שיעור בוקר 16.11.18 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

שיעור בנושא: "העבודה בדעת ובלמעלה מהדעת"

לנבראים לא יכולה להיות תפיסה אחרת במציאות אלא מדבר והיפוכו. הם צריכים להרגיש את עצמם ומחוצה להם, כך היא תפיסת המציאות. לכן אנחנו מתפתחים קודם כל בתפיסת מציאות מסוימת שנקראת אגואיסטית נניח, לפי הרצון לקבל שלנו. אחרי שאנחנו במשך שנות התפתחות, אלפי שנות התפתחות אפילו, מקבלים את התפיסה המסוימת הזאת של המציאות, אנחנו מוכנים לעבור לתפיסת מציאות אמיתית איך שהיא באמת.

היא לא מוגבלת באגו שלנו ובכלל בטבע שלנו, אלא זו מציאות קיימת ואנחנו מגלים אותה יותר ויותר איך שהיא באמת. אבל איך יכול להיות שנגלה אותה איך שהיא באמת, הרי אנחנו לא בורא שזו המציאות האמיתית, אלא נבראים. לכן יוצא לנו שאת תפיסת המציאות האמיתית, תפיסת הבורא, אנחנו יכולים לגלות רק מתוך המציאות שלנו שהתפתחנו בה, המציאות האגואיסטית. שכל פרט ופרט שאנחנו מגלים במציאות העליונה, כל פרט ופרט כולל בתפיסת המציאות גם דבר והיפוכו, כלומר, מה שאנחנו מקבלים, מרגישים ומזהים בתוך האגו שלנו ומה שאנחנו מזהים, מקבלים ומרגישים למעלה מהאגו שלנו. כמו שלמדנו אתמול על שמן, פתילה ואש, ששני דברים מנוגדים נמצאים אז זה אומר על זה. וכך אנחנו יכולים לתפוס, להרגיש, להשיג, לחקור ולחיות את המציאות שנקראת "בורא", רק מתוך זה שאנחנו ועד כמה אנחנו הנבראים נמצאים בדבר והיפוכו.

לכן עלינו בלחקור את המציאות, בתפיסת המציאות, בבירור המציאות, תמיד להיות באמצע, בקו האמצעי, לא הכול להשפיע ולא הכול לקבל אלא באמצע ביניהם, שם אנחנו יכולים להתקיים כנבראים ונמצאים בטבע הבורא. לכן לא להתפעל מזה שאנחנו נזרקים מקצה לקצה, מתפיסת מציאות אגואיסטית לתפיסת מציאות נניח אלטרואיסטית. אלא דווקא החיבור, השילוב והאיזון בין שני הדברים ההפוכים, מביאים לנו את נקודת היסוד שלנו, את התפיסה שלנו, את המציאות שלנו. כי אם לא שני דברים מנוגדים, לא היינו יכולים להתקיים בצורה האמיתית, בתפיסה האמיתית.

לכן צריכים להתאזר בסבלנות עד שנתרגל לזה שמוכנים לסבול דבר והיפוכו, שני דברים מנוגדים, אבל שבא זה ומצביע על זה, כיתרון האור מתוך החושך, וכן הלאה. כך אנחנו צריכים ללמוד ששלבי ההתכללות עם שתי התפיסות האלו המנוגדות, אלה שלבים שתופסים הרבה זמן, דורשים הרבה סבלנות. אנחנו צריכים גם בשכל כל הזמן לחזור ולשכנע את עצמנו, אחרת לא נוכל להרגיש את המציאות העליונה, אלא דווקא כל הצורות ההפוכות באות כדי להצביע, לכוון אותנו למציאות העליונה. לא יכול להיות אור אלא מתוך החושך.

אנחנו צריכים לפי זה לבדוק את עצמנו איפה אנחנו נמצאים. אם אני מסכים לחושך ומבין שהוא חלק בלתי נפרד ואפילו החשוב ביותר כיסוד שלי לתפיסת המציאות, להרגשת המציאות, לקביעת המציאות, אז אני כבר מסתכל על שתי הצורות האלה בצורה אובייקטיבית. אני תלוי בשתיהן מצד אחד, מצד שני אני נמצא בין שתיהן, וביחס שווה אליהן, גם לאור וגם לחושך, לדברים נעימים ובלתי נעימים. כשאני תמיד מסדר ביניהן את הקו האמצעי, יחס שווה גם לרע וגם לטוב, בכל מיני רמות, בתפיסה, בהרגשה, אז עד כמה שאני נמצא בקו האמצעי, במצב בלתי תלותי באף צד אלא בשווה מתייחס גם לזה וגם לזה, אז אני מאזן את עצמי נכון ויכול להגיד שכן, עכשיו אני הנברא הנמצא בקו האמצעי, בתפיסה הנכונה שבה ישראל אורייתא קודשא בריך הוא. אם אני כך מכוון את עצמי, אני כן מכוון למטרת הבריאה, לתפיסה, לחיבור ולדבקות בכוח העליון.

