שיעור בוקר 21.06.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1145,

מאמר "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה"

קריין: "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1145, מאמר, "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה".

"מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה".

כוס של ברכה צריך להיות מלא בתפילה, בציפיות שלנו, בחיסרון, שהגענו להיות מול הבורא ואז כל ההכנה הזאת בליבנו נקראת "כוס של ברכה". אנחנו מבקשים את הברכה, שהבורא יהפוך אותנו, ישנה לנו את הלב ובמקום מחשבות ורצונות על מנת לקבל, הוא יהפוך את זה דרך הזולת אליו, לעל מנת להשפיע לבורא.

זה נקרא כוס ברכה מלא, כי כך אנחנו מברכים אותו, מודים לו על זה שהוא ברא אותנו ברצון לקבל אכזרי, אטום, ובכל זאת נתן לנו אפשרות להפוך אותו לההיפך, לעל מנת להשפיע.

אז אנחנו מבינים את השינוי הזה שאנחנו צריכים לעשות ומודים לו על כך שהוא נתן לנו אפשרות להיות כלולים משתי צורות הפוכות, מהאגו שלנו מקבלה, ומההשפעה, וכך כשנחבר את שניהם, נהיה קרובים לבורא, כמו הבורא, נעלה אליו, נגיע למצב שאנחנו מבינים, מרגישים ונעשים ממש כמוהו.

לכן לפני שאנחנו מתחילים להיכנס במגע עם הבורא אנחנו צריכים להרגיש איפה אנחנו נמצאים, למה הוא ברא אותנו בצורה כזאת, מה עלינו לעשות כדי להפוך את עצמנו להידמות לו, ודווקא משתי הצורות הללו אנחנו נהיה מצד אחד כנבראים ומצד שני כבורא וכך נגיע לתיקון השלם שלנו.

מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה

תש"ן - מאמר ל"ח
1989/90 - מאמר 38

"הזה"ק (פנחס דף רמ"א ובהסולם אות תר"ל) אומר וזה לשונו "מלא, הנאמר בכוס של ברכה, זה שכתוב, כוס מלא ברכת ה'. והאדם כך צריך להיות שלם, כמו ויבא יעקב שלם. ולא יהיה בה שום פגם, כי כל אשר בו מום לא יקרב. אף כך אלם עם י"ה, הוא אותיות אלקים. והוא כחשבון כוס, דהיינו פ"ו. ועל כן הכוס צריך להיות מלא, כי הפוך המלה אלם, ותמצא מלא, שהכוס בגמטריא מלא, י"ה", עד כאן לשונו.

ויש להבין:

א. מהו מרמז לנו, בזה שנותנים יין להכוס, והוא מלא, הוא נקרא "כוס מלא ברכת ה'". זאת אומרת, אם אין הכוס מלאה עם יין, לא יכולה להתקיים ברכת ה'.

ב. מהו שאומר "והאדם כך צריך להיות שלם, כדוגמת הכוס עם היין". מהו הוא מוסיף לנו בזה, הלא אם הכוס כבר מלאה ברכת ה', בשביל מה צריך האדם גם כן להיות כך, שמשמע, אחרת אין הוא יכול לקבל הברכה. אם כן לגבי מי נקראת הכוס "ברכת ה'" וכי הכוס צריכה לברכה.

ג. וביותר קשה במה שאומר, שהאדם צריך להיות שלם, כמו שכתוב "כי כל אשר בו מום, לא יקרב". שמשמע, שמי שיש לו מום, כבר הוא אינו מסוגל להתקרב לה'. נמצא לפי זה, שמי שחסר לו איזה אבר, כבר לא מסוגל להתקרב לה', והוא מוכרח להישאר בהתרחקות מה', ואין לו זכות בחירה חס ושלום.

ד. מה מרמז לנו בזה שאומר, "אלם" ו"מלא" הם אותם אותיות, שהכוס גמטריא "מלא י"ה".

ולהבין את כל הנ"ל, צריכים לזכור את כל סדר העבודה, שניתן לנו לעשות, כמו שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות". ודברנו מזה כמה פעמים, שיש לפנינו ב' בחינות, שהם הפוכים זו לזו. והם נקראים:

א. מטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג.

ב. תיקון הבריאה, שהנבראים ישתדלו להשפיע להבורא שהוא יהנה. כלומר, מזה שהרצון לקבל לעצמו רוצה להנות, והרצון הזה הבורא נתן לו, ועל הרצון הזה הוא מוותר, אלא כל רצונו הוא שהבורא יהנה.

נמצא, ששניהם הפוכים זה לזה. לכן יש עבודה קשה, בכדי להגיע לרצון זה, הנקרא "רצון להשפיע נחת רוח ליוצרו", ולוותר על הרצון של תועלת עצמו. ובכדי שתהיה מציאות לאדם לצאת משליטת הרצון לקבל, מוכרחים להתחיל ב"שלא לשמה", היינו לתועלת עצמו. היינו, שעל ידי זה שיקיים תו"מ, יהיה לו שכר בעולם הזה, כמו שכתוב בזה"ק "שיהיה לו חיים, ובריאות, ופרנסה". אחרת לא תהיה לו המציאות, שיהיה בידו להנות מחיים גשמיים בעולם הזה. וכשהאדם מאמין בזה, כבר יש לו מי שמחייבו לקיים את התו"מ, שזה נקרא, שהוא מאמין בשכר ועונש, היינו שהוא מקיים תו"מ מסיבת שהוא מפחד מעונש, ומצפה לקבל שכר.

