שיעור בוקר 11.02.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א',

"מהו בעבודה, "ישראל שגלו - שכינה עמהם"

"ישראל שגלו שכינה עמהם"¹, מאמר מ"שלבי הסולם", כרך ה' עמוד קס"ג, מאמצע המאמר.

מצד הבורא מלמעלה נבראו רק ד' בחינות דאור ישר, ומלכות דאין סוף שמרגישה את עצמה כנברא, ונמצאת בשלמות, כמו שכתוב בפרקי דרבי אלעזר. אומנם היא מלכות דאין סוף, רצון לקבל ומתמלאת בתוך הרצון שלה, מקבלת מילוי, אבל יש שם "הוא ושמו אחד", בהכרח מכוח הבורא מלמעלה, מטעם העליון, ששולט בכלי. ומלכות לא מסכימה עם זה, היא רוצה שהשלמות תופיע גם מצדה, כמו שכתוב "להוציא לאור שלימות פעולותיו, שמותיו וכינויו". ואז כללות ההרגשה שלה כלפי מה שקורה לה נקראת "בושה". אנחנו לא מבינים את הבושה הזו, אלא רק נשמות גדולות, גבוהות, יכולות להבין מה זו בושה, כך כותב בעל הסולם ב"הסתכלות פנימית", חלק א', בתע"ס.

כדי לתקן את היחס שלה לבורא, לשלמות, לדביקות, לקשר עמו, מלכות עושה את כל התהליך מצמצום א' עד גמר התיקון, ובתהליך הזה יש כמה שלבים הכרחיים. קודם כל להביא את עצמה למצב שמלכות נקראת נברא העומד ברשות עצמו. שבהחלט יכול לקבוע את רצונו באופן חופשי ולבנות את מה שחסר באין סוף לאותה הבחנה, שכלפיה נעשה הצמצום. על מנת להשלים אותה הבחנה מצדה עצמה, לשם זה מלכות מתרחקת מהבורא אחרי חמש העלמות, כך נקראים העולמות, ומגיעה למצב שהדרגה הנמוכה ביותר, הרחוקה ביותר מהבורא נקראת "העולם הזה".

זה המצב הנמוך ביותר של המלכות, אין מצב יותר גרוע. ובמצב הזה היא מתחלקת לחיצוניות ולפנימיות. חיצוניות אלו הרצונות דעולם הזה. ברצונות האלה מורגשת תמונת העולם הזה שאנו מרגישים. ופנימיות זו הנקודה שבלב, חלק אלוה ממעל, חלק מהכלים השבורים, מהמסך, מהבינה שנפלה לתוך המלכות, ועל ידי כך שמפתחים את הבינה שנפלה לתוך המלכות, אפשר אחר כך לתקן את כל המלכות.

יש יחס בין חיצוניות לפנימיות. דווקא מפני שהכלי הפנימי נמצא בהסתר, לא מורגש בו בורא, מילוי, והאדם מלכתחילה בכלל לא מרגיש שיש לו נקודה שבלב, את חלק הבינה, אלא הוא נמצא רק בשליטת הרצונות שלו ממדרגת העולם הזה. ועל ידי כל מיני ייסורים, לחצים, דרך כל המעשים, מאורעות שמגיעים לאדם, האדם מתחיל להיות יותר רגיש לנקודה שבלב והיא מתחילה להתפתח. מביאים את האדם לבחירה, להעדיף התפתחות בנקודה שבלב, לעומת התפתחות חיצונית על ידי הרצונות במישור העולם הזה, למה שהלב שלו דורש.

את היחס בין שני הדברים האלה בעצם האדם קובע. זאת אומרת, באדם יש יכולת לקבוע במצב הזה שיש לו נקודה שבלב ויש לו לב. כלפי הנקודה שבלב המילוי של הבורא נמצא בהסתרה, בהסתר כפול או הסתר רגיל, ובכל זאת, דווקא בזמן הזה, במצב הזה, האדם יכול לקבוע את הבחירה שלו להתחזק למרות ההסתרה, בדרך לפיתוח הנקודה שבלב.

את זה בעל הסולם, מסביר לנו ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". באות נ"ג, הוא כותב "וצריכים לדעת, שכל ענין העבודה, הנוהגת בקיום התורה והמצוות, בדרך הבחירה, נוהגת בעיקר, בב' הבחינות, של ההשגחה המוסתרת, האמורות." זאת אומרת בהסתר כפול והסתר רגיל ש"ועל הזמן ההוא, אומר: "בן הא הא, לפום צערא אגרא" (אבות ספ"ה)." זאת אומרת, לפי הצער, התשלום. ככל שאדם מכניס את עצמו לצער נגד המילויים שנראים לו שכדאי לו ללכת אליהם, אלא מתחזק ובוחר במה שהבורא מציע לו ללכת לפי פיתוח הנקודה שבלב, כך יש לו אפשרות להתקדם.

"שהיות, שהשגחתו יתברך, אינה גלויה," וזה בכוונה כדי לאפשר לאדם בחירה, "ואי אפשר לראותו יתברך, אלא בהסתר פנים," רק בכוח המאמץ הפנימי, לצייר לעצמו גדלות הבורא, שזה ודאי לא אמיתי אלא בא רק מתוך האדם כמאמץ שלו, "דהיינו רק דרך אחוריו, בדומה לאדם, הרואה רעהו מאחוריו, שעלול להטיל ספק, ולחשוב, אולי אחר הוא." אבל מתאמץ וחושב שלא, זה הבורא. "הנה בדרך זאת, נמצאת תמיד, הבחירה בידי האדם - אם לקיים רצונו ית'," להתקדם למטרת הבריאה, להתחזק וללכת אחרי אין עוד מלבדו, לגלות בכל המעשים בכל העולם רק את פעולות ה', "או ח"ו לעבור על רצונו." ולעבוד לפי מה שהלב של האדם דורש.

