שיעור הקבלה היומי11 פבר׳ 2020(בוקר)
שיעור בוקר 11.02.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
יאוש מכוחותיו עצמו – קטעים נבחרים מהמקורות
במסגרת הקטעים הנבחרים האלה לנושא שעליו אנחנו מדברים, אנחנו צריכים להבין שכוח הרע וכוח הטוב הם צריכים להיות שקולים, "זה כנגד זה ברא ה'", וכך הם צריכים להיות בתוך האדם. ולכן אנחנו לא מעדיפים את כוח הטוב, ש"טוב" נקרא השפעה, לא לפי ההרגשה שלנו אלא כוח השפעה כנגד כוח הקבלה, שניהם צריכים להיות שקולים, "זה כנגד זה ברא ה'".
ולכן החושך והאור, מצבים של ירידה ועליה, כל מה שיש לנו שאנחנו יכולים לחלק ל"זה כנגד זה", אנחנו צריכים לתת חשיבות לשניהם ב[אופן] שווה. להתייחס לשני הכוחות האלו של כוחות הבריאה, שאנחנו צריכים בשניהם לדעת איך עובדים, איך אנחנו מסדרים אותם כך, כדי שאמנם ודאי שאנחנו רוצים להשתמש בהשפעה על פני כלים דקבלה, אבל בלי כלים דקבלה איך אנחנו בכלל יכולים להשפיע? אין דבר כזה. כוח השפעה בנו אין, כוח השפעה זה הבורא עצמו, ואצלנו כוח הקבלה בלבד. אלא שיכולים להשתמש עם כוח הקבלה בעל מנת להשפיע, כאילו שדרך הקבלה אנחנו משפיעים.
ולכן המצבים שבהם אנחנו לא מרגישים התעלות, התחברות, השפעה, נתינה, אלא ההפך, שמרגישים שאין כוחות, אין מצב רוח, אנחנו צריכים להבין שזה מפני שעכשיו מגדילים לנו את הרצון לקבל, הכוח השלילי. כביכול השלילי, שעל פניו אנחנו אחר כך יכולים להגדיל את הכוח החיובי. ולא יכול להיות אחד ללא השני, אלא הם באים לסירוגין, זה כנגד זה, זה אחר זה. ולכן אנחנו צריכים לכבד את כוח הקבלה שזה הטבע שלנו כמו את כוח ההשפעה, ולא לזלזל בו.
לכן יש כאן לימוד רציני, והייתי אומר לימוד בוגר. שאנחנו לא מזלזלים ברע שזה רע, שאני לא משיג, אני לא מבין. אלא אותן התקופות שאני לא מבין, שאני לא משיג, שאני נמצא במצב רוח לא מרומם, לא שולט אולי אפילו בעצמי, אני מרגיש שאני שוכח מילים ואני לא כל כך מבין בכלל איפה אני נמצא, כל מה שקורה לנו, אז זה סימנים של הדרגה החדשה שאני עוד לא מתמצא בה. ולכן לא לזלזל במצבים האלו, לא להתייאש מהמצבים האלו. יאוש מהכוחות לא צריך להיות בירידה, דווקא לא, כי הרגשת הירידה זאת תוספת רצון לקבל שזה עוד בריאה, עוד בריאה הבורא מוסיף לי, ולכן אני בזה גדל. במה אני גדל לעומת דומם, צומח וחי וגם כן לעומת כל דרגות המדבר? דווקא בזה שיש לי אגו יותר גדול, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".
ולכן [יש] לשנות את היחס שלנו למצבים הלא נעימים שאני נמצא בחושך, בחוסר אונים, חוסר מצב רוח, אני לא מתמצא כל כך, מרגיש את עצמי מבולבל ממש שאני לא יודע בכלל מה קורה לי, אלו מצבים שהם מאוד חשובים. ולכן לא צריך להיות כאן ייאוש מכוחותיו, ההפך, צריכה להיות שמחה שמוסיפים לי כוחות, כוחות דקבלה, נכון, אבל בלעדיהם אני אוכל לגדול? לא. מדרגה קודם כל שוקלים לפי עוצמת הרצון לקבל שבה, עד כמה שיש לך רצון לקבל, ואחר כך לפי התיקונים, אבל היסוד הוא ברצון לקבל.
שאם אני מקבל הכבדה, רצון לקבל יותר גדול, סימן שאני אוכל גם כן לרכוש עליו מסך, אור חוזר, לבנות פרצוף, לרכוש מדרגה עוד יותר עליונה מעכשיו. מה שאין כן אם אני לא ארגיש את היאוש, נפילה, הכבדת הלב, הכבדת השכל, אז לא יהיה לי על מה להתגבר, איך לסדר את היוצרות האלו ולעלות. לכן אנחנו צריכים להתייחס לכל מה שאנחנו עוברים בצורה מטרתית. ולכן חושך חושך, אור אור, אין מצב רוח, יש מצב רוח, מבולבל, מבריק, כל המצבים צריכים לעבור עלי. העיקר שאני לא אעדיף אחד על השני ממש אלא אתן מקום לכולם, שניהם באים מלמעלה וכך אני גדל. ורק בשניהם, אם אני מסדר אותם נכון, אני בונה את הצמצום, מסך, אור חוזר, פרצוף, והפעולה שלי על מנת להשפיע לבורא.
את זה דרך אגב רציתי להגיד. שאני רואה, אתם גם כן יכולים לראות עלי מצבים שונים, במיוחד זה בבלבול. מגיע לפעמים כזה בלבול שאתה לא יודע איפה אתה נמצא, לא רק שוכח מילים, שאצלי זאת בכלל בעיה עם השפות, אלא אדם מעורפל, מעורפל. אבל יחד עם זה צריכים להשתדל להתייחס לכל מצב ומצב שאנחנו מקבלים אותו מהבורא והוא הכרחי בדרך, ולכן אני מתייחס לרע כמו שלטוב וההפך.
