, ולכן הוא חייב לסלק אותן. ויש כאלה שכבר, לא שהוא מסלק אותן, אלא הוא מבין שההפרעות האלה באות מהבורא ולא כדי לסלק אותן, אלא כדי להפוך אותן דווקא לקשר עם הבורא.
זה הכול תלוי בשורש, א', ב', ג', ד', דרגות העביות, שבהן האדם מתאר עד כמה הוא מסוגל לעבוד עם ההפרעה. ואז הוא מרגיש שכל העולם כולו הוא לא הפרעה, אומנם זה נראה כהפרעה, ולכן העולם נקרא מהמילה "העלם" ו"הסתר", עולם מהמילה "העלמה", אבל בעצם לא, בעצם זה הכול כדי שאני אהפוך את היחס שלי לזה בצורה כזאת, שבמקום הנגטיב אני אראה את הפוזיטיב, במקום השלילי, את החיובי. וכך אני אאתר נכון את הבורא, כך אני אגלה אותו.
כי אין רע בעולם, אלא כל הרע נמצא במוח ובלב שלי, שהרצון האגואיסטי מפריע לי, מפריע לי לאתר את הבורא נכון. אבל ברגע שאני מבין את זה, ברגע שאני מתחיל לסובב נכון את הטבע שלי, אז אני כבר לא רואה שזה רע, אלא זה עזר כנגדי, שהוא בנוי כך בכוונה כדי שאני אאתר את הבורא, כל מיני אופנים שלו, שאני אוכל להכיר אותו. אחרת מה אני אראה, רק אור עליון שפשוט ממלא את כל המציאות?
ולכן אנחנו צריכים לכבד את ההפרעות האלה ולעבוד עליהן בצורה נכונה, ללכת בהתגברות. וכאן אנחנו מתחילים להכיר שהיצר הרע שלנו, האגו שלנו, הוא לא כל כך רע. יש לנו משפט כזה שאומר, "איזהו גיבור, הכובש את יצרו". ו"מי זה גיבור שבגיבורים? ההופך שונאו לאוהבו". שדווקא היצר הרע הוא לא רע, אלא הוא דווקא טוב.
שאלה: יש זמנים שבהם אנחנו מתחברים עם החברים בעשיריות בזומים, בשיעורים, ואני מרגיש נחיצות להימצא בקשר עם החברים, עם העשיריות, עם הבורא, בכל ההיבטים של החיים, ואז החיים הופכים לאיזשהו רקע כפועל יוצא מכך. האם אין כאן סיכון שהחיים יהפכו לרקע באופן סופי, והאם נכון בכלל לעשות כך או לא?
זה כך צריך להיות. אני לא יודע אולי בדיוק למה אתה מתכוון. אסור לי לזלזל בחיים, אני צריך שהחיים שלי יתחברו עם הדרך הרוחנית שלי לאט לאט. בינתיים בתחילה, אנחנו נמצאים במצב שאנחנו לא כל כך יודעים לחבר את זה, אבל אם אדם משתדל, כמו שאנחנו עכשיו לומדים, לראות בכל מצב שלו חוץ מהחיים הגשמיים הרגילים, אם הוא חוץ מזה רוצה לאתר את הבורא בזה, שזו הסיבה לכל המציאות שלו ולמה שקורה לו, אז לאט לאט הוא מתחיל לקבל את החיים שלו בצורה נכונה. ואני לא רואה בזה שום דבר שיכול להפריע לו.
כל המקובלים היו חיים כך עם הצרות, עם הבעיות הגשמיות, היו בורחים מהשונאים שלהם, כמו רבי שמעון, היו מסתתרים במערה, לא מחיים טובים, אלא מזה שהיו רודפים אחריהם. וכך גם אנחנו יודעים במשך כל ההיסטוריה, כמעט עד זמננו היום.
וגם היום אנחנו רואים עד כמה שלא כל כך אוהבים אותנו, מכבדים אותנו, ובכלל מתייחסים אלינו יפה, גם היום לא. וזה ימשך עוד קצת, עוד כמה זמן, מפני שהאנושות לא מבינה במה אנחנו עוסקים, ואנחנו לא יכולים לדרוש מהם שיבינו, אלא איכשהו להסביר להם קצת מה העיסוק שלנו.
ואנחנו לעצמנו צריכים בכל זאת לסדר את החיים שלנו כך שגם החיים הגשמיים, וגם החיים הרוחניים שלנו יהיו כיחד, שזה לא מפריע אלא זה מוסיף זה לזה.
ולכן מקובלים מחייבים את האדם להתחתן, להקים משפחה. זאת אומרת, אישה, ילדים, ולעבוד. זה חובה. וכך לחיות, לכוון את עצמו לחיים כאלה.
תלמיד: פשוט בכל יתר ההיבטים האחרים של החיים, שם לפעמיים אני רואה על עצמי, שאם אני לא נמצא בדבקות עם החברים או לפחות לא משתדל לעשות את זה, אז הכול כאילו מפסיק לעבוד. ואם אני כן נמצא בדבקות עם החברים, אז כביכול הכול מתחיל לעבוד. ואני לא מצליח להבין למה זה מוביל אותי, האם לכך שאני אמצא כל הזמן בדבקות עם החברים בכל ההיבטים של חיי?
על זה אני לא יכול לענות במשפט אחד קצר. אנחנו צריכים לאט לאט להבין איך המערכת הזאת צריכה להיות מסודרת. אנחנו צריכים להשתדל להיות כל הזמן קשורים עם החברה, ואני מתקשר לבורא דרך החברה. אחרת אני לא מתקשר לבורא, אלא למשהו לא בדיוק בורא, למה שאני מייצב לעצמי. זה העיקר. העיקר זה עשירייה, קבוצה.
שאלה: האם אני צריך להשתדל להיות בדבקות עם החברים, עם הבורא בכל סיטואציה בחיים, או שאני צריך להקציב לזה זמנים מסוימים?
רצוי כל הזמן. אם אתה לא מסוגל וזה מפריע לך לעבודה, אז תשתדל איכשהו לנתק את עצמך. נניח רב"ש היה אומר כך, הוא היה עובד כפקיד, באחד מהזמנים שלו, הוא היה עובד בהרבה מקומות, אז היה מצב שאי אפשר היה להרוויח משום דבר אחר, והוא מצא מקום עבודה בלהיות פקיד. הוא היה צריך לכתוב, אז הוא היה כותב ופתאום נרדם, אז הוא עשה מזה קשקוש על הנייר במקום זה שהיה צריך לכתוב שם משהו. אין מה לעשות, כך היה.
אין ברירה, אנחנו חייבים להשתדל לעשות דברים כמה שאפשר בדבקות, אבל אם לא, אז לא. נניח אם היית כותב את המסמך הזה שדורשים ממך בעבודה, ואתה מרגיש שאתה חייב עכשיו להיות קשור רק לעבודה, שאין לך כוח להיות קשור גם לעבודה וגם לבורא, אז תהיה קשור לעבודה. אין מה לעשות, הם קנו ממך את הזמן שלך, את היגיעה שלך, אז אל תגנוב את זה מהם. אלא אם אתה יכול לעשות גם את זה וגם את זה, לא זה על חשבון זה, אחרת זה נקרא "גניבה".
