שיעור בוקר 17.06.22 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 649,

מאמר קצ"ח, "חירות"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", מאמרי "שמעתי", מאמר קצ"ח, 198, "חירות".

חירות

זה לא מאמר של בעל הסולם אלא רב"ש כתב אותו ממה ששמע מאביו.

""חַרות". אל תקרא חַרות, אלא חירות. פירוש דהנה כתוב "כתבם על לוח לבך". דהנה כתיבה היא בדיו, שהוא בחינת שחרות". זאת אומרת, אנחנו צריכים לכתוב על הרצון שלנו שזה הלב שלנו, ובמה לכתוב? בשחרות, בדיו. למה דווקא בשחרות, בשחור? "וכל פעם שהאדם כותב, זאת אומרת שעושה איזה החלטות איך להתנהג, ואח"כ הוא חוזר לסורו", כי לא יכול לעמוד בהחלטות האלה להיות המשפיע לבורא, המסור לבורא, הכול מחוץ לעצמו, "הוא מטעם שנמחק הכתב. וצריך בכל פעם לכתוב", לכתוב מחדש "אך שיהיה בחינת חרות", מהרצון לקבל, ממלאך המוות, "שיהיה חרות על לבו, שלא יהא יכול למחוק". צריכים עד כדי כך לנסות ולנסות לכתוב כל פעם עד למצב כזה שהכתב לא ימחק.

"ואז, תיכף זוכה לבחינת חירות, שזהו הכלי לבחינת חירות", מה שהוא עשה, "עד כמה שנכתב בלבו". זאת אומרת, הוא חייב לחזור וכל פעם לעבוד על הרצונות שלו עוד ועוד ולחייב אותם להתקרב לבורא עד שהרצונות האלה יקבלו צורה נכונה, כמו שהוא עושה חריטה על אבן, על לב האבן שלו. "כפי שיעור החקיקה, כך הוא הישועה". עד כמה צריך לחדור לתוך האבן שבליבו? זה תלוי ברצון לקבל שלו, ככל שהאדם צריך להיות יותר גדול בישועה, בתיקון, כך לב האבן שלו יותר גדול, כמו שכתוב "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". "שענין כלי עיקר הוא החלל". עד כמה האדם עושה את החלל בליבו. "וזהו "לבי חלל בקרבי". ואז הוא זוכה לבחינת חירות ממלאך המות". ככל שהוא עושה בתוך האבן שלו, שזה כל הלב שלו, חריצים ומקומות כדי שבהם תיכנס השפעה מהבורא, כך "לבי חלל בקרבי". "יען, שענין השפלות הוא הס"מ בעצמו. והוא צריך להכירו בכל השיעור. ולהתגבר עליו, עד שה' עוזרו".

יש לנו כאן מאבק גדול עם הפחד, עם העצלות ועם הייאוש, העיקר זה הייאוש שלנו, כי אנחנו צריכים כל פעם להתחיל את החריטה הזאת מחדש כביכול, כדי להיכנס לתוך לב האבן שלנו.

אבל שנדע שפעם האדם עושה חריץ קטן ואחר כך יותר גדול ועוד יותר גדול, עד שבכל זאת עושה מספיק צורות בלב שלו, כך שכל הצורות האלה הופכות לאותיות העבודה הרוחנית ובתוך האותיות האלו הוא מתחיל להכיר את הקשר שלו עם הבורא, מבין ומרגיש חיבור עימו.

קריין: שמעתי קצ"ח.

חירות

""חַרות". אל תקרא חַרות, אלא חירות. פירוש דהנה כתוב "כתבם על לוח לבך". דהנה כתיבה היא בדיו, שהוא בחינת שחרות. וכל פעם שהאדם כותב, זאת אומרת שעושה איזה החלטות איך להתנהג, ואח"כ הוא חוזר לסורו, הוא מטעם שנמחק הכתב. וצריך בכל פעם לכתוב, אך שיהיה בחינת חרות, שיהיה חרות על לבו, שלא יהא יכול למחוק.