ולפעמים השכר ועונש מתבטא אצל האדם בשכר ועונש בעולם הבא, שיש שם ענין גן עדן וענין גיהנום. וזוהי הסיבה המחייבו לקיים תו"מ. והיות "שמתוך שלא לשמה באים לשמה", היינו המאור שבתורה מאיר לו, שיש ענין שכר ועונש באופן אחר, היינו השכר הוא לזכות לדביקות ה', שאז יש לו מקום, שיהיה בידו להרגיש גדלות המלך, ושהוא מצפה לשכר הזה. ועונש נקרא אצלו, בזמן שהוא רואה ומרגיש, שהוא נפרד מחיי החיים, וזה שהוא מרגיש, שהוא מרוחק מה'. זהו העונש הכי גדול אצלו.

נמצא, שגם בזמן שהאדם כבר קבל איזו הרגשה מתו"מ, ממה שהשלא לשמה גרם לו, שמתחיל להרגיש לפעמים קצת גדלות ה'. וזה גורם לו, שהאדם רוצה להיבטל אליו "כנר בפני אבוקה". ואין האדם יכול להבין אז, מדוע הוא רוצה עתה להיבטל אליו, ולבטל את כל מציאותו של עצמו לפני הבורא. אלא זה בא אליו כאילו זהו דבר טבעי. כלומר, אפילו שהאדם לא מבין מה נעשה עמו עתה, שהוא רוצה להיבטל, אבל מבחינת המציאות כך הוא. וזה נקרא "אתערותא דלעילא", שאין יד אדם מגעת שם. כלומר, שענין "יד" פירושו השגה, מלשון "כי תשיג יד". כלומר שאין האדם מבין, מדוע הוא רוצה להיבטל אליו ממש.

אולם אח"כ, כשהתעוררות מסתלקת ממנו, ואז האדם מתחיל לחשוק ולהגיע לידי ביטול לה', והוא רוצה עתה להשיג את ההרגשה, כמו שהיתה לו בזמן עליה, הוא מתחיל לראות, איך שהוא מרוחק מזה, וכל האברים שבו מתנגדים לרעיונות כאלו, היינו לבטל את התועלת עצמו, ושכל דאגותיו יהיו אך ורק איך לעשות נחת רוח ליוצרו.

אז הוא רואה, שהעולם חשך בעדו, ואין הוא מוצא שום מקום, שיהיה לו ממה לקבל חיים. ואז הוא רואה, שהוא נמצא במצב של ירידה ושפלות. שהוא רואה, שאין לאף אחד מחשבות רעות כאלו, בזמן שהוא בא לירידה כזו. והגם שהאדם צריך להאמין באמונת חכמים, שהמחשבות האלו באות מלמעלה, כלומר, מלמעלה רוצים שהאדם הזה, שרוצה עתה להתקרב לה', שיקבל ירידות, מטעם שזה שהוא מקבל ירידות, הוא בכדי שירגיש צורך שה' ירום אותו.

וזהו כמו שכתוב "מאשפות ירום אביון". כלומר, שדוקא בזמן שהוא מרגיש שנמצא באשפה, כלומר כל אלה הדברים, שהיה מסתכל עליהם שהם בחינת פסולת, שהוא מאכל לבעלי חי, שהם אוכלים את הפסולת מה שבני אדם זורקים לאשפה, ואומרים שזהו מאכל שלא מתאים למאכל אדם, כמו שהוא בעצמו היה אומר בזמן עליה.

אבל עתה, בזמן שהבורא רוצה לקרב אותו, אז האדם צריך להרגיש את החסרון שלו, אז הוא יכול לקבל מילוי על החסרון. נמצא, שדוקא בזמן שהאדם נמצא באשפות, ומשם הוא מחפש את מזונותיו, וכשהוא רואה לאיזה מצב הוא הגיע אחרי כל היגיעה, שנתן בכדי להגיע להשיג את הרצון להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז הוא יכול לתת תפלה אמיתית. אבל לא תמיד יש לאדם כח הזה להאמין.

אולם בזמן שהאדם כבר עומד סמוך למקום, שיקבל את העזרה מלמעלה, היינו ש"סמוך" נקרא, שהכלי, היינו הצורך להרצון להשפיע, הוא ממנו ולהלאה, שאז הוא רואה, שרק הבורא יכול להציל אותו. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזוהי הנקודה החשובה ביותר בעבודת האדם, שיש לו אז מגע הדוק עם הבורא, היות שהוא רואה, מאה אחוז שלא יועיל לו שום דבר, רק הבורא בעצמו יכול לעזור.

והגם שהוא מאמין בזה, מכל מקום לא תמיד מאירה לו האמונה הזו, שדוקא עתה הוא הזמן היותר מוכשר לקבל את ישועת ה', שדוקא עתה הוא יכול להיוושע שה' יקרב אותו, היינו לתת לו את הרצון להשפיע ולצאת משליטת אהבה עצמית, שזה נקרא "יציאת מצרים". כלומר, שהוא יוצא משליטת המצריים, שהיו מצירים את ישראל, שלא נתנו להם לעבוד את עבודת הקודש. "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שועתם אל אלקים", אז ה' הוציא אותם מגלות מצרים.