שאלה: אם הבורא שבר את הרצון לקבל של אדם הראשון כי זה יהיה יותר קל לתקן אותם אחד אחד, אז אם אנחנו מאחדים את הרצונות האלה יחד בעשירייה, איך זה לא הולך נגד מה שהיה בשבירה ואז כביכול נגד רצון הבורא?
לא, לא כך. הבורא שבר את הרצון כדי שאנחנו נרגיש עד כמה שאנחנו נמצאים בשנאה זה אל זה, ומתוך השנאה, עד כמה שאנחנו לא יכולים להתקרב זה אל זה ולשמוע שמטרת החיים שלנו היא לחזור לאותו מצב שאנחנו נמצאים "כאיש אחד בלב אחד", אבל כאיש אחד בלב אחד.
זאת אומרת, שאנחנו משתדלים להתקרב אבל לא יכולים, לא רק להתקרב, אלא להתכלל, להיות דבוקים למערכת אחת. כל אחד נכנס לתוך השני ואז אנחנו כולנו פועלים, נניח כמו גלגלי שיניים בתוך שעון, ולא יכולים, לא יודעים איך להסתדר. ואז אנחנו פונים לבורא, והבורא מסדר את הקשר בינינו. זאת בעצם העבודה שלנו.
וכשהוא מסדר את הקשר בינינו, אנחנו מתחילים להבין, שאנחנו כמו גלגלי שיניים, לא חסר לנו כלום חוץ מהבורא, שהוא יודע איך לחבר את כולנו בכולם, ולסובב אותנו לכיוון אחד, כך שאנחנו נהפוך להיות למנגנון אחד. וקודם לא היינו גלגלי שיניים, היינו בלי שיניים, ועכשיו אנחנו כן רואים, שלמרות שיש לנו ניגודיות כזאת זה אל זה, כשאנחנו מתחברים למעלה מהניגוד, אז אנחנו עוד יותר ויותר מבינים עד כמה שאנחנו יכולים להבין "כיתרון אור מתוך חושך". וכמה שזה טוב שאנחנו כך בנויים, כי אנחנו יכולים מהניתוק והחיבור, מהפער ביניהם, להבין את מהות הבורא, האופי שלו, המטרה שלו, היחס שלו, להכיר אותו דווקא מ"כיתרון אור מתוך חושך". כך הוא יתגלה.
לכן בבריאת החושך בינינו, הוא נתן לנו הזדמנות להבין, להכיר אותו, ולהגיע לדרגתו.
שאלה: איך אנחנו יכולים להעביר לחברים את ההפרעה ולקחת את זה כהזדמנות שהעשירייה תגדל ושהבורא ישכון בינינו?
אנחנו לא לוקחים מהחברים שום הפרעות, אנחנו רק עוזרים, תומכים זה בזה כדי להתגבר על ההפרעות האלה ולעלות יותר ויותר מעליהן. ולא מוחקים את ההפרעות, ההיפך, אנחנו רואים גם מהחיים שלנו, כמה שאנחנו גדלים ומתקדמים בחיים, ההפרעות שלנו אפילו בחיים הגשמיים הן יותר ויותר לוחצות עלינו.
מטרת הבריאה, מטרת החיים היא לא שצריכים לסלק את ההפרעות. לא. אנחנו צריכים דווקא לסדר אותן וכנגד כל הפרעה והפרעה שאנחנו נעלה לחיבור, ואז אנחנו נבין עד כמה ההפרעה הזאת פועלת נכון.
שאלה: איפה התשובה של הבורא? איפה נמצאת התשובה של הבורא?
התשובה של הבורא מתגלה בתוך זה שאתה מחבר חושך ואור, ניתוק וחיבור, הפרעה ועזרה, וכשאתה מחבר את זה, אז אתה רואה, אתה משיג את מהות הבורא שמראש חשב על הכול, הכול מראש, ועל ידי זה שסידר לך כאלו מצבים, אתה רואה עד כמה חשב עליך ורק עליך. ברצונו לברוא נברא הוא רצה לברוא את הנברא שיהיה כמוהו, ומזה אנחנו לומדים את כל הפעולות שלו, "סוף מעשה במחשבה תחילה". תחילת הפעולות שלו היא מזה שהוא רואה את האדם הדומה לו לגמרי בכל דבר, כי אין מצב אחר ויותר נעלה בכל הבריאה.
שאלה: אמרת שהבורא לא עשה את השבירה בכוונה אלא שזו היתה מחשבת הבריאה. מה זה הבורא? מה זו מחשבת הבריאה? האם תוכל להסביר?
הבורא זה כוח עליון שרק הוא קיים ואין עוד מלבדו. כדי שיתקיים מישהו, הוא היה צריך לברוא את הכוח כנגדו, כביכול היה צריך לברוא, אבל ככה זה. ולכן ברא את היצר הרע, וביצר הרע ברא את האדם, והאדם כלול מיצר הרע ויצר הטוב, וכך אדם יודע טוב ורע, נמצא בבחירה חופשית, ויכול לבנות את הבורא מתוך התכונות שלו.
שאלה: ומחשבת הבריאה מה זה?
מחשבת הבריאה היא להביא את האדם למצב שהאדם בונה את עצמו מכל מה שיש לפניו, שזה סך הכול שני כוחות מנוגדים, ובזה הוא מגיע לכך שהוא בונה בורא בתוך האדם, שזה כוח השפעה, כוח האהבה.
שאלה: אז מחשבת הבריאה זו לא המחשבה של הבורא, זה משהו אחר, זה משהו נפרד?
מחשבת הבריאה זו מחשבה של הבורא שבשביל ליישם אותה צריך אדם.
שאלה: האם לפנות לבורא מתוך העשירייה זה נקרא לבקש מהבורא בשביל העשירייה או משהו אחר?
לא, הבורא לא שומע שום דבר. אתם צריכים להבין שהמערכת הזאת היא מערכת מאוד פשוטה, היא מגיעה אלינו מהמצב השלם שהבורא ברא "סוף מעשה במחשבה תחילה", ומתוך המחשבה הזאת הוא פועל עלינו, ואנחנו צריכים להגיע לזה ולאט לאט להשתדל להכיר, להבין, איך אנחנו בונים מערכת כזאת שכולנו קשורים לאחד כמו שהיה מלכתחילה, רק העבודה שלנו היא נגד הכוח האגואיסטי שהתגלה, ולכן קשה לנו. זה מצד אחד.
מצד שני דווקא הקושי הזה, זה כמו שרואים אצל ילדים, כשהם רוצים להרכיב משהו, אז זה לא הולך, וזה לא הולך, ולא כך, ולא כך. בסופו של דבר מה הם רוצים? מה הם עושים? הם בוכים. בבכי שלהם הם פונים לאבא ואבא עוזר להם ומסביר להם איך הם יכולים להרכיב את שני הדברים האלה, שתי הקוביות נגיד או משהו שם, אחד על השני, אחד עם השני. וזו בעצם העבודה שלנו.