בקשר לעבודה בדעת ולמעלה מהדעת זה בדיוק כך, העבודה בדעת היא לפי הרצון, לפי האגו לפי הרגש שלנו שקיבלנו מלכתחילה. ולמעלה מהדעת, זה שאנחנו רוכשים דבר כנגדו. ובין שניהם, אנחנו לא מבטלים את הדעת, אחרת למעלה מהדעת מתבטל, אנחנו משתדלים להיות בשניהם בצורה בריאה, מצד אחד זה "אין לדיין" מצד שני "אלא מה שעיניו רואות".

קריין: קטע מס' 49, מתוך כתבי רב"ש ב' ""מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה"

"שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפלה, בא הגוף ונותן לו להבין, הלא אתה רואה כמה תפלות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן למה לך להתפלל, שה' יעזור לך, הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין ביכולתו להתפלל אז, על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו להתגברות עם האמונה, ולהאמין שה', כן הוא שומע תפלת כל פה, ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר, ושיש לו מידות טובות, או להיפך, אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל."

(רב"ש - ב'. מאמר 23 "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה" 1989)

מדובר על כוח התמדה. אין כאן להיות גיבור, חזק, חכם, טיפש, אלא ממש לבקש סבלנות, התמדה. אין לאדם כוח לסבול, כמה שהוא מתקדם הוא נעשה אפילו יותר חלש, כי האגו שלו כל הזמן גדל, הרצון לקבל מתרחב, ובאמת רואה מפעם לפעם שלא נעשה שום שינוי כביכול לטובה. מתי זה משתנה? זה משתנה כשהוא מתחיל להסכים עם זה שלא יהיה שינוי לטובה, מסכים לזה שכך הוא ימשיך עד הנצח, כל הזמן. למה? כי את מה שיש הוא מקבל מהבורא, ואם מקבל מהבורא אז לא חשוב מה, העיקר לקבל ממנו, ואז מסכים לכל דבר ומאז מתחיל להשתנות.

בתוך ההסכמה הזאת שנקראת "הכנעה", הוא מתחיל לגלות מציאות שלא תלויה בו, כי הוא כבר ויתר כביכול על מה שיהיה לו. אלא, כמו שבעל הסולם מסביר לנו, שחודו של מחט הוא חור שצריכים להכניס דרכו חוט לתפירה, לעבודה, ולא יותר מזה. אם אתה מסכים להיות רק בעבודה מבלי לשמוע בחזרה שום תשובה, תגובה, תוצאה ממה שאתה עושה, אלא לתת, כי דרך החור הזה ישנה רק אפשרות חד כיוונית, להשפיע וזהו, אז אתה כבר דרך החור הזה נכנס לעולם הרוחני.

מה זאת אומרת, "נכנס", מי נכנס? הרצון להשפיע שיש לך ממנו רק שורש, נקודה בלבד שנשארה מהשבירה, מחטא עץ הדעת, אותה הנקודה עוברת ושם מתחילה לגדול. כמו שאנחנו אומרים, שטיפת זרע נכנסת לתוך הרחם ומתחילה שם לגדול. מתי זה קורה? כשהאדם מסכים שיש לו שייכות למציאות העליונה הזאת ודי לו, לא רוצה כלום יותר, לא חשוב מה תהיה התוצאה, אלא כמו דוד המלך בבית המרחץ שראה את עצמו, יש לי ברית, יש לי קשר, נקודת אחיזה ברוחניות, בבורא, נקודה בלבד, זה מספיק. לכן כך מתקדם.

מהנקודה הזאת והלאה, אם האדם מבטל את העתיד שלו, הוא כבר נמצא למעלה מהזמן. אם לא דורש שום מתנות אז נמצא למעלה מהמקום, וכך מגיע להרגשת עולם אין סוף.

באמת לא נשאר לנו [כלום] מכל העבודה שלנו, אלא תפילה. בהתחלה בכלל אין תפילה, אין כלום, אין יחס לבורא, אלא כוחות עצמי, אני בעצמי משיג, מרוויח, מצליח, לומד, רוכש בשכל שלי, ברגש שלי ואני לא יכול לצאת מזה. ולאט לאט, זה לוקח הרבה זמן, שנים וודאי. יוצא שאני יותר ויותר תולה את עצמי בהצלחה בכל מיני פעולות, מצבים שמתרחשים סביבי, איתי, שלא תלויים בי. מתוך הניסיון אני רואה עד כמה שאני לא מצליח.

והאמת, הבורא עונה על כל פרט. זה שאנחנו חושבים שאין שום תגובה על מה שאנחנו עושים, זה לא נכון. אנחנו רק לא מבינים את התגובות, לא קוראים אותן, לא מזהים אותן. אבל אנחנו נמצאים ברשת קשר בינינו, בכזאת מטריצה, שכל פרט ופרט במחשבה, ברצון ובתנועה כלשהי, לא חשוב, משפיעים על כל המערכת, על כל הרשת הזאת והיא בעצמה אוטומטית, זה לא שהבורא, הכוח העליון יושב שם וצריך להחליט, אין, זו אותה הרשת שמגיבה בחזרה מתוך נקודת האין סוף, ושם הכול על מנת להשפיע לנקודה שלנו שכולה על מנת לקבל.