וכך בהדרגה, אם האדם שומע לעצות הללו, אז הוא מעלה את הנקודה שבלב שנקראת בחינת ישראל על פני כל יתר הרצונות שבלב שנקראים אומות העולם. וכך בהתאם, בעולם הזה בסביבה החיצונית, נעשה כמו שכותב בעל הסולם בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", שאם אנחנו מתעסקים בפנימיות התורה, בכך אנחנו מסדרים את עצמנו כך שהרוחניות מתגברת ושולטת על הגשמיות בתוך כל אחד, כלומר הנקודה שבלב שולטת על כל הלב, על הרצונות האגואיסטיים, הבהמיים.

כך סביבנו במעגלים, בכל העולם, גם כן המצב משתנה ומשתפר, מפני שכל היותר שייך לרוחניות, היותר פנימי, מתעלה ושולט מעל אלו שיותר רחוקים, יותר גסים מהרוחניות. וזה מביא לעולם את הצורה הנכונה של שליטה, של המבנה כמו ברוחניות, שכל היותר גדול ברוחניות, נמצא יותר גבוה, ובזה העולם מגיע לתיקון, לשלווה, למטרה.

הכול תלוי בכך שאנחנו מרימים את בחינת ישראל, את הנקודה שבלב, לעומת יתר הרצונות שלנו. העבודה הפנימית קובעת מה קורה בעולם כולו, ובכל המציאות בכל העולמות. זה דווקא תלוי באדם שנמצא כאן, בדרגה התחתונה ביותר, ומתוך הדרגה התחתונה ביותר, מפני שיש לו בחירה חופשית, דווקא בו, הוא מדגיש, דווקא בשתי ההבחנות האלו, בהשגחת הסתר כפול והשגחת הסתר רגיל, מפני שהוא נמצא בבחירה, אז הוא, האדם התחתון, משנה בכך את הסדר של כל חלקי הבריאה בכל העולמות.

וזה גם מפני שאנחנו לומדים, שאומנם הכלים העליונים מתגלים תחילה והאורות התחתונים מתגלים תחילה, אבל המשיכה היא דווקא על ידי הכלים התחתונים. ככל שהכלי יותר תחתון ומעלה מ"ן, הוא קובע כלפי כל הכלים העליונים איך הם יסתדרו, איך הם יביאו את המ"ן שלו לאין סוף, ובחזרה יביאו לו את המ"ד.

ללא הכלי התחתון ביותר שמתחיל את התיקון, מתרומם לקראת התיקון וקובע את רצונו לקדושה, בלי זה כל העולם נמצא דווקא בצורה הפוכה, שהחיצוניות גוברת על הפנימיות, אומות העולם גוברים על ישראל, והחורבן בעצם שולט על הקדושה.

תלמיד: איך אדם מגיע ל"ממעשיך היכרנוך"?

אדם עושה את זה פשוט מאוד, מה הכוונה ממעשיך? ממעשיו של הבורא אפשר להכיר אותו, וצריכים לדעת את המעשים שלו. איך אני יודע את מעשיו? אפילו כשאני נמצא בחושך אז אני מתחיל לנסות בכל כוחי לראות שמה שקורה סביבי זה מעשה ה', "אין עוד מלבדו", ואפילו הוא נסתר בהסתר כפול ורגיל, אני משתדל לראות אותו, כביכול לאתר אותו, לתפוס אותו, שזה הוא ושלא יברח ממני, שלא יהיה "כ-אל מסתתר".

שרוצים ורצים להשיג אותו, שעובדים על החשיבות שלו, שכדאי לנו להחזיק אותו, לתפוס אותו, לראות את נוכחותו בכל מה שקורה איתי ועם הסביבה שלי. ומאמצים לכיוון הזה, ואני רץ כדי להידבק אליו כדי להיות כל הזמן קשור אליו, וכל הזמן לא לאבד את המחשבה ואחר כך אולי אפילו הרגשה שאת זה הוא עושה, שאני זה הוא, והמחשבות שלי זה הוא, המעשים שלי ומה שקורה עם הסביבה ומה שמביאה לי הסביבה, זה הוא.

ואני משתדל לעשות את זה למרות שוודאי כל ההפרעות מגיעות אלי מתוך הרצון לקבל שלי, ואם על פני כל ההפרעות אני מתחזק ויוצר קשר עם הבורא, זה נקרא שאני מתקן את ההפרעה, ועל פני ההפרעה הזאת אני מחזק יותר את הקשר עמו. אם אני משתדל כל הזמן בצורה כזאת להגיע לקשר עמו, זה נקרא שאני בכוחי רוצה לבטל את ההסתרה ולהגיע לגילוי. אבל למה אני רוצה להגיע לגילוי? רוצה להגיע לגילוי מפני שאני רוצה לראות אותו כ"אחד יחיד ומיוחד", אני רוצה לגלות ייחודיות שלו.

למה אני רוצה לראות ייחודיות, מה אכפת לי? מפני שאם אני מגלה את הייחודיות שלו, אני רוצה שזה ישלוט עליי, שזה יקבע את כל המעשים וכל המחשבות ואת כל כולי, ואז אני אוכל להגיע לכך שהוא יתגלה, יהיו לי כוחות למסור את עצמי אליו, להידבק בו כנקודה, והנקודה הזאת תקרא עיבור, עובר, במצב ה"עיבור". אם אני מתאמץ בכך אז זו בעצם העבודה שלי כרגע. ואם אני מתאמץ בזה אז כתוצאה מהמאמצים שלי אני מתחיל ללמוד מה הוא עושה לי בחזרה, ואני רואה באיזו ערמומיות כביכול הוא פועל כדי לבלבל אותי, אבל בזה הוא גם מלמד.