מה העניין? מתוך זה שרוצים להרכיב את הדברים נכון, אנחנו רואים כמה שאנחנו לא מסוגלים וכמה שלא מסתדרים הדברים האלה יחד, זאת אומרת אני לומד צורה הפוכה מהתיקון, מהחיבור מצד אחד. מצד שני, כשאני כבר מרכיב את זה, אז אני כבר מבין מה צריך להיות.
זאת אומרת מה העניין? זה לא עניין של שבירה ותיקון. זה עניין שעל ידי זה שאני נמצא במצב השבור, אני חייב לפנות לבורא, אני חייב להכיר אותו, להכיר בו, אני חייב לראות שבלעדיו אני לא מסוגל, זאת אומרת אני כך נדבק אליו, כמו תינוק שנדבק לגדול שהוא לא רוצה לרדת ממנו, ומרגיש את עצמו בטוח ומבין ומרגיש חזק, רק בתנאי שנמצא בידיים של הגדול, וכך אנחנו צריכים לראות את עצמנו, ולאט לאט כך מגיעים לדבקות.
אנחנו אף פעם לא נהיה עצמאיים, העצמאות שלנו נובעת מכמה שאנחנו דבוקים. כי הרצון לקבל שלנו נשאר הטבע שלנו, הרצון לקבל נשאר הפוך מהבורא, ואנחנו כל הזמן, במידה שאנחנו רוצים להיות אדם, אנחנו צריכים להידבק בבורא, ורק בזכותו, בדבקות השלמה בו, אנחנו נהיה אדם. לכן נקרא "אדם", הדומה לבורא.
שאלה: האם כל המניעות האלה, האם כל המכשולים מגיעים כדי שנכנע בפניו ונדרוש ממנו?
כן, אבל מה זה נכנע לפניו? הבורא לא צריך את זה. הוא רוצה גיבורים, הוא רוצה אנשים גדולים, בוגרים, לא שאנחנו נכנע ונהיה כאפס לפניו. לפעמים אנחנו רואים שכך גם כותבים, אבל לא זאת המטרה. המטרה שאנחנו נהיה שותפים, שאנחנו נהיה שווים, שהאדם והבורא יהיו ממש כשתי צורות שמשלימות זו את זו, אין בורא ללא נברא ואין נברא ללא בורא. לכן אנחנו צריכים לראות את כל הנשמות שהן יתחברו יחד ויגיעו למצב שהן כולן דבוקות בבורא.
שאלה: אני הקשבתי לכל מה שנאמר על ההפרעות ואני רואה שאני משייך את ההפרעה לאין עוד מלבדו, אבל הטבע שלי גורם לי לחיות את זה כאילו אני חי מול אויב. אבל ההפרעה אמורה לשרת את כולם, אז אני שואל מה המידע שחסר? מה החוש שאני צריך להוסיף בשביל למצוא לא הפרעה אלא שמחה שזה מגיע מהבורא, שזה גורם לי להתקדם, להתפתח?
כל המצב שלך מגיע לך מהבורא כדי שאתה תשתדל לחבר את כל הפאזל הזה שנקרא חיים, עם כל האנושות, על כל הדומם, צומח, חי שבכל היקום לפניך, הכול הכול, שאתה תשתדל לחבר את זה לרשת כוח אחת שנקראת בורא ואתה רוצה רק דבר אחד, שהרשת הזאת תתפקד בצורה שלמה ושום דבר לא יפריע לגלות את כוח האיחוד. זה הכול. אז "הכול במחשבה יתבררו"2 והכול תלוי ביחס שלך, ואז אתה תראה שאף אחד בעולם חוץ ממך לא עושה את העבודה הזאת אלא רק אתה. זה לא מפריע גם להם להיות עובדי ה' ולעשות את העבודה, אבל בעצם הכול תלוי בך.
שאלה: איזה סוג של מחשבה צריך שיהיה באמונה שלנו כדי שנישאר בדרך ולא ניפול לייאוש כשהמכשולים מגיעים?
ההפרעה הכי גדולה היא שקשה לי כל הזמן להרגיש את עצמי מחובר לעשירייה ופועל מתוך העשירייה. זו ההפרעה הכי גדולה. כל יתר ההפרעות לא שייכות לדרגת האדם אלא לדרגות דומם, צומח וחי שבי. אבל החיבור שלי עם החברים זה החיבור הכי קשה. וככל שהנשמה באדם יותר גדולה, אז החיבור הזה קשה לו יותר ולוקח הרבה זמן עד שאדם משתדל בכל מה שאפשר ומגיע למצב שהוא מתחיל לעבוד על החיבור בתוך העשירייה עם הבורא.
שאלה: אתמול שמעתי שהתגברות אמיתית על ההפרעות נעשית בקלות, רק צריך לשים את עצמך תחת השפעת המאור. תוכל לספר איך עושים את זה בצורה מפורטת יותר?
כן. צריכים כל הזמן לכוון את עצמנו למאור המחזיר למוטב, כך שכל דבר שאני מאתר, מרגיש, מגלה כהפרעה, אז ההפרעה העיקרית היא בחיבור בין החברים, שמתוך החיבור הזה אני צריך לגלות את הבורא. זה כמו שעושים תמונות על נייר פוטוגראפי או כמו מתוך הערפל, שלאט לאט מתגלה איזו צורה. כך אנחנו צריכים להשתדל לגלות את זה.
מה שאלת בדיוק?
תלמיד: אתמול דיברת על כך שהתגברות אמיתית צריכה להיעשות בקלות, ולשם כך צריך לשים את עצמך תחת השפעת המאור. איך עושים את זה?
האמת שאם אנחנו לא מתנתקים מהחברה ומשתדלים בכל הכוחות להיות בכל זאת קשורים לחברה, אנחנו מקצרים את הדרך שלנו למצב שיכולים לגמור מהר מאוד את כל התיקונים. כי בזה שאנחנו רוצים לראות את הכול דרך חיבור בעשירייה, אנחנו כבר נמצאים במערכת. ולא שמסתובבים ומחפשים שם באיזו צורה עוד אפשר להגיע עד שעוברות שנים ועד שמתייאשים ואז אנחנו מגיעים למצב שאין ברירה אני בכל זאת נכנע לתנאים שהמקובלים כתבו לי ומראש קראתי עליהם ולא רציתי ליישם.
הבעיה העיקרית היא עבודה בעשירייה. ושוב, ישנם אנשים שמבינים את זה מהר מאוד אבל אחר כך מתייבשים. ישנם אנשים שלא רוצים לקבל את זה בשום צורה, בשום פנים ואופן וזאת הבעיה. כל הבעיה היא רק בסביבה, ולכן תראו כמה פסוקים כתובים על זה ואין מה לעשות.