שאלה: בוא נאמר שיש חבר שאתה מזהה אצלו בעיה, איזה מצב שהוא קיבל. חוץ מההסבר הזה, שהוא כנראה לא יקבל אותו כי הוא בתוך המצב, מה אני בתור חבר יכול לעשות? זה חבר שיש לו איזו הכבדה או שהוא שיתף, ועכשיו אני רוצה לעזור לו.
לתת לו את קובץ המקורות האלה, את הקטעים.
תלמיד: אבל כשאתה נמצא במצב רגשי, אז קשה מאוד לקבל דברים או לשנות את עצמך, גם אם אתה קורא משהו.
אתה מספר לי?
תלמיד: אני מרגיש שזה המצב.
גם אני מרגיש את זה, גם אני מבין את זה. אז אני אומר לך, מה אתה תיתן לו זריקה? הרפואה עושה פשוט היא באה ונותנת זריקה, ככה זה ושאין מה לדבר עם בן אדם, או שדוחפת לו תרופה. אין מה לעשות, פשוט צריכים באיזו צורה להוסיף לאדם כוחות, חשיבות, או יותר נכון כוחות של חשיבות. ואת זה אפשר על ידי כל מיני גורמים חיצוניים, קבוצה, סעודה, איזו ישיבה קטנה, משהו. יכול להיות שזה טיול, ים, יש כל מיני דברים, אבל שאדם לא יברח מזה.
זאת אומרת, מצד אחד הוא נמצא במצב רוח מיואש, מצד שני מה שהוא עכשיו עושה הוא עושה, הוא לא בורח מהמצב, הוא רוצה פשוט עכשיו להסתכל על מצבו בצורה נכונה מאוזנת. אבל זה כך רק על ידי הסביבה, אין מה לעשות. לא שומע לא שומע, זה נקרא ללא הכרה. יש על זה גם כן הרבה מאמרים, ומה שלא עושה השכל עושה הזמן בסופו של דבר.
אבל מה זה זמן? שעובר עליו הרבה זמן, זה העניין שאנחנו צריכים להכניס אותו לחברה ושיהיה בינינו, ובצורה כזו לעבור. וישנם כאלה מצבים שאדם פשוט לא קולט שום דבר. רב"ש היה שר, היה שר, נכנס לחדר סוגר את עצמו רוקד ושר עם פרצוף כמו קיר, ככה, שלא היתה שום התפעלות והתרגשות מכלום. ישנם מצבים אצל בעלי מדרגות הרבה יותר גרועים ממה שאצלנו, כי מצבים מאוד קיצוניים עוברים עליהם. זה בסופו של דבר אותו המצב של רבי עקיבא שמכניע את הראש, וכל הגלים עוברים מעליו, אבל יחד עם זה מביאים אותו לחוף, ככה זה.
אני רואה שכולם מבינים. אבל אדם צריך מראש לבנות לעצמו כל מיני תומכים. נגיד בעשר בבוקר יש לי צילומים, באחד עשרה בבוקר יש לי צילומים עם תלמיד אחר, בשתיים עשרה בבוקר יש לי צילומים עם עוד מישהו, אחר כך מגיע מנהל המפעל עם כמה אנשים בקשר לכנס או משהו, אחר כך מגיעים עוד. יש לי גם אנשים חדשים שמגיעים עם כל מיני בעיות, עצות וכן הלאה, להתייעץ.
זאת אומרת, אדם כל הזמן צריך להיות בעבודה. אני משתדל לא לבטל שום דבר, לא לבטל. אתה צריך להיות כל הזמן בעבודה פיסית, פיסית אצלי זה צילומים, כל מיני ישיבות. ובפנים אתה עובר כל מיני מצבים פנימיים שלך. אבל יכול להיות שאתה מתקן שם איזה מנוע, וזה הרבה יותר טוב דרך אגב מאשר להצטלם, אין יותר טוב.
רב"ש היה אומר, "אני זוכר שהייתי סנדלר", הוא היה סנדלר, הוא היה כותב מזוזות, היה בכל מיני דברים, אז לא היה במה לעבוד בשנות הארבעים, חמישים, אפילו שישים במדינה, היו מקרים מאוד קשים. זה לא כמו היום, שאם אתה יושב בכולל אתה מקבל כסף, אז כולם עבדו. אז הוא היה אומר "כשהייתי סנדלר היה כל כך טוב, אתה דופק את המסמרים הקטנים האלה בתוך העור ויחד עם זה הכול עובר", ממש כך. הוא היה כבר בן שמונים והיה משתוקק לאותם הזמנים כביכול.
אז לכן זה מאוד לא טוב אם אדם נמצא ללא עיסוק, ללא עבודה, ממש. שיתחיל לעשות משהו, משהו לכתוב, משהו לבצע, רק לא להיות בטל, אז הזמן עובר בצורה הרבה יותר פרודוקטיבית.
קריין: קטע מספר 16.
"בזמן שהוא רוצה לעשות הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו, הגוף מתנגד בכל כוחו, היות שהגוף טוען, למה אתה רוצה להמית אותי ואת כל רשותי שיש לי. ואתה בא אלי שצריכים לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, שהוא ממש ביטול הרצון לקבל מכל הענינים. ואתה אומר לי, שחז"ל אמרו "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", היינו להמית את כל הרשות של תועלת עצמו, ולדאוג אך לתועלת ה', ומטרם זה אין האדם יכול לזכות לבחינת תורה. והאדם רואה שאין במציאות, שיהיה לו כח ללכת נגד הטבע. ואז אין להאדם שום עצה אלא לפנות לה', ולומר, שעתה הגעתי למצב, שאני רואה, שאם אין אתה עוזר לי אני אבוד, ואין לו מציאות, שיהיה לי פעם כח, שיהיה בידי כח להתגבר על הרצון לקבל, שזה הטבע שלי, אלא רק ה' יכול לתת טבע שני."