ואז, תיכף זוכה לבחינת חירות, שזהו הכלי לבחינת חירות, עד כמה שנכתב בלבו. כפי שיעור החקיקה, כך הוא הישועה. שענין כלי עיקר הוא החלל. וזהו "לבי חלל בקרבי". ואז הוא זוכה לבחינת חירות ממלאך המות. יען, שענין השפלות הוא הס"מ בעצמו. והוא צריך להכירו בכל השיעור. ולהתגבר עליו, עד שה' עוזרו."

בוא נענה על כמה שאלות כדי שנבין את המאמר קצת יותר. המאמר הוא לא פשוט, הוא קצר אבל יש בו הכול.

שאלה: האם החיסרון הוא הרקע לבן ואנחנו כותבים על זה כך שאנחנו קובעים שהבורא הוא זה שהוא פועל באותה ריקנות?

מה שאנחנו צריכים לעשות עם הלב שלנו זה לכופף אותו כלפי החיבור בעשירייה, ובמידה שהלב מתכופף כלפי החיבור עם העשירייה, זה נקרא שאתה עושה בו אותיות.

אני מדבר בצורה יותר פרקטית לגבי מה שצריך להיות. כי נשמע שהוא כותב על עבודה מאוד אישית שהאדם מסוגל לעשות לבד, וזה לא קורה. אנחנו מבינים שלבד אי אפשר, אלא הכי טוב אם אני בעבודה עם החברים מכופף את הלב שלי כדי להיות איתם, להלביש את עצמי עליהם, להיות בתוכם, לתת להם מקום להיכנס לליבי ואז זה נקרא שמהחומר של הלב שלי שהוא אבן, אני עושה בשר, אותיות חיות.

שאלה: מה זה אומר שאתה בונה כלי לאותה תכונה של חירות כשאתה נכלל בחברים בעשירייה?

כל עוד לא נכופף את הרצון לקבל שלנו להתחבר עם כל החברים שבקבוצה, בעשירייה, אנחנו לא ניתן לאור העליון להתלבש ברצון שלנו. זאת אומרת, קורה כאן דבר פשוט, בצורה מעשית אני צריך להתחבר עם החברים, עם הרצונות שלהם, לשרת את הרצונות שלהם, להיות מחובר אליהם ולעטוף אותם, לחבק אותם פנימית עם הלב שלי ואז הלב שלי יתחיל לקבל צורה לא של עצמו אלא של החברים.

ולא חשוב לי באיזו דרגה הם נמצאים, אלא אם אני מוכן, מסוגל ורוצה לכופף בצורה כזאת את הלב שלי כלפיהם, אני בונה בלב שלי ט' ראשונות של הפרצוף והלב נשאר כמו שהוא. ואז יוצא שבמסירות שלי כלפי החברים, בלהתחבר אליהם, בלשרת אותם ודרכם את הבורא, כך אני מתקשר ואז לבורא יש לאן להיכנס, איפה למלא את הכלים. ואז האור שלו, ההארה שלו, המציאות שלו והתכונות שלו מורגשים בתוך הקשר ביני לחברים, ואז לאט לאט אני מתחיל לפתוח בזה את העולם הרוחני. כך זה קורה.

שאלה: מה צריך להיות כתוב על הלב ואיך אנחנו כעשירייה צריכים לפעול בכדי שזה יהיה חרוט על הלב משותף שלנו?

בסך הכול צריך לכתוב שם "י-ה-ו-ה", לב אחד. כי עד כדי כך כולנו מתחברים לעשר ספירות, עשרה חלקים, שהאור העליון לפי הטבע שלו יכול להיכנס ובמשהו להופיע עוד ועוד בתוך הקשר בינינו, ובזה אנחנו נעשים כלי לאור העליון, כלי לבורא, ואז הבורא מתלבש בנו ואנחנו נמצאים בדבקות בו.