לכל הקשר הזה דרך העולמות, שאנחנו כך קשורים לאין סוף, הנברא לבורא, יש תמיד תגובה, רק השאלה היא, כמה אנחנו מבינים, מרגישים ומזהים אותה, אבל הבורא תמיד מגיב. המערכת מלכתחילה שולחת לנו את כל ההשפעות והיא כולה כוללת את כל הטבע שלנו, של כל אחד וכולנו יחד, באיזה מצב אנחנו נמצאים וודאי שהיא כבר מראש יודעת את התגובה.

זאת אומרת, אין בעיה במערכת העליונה הזאת, הכללית, כביכול לקבל ולשמוע מאיתנו איך אנחנו נגיב, איך אנחנו נחליט, זה הכול ברור, אנחנו כולנו נמצאים בכל המערכת הזאת בכל תא, בכל רצון, בכל מחשבה, בכל תכונה.

ולכן להגיד שהמערכת הזאת, הבורא, מחכה איך אנחנו נגיב, רק בלשון בני אדם אנחנו אומרים כך, אבל באמת אין כאן מצד הכוח העליון שום דבר שנסתר אלא רק מצפה, לא שאנחנו נגיב, אלא איך אנחנו נעבד נכון את מה שקורה איתנו. נעבד נכון, נבין נכון את הקשר שלנו עימו. זאת התוצאה שאנחנו צריכים לשאוף אליה, כי זה תלוי בנו.

זאת אומרת נשאר לנו לאתר את מידת הקשר שלנו עם הבורא. זו בעצם המציאות הרוחנית שלנו שמשתנה, עד כמה שאנחנו מזהים את עצמנו שנמצאים בהדדיות עימו.

וכאן כשאנחנו מתחילים לזהות שהכול תלוי בו ואין מאיתנו כלום, "אין בנו מעשים", אלא כל המעשים ממנו, המחשבות ממנו, הרצונות ממנו, הכול ממנו ואנחנו רק כתגובה, כפריט במערכת שמגיב בהתאם, איך שהמערכת משפיעה עליו, הוא הראשון והוא האחרון, יוצא שלא נשאר לנו אלא תפילה.

ותפילה למה? שאנחנו רוצים מתוך עצמנו, אמנם אין לנו בזה בעצם שום בחירה חופשית וכלום מלכתחילה, אבל אנחנו רוצים בכל זאת לזהות איזה שטח, משהו, שיהיה לנו קיום ושנוכל מתוכו להזדהות עם המערכת.

שאלה: אנחנו לומדים שמצד אחד מי שמוכן להמתין למחר לא ישיג שום דבר גם אחרי חלוף שנים רבות, ומצד שני אנחנו לומדים שתהליך פעולת האור ושינוי האדם זה תהליך ארוך, ולכן נחוצה סבלנות רבה. איך לשלב את שתי התכונות המנוגדות האלה, שמצד אחד צריך להיות בטוח כל הזמן, ומצד שני להיות מאוד מאוד סבלני?

אני לא רואה שזה מתנגש. אני נמצא במערכת, והמערכת הזאת נותנת לי הזדמנות לגלות איפה אני נמצא, איך אני נפעל, איך אני מגיב. נניח שאני נמצא בצורה פסיבית לגמרי במערכת, לא תלוי בשום דבר, רק לגלות שאני כולי נמצא בתוך הרשת שקושרת ומנהלת אותי במאה אחוז, אז מה שתלוי בי זה לגלות את המערכת הזאת שמפעילה אותי, לגלות איך אני מגיב על המערכת בכל התכונות, בכל הרצונות והמחשבות שלי. ולהסכים עם זה, שאני מגלה את כל הפעולות שמערכת עושה איתי. וההסכמה הזאת מהעבר שאני מסכים, מההווה ומהעתיד היא נקראת "דבקות". זאת העבודה שלנו.

וודאי שאנחנו לא משנים שום דבר, אנחנו סך הכול מגלים שהכול נמצא במערכת שלמה שהיא מנוהלת על ידי הכוח העליון ואין לנו מה להוסיף עליה, אלא רק את ההזדהות שלנו. הוא נתן לנו במיוחד כוחות הפוכים כדי שאנחנו נוכל לראות את הדברים האלה מהצד ולבנות את עצמנו כמסכימים לזה. אמנם כביכול על המערכת זה לא משפיע, אבל בזה עושים נחת רוח לבורא.

זה כמו שנותן לנו בעל הסולם כמה דוגמאות כאלה שהמלך עושה הכול לטובת הבן וכן הלאה, והבן רק צריך לבוא ולהכיר מה שאבא עשה בשבילו ולא צריך יותר שום דבר. כל המלחמות או כל הדעות שלו זה רק כדי להכיר את אהבת אביו אליו.

שאלה: איך אנחנו יכולים לזהות את עצמנו עם המערכת, להזדהות עם מערכת שאנחנו לא מרגישים, לא מבינים, צריך איכשהו לתאר אותה לעצמנו?

אנחנו לאט לאט במשך שנים, וזה לוקח הרבה שנים, כל פעם משתנים, אבל עד שאנחנו מגיעים לרמה שאנחנו מתחילים להרגיש את הדברים האלה, אנחנו כל פעם עולים ועולים לקראת הרמה הזאת של להרגיש, אבל אנחנו עדיין לא מרגישים ולכן לא מזהים את זה.