(רב"ש - ב'. מאמר 37 "מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה" 1991)
סדנה
איך אנחנו בונים בתוכנו, בתוך כל אחד ובכולנו יחד, עובדה שאנחנו צריכים בכל רגע לפנות לבורא עם הבקשה, וכמה שפונים יותר, ממש למלאות את כל הרגעים בזה, וכמה שהבקשות שלנו הן יהיו מכוונות, מסודרות לבורא אחד? כמה שנתאר את הצורה הזאת הרוחנית, התכונה הזאת יותר נכון הרוחנית, אז אנחנו יותר נצליח.
זו שוב תפילה בעצם, איך אנחנו משתדלים להיות כמו שכתוב, "הלוואי שיתפלל כל היום" איך אנחנו כך נשתדל? נגיד היום אנחנו יוצאים ליום של ניתוק אחרי שיעור בוקר, איך אנחנו כל אחד ואחד מרגיש את עצמו שחובתו להיות שליח ציבור? זאת אומרת, שכל הציבור, כל הקבוצה היא אומרת לו, אתה היום חייב להתפלל עבורנו, אנחנו נותנים לך בידיים שלך את הגורל שלנו. איך אנחנו נחייב כך כל חבר וחבר? זה דבר ששובר את כל המחיצות גם בינינו וגם בינינו לבורא, אין יותר מתפילה, איך אנחנו נעשה את זה?.
צריכים לארגן את זה אולי בצורה גשמית, מה לעשות שבאמת כל אחד ירגיש שהוא מחויב שאחריו יש לו מאות או אלפים אפילו חברים, כילדים שלו הקטנטנים שתלויים בו והוא חייב.
*
איך אני יכול באמת להרגיש אחריות, ככאב בלב, כדאגה, שכל הזמן קיימת בי? איך אני יכול לעשות את זה? זה בעצם כל כוח ההתקדמות שלנו למטרה. איך אני יכול להרגיש אחריות, שאני צריך להתפלל עבור כולם? הכול משיגים רק בתפילה, תפילה צריכה להיות רק תפילה בציבור, זאת אומרת, עבור הציבור, עבור עשירייה לפחות או כל נשמת אדם הראשון.
אז איך אני ארגיש אחריות בזה? זה בעצם כל התפקיד שלי. זו כל העבודה שלי הרוחנית, הצלת הנשמה שלי. איך אנחנו יכולים לעזור זה לזה להיות דרוכים לזה, שכל הזמן נרגיש חוסר שקט פנימי, שאנחנו לא דואגים מספיק לזה?
*
קריין: קטע מספר 17 מתוך רב"ש ב' אגרת ס"ה.
"העיקר שבעבודה הוא שלא נותנים משמים חצי דבר. אחרת היה יכול להיות שאם האדם היה עושה תשובה למחצה היה מקבל סיוע מלמעלה על מחצית עבודה, אבל מאחר שמשמים אינם נותנים חצי דבר לכן מוכרח האדם להתפלל לה' שיתן לו עזרה שלמה. זאת אומרת שהאדם בזמן תפילתו שאז הוא מסדר מה שבליבו, כי תפילה היא עבודה שבלב, מוכרח האדם אז להחליט בעצמו שרוצה שה' יתן לו רצון להבטל אליו מכל וכל, היינו לא להשאיר תחת רשותו שום רצון אלא שכל הרצונות שבו יהיו רק לעשות כבוד שמים. וכשהחליט בלבו על ביטול שלם, אז הוא מבקש לה' שיעזור לו שיוציא זה מכח אל הפועל - בבחינת כח. זאת אומרת הגם שבבחינת כח המחשבה והרצון הוא רואה שאין הגוף מסכים לזה שיהיה מבטל כל רצונותיו לה' ולא לטובת עצמו, אז הוא צריך להתפלל לה' שיעזור לו שירצה להבטל אליו עם כל הרצונות ולא להשאיר לעצמו שום בחינת רצון. וזה נקרא תפילה שלמה."
(רב"ש - ב'. אגרת ס"ה)
שאלה: מה זה שהוא קודם מחליט על ביטול שלם ואז הוא מתחיל לנסות לבקש? מה זו ההחלטה הזאת לפני?
בכמה שהוא מבין שצריך להיות, אבל איך אתה בלי החלטה הולך לאיזו פעולה?
תלמיד: איך זה לא ביחד?
מה זה ביחד?
תלמיד: כאילו שזה סיכום. הבנתי בשכל שאני צריך לעשות ביטול, עכשיו אני מתחיל לנסות לבקש את זה? קצת לא ברור לי התהליך.
אלא מה? לבקש בלי מחשבה? בלי החלטה?
תלמיד: הסיכום הוא לא הבקשה? ההחלטה הזאת זו לא כבר הבקשה, כשאדם מבין שהוא חייב לבטל את עצמו בכל וכל?