כלומר, היות שעם ישראל היו מרגישים את השעבוד, ורצו לברוח מהגלות הזאת, מה שהמצריים היו מעבידים אותם, כשבאו לנקודה החשובה הזו, היינו שהיו מרגישים את שפלותם, אז הוציא אותם הקב"ה ממצרים. וזה כמו שאומר האר"י הקדוש, שעם ישראל כשהיו במצרים, כבר היו במ"ט שערי טומאה. ואז הוציא אותם הקב"ה ממצרים.

שפירושו כנ"ל, שכבר באו בתכלית השפלות, שאין למטה הימנה. אז הוציא אותם הקב"ה.

נמצא, בזמן שהאדם רואה, איך שהוא בתכלית השפלות, והוא צריך להאמין אז, שדוקא עתה הוא הזמן, שה' יקרב אותו, ואם האמונה אינה מאירה לו אז על המקום, אז הוא בורח מהמערכה.

נמצא, שכל סדר היגיעה שהוא נתן, כאילו היה בחינם. אבל אח"כ נותנים לו עוד הפעם מלמעלה התעוררות, ושוב שוכח מה שהיה לו בזמן הירידה, ושוב הוא חושב, שכבר לא יהיו לו ירידות, וחוזר חלילה. והאדם צריך לרחמים גדולים, שלא יברח מהמערכה. והגם שהאדם משתמש עם העצות מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", אבל האדם אומר, שכבר השתמש עם העצה הזו כמה פעמים, ולא עוזר לו.

וגם אומר, שכבר השתמש עם העצה של "הבא לטהר מסייעין אותו", וכאילו כל אלו העצות הן לא בשבילו. אם כן הוא לא יודע מה לעשות. ואז הוא המצב הכי גרוע אצל האדם, היינו שהוא רוצה לברוח מהמצבים האלו. אבל אין לו לאן לברוח. ואז הוא סובל יסורים, מזה שהוא נמצא בין יאוש למצב של בטחון. אבל האדם אומר אז, לאן אפנה.

ואז אין שום עצה אלא לתת תפלה. והתפלה הזו היא גם כן בלי שום בטחון. נמצא, שאז הוא צריך לתת תפלה, שיאמין, שה' כן שומע תפלה, וכל מה שהאדם מרגיש במצבים האלו, הוא לטובתו. וזה יכול להיות רק למעלה מהדעת. כלומר, הגם שהשכל אומר לו, שמכל החשבונות, אתה רואה, שאין שום דבר יכול לעזור לך, גם זה הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול להוציא אותו מהרצון לקבל לעצמו, ותמורת זה הוא יקבל את הרצון להשפיע. ואז, כשהאדם מקבל את הרצון להשפיע מהקב"ה, אז האדם נעשה שלם עם ה', כלומר שזוכה לבחינת השתוות הצורה, שזה נקרא "יחוד".

ואז האדם נבחן ש"אין בו מום". כי כל המומים שיש באדם, הוא שיש לו מחשבות רעות על רוחניות. כלומר, במקום שהאדם צריך להרגיש את חשיבות דקדושה, שזה דבר חשוב מאוד, בזמן שהאדם רוצה להתבטל אליו, שיש לו בחינת אהבת ה' מחמת השתוקקות לה', ואצלו הוא להיפך, היינו שהוא מרגיש את התנגדות הגוף. וכל זה הוא מחמת חסרון אמונה בגדלות ה'. ואיך יכולה להיות מציאות, שיתקרב לה' עם המומים שיש בו. וזהו ששאלנו, איך אמרו שמי שיש לו מום, לא יקרב. היינו, שכבר אין לו שום בחירה, שיוכל לבוא להתקרבות ה'. היינו, לא עליו נאמר "ובחרת בחיים". היתכן לומר כך.

אלא בעבודה יש לומר, כי "מום" נקרא חסרון, היינו חסרון באמונת ה'. ממילא "כל אשר בו מום, לא יקרב" לא יכול להתקרב לה'. אלא צריכים מקודם לתקן את מומיו, היינו שיעשה מעשים טובים על הכוונה שיזכה לאמונת ה', שהוא משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב.

ועתה נבאר מה ששאלנו, מה שכתוב "מהו הרמז שכוס של ברכה צריך להיות מלא עם יין, אחרת לא נקראת זה "כוס של ברכה". ואומר, וכך צריך להיות האדם שלם. ומהו הקשר הכוס להאדם, כלומר שאם הכוס צריכה להיות שלמה, גם האדם צריך להיות שלם.

והתשובה היא, הכוס היא הכלי שנותנים בתוכה יין. ו"כלי" נקרא בחינת חסרון, שבהחסרון נכנס המילוי. הנה יין נקרא "שפע". ומבחינת השפע אין אף פעם חסרון, "כי כלום חסר מבית המלך", וכמו שכתוב "אני הוי"ה לא שניתי", שבאור אין אף פעם חסרון. אלא הכל תלוי בהכלים המקבלים, שהם יהיו כלים שלמים לא שבורים.

וכמו שלמדנו, שהיה ענין שבירת הכלים, שמשבירת הכלים יצאו הקליפות, ששבירת הכלים פירושו, כמו בכלי גשמי שנשבר, ואם נותנים משקה בתוך הכלי הכל יוצא לחוץ. כמו כן ברוחניות, אם הכוס, הנקראת "כלי", אינה מלאה, אלא שהכלי הוא בחסרון עם הבורא, אז השפע יצא להחיצונים, היינו להקליפות.