תלמיד: אם אני מבין נכון, את כל הכוחות והחיים אני מקבל מהקשר עם העשירייה ואז הכול פועל בקלות, גם ההתגברות על ההפרעות.
כן. רק משם.
שאלה: יש ימים שבהם אני רואה את כל החברים כגדולים ועליונים ממני ויש ימים שאני מרגיש שאני יותר בולט בקבוצה. איך לעבוד עם האגו בשביל להוסיף לעשירייה?
להוסיף אתה יכול רק בתנאי שאתה דואג שהחברים יהיו מחוברים כמוך. אין יותר. ורק לזה לדאוג. זאת אומרת, לפני שאנחנו מחפשים את הבורא, אנחנו צריכים לדאוג לארגן בינינו כלי כדי לחפש את הבורא, שזו הקבוצה. ואם אנחנו נמשכים לבורא ללא קבוצה, אז זו לא רוחניות ולא המציאות האמיתית אלא פנטזיות שלנו, פילוסופיה וכן הלאה.
לכן קודם כל צריך להיות כלי ברור ביד שלנו, שזה עשירייה, ביטול כלפי עשירייה וחיבור כלפי עשירייה כמה שאפשר יותר ויותר, ואז אם אני מרגיש ממש בתוך הבטן שלי, בתוך הלב שלי, בתוך המוח שלי כמה שאני מחובר אליהם, אז לפי זה אני כבר יכול להבין את מהות הפסוקים שאנחנו לומדים וכך להתקדם.
המצבים כאן לא פשוטים. אנחנו צריכים באמת לא לשמוע אותם אלא לממש.
שאלה: מי קובע שסיטואציה זו או אחרת מהוות הפרעה? אני בעצמי או החברים בעשירייה?
ודאי שהעשירייה היא קובעת הכול ואני חייב, אפילו אם אני בטוח ב-100% שאני צודק, אבל אם יש להם דעה אחרת, אז טוב אם אני אקבל את הדעה הזאת בלב ונפש ללא שום ספק וכך אנחנו נתקדם. וכך כל אחד ואחד, להכניע את עצמו כלפי העשירייה, זה הדבר החשוב, זה בעצם הכלי שלי. עשירייה זה הכלי שלי ולהיות בתוך הכלי הזה, זה אך ורק על ידי ביטול עצמי.
ולכן מה חשוב, הדעה שלי או הדעה של העשירייה? אין ספק שהדעה של העשירייה היא חשובה ב-100%, לעומת 0% של חשיבות שלי. וזה לא יכול להיות שאנחנו חכמים, מבינים יותר או לא, אם ישנה עשירייה, העשירייה יותר חשובה מכל אחד ואחד.
שאלה: אם אנחנו מדברים על כך שיש כמות אינסופית של כוח בעשירייה, אז למה אנחנו נופלים בלי כוחות?
אנחנו נופלים בעשירייה אפילו שקשורים לעשירייה, כדי לעלות עוד יותר גבוה. לכן זה עניין של המדרגות. אנחנו הגענו לאיזה מצב ועכשיו אנחנו צריכים לעבור למצב הבא. כדי לעבור למצב הבא, מגלים לנו מלמעלה, הבורא מגלה לנו עביות נוספת ואנחנו נופלים על ידי העביות הנוספת הזאת, וכשאנחנו נופלים, אז מקבלים כלים חדשים, עביות חדשה, ואם אנחנו מתגברים על העביות הזאת, על ההפרעות האלו, אז אנחנו עולים למדרגה הבאה.
זאת אומרת עליה למדרגה הבאה היא כוללת שתי פעולות עיקריות, קבלת עביות חדשה שכבר מתגלה המצב של המדרגה הבאה, איך אני צריך לעלות מהמדרגה הזאת למדרגה הבאה, ואחר כך קבלת האור שישפיע על העביות הזאת ויהפוך את העביות הזאת לזכות, וכך אנחנו עולים. "ויהי לך ערב, ויהי לך בוקר יום אחד", תמיד עליה רוחנית היא כוללת תקופת חושך ותקופת אור.
שאלה: איך התגובה שלנו לשבירה בינינו משתנה מדאגה לעצמנו לדאגה לחברים?
על ידי זה שאנחנו לומדים ומדברים בינינו, נותנים דוגמה, דוגמה לחשיבות החברה, "איש לרעהו יעזורו", שכל אחד ואחד מתחיל מתוך קנאה לקנא באחרים, עד כמה הם קשורים, דבוקים, עוזרים זה לזה ועד כמה הוא עוד לא שייך לזה, זו קנאה שמתעוררת בו והיא דוחפת אותו גם לחיבור. אנחנו צריכים לפתח את המצבים האלה בעשיריות ולראות שרק במצבים האלו, על ידי הקנאה, התאווה והכבוד, אנחנו יכולים להגיע למצב שבהחלט אנחנו נתחבר. וכשמתחברים, אז אנחנו מגיעים לגילוי הבורא, לגילוי העולם האמיתי.
שאלה: איך לזהות הפרעות בעשירייה? איך אני כל הזמן עובד איתן?
את ההפרעות בעשירייה אני מזהה בזה שאני נמשך לחיבור עם החברים ורואה כל הזמן ובכל מיני צורות, הפרעות שהן מפריעות לי להתחבר איתם. הטענות שלי כלפי החברים בדרך לחיבור, הן ההפרעות.
תלמיד: רק טענות או עוד משהו?
לא. תתחיל מזה.
שאלה: ברור שצריך להתבטל כלפי דעת העשירייה, אבל לא ברור איך דעת העשירייה הופכת להיות כלי לגילוי הבורא?
דעת העשירייה זה משהו שכבר הבורא מייצב בינינו. לכן אנחנו צריכים לראות את הדברים האלה כמתנה מלמעלה, ככלי מלמעלה ובו אנחנו מגלים את האור העליון שזה הבורא, הוא בונה בנו את הכלי והוא בונה בנו את האור וממלא את עצמו בתוך הכלי הזה.
תלמיד: איך לתפוס נכון מה זה דעת העשירייה?
"דעת העשירייה" זה נקרא, כשכולנו רוצים להתחבר אנחנו מתחילים לקבל מלמעלה הבחנות והכוונות כאלו שמסדרות אותנו לעשירייה ממש, לעשר, למנגנון שיש בו עשרה חלקים מנוגדים, רחוקים, ויחד עם זה קשורים. גם ישנה עביות, הריחוק זה מזה, וגם ישנה זכּות, שאנחנו למעלה מהעביות מחוברים זה עם זה, וכך אנחנו מתקשרים. ואז יוצא שהפער בין העביות והזכות, זה נקרא "עוצמת הכלי". עד כמה שהפער הזה יותר גדול, אנחנו יכולים יותר להתחבר, להתגבר. ככה זה.
שאלה: האם הפתרון שלנו הוא ביטול ומסירות לעשירייה ולדרך?