לא יודע את הפילוסופיות שלך. אני אומר, איך יכול להיות שאתה מגיע לבורא עם הבקשה אם אתה קודם לא מסדר אותה? אם אתה לא בודק אותה? אלא מה, אתה כתינוק צועק? גם כן לא צועק, כי אין לך עוד צעקה לבורא אינסטינקטיבית. יש לך צעקה רק לאימא, לא יודע למי, למשטרה, אבל צעקה לבורא אין לך. אין לך קשר עימו. לכן חייבים כאן לבנות את סדר הפעולות ואתה צריך להיות עם עיניים בראש, האדם צריך להיות עם עיניים בראשו, איך אני מייצב את הבקשה שלי לבורא בצורה שכלית, ערמומית, רגשית, בפעולות שהן מביאות אותי סך הכול לבקשה נכונה שאני אגיע אליו, שאני אפנה אליו, שאני אגע בו? זה לא צחוק, יש לך אפשרות לפנות למישהו חשוב. סתם אדם חשוב. אז איך אתה פונה? סתם כך? הוא יעבור לידך, הוא לא ישים לב עליך. אתה צריך משהו, זה חשוב לך מאוד שהוא ירגיש שלך זה חשוב, כי הוא פתוח לזה כמו שאומרים לנו מקובלים, ומצד שני שאתה יודע איך לנגוע, איך לפגוע בו, איך לעורר אותו, איך להפנות את תשומת הלב שלו אליך דווקא. שיהיה קשר, שהבקשה שלך כחיסרון והבקשה שלו הכללית והחיסרון שלו הכללי לעזור לכולם לעלות, ששתי הבקשות האלה הן ישלימו זו את זו, אחרת איך זה יהיה? אתם צריכים בחיסרון שלכם, "אני לדודי ודודי לי1", שזה יהיה כלי אחד. אתה צריך לחפש. סתם אתה אומר, כשזה יצא לך תגיד לי. ותראה כמה זמן עוד ייקח.
אחרי שאדם מתייאש ובא, ובא ומתייאש, יוצא שהוא אז מבין שבאמת, כמו שכותב רב"ש, שאם לא בחברה הוא מייצב את עצמו נכון עם כל החברים, עם כולם ביחד איך שהם מסודרים יחד, ואיך שהוא איתם והם בו, הוא לא יודע למי הוא פונה, והוא פונה קודם לחברים, הוא צריך להגיע קודם איתם לחיבור עד האהבה ואז הוא פונה לבורא, כשהוא מבין שלא יכול להגיע, שהבורא יעזור לו להגיע לאהבה עם החברים, ואז הבורא עוזר. תאר לעצמך, אתה לא פונה אליו על משהו, אלא רק שיעזור לך להיות באהבה עם החברים. כי בצורה כזאת אתה על בטוח כבר מכוון לצאת מהאגו שלך. כי אם אתה פונה לבורא בצורה ישירה אתה לא יוצא מהאגו שלך. כי עימו אני יכול להיות מחובר, אני לו והוא לי, אבל אם אתה רוצה להתחבר עם החברים, לאהוב את החברים, ואתה לא יכול, זו כבר הכרת הרע אמיתית, ואז אתה פונה לבורא שיעזור לך בזה, אתה לא רוצה אותו בכלום חוץ מזה. "אתה חייב לעזור לי לאהוב חברים. לאהוב את החברים. את זה אני צריך", ואז הוא עוזר. כי אז באמת בקשה שלך היא בקשה לעל מנת להשפיע. לכן קודם כל לאהבת הבריות. וכשרכשת את הדברים האלה, במידה שאתה, שאתה רכשת את זה, שאתה אוהב אותם, או לא אוהב, מחובר איכשהו אליהם, אז במידה הזאת אתה יכול גם כן להגיע לאהבת ה'. לא יותר מזה ואף פעם לא יכול להיות שהאהבה לבורא היא יותר מהאהבה לחברים, כי זה כלי. אהבת החברים זה הכלי. כי באמת אתה מחבר את כולם ויש לך את הנשמה שלך. מה שאין כן אהבת ה', זו כבר פעולה על מנת להשפיע מתוך הכלי הזה, כבר פעולה לאור.
תלמיד: אבל איך אתה מרגיש אחריות להתפלל כל הזמן עבור החברים? להיות שליח ציבור כל הזמן ומתוך זה, כמו שאתה אומר, לפנות לבורא?
אחרת אני לא יוצא מעל מנת לקבל. הבורא בכוונה שבר את הכלי כדי שתהיה לנו אפשרות, כי בכלי שלם היית רק בחפץ חסד, וחפץ חסד לא משפיע. הוא חפץ חסד. "אין לי חולצה. לא צריך כלום, תעשו מה שאתם רוצים, אני חי על העץ הזה. טוב לי". ולכן רק בזה אתה יכול לצאת לעל מנת להשפיע. אין לך שום אפשרות אחרת.
לכן הכלי נשבר. יש לנו אפשרות להתקשר לכל החלקים האלה השבורים ולבקש מהבורא שיסדר לנו את הקשר. אז אנחנו צריכים אותו, אבל אנחנו צריכים להשתמש בו. זה נקרא "נצחוני בני". אנחנו משתמשים בו, אנחנו ממש אומרים, "אתה עשית את השבירה. אנחנו מבינים, ומודעים ומודים לך על השבירה הזאת, כי עכשיו אנחנו יכולים מעל זה דווקא להתחבר, ולהרגיש את עומק השבירה וכנגד זה גובה האהבה, החיבור, ותעשה. זה "ויהיה לה' העבודה".
תלמיד: אני שואל על שלב אחד קודם, על תחושת הנחיצות והאחריות הזאת כל הזמן להתפלל עבור החברים, כאילו עוד לפני שמתחיל לפעול כלפיהם, כבר לא מוצא כוחות להתפלל. וכל הזמן לפעול כלפיהם, שמתוך זה באמת לפנות לבורא שיעזור לי רק באהבת חברים.
כן, רק בזה. אחרת זה לגמרי על מנת לקבל.
תלמיד: איך כל הזמן לפנות לחברים, כל הזמן להיות בתפילה מתמדת רק עבורם, לא לעזוב את זה?
אתה צריך להיות בקשר איתם, ו"איש את רעהו יעזורו" לאף אחד זה לא חסר, אבל אם נכללים יחד, כולם יכולים להשפיע על כל אחד שיחסר.
תלמיד: איך בדיוק יחסר לי? לא חסר לי.
תדברו על זה שרק בקשר ביניכם אתם מייצבים את המצב שנקרא "נשמה", ושם מגלים את העולם העליון ואת הבורא שממלא אותו, הכול, סך הכל בקשר הנכון בין החברים. אין לך מקום אחר, אין לך הזדמנות אחרת, אין לך כלום, רק כך.