וזהו הרמז, שהכוס צריך להיות מלא, שפירוש, שהכוס תהיה בהשתוות הצורה להשפע הבא מהמשפיע. אז הכוס יכול להיות מלא, ואין השפע הולך להחיצונים. ובכדי להבין את הרמז, לכן הוסיפו ואמרו "והאדם כך צריך להיות שלם, ולא יהיה בו שום פגם, וזהו שהכוס נקרא "כוס של ברכה".

כלומר, שהאדם הוא הכלי, הצריך לקבל את שפע של ברכה, צריך האדם להיות שלם עם הבורא, שהכוונה היא, שכל דאגותיו של האדם הוא אך ורק לטובת הבורא ולא לתועלת עצמו. וזה נקרא ש"הכוס שלם". וזהו לרמז שהאדם צריך להיות שלם. ואז יכול להיות הכוס מלא.

היינו, שאם הכלי, הנקרא כוס, המרומז על האדם המקבל, אז הברכה יכולה להיות מלאה בהכלי, ואינו נשפך מהברכה, היינו מהכלי, להחיצונים, שהם הקליפות. אלא הכל נשאר בקדושה, היות שאין להאדם שום פגם, כי פגם ברוחניות נקרא, שיש עירוב של רצון לקבל. ואם האדם תיקן את עצמו מכל חסרונות. שהוא הרצון לקבל לעצמו, אז נשאר כוס מלא ברכת ה', ואינו יוצא שום שפע להחיצונים.

ועתה נבאר מה שאומר "אלם עם י"ה הוא אותיות אלקים, והוא בחשבון כוס, ועל כן בכוס צריך להיות מלא, כי הפוך המלה אלם ותמצא מלא". ויש להבין מה הוא מרמז לנו בזה.

הנה האר"י הקדוש, מבאר את ה' אלקים על שם הכלי הראוי לקבל את השפע, הנקרא "אור". ואומר, שסדר הברורים הוא, היות שצריכים להעלות הניצוצין וכלים מבי"ע לאצילות, לעיבור באמא, אז עולים ש"ך ניצוצין, שהם ל"ב בחינות, וכל בחינה כלולה מעשר, הרי הם ש"ך בחינות.

והיות שע"י המלכות דמידת הדין, שהיה בכל מלכות, שבכל נתיב מהל"ב נתיבות, שבגלל המלכות הזו היתה השבירה, לכן התיקון הראשון היה, שאבא, הנקרא "חכמה", בירר והוריד את המלכות של כל בחינה. שזה נקרא, שהוריד את המלכות שבכל נתיב ונתיב, שזה נקרא "פה", שהוא בחינת מלכות, שממנה מתגלה המדרגה ומאירה.

וזה כמו שאומר (בתע"ס חלק י"ב, דף א - רכ"ב, אות רמ"ו) וזה לשונו "שהעובר אינו מדבר כלל, כי הוא בסוד אלם, מאלקים. ולכן הוא אלם, בלי דיבור. וזה סוד "או מי ישום אלם". וכמו שכתוב (בתע"ס, חלק י"ב באות רנ"א) "והנה עתה (היינו בזמן היניקה) נתמלאו מהאותיות י"ה ונעשו אלקים שלמים".

והנה יש להבחין בין דיבור לאלם, בעבודה. כי דיבור הוא בחינת גילוי, היינו שכבר יש להאדם בחינת יניקה ברוחניות, כבר הוא מרגיש שהוא יונק מקדושה, שענין יניקת חלב מורה על חסדים, כי מדת החסד היא בחינת השפעה, שבזמן שהאדם זוכה לכלים דהשפעה, היינו, שכל מעשיו הם לשם שמים, וכבר אינו דואג לתועלת עצמו, זה נקרא שזכה לבחינת חסד.

אולם מטרם היניקה יש בחינת עיבור, היינו שהעליון מתקן אותו. וזה יכול להיות, שהאדם הוא כמו עיבור במעי אמו, שהעובר מתבטל להאם, ואין לו שום דעה בפני עצמו, אלא כמו שאמרו חז"ל "עובר ירך אמו, אוכל מה שאמו אוכלת", ואין לו שום רשות בפני עצמו, לשאול איזו שאלות, אלא הוא לא עולה בשם. וזה נקרא שהוא אלם, שאין לו פה לשאול שאלות.

וזהו בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה. ועיבור פירושו (תע"ס חלק ח' דף תר"ח אות י"ז) וזה לשונו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור, שהוא מלשון "עברה ודינין", בסוד הכתוב "ויתעבר ה', בי למענכם".

ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", כנ"ל, שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות.

וסדר התיקונים הוא, כמו שאמרו חז"ל "אבא, שהוא חכמה, נותן את הלבן", היינו שמלבן את התחתון מהרצון לקבל שלו, שהאדם מתחיל להרגיש, שהרצון לקבל הוא פסולת, כמו שכתוב "אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבנו". ואז נבחן ש"אמו נותנת האודם", שפירושו, שבינה נקראת אור דחסדים, שהוא האור הבא בכלים דהשפעה. כלומר, לאחר שכבר האדם הגיע לידי ידיעה, שהרצון לקבל לעצמו נקרא "פסולת", אז הוא מקבל את הרצון להשפיע. וזה הכל נקרא, שהעליון עושה והתחתון מבטל את עצמו בלי שום בקורת. וזהו כנ"ל, שזה נבחן, שאין לו "פה". וזה נקרא "אלם", שפירושו, שחסר לו "פה", כנ"ל.

