למה דווקא על מאמץ לחיבור מתגלה היצר הרע? רבים מתחברים ולא מגלים את היצר הרע - למה על המאמץ שלנו בחיבור אנחנו חושבים שזה יקרה? באיזה "צילום רנטגן" אנחנו מגלים את היצר הרע והיצר הטוב שנמצאים מלכתחילה בכל אחד מאיתנו? האם אנחנו יכולים לגלות את זה, ואם כן באילו מעשים? אני צריך בכוח לראות בחבר רק דברים טובים, ואת הרע להחביא, כי זה לא בחבר אלא בי. איך אני עושה את זה בפועל? אם אני רואה רע במישהו זה היצה"ר שלי, ואם אני רואה דברים טובים זה היצר הטוב. יש לי מכשיר. ההבחנה שאני רואה את כולם טובים, יפים, אהובים, יכולה לשמש לי כמדד שאני מתחבר איתם במרכז העשירייה. אך האם חסר נתון נוסף באבחון הזה? איך כשאנחנו אוחזים ביצר הטוב, מתוך נקודת החיבור בינינו, אנחנו מתחילים לבקש ביחד מהבורא גם לתקן את היצר הרע? למה אנחנו מבקשים זאת? מי זה נקרא "גיבור שבגיבורים" - אנחנו או הבורא? על היצר הרע לא מדברים, לא רוצים אותו, הוא מתעורר כל הזמן, אבל לא לפי הזמנה שלנו. ואחרי שמגיעים למידת חיבור, נגלה שחסרה לנו כאן עוד מידה, הבחנה, שחייבים גם לשייך את יצר הרע לחיבור, אחרת זה לא נקרא אהבה. יש חיבור ויש אהבה. אהבה זה דווקא שנאה, דחייה, שהופכת לאהבה - על כל פשעים תכסה אהבה. מגלים את הפשעים, מכסים אותם באהבה, ואז אהבה. יצר טוב - שעל ידו אני יכול להתחבר עם החברים והבורא, משה. יצר הרע - שמתנגד לזה, פרעה. אני מקבל מהבורא יצר הרע ויצר הטוב, ועל ידי השימוש הנכון בהם, אני מגיע לדבקות בו. יצר הרע ויצר הטוב הם כוחות שקושרים את הבורא אלי, ובשימוש הנכון בהם, אותי אליו. חבר הרוחני זה מי שעומד אחריו הבורא. אחרת זה סתם ידיד. גשמיות זה כל מה שאנחנו מקבלים ברצון הנוכחי שלנו, שהוא פחות מרוחני, שנותן לנו אשלייה שאנחנו קיימים. ואחר כך נגלה ש"היינו כחולמים". על ידי הגופים הפיזיים אנחנו מגיעים להבחנות הנחוצות לנו לגילוי הרוחני; עד שאנחנו לא גומרים את המדרגה של העולם הזה, אנחנו לא נכנסים למדרגות הסולם. ובלי הציור הזה, שכמו מתוך חלום אנו עוברים אותו, לא נוכל להיכנס לרוחניות, כי יהיו חסרות לנו הבחנות.