קריין: קטע מס' 18, מתוך כתבי רב"ש ב', "מהו השינוי שבשער הדמעות משאר שערים".
"בזמן שהאדם כבר יודע שהוא רשע בבחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים", שכבר בא לידי הכרה, שזה שהוא מונח תחת שליטת הרצון לקבל, אם כן הוא נפרד מחיי החיים, ועל זה הוא דופק עכשיו ורוצה לעשות תשובה. כלומר, שהוא רוצה עזרה, שיתנו לו מלמעלה, שתהיה לו היכולת לצאת מאהבה עצמית, ותהיה בידו היכולת לאהוב את ה' בכל לבבך. נמצא, שהוא מרגיש שהוא רשע, היות שבמקום שצריכים לאהוב את ה', הוא אוהב את עצמו. נמצא, שהדפיקות שלו, מובן לנו, שהוא עושה מה שביכולתו, שה' יקרב אותו, ולהוציאו משליטת הרע שלו, זה נקרא "דמעות אמיתיות". וזהו כמ"ש "פתח לנו שער בעת נעילת שער". היינו היות שרואה, שכל השערים הם סגירות, ואז הוא מתחיל לדפוק. נמצא, בעת נעילת שער, היינו שכבר התפלל והודיעו לו סיבת החטא, אז הוא מתחיל לתת הדמעות האמיתיות, כלומר שהוא רוצה אז פשוט להיות יהודי. אז הדפיקות שלו נבחנות לדמעות. וזהו "הפותח שער לדופקי בתשובה"."
(רב"ש - ב'. מאמר 3 "מהו השינוי שבשער הדמעות משאר שערים" 1989)
צריכים להיות סבלני ולהבין שהרגע האחרון הוא הרגע החשוב ביותר, והוא גדל מתוך הייאוש, מכוחותיו ומההכרחיות להגיע בכל זאת למטרה, והדמעות זה כבר מעל הכוחות שלו שיכול לייצב בשכל ורגש, שכבר אין לו את הכוחות האלה ורואה שבכוחותיו הוא לא משיג שום דבר וכל הפעולות שלו ממש לא עזרו לו. אז ישנה תוספת כזאת שנקראת "דמעות", זאת פליטת העודף ממנו שמסמלת לנו את הדמעות ואז כשמעל הגבול הוא מתפרץ ודורש שאין לו, זה מהייאוש, מעל ייאוש, עד לכאב. אין יותר. זהו. מתוך זה כבר מרגיש. זה "כלו תפילות ישראל", כאילו אין יותר. ואז זה מגיע. זאת אומרת הנקודה הזאת, כשאדם מגיע אליה היא מעבר למה שאדם היה יכול לעשות. ואנחנו עוצרים היום הרבה לפני זה, לא ייאוש ולא שום דבר, עוזבים באמצע. כמו ילד שנמאס לו לשחק במשהו, זורק והולך.
שאלה: האם אפשר להגיד שעוצרים בגלל שאין עדיין יכולת לרצות חבר אם הוא במצב מיואש? לתת לו כוח?
אנחנו עוצרים בגלל שאנחנו לא מעריכים את פעולת ההשפעה. זהו. למישהו, למשהו, לא אליי, אני לא מרגיש שום חזרה אליי, כאילו שאני עושה באוויר, אני עוזב, אני עוצר.
שאלה: אני מרגיש שאנחנו היום חיים בזמן כזה שיש הרבה יותר מילים, ואני מוצא את עצמי במהלך היום חושב ומדבר, מתעסק בהרבה יותר דברים. נגיד לעומת אנשים לפני 100 שנה לדוגמה. אני מנסה להבין איך אפשר לזקק את הדיבורים, את המחשבות באמת רק על הדבר החשוב, רק על העיקר, לא הטפל, אני לא מצליח להבין איך אנחנו יכולים אפילו ביחד לעשות כזה דבר?
זה יבוא. תתעסקו בזה יותר ויותר ואתם תראו עד כמה שהשפה שלכם תהיה הרבה יותר קונקרטית ומובנת, כי יהיה לכם אוצר מילים משותף. הוא לא יהיה גדול, בחכמת הקבלה בכלל, כמה מילים יש לך? קח את כל "תלמוד עשר הספירות" תתחיל לסרוק אותו, תסדר, תראה זה אולי 1000 מילים בקושי, ככה ממש.
זה הכול מפני שאנחנו יותר ויותר נמצאים במחשבות ורגשות משותפים ולכן אנחנו תמיד יכולים להוציא עניין מתוך עניין ומספיק לנו בכמה מילים לברר את הדברים. אמנם מדברים על הרְגשות שהן למעלה מהעולם הזה, ולך תסביר את זה לאדם אחר, זה ייקח לו 10, 15 שנה עד שהוא יכנס להרגשה הזאת ובלי הרגשה הוא לא יכול לשמוע, מה הוא ישמע במילים? ככה זה.
שאלה: לפני שמונה שנים בערך שמעתי אותך אומר שצריך להיות כמו שאימא חושבת על התינוק שלה, ומאז עוד יש לי תינוק אבל עדיין אני רואה שאני לא מצליח, אני מרגיש עד כמה אנחנו כל כך רחוקים מההרגשה שזה באמת הדבר הכי חשוב. כל כך בקלות אנחנו נזרקים.
אבל לפחות את זה אתה כבר יודע, שכל כך בקלות אתה נזרק. זאת השגה, זאת כבר השגה.
קריין: קטע מס' 19, מתוך רב"ש ג', "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד".