כולם מדברים על אותו הדבר. בקיצור, אנחנו צריכים בכל זאת להתחבר ולחפש את עוצמת החיבור בינינו. לפי עוצמת החיבור בינינו מתגלה הבורא, ועוצמת החיבור נמדדת לפי עוצמת הניתוק. ככל שכוחות הפירוד רוצים להפריד בינינו, כך אנחנו צריכים לראות האם אנחנו מתנגדים אליהם ורוצים כן להחזיק את החיבור בינינו. יוצא שאנחנו מגיעים לחיבור, מודדים את החיבור אך ורק מתוך הניתוק. אי אפשר אחרת.
לכן אנחנו כנבראים לא יכולים להתקיים אם אין בנו יצר הרע, אם אין לנו רצון לדחייה, לבגידה, לכל מיני מצבים שליליים. וכשזה מתעורר בנו, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", אנחנו מעל זה בונים, מתוך הכרת הרע, בונים בהתאם לזה מערכת תיקונים, מבקשים מהבורא שיסדר לנו את זה, וכך מתקדמים.
שאלה: אמרת קודם, כך שמעתי, שהצרה הכי גדולה היא שקשה לי כל הזמן להרגיש מחובר לעשירייה ותלוי בעשירייה. אני מעיד על עצמי שאני מתנתק, כי יש עבודה, בעיות, אני שוכח. איך יוצרים כזו פינה באמת במוח ובלב שהעשירייה היא שם כל הזמן?
תשתדל. אין כאן שום דבר, תבקש מהבורא שיסדר לך את זה ובעצמך תשתדל להיות בזה. אני לא יודע במה אני יכול לעזור לך, הכול תלוי במאמץ שלך.
תלמיד: מאמץ זה דאגה, תרגול, תפילה?
הכול, בכל דבר.
שאלה: למה זה כך שיש לי טענות נגד הבורא, נגד העולם הגשמי ועוד ונגד החברים אין לי טענות.
זה גם יבוא, זה לא חשוב. אתה צריך לראות שהעיקר הוא החיבור, נקודת החיבור בין כולם, בין כולם.
שאלה: במשך היום כשאני עובר כל מיני מצבים, אז המטרה היא באמת לבדוק אותם דרך העשירייה, לראות איך העשירייה מקבלת את התועלת המקסימלית. ישנם מצבים שיותר קל לעשות את זה, נניח יש לי אפשרות ללכת לישון מוקדם, אמנם יש לי פיתויים אחרים אבל אני אומר, העשירייה תרוויח יותר אם אשן מוקדם. אבל יש מצבים שיותר קשה לעשות את הבירור הזה, את הבדיקה הזו. מה העצה שלך לאותם המצבים?
העיקר זה לא איזה מצבים אתה עובר, אלא האם אתה עובר אותם בקשר עם החברים, האם אתה נמצא בתוך העשירייה. כי אם אתה נמצא בתוך העשירייה כל מצב שאתה עובר הוא כבר מצב רוחני, ואם אתה ללא העשירייה אז כל מצב שאתה עובר הוא אולי מצב גשמי.
תלמיד: אבל איך אני יודע שעכשיו אני עובר מצב ואני עובר אותו מתוך העשירייה, איך אני יודע את זה?
אתה חייב להרגיש שאתה עושה את זה מתוך העשירייה, תשתדל. אבל בלי זה אתה בכלל לא שייך לרוחניות, כי הרוחניות זה מה שמאיר רק לעשרה, לא חשוב, לחמישה, אבל רק לתוך החיבור.
שאלה: אני עושה כל רגע ורגע את כל המאמצים להתחבר לחברים, להתקרב אליהם, וכשאני מרגיש שאני באמת מתקרב לחברים אני לא מבקש את העזרה שאני צריך מהם. איך אני מתגבר על זה?
כמה אתה משקיע בהם?
תלמיד: אני מבקש עליהם כל היום, אני עושה פעולות בשביל להתחבר, בשביל להתקרב, בשביל לרכוש את ליבם. אני נותן את כל מה שאני מרגיש כרגע שאני יכול לתת. אבל כשאני בא לבקש עזרה, כי אני מגיע למצבים שהבורא נותן לי שאני צריך לבקש עזרה מהחברים, אני לא מבקש, אני בדיעבד רק מברר את זה ואני מבין שהייתי צריך לבקש עזרה מהחברים ולא ביקשתי.
זה צריך להיות הדדי, זה צריך להיות גם בפנייה אליהם וגם בעזרה להם. זה צריך להיות איכשהו מאוזן. גם בינינו עם הבורא, "אני לדודי ודודי לי", וכך עם העשירייה. אחרת זה לא עשירייה, אחרת זה לא קשר. הקשר צריך לעבוד לשני הכיוונים. ישנם אנשים כאלה שהם רוצים להיות מחוברים לעשירייה, אבל רק לתת ולתת ולא רוצים כביכול לקבל שום דבר, וזה לא טוב. חייבים גם ללמוד איך לקבל, כי זה נובע מאותו הרצון לחיבור. לא יכול להיות חיבור רק מזה שמישהו נותן, דווקא צריכים לבנות את הכול בצורה מאוזנת.
קריין: שוב פסקה 10.
"בזמן שהוא מקבל את המחשבה זרה ואומר, שאין הוא רוצה לתרץ שום תירוץ, אלא כל מה שהדעת אומרת הוא נכון, רק שהוא הולך בדרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת.
נמצא, ששלהבת האמונה קשורה בפתילה של המחשבה זרה. נמצא, שרק עכשיו הוא יכול לקיים מצות האמונה כיאות. נמצא, שהקושיות נעשו לו זכויות, שהרי אחרת לא היה יכול לקבל שום זכויות מבחינת אמונה.
וזה נקרא "שמחין ביסורים". הגם שיש לו יסורים, מזה שהמחשבה זרה מצערת לו, וגורמת לדבר סרה ורכילות ולשון הרע על עבודתו יתברך, מכל מקום הוא שמח בזה, שרק עכשיו בזמן כזה, הוא יכול לקיים בחינת אמונה למעלה מהדעת. וזה נקרא שמחה של מצוה."
(הרב"ש. 5. "ענין זדונות נעשו כזכיות")
זאת אומרת, דווקא בזה שישנן הפרעות יש לאדם איזו אחיזה במצב, איפה הוא נמצא, ואז הוא הולך נגד ההפרעות. וכנגד זה, בגלל שיש לו משהו כנגד, קונטרה כזו, אז הוא יכול להרגיש עד כמה הוא לוחץ וכמה המצב עצמו לוחץ עליו בחזרה, ואז יש לו מגע. זה נקרא מציאות שני חלקים שמתחברים ביניהם, שבזה שכל אחד לוחץ על הגבול של השני כך הם מגיעים לתיקון.
שאלה: איך אני יכול להשתמש בהפרעות הפיסיות שלפעמים מוחצות אותי, אני מרגיש שאין לי כוח והן מוחצות אותי. איך להשתמש בהן נכון?