זה כמו שילד מתחיל בגיל חמש, שש, שבע לשמוע מוסיקה, ולפני זה, זה לא בשבילו, הוא לא יכול לקשור את התווים, הצלילים, הניגון, כי עדיין חסר רגש. לא חסר כלום חוץ מרגש.

כך אנחנו. לוקח זמן.

שאלה: יש מצבים שבהם אתה כביכול רואה את התגובות של הבורא, אבל בתגובות האלה נראה לך שהוא שולח לך רק הפרעות, ודווקא לחברים שמשקיעים ממש בקבוצה מגיעות הפרעות. איך אפשר להצדיק את הבורא אם זה בכלל אפשרי, מתוך המצב הלא מתוקן ברמה הזאת?

להצדיק את הבורא אפשר אם אנחנו נמצאים בקבוצה ורק על ידי זה שאנחנו מדברים על זה בקבוצה ובינינו מחזיקים ומחזקים את עצמנו בכך שזה בא מהבורא כדי לקדם אותנו, ואין שום מציאות אחרת גם איתנו וגם עם כל העולם, אלא כדי להביא אותנו לגמר התיקון.

כי בגמר התיקון כל חלקי הבריאה וכולם יחד מקבלים התנעה ורק כך הכול מתקיים, מהסוף, מ"סוף מעשה במחשבה תחילה". ואז יוצא שמשני הקצוות האלו, מסוף המעשה, עכשיו המחשבה תחילה, במחשבה שעכשיו באה, כי אנחנו תוצאה מהמחשבה של הבורא, אנחנו מקבלים את ההשפעה הנוכחית. וכך כל פעם.

עכשיו, השאלה שלנו כך, אם אני כמו ילד קטן, משחק עם איזו מכונה שקנו לי ואני רואה שהיא לא עובדת, אז אני חושב שזו בעיה של המכונה. אולי היא לא עובדת כדי שאני אכיר בה ואשתנה בהבנה, בהכרת המכונה הזאת, ואז אני אוכל להתניע אותה בצורה נכונה. זאת אומרת אנחנו רואים כל פעם כביכול את ההשפעות השליליות של הבורא. עוד פעם ועוד פעם לא בסדר ולא מצליח, אנחנו מבינים שזו כבר תגובה על זה שהצלחנו קודם במשהו.

וחוץ מזה כלפי הבורא זה לא חשוב אם אנחנו הצלחנו או לא הצלחנו, כי ידוע לו מראש על מה שנעשה אצלנו, איתנו. שלא יבלבל אתכם, אבל כל היחס זה כלפינו. כלפיו אנחנו נמצאים שלמים בגמר התיקון. אלא אנחנו צריכים רק לשנות את התפיסה שלנו.

לא רוצה לבלבל אתכם סופית.

שאלה: בדיוק לגבי זה, מה נמצא בין התגובה שלנו, כמו שאמרת אל תסתכלו על התגובה, אלא רק על הקשר עם הבורא, מה ההבדל בין זה לזה? כי אם כבר יש לך תגובה ואתה כבר יכול ללכת מעל הדעת, זאת התגובה שלנו וזה אומר שאנחנו כבר מחוברים איתו.

נכון. כל דבר שאני מקבל בחיים מגיע מהבורא. ואם זה מגיע מהבורא לא חשוב לי אם זה רע או טוב בהרגשה שלי, אלא העיקר בשבילי כל הזמן להיות בהכרה שאני מקבל את זה ממנו. זה הכול.

נניח שיש מישהו שמאוד מאוד אוהב אותי, ולפי ההרגשה שלי הוא עושה לי עכשיו איזה דבר לא נעים. האם אני מסתכל על זה שאני מרגיש לא נעים, או שאני מקבל את זה מאדם או ממישהו שאוהב אותי באהבה חלוטה. אם זה מתוך אהבה חלוטה, אני צריך לקבל את זה כמו הדבר הטוב ביותר, כי בטוח שאת הטוב ביותר הוא עושה לי. אלא זה שאני מרגיש לא טוב, זו בעיה בתכונות שלי, זו בעיה בגוף שלי כי אולי אני חולה או משהו, אבל לא שזה מקלקל את היחסים בינינו.

אנחנו גם רוצים ויש לנו נטייה כזאת שאם אנחנו אוהבים זה את זה ואני רוצה לעשות איזה דבר לא כל כך נעים לשני, זה כדי לראות כמה שבכל זאת הוא מקבל את זה באהבה. זו בדיקה של אהבה.

זה נובע מהיחס שלנו אל הבורא. במקום שישנה אהבה, כדי לחזק אהבה, כדי לבדוק אותה, לשנות אותה, אנחנו חייבים להשתמש בכאב, באי נעימות, אחרת היא לא תתקיים ולא תתפתח.

בטוח שהדברים ידועים גם לפסיכולוגים.