"בזמן שהאדם בא לידי מצב, שהוא ממש אבוד, שאינו רואה לעצמו שום זכות קיום בעולם, שיהיה לו במה להיאחז, וכל הטכסיסים והעצות כבר אזלו ממנו, ורואה שאחרי כל הטרחות והיגיעות, הכל אבוד - אז הוא צריך להתחזק ולומר, שכל מאי דאבד רחמנא לטב אבוד. היינו שהקדוש ברוך הוא עשה לו את כל אלו המצבים של האבדות, ושהם לטב, היינו שעל ידי זה שבא למצב, שנמצא בדיוטא התחתונה, על ידי זה יהיה לו היכולת לעלות למעלה, כמו שכתוב "רם ה' ושפל יראה"."
(רב"ש - ג'. מאמר 626 "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד")
הוא לא נותן לנו כאן עצה, איך אני אצא מהמצב. הקטע מחולק לשני חלקים, "בזמן שהאדם בא לידי מצב, שהוא ממש אבוד" וכולי, הכול אבוד, מקף, "אז", כאן זה אמצע משפט, "הוא צריך להתחזק ולומר" וכולי. לא אומר איך להתחזק, אבל ברור שכך אלה המצבים שלנו שאנחנו עוברים. אז "אז" הופך להיות עם סימן שאלה, אבל הזרימה הזאת בכל זאת כך מתקיימת. לא לומדים איך להפוך את המצב המיואש למצב של התקפה. אבל "רם ה' ושפל יראה" זאת אומרת, "שפל" זה בחצי הראשון של המשפט, ו"רם ה'" בחצי השני של המשפט, שמרימים את הבורא בעינינו.
קריין: קטע מס' 20, מתוך רב"ש א', מאמר "שובה ישראל עד ה' אלוקיך".
"כשהאדם מתפלל לה', ואומר, אתה מוכרח לעזור לי, כי אני יותר גרוע מכולם, מסיבת שאני מרגיש, שהרצון לקבל שולט בלבי, ובגלל זה אין שום דבר שבקדושה יכול ליכנס בתוך לבי, ואיני רוצה שום מותרות, אלא פשוט שאני אוכל לעשות משהו לשם שמיים, ואין לי שום אפשרות לזה, לכן רק אתה יכול להושיע לי. ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים, ל"ד): קרוב ה' לנשברי לב. פירוש, אלו אנשים, שמבקשים מה' שיעזור להם, שהלב שלהם לא יהיה שבור, אלא שיהיה שלם."
(רב"ש - א'. מאמר 2 "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" 1991)
אתם לא רוצים לשאול, אתם לא מעוניינים? איזו התנגדות כזאת פסיבית, איטלקית,
שאלה: איך מגיעים להרגשה אמיתית שאני יותר גרוע מכולם? האגו לא רוצה לחשוב כך. ובשביל להגיע להרגשה כזאת, אם יש לנו את העולם הזה בשביל לעשות פעולות, ונגיד שאני כן מצליח לעשות את הפעולות האלה, ואפילו שאני רואה שאחרים לא עושים ואני כן, איך אני יכול להגיע להרגשה שאני יותר גרוע מהם?
אתה הגעת למשהו?
תלמיד: לא.
אז במה אתה מתגאה, במה אתה חושב שאתה יותר טוב מאחרים?
תלמיד: איך להתחיל להחשיב את הדברים החשובים כחשובים? אם אמרת לנו שאנחנו צריכים להגיע לתפילה, שאני רוצה שהבורא לא יעזור לי בכלום, חוץ מלאהוב את החברים.
כן.
תלמיד: יש תנאים כדי להגיע למצב כזה, שאני שם את האצבע על הנקודה הנכונה, ולא מבקש כל מיני דברים אחרים, לדרוש רוחניות בלבד, נטו.
רוחניות זה אהבת חברים, אל תקרא לרוחניות איזה רוח.
תלמיד: איך אני הופך את זה לדבר היחיד שחסר לי?
על ידי שכנוע. על ידי הכוח העליון שיעזור לך, שאתה מבקש ושום דבר חוץ מזה, שינוי ערכים. איך אני יוצא מעצמי למציאות האמיתית? אני לא רואה אותה, כול מה שאני רואה זה העולם שאני מתאר אותו כך. איך אני יוצא מעצמי?
תלמיד: אני צריך להרגיש כלפי החברים איזו חובה גדולה, בושה, קנאה.
לא, אין לי כלפיהם שום דבר שלילי. ואין לי כלפי, אני לעצמי גם לא, אני מתחיל ממש מאפס.
תלמיד: לא נסגר. יש ב"שמעתי" את הג' תנאים בתפילה, שזה מדבר על הטכניקה, שמהנקודה הזאת איך לסדר את הדברים, אבל איך להגיע לחיסרון כזה שזה מה שחסר לך?
לחשוב יותר ויותר, לחשוב איך אתה משיג אמת, שאנחנו נמצאים עכשיו בשקר, אני אגואיסט גדול, אני רוצה להשיג מה קורה באמת, איך אני מגלה את העולם האמיתי.
אני רואה איך כל האנושות, כמה שכולם טועים, כמה שכולם טיפשים, כמה שכולם מתעסקים בדברים הזויים, שאין להם כלום מזה, כמו שנולדים כך מתים, אני רוצה לדעת את האמת. והאמת היא קודם כל לצאת מעצמי, כי "כל הפוסל, במומו פוסל"2 זה ברור לנו, אנחנו רואים את זה בעולם, תראה מה קורה.
אז איך אני מתעלה למעלה מהטבע שלי, למעלה מהאגו שלי, ואז אני אוכל לקבוע איכשהו, מה קורה, אחרת אף אחד לא יודע, וגם אני לא יודע, אז להתעלות מעלי זה מה שנותנים לי, אז אני חייב להתכלל בקבוצה, פשוט זה הכלי החדש, היחידי, שיכול להיות במקום האגו שלי. לכן, יש לי רק שניים, או שאני בתוך עצמי, או שאני בתוך קבוצה, אחד משניים.
