שיעור בוקר 25.05.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', חלק "אגרות", עמ' 1426

אגרות ה', ו', ז'

קריין: אנחנו קוראים בספר כתבי רב"ש, כרך ב', עמוד 1426, אגרת ה'.

אגרת ה'

ב"ה ה' תרומה ב' אדר תשט"ו

"לידידי ...

קראתי את מכתבך מיום מוצאי שבת קודש שבוע זו, והנאתי בזה שאתה מוציא חוב לגלות את המצבים שעוברים בהמשך הזמן, ממכתב למכתב, ובטח ה' יאיר עינינו בתורתו וכו'.

ודעתי בזה, שיש לכם להרבות באהבת חברים. ואי אפשר לבוא לידי אהבה תמידית, רק על ידי דביקות. זאת אומרת, שתאחדו שניכם בקשר אמיץ. וזה יכול להיות, רק אם תנסו לפשוט את הלבוש שבה נתון הנשמה הפנימית, שהלבוש הזה נקרא אהבה עצמית. שרק הלבוש הזה מפריד בין שתי נקודות.

מה שאם כן כשהולכים בדרך ישר, אז מן שתי הנקודות הנבחנים ל"שני קוים המכחישים זה את זה", באים לידי קו האמצעי, שהוא כולל ב' הקוים ביחד. וכשאתם תרגישו שאתם עומדים במערכת המלחמה, אזי כל אחד יודע ומרגיש שהוא זקוק לעזרתו של חבירו, ובלעדיו אזי גם כח עצמו נחלש. אזי, כשמבינים שצריכים להציל את חייו, אזי ממילא כל אחד שוכח שיש לו גוף שצריך לדאוג על שמירתו, אלא ששניהם מקושרים בדיעה אחת איך ובמה לִנצל את השונא. לכן תזדרז את עצמך בזה, והאמת יורה דרכו ובטח תצליח. ותמשיך בחליפת מכתבים.

ברוך שלום הלוי אשלג"

כך בצורה קצרה ולקונית כותב רב"ש על הדבר הפנימי והחשוב ביותר, על הקשר בין התלמידים. חייבת להיות נטייה מכל אחד לאחר, כך שהם מרגישים את עצמם נפגשים יחד ביניהם בקשר אמיץ ולא פוסק.

אגרת ו'

ב"ה כ"ג ניסן תשט"ו פה לונדון

"לכבוד התלמידים שיחיו

את מכתבו של... השגתי, וטוב הוא עושה בזה שמפרש את פרטיו, עד כמה שידו מגעת, והשאר דברים מה שהוא מודיע לי, אני אקווה שבקרוב אני אסדר הכל על נכון.

המתניתין אומרת "הכל חייבים בראיה". היינו שכל אחד ואחד צריך להראות בבית המקדש, שנאמר "יראה כל זכורך", מי שהוא בבחינת זכר היינו משפיע, צריך להרגיש שהקדוש ברוך הוא רואה אותו ומשגיח עליו.

כמאמר חז"ל "סומא באחת מעיניו פטור מן הראיה, שנאמר יראה יראה, כדרך שבא לראות, כך בא ליראות, מה בא לראות בשתי עיניו, אף ליראות בשתי עיניו" (חגיגה ד).

"עיניים" היינו "אנכי" ו"לא יהיה לך". "אנכי" נקרא בחינת אהבה שהוא בחינת חסדים, בחינת אמונה, ו"לא יהיה לך נקרא" בחינת אשה שהוא בחינת שמאל. ורק אז זוכים להקביל את פני השכינה.

"ולא יראו את פני ריקם אלא איש כמתנת ידו", היינו כמה שהיה לו אתערותא דלתתא, וכברכת ה', וכפי שה' יתברך האיר לו בזמן עבודתו, שיוכל להחזיק מעמד בזמן עבודתו, בזה יכולים לזכות להקביל את פני השכינה.

ובגמרא (דף ד') על מה שכתוב במתניתין, "חוץ מחרש שוטה וקטן, תניא, איזהו שוטה, המאבד מה שנותנין לו", שהוא פטור מן הראיה. היינו, שלא יכול לזכות לשום התלבשות דקדושה.

ובזה פירשתי המאמר חז"ל, "ואמר רבי יוחנן, איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעת עין, המקפיד על חלוקו להפכו" (שבת קי"ד). וצריכין להבין איזה גדלות יש בזה.