הן מוחצות אותך בגלל שאתה לא משתמש בהן נכון. ההפרעות לא באות כדי לקבור את האדם תחת ההפרעות עצמן, אלא כדי לתת לו אפשרות לעלות ולא להפיל אותו. והכול תלוי בהבנת ההפרעות, זה נקרא "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש". אם אתה מבין שההפרעות באות מהבורא אז אתה צריך קודם כל להבין שהן באות כדי להעלות אותך לדרגת אדם, אז תשתדל, תשתדל להיות בדרגת אדם, זאת אומרת, הדומה לבורא. הדומה לבורא זה פשוט מאוד, מצד המערכת "דומה לבורא" נקרא שאנחנו מתקשרים זה עם זה.
אין יותר מחיבור, בקיצור זו הבעיה. זו לא רק הבעיה שלנו, זו בעיה של כל העולם, וכל העולם יצטרך להכיר בזה שהווירוס הכי גדול וכללי זה האגו שלנו, זה הכוח שמפריע להתחבר. אין יותר רע בעולם, אין יותר מה לעשות, רק לבטל אותו.
שאלה: איך להבין ולהאמין שההפרעות באות מהבורא?
תשתדל קודם כל לקבל שזה כך. אחר כך, חוץ מזה שלקבל שזה כך, להשתדל לאתר שההפרעות באות ממש מהכוח העליון, מהבורא. אחר כך להשתדל להתיישב בסביבה, זאת אומרת בקבוצה, ולראות את ההפרעות האלה איך הן בדיוק פועלות על הקבוצה. אם לא על הקבוצה אז אין לך מה לדאוג, זה סתם, זה רק נדמה לך שאלה הפרעות, אתה לא חייב לשים לב אליהן.
הפרעות רוחניות הן אלה שפועלות בניתוק חברים, בבלבול בין החברים, אליהן צריכים לשים לב במיוחד. והן כמו שאמר רבי עקיבא, גלים בים. צריכים להתיישב על הקרש ולהרכין את הראש וכך להגיע לחוף. קודם כל זה התנאי, הרכנת הראש.
שאלה: בקטע כתוב ששלהבת האמונה קשורה בפתילה של המחשבה הזרה. איך להדליק את שלהבת האמונה בעשירייה, או שזה מצב פרטי?
זה הכול עבודה. איך אני מאמין בקבוצה? תעשה מאמצים להתחבר אליהם ולהבין שבקשר איתם אתה מגלה את הבורא. הבורא שאתה רוצה לגלות, העולם הנצחי, העליון שאתה רוצה לגלות, נמצא בקשר שלך עם החברים, שם זה צריך להתגלות. עכשיו זה נסתר ממך. במקום זה אתה מרגיש אדישות, ריחוק, בלבול בקשר איתם. תנסה להשתדל להרכיב את הקשר הזה כמה שיותר, יותר ויותר ויותר עד שתתחיל לגלות שהקשר הזה זה הבורא עצמו.
קריין: 11.
"האדם צריך לומר, זה שהוא נמצא בשפל המצב, אין זה מטעם, שעתה הוא נעשה יותר גרוע. אלא עתה, היות שהוא רוצה לתקן עצמו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אז מלמעלה מגלים לו את מצבו האמיתי, מה שנמצא בתוך גופו. שעד עתה הם היו נעלמים, ולא היו נראין לחוץ. ועתה הבורא גילה אותם [...]. ועל זה האדם אומר, שזהו חסד, מה שהבורא גילה לו את הרע שבו, בכדי שידע את האמת, ויהיה בידו לבקש מה' תפלה אמיתית. נמצא, שמצד אחד האדם רואה עתה, שהוא מרוחק מה'. ומצד השני, האדם צריך לומר, שה' קרוב אצלו, וה' מטפל עמו, ומראה לו את החסרונות. לכן הוא צריך לומר, שהם חסדים.
וזה שכתוב "חסדי ה' לעולם אשירה". כלומר, שיש לו מצד אחד שמחה, ונותן שירה על זה. ומצד השני הוא רואה, שהוא צריך לעשות תשובה. היינו, שהוא צריך לבקש מה', שיקרב אותו, ושיתן לו את הרצון להשפיע, שהוא טבע שני."
(הרב"ש. מאמר 1 "מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה" 1991)
שאלה: מצד אחד אנחנו תופסים את הבורא כמי שנותן לנו הפרעות. מצד שני אנחנו צריכים להתעלות מעל ההפרעות וצריכים ליצור עוד תפיסה של הבורא. שתי מציאויות. אחת שהבורא נותן לנו הפרעות, ומציאות שניה שהוא נותן לנו את כל הטוב. זה דומה לתפיסה של אמא ואבא בעולם הגשמי, האם עלינו בעולם הרוחני להגדיל את מה שאני תופס כמו עם השכינה ואת הבורא שהוא אבא?
כן, ודאי שכן. כמו שאבא ואמא כל הזמן רוצים שהתינוק שלהם או אפילו ילד קטן כבר יתקדם, אז הם תמיד מסדרים לו כאלה דברים שהוא יתאמץ לעשות משהו, יתאמץ להיות גדול. וגם הטבע שלנו, אפילו אצל חיות אנחנו רואים כמה הגורים של החיות כל הזמן נמצאים בתנועה. הם לא יכולים לנוח, כל הזמן נמצאים בתנועה מפני שדווקא כוח הטבע מחייב אותם להתפתח.
וגם ככה אצלנו, אצל בני האדם וגם צריך להיות כך ברוחניות. רק ברוחניות אנחנו לא מרגישים את העליון שמפתח אותנו אז אין לנו למה בדיוק להתייחס. ואנחנו לא מבינים בדיוק איזה צורות התקדמות, התפתחות צריכות לעבור עלינו. ומי מנהל אותי, איך הוא רוצה ומה רוצה ממני, אנחנו לא יודעים. לכן באו המקובלים וכותבים ומלמדים אותנו, בנוסף לטבע, כמו שאצלנו בדרגת הורים עם ילדים.
אז ברוחניות אנחנו צריכים גם עזרה. אומנם הבורא נותן לנו כל פעם תרגילים כדי שאנחנו נבצע אותם נכון, אבל אם הבורא היה מלמד אותנו את התרגילים האלה לא הייתה לנו בחירה חופשית אלא היינו מבצעים אותם בצורה מחויבת. כמו שנפרדים, אז אנחנו היינו בתנועה כדי להתחבר. וכאן הבעיה, כמו שאנחנו במשחקים בחיים שלנו רואים כל מיני הפרעות ולא יכולים סתם לחבר את הדברים יחד.
כך אנחנו גם בחיים הרוחניים לא יכולים מיד להתחבר, אלא להבין איפה זה מפריע ולמה הוא מפריע לי ואת מי אני יכול לבקש שיעזור לי כי אני ממש בעצמי לא מסוגל. ואז אני מגיע למצב שאני מתפרץ בבכי ואז הבורא מגיע ועוזר לי. אבל בבכי שלי אני צריך להגיע להבנה, להרגשה, להכרה מה הוא מפריע, איפה הוא מפריע ואיפה אני צריך להגיע ליישום שלי הנכון. רק אז אני מקבל יכולת לפנות לבורא ואז הבורא עוזר לי וכך אנחנו מתקדמים. זו הדרך.