זה כמו שמלמדים תינוק, מבלבלים אותו כדי שיחכים, כן, שיתפוס, שירכוש את הניסיון, שיהיה יותר חכם, יותר חזק, יותר פעיל, יותר בהכל. כך אני רואה מתוך מה שבורא עושה לי, מתוך זה אני קונה חוכמה, מתוך זה אני קונה כלים חדשים, מתוך זה נקרא "ממעשיך היכרנוך", אני מתחיל לראות ולהכיר אותו מהמעשים האלה שלו עליי. מה זה 'אותו'? הוא עושה לי כל מיני הפרעות, ומראים לי כל מיני רצונות חדשים נגדו, ואני מתקן את הרצונות האלה בזה שלמרות הרצונות האלו אני בכל זאת נקשר אליו, אז כך אני מקבל את הרצונות האלו שהוא שולח לי כהפרעות לכלי שלי,

מה זה נקרא 'פעולות שלו'?

זה נקרא "ממעשיך הכרנוך", אני מגיע ממש לאט לאט מההפרעות לאור. ובזה אני מגיע גם לדביקות ולקשר עם הכול באותה פעולה.

תלמיד: אבל האם מגיעים לאור או שזה כל הזמן כלים ועוד כלים ועוד כלים?

מגיעים להרגשת הכלי, ובכלי נמצאת הרגשת הבורא, והרגשת הבורא בכלי נקראת אור. אנחנו מתפעלים ממשהו שממלא אותנו, ואני לא יודע מה ממלא אותנו, זה נקרא עצמותו. התגובה שלי על מה שממלא אותי זה נקרא אור.

נניח שאני מחזיק עכשיו בכוס ויש נוזל בתוכה, אני שותה ומתחיל לברר מה זה. אז אני אומר, "זה נוזלי, זה חם, זה חמוץ, מתוק", לא חשוב מה, אני מברר את זה כלפי הכלים שלי, ואם מישהו אחר יטעם עם כלים אחרים הוא יגיד שזה לא חם, זה קר. נניח שאני נותן לך מים, אני נותן לך נוזל בטמפרטורה של החדר, אני אומר שזה מרק, ואתה אומר שזה קר. זה תלוי כלפי מה אתה בודק, מה אתה מצפה מזה. אם זה תה זה קר, ואם נניח אתה רוצה לשתות קולה או משהו קר, אז זה חם.

וחוץ מזה בשבילך זה נוזל, ואם יהיו לזה תכונות אחרות למישהו אחר זה לא יהיה נוזלי, זה יהיה משהו כמו מוצק. זאת אומרת, העניין הוא כבר התפעלות הכלים שלנו ממה שממלא אותנו. הכלים שלנו כל הזמן משתנים, ובהתאם לזה אנחנו כל הזמן מתרשמים בצורה אחרת ממה שממלא אותנו. זה נקרא ששמות הקדושים שאנחנו משיגים כל הזמן, הם משתנים עד שכולם מתחברים לשם אחד, י' ה' ו' ה' הכללי שבו כל השמות מתחברים יחד. זה מצב מלכות דאין סוף שחוזרת למצבה, זאת אומרת שמגלה את מצבה כבר בעצמה ממטה למעלה. ואז אתה מקבץ את כל השמות יחד לשם אחד, "ויהיה ביום ההוא ה' אחד ושמו אחד", אור וכלי יהיו כאחד.

תלמיד: מדובר פה על העניין של רוח שטות. מה זה רוח שטות?

"רוח שטות" זה שאדם לא שם את חשיבות הבורא וחשיבות המטרה בראש, אלא כל דבר אחר. אתה אומר, "חבר'ה, אנחנו התעייפנו, בואו קצת נתנתק מהעניין הזה, ונדבר על כדורגל". זה נקרא רוח שטות. יכול להיות שרוח השטות הזאת באה מלמעלה, והיא יכולה כביכול להיות מוזמנת על ידך. גם כשהיא מוזמנת על ידך, זה מלמעלה, אלא בצורה אחרת, במסווה ככה. אבל אם אפשר לתפוס אותה, עדיף כמה שאפשר יותר מוקדם, ובזה החברה יכולה לעזור. כמה שיותר מוקדם לתפוס, ואז לאתר מאיפה היא באה, מי שלח לי אותה, בשביל מה שלח לי אותה, ומה אני צריך לעשות על ידה.

אם כל דבר אתה מתחיל לקשור לשורש, אתה רואה בו את המועילות, את האפקטיביות, ואת התועלת שלו. ואז לאף דבר אתה לא מתייחס כמו לדבר שאין לו מקום בעולם, שאין בו צורך. ההיפך, אתה אומר "כל העולם כדאי לי", כל העולם בנוי בשבילי.

תלמיד: אני רוצה לדבר עם חברים גם על כדורגל.

לפעמים אתה צריך לדבר עם החברים על כדורגל. והרב ברוך כותב על זה, שדווקא אם יש לכם לב בוער לעבודת ה', אז כדאי לדבר על כדורגל, ולחשוב בפנים על עבודת ה', כי אז אתה מחבר את החיצוניות לפנימיות. החיצוניות שהבורא נותן לכם מביאה לכם את השטויות האלה בראש, את החיצוניות ככיסוי למה שמתרחש בפנים.

ודווקא אז מה שיש בלב, עוד יותר בוער על חשבון הדלק הזה, על חשבון החיצוניות הזאת שנשרפת במחשבות על הכדורגל. זה כמו שאתה מוסיף עוד עצים למדורה, אתה מוסיף את הגשמיות שאין בה כלום, אבל היא מתחילה לעלות עם האור, עם האש. אם זה מחובר בפנים, ואתם מחזיקים לב חזק מאוד במחשבה, בהרגשה פנימית על הרוחניות, ובחיצוניות מדברים. על מה אנחנו צריכים לדבר בחיצוניות, על עבודת המפעל, על הפצה, על כל מיני דברים כאלה.

וזה קשור לפנימיות שלנו, אז אנחנו לא נברח רחוק מדי, וכך גם החיצוניות שלנו הופכת להיות פנימיות. יש לה כוח מיוחד, יש לה כבר מטרה, יש ביצוע רוחני מצד אחד, ומצד שני מסתירים את הנקודה שבלב מכולם. זה מאוד רצוי. כמו שאמרתי כאן, כשאתם כותבים לי כאן על גדלות הבורא, ומישהו אפילו הדפיס את זה מאוד יפה.