לפי דרכנו זה פשוט. "חלוקו" נקרא הלבוש שעל הנפש, היינו שמקפיד להפוך את הרצון לקבל, בעל מנת להשפיע. וזה כלל, שכל אדם זוכה איזה פעם להתעוררות ממרום, ולמה מסתלק ממנו ההתעוררות הזו, הוא מטעם שאין אדם חוטא, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות.

היינו שיש חכם ויש שוטה. "חכם" נקרא הקדוש ברוך הוא. "תלמיד חכם" היינו שלמד את מדתו של הקדוש ברוך הוא, להיות משפיע. ו"שוטה" היינו ההיפך מהקדוש ברוך הוא, שהוא רוצה להיות מקבל לעצמו, ובזה שנתעורר הכלי קבלה תיכף מסתלק ממנו את ההתעוררות.

ובזמן שמקפיד להופכו את חלוקו, היינו בעל מנת להשפיע, תיכף מחזירין לו את אבידתו בטביעת עין, היינו שזוכה לעיניים דקדושה, לבחינת "אנכי" ו"לא יהיה לך". ודי למבין.

אבל צריכין לדעת שיש בחינת מצוה ובחינת תורה, כמו שכתוב, נר מצוה ואור תורה.

והזהר הקדוש מבאר הטעם, משום מה הקריב מנחת שעורים בפסח, שהעומר היתה של שעורים, משום שסיהרא היתה בפגימותא, היינו שהיתה מילה בלי פריעה (ורק בלילה הראשונה היתה רק מבחינת אתערותא דלעילא). שענין "מילה" הוא סוד הסרת הערלה, שהוא זריקת הרצון לקבל.

וזכה על ידי זה לבחינת מצוה, לבחינת אמונה, הנקרא "תפילין של יד, יד כהה". ובחינה זו נקרא בחינת מלכות שמים, שהוא בחינת בהמה גימטריא שם ב"ן. וכן על ידי תיקון דספירת העומר בז' שבועות זוכין לבחינת קבלת התורה, שהוא בחינת שמים, זעיר אנפין גימטריא אדם. לכן בעצרת הקריבו שתי הלחם מן החטים, שהוא מאכל אדם.

ובזה נבין את המתניתין "בפסח נידון על התבואה, ובעצרת על פירות האילן. אמר ר' יהודה משום ר' עקיבא, מפני מה אמרה תורה הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואות שבשדה, ומפני מה אמרה תורה הביאו לפני שתי לחם בעצרת, מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא. אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני שתי לחם כדי שתתברכו פירות האילן" (ראש השנה ט"ז).

צריך להבין איזה קשר יש למאכל בהמה עם תבואות שבשדות, ואיזה קשר יש למאכל אדם שהוא חיטים עם פירות האילן.

לפי דרכנו הוא פשוט - "עומר" היינו מאכל בהמה שהוא סוד אמונה, מצוה, יראת שמים, שמלכות נקרא בחינת בהמה.

ו"שתי הלחם" הוא בחינת מאכל אדם, כמו שפירש רש"י, דר' יהודה לטעמיה דאמר שעץ שאכל אדם הראשון חיטה היתה. שאדם נקרא עץ השדה, והתורה נקרא עץ, כמו שכתוב "עץ חיים היא". וכיון שזוכין לבחינת תורה נקרא זה שבעצרת נידון על האילן.

לא הארכתי במכתב זה. חדשות אין לי ונקוה שיהיה טוב. ידידכם"

אגרת ז'

ח"י למב"י תשט"ו

"שלום וכל טוב סלה, לידידי העומדים על משמרתם מול העננים והצללים, שהם כעת מול עם ה'. שאחרי ההסתרה הגדולה שירדה לעולם בזמננו זה, יתנוצץ עוד בהם זיק אור ה' בלבבם, שרכשו מאאמו"ר זצ"ל, שיודעים לשמור על נקודת לבבם, ועומדים ומחכים לתשועת עולמים ...

הנני להוסיף כמה מילים, בקשר להשיחה של שיחת חולין שהתקיימה ביום א' לחודש זיו. שהתקשתה קושיא עצומה, למה לנו בעולמנו זה כל הדברים החילונים, היינו היגיעה והיסורים, אם ה' יתברך רצה להטיב לנבראיו בדברים של קדושה, שהנבראים ירגישו טוב טעם ועונג בדביקות ה', החולין הזו למה לי.