תלמיד: ומה הפעולות שלנו כעשירייה כדי שזה יהיה דבר שלא יימחק?

בטוח שזה יימחק והרבה פעמים בדרך, לכן צריך כל פעם להתחיל מחדש. כי כל פעם אנחנו שוב ושוב בונים מהכלי, מהרצונות שלנו אותה צורה שתהיה דומה לאור וכך אנחנו מתקרבים לבורא. הלבבות שלנו הם כמו לבנים, בלוקים, אבנים קטנות, אבל כשאנחנו רוצים לחבר אותם באותה צורה של הבורא, אנחנו בונים מזה מה שנקרא "בית המקדש". אומנם הוא מאבנים, אבל הכלי הזה כולו, בכוונות שלנו, במאמצים שלנו דומה לאותו האור, לאותו גילוי הבורא שמתלבש בו. ואז ככל שאנחנו משתדלים מתוך החומר שלנו להיות דומים לבורא, כך הוא מתלבש בנו בנרנח"י יותר ויותר גבוה שלו.

שאלה: מה צריך להיות היחס הנכון, לגבי הרגשה של חוסר הצלחה בפעולת החיבור?

זה מצב הכרחי שאנחנו צריכים לקבל בדרך בין עלייה וירידה, ירידה ועלייה. אנחנו צריכים להיות בכל השילובים והשינויים של המצבים. לא יכול להיות יום בלי לילה ולילה בלי יום, אלא לילה ויום יחד נותנים לנו יממה - רק בצורה כזאת.

תלמיד: מה עושה ההתמדה בפעולות?

הכול תלוי רק בהתמדה. כמו שכותב בעל הסולם, "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". עוד פעם ועוד פעם אנחנו צריכים להתחיל מחדש, ובכל פעם מגלים הבחנות חדשות וזה לוקח המון שנים.

תראו איך במאה השנים האחרונות קיבלנו מלמעלה, מהבורא, מהטבע יכולת לחיות עד גיל 80. בממוצע אנחנו חיים 75-80 שנה ואפילו יותר מזה ואנחנו לא מתפעלים כבר מהגילאים הללו. למה? כי הגענו למצב שצריכים להמשיך את העבודה שלנו עוד ועוד, לכן לא פלא שזה קורה.

בדורות הקודמים אנשים חיו עד גיל 40 ובמאה ה-18 חיו גם עד גיל 40 וזה נחשב זקן, ורק אנשים מיוחדים אינטליגנטים שעוסקים ברוח, העשירים חיו יותר מזה, אבל לא כך האנשים הרגילים. מה שאין כן בימינו, 70 שנה זה לא הגבול ו 80-90 זה עוד מעט יהיה הגיל הגבולי.

תלמיד: ככל שנתקדם לתיקון, אורך החיים ילך ויגדל ונחיה עד 110-120?

עד כדי כך אני לא יודע, אבל זה מפני שהאדם צריך להספיק הרבה יותר במשך חייו ולהכיל את כל המצבים. אז כן, אנחנו נצטרך לכלול בתוכנו יותר מצבים מקודם.

שאלה: איך אנחנו יכולים לפתוח את הלב שלנו לגדלות החברים?

צריכים לחשוב על זה יותר. צריכים להשתדל בכל פעולה שאנחנו לא רואים בה הצלחה, ובמיוחד שלא רואים בה הצלחה, להבין שזה מחוסר קשר עם החברים. ומאידך, כשהלב מתרגש ממשהו ולא חשוב ממה, להשתדל לקשור את זה לקשר שלנו בינינו בקבוצה, וכך יותר ויותר לרכך את הלב. חייבים, כי זה כל התיקון. ובניגוד למה שקורה בעולם, אנחנו צריכים להיות דווקא עם לב רך.