ביקשתי, שתכתבו כאן איך אתה אומר את זה בחיצוניות כלפי העולם. ככה, לא מתוך הלב שלך, אלא איך אתה מעורר אנשים אחרים. "לא, אני, אני", בלי "אני". אפילו נתתי דוגמה על מישהו שאומר הספד, "החבר שלנו שעבד איתנו עשרים שנה, ארבעים שנה, היה חבר הסתדרות, אהב את המשפחה, האישה והילדים", ככה אתה צריך להגיד. ובפנים, הלב בוער, מחפש שאולי יהיה איזה משהו כלפי הבורא, אבל מבחוץ, ככה.

ותגיע למצב שבאמת בפנים תהיה לך ממש בערה כזאת, להבה גדולה לאלוהות, ומבחוץ יראו שאתה עובד, שאתה מחזיק בחברים, אתה עוזר להם, אבל בלי להוציא את המילים האלה. הכול צריך להיות מורגש לפי הביצוע החיצוני שלך בלבד. ועל ידי זה יהיה קשר עם חברי הקבוצה. ואז על ידי הקשר החיצון, הנקודות האלה יתחברו, וזה יהיה כלי עצום, שוודאי יביא לשינוי בעולם. בכלל בכל הבריאה, אנחנו לא יודעים מה שעושים איתנו.

תלמיד: יש כוח שיכול לעזור לשלוט במחשבות?

יש כוח שיכול לעזור לשלוט למחשבות, ודאי. חוץ מהמחשבות שלנו, וחוץ מהרצונות שלנו שבאים אלינו בצורה טבעית, ושייכים ללב, יש לנו עוד מחשבות ורצונות ששייכים לנקודה שבלב. אם אין את זה, אז אין מה להגיד לאדם. אם יש את זה, צריך לעזור לו לפתח את זה. ואז על ידי החברה לעורר בו יחס כלפי האחרים. אז ההבדל הזה בין הלב, והנקודה שבלב, בין השכל שליד הלב, והשכל שליד הנקודה שבלב, מתחילים להתפתח בהתנגשות ביניהם.

ההתפתחות היא רק מסתירות. אם האדם לא מפעיל את היחס שלו לאחרים, הוא לא מגלה את הפער בין הנקודה שבלב, והלב. תתחיל לנסות לאהוב מישהו, ומיד אתה רוצה לברוח מזה. כבר גילית את החיסרון. ועכשיו, אם החיסרון, באמת יהיה חיסרון? זה תלוי בגדלות המטרה.

אם עכשיו המטרה יותר גדולה מגילוי החיסרון, למשל חשבתי שאני אוהב את החבר, תסתכל עליו. ניסיתי באמת להתייחס אליו, שאני אוהב אותו, מה הוא רוצה, מה הוא חושב, קצת ככה להתחבר אליו, ואני רואה שאני לא מסוגל, אני מקבל ממנו דחייה.

אם הייתי מודד את הדחייה, נגיד אני נדחה ממנו בעשרה קילו. כמו בפיזיקה, אנחנו מודדים כוח בקילוגרמים, אז אני נדחה ממנו בעשרה קילו. ועכשיו, כדי להתחבר איתו אני צריך יותר, נניח אחד עשר קילו. מאיפה אני אקח את האחד עשר קילו האלו, אין בו שום דבר שמוצא חן בעיניי. ולמה אני צריך לוותר לו, לעשות לו כל מיני דברים, אז מה עושים?

אז אני צריך להגדיל את המטרה, בשביל מה אני צריך אותו. אם המטרה תהיה חשובה באחד עשר קילו, אז אני אלך להתחבר אליו. אם פחות מזה, אני לא אלך להתחבר אליו. מי יכול לספק לי אחד עשר קילו של חשיבות המטרה אם המטרה נסתרת? רק הקבוצה.

חוץ ממנו, אם הוא יגיד "כדאי לך להתחבר איתי", אבל הוא פשוט רוצה שאני אשרת אותו. נכון? זה ברור. אז אני צריך עוד כמה חבר'ה שיגידו, אתה יודע מה, הוא גדול. מי? גם החבר גדול, אבל גם הבורא גדול, אז כדאי. אם הם אומרים שרק החבר גדול, אז אתה הולך להתחבר איתו בלי שום קשר לבורא, וזה כמו בקיבוץ. ואם הבורא גדול, זה כבר למען המטרה, ולזה חייבים חברה.

תלמיד: אם יש אש בוערת במצב שלנו, יכולות להיות שתי אפשרויות, ואני לא מצליח לשים את האצבע מה גורם להבדל בין שתי האפשרויות. יכול להיות אותו מצב שאתה מגיע באמת לייאוש כמו שבעל הסולם כותב עליו, שמרוב שיש לך אש, ואין לך מילוי אתה רק רוצה את זה. יכול להיות מצב שאתה אומר, אני נגיד מחזיק את הבורא, בוערת בי האש אבל אני מוריד את השלטר, לא מסוגל להתמודד עם זה, רק לא לחשוב. מה ההבדל בין שני המצבים האלה? מבחינה פנימית מה שמבדיל אותך ביניהם, אם להוריד את השלטר או לרצות יותר?

אתה אומר נכון. זה מניסיון, וזה נכון. כשמשתוקקים, הוא כותב כך בדף ע' באגרות, שאחרי שאדם רץ אחרי השכינה רץ ורץ, אחר כך הוא מתייאש, ורואה שכביכול הוא רוצה את הבורא, והבורא לא רוצה בו. אם אתה לא רוצה בי, אז פשוט נעשה לו מר בפנים, והוא כאילו בועט בעניין. אז הוא אומר, אוי לאותה בושה וכלימה, שלא גומר את העבודה שלו, ולא מאמין שהבורא רץ אחריו בדיוק באותו כוח שהוא רץ אחרי הבורא. כתוב שם, את כל הדברים האלה, אבל כאן האדם צריך לבנות את החברה, ולא יעזור כאן כלום. הוא צריך כל הזמן להיות תחת שליטת החברה, שהחברה תספק לו את חשיבות המטרה, חשיבות הבורא. כי בעצמו מהר לקום, ולחדש את הריצה הזאת, זה קשה מאוד.