אם אני בתוך עצמי זה ברור שזו בהמה ואני ממשיך ככה לחיות, נניח החלטתי. אבל אם אני בתוך קבוצה, כדי לצאת מעצמי, אז אני צריך עכשיו להתחיל לראות איך אני מחליף את האני שלי לקבוצה.
כאילו שאני דואג להם ומחשיב אותם. בכל מקום אפשר שהקבוצה תהיה מעליי, בכל דבר מעליי ומעליי וכך כמה כאלה פעולות ואז אני מתחיל להבין מה זה נקרא להיות בתוך קבוצה ולא בתוך עצמו.
וכך מתקדמים. בהתאם לזה אתה מזמין את המאור המחזיר למוטב, הכול. אבל בלי הפעולות האלו הפשוטות לצאת מעצמי לקבוצה, אין. וכאן אתה יכול לבקש את הבורא שיעזור לך.
שאלה: עשיתי כבר את מה שאמרת, ביקשתי. עשיתי, נרשמתי לכנס מעל הדעת, מה שחברים אומרים, עשיתי, הוספתי יום, כל הדברים האלה עשיתי. לא מרגיש עדיין, לא מרוצה, כועס, בורא לא נותן לי. מה עושים?
עוזבים.
תלמיד: לא מוכן לעזוב, לא מוותר. אתה אמרת.
זה כמו ב"תום סוייר", של מארק טוויין, קראת ספר כזה? כן, אז אתה איש מלומד. אז הוא רצה לדוג דגים, הוא התפלל לבורא שישלח לו חכה. הבורא לא שלח, אז הוא הבין שאין בורא. פשוט. אתה רואה? בדיקה במקום, אין בורא. ביקשתי, הוא לא עונה לי.
תלמיד: הייתה חסרה לו הכוונה.
אז מה אתה שואל על עצמך?
תלמיד: אני רוצה להרגיש את הכוונה.
תבקש.
תלמיד: ביקשתי.
לא עונה. תעזוב.
תלמיד: לא מוכן לוותר.
אז תמשיך.
תלמיד: עד מתי?
עד שתקבל.
תלמיד: ואם אין לי סבלנות לחכות?
תחשוב איך אתה יכול לפתות אותו, איך אתה יכול לפנות אליו שישים לב עליך, שיהיה ככה עם אוזן קשבת. אולי הוא לא אוהב אותך, מה לעשות?
שאלה: איך אני יכול להתפלל על החברים אם אני לא רואה אותם עושים מעשים לקראת חיבור?
"עיניים להם ולא יראו", ולא אכפת לי אם הם עושים או לא עושים. אם אני הגעתי לחכמת הקבלה ואני נמצא בקבוצה והקבוצה הולכת לפי השיטה של בעל הסולם ורב"ש והם רוצים לבצע את זה, אמנם הם לא מסוגלים עדיין, אבל כאילו יש להם את הסיסמה הזאת הם רוצים להגיע לזה, אז אני הולך איתם בעיניים עצומות.
שאלה: אם אני מרגיש מיואש מחוסר היכולת להתחבר באמצעות המאמצים שלי, האם אני יכול לבטא את זה בעשירייה, בפגישות הזום, או בישיבת החברים בכנס? או שעדיף שלא?
לא, אתה מגיע לקבוצה הקטנה או לקבוצה הגדולה רק בהתרוממות רוח ולא מיואש. רק בהתרוממות רוח. אז אתה מרוויח והם מרוויחים. אם אתה בא עם מצב הרוח שלך ואתה עוד רוצה להוריד אותם, אז זה חוזר אליך אחר כך פי כמה וכמה שלא כדאי לך.
שאלה: כשאני מרגיש את המצבים האלה, שהבורא מושך אותי למטה ומגדיל את הרצון לקבל שלי, האם אני צריך לקבל את זה כדרך למדוד עד כמה אני יכול להתפלל על החברים, לעשות מעשים בקבוצה ולמדוד כמה אני יכול להתגבר? האם זה התהליך הנכון של המחשבות?
עד כמה זה שאתה כל הזמן רק בזה. שאתה מחליף את האגו שלך שכל הזמן היית חושב על עצמך בצורה אוטומטית, אינסטינקטיבית, עכשיו אתה רוצה להגיע למצב שאתה כל הזמן חושב על הקבוצה בצורה אינסטינקטיבית, בלתי פוסקת.
שאלה: האם תפילה, היא הרגשה של חוסר אונים?
תפילה זה שאתה רוצה את הלב שלך לקרב לבורא.
שאלה: שמעתי שאנחנו צריכים להיות רק שעה אחת בקו שמאל, מתוך עשרים וארבע שעות ביממה. אז למה אנחנו לא לומדים רק שיעור אחד על הייאוש מכוחותיו עצמו מתוך עשרים וארבע שיעורים שנלמד על גדלות הבורא?
מדובר על האדם שהוא נמצא בעבודת ה', שהוא באמת יוצא רק חצי שעה ביום בביקורת עצמו וכל היתר הוא עסוק בלהרים את הבורא בעיניו, נכון. אנחנו כך, בערך כך אנחנו עושים. חוץ מזה שקורה לפעמים שאנחנו כ"כסיל שיושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו", תבדוק מה שאתה עושה.
שאלה: רציתי לשאול לגבי סדר הדברים.
הבירור עצמו בלב, התחושה הזאת שאין בי בקשה לחברים, שאין בי הזדהות ואת כל הבירורים האלה, זה כבר מהווה תפילה או שצריכה להיות גם איזה הדרגתיות פה? שאני צריך קודם להרגיש ריקנות, אחרי זה לפנות לבורא ולומר שהנה הריקנות, הנה אני לא יכול לעשות את זה, אני זקוק למילוי, זקוק לתיקון? או שעצם הבירורים במשך היום, הפנימיים האלה, התחושות האלה בעשירייה, כלפי העשירייה, כלפי הקבוצה, הם אלה שמהווים תפילה?