לפי דעתך, היה מספיק עבור הנבראים רק קדושה לבד, ובשביל מה כל מערכת הקליפות. איזה רוחים ואיזה נחת רוח ותועלת, מביא זה להבורא יתברך, אם אנחנו מאמינים שהוא בעצמו ברא את כל המפעל הזה.

ואמרת, שרק למעלה מהדעת יכולין לקבל את הענינים האלו. וגם דעתי נוטה, שכל הדברים הרוחניים שמקבלים למעלה מהדעת, זוכין אחר כך להתפשטות הדעת ה' לתוך האברים בהלבשה גמורה. כמו שכתוב "והריקותי לכם ברכה עד בלי די". אבל בדרך הלימוד גם כן אפשר להבין בטעם וסברה, כדרך התורה.

ועיין בזהר (פרשת תזריע דף ל"ו [אות קה]), בהמאמר "שיש יתרון לחכמה על הסכלות" ובהסולם, שם מבואר שהגם שישנם הרבה דברים בעולם, ואם אין במה להתאחז, אין שום מושג והרגשה בכל הדברים הנפלאים שישנם בעולמנו זה.

זאת אומרת, שאין לנו כלים להשיג את הדברים הפשוטים ביותר, שאנחנו מרגישים בהם את טעם הערבות והמתיקות והנעימות. שרק אחרי שיש לנו את הכלים המתאימים, שנקרא רצונות לקבלת את המילוים הטובים, ושאי אפשר לנו לומר, שאנחנו היינו יכולין לקבל ולהשיג את הדברים בלי התשוקה להדבר.

ונמשול משל. זה ידוע, שיש תענוג בתשוקה, זאת אומרת שיש תענוג בהתשוקה להדבר, ויש תענוג בהשגת הדבר. ושיעור התענוג בהתשוקה, תלוי בשיעור היסורים שאם לא ישיג את הדבר. היינו, שאם הוא מרגיש שאם לא ישיג את הדבר יהיה לו אכזבה בהחיים שלו, אזי התענוג מתלבש בשיעורי זמן של התשוקה והגעגועים.

ונקח לדוגמא דבר יותר פשוט. מי ששותה מים להשקיט את הצמאון, אזי המים נאחזים בגדלות הכלי, זאת אומרת בשיעור היסורים של צמאונו. שבטח שאם נשאל לאדם בשעת שתית המים, אם הוא שבע רצון מן יסורי הצמאון, שעל ידי זה יש לו עכשיו תענוג מרובה מהמים, בטח שיגיד כן. ואף על פי זה, אם נייעץ להאדם אם רוצה אתה להנות מהמים, תאכל דברים מלוחים, ואל תשתה חצי יום, עד ששיעור הצמאון יעלה למדה שאחר כך תהנה מהשתיה. אז בטח הוא יאמר, "לא הן ולא שכרן". וכמו כן אם לא היה לנו את הכלים...

וענין ר' עקיבא, "כל ימי הייתי מצטער מתי יגיע דבר זה לידי ואקיימנו"...
[חסר סיום המכתב]"

שאלה: אומרים ששעה אחת של תענוג בעולם הבא שוות ערך לכל התענוגים שיש בעולם הזה. איזה כלי יש בייסורים שבעולם הזה שיכול לקנות כניסה להרגשת תענוג של עולם הבא?

לא יודע.

שאלה: מהו סומא בעין אחת בעבודה?

רואה עין אחת.

תלמיד: מה זה בעבודה רוחנית? האם אפשר להקביל את זה לאחד שאין לו נקודה שבלב או שלא רוצה להגיע לרוחניות?

לא, אני לא זוכר שכתוב כך.

שאלה: איך החלוק על הנפש הופך את הרצון לקבל לרצון להשפיע?

זה כיסוי, לכן זה תיקון, ואז הוא יכול לעבוד בעל מנת להשפיע. זה מה שהוא קונה.

שאלה: על איזו הסתרה הוא מדבר כאן?

לי נראה שהוא שואל על אמונה למעלה מהדעת, האם אפשר לקבל זאת בעיניים שלו או לא, ואם בעין אחת או לא. אבל לא ידוע בדיוק מהי הכוונה, אתה רואה שסוף המכתב חסר.