תלמיד: מה גורם לו ליפול בריצה ולא להגיע מתוך הנפילה הזאת לייאוש ולתפילה אמיתית?

מה גורם לו ליפול ובכל זאת לא להגיע לייאוש? חשיבות המטרה. אני נופל מזה שאני מסתכל בכלים שלי ורואה שאני לא מסוגל להגיע, אני מתייאש מכוחותיי, אבל אני לא מתייאש מהבורא שהוא גדול. יש פה שני פרמטרים.

תלמיד: גם בתפילה אתה מתייאש מכוחותיך ופונה לבורא שהוא גדול. האם יש שני מצבים, או שאתה בועט או שאתה מתפלל?

בתפילה ממש, כשאני מתייאש מכוחותיי ופונה לבורא, אני לא יכול לפנות לבורא אם אני מתייאש מהכוחות שלי. כתוצאה מזה שאני מתייאש מהכוחות שלי אני רוצה להדביק את עצמי אליו.

תפילה לא יכולה להיות אם אני לא נכנס לעליון ונמצא שם. אם אני סתם מתייאש ממנו, אז אני מתרחק ממנו, אני חייב את הייאוש הזה להעלות למעלה. מכוחותיי אני לגמרי לגמרי מיואש, לא מסוגל, וכתוצאה מזה אני יודע שרק הוא יכול לעזור, ואז אני דבוק בו. אחרת לא תהיה תפילה. תפילה מזה שאני מיואש, אז אני מיואש, אתה גדול ואני מיואש, אתה שם ואני כאן.

תלמיד: איך אני מפריד בעבודה את התפילה מהבעיטה?

הבעיה היא שיש פה שני רגשות, גדלות הבורא וייאוש מכוחות עצמי.

תלמיד: שני מצבים.

לא. שני הדברים האלה חייבים להיות בתוכי. את שואל, איך יכול להיות שהם יהיו בתוכי באותו רגע?

תלמיד: יותר מזה, בשני המצבים, גם בבעיטה וגם בתפילה זה המצב שאתה מתאר עכשיו. אז מה ההבדל ביניהם?

ההבדל ביניהם הוא במקור שלהם. אני מתייאש מהמאמצים שלי ומכוחותיי, גדלות הבורא מספקת לי חברה, זה בכלל כוח זר שלא תלוי בי, היא מדליקה לי את הפנס. אז כשמעצמי אני מתייאש, באותו זמן אני לא יכול, אין קשר כביכול מנקודת המלכות הזו, שאני נמצא בייאוש, ואין לי כלום ולא יכול להיות שום דבר, לנקודת הגדלות שלו, לנקודת הכתר. אין קשר. החברה צריכה לספק לי את הגדלות הזאת, אז יוצא שיש לי שני קצוות.

אני בעצמי לא יכול, אתה צודק, אם לא החברה לא תהיה לי גדלות הבורא. מעצמי אני לא מסוגל, כי מעצמי אני כל הזמן מתייאש. והרצון לקבל עובד בצורה כזאת, שאם אני מתייאש אז אני אומר על המטרה, ''לא כדאי לי, היא גם לא שווה כלום''. כדי לא להצטער, אני תמיד אגיד לעצמי כך, ואני אשכח ממנה.

אנחנו רואים הרבה אנשים שאומרים "זה בשבילנו, אתה יכול להגיע לזה?". נכון שזה גדול, אבל תראה איזה כוחות יש לך. זאת אומרת, הם לא הצטיידו בחברה שתספק להם גדלות המטרה, הם חשבו שבעצמם הם יכולים לפתח מתוכם את גדלות המטרה, וזה לא יקרה, כי מצדם הם יכולים, רק יותר ויותר לגלות את אפסיות כוחם. אנחנו חייבים חברה, כי את הנתון הזה "גדלות הבורא", אנחנו לא נוכל לפתח מעצמנו.

תלמיד: כשאני מכניס את הייאוש שלי לתוך החברה, זה כאילו שאני מכניס אותו לתוך הבורא, וזה גורם שמכניס אותי לתפילה?

תפילה יכולה להיות רק כתוצאה משתי הנקודות, אם יהיו לי, ייאוש מכוחותיי וגדלות המטרה. מה אני עושה אם גדלות המטרה בכל זאת יותר גדולה מהייאוש? אם המשיכה אליו היא אחד עשרה קילו והייאוש עשרה קילו? אז אני מכניס את נקודת המלכות לתוך הכתר ואומר "אני רוצה להידבק בך, תעשה לי את זה". זאת אומרת "אתה תעשה", כי לי כבר אין שום אפשרות, אין לי כוחות.

אבל אם אני מתייאש ומתייאש, נותנים לי הזדמנויות, התעוררויות מלמעלה, אבל אני בעצמי לא עובד לספק לעצמי גדלות המטרה, אז כפי שאתה רואה, אנשים מתייאשים והולכים.

אם אנחנו בתוך החברה נגדיל את חשיבות הבורא, יבואו כולם, הם ירגישו שאותה המרירות שהם פיתחו, עכשיו הם יכולים לממש. הנקודה הזאת, המרירות הזאת, הנקודה שבלב תסחוב אותם בחזרה לכאן. ראיתי פעם במיקרוסקופ איך זזים שם כל מיני חלקים, כך הם יזוזו לכאן, כך אדם זז בכל החיים שלו ממקום למקום ולא יודע איך.

אתה יוצא לרחוב, אתה לא יודע איך תלך, מה יקרה, מה יהיה, איך אתה זז ומה אתה עושה. את הכול הרצון לקבל מסדר בכל שנייה. אותו רצון נמצא אצלם רק בהסתר. הם קיבלו מרירות, רק לא יכלו לממש אותה, הם יבואו שוב.