שאלה: במאמר הוא כותב,"יען, שענין השפלות הוא הס"מ בעצמו." מה זה אומר להכיר את מלאך המוות במלואו, בשלמותו? האם זה להכיר את כל השפלות?

כן, סם המוות בעצמו. "והוא צריך להכירו בכל השיעור." זאת אומרת, שבכל פעם בא הרצון לקבל וזה סם המוות, זה האגו שלנו, הרצון לקבל שלנו שמוחק הכול, ממית הכול. ואנחנו צריכים להכיר אותו בכל השיעורים, בכל המצבים, ולהשתדל "ולהתגבר עליו," שוב ושוב ויחד עם זה לראות שלא מסוגלים ואז להתפלל לבורא שיעזור עוד ועוד, כמו שהוא כותב, "עד שה' עוזרו."

שאלה: האם כתיבה בדיו על לוח ליבו של האדם, גורמת לו לגלות יחד עם העשירייה את הרשימו שלו, או שהכתיבה על לוח ליבו, גורמת לו לטבע שני ולהגדלת הכלי?

גם וגם.

תלמיד: איך אני יכול לקחת את הכתיבה הזאת, יחד עם העשירייה ולרשום על לוח ליבי?

להשתדל לחבר את כל הרצונות של העשירייה יחד ולהגיש אותם לבורא שיסדר את הרצונות שלנו, יחבר אותם, ילוש אותם כמו שאנחנו לשים את הבצק ויעשה מהם צורה נכונה ובצורה הזו יתגלה.

שאלה: דיברת על לרכך את הלב, וחשבתי שזה מובן באופן מסוים כלפי העשירייה, אבל הוספת, שגם כלפי העולם יש לרכך עוד יותר ויותר את הלב. מה הכוונה לרכך את הלב כלפי העולם?

זה ודאי לא כמו כלפי הקבוצה, כי כלפי החברים בקבוצה אני צריך ממש לתת להם מקום בלב שלי ואני עוטף אותם ומחבק אותם לא בזרועות, אלא בליבי. ועם העולם זה קצת אחרת, זה בצורה יותר חיצונית. אומנם הייתי רוצה לכלול אותם בליבי, אבל אין לזה בינתיים שום הכנה, ולכן צריכים לעשות כל מיני פעולות יותר חיצוניות.

שאלה: הוא כותב בסוף "שענין השפלות הוא הס"מ בעצמו.", אבל אנחנו לומדים גם ש"רם ה' ושפל יראה", אז זה לא ברור?

לא חשוב, יש בזה הרבה שאלות שעוד לא ברורות כל כך, אבל זה יסתדר.

שאלה: איך מרככים את הלב כלפי חברים בעשירייה?

זה כל העניין, העבודה שלנו היא רק בזה, איך לרכך נכון את הלב כלפי החברים בעשירייה, ואז הבורא ייכנס לתוך הלב, שכולל את כל החברים והבורא. כי כל החברים זה הכלי, אני כמלכות כלפיהם, סידרתי את הדברים האלה נכון והבורא ממלא את הכלי הזה, מסדר אותו, מעורר אותו, מאיר בו.

תלמיד: אז הבורא הוא המרכך את הלב?

זו כל העבודה. האמת שהכול עושה הבורא, אבל אנחנו צריכים להשתדל. אנחנו מקבלים אכזבות, הרגשת חוסר אונים מכך שלא מסוגלים בכל מיני אופנים. אבל את זה הבורא מסדר, כדי שנראה איפה עוד ועוד אנחנו צריכים לעשות שינויים, לפנות אליו ולבקש ממנו. לפעמים מספיק לנו להרגיש את החיסרון, לפעמים אנחנו צריכים להביע את החיסרון הזה יותר ברור גם בהרגשה שלנו, ולפעמים גם במילים, בתסכולים, בתפילות. לפעמים בקשר עם החברים ובפנייה לבורא, אבל בכל זאת אנחנו צריכים לסדר את כל ההבחנות בצורה כזאת שהבורא יכול להתלבש בהן ולהופיע.

