שיעור בוקר 01.09.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכניסה למדרגה הרוחנית הראשונה

אחרי שאדם מחפש משמעות בחיים, אם מחפש, אבל כשמחפש הוא מגיע לקבוצה, למקום שבו לומדים. נניח שאפילו הוא חיפש משמעות בחיים והגיע לקבוצה הנכונה, הוא לא יודע בדיוק מה זאת קבוצה נכונה או לא. אין לו מלכתחילה שום כלים לבדוק מה זה צריך להיות, אלא מגיע, מביאים אותו מלמעלה.

ואז לאט לאט נותנים לו כלים לבחור מה היא הדרך, איזה שינויים צריכים להיות בה, על ידי מה הוא משיג את מה שרוצה להשיג. ודאי שהוא רוצה להשיג את גילוי הבורא, אור מה שנקרא. כולם כבר שומעים מראש שיש כזה דבר, האור העליון, האור הרוחני, משהו כמו אור השמש, אור השכל, אור ההרגשה, שכך זה גם צריך להיות בקשר להשגה הרוחנית. יפתחו לו את העיניים, אופקים, הוא יראה, הוא ירגיש. ואז הוא נמצא במאמץ מתי,מתי, מתי, הוא יקבל את האור העליון הזה, שיראה את הכול למעלה מזמן, מקום, תנועה, למעלה מהיכולת שלו הרגילה.

ובדרך הוא מתייאש, הרבה אנשים מתייאשים, וזה מתוך חוסר הבנה מה זה נקרא השגה רוחנית, שכולם ודאי שרוצים להשיג. קודם כל חושבים שכמו שאנחנו רואים עכשיו את העולם, אז כך אנחנו יכולים לראות יותר, לראות בשכל, ברגש, לא מבינים בדיוק מהי ההשגה הרוחנית. חושבים שאני אשב ואני אקבל, מיום ליום או בבת אחת מתי שזה ייפול עלי, ואז אני אגלה, יתגלה לי יותר נכון, וזה לא קורה.

לכן "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". אמנם בזמננו זה כבר לא כך, אבל היחס הוא בכל זאת כזה. שהרבה מגיעים, עוברים דרך המסננת הזאת, וממשיכים רק כאלו שמתחילים להבין שההשגה הרוחנית היא גם ברגש, גם בשכל, והעיקר זה בהתאם לשינוי טבע האדם. זאת אומרת, שאדם שהגיע ללימוד, שהגיע לחכמת הקבלה, זה היה אדם אחד, ועכשיו על ידי הלימוד הוא צריך לעבור שינוי. שינוי כזה שהוא מתלבש כאילו בגוף אחר והפנימיות שלו גם כן משתנה, הכול משתנה. זאת אומרת, הוא חייב לעבור טרנספורמציה, התמרה, הוא ממש צריך להיוולד מחדש. אנחנו קוראים את זה בהרבה מקומות אבל אנחנו לא מודעים לזה, נכון, קוראים, אומרים, כמו שאומרים על מנת להשפיע, בסדר, על מנת להשפיע, רק תביא. ככה זה. כאן אנחנו צריכים בכל זאת לאט לאט להתרגל לאותו שינוי העומד לפנינו. אנחנו מחליפים את הכול. זאת אומרת, אם אנחנו רגילים כבר מהעולם הזה שמחליפים באדם כל מיני חלקים, כל מיני שכפולים, ניתוחים, אז כאן אנחנו מחליפים את הכול. כי האדם הוא הפנימיות שלו, מוח ולב מה שנקרא, ואת זה הוא צריך להחליף. והוא בעצמו, ברצונו, על ידי זה שמשלם ביגיעה שלו, צריך לעשות על עצמו את הניתוח הזה ולהוציא מה שיש בו ולהכניס משהו חדש.

קשה לעכל, להבין את זה, וודאי שעוד יותר קשה לממש את זה, אבל העיקר שוב הנקודה ההיא, כמו שחשבנו בהתחלה כשהגענו לחכמת הקבלה, "איפה זה, תביא לי, מתי זה ייפול עליי, מתי ייפתחו לי העיניים והלב", ואומרים, עוד משהו, לא חשוב. "איפה הגילוי ההוא? איפה הבורא?" שארגיש את עצמי קבוע, קיים, כמו שאני, והכול מסביבי ישתנה. ואני כאן צריך כבר להחליף את הגישה, שאני אשתנה ולא העולם, ואז לפי השינויים שלי אני מרגיש את העולם.

וכך אנחנו נכנסים ללימוד חכמת הקבלה. זאת אומרת, לימוד חכמת הקבלה מתחיל ממצב שאדם מבין, מסכים, מקבל את הידיעה הזאת, שהוא, הוא צריך להשתנות. ולשנות כאלו דברים בו שהם היסודות שלו, שלא יישאר בו שום דבר ממה שהיה, כלום. כי המוח והלב זה הכול. לב זה כל הרצון שלו, שהוא יהיה אחר לגמרי, והמוח הוא אותה התכנית שלפיה הרצון מתקיים. וכך אנחנו נכנסים לשלב המעשי בחכמת הקבלה שהעיקר בשבילנו הוא המאור המחזיר למוטב שרק לו אני דואג, לכוח שמשנה אותי. לא שמביא לי גילוי כמו שחשבתי קודם, הרבה זמן פתחתי את הספרים, הייתי בכל מיני פעילויות כדי לגלות משהו. עכשיו לא, אני מבין שאין לי מה לגלות, הגילוי זה התוצאה המשנית, תוצאה ממש ממה שאקבל, קודם כל כוח שינוי. והשינוי הזה יתרחש בי ואני ממש אתחיל לראות את עצמי ואת העולם בצורה אחרת, זאת אומרת אשקול בצורה אחרת. שמה שהיה נראה לי "אני", יהיה מאוד רחוק ממני, ומה שהיה נראה לי זר ומחוצה לי, יהיה מאוד קרוב וחשוב לי. ואם כך אנחנו נחליף את הפנימיות הנוכחית לחיצוניות הנוכחית, שהחיצוניות הזאת תהיה כפנימיות החשובה לי, זאת אומרת, שכל מה שמחוצה לי מהרצון לקבל שלי, ייראה לי חשוב, ואז בזה אשיג כלים חדשים, ולפי השגת הכלים בהדרגה אתחיל לראות את המציאות החדשה, בערכים החדשים. בסגנון ובאור, בצבע, הכול חדש.

לכן הנקודה הזאת שאדם מבין שהוא לא בא לחכמת הקבלה כמו שהוא חשב, "איפה זה יתגלה לי, איפה הבורא, איפה שם המלאכים, איפה העולמות העליונים אולי ועוד", אלא הוא מבין שהוא צריך לצפות רק למאור המחזיר למוטב, לשינויים שבו יתרחשו, ואז כתוצאה מזה יהיה לו כבר ודאי שינוי בתפיסת המציאות. אבל העיקר אלה השינויים שבו. תפיסת המציאות זו כבר כתוצאה, לא לזה הוא מצפה. העיקר שישתנה כלפי עצמו וכלפי כל העולם.

לכן, מה שאני ממליץ קודם כל לכל אחד ואחד לבדוק, זה האם הוא כבר הבין איפה הוא נמצא. שהמקום הזה הוא כדי לצפות לשינויים מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, מאהבה עצמית לאהבת הזולת, מלהרגיש את עצמו כאישיות נפרדת מיוחדת, לזה ששייך לכל המערכת, ושהוא בא להתבטל כלפי המערכת הזאת. לא שהוא כבר נמצא בזה, אבל מבין שזאת המטרה, ואם לא מבין בכל זאת ממשיך כדי להבין ולהתכלל בזה.

זאת הנקודה והיא מאוד חשובה, כי כשאדם עובר אותה, וזה לא בבת אחת, זה תהליך, אז כבר היחס שלו לעצמו, למציאות, למה שקורה לו, משתנה. הערכים, הפעולות, כל המצבים שהוא עובר, הוא מתחיל לקבל אותם אחרת. כלפי המטרה החדשה.

בואו נראה מה כתוב בקשר לזה כאן בפסוקים.

קריין: הנושא שלנו זה "הכניסה למדרגה הרוחנית הראשונה". קטע מספר 1 מתוך כתבי רב"ש כרך ג', "ענין אור חוזר".