שאלה: הוא כותב שאין לנו כלים להשיג את הדברים הפשוטים. מה זה בדיוק כלי? כי הוא מתייחס לזה גם מצד התשוקה וגם מצד המילוי.

חיסרון נכון למה שאתה רוצה להשיג.

תלמיד: אז מה זו התשוקה?

עוד תשוקה.

תלמיד: איך מפתחים חיסרון לדבר שהרצון כביכול לא רוצה להשיג?

על ידי כל אותם האמצעים שאנחנו לומדים - מחיבור בינינו, מהתפעלות, מהתפילה, ומתוך זה מגיע החיסרון.

תלמיד: כל הכיוון של השפעה, של אמונה, האם הרצון לקבל יגיע למצב שהוא ירצה את הדבר הזה?

כן.

שאלה: הוא כותב שכדי להגיע לאהבה תמידית אפשר לעשות את זה רק על ידי דביקות, שתאחדו שניכם בקשר אמיץ. מה זה קשר אמיץ?

זה קשר שלא מרגישים שיש בו חיסרון כלשהו, זה נקרא קשר אמיץ.

תלמיד: אז מה יש בו? מה זה נקרא שאין חיסרון?

אין לו יותר מה להוסיף על זה שהוא נמצא בקשר.

שאלה: הוא כותב "וכשאתם תרגישו שאתם עומדים במערכת המלחמה, אזי כל אחד יודע ומרגיש שהוא זקוק לעזרתו של חברו, ובלעדיו אזי גם כוח עצמו נחלש". במה צריכים את עזרתו של האחר?

איך אתה יכול להשיג משהו אם אין לך תמיכה?

תלמיד: איזו תמיכה צריך כדי להתקדם?

החיסרון שלנו הוא לא חיסרון אישי של אדם, אלא הוא מורכב מהתכללות החסרונות. לכן לא יכול להיות שאדם לבד מסוגל להשיג את מטרת הבריאה, לגלות את הבורא, אלא בכל מקרה הוא חייב להיות עם עוד חברים. רק בצורה כזאת שהוא מעורב איתם והם משתוקקים לדבר אחד הם יכולים להשיג את מטרת החיים.

תלמיד: כלומר אנחנו בונים משהו משותף.

כן.

תלמיד: לא שאני צריך את העזרה של החבר כדי להתקדם.

אתה צריך את העזרה שלו, הוא צריך את העזרה שלך, וכך כולם.

תלמיד: במה מתבטאת העזרה?

בהתכללות לאותה המטרה.

תלמיד: האם אני צריך תמיכה מהחבר או שאני צריך לתמוך בחבר, מה העיקר?

גם וגם. אתה לא יכול להשיג את המטרה שלך אם אתה לא משקיע בחבר, ואתה לא יכול להשיג המטרה אם החבר לא יעזור לך.

תלמיד: הוא כותב, "כשמבינים שצריכים להציל את חייו, אזי ממילא כל אחד שוכח שיש לו גוף שצריך לדאוג על שמירתו, אלא ששניהם מקושרים בדעה אחת איך ובמה לִנצל את השונא". מה זה לנצל את השונא?

לנצל את השונא, זה אומר להיות למעלה מהרצון לקבל הפרטי.

שאלה: הוא כותב באיגרת האחרונה, איזו תועלת ונחת רוח מביאה כל מערכת הקליפות, ואז הוא כותב שזה רק למעלה מהדעת, אבל אפשר גם להבין בדרך הלימוד בטעם וסברה. מה התועלת של מערכת הקליפות, האם זה מה שמביא את הצימאון שהוא מסביר אחר כך, או מה בדיוק התפקיד שלה?

מערכת הקליפות מביאה לך כל מיני רצונות שאתה חייב למיין אותם, ומתוך זה אתה מרכיב רצון נכון ואמיתי לתענוג אמיתי.

תלמיד: האם העביות שאנחנו מקבלים היא ממערכת הקליפות, שכל פעם הרצון גדל?

כן, בטח.

שאלה: הוא כתב באיגרת השלישית, "זה ידוע, שיש תענוג בתשוקה, זאת אומרת שיש תענוג בהתשוקה להדבר, ויש תענוג בהשגת הדבר. ושיעור התענוג בהתשוקה, תלוי בשיעור היסורים שאם לא ישיג את הדבר. היינו, שאם הוא מרגיש שאם לא ישיג את הדבר יהיה לו אכזבה בהחיים שלו, אזי התענוג מתלבש בשיעורי זמן של התשוקה והגעגועים". מה ההבדל בין התענוג מהתשוקה לדבר לבין השגת הדבר?