זה קרה גם אצל הרב'ה פעם, התחילו לבוא כל מיני אנשים מלפני עשר, חמש עשרה שנה. פתאום בשבת, אנחנו יושבים ולומדים, אחד מגיע, שמונה, עשר שנים הוא לא היה, שני לא היה חמש עשרה שנה, והם לא מרגישים כאילו לא היו, "מה נשמע חברה?", כאילו במשך שבוע הוא היה חסר. אתה לא יודע מה קורה, ברוחניות זה לא מורגש בכלל. היו דברים משונים, הזמן לא מורגש, הוא חוזר, ומרגיש שעכשיו הוא יכול לשבת כאן.

אני אומר לך, אין לנו בעיה מלבד דבר אחד, "גדלות הבורא". אתה במקום זה כתבת איזה רע הוא עושה לך.

תלמיד: אני רוצה לחדד את הנושא "בחירה חופשית" אצל האדם, לפני ואחרי שמתעוררת הנקודה שבלב בגשמיות וברוחניות, מהו המושג "בחירה חופשית"?

בחירה חופשית היא איך לדלג על ההסתרה, ההסתרה היא במיוחד כדי שאנחנו, במקום הסתרה, נכניס את המאמץ שלנו. ההסתרה היא על חשיבות הבורא, על חשיבות המטרה, על חשיבות המצב הרוחני.

אם עכשיו הרוחניות הייתה פתוחה לפניי, אז הייתי עושה הכול כדי להגיע לאותו מצב, בצורה טבעית, הרצונות שלי, הכוחות שלי, הייתי פשוט קורע את עצמי ואת כולם רק לשם. לא הייתי מתחשב בשום דבר אחר, או שהייתי מתחשב בהתאם ל-איך שהרצונות שלי מתחשבים, לפי איך שאנחנו עובדים בכל רגע ורגע.

כדי לא לעשות את זה בצורה טבעית, כי בצורה טבעית זה נקרא שהבורא עושה, הוא בנה את כל הנתונים הללו, ואני עושה איתם. זה הוא עושה, זו המכונה עושה. כדי שאני אעשה ולא המכונה, האני הזה, הנקודה הזאת היא לא נמצאת בי, היא נמצאת בי רק כנקודה שבורה הכלולה ממלכות ובינה יחד.

מהנקודה הזאת, אם אני מביא לעצמי תמונת גדלות הבורא מלאכותית, במקום הגילוי האמיתי שלו, אז אני רוצה למרות ההסתרה להידבק אליו, להתחבר אליו.

למה אני עושה את זה? כי בזה אני משקר לרצון לקבל שלי, אני עושה את זה לא מטעם שאני רוצה ליהנות ממנו, כי אני לא מרגיש תענוגים ממנו, אני עושה את זה כדי להגיע אליו מפני שהוא מיוחד, גדול, וגם כדי להשפיע לו.

כל הדברים האלה הם מאוד עדינים, איפה כאן "גדול", ואיפה "להשפיע לו", בכל זאת זה מתוך הרצון לקבל שלי, אבל הוא נסתר, אז איך זה שאני משפיע? בקיצור יש פה מה להגיד, אבל ככה בכללות מאוד גדולה, אני צריך במקום הסתרה להכניס את החשיבות השקרית, המלאכותית, שלו, שאני כביכול בניתי.

זה כמו בקולנוע, כמו בהוליווד, שם עושים לך דברים כאלה. אני הייתי שם, ראיתי את זה, זה ממש משהו, אתה נכנס מאחורה והכול מקרטון. אז אני צריך לבנות כזה דבר גדול, ממש מקרטון.

למה? בזה שאני משתדל לעשות את זה, בכך אני עושה כמה דברים. ודאי שזה משחק, וודאי שזה לא אמיתי, אבל מה אני משיג במשחק הזה? את הגדלות שלו אני יכול לבנות רק על ידי שאני מתחבר עם החברים, אז אני כבר מוותר על ייחודיות שלי, על האגו שלי, ומוכן להתחבר איתם כדי שהבורא ייראה לי גדול. תראה איזה סיבוב יש כאן.

מזה שאני עושה כך, אני כבר בצורה מלאכותית רוצה לבנות את היחס שלי לבורא, שהוא גדול אף על פי שאני לא רואה, הוא קובע הכול למרות שאני לא מרגיש, מוכן לוותר כביכול את עצמי כלפי חברים, מוכן לוותר, זה נקרא שאני מוכן לוותר, זה הכול באגו, אבל אני עושה איזה מאמץ, הכול במישור העולם הזה.

לא נשלה את עצמנו שאנחנו כבר ברוחניות, שאנחנו בעל מנת להשפיע, אבל זה כמו ילדים ולכן כך זה נקרא "זמן ההכנה", אנחנו בכל זאת רוצים לבנות את המצב, כך שאני מוכן לשרת את כולם, רק שיתנו לי גדלות הבורא.

מה קורה מזה אחר כך ברוחניות? אני מוכן לשרת את כל הכלים האחרים כדי לחבר אותם אליי, כדי לקבל בהם התגלות האלוקות. זאת אומרת אני כמו תינוק, כמו ילד קטן, ודאי שמשחק בכל המשחק הזה, אבל המשחק הזה הוא בשבילי ההכנה, אם אני מסדר אותו נכון, ואני רואה בו את היחס שלי לבורא, לחברה, הכול מלאכותי, גם החברה הזאת זה לא חלקי נשמתי, ומה אני מבין בזה, מה אני מרגיש, גם הבורא הוא כמו שציירתי אותו לפניי. אנחנו לא צריכים לשכוח שזה שקר. זה שקר. אנחנו משחקים בזה, אבל מתוך המשחק הזה נבנים בי כל מיני רגשות, אותיות העבודה, הבחנות.