"במקום שאין המלבוש, שנקרא אור חוזר, נחשב האור העליון כלפי הנאצל כמו שאינו, וכיון שכל ענינו של האור חוזר הוא שאינו מקבל רק לפי כוונת על מנת להשפיע, לכן כל זמן שאין האדם יצא מבחינת הקבלה לעצמו, אין לו עוד האור חוזר הזה, משום אף על פי ש"מלא כל הארץ כבודו", מכל מקום נחשב כלפי התחתון כמו שאינו. היוצא לפי זה, שאין לאדם מה לעשות, בכדי להגיע לתכלית, אלא שירכז את כל עבודתו על נקודה אחת, שהיא, שיוכל לעסוק את כל שעת הפנאי שלו רק לשם שמים. וזה פירוש "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", שהכוונה, הכל נותן הקדוש ברוך הוא. שפירוש, האורות העליונים כבר מוכנים עבור האדם, שזה נקרא, יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, ורק לבחינת כלי אנו צריכים. וכלי זו נקראת לאחר הצמצום בשם "מסך ואור חוזר". וזהו המקשר בין העליון והתחתון, היינו, שעל ידו התחתון מתקשר עם העליון. מה שאין כן כשאין המקשר הזה, אז אין התחתון יכול לראות את העליון, ונחשב העליון כלפי התחתון כמו שאינו במציאות. לכן, בשיעור שהאדם מתחיל לעבוד לשם שמים, בשיעור הזה הוא מקבל קשר עם האור עליון, ולפי גודל הקשר כך שיעור גדלות השגתו." (רב"ש-ג. מאמר 557. "ענין אור חוזר")

"במקום שאין המלבוש, שנקרא אור חוזר, נחשב האור העליון כלפי הנאצל כמו שאינו," זאת אומרת, אנחנו נמצאים באור העליון, "מלוא כל הארץ כבודו". כבודו מלא עולם, זאת אומרת, האור העליון נמצא וממלא את הכול. אנחנו נמצאים בתוכו, אבל אנחנו לא יכולים לגלות אותו עד שאין לנו אור חוזר, ואור חוזר נקרא ה"מלבוש", שבו מתלבש האור העליון. הרצון שלנו לא מספיק, חייב להיות עוד אור חוזר מצדנו ואז האור הישר יתלבש בו, ואז יהיה גילוי.

"וכיון שכל ענינו של האור חוזר הוא שאינו מקבל רק לפי כוונת על מנת להשפיע," שכל המהות של האור החוזר, שמה שעכשיו אני הולך לגלות זה כדי לגרום טוב, נחת רוח, למקור של האור העליון, היינו, לבורא. זאת אומרת, במידה שאני חושב לא על עצמי, אלא עליו, במידה הזאת הוא מתגלה, זה התנאי.

אז "וכיון שכל ענינו של האור חוזר הוא שאינו מקבל רק לפי כוונת על מנת להשפיע, לכן כל זמן שאין האדם יצא מבחינת הקבלה לעצמו," שרוצה לטובת עצמו, "אין לו עוד האור חוזר הזה, משום אף על פי ש"מלא כל הארץ כבודו"," שהאור העליון ממלא את כול המציאות, שבה אנחנו נמצאים. אנחנו נמצאים בים של האור העליון הזה שנקרא "בורא", "מכל מקום נחשב כלפי התחתון" כלפי האדם, האור העליון הזה "כמו שאינו." מחוסר האור החוזר. "היוצא לפי זה, שאין לאדם מה לעשות, בכדי להגיע לתכלית," שהוא מגלה את האור העליון, שהוא מזדהה עימו, שנמצא בדבקות עימו, "אלא שירכז את כל עבודתו על נקודה אחת," את כל המאמץ צריך לרכז רק לנקודה אחת "שהיא, שיוכל לעסוק את כל שעת הפנאי שלו רק לשם שמים."

כאן הוא אומר לנו "כל שעות הפנאי". זאת אומרת, לא דורשים מאדם דברים שהוא לא נמצא בהם בהחלטה חופשית בוא נגיד, לא כבעל הבית על עצמו. כי ככה מסודרים החיים שלנו, שאנחנו חייבים לישון, אנחנו חייבים לעסוק באיזה עבודות, אנחנו חייבים גם כביכול למכור את עצמנו עבור המזון, עבור כל מיני דברים.

זה בכוונה כך נעשה, כי גם על ידי השעות האלו, חוץ משעות הפנאי, שאנחנו עושים מה שהחיים דורשים מאיתנו, מה שמסודר כך מהנהגה עליונה, זה הכול הולך לתיקון. עשרים וארבע שעות אנחנו לא צריכים לתקן את עצמנו, מספיק לנו שעות הפנאי, כל היתר הולך על חשבון אחר, גם לתיקון. העיקר מה שדורשים מאתנו, איפה שאנחנו כן יכולים לרכז את הכוונה שלנו בצורה הנכונה.

"וזה פירוש "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", שהכוונה, הכל נותן הקדוש ברוך הוא. שפירוש, האורות העליונים כבר מוכנים עבור האדם, שזה נקרא, יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק," שאני נמצא בתוך האור העליון והוא מוכן להכול, "ורק לבחינת כלי אנו צריכים." זאת אומרת, לאור החוזר הזה, לכוונה שמה שיקרה עכשיו שאני מקבל על מנת להשפיע, שבגלל זה אני פותח את כל העניין הזה, כל הקבלה שלי. "וכלי זו נקראת לאחר הצמצום בשם "מסך ואור חוזר"." זאת אומרת, יש לנו צמצום, מסך ואור חוזר, ואז לפי כמה שעשיתי, כמה שעבר עלי התיקון, לפי זה מתלבש בזה אור ישר, שזה גילוי הבורא בעל מנת להשפיע מצדי. "וזהו המקשר בין העליון והתחתון," האור החוזר הזה, "היינו, שעל ידו התחתון מתקשר עם העליון." לָמה מתקשר? כי הם נמצאים כבר בהשתוות הצורה, הבורא לאדם והאדם לבורא. במידה שהם משתווים בזה, שם יש גילוי הבורא כלפי האדם, במקום הזה הם נפגשים, בכוונות המשותפות.

"מה שאין כן כשאין המקשר הזה," האור החוזר, "אז אין התחתון יכול לראות את העליון," את האור העליון, את הבורא, "ונחשב העליון כלפי התחתון כמו שאינו במציאות. לכן, בשיעור שהאדם מתחיל לעבוד לשם שמים," זאת אומרת, הכול על מנת להשפיע מחוצה לו, "בשיעור הזה הוא מקבל קשר עם האור עליון, ולפי גודל הקשר כך שיעור גדלות השגתו." (רב"ש-ג. מאמר 557. "ענין אור חוזר")

הכול תלוי אך ורק בכוונה בעל מנת להשפיע מצד האדם. להבין שזה הכול תלוי באור החוזר ולהסכים עם זה, והכול לעשות רק לשם זה, זה כבר שלב שהאדם הופך להיות לתלמיד, הוא כבר עבר את השלב של לשמוע הכנות למיניהן, ונכנס לעשיית הכלי.

שאלה: אדם במהלך חייו עובר שנוי שבעקבותיו הוא משתנה. לדוגמה, אדם שהופך להיות אבא, אז לאורך השנים חל בו שינוי, לראות את המציאות מנקודת מבט כאבא ולא כרווק. ההבדל המהותי פה הוא בהתלבשות של אור חוזר. מה היא אותה התלבשות שחלה באדם שמשנה אותו?

כן, אני רוצה שאתם תבינו את הנקודה הזאת. השינוי הוא בזה שאני לא מצפה לגילוי הבורא, העולם העליון, בכל מיני דמיונות שהיו לי קודם, שקיבלתי אותם מהספרים, מהסרטים, מאנשים שדיברו, מכל מה שיש שאדם יכול לתאר לעצמו. אלא אני לא מצפה לכלום, אין לי שום תקווה לשום דבר, אין לי ציפיות לשום דבר, חוץ מדבר אחד, אני רוצה להשתנות לנתינה, להשפעה, לאהבה, לשינוי הזה אני מצפה.

זה לא שנולד לי תינוק ולא שקיבלתי איזו עבודה חדשה או גיליתי משהו חדש, זה בכלל לא חשוב, כי אלה דברים חיצוניים. אני עכשיו מצפה לשינוי פנימי, שאני אשתנה, שבי ישתנה משהו כך, שאני אהפוך להיות הנותן, המשפיע, האוהב, הרוצה לחלק. משהו הפוך ממני. בדרך כלל לחכמת הקבלה מגיעים אנשים שהם מאוד אגואיסטים, שהם לא כאלה "רוחניים" למיניהם, מרחפים בעננים. ולכן את השינוי הזה אני רוצה לראות בי. זה לוקח שנים, שנים, עד שאדם מבין שזה מה שצריך לקרות כאן.

אנחנו בכל זאת בונים חברה רוחנית, אנחנו רוצים שיהיה כאן מקום שאנשים יבואו ויקבלו הדרכה לשינוי הפנימי. מי שמרגיש את עצמו לא מתאים, מה לעשות, שיחפש משהו אחר, יש הרבה מקומות בעולם ששם מלמדים איך לשפר את ההרגשה. אנחנו לא מדברים על זה, אנחנו מדברים איך לשנות את האדם להפוּך ממה שהוא, ממש. אלה דברים מאוד קשים, בלתי מציאותיים, נמצאים למעלה מיכולת האדם, אבל זה קורה על ידי המאור המחזיר למוטב, שהוא מגיע ועושה בנו את זה. רק אנחנו צריכים להתכוון אליו ולצפות שיקרה, שיבוא וישנה.

ודאי שאסור את הדברים האלה לדבר עם מתחילים, כי הם בכלל לא יבינו על מה אתה מדבר, ויפחדו מזה ויברחו. אלא לאט לאט צריכים לפתוח את זה לאנשים שהם כבר השקיעו הרבה זמן וכוח, ולכן אותה ההשקעה היא תעזור להם להמשיך.

שאלה: אדם שנדלקת לו הנקודה שבלב והוא מגיע לפה, כל החיים שלו משתנים, יש לו מטרה, והוא דלוק ומשתוקק לנקודה הזאת. אחר כך אתה אומר, שאנחנו צריכים להחליף בדרך את המטרה, לא להשתוקק לגילוי, אלא להשתוקק לתכונת ההשפעה.