שאלה: יש דברים שלפי השכל שלנו לא צריכים לקרות. לדוגמה, אחרי שחבר חתם ערבות ואמר, "אני איתכם לנצח", פתאום הוא עוזב את הקבוצה. זה עלול לעורר בי שנאה כלפי אותו חבר. מה זאת האהבה הזאת של הבורא, איזה בורא אנחנו בונים? האם הבורא יהיה רגוע מתישהו?

את זה אתה תצטרך לשאול אותו.

תלמיד: אם אני יודע שיש מקובל כמוך שאחראי על מצבים שיכולים לקרות, האם אתה יכול לכוון אותנו, מה אנחנו צריכים לעשות? כי אתה אחראי על המצב שלנו.

אתה מדבר באמת עליי או על הכוח העליון? אם עליי, אז אני לא מתחייב לך על כלום. אתה באת לאוניברסיטה. "בני ברוך" זה אוניברסיטה. כאן אנשים לומדים עבודה רוחנית. כל אחד לומד לפי כמה שהוא משקיע.

אני לא יודע איך זה בארץ, אבל אני זוכר איך זה היה כשלמדתי בחו"ל, נכנסים נניח אלף איש ללמוד קורס ראשון באוניברסיטה, אחרי שנה נשארים חצי, אחרי שנתיים עוד חצי, זאת אומרת רבע מאלה שהתחילו. ועד שמגיעים לסוף נשארים עשרה אחוז. זה באמת כך. למה? חלק הרגישו שזה לא בשבילם, שהם טעו בכלל במקצוע, בינתיים התפתח בהם משהו אחר, התחתנו, יש להם ילדים, הם צריכים להביא פרנסה, כל מיני תירוצים כאלה. לכן אני לא מתחייב לכם על כלום, על שום דבר. וגם רואים את זה לפי האנשים שיוצאים מהקבוצה. שיצאו, אדרבא, העיקר שיחפשו הלאה. אני לא מחזיק אף אחד ולא מתחייב לאף אחד.

תלמיד: יש לך משהו שאתה יכול לתת לנו, באופן נקודתי כדי לפעול לכיוון שלך? לדוגמה, אם חבר שנה שלמה מקלל אותי, ופתאום אני מרגיש שאולי הדבר הזה מדגדג לי, ואני מתחיל להבין שאולי את זה אני אוהב, מה הבנת עד עכשיו מאיתנו?

אני לא יודע. אתה צריך להמשיך בסבלנות ולהיות קצת יותר בעל ניסיון. ואז נדבר, נניח בעוד שלוש, ארבע שנים. ובינתיים עליך לספוג את כל הדברים האלה כמה שאפשר בסבלנות ולא להחליט מהיום למחר. זה הכול.

קריין: קטע מספר, 50 מתוך מאמרו של רב"ש, "מתי הם הזמנים של תפילה והודאה, בעבודה".

"האדם צריך להאמין למעלה מהדעת, שהאדם נמצא בשלימות, וגם כל העולם כולו. נמצא, באופן כזה הוא יכול וצריך לתת תודה לה', על מה שנתן לנו כל טוב. וזה נקרא "קו ימין", שהוא ממש להיפך מקו שמאל. כלומר, שבקו שמאל אנו הולכים בתוך הדעת, ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". היינו, דוקא בבחינת השכל ולא למעלה מהדעת. מה שאין כן כשעוברים לעבוד לבחינת ימין, נמצא, השמאל הוא הגורם, שהימין יהא בנוי על בסיס של למעלה מהדעת. וזהו כמו שאמרו חז"ל "שמאל דוחה וימין מקרבת". היינו, שמצב "השמאל" מראה להאדם איך נדחה ונפרד מעבדות ה'. ו"ימין מקרבת", שפירושו, שמראה לו, איך שהוא מקורב לעבודת ה'. זאת אומרת, שבזמן שהוא עוסק בשמאל, אז השמאל צריך להביאו לראות מצב של דחיה, איך שהוא נדחה ונפרד מהעבודה. ובזמן שהוא עוסק בימין, הוא צריך להגיע לידי מצב, שיראה איך שהוא מקורב לה'. ועל ימין הוא צריך לתת תודה לה', ובשמאל הוא צריך לתת תפלה לה'. שרק על שתי רגלים האדם יכול ללכת בגשמיות. וזה נמשך מרוחניות, שזה מראה, שהאדם צריך ללכת בשני קוים."

(רב"ש-ב'. מאמר 7 "מתי הם הזמנים של תפילה והודאה, בעבודה" 1990)

קריין: שוב.

"האדם צריך להאמין למעלה מהדעת, שהאדם נמצא בשלימות, וגם כל העולם כולו." מלכתחילה הכול נמצא בשלמות. "נמצא, באופן כזה הוא יכול וצריך לתת תודה לה', על מה שנתן לנו כל טוב." גם מלכתחילה, לא חשוב באיזה מצב אני נמצא, אלא אני לא יכול לזהות בכל מצב שאני נמצא בו שזה מצב של גמר התיקון. אני לא יכול לזהות. אבל המצב הזה הוא קיים. כל מה שאני מקבל, מתרחש רק כלפי. זאת אומרת מראה, מצביע על כמות התיקונים שאני צריך לעבור כדי לגלות את האמת, אבל אני נמצא ב"אמת" רק מרגיש אותה בצורה המקולקלת לפי מידת הקלקול שלי בלבד. אבל אל תגיד שהעולם מקולקל, שהמציאות מקולקלת, שהבורא מקולקל, אלא אתה מקולקל וצריך לתקן את עצמך, ואז תרגיש שהמציאות אף פעם לא הייתה פחות מהמצב המתוקן, האידיאלי.