נתת תרגום טוב למה זו הבחנה, זאת אומרת משהו שמבדיל דבר מדבר, ככה זה. יפה מאוד. אני לא הצלחתי למצוא משהו מתאים, אבל זה שאני יכול להבדיל בין שני דברים, אז כשאתה מתחיל לעסוק בזה אתה מקבל את כל ההבחנות הדרושות כי בלעדיהן אתה לא תוכל לעבור לרוחניות. למה בדיוק אתה לא תוכל לעבור לרוחניות? מפני שזה בלי "סכום היגיעה". מה נותן לך סכום היגיעה? סכום היגיעה נותן לך סכום של בחירה חופשית, מה בדיוק הבחירה החופשית שלך? שאתה משתדל כמו ילד לבנות את ההשתוקקות, מהי ההשתוקקות שלך? ההשתוקקות שלך היא בדומה לכוונה על מנת להשפיע. וזה נקרא שאתה גומר את זה לא לשמה, שממנו אתה מגיע ל-לשמה, מה זה נקרא לא לשמה? שאתה חושב שיהיה לך טוב, והכול לי, ולבורא. כי אם לא יהיה לי, אני לא יוכל בכלל לבנות את כל הסיטואציה הזאת, אבל יש שם גם לבורא.

ואם הגעת למצב כזה, שאתה בונה את כול הסיטואציה הזאת שאתה רוצה לבורא ואתה רוצה לעצמך, ויש לך חברה לזה, ויש יגיעה לבנות את גדלות הבורא, לעומת כל פעם שאתה מתייאש, אז קורה מה שהוא כותב שם במכתב בדף ע', שאתה מגיע למצב שמעבירים אותך דרך המחסום.

תלמיד: מהי השתוקקות טבעית?

"השתוקקות טבעית", זה מה שיש לאדם, זה מה שהבורא נותן לו. זה נקרא ש"הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר, "את זה בחר לך". הוא נתן לך והוא שם לך, כמו תינוק, ילד קטן שמעמידים בדרך ואומרים, "תלך ככה. אתה רואה את הסימנים? לך אליהם".

זה שום דבר. זה הבורא נתן. זה על חשבון הבורא, זה לא אתה. זה נקרא רק "נקודה", שאתה נמצא. מהנקודה הזאת אתה עושה את הצעד קדימה או לא. אם אתה מסוגל לעשות את זה, זה כבר על חשבונך. אם לא, אז הנקודה היא על חשבון הבורא. זה בכלל לא אתה. זה כמו טיפת זרע. זה לא על חשבון שזה כבר נעשה וולד וזה כבר יצור. זה לא יצור. זה שייך כולו לאבא ואימא, לפרצוף יותר קודם.

תלמיד: מה אתה אמור לעשות עם ההשתוקקות הזאת?

עם ההשתוקקות הזאת אתה חייב להתחזק. זה מה שהוא כותב באות ד' ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

תלמיד: מה זה להתחזק?

להתחזק זה לממש את ההשתוקקות הזאת בעצמך. להבין שההשתוקקות שאתה מקבל היא לא שלך. גם היום, אני קמתי בשתיים בלילה. הגעתי לשיעור. אני לא צריך להפעיל את השעון. עשרים וחמש שנה, זה "הרגל נעשה טבע שני".

אני לא יכול להגיד לעצמי, "אתה יודע מה? אני לומד משלוש בלילה". מי אתה שאתה לומד משלוש בלילה? הבורא סידר את הגוף בצורה כזאת שהוא כבר לא מסוגל לישון אחרי שתיים בלילה. אני קם.

תלמיד: האם זה ייתכן?

זאת אומרת, אם אנחנו נראה את עצמנו בכל רגע ואם תראה איפה אתה עצמך לוחץ קדימה, לפחות במקצת, אז שם אתה תראה מי אתה, וכל היתר זה המכונה שלך, זה לא אתה.

תלמיד: סליחה, איפה נגמר האדם?

איפה נגמר הרצון שהבורא מכניס בו ומתחיל רצון האדם עצמו? אחרי שאתה רואה שהכול בא מהבורא, ואתה בוחר שעכשיו אתה רוצה להוסיף. הוא כותב, שלהוסיף אתה יכול רק על ידי זה שאתה תקבל כוח נוסף מהחברה.

תגיד לי בבקשה, כמו שאתה עכשיו יושב, גבר בגיל טוב וחזק, מה שיש לך זה הכול מהבורא, או יש לך משהו מעצמך? מאיפה יהיה לך מעצמך? מה זה מעצמך ולא מהבורא? מעצמך יכולה להיות רק ההחלטה, "אני רוצה לקבל כוח נוסף מעוד מישהו חוץ מהבורא" וזה מהחברה.

כי הכול חוץ מזה יש בך מלמעלה, מהבורא, מהטבע נגיד. לא חשוב. אז חוץ מהחלטה להצטייד בעוד כוח חיצוני אין כלום. לכן הוא כותב, שחברה זו הבחירה היחידה של האדם. זאת אומרת, מה זה הבחירה היחידה, ודאי שאתה תקבל כוח מהחברה חוץ מעצמך, אבל מאיזה חברה? או שסתם מזדמנת לך חברה או שאתה בוחר - ההחלטה הזאת בלבד היא שלך. ואחרי שאתה מקבל איזה כוח מהחברה, אז שוב יש לך שני כוחות מבפנים, והם פועלים כבר בקשר ביניהם ובהתמזגות ביניהם, וזה גם בכלל לא אתה. זה שוב לפי החוקים של התמזגות הכוחות, איך שהם ביניהם, דעות ועוד. זה כבר כמו במחשב, הכנסת בו עוד תוכנה ועכשיו הוא כבר עובד עם שתי תוכנות איך שהן, לפי האופי שלהן כבר מתמזגות.

אתה רק בוחר אם להכניס בו תוכנה או לא. ואם אתה בוחר, זה אתה. זאת אומרת, נהיית הבוחר בלבד, לא המעשה שיוצא לך אחרי זה. הבחירה היא האני, לא יותר. ואם ברגע הבא אני בוחר עוד חברה אחרת יותר טובה, אז נוספה לאני שלי עוד נקודה אחת, שחיברתי לעצמי חברה עוד יותר טובה לקראת המטרה, למען מטרה.