יש הבדל בין זה שאתה רוצה משהו ונהנה מעתיד שעוד לא השגת, לבין זה שאתה משיג את זה ונהנה מזה שאתה ממלא את עצמך בזה.

תלמיד: אחר כך הוא כותב שלמרות שאדם נהנה הוא לא ילך עוד פעם להשיג את הצימאון, שיאכל כל היום מלוח ויסבול. מה הוא מנסה ללמד בעיקרון הזה?

שאנחנו לא רוצים חיסרון, אפילו אם אחר כך הוא יכול להתמלאות.

תלמיד: מה העיקרון פה, האם אנחנו צריכים לאמן את עצמנו ליהנות מחיסרון?

לא, העיקרון כאן הוא שאני לא רוצה להשיג את החיסרון, כי עד שאמלא אותו וארגיש תענוג בחיסרון הזה, שזה בעצם הפרס, התשלום, זה לא משתלם.

תלמיד: ומה אנחנו צריכים ללמוד מזה, שצריך לאמן את עצמנו להישאר בחיסרון? יש לקחת מפה משהו?

אנחנו רוצים חיסרון הפוך, שיהיה על מנת להשפיע, ואז לעבוד עליו.

שאלה: שמעתי שאמרת שהחיסרון שלנו צריך להיות חיסרון של התכללות בין החברים. מורגש שזה הדבר העיקרי שאנחנו צריכים בעבודה שלנו בעשירייה. בעשירייה יש גישות שונות לזה. יש גישה שאנחנו צריכים לעבוד בפנים, מה שאנחנו מרגישים, איך שאנחנו מרגישים את החברים, לחשוב על זה ולהתכלל בזה. ויש גם גישה שאנחנו צריכים יותר אינטראקציה, גם בעולם הזה, לדאוג לחברים יותר, להשקיע גם בגשמיות שלהם. מה הדרך הנכונה להתכלל? במה מתכללים? איך בונים חיסרון משותף?

מתכללים ברצונות של כל העשירייה שמכוונים להשגת הבורא.

תלמיד: איך נרגיש את החסרונות האלה?

מכך שאנחנו נכללים איש ברעהו בכל מיני הזדמנויות, אפשרויות שהבורא מוריד לנו.

תלמיד: האם צריכים לדבר על זה, לדון בזה?

אפשר לדבר.

תלמיד: או אולי מספיק לשמוע ולעבוד עם זה בפנים במשך היום, כמה פגישות צריך או לא צריך פגישות.

אז לא יהיה לך קשר כל כך עם החברים.

תלמיד: האם אני יכול לדמיין כל מיני דברים על החברים, או לא?

לא.

תלמיד: בכל מקרה, עם ההרגשה הפנימית צריך לעבוד.

כן. ממש הרגשה.

שאלה: באגרת ה' כתוב "לפשוט את הלבוש שבה נתון הנשמה הפנימית, שהלבוש הזה נקרא אהבה עצמית". איך פושטים את הלבוש הזה?

בכך שאני לומד ואומר לעצמי שעל ידי אהבה עצמית אני לא משיג שום התקרבות לבורא, כל שכן את ההשגה שלו, להשיג אותו, להידמות לו. וכך אני עוזב את הלבוש הזה בהדרגה.

שאלה: באגרת ה' הוא מתאר את המצב שיש לך שונא חיצוני, ואז החיילים מתחברים כדי להתגבר על השונא ואפילו מוכנים להקריב את חייהם על זה, אבל זה בחיצוניות. בפנימיות, הגיבור שבגיבורים הוא זה שמצליח להתגבר על היצר שלו, זה מה שכתוב. כלומר השונא הוא בתוכי.

בטח.

תלמיד: איך אוכל להתגבר על עצמי? אני צריך להקריב מעצמי, לנצח את עצמי, להרוג את עצמי. איך לנהל את המלחמה הזו נכון? כי אני שונא את עצמי ואני אוהב את עצמי.

לאט, בהדרגה, יחד עם החברים, אתה בונה מערכת שגם האהבה שלך וגם השנאה שלך נמצאות שם ובונות את מערכת הכוחות.

תלמיד: במלחמה הזו היו מקרים שהחיילים לא רצו לחזור למציאות הרגילה, הם הרגישו את כוח הבורא.