ואח"כ באה בחינת "לידה ויניקה", שאז כבר יש לו "פה", שפירושו, שהוא בא לרשות עצמו, והוא כבר יודע מה שהוא עושה. וכבר יש לו רשות בפני עצמו לעשות בחירה, וזה נבחן שכבר הוא נמצא ברשות עצמו. ואז נקרא, שהוא מקבל בחינת "רוח", שזה מאיר בזמן שכבר יש לו רשות בפני עצמו בקדושה. מה שאין כן ב"עיבור", היתה לו רק בחינת "נפש", שהיא מלשון "נפישה", היינו בחינת "דומם", שאין לה "תנועה" בעצמה, אלא העליון הוא המנענע אותו לכל פעולה.

ואז הוא מקבל, שם מלא מאלקים, כלומר מה שהיה בבחינת עיבור, אלם מאלקים, שהיתה חסרה לו רשות עצמו, שהוא יהיה בעל עבודה, אלא הכל הוא על חשבון העליון. וכשנולד, ויש לו "יניקה בקדושה" מצד עצמו, אז הוא שם מלא מאלקים, שזה הרמז מה שהיה קודם אלם מצד עצמו, נעשה עתה מלא, היינו שכבר זכה לבחינת י"ה מאלקים, שזה שאומר, ששם מלא גמטריא כוס, שהוא מספר ד - אלקים שהוא פ"ו, שאז הכוס מלא. היינו, שבזמן שהאדם כבר תיקן את עצמו לרשות דקדושה, זה נקרא "כלי שלם". וזה נקרא "כוס של ברכה", היינו שהברכה כבר יכולה לשרות בה. משום שהכלי מתוקנת, שכל מה שיקבל ישאר בקדושה.

ובזה מובן מה מרמז, שהכוס צריך להיות מלא עם יין. שזה מרמז לנו, שהשפע ישאר בהכלי, ולא ישפך משם משהו לחיצונים, אלא הכל יהיה בעל מנת להשפיע. נמצא, כשמדברים מבחינת המצות, הכל מרמז על בחינת ענף ושורש, לכן כוס של ברכה צריך להיות מלא, שזה מרמז על רוחניות, היינו סדר עבודת האדם להגיע למטרת הבריאה."

שאלה: כתוב, "אלא בעבודה יש לומר, כי "מום" נקרא חסרון, היינו חסרון באמונת ה'. ממילא "כל אשר בו מום, לא יקרב" לא יכול להתקרב לה'. אלא צריכים מקודם לתקן את מומיו, היינו שיעשה מעשים טובים על הכוונה שיזכה לאמונת ה', שהוא משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב." אתה יכול להסביר בבקשה מהם, "מעשים טובים על הכוונה"?

האדם צריך להגיע למצב שהוא מאמין, רואה, מרגיש, ומקבל שהבורא הוא השליט היחיד על כל המציאות והוא מכוון את המציאות למצב טוב ומיטיב, למצב שיהיה טוב לאדם. זה בעצם מטרת התיקונים שלנו.

תלמיד: כשלאדם יש אמונה והוא צריך להמשיך לפעול ממה שהבורא מראה לו, איך הוא עושה את הצעד הבא, הוא עומד ומחכה?

מאיזה מצב לאיזה מצב?

תלמיד: אני רואה שהטוב או הרע הם בעבורי.

כן.

תלמיד: לדוגמה, אני חשבתי שאני חושב מספיק על העשירייה שלי, ואז הגיע מצב מכוער ובלגן, ועכשיו אני חושב עליהם 24/7. ואז אני אומר לעצמי, הוא הראה לי שכנראה שלא חשבתי עליהם מספיק, אפשר לחשוב עליהם יותר. ועכשיו, מהו הצעד הבא, איך אני משתמש בזה?

ממשיך. אם הבנת מה היא התקדמות הנכונה אז תרחיב אותה. פשוט מאוד, תרחיב אותה. יש לך דוגמה, יש לך תמיכה אז מה צריך עוד? רק מאמץ משלך ותפילה משלך על המאמץ ותשיג את המדרגה הבאה. כי כל פעם אתה צריך להשתתפות יותר גדולה מצידך.

תלמיד: השתתפות יותר גדולה מצידי?

כן.

תלמיד: ולמצוא את הדרך שלי לעשות את זה?

ודאי. כי אתה מעורר את המצבים הבאים, לזה אתה רוצה להגיע.

שאלה: במאמר הוא דיבר על תפילה בלי שום ביטחון. אז כשיש חיסרון לדבר הכרחי ואתה מבין שבידיים וברגליים אי אפשר לתת לו מענה ואתה מבין שרק הבורא יכול לעזור. אבל המענה לתפילה יכול לקחת יום, שבוע וגם הרבה זמן. איך מחזיקים מעמד בסיטואציה הזאת?

בתפילה אתה נמצא מול הבורא, יש לך מגיע מסוים עימו. אתה פונה אליו, אתה רוצה או אפילו דורש, מבקש תגובה. אז כבר בתפילה עצמה יש לך קשר איתו וזה לא שאתה עומד מול חלל ריק ואין לך לגמרי במי לתלות את התפילה. אם יש לך כבר איזשהו קשר לתפילה אז בטוח שיש בה אפשרות להרגיש למי אתה פונה.

תלמיד: יש ידיעה מהעבר שתפילה קיבלה מענה, וזה נותן כוח להתמיד בתפילות הבאות. אבל זה דורש המון מאמץ ויש הרבה פעמים נפילות גם בתפילה. האם הנפילות מאריכות את הזמן?

לא. כמו שכתוב, "אלף פעם יפול צדיק וקם". זאת אומרת שדווקא מנפילות והתעוררויות לעבודה חדשה, למצב חדש, מזה אנחנו סוללים את הדרך.