"וזה נקרא "קו ימין", שהוא ממש להיפך מקו שמאל. כלומר, שבקו שמאל אנו הולכים בתוך הדעת, ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". היינו, דוקא בבחינת השכל ולא למעלה מהדעת. מה שאין כן כשעוברים לעבוד לבחינת ימין, נמצא, השמאל הוא הגורם, שהימין יהא בנוי על בסיס של למעלה מהדעת. וזהו כמו שאמרו חז"ל "שמאל דוחה וימין מקרבת". היינו, שמצב "השמאל" מראה להאדם איך נדחה ונפרד מעבדות ה'. ו"ימין מקרבת", שפירושו, שמראה לו, איך שהוא מקורב לעבודת ה'. זאת אומרת, שבזמן שהוא עוסק בשמאל, אז השמאל צריך להביאו לראות מצב של דחיה, איך שהוא נדחה ונפרד מהעבודה. ובזמן שהוא עוסק בימין, הוא צריך להגיע לידי מצב, שיראה איך שהוא מקורב לה'. ועל ימין הוא צריך לתת תודה לה', ובשמאל הוא צריך לתת תפלה לה'. שרק על שתי רגלים האדם יכול ללכת בגשמיות. וזה נמשך מרוחניות, שזה מראה, שהאדם צריך ללכת בשני קוים."

(רב"ש-ב'. מאמר 7 "מתי הם הזמנים של תפילה והודאה, בעבודה" 1990)

אז איך הוא מגיע לקו האמצעי? על זה להודות ועל זה לבכות, איך הוא יכול לחבר אותם, שניים לאחד?

תלמיד: תפילה.

גם נכון.

סדנה

איך אנחנו יכולים לשלב את שני הקווים האלו לקו אמצעי? מצד אחד, אני מקבל את כל הטוב, ומהצד שני, אני מרגיש את הרע. איך אני יכול לאזן? באיזו מחשבה? באיזה יחס אני מחבר את שניהם לקו האמצעי? האם קו האמצעי זה שלמות?

*

שאלה: אותו אדם שמסכים עם מה שהבורא עושה ולא אכפת לו להישאר באותו מצב כמה שנים שצריך, איפה פה אחישנה?

זה אחישנה, שהוא רוצה להגיע למצב שהוא מסכים לכל דבר שהבורא עושה, כי באותו רגע שהוא מסכים עם מה שהבורא עושה, הוא מרגיש את עצמו שהוא נמצא בשלמות ונצחיות.

תלמיד: אז למה זה לא נקרא "דומם"?

כי זה על פני המון הפרעות, על פני הרבה בעיות שהוא מעבד אותן, שהוא גדל על פניהן, לכן זה לא דומם. דומם מבטל את הכול, הוא לא נכנס לשום ביקורת, לשום דבר, דומם. כאן האדם לא, כאן כמה שאתה הופך אותו, כמה שאתה מכניס אותו לכל מיני בעיות, הוא מעבד אותן ומחליט שבכל זאת הוא נמצא בדבקות על פני כל מה שהבורא שולח לו.

תלמיד: אז יש תוצאה סופית מוגדרת לכל מצב שהוא עובר באותו תהליך? זה כמו בים?

כן. כל פעם יש לו גמר תיקון פרטי קטן במקום, לעת עתה.

שאלה: אפשר להיות עם הבורא רק בקבוצה או גם מחוץ לקבוצה?

איך אתה יכול מחוץ לקבוצה להגיע לקשר עם הבורא אם הקשר עם הבורא הוא בתוך הקבוצה, בתוך הרשת, בתוך היחסים בינינו. אני צריך קודם לסדר את היחסים בינינו שיהיו פחות או יותר איכשהו בהשוואה, בהסכמה, בחיבור, ואז לפי מידת החיבור, ההסכמה, האחדות, האיחוד בינינו איך שהוא, אבל בכל זאת לפי המידה הזאת אני יכול להתחיל להרגיש. האווירה עצמה בינינו, היא לאט לאט תביא לי את הרגשת הבורא.

תלמיד: ומה עם ההפרעות מחוץ לקבוצה?

אין הפרעות מחוץ לקבוצה. אם יש לך קבוצה ואתה מכוון לגלות בה בקשר ביניכם את הבורא, אז כל ההפרעות שאתם מקבלים אפילו בצורה פרטית, אתם צריכים לראות אותן שהן גם שייכות לקבוצה. אם אתם יכולים לעשות כך. אין שום דבר שיוצא מחוצה לאותו הכיוון כדי לגלות לכם את הבורא. הכול נובע רק מזה.

תלמיד: ומתי אפשר להיות בקשר עם בורא גם מחוץ לקבוצה?