תלמיד: אמרת קודם שיש לנו מאבק מאוד גדול עם הייאוש, העיקר זה מאבק נגד הייאוש.

אנחנו כל הזמן מתייאשים וקמים, מתייאשים וקמים. ולפעמים אנחנו לא מרגישים אפילו עד כמה הפעולות האלה לקום וליפול זה הייאוש מהכוחות שלנו. ואז הבורא מרים אותנו ואנחנו לא שמים לב, עד שאנחנו בוכים בייאוש, לא בדמעות, אבל בכך שלא יודעים מה לעשות בכל מיני אופנים, כי הכול מגיע לייאוש.

אז אנחנו פונים לבורא בצורה יותר ברורה, פרונטלית אפילו הייתי אומר ודורשים ממנו השתתפות.

תלמיד: מה זה פעולת הכיפוף כלפי העשירייה שאני צריך לכופף עצמי כלפיהם?

אתה צריך מצדך לחבר אותם יחד בתוך הלב שלך, ואז אתה יכול להגיש את כול אותו הכלי לבורא.

תלמיד: מה בין לכופף את עצמו לבין לחבר אותם?

לכופף שאתה מוכן לעבוד כדי לשרת אותם כדי שהם יהיו כולם מחוברים מכוונים כלפי הבורא.

שאלה: האותיות שכותבים על לוח ליבו במאמר מסמלות את המסך?

האותיות זה הכלים שאנחנו מגלים מתוך הרצונות שלנו, שרוצים לסדר את הרצונות שלנו כלפי הבורא, כלפי חיבור עם החברים, אז בכל המאמצים האלה אנחנו כביכול כותבים על ל"ב האבן אותיות. הן מכונות "אותיות העבודה".

שאלה: שמעתי שאמרת מקודם שכל פעולה שיוצאת מתוך החיבור יוצאת מוצלחת, אבל כל פעם יש חשש, חוסר ביטחון, פחד מלמסור את עצמו לפעולה כזאת. אז איך מסתדר המתח הזה שבין הצלחה בפעולה משותפת לבין פחד מלמסור את עצמו לפעולה המשותפת, איפה זה מתיישב?

"פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול"¹, שכל הפעולות האלו שהיינו רוצים לעשות אבל מפחדים ולא יכולים ואין לנו מספיק מרץ ותקיפות, בסופו של דבר מתאספות יחד ואנחנו כן מרגישים שחייבים לצעוק לבורא, חייבים לרכז את עצמנו יותר ולהיות במאמץ לעשות. זה יבוא. זה מגיע בצורה כזאת כשהאדם מוכן.

תלמיד: זה כדי לייצר פניה יותר מדויקת לבורא?

כן. אבל גם בינינו וגם בתוך האדם עצמו. גם אדם עם כול הכוחות שלו וגם קבוצה וכלפי הבורא. סך הכול אין בזה בלבול גדול. אדם, קבוצה, בורא.

תלמיד: באמת מורגש שכל פעולה שהעשירייה עושה ביחד יוצאת מוצלחת, אבל למה צריך את כל הלבטים האלה אם יודעים שזה באמת כך?

אתם לא מבינים עד כמה הדברים האלה הם הכי הכי יקרים, כי בעצם ההשתוקקות, ההכנה, הערגה כלפי הבורא, מה שהאדם והקבוצה מייצבים - זה העיקר. החיסרון הזה הוא תמצית או שמנת, או ריכוז של כל המאמצים שכל אחד ואחד, ויכולים סוף סוף לעשות אותם יחד, ולזה הבורא מצפה. אין בכל המציאות משהו יותר חשוב.

תלמיד: מצד אחד יש ידיעה שהפעולה היא נכונה אבל ההתלבטות מייצרת משהו חדש, איזו הרגשה?

הייאוש שאנחנו עוברים דווקא הוא בונה בנו את הכלי הנכון.