תלמיד: בתפילה יש סאה שצריך למלא אותה? יש איזה תהליך שצריך לעבור אותו?

כן, ודאי. אנחנו לא יודעים מראש מהי המידה הנכונה אבל ברור שיש.

תלמיד: כשאדם נמצא במצב של תפילה ומחזיק בה בכוח, מה הבורא עושה בתוכו, הוא מכין אותו לשלב הבא, הוא מעביר אותו כל מיני תהליכים פנימיים?

כן, בוודאי.

תלמיד: כתוב, "אלף פעם יפול צדיק וקם", האם הנפילות האלה מתרחשות ממש עד הרגע האחרון או שעל ידי התפילה הוא מצליח להחזיק?

הנפילות הן עד הרגע האחרון ואסור לנו בכלל לצפות, לחכות שהן ייגמרו וכן הלאה. אנחנו צריכים להתקדם כבר לא בתקווה שהנפילות מאחורינו, אלא דווקא להיפך. אדם המתקדם למטרה הנכונה, בסופו של דבר לא מצפה שהן ייגמרו.

תלמיד: כשאתה אומר ההיפך, זה אומר להרגיש צורך כלפי הבורא?

זה אומר שהכול לטובתו.

שאלה: במאמר מתואר מצב של שפלות מאוד גדולה, שאדם כבר לא מסוגל לשמוע את כל העצות כמו, "הבא לטהר מסייעין אותו", "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", התייאש מהכול. רב"ש כותב שהעצה כאן היא תפילה למעלה מהדעת. מאיפה במצב הזה יש לאדם כוחות להעלות תפילה למעלה מהדעת?

כפי שאתה מתאר, אז אין לו שום דבר.

תלמיד: אני מתאר את מה שכתוב פה.

אני לא יודע מה כתוב שם, אני שומע ממך איך אתה מבין מה כתוב, שאין לאדם כלום. אם אין כלום, אז אין.

תלמיד: הוא כותב פה, שאדם אומר שכל העצות כבר לא בשבילו, שהוא לא יודע מה לעשות. הוא במצב הכי גרוע ולא יודע איך לברוח ממנו. ואז רב"ש עונה, ש"אין שום עצה אלא לתת תפלה. והתפלה הזו היא גם כן בלי שום בטחון."."שיאמין, שה' כן שומע תפלה, וזה יכול להיות רק למעלה מהדעת."¹ השאלה היא, מאיפה יש כוחות לחלץ כזאת תפילה כשהוא כבר לא מאמין לכל העצות?

בלמעלה מהדעת הוא ימצא כוחות.

תלמיד: איך?

הוא ימצא. כשאין שום דבר וכלום לא יכול לעזור ואין לפניו שום תקווה, הוא יטפס ללמעלה מהדעת.

שאלה: האם נכון לומר שדווקא במצב הזה יש הזדמנות לאדם להתפלל למעלה מהדעת? הבורא נותן לו אפשרות עכשיו, כשהוא באמת מרגיש שאין לו שום כוח משלו להשיג שום דבר, להתפלל באמת למעלה מהדעת, ואז התפילה שלו יכולה להיות פעם ראשונה אולי למעלה מהדעת. זו בעצם עזרה של הבורא, לאפשר לו, על ידי כך שהוא לא נותן לו שום כוחות יותר, להתעלות למעלה מהדעת.

נכון.

שאלה: בהמשך לבירור הזה, מה זו עלייה רוחנית?

עלייה רוחנית היא כשבמצב שאין לו מעצמו שום כוחות, הוא משתדל לבטל את עצמו בכוחותיו האחרונים וכך הבורא מעלה אותו.

תלמיד: זה הפוך מההרגשה?

אני לא יודע מה זה הפוך מההרגשה, אם לאדם כבר אין מה לעשות, אין לו כוח, שום התחלה של פעולה מעצמו, ומהמצב הזה שאין כלום, אין עתיד, אין הווה, אין עבר, הוא צועק, פונה לבורא, רואה עצמו תלוי בו בלבד, כשאפילו בכך כבר אין לו שום אחיזה, זה מציל אותו.

תלמיד: אז זה ייחשב לעליה?

אחר כך, כן.

תלמיד: זאת אומרת, ההרגשה שהפעולה הזאת הייתה מועילה תגיע לאדם אחר כך?

כן.

שאלה: הוא כותב כך: "לאחר שכבר האדם הגיע לידי ידיעה, שהרצון לקבל לעצמו נקרא "פסולת", אז הוא מקבל את הרצון להשפיע. וזה הכל נקרא, שהעליון עושה והתחתון מבטל את עצמו בלי שום בקורת. וזהו כנ"ל, שזה נבחן, שאין לו "פה". וזה נקרא "אילם". איך בעבודה שלנו בתוך העשירייה, לבטל עצמו בלי שום ביקורת?

אני שואל אותך, מה יותר קל בלי ביקורת או עם ביקורת?

תלמיד: אני לא מחפש קל אלא להתקדם. כדי להתקדם, צריך ביקורת שעליה נתגבר. כלומר אין ספק שהביקורת קיימת, השאלה, איך לא להביא אותה בחשבון.

לא, לא להביא בחשבון בכלל זה כאילו ללא ביקורת. עדיף לעשות ביקורת, להביא אותה בחשבון ולעלות למעלה ממנה.

תלמיד: איך הולכים למעלה מהביקורת?