אין דבר כזה, אף פעם. אין בורא או הרגשת הבורא או קשר עם הבורא מחוצה לקבוצה, לא קיים מושג כזה. כי הבורא מתגלה ונמצא בתוך הקשר הנכון בין בני אדם, והקשר הנכון נקרא "קבוצה".

שאלה: אם אני נמצא בכוונה, במחשבה על כך שאין עוד מלבדו, ואני רואה בכל מקום את הבורא ואני נמצא במצב הזה כל הזמן, בריקוד הזה כל הזמן, אז אני נמצא בתפילה, אבל אם אני מתחיל להתפלל על החברים אני כאילו מציב אותם בצד מנוגד לבורא. איך לשלב אותם כך, שאני אהיה גם בנקודת הדבקות בבורא וגם במקביל אמצא בבקשה מתמדת על העשירייה, על החברים?

אני לא רוצה לתת לך שום עצה. אתה תמשיך ואתה תראה איך שזה יתפתח. זה יתפתח נכון ואתה תראה איך לשלב את כל יתר המצבים.

שאלה: מצד אחד, ההתקדמות שלנו היא מתוך מאמץ, צריך להוסיף כל הזמן, לקרוע משהו מעצמך, ומצד שני, דיברת על סבלנות, שאנחנו נמצאים באיזה מאמץ מתמיד, ובמצב שכאילו שום דבר לא קורה. איך לעשות את המאמץ הזה, כשאתה לא רואה במה להשקיע אותו?

אני לא כל כך מבין את מה שאתה אומר. להמשיך בסבלנות זה נקרא שאני נמצא בבירורים, ובעבודה, ובלימוד, וביחס עם החברים, אני בונה כמה שאפשר יותר רשת קשר בינינו שהיא תתחיל בעצמה להראות לי את יחס הבורא אלינו, שמתוך היחסים בינינו ברשת הזאת, אנחנו נתחיל להרגיש ששם נמצא הבורא ודרך זה הוא מדבר איתנו. אם אתם שלושה, חמישה, לא חשוב כמה אנשים אתם, ויש ביניכם קשר, אז הקשר ביניכם זה כמו איזה מין קרום, ואז לפי התנועות של הקרום הזה אתם מזהים קול, כמו ברמקול, אתם מרגישים שמשם יוצא קול, זה קול ה'. כך אתם מרגישים, כך זה עובד.

שאלה: ביחס לצדקת הבורא, מה זה קו אמצעי, האם זה נקרא להצדיק את הבורא?

"קו אמצעי" נקרא מצד אחד שאני נמצא בידיעה, בהכרה שלמה של התפיסה האגואיסטית שלי, הבריאה כביכול, הנכונה, כחמור שעומד על ארבע רגליים. מצד שני, אני מקבל שהכול מגיע למעלה מהדעת, מהבורא ואני גם נמצא בזה, מרגיש את ההבחנה הזאת למעלה מהדעת, אחרי שאני משלב את שתי ההבחנות אני יכול להיות בקו האמצעי. קשה לי להסביר את זה.

שאלה: מאיזה כוח יש לאדם שמחה בזמן שהוא מיואש מכוחותיו?

יש לו שמחה מזה שהוא מיואש מכוחותיו.

תלמיד: זאת שמחה?

זאת שמחה, פשוט מאוד. תאר לעצמך שיש לך שמחה מזה שאתה סוף סוף הגעת למצב שאתה רואה שאין לך כוח ואין לך הצלחה, ואין לך כלום, אתה כבר בעל כורחך לא תולה בעצמך שום תוצאה, אלא הכול בבורא. זאת לא שמחה? שעכשיו אתה כבר יכול להחליט מתוך הניסיון, מתוך העובדה, מתוך ההרגשה, שגילית שבך לא תלוי כלום, הכול בבורא, זה לא משמח? זה נקרא "שמחה", שמחה של מצווה דווקא.

שאלה: רב"ש מסביר בקטע הקודם שאדם נמצא במצב של תפילה, הוא מתפלל ומרגיש שאין מענה, ואז פה מגיע מקום של אמונה למעלה מהדעת, שצריך להתגבר ולהמשיך להתפלל. מה מונע מהאדם דווקא במצב הזה להיכנס למצב של רוטינה, של אדישות, שאני מתפלל ולמרות שאני יודע שאין תגובה אני ממשיך להתפלל?

מה זה "ממשיך להתפלל"? אני לא מבין. אתה מדבר על "מתפלל" שאני פותח סידור?

תלמיד: נגיד.

זאת לא נקראת תפילה, על זה הם לא מדברים.

תלמיד: נכון, אבל אני ממשיך כדי לא לצאת לגמרי.

לא, אתה כבר יצאת לפני זה.

תלמיד: מה מונע ממני להגיע למצב הזה של איזו רוטינה שאני לא מוותר, הכול "חוץ מצא", אבל אני מתפלל רק כדי להחזיק את עצמי בדרך וממשיך באותה רוטינה ואדישות כזו, באותה שגרה?