בתוך תכונת ההשפעה אנחנו נקבל גילוי. אנחנו לא מסלפים, אנחנו לא משנים את הכיוון, רק מדייקים יותר.

הבטחתי לכם שאנחנו נגיע לירח. כולם חשבו שאנחנו צריכים להתיישב באוטו ולנסוע, בדרך אני מסביר לכם שלא, אנחנו צריכים לשבת בתוך איזה טיל או איזו מרכבה מיוחדת שהיא תעיף אותנו לשם. האמצעי משתנה, אמנם כאן זה אמצעי פנימי ולא חיצון.

תלמיד: אני הבנתי שמשתנה המטרה ולא האמצעי.

לא, המטרה היא ''גילוי הבורא לנברא בעולם הזה''. רק האמצעי משתנה. חשבת שזה על ידי זה שתדע "אני אלמד "תלמוד עשר הספירות", מה כדאי לי ללמוד כדי לגלות את הבורא, חלק א', ב', ג' ב"תע"ס", "עץ חיים", "שמעתי", עוד כל מיני דברים". אומרים לך, ודאי שאתה צריך ללמוד את זה, אבל לא בכמות ולא באיכות הלימוד שלך קורה שאתה מגיע לגילוי הבורא, אלא עד כמה שאתה תשווה את עצמך אליו, תגיע ל''השתוות הצורה'', מה שנקרא.

אז לאט לאט אתה מתחיל להבין מה זה נקרא השתוות הצורה. אני הפוך ממנו, ועד שאני לאט לאט משנה בעשירית אחוז, באחוז אחד, בשניים, בשלושה, לפי זה אני מתחיל לגלות אותו באותו הרצון שלי שאני תיקנתי שיהיה בהתאם לבורא, היינו, בכוונה על מנת להשפיע. רק את האמצעי אנחנו כל פעם מתקנים. באמצעי יש לנו שינוי, כי אנחנו לא הבנו קודם על מה מדובר.

המקובלים לא מסתירים מאיתנו, הם כותבים אמת, רק אנחנו לא תופסים את האמת. אני עכשיו שמסביר לך את הדברים האלה, לא אמרתי כאן שום מילה חדשה. רק קצת דייקתי כדי להכניס אותך להתרגשות, להתפעלות, שאתה תבין מה קורה, כי אתה כבר יכול להבין, אחרי עשרים שנה שאתה נמצא כאן.

ואם הייתי מדבר לפני עשר שנים, היית מבין?

תלמיד: פחות.

פחות. אתה מבין שכך זה, זה התהליך. בעל הסולם גם כך כותב. ואני יכול להראות לך אנשים שנמצאים בזה כבר שלושים שנה ויותר, ועדיין אין להם את ההבנה איפה הם נמצאים. לא כאן, אבל ישנם.

תלמיד: אני מנסה להגיד על ''נקודת ההיפוך'', במקום השתוקקות למילוי, שגילוי הבורא היה בשבילי השגה.

כן, במה שיש לך, בקיצור. אני צריך להיות רק יותר חכם, יותר מרגיש, יותר מבין ואז יהיה.

תלמיד: עכשיו אני צריך להשתוקק להיות יותר משפיע, יותר נותן, למחוק את עצמי.

כן. הפוך ממה שאתה.

תלמיד: אז מאיפה חומר הדלק? אני מבין שבחברה אנחנו מנפחים את המטרה ומגדילים אותה והכול, אבל איך בן האדם מחליף את חומר הדלק?

איך אני עכשיו עומד מול הבעיה הזאת, שאני צריך להשתנות. אני צריך להשתנות, בתוכי משהו צריך להשתנות. צריך להגיע לאיזו אהבת הזולת, השפעה, משהו בי. איך אני הולך לניתוח כזה, זו באמת בעיה, שהיא נפתרת על ידי סך הכול כמה גורמים.

גורם אחד, שאני כבר מבין שזה מה שכותבים מקובלים. עכשיו אני יותר ויותר מבין למה הם התכוונו, ולכן מובן לי שזה עסק רציני. האמת לא שאני בזה מפסיד משהו, אני רק מרוויח, מרוויח עולמות, נצחיות, שלמות, אני עדיין בכל זאת לא יכול אפילו לדבר בצורה אחרת אלא בצורה אגואיסטית, השקעה, החברים, החברה, מה שאני מבין, מה שיש לי בחיים האלו האפסיים, בסך הכול כל זה צריך לתת לי, ובעיקר הסביבה צריכה לתת לי חיזוק במה שאני נמצא.

אלא מה אתה תעשה? תלך להשקיע את עצמך במצוות חיצוניות, זה מה שיש לך. לסגור עיניים וככה, כמו כולם.

שאלה: למה אדם ירצה להשתנות, מה צריך לקרות כדי שאדם ירגיש שהוא רוצה להשתנות, הוא חייב להשתנות?

זו מטרת הבריאה, זה מה שהבורא נתן לאדם. חוץ ממקובלים אף אחד לא מבין מה שקורה באמת במציאות. אין לי שום עסק בחיים שהוא כדאי כמו שזה, שאני הולך לגלות את הבורא, באמת לגלות. אני הולך לגלות את הבורא, במה? בכמה שאני אזדהה עם הבורא, בכמה שאני אשתנה בהתאם לבורא, אותו אני החדש אני לומד, אני חוקר ואני נמצא בזה.

איפה קורה דבקות בבורא, גילוי הבורא? בי, שאני מגלה כמה שאני משתנה. זה בעצם העסק שלי.

תלמיד: איך מתבטא אצלנו אור חוזר, מה זה הדבר הזה אור חוזר?

אור חוזר זה נקרא אותו הכוח שאנחנו מקבלים מלמעלה, שעושה אותנו דומים לבורא. שנותן לנו אפשרות לחשוב על מה שמחוצה לנו. שמה שמחוצה לי נעשה לי יותר חשוב ממה שבתוכי. שהחבר, האנושות, הבורא נעשים לי יותר חשובים ממני. מחליפים את החשיבות סך הכול. קודם אני הייתי חשוב וסביבי הייתי מרגיש איך הכול צריך להסתובב, כל אחד הוא מלך קטן ועכשיו לא, עכשיו אני רוצה לתמוך בכולם, לעזור לכולם, ממש להתבטל בכולם כדי לעזור לכולם להיות מקום לגילוי הבורא.

וזה קורה בי, בי, העולם הופך להיות אני. רק במידה שאני נשתנה, הרצון לקבל שלי, אני לא יוצא מעצמי, אני רק רצון לקבל שלי הוא מתחיל להיות בעל מנת להשפיע. זאת אומרת אני מגלה בו את המציאות. כמו שלמדנו מתפיסת המציאות.

שאלה: ממה שאני מבין, השינוי הזה מלרצות את גילוי הבורא לאור חוזר, מבחוץ אנחנו צריכים לתמוך יותר בחברים, לאהוב את החברים יותר, לעשות יותר מעשים, אבל מהי המהות של השינוי הפנימי שאנחנו מדברים עליו, שבלב ושבשכל?

על ידי זה שאנחנו מתעסקים עם החברים ואני משפיע לחברים ודואג להם, אני על ידי זה משנה את עצמי. אין כאן שום עניין לעסוק בחברה ולהיות כמו בגן ילדים, ילדים טובים זה עם זה. אלא זה אמצעי, שעל ידי זה שאני מתעסק עם החברים והם איתי ואנחנו בצורה כזאת משתדלים כמה שיותר להתעלות מעל האגו ולהתקשר, זה עוד חסר לנו, אנחנו עדיין כולנו בכפפות כך נמצאים זה עם זה ובריחוק. עד כמה שאני רוצה להתקרב אליהם ולא דווקא שאני מחבק אותם ומנשק אותם וכך חושבים אנשים, זה לא עניין אלא פנימי, עד כמה שיותר אנחנו רוצים להתכלל זה מזה במידה הזאת אני מחליף את הרצון לקבל שלי לכוונה על מנת להשפיע.

אני מזמין בזה את המאור המחזיר למוטב. הוא משפיע עלי ומשנה אותי. כל החברה הזאת זה רק כדי לשנות את עצמי. לא יותר.

תלמיד: אני שומע הרבה את המושג הזה של אנחנו "בכפפות" אחד עם השני.

כן.

תלמיד: מה זה נקרא, להסיר את הכפפות?

להסיר את הכפפות, זה נקרא שאני הייתי רוצה, להתייחס לחבר בלב פתוח, בכוונה להשפיע בצורה ישירה, כמו למישהו יקר לי מעצמי. ככה, כמו לתינוק שלי. אבל אני מרגיש עד כמה שזה לא כך. או שאני לא מסוגל, או שהוא לא מרשה, בקיצור, יש עדיין מעצורים.

תלמיד: אבל למעצורים האלה צריך את המאור בשביל להתגבר עליהם, זה לא שאלה של שינוי יחס פיסי?

כן, אבל הצורך זה, בלהסיר את הכפפות, הצורך בזה הוא מאוד חשוב. זה לא שאנחנו מתחילים להתחבק ומתחילים, לא יודע שם, אלא זה מגע פנימי.