כן, הבירורים עצמם הם התפילה.
שאלה: אנחנו צריכים להרגיש שהבורא הוא נעלה ועם זאת הוא שפל? גם רם וגם שפל כדי לשמוע אותו, ובזה הבגרות של התפיסה, כמו ג' הקווים?
כמו שאנחנו צריכים להיות גם בשפלות וגם ברמה, בגאווה. תלוי ממה, בשפלות מכוחותינו ובגאווה שיש לנו קשר עם הכוח העליון. כך אנחנו צריכים להתייחס גם לבורא וגם לקבוצה.
שאלה: בתפילה הנכונה, יש כאילו שתי גישות, גישה אחת לפי מה שקראנו בקטע האחרון, שאדם מתפלל לה' ואומר אתה מוכרח לעזור לי כי אני הכי גרוע מכולם. כמו שאמרת, שהוא יעזור לי רק להיות באהבה עם החברים, ואני הכי גרוע. והגישה השנייה זה שאני מתפלל על החברים, שאסור לי להוציא את עצמי מהכלל, וכל בקשה אלי גם אם היא להשפיע או לאהוב את החברים, לא טובה. איך מיישבים בין זה לזה?
גם זה וגם זה. מה זאת אומרת, אני רוצה להתפלל עבור החברים? אבל מי זה "אני", אני צריך לתקן את עצמי, ואז אני מתפלל עבור החברים.
תלמיד: איך תפילה של אדם עבור עצמו, מתוך האגו, אפילו אם זה להשפעה, להיות מתוקן ולאהוב את החברים, יכולה להיות נכונה או נקייה?
כי אני קודם חושב למה אני צריך להגיע, אז אני מתקשר אליהם, נמצא בהם, ובהתאם לזה אני מבקש מהבורא, פונה לבורא, שיעזור לי לבצע את התפקיד שלי בהם.
זו שאלה דווקא טובה.
שאלה: לגבי תפילה, אתמול היה לנו כזו תפילה כללית לכולם שלכל החברים יהיה כוח להשתתף בפעולות הקבוצה, בפעולות ההפצה, לבוא לשיעורים, וכן הלאה. אחרי שיום שלם התפללנו ראינו בערב תוצאה שבאמת הרבה חברים והרבה עשיריות, הצליחו לצאת להפצה. על מה צריך להתפלל עכשיו?
תודה שהזכרת לנו. אני חושב שהפעולה הזאת עדיין לפנינו עוד זמן מה ואנחנו צריכים כל הזמן לדאוג לה, כי בזה אנחנו מייצבים את המצב שלנו. וצריכים לדאוג, זה כמו שאנחנו דואגים לבניין, לבית, ליציבות, לכבדות שלנו, לעוצמה שלנו, כך אנחנו צריכים לדאוג גם לזה.
אנחנו צריכים להיות כוח מוכר בישראל, וכוח מוכר בעולם, ובאמת בזמן קצר יחסית הגענו למשהו. צריכים עכשיו להרחיב את ההשתתפות שלנו, להיכנס עוד יותר לרוחב, בעיקר לרוחב, לקהלים שונים, קודם בישראל, אחר כך באמריקה, בצפון אמריקה, ואחר כך בכל העולם.
חייבים לעשות את זה אחרת אנחנו לא מממשים את התפקיד שלנו, לא מתקרבים לממש את התפקיד שלנו וזה לא טוב. אחרת בשביל מה אנחנו? אנחנו לא נקבל שום התקדמות, כמו שכותבים בעל הסולם ורב"ש. אם אנחנו לא מכינים את עצמנו לתפקידינו, אז בשביל מה אנחנו?
ישראל לא קיימים, וגם לא היו קיימים, אלא ברגע שהאגו גדל בבבל והתחיל להתפתח, אז התגלה הצורך בקבוצה, בין הבבלים, שהיא תתחיל למשוך אותם להתארגנות על מנת להשפיע כנגד הרצון לקבל שגדל. לפני כן היה עם אחד, דברים אחדים, כולם חיו יפה וטוב זה עם זה. אם אין אגו, אין צורך בישראל, שימשוך את האגו הזה לתיקון וכך יתקן את כל האנושות.
ברגע שהאגו בתוך הבבלים גדל, כשהם התחילו לריב זה עם זה, אז בא אברהם והתחיל להוציא מקרב הבבלים אנשים שיש להם זיכה, שיש להם קשר לעל מנת להשפיע, כדי לבנות קבוצה שתוביל את כל הבבלים לתיקון, לגמר התיקון.
לכן זה התפקיד שלנו. זה התפקיד, כל אדם ואדם בעולם שיש לו נטייה לרוחניות, שיש לו שאלה מה הטעם בחיי, בשביל מה אני חי, מה קורה עם האגו שלי וכן הלאה. מכל הצדדים, גם מצד ההשפעה, גם מצד הקבלה, שמרגיש את עצמו שהוא לא נמצא כך כדומם, צומח, חי, צריך להיות איתנו. הוא צריך להיות איתנו.
שאלה: אני רוצה להגיד שאתמול הייתה לי הרבה התפעלות מאגרת 29, לרב"ש.
שמעתי.
תלמיד: ממש דיברתי עם החברים על ההרגשה הזו, האם אפשר ללמוד אותה עוד הפעם איתך?
הוא מתכוון לאגרת של ט"ו בשבט, נקרא אותה אולי בפסח, כשיהיה לנו זמן, נשב יחד.
תלמיד: זה לא שאנחנו מבינים אותה אבל יש ממנה הרגשה של הרבה התפעלות.
בסדר. אני מביו אותך. רב"ש בכלל כתב אותה לא בדיוק בסגנון שלו, הייתה לו יכולת לכתוב דברים.
(סוף השיעור)