אבל יחסית זה הכול פשוט חוץ מדבר אחד, הביצוע צריך להיות בקשר עם החברים כי אנחנו צריכים להרכיב בחזרה את המערכת שלנו, מערכת אדם הראשון, במיוחד שאנחנו קיימים בדור האחרון, אנחנו חייבים בפועל להקים את המערכת הזאת.
שאלה: מה זה להיות אגואיסט מנקודת המבט הרוחנית?
האגו מהסתכלות רוחנית זו צורה הפוכה שהבורא עשה מעצמו. יש לו כוח השפעה, אהבה, חיוב. כדי להראות את הכוח הזה על פני משהו צריכים כוחות הפוכים ומתוך זה הוא ברא את כוח האגו שיהיה אפשר להבליט, להביע את כוח החיבור והאהבה על פני כוח ניתוק ושנאה.
שאלה: האם הרכנת הראש זה אומר להסכים עם המצב, כי אנחנו אומרים שצריך תמיד לבקש גם כוחות התגברות, איך זה מסתדר?
הרכנת הראש מגיעה לי מהמצב שאני מנסה מנסה להתחבר ולא יכול ואז אני מתפרץ בבקשה לבורא שיעשה את זה, זה נקרא "ה' יגמור בעדי" כי אין לנו כוחות החיבור, אין לנו כוחות חיוביים. ולכן יוצא שאני חייב להגיע למצב שאני מרים ידיים כלפי החיבור, כלפי אהבה, ואז אני צועק לבורא "הצילו", הוא חייב לעזור לי.
שאלה: על איזה מצב מדובר כאן כמצב של שפלות, שפל, שממנו צריך לבקש?
כל דבר שאני יכול להוסיף אליו, לתאר אליו מצב של החיבור, דבקות, תיקון, זה מצב שאני חייב לתקן.
שאלה: אמרת לפני זה שצריכים ללמוד לקבל מעשירייה לא רק לתת. יכול להיות שזה אומר לבקש כל הזמן לראות את החברים יותר משפיעים ממני, זה נקרא ללמוד לקבל?
גם כן, ודאי. אני צריך להשתדל לראות חברים שהם יותר מוצלחים, זה יעזור לי קודם כל יותר להתקדם, כי עיקר הכוחות שישנם בנו זו הקנאה.
שאלה: למה לבקש עבור החברים מביא לנו שמחה?
אני מתחיל להגיע למצבים שאם אני מקרב אנשים, חברים ביניהם זה מביא מאור, אני מתחיל להרגיש עד כמה שהוא נמצא משפיע, אני מתגאה מתוך מה שאני עושה, אני זוכה לאהדה מהחברים וכן הלאה. לכן אנחנו צריכים להשתמש בכל המצבים שאנחנו מרגישים מהחברים, מצבים חיוביים שהם באמת יזכו לתגובה יפה שלנו.
שאלה: המצב הזה כשאנחנו מגיעים אליו השמחה מהמצוה, שמחה של מצוה, האם זה מצב שמגיע בגמר התיקון, זאת אומרת האם זה מצב כללי שאנחנו נמצאים בו או שזה מצב שאנחנו נופלים ממנו וכל פעם צריכים לחזור אליו?
אנחנו צריכים לראות מצב של שמחה שזה ממש מצב של בדיקה האם אנחנו נמצאים במצב טוב. אם אנחנו מתקדמים, אם אנחנו מתחברים, אם אנחנו עשינו משהו טוב מתגלה שמחה, לא גרמנו לטוב אין שמחה. זאת אומרת, הרגשת השמחה היא צריכה להיות כתוצאה ממעשה טוב.
שאלה: האם הטענה כלפי החבר זה מראה כמה שאני לא הוספתי מספיק בחיבור?
לא, לפעמים אני מגיע לטענה לחברים ויכול להיות שבזה אני לא טועה, אלא צודק. יכול להיות שבזה אני צודק. כי סך הכול, טענות כלפי הקבוצה, כלפי החברים הן יכולות להיות מאוד מאוד מועילות, פרודוקטיביות, שבטענות כאלו אני באמת מרגיש את עצמי שאני משפר את המצב, מעורר אותם, "איש את רעהו יעזורו", אז לא יכול להיות שאני נמצא במצב שאסור לי לפתוח את הפה כלפי החברים, לא, ההפך.
שאלה: כתוב פה בקטע "ומצד השני הוא רואה, שהוא צריך לעשות תשובה. היינו, שהוא צריך לבקש מה', שיקרב אותו, ושיתן לו את הרצון להשפיע, שהוא טבע שני.", "צריך לבקש" האם זאת בקשה גם בצורה כללית גם בצורה פרטית?
אני לא רואה בזה שאלה. אני לא יודע במה אתה רוצה לשאול, באמת לא. אתה בהרבה פעמים בונה את השאלה שלך העיקר לשאול, זה לא בדיוק מועיל.
שאלה: כשהבורא שולח לאדם איזה שהם ייסורים פיזיים, האדם ממשיך לעבוד בעשירייה, עושה את כל הפעולות, אבל השמחה נעלמת כי הוא סובל, לפני רגע אמרת אם עשינו משהו טוב מתגלה שמחה. איפה השמחה תתגלה אם הבן אדם סובל?
אתה עוד תגלה את זה, אתה תגלה. לא יכולה להיות שמחה אם לא מתגלה סבל. סך הכול ההבדל בין סבל ושמחה זה אופן ההרגשה, סך הכול אופן ההרגשה.
שאלה: איך אני צריך לבדוק את המצב שלי, כתוב פה בקטע שאם הוא מרגיש ריחוק אז צריך להגיד לעצמו שזה הבורא דואג לו ומקרב אותו, ואם להיפך אני מרגיש שאני קרוב, אז אני גם צריך להחזיק את ההפך מזה?
לא, אתה צריך להרגיש מה שאתה מרגיש, וקודם כל לקבוע מאיפה זה בא, למה זה בא ומה אתה עושה עם זה. זה דבר אחד. דבר שני, איך אתה היית רוצה לשפר את המצב.
שאלה: הרגע דיברת על שמחה, פעולות טובות מהשפעה. איך אפשר להבדיל משמחה מפעולה של השפעה, משמחה של איזה חיבור אגואיסטי?
אם אתה רוצה לבדוק זה אפשר לבדוק רק בקבוצה, אין לך שום אפשרות אחרת. בתוך עצמך אתה לא תדע אף פעם, אתה תטעה, אבל בתוך הקבוצה כן. אם זה לטובת הקבוצה או לא בצורה ברורה כמה שאפשר יותר ויותר אובייקטיבית שאתה בודק, אז אתה יכול לבדוק. האם זה באמת לטובת החברים, לא לטובת עצמך אלא לטובת החברים. אז תשתדל ואתה תראה שהמנגנון הזה הוא לאט לאט יתפתח ואתה תראה שאתה מתייחס נכון לכל המציאות.
שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לחזות, לראות מראש את מצב השמחה לפני שהוא מגיע. איך בצורה הטובה ביותר אנחנו יכולים לחזות את מצב השמחה העתידי לפני שאנחנו משיגים אותו בפועל?
אנחנו צריכים לבנות בינינו כאלו מצבים שמביאים לנו מצב רוח, אבל לא סתם שאנחנו שמחים, אלא אנחנו שמחים בזה שנמצאים בדרך וכל יום ויום מתקרבים, אפילו בצורה שלילית שאנחנו מגלים עד כמה שלא מתקרבים, אבל זה נקרא התקרבות מצד שמאל, וכך אנחנו מיום ליום הולכים ומתקרבים למטרה.
אז תדברו על זה. עוד מעט אנחנו נסיים את השיעור, תנסו עכשיו לעשות סדנה במה אנחנו התקדמנו מאתמול להיום? באיזה הבחנות, מה בדיוק קורה בתוך העשירייה שלנו, מדברים בעשיריות. אז מה בדיוק קורה בעשירייה שלנו, איך אנחנו יכולים למדוד מה היה לנו אתמול ומה יש לנו היום, וכך זה נתקדם. עד כמה שיש הבחנות יותר גדולות, כדאי לרשום את ההבחנות האלו. כדאי שיהיה יומן של הקבוצה וביומן של הקבוצה אנחנו רושמים מה קרה לנו אתמול לעומת היום, וכך זה נראה את הצעדים שלנו, זה מאוד חשוב. זה מה שיש לי היום לעשות.
שאלה: נאמר פה על מצב שפל, ואנחנו יודעים שהעביות גדלה ויש גם הכבדת הלב. מה ההבדל בין המצבים האלה, מהו מצב שפל?
המצב הכי נמוך, זה מצב שרק כוח האגו פועל בתוך האדם, יש לו הארה קטנה מאוד, והוא מרגיש שהוא מוקף, שהוא לכוד בכוחות אגואיסטים ולא יכול לעשות עם עצמו שום דבר. וכל הרצונות, כל המחשבות שלו הן כולן ברצון האגואיסטי. יכול להיות שהוא מרגיש טוב יחד עם זה, בהרגשה האגואיסטית הזאת. אבל יחד עם זה יש לו הכרה שהוא שמח, שהוא מרגיש טוב מהאגו שלו.
שאלה: קודם דיברת על מאיפה כל זה מגיע, למה, ומה אני עושה לגבי זה. מאיפה המצב מגיע, זו תשובה פשוטה, אבל לגבי למה, רציתי לשאול האם כשאני מייחס את המצב או הפעולה לטובת כולם, לטובת הזולת, זו סיבה טובה ללמה מגיע מצב מסוים?
לא נראה לי, אם הבנתי אותך נכון. אתה לא יכול לדעת את הסיבה, למה מגיע אליך מצב. אלא המצב תמיד מגיע מהבורא, והוא תמיד מכוון לקדם אותך "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש", כך כתוב. "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש", אז אפילו אם אתה מרגיש שמורידים אותך, זה אך ורק כבר ממצב שאתה מתקדם. אבל כדי שתרגיש את ההתקדמות, אתה צריך לראות את הירידה, הנפילה. כך זה הולך.
לכן בכל מצב ומצב אנחנו צריכים לראות את עצמנו כמתקדמים, כמו שבעל הסולם כותב "שמח אני ברשעים שמתגלים". כי "רשעים" אלה מצבים שלו, שמגלים לו עד כמה הוא רע, "כי רשעים שלא מגולים הם באפס תקווה", זאת אומרת מאיפה אני יודע אם הם יתגלו ומתי, אבל בטוח הם נמצאים בי, ולכן אני שמח באלו שמתגלים, כי הם היו בפנים, ועכשיו הם מתגלים.
כי כל מה שמתגלה, מתגלה מתוך השורש נשמה של האדם, ודרך שורש הנשמה הזה הוא רואה את כל המציאות, את הקבוצה, את העולם. ולכן אם הוא רואה את המציאות בצורה מסוימת, הוא יודע שזה בגלל שכך מתגלות בו כל מיני הבחנות פנימיות, ואם אני רואה רע אז מתגלים לי מצבים רעים. אז הם כבר היו, רק עכשיו הם התגלו. כמו שהוא כותב "בגילוי הרשעים האלו אז זוכים לתיקונים". ככה זה.
שאלה: אנחנו לומדים על רוחניות, אבל תמיד כשאתה נוסע, כל שיעור שאתה נותן הוא אבן דרך בבני ברוך. יש הסבר שאנחנו יכולים להבין ממנו משהו שזה יעזור לנו?
אני לא יודע. פשוט, יש לנו יש לנו חבר מיוחד שנתנו לו מהעבודה מתנה כזאת, של בית מלון עם כל השירותים, והוא סידר שנוכל לבוא ולהיות כאן כמה ימים חינם. לכן עשינו זאת, כדי בכל זאת קצת לצאת מהשגרה. לא חשבנו על זה, לא תכננו את זה, אבל זה מה שיצא, ולכן ככה זה.
אבל מפני שאנחנו יוצאים, בכל זאת היציאה הזאת פועלת לטובת הקבוצה הכללית, כי אנחנו עושים חשבון יותר נכון וחדש, ויש בזה הרבה הבחנות. אני לא חושב שאני גורם בזה חס ושלום לאיזו ירידה או עצירה בדרך של כל קבוצת בני ברוך העולמית, אלא דווקא ההפך. אז נלמד כרגיל כמו כל בוקר ובוקר בשעות האלו, וכך נתקדם.
אין לי שום בעיה לעשות שיעורים בצורה קצת אחרת, לשמוע שאלות אחרות, בבקשה תתכוננו לשאול מחר את השאלות שלכם, או מתי שאתם רוצים, על נושאים שונים, זה גם כן טוב, העיקר שזה יגרום לחיבור, כי רק את זה אנחנו צריכים.
תלמיד: תודה רבה.
אולי יש לכם עוד שאלות בעניין הארגוני? לא, טוב. אז עכשיו אתם מגיעים לסדנה בהמשך השיעור, ואני אהיה מאחרי הקלעים, אחריכם. אני מחבק את כולכם, ואני בטוח שכל השינויים הקטנים האלה יעזרו לנו, הם יעזרו. בכל זאת אנחנו צריכים לדעת שהקשר בינינו למורה, עם מורה, בלי מורה, בעצם מכוון אותנו לבורא, והבורא מוביל אותנו לגמר התיקון. המורה הוא רק מורה דרך, מלווה לתקופה, אבל העיקר זו הקבוצה והבורא.
אז בהצלחה לכם, ותכתבו, אתם יודעים איך לכתוב לי, ואם צריך נקבע עוד כל מיני נושאים לשיעורים שלנו, כמה שאתם רוצים. כל טוב.
(סוף השיעור)