קריין: קטע מס' 2, מתוך "כתבי בעל הסולם", "מאמר לסיום הזוהר".

"ענין העסק בתורה ובמצוות ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, הוא השואת הצורה מבחינת מוחא: כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על בריותיו, וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה. ולפיכך, כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירודא ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השואת הצורה לעולם. וזה מה שאמרו ז"ל: "כל מעשיך יהיו לשם שמים, כלומר דביקות בשמים, לא תעשה שום דבר, שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך. שאז תבוא להשואת הצורה עם השמים: מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו היא הדביקות השלימה."

(בעל הסולם. "מאמר לסיום הזוהר")

זאת אומרת, אני בכלל לא מסתכל על עצמי, שזה נקרא צמצום, אני מסתכל על הזולת, מרגיש את הצורך שלו, כרית, כיסא, מה שאנחנו לומדים מדוגמאות של בעל הסולם, זה בעצם דוגמאות מהמקורות, מהתלמוד, ולפי זה אני פועל. זאת אומרת אני מפעיל את עצמי לפי צורך הזולת, שאני מקבל את הצורך לפעול אך ורק לפי הצורך שלו ובצורה כזאת פועל. זאת אומרת אני כאן נפעל לגמרי לפי החיסרון של הזולת.

מה זה נותן לי? זה נותן לי להיות בדיוק בהשוואת הצורה עם הבורא. זאת נקראת השפעה טהורה. ואז מה אני מרוויח שאני בצורה כזאת מוכר את עצמי לגמרי לזולת? אני מרוויח בזה שאני משתווה עם הבורא, עושה לו בזה נחת רוח ומגיע לדבקות בו, זאת אומרת עולה לדרגה אחרת של קיום. זה נקרא לעשות נחת רוח ליוצרו.

שאלה: איך אני יכול להרגיש את הזולת, להרגיש מה הוא רוצה?

אנחנו נמצאים בעשיריות, זה לא אנחנו המצאנו את העניין, הפטנט הזה מגיע לנו מדורי דורות, מאברהם ואני חושב שעוד לפני אברהם. כל אלו, אדם, נוח וכן הלאה, כל הדורות האלו הם גם בכל זאת היה תמיד בקבוצה, כי השיטה היא לא השתנתה, "מאהבת הבריות לאהבת ה'", כי בלי זה אתה לא יכול לעשות קפיצה מחוצה לך.

ולכן בקבוצה אנחנו ממשים את זה, כמו שלומדים. מה סך הכול, על מה כותבים בעל הסולם, רב"ש ובכלל כל המקובלים, כל השיטה? איך אנחנו צריכים על ידי היחס בינינו לשנות את היחס שלנו לבורא. אין יותר.

תלמיד: אבל איך אני יכול לדעת מה הזולת רוצה, מה החבר שלי. אני יודע בגדול מה הוא רוצה או מה הוא צריך?

הוא רוצה כמוך. הוא רוצה להגיע לאותה מטרה, לכן הוא נקרא חבר. ואז אתה עוזר לו להגיע לאותה המטרה. לא על עצמך אתה חושב, עליו. איך אני יכול לסייע לו להגיע לגילוי הבורא. אני צריך לגלות לו גדלות הבורא, גדלות הסביבה, הכרחיות, כול מה שצריך להיות בסביבה. אני רוצה לנפח אותו, למלאות אותו בכל החשיבות מה שרק אפשר ששייך לדרך ולמטרה.

ובזה אני דואג לו, ושום דבר חוץ מזה אני בכלל לא מחשיב, רק עד כמה שאני כל הזמן, כל הזמן תומך בו, תומך בו, כל הזמן. ואז יוצא שעל ידי זה אני גדל. ואני מגלה שהחבר זה לא חבר, שזה הבורא שם לפניי איזו דמות ועל ידו כך אני מגיע להשפעה. חשבתי שאני עוזר לחבר. לא, אני בזה מוציא את עצמי מעל מנת לקבל.

תלמיד: כאילו שמענו הרבה פעמים את התהליך הזה, יש בו משהו מאוד ברור במה שאתה אומר, ויחד עם זה יש איזה קושי מאוד גדול כל הזמן להיות במצב הזה ולעשות את זה ולדרוש את זה.

אז צריכים לעזור זה לזה. צריכים לעזור. אין מה לעשות, כאן כבר יש הכול לפניכם. אני יכול עוד להסביר פעם, עוד פעם, עוד נעשה סדנה או משהו, אבל בעצם אתם כבר נמצאים בתוך השיטה.

שאלה: איך להבין את החיסרון של הזולת, איך לא לטעות?

מה יש לי לטעות? איך אני יכול להבין את הזולת בכלל? אני מבין את הזולת לפי מה שאני מבין. אני מבין, ולא מה שהוא. זה חבר, אז הוא רוצה להגיע לדבקות בבורא, כי זאת מטרת הבריאה, כך כתוב. אז אני צריך לעזור לו בזה. איך אני עוזר לו? זו העבודה בעשירייה. על ידי גדלות המטרה, גדלות הבורא, גדלות הקבוצה וכולי.

שאלה: בקשר לסביבה. כל הזמן חשבתי שהסביבה משפיעה עלי, ולפי מה שהבנתי בזמן האחרון, שמה שחשוב זה כמה שאני משפיע לה וכך אני משתנה. זה נכון?

לא. יש כאן הדדיות. כמו שאתה משפיע על האחרים, האחרים משפיעים עליך. רק אתה צריך להגיד, שמה שאחרים משפיעים עליך, יש לך עסק לא איתם אלא עם הבורא.

תלמיד: בסדר, אבל לפי מה שאני מרגיש מהמאמר, כמה שאני משקיע בחברים, כמה שאני מנסה להשפיע עליהם, שם השינוי, שם השינוי בי, לא? אני צריך את הסביבה כדי שיהיה לי מקום שבו אני יכול להשתנות.

נכון, בזה שאתה משפיע להם. נכון.

שאלה: לגבי השינוי עצמי, אתה יכול להגדיר מה בדיוק משתנה באדם?

ערך. ערכים. עד כמה שמה שמחוצה לי יותר חשוב ממני. זה משתנה מאוד לאט, זה משתנה לאחר זמן רב, מאמצים, ייאוש וכן הלאה, אבל זו בעצם מהות השינוי.

קריין: קטע מס' 3 מתוך "שמעתי", מאמר ל"ו, "מהו ג' בחינות גופים באדם".

"האדם צריך לחשוב, רק עבור הגוף הפנימי, היות שהוא לבוש לנפש דקדושה. כלומר, שיחשוב מחשבות מה שהם אחר עורו, כלומר אחרי עור של הגוף, נקרא חוץ מגופו, שפירושו חוץ מתועלת עצמו." חוץ מרצונו הנוכחי, האגואיסטי. "אלא רק מחשבות שהם תועלת הזולת. וזה נקרא "חוץ מעורו". כי אחרי עורו אין שום אחיזה לקליפות. כי הקליפות נאחזות רק מה שהוא בתוך העור. היינו מה ששייך לגופו," לתוך הרצון לקבל "ולא מחוץ לגופו, הנקרא "חוץ מעורו". זאת אומרת, שכל מה שבא לידי התלבשות בגוף, יש להם אחיזה. וכל מה שאינו באה לידי הלבשה, אין הם יכולים להתאחז. וכשיתמיד לחשוב מחשבות שהם לאחר עורו, אז הוא זוכה למה שכתוב "ואחר עורי נקפו זאת, ומבשרי אחזה אלוק" (איוב י"ט כ"ו). "זאת" היא בחינת שכינה הקדושה. והיא עומדת אחרי עורו. "נקפו" היינו שנתקנה, להיות לעמוד אחרי עורי. ואז האדם זוכה לבחינת "מבשרי אחזה אלוק". היינו שהקדושה באה בהתלבשות בגוף בפנימיות. וזהו דוקא בזמן, כשהוא מסכים לעבוד מחוץ לעורו, היינו בלי כל התלבשות."

(בעל הסולם. שמעתי. ל"ו. "מהו, ג' בחינות גופים באדם")

זאת אומרת בלי תועלת עצמו. בלי שזה יתלבש בו, רק בעל מנת להשפיע. אנחנו חושבים ש"בעל מנת להשפיע", אני כאילו נעלם. מה יש לי בעל מנת להשפיע, זה לא אני. לעשות לכולם טובות, לחלק, להיות אדיב כזה לכולם.. בסדר, אני מבין את זה. אבל זה לא כך בכלל, אני מחליף את שיטת הקליטה. ולכן, אני מחליף את שיטת הקליטה, אני מתחיל לראות את המציאות בצורה הפוכה, איך שזה מצד הבורא.

שאלה: אנחנו יודעים שכל אדם נורמלי לא מסוגל להזיז אצבע בלי שבמשהו זה טוב לעצמו. זו התוכנה.

גם לא דורשים ממך.

תלמיד: מתוך הנקודה הזו שאין שום דבר שאני מסוגל לעשות הפוך מהטבע הזה, ואתה הזכרת כמה פעמים עכשיו "ואני, ואני ואני". אבל הרי אני לא מסוגל לעשות שום דבר הפוך מהטבע שישי לי.