לא, זה לא נכון, זאת לא רוטינה. אם אני ממשיך ובכל רגע ורגע אני אומר לעצמי שאני נשאר למרות שאני לא מרגיש שזה נכון, ואני לא מבין ולא מרגיש, ולא מצליח ולא כלום, אבל אני נשאר כי אני נמצא בעבודת ה', אני נותן לבורא מקום וזמן והזדמנות לעבוד עלי. זאת לא רוטינה, וכל רגע ורגע אם אתה כך מתייחס לזה העבודה מעולה.

תלמיד: זה כבר אחישנה אפילו?

קרוב, כן.

שאלה: במצב ש"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", עד איזו נקודה אדם פועל בצורה הזאת?

כל הזמן, אפילו בקו שמאל "אין לו לדיין, אלא מה שעיניו רואות". אני לא יכול, אני לא סוגר את העיניים.

תלמיד: אבל אז הוא כביכול צולל לתוך האגו שלו.

בסדר, אני נמצא עם האגו שלי, אדרבה, הוא גדל.

תלמיד: אבל הוא יכול להישאר שם ולהיכנס ממש לשנאה ודחייה?

כן, בטח. מה אתה חושב? השנאה הכי גדולה היא בגמר התיקון, כשמתגלות שתי הנקודות ההפוכות.

שאלה: אז איך הוא יצא משם?

הוא לא יוצא, הוא דווקא בונה את גמר התיקון על הניגוד הזה, אחרת הנברא יעלם, יישאר רק הבורא. אנחנו צריכים להבין, על זה כל השיעור הזה היום, שאנחנו נמצאים כל הזמן בשתי הבחנות הפוכות ומחזיקים בשתיהן.

תלמיד: אז העבודה היא במקביל?

כן, כל הזמן.

תלמיד: מה החלק שהאדם לוקח בבניית קו ימין ומה החלק שהבורא עושה בבניית קו ימין?

זה לא בתשובה אחת, אני לא יכול לענות כך.

תלמיד: יש לי סיכום על מה שאמרת לרשום.

אני לומד לבד כבר תשע שנים ואני רוצה לשתף אתכם בחוויה שלי כדי שכולנו נוכל להתכלל בה וללמוד ממנה. ראשית, יש משמעות לכל מה שאתה עושה במציאות, כל תנועה בכוונה משנה את הסרט מהטוב ביותר עד ללא טוב. שנית, בחרו לכם מטרה גשמית שממנה לא תרצו עוד בצורה כנה ונקייה מתוספות, מה שנקרא "הכרחיות". לכו לכיוון המטרה לפי הקול הפנימי שלכם והמישור הרוחני יהיה כבר מחובר למציאות. כל מה שנותר הוא להיות בהודיה על כך שהכול יוצא לפועל ולהחזיק חזק בדרך.

אני מאמין שברור לכולם שהדמיון הזה אפילו לפי פיזיקת הקוואנטים ניתן לפי עקרון הצופה לשינוי, ולמעשה אפשרי ללכת בסרט הכי טוב שאפשר בהתאם לסיפור הדרך. אז מרגע שהתחלתי את הדרך הבנתי שאי אפשר להפריד את העולמות, מצד אחד ללכת בדרך ומצד שני לצאת מהכוונה בעולם החיצוני. פשוט זה לא נראה לי הגיוני, לא יכולתי לוותר על שום רגע, הייתי חפץ בחסדים כדי להיטיב את חיי. כבר מההתחלה אמרתי לעצמי "הכול חוץ מצא", אבל בכלל לא לצאת, כמו שהבנתי באחד השיעורים, אלא לרחף כל הזמן בין שני מוחות, אחד למטה, אחד למעלה.

לפני זמן רב היה רגע שממש שינה אותי. הבנתי כמה צריך לתת את הכול, ואם עד אז הלכתי בימין, כעת הרגשתי שאני מאבד את הבלמים ובכל זאת הצלחתי להתרגל כי לפני כמה זמן למדנו מה קורה "כשאדם מתייאש מכוחותיו", ועברנו לשלב המ"ן.

כשאתה נועל את עצמך להיות צינור מקומה שנייה לקומה ראשונה דברים בקומה הראשונה באמת משתנים. אצלי הדברים השתנו כך שקיבלתי עבודה כזו כדי שיהיה לי הכי נוח בעולם ללמוד. הבנתי שאין פה משחקים וצריך להיות גבר עד הסוף, ואני תופר את הסאה שלי לתוך הדמיון.

אבל זה הופך להיות יומן במקום סיכום.

תלמיד: אבל ההמשך טוב.

לא. שיהיה לך המשך טוב, אני מאחל לך כל טוּב, רק לא לכולם, אנחנו צריכים לעבור את הרע. תכתוב מאמרים יפים וטובים.

תלמיד: אפשר להעביר את הסיכום אליך?

כן, תשלח לי באימייל.

שאלה: כל הזמן ובכל מצב אני צריך לפנות לבורא, בכל מקרה ובכל דבר קטן, אני פונה לבורא דרך הקבוצה, דרך העשירייה. על מה אני צריך להתפלל?

הדבר הכי נכון זה על חיבור, שאני מתחבר עם הקבוצה ואני רוצה בתוך החיבור שלי בקבוצה לגלות את הבורא, ולגלות שהוא מקבל נחת רוח מזה.

(סוף השיעור)