לכן הוא כותב שם, "הבוחר כל פעם בחברה יותר טובה, הוא המתקדם". הוא בונה בזה את עצמו, כי אנחנו מנקודות של הבחירה בונים את האני שלי בלבד, ולא מכוחות שהיו לי קודם, ולא מכוחות שאחר כך אני מקבל מהחברה וכבר נמצאים בי שני כוחות בכל מיני התמזגויות, ואחר כך עוד חברה יותר טובה, ועוד חברה יותר טובה.

מה שיש בי ומתרחש בי וכתוצאה מזה אני פועל, זה לא אני, זה כוחות הטבע. כמו קופסת מחשב, אני מכניס לה עוד תוכנה, ועוד תוכנה, ועוד תוכנה, והוא עובד, ובוודאי שהוא יעבוד, אני רק בוחר להכניס תוכנה. זאת אומרת, על שום נקודה חוץ מבחירה, שאני מחפש את החברה, רוצה להיטיב אותה, רוצה לעשות אותה יותר מועילה למטרה. זאת אומרת, רק לעבוד כלפי החברה, אבל אחר כך מה שהיא מכניסה בי, זה כבר לא על חשבוני. הוא מסביר את זה כל כך פשוט במאמר "החרות".

תלמיד: אז אדם יכול לבחור בדרך הלא כל כך נכונה. זאת טעות שלו או שהכול נעשה מלמעלה?

ודאי שמביאים לנו מלמעלה מהבורא הרבה טעויות כאילו, וכל מיני כישלונות, בלבולים, הפרעות בלי סוף. אבל את זה נותנים לאדם כדי לייצב אותו בדרך, אף פעם לא מתקנים אותך על ידי מעשה טוב, אלא כשרוצים לתקן אותך, אז מה מתקנים, מתגלים לך עוד קצת רע ממה שיש בך, ואתה כבר מתחיל לראות את זה, אבל בתנאי שאתה מסוגל.

תלמיד: למה מהבחירה הזאת לעוד בחירה?

הבורא נותן לך אפשרות לבחור במשהו יותר טוב. הוא אומר לך, "תבחר בחברה יותר טובה". הוא נתן לך את נקודת הדחיפה, ואתה שואל, "איפה כאן בדיוק הבחירה שלי, הרי זה הוא נתן לי". את השכל קיבלתי ממנו, רגש קיבלתי ממנו, הכול נמצא בי ממנו. עכשיו לפי הנתונים האלה אני חייב לפנות לכל מיני מקומות ולראות איפה יש חברה שיכולה לממש לי את מה שהוא הכניס בי. אז איפה האני שבוחר?

כנגד זה הוא נותן בדיוק הפרעה. ואנחנו רואים עד כמה שאנחנו לא מסוגלים להתחבר ועוד לקבל כוח מהחברה. זה בדיוק ההפרעה שהוא נותן ביחד עם כל הנתון שהוא ברור, מסביר ופותח לנו את הכול. הוא שם לידך את הדבר שיכול להציל אותך ולהביא אותך עכשיו דרך המחסום לגמר התיקון, ובכלל להכניס אותך לעולם אחר לגמרי. לידך זה נמצא וביחד עם זה, אתה רואה שאין לך שום כוח ורצון ובכל זאת, בלי מאמץ אדיר אתה לא מסוגל את זה לעשות. זה כנגד זה, זה קשור, זה שקול באדם, וזה נותן יכולת לבחור.

תלמיד: אבל הוא רוצה.

אתה עושה בחירה אם להישאר ככה, וזה שאתה לא עושה בחירה זה גם כן בחירה, אבל זה לא נקרא בחירה ברוחניות. כי אם אתה לא בוחר בקבוצה כדי שעל ידה להתחזק כמו שהוא כותב שזו הבחירה היחידה, כל היתר זה לא נחשב לבחירה, פשוט אתה זורם.

תלמיד: מאיפה ההבחנה הזאת בדיוק, זה אני עושה או כמו שהיה לפני זה?

בוא נגיד בינתיים שזה יחס בין כוחות שיש לך לב ונקודה שבלב. אתה שואל כך, שתי הנקודות האלה הן אצלי וגם היכולת לבחור או לא. אם הן שוות אני לא יכול לבחור. אם אחת מהן יותר גדולה מהשנייה, אז ברור שזאת הבחירה שלי. אז מה זה נקרא מצב שאני בוחר? נדבר על זה, אבל כבר לא נספיק היום.

תלמיד: מה זה שרפים וחיות הקודש?

יש לך כל מיני רצונות שנקראים "חיות הקודש", כל מיני חיות כאלה. אז יש גם קודש. חיות הקודש זה נקרא חיה. יש חיה ויש יחידה, גילוי אורות חיה בעל מנת להשפיע בבחינת הדומם זה נקרא חיות הקודש.

תלמיד: האם יכול להיות מצב שבן אדם יכול להיות כלוא בתוך ההשתוקקות הטבעית הזאת שלו? למה הוא צריך כוח אם יש לו כוח, אם יש לו את ההשתוקקות הזאת? והאם האפשר גם להיות כלוא?

זה לא כוח נוסף לעבוד. זה שאתה פונה לחברה, זה כמו שאתה פונה לבורא, זה אותו דבר.

תלמיד: מה זה ההשתוקקות הזאת, נגיד היא קיימת, אז אתה פונה לחברה ואתה עושה יגיעה ואתה קורא ואתה עושה הכול בשביל להתקדם בדרך והיא קיימת. האם זה יכול להיות אשליה?

אתה אומר שכן ויש לך כל הזמן רצון למען המטרה, לבורא, ואתה מוכן לכול?

תלמיד: כן.

בסדר, תקליט את זה בבקשה. הזמנים יבואו.

(סוף השיעור)

---

1. ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם".↩