למרות שהכול ברור והכול נמצא לפני האדם והוא רואה שאין לו שום אפשרות אחרת לעשות משהו, הוא בכל זאת הולך למעלה ממה שהוא רואה.

תלמיד: ואם הוא רואה שחבר נמצא בביקורת ולא מצליח לעבוד עם זה?

מה זה חשוב?

תלמיד: הוא צריך לתת תפילה אחרת? לעבוד על עצמו שלא יראה את הביקורת?

לא יראה? לא, שיעזור לחבר, אולי כך.

תלמיד: איך לעזור לחבר שיש לו ביקורת?

שיש לו ביקורת על החבר?

תלמיד: לאו דווקא על החבר עצמו, ביקורת כללית נניח.

לא, אנחנו כך לא נברר שום דבר.

תלמיד: אז כן, על חבר אחר, בעבודה בינינו בעשירייה.

אז אני חייב לעזור לו, אני חייב להתקרב אליו ולעזור לו.

תלמיד: אבל החבר לא נותן להתקרב אליו כשהוא בביקורת, איך לפרוץ לשם?

מתחילים מרחוק, על זה כבר דיברנו.

שאלה: רב"ש כותב כאן שעיבור זה "עברה ודינין".

כן, עברה ודינים.

תלמיד: אז עיבור זה מצד הבורא יתברך זו עבירה ויש על זה צמצום ראשון?

עיבור זה מצב שהתחתון מרגיש שהוא מתחיל להצטייר בעליון.

תלמיד: אבל הוא גם מרגיש נבדל מהעליון, לא?

כן. ובזה הוא גם מרגיש עד כמה הוא נבדל, עד כמה שהוא הפוך.

תלמיד: אז זו הסיבה שזה נקרא עבירה?

זו לא עבירה, אבל איך לומר את זה?

תלמיד: עברה.

תלמיד: כעס אומרים, זעם.

זעם, כן וקושי, מאמץ.

תלמיד: זה מצידנו הקושי והמאמץ, זו פעולה שהיא כבר כנעשית במודע או לא?

כן, זה מצידנו. אנחנו נרגיש את זה, נרגיש.

שאלה: אז מה זה בעצם ללכת עד הסוף בכל התהליך הזה?

זה להסכים אפילו שאתה לא מסכים בכל צעד ושעל שנמצא לפנינו, שמתגלה לפניך.

תלמיד: שאני מגיע למצב כמו שאמרת מקודם, שאני מגיע לתפילה מעל הדעת זה כבר המצב שאני בעצם כבר לא מקשיב לרצון הפרטי שלי, מתבטל לחלוטין לבורא?

כן.

תלמיד: זה מצב שהוא סוף עיבור ולפני הלידה אפשר לומר?

זה בכל מצב ומצב ברוחניות, שאני מתבטל כלפי העליון. ברגע שאני לא יכול להתבטל לעליון אז אני הופך להיות נפל.

תלמיד: אז מהו המצב שאחרי זה, שהבורא יתעבר בי למענכם?

הבורא נמצא בי ועושה ממני בריאה חדשה.

תלמיד: האם בריאה חדשה היא שאני מבין בהרגשה שלי שכל מה שאני מקבל מהבורא זה בשביל החברים ולא בשביל עצמי?

כן.

שאלה: כתוב "היינו, שבזמן שהאדם כבר תיקן את עצמו לרשות דקדושה, זה נקרא "כלי שלם", וזה נקרא "כוס של ברכה", היינו שהברכה כבר יכולה לשרות בה משום שהכלי מתוקנת, שכל מה שיקבל ישאר בקדושה". איך אדם מתקן את עצמו כדי להיכנס לרשות הקדושה?

האדם כל הזמן מבטל את עצמו עוד ועוד, וכך הוא מתקרב לעל מנת להשפיע.

שאלה: כתוב "ואז, כשהאדם מקבל את הרצון להשפיע מהקב"ה, אז האדם נעשה שלם עם ה', כלומר שזוכה לבחינת השתוות הצורה, שזה נקרא "יחוד". מהי המשמעות של השתוות הצורה עם הבורא?

הוא רחום אף אתה רחום, הוא חנון אף אתה חנון, זוהי השתוות הצורה.

שאלה: למה גם כאשר האדם מגיע עד כדי ייאוש ואין לו כוח, עדיין התפילה היא ללא שום ביטחון?

כי הוא לא רכש את הביטחון, אין לו כוחות, אין לו כלום ויש לו ייאוש, אז מאיפה יהיה לו ביטחון? זה סותר את זה.

שאלה: מהו המצב שאדם אוכל פסולת שמתאימה לבעלי חי?

הוא מוכן לקבל על מנת לקבל וזה מוריד אותו מדרגת אדם לדרגת בהמה.

שאלה: איך להתבטל בפני שליטת העליון ולהתגבר על עברה ודינים?

האדם צריך לבטל את עצמו.

תלמיד: איך נראית השגה של אמונה מעל הדעת בין החברים בעשירייה?

הם מתחברים יחד ומתעלים למעלה מעצמם לחיבור. אנחנו בדרך כלל לומדים איך זה קורה בכל אחד ולא ביניהם. קודם עליהם להתחבר ולהתחיל לעלות יחד ככלי אחד ואז הם ירגישו מה נקרא להיות בהשגה אחת.

שאלה: בסוף הקטע כתוב שלאחר מכן מגיעה מדרגה של לידה ויניקה, שאז כבר יש לו רצון מצד עצמו והוא יודע מה הוא עושה. מה נקרא שיש לעובר איזשהו רצון מצד עצמו לרוחניות?