אז לא דורשים ממך, שוב אני אומר. לא דורשים ממך לעשות שום דבר למעלה מהטבע, כי זה לא מציאותי.

תלמיד: מה זה נקרא "מחוץ לעור שלי"?

מחוצה לרצון לקבל, לתועלת עצמי.

תלמיד: אין דבר כזה, כי אני לא מסוגל לתפוש במציאות שלי מציאות אחרת חוץ מעצמי.

נכון, אבל מדברים על תיקונים שיבואו ויעשו עליך. שיבואו כוחות, יעבדו עליך ויעשו ממך משהו אחר.

תלמיד: את זה אפשר להבין, שיבואו כוחות שיעבדו עלינו, ויהפכו אותנו למשהו אחר.

אני לא יכול לעשות את זה.

אתה יכול לגרום לזה אבל לא בצורה ישירה. כי בצורה ישירה, איך אני יכול? זה כמו שאני עושה. לא בצורה ישירה, זאת אומרת דרך הסביבה. אנחנו גורמים כל מיני דברים מסוימים זה לזה, בזה אנחנו מעוררים את המאור המחזיר למוטב, שנקרא "מקיף". לאור המקיף אין שום קשר לפנימיות, הוא לא מתלבש בתוך הכלי, הוא נמצא מחוצה לכלי.

ואז על ידי הפעולות שלו, כי אני יכול מהרצון לקבל שלי להיות קשור לאור המקיף כי הוא מקיף. אם הוא היה אור פנימי, אני לא יכול, אני צריך להיות כבר בלבוש כדי באיזו צורה להזדהות עם האור הפנימי. אבל עם האור המקיף? אין לי שום בעיה. הכלי לא מקבל אותו מלמעלה, וגם אני נמצא באותו מצב של הכלי שלא מקבל את האור בפנים.

אני יכול לעורר אותו. על ידי שאנחנו עוסקים בלי שום ידיעה, בלי שום הבנה, בתוך המשחקים שלנו. כל ההתפתחות שבכל העולם, בדרגות דומם-צומח-חי-מדבר. כל גדילה, גידול של עשב, בשר החי, ובני אדם בתכונות הפנימיות שלהם, בערכים שלהם, הכול נעשה אך ורק על ידי האור המחזיר למוטב, האור המקיף. רק בדרגות דומם, צומח וחי, כולל אדם בדרגת החי זה נעשה ללא כוונה. ובדרגת האדם זה נעשה עם כוונה. וגם בדרגה הזאת בכוונה, יש גם שורש-א'-ב'-ג'-ד' דרגות, שחלק מהן ללא כוונה.

כמו שהוא כותב בהקדמה לספר הזוהר, "המצוות לא דורשות כוונה" אלא אפילו "המעשים", מה שהוא קורא, מסוגלים לתקן את הכוונות שלנו בתחילת דרכנו, זאת אומרת רק בצורה הראשונה.

קריין: הקדמה לספר הזוהר, אות מ"ד. "ומטרם י"ג שנה, לא יצויר שום גילוי, אל הנקודה שבלבו. אלא לאחר י"ג שנה, כשמתחיל לעסוק בתורה ומצות, ואפילו בלי שום כונה, דהיינו בלי אהבה ויראה, כראוי למשמש את המלך," זאת אומרת בעל מנת לקבל, עדיין. "גם אפילו שלא לשמה, מתחילה הנקודה שבלבו, להתגדל ולהראות פעולתה.

כי מצות אינן צריכות כונה. ואפילו המעשים, בלי כונה, מסוגלים לטהר את הרצון לקבל שלו אלא רק בשיעור דרגה הא' שבו, המכונה "דומם." וכך מתקדם.

תלמיד: אז לצורך העניין, נניח כרגע אנחנו בשדה של השפעה ואהבה, אם אתה מקובל ואתה מרגיש את זה. אבל זה קיים, זאת המציאות, למרות שכרגע אנחנו כנראה לא מרגישים את זה. מה הכוונה בשדה של אהבה והשפעה? נניח אני נמצא בתוך מים, מים סביבי, אוקיינוס, מה הכוונה של האוקיינוס? מה זה כוונה?

של האוקיינוס אני יכול להגיד רק במידה שאני נמצא בהזדהות עם האוקיינוס.

תלמיד: אני טיפה בתוך האוקיינוס.

אז בטיפה הזאת אתה מרגיש, שכל האוקיינוס הוא ים של אהבה.

תלמיד: ומה זו הכוונה?

הכוונה להשפיע לי כל וטוב. ואני מרגיש את זה לפי כמה שאני מסוגל להיות באותה הכוונה. רק לפי השתוות הצורה אנחנו תופשים את הכוונות והרצונות של הכוח עליון.

תלמיד: אז הכוונה מתלבשת בהרגשה, זו הרגשה?

הכוונה היא כלי להרגשה, זה אור חוזר. כוונה זה אור חוזר.

שאלה: דיברנו הרבה השבוע שבן אדם מבין שאי אפשר בדרך הזו, בכלי קבלה ללכת ולהוסיף בידע, בהרגשה לקראת הגילוי. אבל למה באור חוזר, למה בתהליך של טרנספורמציה אי אפשר לראות איזה שינוי מתגבר? זאת אומרת, שהחברה יותר חשובה לי, שאני יותר אוהב את החברים?

ההיפך, כדי לתת לך מקום לעבודה. אתה תראה ההיפך, העביות גוברת, והחברים, במקום שרצו קודם להתחבק, מוכנים להרוג זה את זה.

תלמיד: ואז בסוף זה מתהפך בבת אחת?

לפעמים זה מתהפך ולפעמים פעם זה מתהפך ופעם חוזר בצורה עוד יותר גרועה. אבל זה לא חשוב, אני לא קובע את המצבים שאני עובר. אני רק רוצה כל הזמן להישאר באותה מגמה. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". הפשעים מגיעים מלמעלה, ואני משתדל להיות באותה אהבה על פניהם.

שאלה: מה יותר חשוב, אם אני רוצה לעבור שינוי פנימי או אני רוצה לעזור לחבר לעבור שינוי פנימי?

כדי לעבור שינוי פנימי אני חייב לעזור לחבר. השינוי הפנימי הוא החשוב, הוא הסיבה. כן, מזה אני מתחיל ובזה אני גומר את הכול. ואז בדרך אני מגלה שאין כאן חבר, אין כאן קבוצה, אין כאן אנושות, הכול זה הבורא שמציג לי אפשרויות להתקרב ולהידבק בו. התורה מדברת באדם אחד.

תלמיד: אני יכול לראות שהחבר עובר שינוי פנימי?

במידה שאתה דבוק בו.

תלמיד: אני רוצה עכשיו להתחיל פעולה לקראת שינוי פנימי של החבר.

לא. אתה לא יכול בצורה כזאת להתייחס לחבר, כאילו שאתה בעל הבית שלו או בורא שלו. אתה רק יכול לתמוך, לעזור. אבל לא שאתה קובע עכשיו את השינויים הפנימיים שהחבר צריך לעבור.

תלמיד: אז איך? דיבור עם החבר, מעשה כלפי החבר, תפילה כלפי החבר?

הכול. סך הכול להיות לידו, חלק שקשור אליו. "חבר" מהמילה חיבור, שאתה תופס אתו, מחבק אותו ומעלה אותו איתך יחד. במה? בזה שאתה נותן לו גדלות המטרה, גדלות החיבור, גדלות הכלי, הכול.

שאלה: מה צריכה להיות התגובה של הקבוצה אחרי שאני דואג לקבוצה? חבר שדואג לקבוצה, צריך להחזיר לו בחומר דלק?

זה שחבר דואג לקבוצה, הדאגה שלו לקבוצה זה השכר שלו. אנחנו לא צריכים להתחיל להשתמש בזה בצורה אגואיסטית, אבל הוא מצידו, כשהוא דואג לקבוצה, צריך להבין שזה הבורא שנותן לו את ההזדמנות, וזה בעצמו השכר.

שאלה: במה שונה אלטרואיזם אגואיסטי מאלטרואיזם שאנחנו מדברים עכשיו? אדם, על ידי דאגה לחברים רוצה לגלות את הבורא לעצמו?

אלטרואיזם אגואיסטי זה שאני רוצה להצליח. והפעולה שלי רק נקראת אלטרואיסטית, שאני עושה את זה לטובת הזולת. כמדומני יש לנו בעוד חודשיים בחירות בפתח תקווה, עיר הקודש. אז יש עכשיו הרבה אנשים שעוסקים בלעשות טובה לציבור. יש להם מטרה, איזו? לגרום טובה לעצמם. זה ברור לנו, שעל שום דבר כלפי הציבור אין להם חס ושלום שום כוונה, כולם אנשים נורמליים. זה נקרא השפעה אגואיסטית. להשתמש בציבור, לנצל את הציבור לטובת עצמו, זו הפוליטיקה. וכך בכלל, כל בני האדם בעולם. רק יש כאלה שמשתמשים בכמה אנשים מסביבם, יש כאלה ביותר, ויש כאלה שמשתמשים בעיר, במדינה ואולי בכל העולם. אבל כל אחד מנצל את זה לאגו שלו.