תלמיד: "הלכות", לכתוב על הלוח של הלב, גם קשור לזה?

כן. לכתוב על הלוח של הלב זה נכון. הלב שלך כאבן ולא רוצה שום דבר ואתה לאט לאט חורט עליו בחריטה עוד ועוד פעולות חיבור, השפעה לחברים, לבורא, וכך אתה נותן לבורא את אותיות העבודה, שזה נגד הרצון, נגד האבן, אבל על האבן אתה משתדל לכתוב את אותיות העבודה.

שאלה: איך להתנהג כשחברים מדברים על חיבור ועל הצלחות, על "הבורא נמצא אצלנו", ובעצם כביכול אנחנו עשינו הכול בלי הבורא והכול טוב ויפה ואנחנו לא צריכים אף אחד. ואני באופן אישי מקבל דחייה מהמילים האלה, כי בעיניי כל עוד אנחנו לא כלי רוחני וצינור לעולם, אנחנו לא שם, איך להתייחס לזה?

אני מבין אותך, אני אגיד לך רק דבר אחד, "כל הפוסל במומו פוסל", לכן מה שאתה רואה זה אתה רואה. ואתה יכול להגיד, "אבל אני רואה איך שהם כך וכך", אתה לא רואה איך הם, אלא אתה רואה. ולכן אל תגיד עליהם שום דבר, יש ביניכם בבני ברוך חברים שנמצאים באמת במצב הרבה יותר מהממוצע שלנו, לא רוצה להגיד יותר, ואנחנו לא רואים, כי "כל הפוסל במומו פוסל".

אחר כך אתם תראו שאתם בכלל נמצאים גם בעולם הרוחני אבל "כל הפוסל במומו פוסל", כי אתם לא יכולים לזהות ולראות. כמו שכותב בעל הסולם, שמגלים אחר כך שלא היה מלאך המוות בכלל, לא היה ולא נברא, אלא הכול הוא כדי לתת לנו התרשמות מהמצב ה"כאילו" מדומה, שאנחנו נוכל להרכיב על פני זה פנייה לבורא.

תלמיד: זה בדיוק העניין, שבמצב המדומה הזה שמציגים שלמות, אין פנייה לבורא, אנחנו הצלחנו להתחבר בעצמנו כמו אותו מגן וחרב. על זה אני מדבר.

לא נכון, כי נמצאים גם בזה וגם בזה, בשני המצבים. אז לא בבת אחת ולא ביחד, זה נכון. אבל תמשיכו ותראו שככה זה, אולי צריכים כמה פעמים לשמוע על מה אנחנו מדברים.

שאלה: מה היא אותה עבודה של לכתוב כל פעם על הלב, האם כל יום אני צריך לכתוב מחדש או שזה הבורא כותב?

כל רגע ורגע אני צריך לראות את הרצונות שלי ואיך אני מחבר אותם עם כול החברים בעשירייה ואיך אני מגיש אותם לבורא שיתקן אותם, יחבר אותם נכון וימלא אותם כדי לעשות לו נחת רוח, כדי שייהנה מאיתנו. כביכול אנחנו בכל העבודה היום יומית שלנו משתדלים לבנות כלי שימלא אותו עם עצמו, ואנחנו רק מגישים לו את הכלי, את הספל, והוא ממלא אותו ומזה הוא נהנה. האור העליון ממלא את ד' דפנות הכלי.

שאלה: כתוב, "ואז הוא זוכה לבחינת חירות ממלאך המות. יען, שענין השפלות הוא הס"מ בעצמו." מה זאת ההרגשה הזאת?

כשאדם מרגיש את השפלות שלו, זה ממש מלאך המוות בעצמו, זה מה שהוא אומר. שאנחנו צריכים לרומם את עצמנו בעבודה שלנו, בלהתגבר בלעלות לבורא, בלבקש, בלדרוש, ובזה אנחנו זוכים לחרות ממלאך המוות.