שהוא יכול לעשות פעולות נגד הרצון בעל מנת להשפיע, ושמרגע זה והלאה כבר נגמרת תקופת העיבור ומתחילה תקופת היניקה.

תלמיד: האם אין לעובר רצון וכוח רוחני כדי להתגבר?

לעובר יש רק יכולת לבטל את עצמו.

שאלה: מהי הסאה השלמה הזו בינינו בעשירייה?

מתי שאנחנו יכולים להיות ביחד לכיוון אחד.

שאלה: האם תגובה נכונה לעברה ודינים היא לכסות בחסדים ולהצדיק את המצבים האלה?

כן.

תלמיד: האם כשאנחנו רוצים לכסות את הדינים בחסדים ולהצדיק אז זו התעוררות מלמטה ככלי או שזה כבר מילוי?

זה יכול להיות גם זה וגם זה, תלוי באיזה מצב נמצאים. אדם יכול לקבל וזה ממלא אותו, ואדם יכול להשפיע וזה ממלא אותו.

תלמיד: שמעתי שאור החסדים מגיע תמיד עם אור החכמה מלובש בו. האם המצבים האלה של עברה ודינים שאני רואה בי או בחברים, ואני רוצה להתייחס לזה בחסדים ולהצדיק את זה, אז בתגובה מלמעלה נותנים לי כוחות לפעול כך וזה מביא לגילוי של השגה רוחנית?

כן.

שאלה: האם הצטרפות לתפילת העשירייה נחשבת לתפילה אמיתית כאשר אין לי תפילה או דרישה לבורא?

כן.

תלמידה: לגבי הלידה הרוחנית, האם מדובר על לידת האדם כפרט או על לידת העשירייה, מה נולד ברוחניות?

אין לזה משמעות, אנחנו נבין זאת אחר כך.

שאלה: האם אנחנו צריכים לחכות לגמר התיקון כדי להיות בהרגשה של התפילה השלמה?

כן. אני לא יודע מהו גמר תיקון, גם לתפילה שלמה עוד לא הגענו, אבל אנחנו כבר נמצאים בהתקרבות.

שאלה: אם בן אדם שהולך בדרך מתרסק, כמו שמתואר בקטע, עד כדי כך שהוא מגיע למצב של בהמה, אז איך בהמה יכולה להתפלל בכלל, איזה קשר יש לה לזה?

אבל היא נמצאת עם הקבוצה יחד, ואז על ידי הקבוצה ובשינויי המצבים שיש בין כולם בקבוצה, היא יכולה להרגיש את הליקוי שבה וכך להתחיל להתקדם.

תלמיד: אז כאשר אני מיואש לגמרי, לא רואה שום סיכוי ואין מקום נמוך יותר, עליי להסתכל על החברים ולראות שהם גדולים וכך אני מתחזק מהם?

כן.

תלמיד: האם לספר להם על המצב שלי או להימנע מכך כי זה עלול להוריד אותם?

צריכים לראות לפי המצב.

שאלה: בפסקה השלישית מלמטה כתוב, בחינת לידה ויניקה, שהוא בא לרשות עצמו והוא כבר יודע מה שהוא עושה וכבר יש לו רשות בפני עצמו לעשות בחירה. מהו המצב הזה?

כתוב "ואח"כ באה בחינת "לידה ויניקה", שאז כבר יש לו "פה", שפירושו, שהוא בא לרשות עצמו, והוא כבר יודע מה שהוא עושה. וכבר יש לו רשות בפני עצמו לעשות בחירה, וזה נבחן שכבר הוא נמצא ברשות עצמו. ואז נקרא, שהוא מקבל בחינת "רוח", שזה מאיר בזמן שכבר יש לו רשות בפני עצמו בקדושה. מה שאין כן ב"עיבור", היתה לו רק בחינת "נפש", שהיא מלשון "נפישה", היינו בחינת "דומם", שאין לה "תנועה" בעצמה, אלא העליון הוא המנענע אותו לכל פעולה". בלי שום התעוררות מהתחתון.

תלמידה: חשבתי שהבורא תמיד מנענע אותנו לתנועה. מהי בחינת לידה ויניקה שפתאום יש לו בחירה ויש לו רשות בפני עצמו לעשות בחירה?

הוא עושה כך דרך כל מיני אמצעים. אנחנו תמיד נמצאים בשליטת הבורא, אפילו בגמר התיקון, אבל השאלה היא איך אנחנו מגלים, מרגישים ומסכימים לזה.

תלמידה: מה האדם מגלה בבחינת לידה ויניקה?

הוא מגלה עד כמה הוא נמצא בשליטת העליון.

תלמידה: למה רב"ש כותב כאן שהוא נמצא ברשות עצמו?

אלא מה?

תלמידה: אם הוא מגלה עד כמה הוא נמצא ברשות העליון ובשליטת העליון אז למה הוא נמצא ברשות עצמו?

ברשות עצמו, הכוונה שהוא עדיין לא נמצא בדבקות עם הבורא.

(סוף השיעור)

---

1. "ואז אין שום עצה אלא לתת תפלה. והתפלה הזו היא גם כן בלי שום בטחון. נמצא, שאז הוא צריך לתת תפלה, שיאמין, שה' כן שומע תפלה, וכל מה שהאדם מרגיש במצבים האלו, הוא לטובתו. וזה יכול להיות רק למעלה מהדעת."↩