כן.

תלמיד: ולנו יש נטייה לשכוח. אתה נלחם, אבל כל פעם אתה רוצה לחזור בחזרה.

כן, אני מבין.

תלמיד: יש לנו זיכרון קצר.

לא, זה לא נקרא זיכרון קצר. זה מפני שיש לך תוצאה מזה שאתה נמצא במלחמה, החיבור עם החברים, מה שאין לך מחוץ למלחמה. בזמן מלחמה, גלות, כל מיני מצבים כאלה, יש לך יצירת כלים שאתה אחר כך מרגיש בהם תועלת.

תלמיד: נכון, וכאן יש לי שכחה כזאת.

נכון. גם זה וגם זה.

שאלה: אם אתה שותה מים בגשמיות, אז ברגע שהחיסרון התמלא התענוג מתפוגג, שוכחים ממנו. כשמשפיעים, האם התענוג גם מתפוגג אם מגיע רצון חדש?

לא, כשאתה משפיע, אתה בונה בכך כלי לקבלת התענוג.

תלמיד: לא הבנתי.

מזה שאתה משפיע, אתה מגלה את הכלי לקבלת התענוג.

תלמיד: ובגלל זה אנחנו כל הזמן רצים אחרי עוד חיסרון להשפיע?

אז נראה.

תלמיד: מה ההבדל בין זה שבשתיית מים הוא לא מוכן לאכול דברים מלוחים, ודווקא ברוחניות אנחנו רוצים כל הזמן להגדיל את החיסרון? מה יגרום לנו להגדיל את החיסרון כל הזמן?

כשאנחנו נרגיש שחסר לנו.

תלמיד: גם במים חסר, למה שם הוא לא מוכן ופה אנחנו כן נוכל להגדיל את הצורך הזה?

כשאנחנו נמצאים לפני הבעיה של חוסר כלי, אז אנחנו צריכים לדמיין לעצמנו את הכלי ואת המילוי שבו, וזה מה שאנחנו בעצם עושים.

תלמיד: מה מיוחד במילוי של השפעה שיגרום לנו לרצות ללכת לחיסרון חדש? אף אחד לא רוצה להיות צמא, אבל פה אנחנו אומרים שאנחנו רוצים ללכת לבנות כלי כל הזמן.

הכלי שאתה בונה הוא כלי דהשפעה, ולכן אתה לא מרגיש שאתה צמא, אתה מרגיש שאתה מכסה את הצמא במשהו אחר, וזה מה שדוחף אותך קדימה.

שאלה: באגרת ו' הרב"ש מדבר על ראיית הבורא. הוא כותב, ש"מי שהוא בבחינת זכר היינו משפיע, צריך להרגיש שהקדוש ברוך הוא רואה אותו ומשגיח עליו". מה ההבדל בין ראיית הבורא מצד הנברא, לבין ההרגשה או ההשגה שהבורא משגיח עליו?

זה הבדל עצום בין זה שהאדם מרגיש את הבורא שהוא כמו אבא שלו נניח, לבין זה שהוא מרגיש שהבורא הוא המלווה אותו והממלא אותו. זה הבדל גדול.

תלמיד: שוב, הוא כותב "מי שהוא בבחינת זכר היינו משפיע, צריך להרגיש שקדוש ברוך הוא רואה אותו ומשגיח עליו". ואחר כך הוא מסביר שיש שתי עיניים, אנוכי ולא יהיה לך, שזה ימין ושמאל, חסדים. אז מה היא ראייה מצד הבורא וראייה מצד הנברא?

ראייה מצד הבורא היא, שהבורא רואה את התועלת מכל מה שהאדם עושה ויעשה ולְמה שהוא יגיע בסוף, כי בשבילו זה כמו היום, כמו עכשיו. זה כלפי הבורא. והראייה כלפי הנברא היא, שהאדם צריך להיות באמונה, אז בשבילו תהיה אותה השגת תוצאה כמו לבורא.

תלמיד: אבל אנחנו תמיד מדברים מצד הנברא, גם כשהוא אומר שהבורא משגיח עליו, זה איך שהנברא מרגיש. ואז הוא כותב שאדם חוטא, הוא מי שנכנס בו רוח שטות, פתאום הרצון לקבל משתלט עליו. האם הכרחי שתבוא רוח שטות, או שאפשר בראייה ההדדית הזאת להישמר מזה?