ושפלות זה כשאנחנו משפילים את עצמנו, זה דווקא סם המוות בעצמו. צריכים כל הזמן לרומם את עצמנו.

שאלה: יש ייאוש אבל אין תפילה, למה?

עדיין לא הגעתם לייאוש שאין לו פתרון, ולכן אתם בורחים, הולכים לישון או עושים משהו וחושבים שזה יעזור. זה עדיין לא ייאוש סופי ולכן אתם נמצאים "בין שמיים וארץ". מה הפתרון? להגביר את העבודה ככל האפשר באינטנסיביות בקבוצה, ואז האור העליון ישפיע עליכם בצורה יותר אינטנסיבית ויקדם אתכם.

תלמיד: מהמאמר עולה שהשפלות היא עניין שלילי ש"הוא הס"מ בעצמו. והוא צריך להכירו בכל השיעור. ולהתגבר עליו, עד שה' עוזרו."

אז מה?

תלמיד: אנחנו לומדים שהשפלות היא תכונה טובה, אני צריך להרגיש גרוע יותר מכולם ו"רם ה' ושפל יראה" כמו שלמדנו.

לא, אין דבר שהבורא ברא סתם ואנחנו צריכים לברוח מהדברים האלה גם אם כתוב לפעמים שצריך לברוח. אנחנו צריכים להשתמש בכל תכונה שנמצאת בנו מפני שהיא באה מ"סוף מעשה במחשבה תחילה", לכן אנחנו צריכים לכבד כל תכונה ולראות איפה המקום שלה ואיך להשתמש בה.

שפלות היא דבר גדול מאוד, "מי שפל כמשה", יש בזה הרבה הבחנות. שום דבר לא נברא בצורה שלילית, אלא כדי להשלים את כל יתר התכונות, בלי להחסיר שום דבר ובלי לוותר על איזה דבר, יחד אנחנו מגיעים לשלמות.

תלמיד: מה הכוונה שהאדם מגלה שפלות ומזהה אותה כתכונה שלילית, ואם הוא מתגבר עליה הוא הופך אותה לחיובית?

זה יכול להיות בכמה אופנים, שהוא רואה כך את עצמו, את החברים, את הקבוצה, את כול המציאות, את הבורא, עד שעובר את כל צורות השפלות ומגיע למצב שהשפלות היא הרצון לקבל שצריך רק לתקן אותו לעל מנת להשפיע, ואז במקום שפלות תהיה גאווה, גדלות.

שאלה: הבנתי מדבריך שכדי שהאור יפעל עלינו יותר במהלך היום אנחנו צריכים להגביר את האינטנסיביות בעבודה שלנו בעשירייה. האם אינטנסיביות היא מושג כמותי או איכותי? הגדלת האינטנסיביות היא לפי ההרגשה שלי, בזה שהוספתי משהו בעבודה בעשירייה? איך זה עובד?

רצוי שכל אחד מהעשירייה יצייר לפניו כלי משותף – את כל הרצונות שלנו שאנחנו רואים ואיתם אנחנו צריכים להתקרב למטרה אנחנו מחברים יחד, מגדילים אותם, ואיתם נמשכים לבורא. מרגע לרגע מיום ליום שכל אחד כך יחשוב וכך יתאר לעצמו.

תלמיד: אני עוצם עיניים ומתאר לעצמי שהעשירייה שלי מחוברת לכלי אחד משותף, ואני מבקש שהמאור המחזיר למוטב ימלא את הכלי הזה.

בסדר. אם אתה חושב על זה כל הזמן ומשתדל לעשות עדכונים על הכלי הזה, על התקרבות לבורא, השתוות הצורה לבורא, אדרבה זה יפה, טוב מאוד.

תלמיד: האם אני צריך לשאוף להגיע לתוצאה שהאור באמת ימלא את הכלי?

כל הזמן אתה צריך להתפלל, כל הזמן לבקש.