שאלה: הנושא היום הוא כניסה לרוחניות, אנחנו יודעים שזה מסך ואור חוזר. יש הרגשה שפחות או יותר אולי מבינים, לא מבינים, אבל יש איזו תכנית מה זה צמצום. אני חותך את כל הרצונות לקבל ואחר כך מגיע אור והמסך דוחה אותו. בזה משתמשים רצונות שלי?

משתנים.

תלמיד: אבל הם משתמשים בבניית המסך?

כן, וודאי ששום דבר לא נעלם. אנחנו רק משנים את השימוש. נניח אני עושה צמצום, אז הרצונות שלי שנמצאים תחת הצמצום לא נעלמים. אני משתמש ברצונות האלה שעכשיו צמצמתי, ועל ידי הרצונות האלה אני דווקא מתחיל לזהות עד כמה שאני יכול להיות למעלה מהם. זאת אומרת הם פותחים לי אזור חדש, שבו אני יכול להיות מחוצה לרצון שלי.

מה זאת אומרת מחוצה לרצון? כל המציאות זה הרצון. איך זה נקרא שאני פתאום עשיתי שם איזה אזור שבו אין רצון? אני צמצמתי את עצמי. ושם, באזור הזה אני לא מרגיש, כאילו שהפעלתי איזה מכשיר, כמו שאיינשטיין רצה לעשות עם האנייה, הפעיל שם מגנטים גדולים, ונטרל שם כל מיני שדות. אני נטרלתי את השדה הזה של הרצון.

ועכשיו במקום הזה, באזור הזה, על ידי הצמצום שלי אין רצון. זאת אומרת אין רצון על מנת לקבל. הרצון קיים, אבל כשהוא לא על מנת לקבל, זה כאילו שאין. אבל אין מקום, אין דבר כזה שאין רצון, פשוט המציאות אז לא קיימת. לכן מה שאני רוצה לעשות, אני לא יכול לבטל את הרצון. אני רק יכול לעשות אזור שבו הרצון הזה לא פועל.

תלמיד: זה צמצום?

זה צמצום.

תלמיד: אבל מה קורה עם מסך?

עכשיו מסך, אני מתחיל עם הרצונות האלה שצמצמתי, אני רוצה להשתמש בהם בסגנון חדש. קודם כולם היו מכוונים בצורה אינסטינקטיבית טבעית אלי, כך הייתי מפעיל אותם. הייתי מפעיל אותם בצורה אינסטינקטיבית, זאת אומרת בלי לעשות חשבון, מאמצים ותכניות, פשוט לטובת עצמי. כמו שהבהמה שלי רוצה. לנשום, אני נושם? כולם נושמים, ככה זה. כמו שאני נושם, כמו שאני מקבל את התנוחה הכי נוחה מכל האפשרויות שיש לי ועוד כל מיני דברים, כך השתמשתי ברצונות שלי.

עכשיו צמצמתי אותם, אני לא רוצה להשתמש בהם בצורה אינסטינקטיבית, אני צריך עכשיו להשתמש ברצונות האלה בצורה מכוונת. מכוונת, שכל רצון ורצון שאני מפעיל אני רוצה שהוא יהיה לטובת הבורא, להזדהות עם בעל הבית, כאורח ובעל הבית. זה כול מה שאנחנו עושים.

אז אומרים, בעל הבית, איפה הוא? אתה תעשה כלפי החברים, כאן אתה לא תטעה, ומיד תראה שאתה לא מסוגל ולא רוצה. עם הבורא כולם מסתדרים, כי אף אחד לא מרגיש אותו, אבל עם החברים שאיתם אתה יכול להיות באינטראקציה, בהדדיות, איתם תעשה.

זאת אומרת אחרי צמצום, מסך, אתה צריך עכשיו אור חוזר. אור חוזר זה הכוח המחזיר למוטב, כוח שעושה את הרצונות שלי כרצונות של נתינה. זה לא יכול להיות, זה בורא ברא, הוא עשה את הכול כך שאני רק רוצה לקבל. "אהה, לקבל. אז מה, יש איזו אפשרות לעשות משהו? לקבל בעל מנת להשפיע".

להשפיע אנחנו לא יכולים, אין דבר כזה להשפיע, אני יכול עם הרצונות שלי רק לקבל, אין לי רצונות להשפיע, אני לא בורא. הוא ברצונות להשפיע שלו ברא בי רצונות לקבל. אז אני צריך צמצום, מסך וכוח שנותן לי את האפשרות להפעיל את הרצונות שלי כך שאני מקבל כדי להשפיע. הכוח הזה נקרא אור חוזר. למה חוזר? הוא מחזיר אותי להיות כבורא.

שאלה: אם באור אין שינוי, אז כל התהליך שאחר כך מתפתח, זה שינויים במסך?

זה שינויים בשימוש בכוח האור. מה שמשפיע עלי, משפיע האור, הבורא משפיע ונותן לי ברצון לקבל שלי שכל ורגש להשתמש עם הרצון לקבל שלי בצורה כזאת, שאני יכול להשפיע. איך אני יכול להשפיע? פשוט מאוד, אני יכול לסדר יחסים עם החברים שלי שאנחנו כולנו רוצים לקבל, כולנו אגואיסטיים, ואז אני משתמש ברצון לקבל שלי וברצון לקבל של החבר, כך שאנחנו יכולים להשפיע זה לזה. אומנם אנחנו ברצון לקבל, אבל אם אני עוזר לו ברצון לקבל שלי להגיע למטרה, זה נקרא ש"אני משפיע לו". איך אני עושה את זה?

סדנה

איך אני ברצון לקבל שלי, משפיע לבורא להגיע להמטרה? שזה נקרא ש"אני משפיע לו", "עוזר לו".

הנקודה היא פשוטה. איך ברצון לקבל שלי וברצון לקבל של חבר, ששינינו אגואיסטיים, אנחנו יכולים להשפיע? יכולים, אנחנו מבינים שיכולים. איך?

*

איך בפעולות האגואיסטיות שלנו אנחנו יכולים לעורר את הרצון להשפיע שבחבר, לקרב את החבר לבורא? הכוונות שלי הן אגואיסטיות, אני לא יכול אחרת כי עדיין לא תיקנתי אותן, אני רק עכשיו הולך לתקן.

איך על ידי הפעולות שלי עם הכוונות לעצמי, אני מעורר את החברה, את החבר לבורא, וזה משפיע בחזרה אלי גם כך ומקרב אותי? ואין כאן שום דבר על מנת להשפיע, אין.

*

אנחנו עוברים הלאה לקרוא. אבל אתם מבינים שכל הקטעים האלה הם מאוד חשובים, וכדאי בהזדמנות לעבור עליהם בכל מיני הידברויות שלכם במפגשים.

קריין: קטע מס' 4 מתוך "שמעתי" מאמר מ"ב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה".

"כתוב "בטל רצונך מפני רצונו". היינו לבטל את הרצון לקבל שבך, מפני הרצון להשפיע, שהוא רצונו של ה'. זאת אומרת, שהאדם יבטל אהבה עצמית מפני אהבת ה', שזה נקרא שיבטל את עצמו לה', שזה נקרא בחינת דביקות. ואח"כ ה' יכול להאיר בתוך הרצון לקבל שלך, מפני שהוא כבר מתוקן בבחינת מקבל בעמ"נ להשפיע. וזה שאומר "כדי שיבטל רצונו מפני רצונך". שפירושו, שה' מבטל את רצונו, היינו סוד הצמצום, שהיה מטעם שינוי צורה. מה שאין כן עכשיו, שכבר יש השתוות הצורה, לכן יש עכשיו התפשטות האור להרצון של התחתון, שקבל תיקון בעל מנת להשפיע, כי זהו מטרת הבריאה להטיב לנבראיו, ועתה יכול זה לצאת לפועל. ובזה יש לפרש מה שכתוב "אני לדודי". כלומר בזה שה-אני מבטל את הרצון לקבל שלי לה', בבחינת כולו להשפיע, אז הוא זוכה "ודודי לי". זאת אומרת, ודודי, שהוא הקב"ה, לי, שהוא משפיע לי את הטוב והעונג, שישנו במחשבת הבריאה."

(בעל הסולם. שמעתי. מ"ב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")

קריין: שוב.

"כתוב "בטל רצונך מפני רצונו". היינו לבטל את הרצון לקבל שבך, מפני הרצון להשפיע, שהוא רצונו של ה'. זאת אומרת, שהאדם יבטל אהבה עצמית מפני אהבת ה', שזה נקרא שיבטל את עצמו לה', שזה נקרא בחינת דביקות.

איך אנחנו עושים זאת? איך אנחנו מבטלים את הרצון לקבל שלנו, כלפי רצון להשפיע של הבורא? כאילו אם הבורא רוצה להשפיע, אני צריך לקבל. אז למה אני עושה צמצום? נתחיל מזה.

האם יש כאן משהו יותר גרוע מזה שאני נמצא מול בעל הבית שכל כך אוהב אותי, והכין לי הכול, ואני אומר, "לא". איזה זלזול כלפי זה שהוא הכין הכול, הכול. איך זה?

לפני כשלושים שנה זה קרה לחיים מלכה החבר שלי, שיחד אתו הגענו לרב"ש כדי ללמוד. הוא הכין ביבנה סעודה גדולה לכמאתיים איש, לכבוד בר המצווה של הילד. אלה מרוקאים שיש להם משפחות גדולות מאוד. האנשים התבלבלו או שהוא התבלבל בתאריך, והם לא באו. הוא אמר אני עומד באמצע השולחן, ואין אף אחד. מאתיים שלוש מאות מקומות, שולחנות, איזו אכזבה.