לא יכול להיות שאדם חוטא בלי רוח שטות. זו עזרה גדולה, דאגה גדולה מצד העליון שעושה לנו הטבה כזאת, שמכניס בנו רוח שטות. כי אז אותו המעשה שאנחנו עושים לא נחשב כביכול כעשייה שלנו, אלא נכנסה רוח שטות, ואז אנחנו כביכול פטורים מהמעשה עצמו.

תלמיד: אז למה צריך להיזהר מזה?

צריכים להיזהר, כי בכל זאת המצב הוא מצב לא טוב. רוח שטות לא באה כאיזה שכר.

תלמיד: זאת אומרת, צריך לשמור על קשר עם הבורא כל זמן.

כן.

תלמיד: ואם האדם לא מצליח, מה שנקרא "נכנסה בו רוח שטות", אז האם לראות את זה כעזרה?

כן, כעזרה. כי הבורא בכוונה נותן לו רוח שטות, כדי לא להתחשבן עימו בצורה אמיתית, שהאדם באמת חוטא, אלא נכנסת בו רוח שטות לפני שהוא חוטא.

תלמיד: האם יש דבר כזה רוח שטות בעשיריה?

ודאי שכן. בכל דבר יש לנו משהו שמגיע מלמעלה ונותן לנו את התוצאות האלה. אנחנו צריכים להשתדל ככול האפשר להיות בצורה האמיתית ולהשתוקק לבורא, זה בעצם שומר עלינו.

תלמיד: מה הריפוי, התרופה, או ההחלמה מרוח שטות שבעשירייה?

רק חיבור בינינו.

תלמיד: להגביר עוד יותר את החיבור.

כן. אם אנחנו מתחברים ושואלים את עצמנו, "לאן צריכים להגיע? על ידי מה צריכים להגיע? לשם מה?", אז בזה אנחנו מתקנים את רוח השטות.

שאלה: בתחילת האגרת רב"ש כותב, שכדי להגיע לאהבה צריך להגיע לדביקות בין חברים, בין שניים. האם בדרך הזאת כל חבר צריך להגיע לאיזו אהבה, שייפתח לו הלב, שיישבר לו הלב מול איזה חבר, כדי שהוא יגיע לזה באמת, להרגשה לבבית?

כן, זו חובה. אחרת לא יהיה קשר ביניהם.

תלמיד: הרב"ש מדבר פה על שתי נקודות, האם זה יכול להיות גם בין שני חברים?

כן.

תלמיד: האם אני צריך לבדוק את עצמי אם יש מישהו שאני באמת אוהב אותו, וזה נותן לי איזו אינדיקציה להתקדמות? האם כן לשאול את עצמי את השאלה הזאת?

כן.

תלמיד: והוא גם כותב שמשתי נקודות מתפתחים שני קווים, ואחר כך בין שני הקווים האלה שמכחישים זה את זה, מתחברים. מה זה אומר שמשתי נקודות, בין שני חברים, מתפתחים שני קווים?

כשהם רוצים להתחבר ביניהם, אז הם עומדים זה מול זה, ימין כנגד שמאל של החבר, ושמאל כנגד ימין של החבר, ובזה הם משלימים. וכשרוצים להיות מחוברים, אבל הם בכל זאת שניים שונים, אז הם מתחילים להשיג משהו מִהקֶשר בין הבורא לנברא, כי הדוגמה הזאת דומה ליחס הבורא והנברא.

שאלה: אמרת שיש מצב שבו הבורא הוא אבא, משגיח בצורה חלוטה, ויש מצב שהוא מלווה ועוזר כחבר. איך בעשירייה מורידים את הבורא מִדרגת משגיח חלוט, מִדרגת אבא, לדרגת רב חבר שנמצא בעשירייה, ועובדים אתו בהדדיות? מה כביכול מפחיתים בבורא כדי שהוא יהיה נגיש לעזרה בדרך?

על ידי התקרבות אליו.

תלמיד: מה זה אומר בדיוק התקרבות אליו?

התקרבות, כמו שתמיד למדנו מה זה נקרא להתקרב לבורא, "הוא רחום, אף אתה רחום", וכן הלאה.

תלמיד: אם כל חברי העשירייה רוצים להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, אז אנחנו מורידים את הבורא לדרגת רב חבר, בדרך.

נניח שכך.

(סוף השיעור)