שאלה: האם אדם יכול לבקש עבור חיבור עם חברים, להיות בערבות איתם כשהאגו שלו לא מסכים לזה?

וודאי, מתי ראית שהאגו שלך מסכים עם זה?

תלמיד: אני שם לב שאני מבקש אבל האגו לא רוצה, ואני מרגיש שגם אני לא רוצה.

אם אתה מזדהה עם האגו שלך זה נכון, אבל למה אתה צריך להזדהות איתו?

תלמיד: אני מרגיש שאין לזה תוקף. עד שהאגו לא יסכים גם אני לא אסכים.

לא נכון, זה מה שהאגו רוצה ואתה ההיפך.

תלמיד: איך לתת יותר כוח לרצון שלי להיות מנותק?

תחלק את עצמך לשני חצאים, יצר טוב ויצר רע, ותזדהה יותר עם היצר הטוב - אתה רוצה חיבור, אתה רוצה התקדמות, אתה רוצה השפעה, ואתה לא רוצה קבלה ואתה לא רוצה ריחוק מהעשירייה. תנסה לעבוד על זה כל הזמן, וכך תראה את ההתקדמות שלך.

תלמיד: זה מצריך להיות יותר בהתכללות עם החברים.

ברור שכן.

שאלה: מהי החרות ממלאך המוות? הוא אומר שעיקר הכלי הינו החלל עצמו, מהו החיסרון שנותן לנו להשתוקק ולבנות כל פעם משהו חדש?

החיסרון לחיבור עם החברים הוא חיסרון קדוש, כל יתר החסרונות אינם חסרונות קדושים, כלומר אינם מביאים למטרה.

שאלה: מה הוא לב רך?

לב רך, שכבר מקבל תיקונים על מנת להשפיע ואז הוא מרגיש את האחרים בתוך ליבו.

שאלה: כיצד נוכל להשיג חרות בעשירייה כדי להסיר את לבבות האבן מאיתנו?

אנחנו מדברים על כך כל הזמן. העיקר קורה על ידי חיבור בינינו ותפילה משותפת לבורא.

שאלה: מה ההבדל בין לכלול עצמי בתוך החברים, לבין לתת להם להתכלל בתוכי?

לכלול עצמי בין החברים זו פעולה חיצונית כהכנה, אבל בסופו של דבר אני צריך לתת להם מקום בתוך ליבי.

שאלה: האם הצרוף של שני אלה אומר לרכך את הלב?

בסופו של דבר כן. רב"ש כותב על זה יפה, עד כמה שהחברים עומדים בליבי.

שאלה: איך נוכל לעזור זה לזה לעשות את החריטה על הלב?

ככל שאני מבטל את האגו שלי ועושה מהרצון שלי פעולה טובה לחברים, בהתאם לכך אני עושה את החריטה.

שאלה: כתוב "ענין כלי עיקר הוא החלל", מה זה אומר ואיך זה מוביל לחופש ממלאך המוות?

אני רוצה לבנות מקום לקבלת השפע מהבורא, אור מהבורא, מפני שאני עושה לו בזאת נחת רוח ולכן אני עושה כך. זאת עבודה גדולה ונמצאת כבר בדרגה הבאה שלנו, לא העכשווית.

עכשיו אנחנו רק צריכים שכל אחד יבטל את האגו שלו, כדי להתחבר עם האחרים. שיהיה בינינו רצון משותף ונוכל ברצון המשותף הזה לפנות לבורא ולעשות את העבודה.

שאלה: אמרת לדמיין כלי משותף, איך מדמיינים כלי שיהיה כמה שיותר קרוב לתמונה הנכונה?

חיסרון להשפיע לבורא מטעם העשירייה. כשהרצונות שלנו מתחברים להשפיע לבורא השפעה אחת מכולנו, מכל הקבוצה.

(סוף השיעור)

---

1. (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ח', ב').↩