אז רצון להשפיע נמצא? נמצא. איך אנחנו בכלל מגיעים לממש את הרצון להשפיע שבבעל הבית?

*

את מה אנחנו מבטלים? את הרצון לקבל שלי אנחנו לא יכולים לבטל, אלא מה שאנחנו יכולים לבטל, זה את הכוונה על מנת לקבל. אנחנו בזה לא הולכים נגד בעל הבית, אנחנו רק רוצים להוסיף לנתינה שלו דווקא.

למה אנחנו בזה שעושים צמצום ומסך, תנאים כאלו על קבלת השפע מבעל הבית, אנחנו דווקא מגדילים את הנתינה שלו?

*

הבורא שברא אותנו, הוא לא ברא אותנו כדי שאנחנו נקבל. למה? הוא ברא בנו חוש מיוחד, שלא נקבל כמו כלב שמודה לבעל הבית שלו בזה שהוא אוכל ונהנה ממה שבעל הבית נותן לו. אלא הרצון שהבורא ברא בנו, זה שאנחנו רוצים להתעלות מדרגת החי שמקבל מבעל הבית, לדרגת המדבר, שאני רוצה ליהנות יחד עם האוכל.

איפה שכתוב שגם הכלים הרגילים לא מתבטלים, אלא שאני רוצה ליהנות מגדלות בעל הבית, שכלב לא מסוגל להעריך את זה. אז אני הולך כאן על קבלה אחרת, שאני נהנה מגדלות, והמזון בשבילי, או מה שאני מקבל האור הרגיל, זה סך הכול נפש, אור הנפש, ואני מעלה אותו לנרנח"י פי תר"ך פעמים, מפני שאני משיג את גדלות הנותן.

לכן אני בסופו של דבר לא מזלזל בזה שאני מקבל את המילוי. צמצום א' הוא לא מתבטל, זה לא נקרא ש"אני זלזלתי", אני רק רוצה לתת כאן תנאי נוסף משלי, שרק במידה שאני מעריך את הבעל הבית, במידה הזאת אני אקבל. אבל אני אקבל. רק שאני צריך קודם לתקן את עצמי, שתהיה לי הכרה בגדלות, ממי אני מקבל.

ולכן מה שאני מקבל, אני מקבל כאן, ממי אני נהנה, שזה העיקר? מי נותן לי? והאור שמקבלים הוא ניצוץ, אין שם שום דבר. אלא פי תר"ך פעמים, זה מה שקורה לנו כשאנחנו מודעים ממי זה מגיע. לכן צמצום, מסך ואור חוזר זה בא כביכול מהכלי, מהנברא, וכולו כולו מכוון. בזה הוא דווקא משפיע נחת רוח לבורא.

קריין: זוהר לעם, "וירא", 453

"האדם נברא בכל רע ושפלות. כמ"ש, עייר פרא אדם יולד. וכל כליו שבגופו, דהיינו החושים והמדות ומכ"ש המחשבה, משמשים לו רק רע ואפסיות כל היום. והזוכה להדבק בו יתברך, אין השי"ת בורא לו כלים אחרים במקומם, שיהיו כדאים וראוים לקבל בתוכם שפע הרוחני הנצחי המיועד לו, אלא אותם הכלים השפלים, שתשמישם עד עתה היה רע ומתועב, מתהפכים ונעשים לו כלי קבלה לכל נועם ורוך הנצחי."

זה דומה למה שרציתי, אבל שם כתוב שגם הכלים הקודמים הם לא מתבטלים. יש דבר כזה.

שאלה: כתוב פה בקטע "שה' מבטל את רצונו, היינו סוד הצמצום, שהיה מטעם שינוי צורה.". הבורא מבטל את הרצון שלו, משנה את הרצון שלו?

הוא מסכים עם הדרישה של התחתון. זה נקרא "נצחוני בניי". ודאי שמאחורי הקלעים פועל ה', אבל בעצם זו דרישה של התחתון. כאילו על פני השטח, התחתון, הנברא, האדם אומר, "אני רוצה לעשות צמצום. אני רוצה לשים כאן תנאי, אני מקבל ממך אך ורק לפי זה שאני מרגיש שאתה גדול, כי זה בשבילי החשוב ולא המזון".

תלמיד: מה שאני לא מבין זה מה העניין הזה שהוא מבטל, משנה את הרצון שלו. כאילו הבורא מחליט פעם ככה ופעם ככה.

לפי הנברא.

תלמיד: יש אור עליון, הוא נמצא במנוחה מוחלטת, כמו שאנחנו למדנו, זהו. תשתנה אתה, תשתנה המציאות.

האור העליון לא משתנה, הוא רוצה להטיב לנברא. אם הנברא אומר, עכשיו התנאי שלי ליהנות כך וכך, הבורא מסכים.

תלמיד: אז מה זה ה' יבטל את רצונו?

הוא מסכים לעבוד עם הנברא לפי תנאי הנברא.

תלמיד: אני לא מבין. אם הוא נמצא במנוחה מוחלטת והכול תלוי בכלי, אז הכול תלוי בכלי.

"מנוחה מוחלטת" זה נקרא שהוא לא משנה כוונתו להטיב לנברא. ואם הנברא רוצה עכשיו ליהנות בצורה עוד יותר נעלה, בבקשה, הוא רוצה לצרף את הכוונה למעשה, אכפת לו מי עושה את זה.

תלמיד: נשאל אחרת, הוא אומר "אני לדודי ודודי לי". ואם אני לא לדודי, אז הוא לא לי?

אני אתמול קיבלתי צנצנת שמן זית. יש לי כמה בקבוקים של שמן זית, לא בעיה, קיבלתי. אבל על הצנצנת הזאת היה דבוק שקיבלתי אותה מקונסול מאיזו מדינה. זה חשוב או לא חשוב?

תלמיד: תלוי.

תלוי, זה דבר אישי, עד כמה אני קשור לזה. זה חשוב. אז הנברא אומר, אני רוצה להדביק על כל האור כרטיס ביקור שקיבלתי אותו ממך. האור הזה יהיה לי אז פי תר"ך פעמים כל פעם יותר גדול מהאור עצמו. זה כפול מהערכה שלי, מהערכה שלך בעיניי.

למה זה נגד הבורא? זה לא נגד. הנברא רוצה ליהנות בזה? בבקשה. הוא ייהנה מזה יותר? "להטיב לנבראיו" אני מוכן. שישיגו את הגדלות שלי, שיגיעו לדרגה שלי. הבורא נתן לנברא לחיות כמו בהמה, ורק נקודה אחת יש בתוך הבהמה שאיתה הוא יכול לעלות לדרגת אדם והוא משתמש בזה. ותראה למה שהוא מגיע.

תלמיד: כאילו שהבורא מציב פה תנאים לאהבה.

בטח שמציב תנאים, אלא מה? מה זה נקרא "אהבה"? ברצון לקבל אני מרגיש כל מיני תענוגים ולכן אני אוהב. אלא אצלך זאת אהבה אפלטונית כזאת, ללא שום בסיס. זה כמו שלפעמים שומעים, "שיאהב אותי כמו שאני". אפשר לאהוב כך בצורה בהמית ילד, תינוק, לא יותר.

תלמיד: והוא לא אוהב אותנו כאילו אנחנו ילדים? זו לא הדוגמה הכי קרובה של אהבה שאנחנו יכולים למצוא?

כן, ומה הלאה? זה נקרא "אהבה חלוטה". מה תעשה על ידי זה אם אתה כך תתייחס לילד כל הזמן? הוא בא, גדל עד גיל 40,30,20, ומה קורה עם הילד הזה? אסור כך להתייחס. אם אתה לא שם תנאי, רק אהבה, אין יותר גרוע. בעל הסולם כותב את זה.

תלמיד: מה שאני לא מבין, ועל זה לא קיבלתי עדיין תשובה, זה העניין הזה ש"ה' מבטל את רצונו". מה זה שה' מבטל את רצונו? יש לו רצון שהוא מבטל אותו ולפעמים מפעיל אותו?

כן, הוא מסכים עם הרצון החדש של הנברא. שהנברא עכשיו הולך לקבל ממנו בתנאי, עד כמה שמשיג גדלות הבורא לפי הגדלות הזאת הוא מקבל ממנו. פשוט מאוד.

אם היה מביא לי צנצנת שמן זית, ובאמת השמן עצמו הוא מיוחד, סתם מישהו מהרחוב, לא הייתי מקבל. אבל זה שהביא לי אדם חשוב, אני קבלתי.

שאלה: מקובלים מנסים ללמד אותנו איזה פטנט פסיכולוגי איך לקבל בלי להרגיש שאנחנו מקבלים.

איך לקבל בדרגת אדם. מדרגת בהמה לעלות לדרגת האדם, שאתה נהנה מגדלות הנותן ולא ממה שאתה מקבל מהנותן. לא הבטן שלך נהנית, אמנם כלי הקבלה הרגילים הם לא מתבטלים, אלא ההנאה פי תר"ך פעמים, במקום יחידה אחת, פי תר"ך פעמים אתה נהנה בהכרת הנותן.

תלמיד: זה לקבל בחזקת תר"ך. תנאי הפתיחה הם, הבורא הוא רק משפיע, הנברא נברא עם טבע של לקבל, שני הדברים האלו לא ישתנו, תמיד התנועה תהיה מהבורא לנברא. רק היהודים המציאו איזה פטנט, איך לקבל בלי להרגיש שאנחנו מקבלים, להרגיש שאנחנו עושים לו טובה שאנחנו מקבלים.

לא, אלה כלים חדשים. זה לא נכון. הכלים חדשים, הם מחוצה לרצון לקבל, התענוג הוא מחוצה לאדם. אחרי העור, כמו שלמדנו בפסקה 3, "האדם צריך לחשוב, רק עבור הגוף הפנימי, היות שהוא לבוש לנפש דקדושה. כלומר, שיחשוב מחשבות מה שהם אחר עורו, כלומר אחרי עור של הגוף, נקרא חוץ מגופו, שפירושו חוץ מתועלת עצמו.".

תלמיד: אני מקבל, אבל כאילו בשבילך, אני עושה לך טובה.

לא, אין דבר כזה, זה אצלך בעסק כך זה קורה.

תלמיד: בסוף הנברא לא מקבל? נתת דוגמה של הצנצנת הזאת שקיבלת מאדם חשוב ויש לה איזו חשיבות מיוחדת. אבל אתה מקבל הכול מאותו אדם חשוב, אתה מקבל אויר, מים, אתה נולדת בגלל האדם החשוב, אין לך ברירה לברוח ממנו, אתה תקוע איתו, הוא משפיע, אתה מקבל.

מצוין. רק יש כאן שאלה אחת, אם אני הייתי מקבל את הצנצנת הזאת מסתם.

תלמיד: אין סתם, יש רק מקור אחד של נותן.

לא. אם הייתי מקבל ולא הייתי מגלה אותו, זה נקרא "סתם". זה נקרא שקיבלתי מבן אדם, סתם מבן אדם. הייתי מקבל את זה או לא?

אני עושה על זה צמצום, זאת אומרת לא מקבל. מתי אני מתחיל לקבל? מתי שאני מעריך אותו כדי לעשות נחת רוח לו, במידה שאני מעריך אותו, אני מקבל ממנו. עשרה גרם, או עשרה קילו, או מיליון טון, לא חשוב כמה, חשוב לי אך ורק לעשות לו נחת רוח. עד כמה שאני מעריך אותו, כך אני מקבל, והקבלה שלי היא כדי לעשות לו נחת רוח, כי אם לא זה, אני בצמצום.

תלמיד: יש תהליך של הכרה. צריך להכיר בזה שאני המקבל, הכרה ראשונה. שתיים, הוא הנותן. שלוש, אני צריך להיזהר לא לאבד את ההכרה הזאת ולהישאר בהכרה הזאת כל הזמן.

מצוין, זה הכול נקרא צמצום, מסך ואור חוזר.

תלמיד: ועכשיו אני צריך להמציא לי סיבה למה אני מסכים לקבל ממנו? שהוא ייהנה, לא בשבילי.

כן, כדי לעשות לו נחת רוח. אני מבין שזה לא נמצא בך.

תלמיד: אני ראיתי דוגמאות כאלו של אנשים שכאילו עושים לך טובה שהם מקבלים, אבל זאת מין ערמומיות כזאת של האגו.

לצערי אלה החיים שלך וכך אתה רואה. אין מה לעשות אתה צודק.

שאלה: איפה במשחק הזה משהו משתנה? דיברנו על טרנספורמציה, איך מתשומת הלב הזאת אני מקבל.

כלים חדשים. ערכים חדשים, הערכה חדשה כלפי הנותן. מה זאת אומרת? קודם הוא לא היה חשוב, העיקר לקבל תביא, תביא, תביא, מי? הבורא? שיהיה הבורא, לא חשוב מי, תביא. עכשיו לא. אם זה לא ממנו וכדי לעשות לו נחת רוח ושאני ארגיש שאני עושה לו נחת רוח ובו, לא כדי שאני אהנה אלא שארגיש שאני בטוח שהוא נהנה, רק בתנאי הזה.

אז אני חייב לפתוח את הכלים, אני חייב להרגיש אותו, אני חייב להיות בתוכו. ואז בתנאי הזה שאני נמצא בכל הבדיקות האלו, אז אני פותח את עצמי ומקבל. אלה תנאים מאוד קשים לנברא. יש להתעלות מעל הטבע שלו.

תלמיד: יש משהו שאני מקבל שלא בא ממנו?

לא. איך יכול להיות, מי יש עוד חוץ ממנו?

תלמיד: אז אין לי את ההבחנה בין אדם חשוב לאדם לא חשוב. הכול אני מקבל ממנו, הכול אני מקבל מחשוב.

לא, אתה מקבל את כל החיים האלו ואתה לא יודע מאיפה אתה מקבל. עכשיו יש לך חיים, אתה מודה על כל דבר ודבר, אתה מודה על כל טיפה, על כל נשימה שאתה מקבל? לא. בסוף התיקונים אתה משיג את כל הדברים האלו, שאין לך שום דבר שלא נפעל על ידו. יותר מזה, שמה שהשגת בכוחות שלך כאילו, בכל הזיעה והמאמצים והכול, גם את זה הוא עשה.

שאלה: אם בעצם המטרה שלנו היא דבקות בבורא והבורא הוא כמו אב טוב שרוצה לקדם אותי, רוצה לתת לי הכי הרבה התקדמות. בעצם מה שהוא יכול לתת לי זו התקדמות, ולקשר את זה לחלק הראשון של השיעור, מה שאנחנו צריכים להפנים בעצמנו, זה רצון לשינוי. זאת אומרת אני נבראתי ברצון לקבל, אני רוצה לשנות את המצב, רוצה לרכוש תכונה חדשה. ומהרצון הזה לדבקות בבורא, מה שהוא נותן לנו בעצם, נותרת ההסכמה שלי. ההסכמה שלי לרצון לשינוי, ואז מה שהוא נותן לי זה שינוי. אני מבין נכון?

כן.

קריין: "פתיחה לחכמת הקבלה", אות ט"ו.

"והנך מוצא, שהגם שהרעב והתאבון הוא כלי קבלה המיוחד לאכילה, והאדם ההוא היה לו רעבון ותאבון במדה מספקת לקבל סעודת חברו, עכ"ז לא היה יכול לטעום אצלו אף משהו מחמת הבושה, אלא כשחברו מתחיל להפציר בו, והוא הולך ודוחה אותו, הרי אז התחיל להתרקם בו כלי קבלה חדשים על האכילה, כי כחות ההפצרה של חברו וכחות הדחיה שלו בעת שהולכים ומתרבים, סופם להצטרף לשיעור מספיק המהפכים לו מדת הקבלה למדת השפעה, עד שיוכל לצייר בעיניו שיעשה טובה ונחת רוח גדולה לחברו עם אכילתו, אשר אז נולדו לו כלי קבלה על סעודת חבירו. ונבחן עתה, שכח הדחיה שלו נעשה לעיקר כלי קבלה על הסעודה, ולא הרעב והתאבון, אע"פ שהם באמת כלי קבלה הרגילים.

ומדמיון הנ"ל בין אדם לחברו, אפשר להבין ענין הזווג דהכאה הנ"ל, ואת האו"ח העולה על ידו, שהוא נעשה כלי קבלה חדשים על אור העליון במקום בחי"ד. כי ענין ההכאה של אור העליון המכה בהמסך ורוצה להתפשט אל בחי"ד, יש לדמותו לענין ההפצרה לאכול אצלו, כי כמו שהוא רוצה מאד שחברו יקבל את סעודתו, כן אור העליון רוצה להתפשט למקבל. וענין המסך המכה באור ומחזירו לאחוריו, יש לדמותו לדבר הדחיה והסירוב של חברו לקבל את סעודתו, כי דוחה את טובתו לאחור. וכמו שתמצא כאן אשר דוקא הסירוב והדחיה נתהפכו ונעשו לכלי קבלה נכונים לקבל את סעודת חברו, כן תוכל לדמות לך, כי האו"ח, העולה ע"י הכאת המסך ודחיתו את אור העליון, הוא שנעשה לכלי קבלה חדשים על אור העליון, במקום הבחי"ד ששמשה לכלי קבלה מטרם הצמצום א'."

אנחנו עוד לא דיברנו על המצב שבו בעל הבית בכל זאת מפציר, תקבל, תקבל, תקבל. אנחנו צריכים עוד לעמוד נגד זה, נגד הפיתויים. אנחנו בינתיים באיך לא לקבל קצת תענוג קטן שמתגלה. נגד ההפצרה עוד נצטרך לעבוד על זה.

אבל ברור לנו, יש הרבה דברים בקטע הזה, שאנחנו בונים את הכלים החדשים על ידי הדחייה. נדמה לנו שאנחנו רק דוחים, זה לא נכון. מתגלה כאן יחס חדש, יחסים חדשים הדדיים בין הבורא לנברא.

(סוף השיעור)

mlt_o_rav_2018-09-01_lesson_madrega-rishona_n1_p1_ZeDbp0eT