שיעור בוקר 30.07.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 706

אגרת י"ח

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 706, אגרת י"ח.

אגרת י"ח

שנת תרפ"ו (1926)

"ב"ה פרשת ראה תרפ"ו

כבוד ידי"נ... נ"י

... אמנם שמור רגליך מלקבל טלטולא דגברא [טלטול של גבר] טרם הזמן. כי "במקום שאדם חושב, שם הוא". ועל כן בזמן שאדם בטוח שלא יחסר לו כל טוב, אפשר לו לשים עמלו בדברי תורה, כי "ברוך מתדבק בברוך".

אבל בחוסר הבטחון יתחייב בטרחא, וכל טרחא הוא מס"א. "ואין ארור מתדבק בברוך". כי לא יוכל לשים כל עמלו בדברי תורה. ואם אמנם מרגיש הוא לכתת רגליו במדינת הים, על כל פנים, לא יחשוב בדברים אלו כלום, אלא במהירות גדולה כמו שכפאו שד, ויחזור לקביעותיה, כדי שלא יפזר נצוציו בזמנים ומקומות אשר זולת זה, עודם אינם מאוחדים כראוי.

ודע שלא ישוער שום פגם מהתחתונים, רק בזמן ומקום המורשים, כמו שהוא עכשיו, רצוני לומר, אם מועיל, או מצטער, או ח"ו מתיאש לרגע הנוכחה, הרי הוא "שדי תכלה בכל הזמנים, ובכל המקומות שבעולם", שז"ס "רגע באפו" ו"כמה זעמו? רגע".

על כן אין תקנה לאדם, אלא להיישיר כל הרגעים ההוים, והעתידים לבוא, שיהיו מוקטרים ומוגשים לשמו הגדול. ומי שדוחה רגע שנוכח פניו, כי מוקשה הוא, מגלה כסילותו לכל, שכל העולמות, וכל הזמנים, אינם כדאים בעדו, באשר שאין אור פניו מלובש בשינוי העיתים והזמנים, אע"פ שעבודתו של אדם, בהכרח משתנה על ידיהם. ובעבור זה, הוכן לנו בזכות אבותינו הקדושים, האמונה והבטחון שלמעלה מן הדעת, שהאדם משתמש בהם, ברגעים הקשים, בלי טורח ובלי לאות.

וזה ענין "בהאי אתא קלילא, זמין לכל עבידתיה בהני יומא שיתא [מזומנת לכל מעשיו בשישה ימים אלו]". כי אות ה"א שהיא שורש הבריאה, היא אות קלה, שאין הטורח מועיל להגדיל קומתה ולא כלום, באשר "דאזדריקת ע"ד א"ס וא"ת [שנזרקה על דרך אין סיבה ואין תכלית]", ע"כ המקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, אינו מוצא טורח בעבודת השי"ת, ועל כן יכול להיות דבוק בהשי"ת ביום ובלילה, באור ובחושך, ולא יעצרנו הגשם, הנברא בעובר ושב, בחלוף ותמורה, כי הכתר שה"ס אין סוף ב"ה, מאיר לכולם בשוה ממש, שהסכל ההולך, תחת מבול של המניעות הזורם עליו, מלפניו ומלאחריו, ואומר לכל, שאינו מרגיש בחסרון הפסק הדבקות, איזה קלקול ואון בעדו.

כי אם היה מרגיש את זה, ודאי היה מתחזק למצוא איזה תחבולה, להנצל על כל פנים מהפסק הדבקות, הן פחות והן יותר, אשר תחבולה זו עדיין לא נמנעה משום מבקש אותה, או על דרך "מחשבת האמונה", או על דרך "הבטחון", או על ידי "בקשות תפלתו", שהמה מותאמים לאדם דוקא במקומות הצרים הדחוקים, כי אפילו "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי [אפילו הגנב, במחתרת, קורא לבורא]", אשר על כן אין צורך לזה למוחין דגדלות, לשמור על הענף שלא יופסק משורשו כרגע.

"ואם שלוש אלה לא יעשה לה", אלא "ויצאה" לרשות הרבים, תחת שעבוד הבריות, "חנם אין כסף", לאדון זה, כי לא יתנו לו כלום, בעד טרחתו, בעמל של דברים בטלים. כמו שכתוב: "כמוהם יהיו עושיהם", וכו', ומה יבקש מאתם כזה שנברא על ידי הנעבד, משתחוה למעשה ידיו? על כן, כל האומר שיש לו מניעות מן השמים, אני אומר עליו, ששקר העיד בקונו. אלא בזדון לבו עושה את עצמו מונע באשר שאין לו הרצון האמיתי, להיות דבוק בהשי"ת, מחמת קשריו החזקים עם "הכתרין דמסאבותא [כתרים דטומאה]", שאינו רוצה מתוך פנימיות הלב להפרד מהם לנצחיות.

וזש"ה "ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלוא כסף, ובלוא מחיר יין וחלב". דהיינו, כל תפלתנו להשי"ת, שיעניק לנו מחכמתו וזיוו יתברך, הוא רק משום שחפץ ממנו שנתקשט לפניו ברצונות האלו, בסוד "רוח אמשיך רוח ואייתא רוח [רוח מושך רוח ומביא רוח]".

על דרך משל: משום שאין זה מן הנמוס לבוא אל המלך פנימה, בלי איזה בקשה... אבל האמת שאין לנו עסק עם המתנה בערכה עצמה, אלא בזה שזכינו להיות דבוק הן פחות והן יותר, בו ית'.

ועל דרך משל: בעבד שרוצה להתדבק במלך מתוך תשוקת לבו, ומתחיל ללכת בנמוסי המלכות. ומסדר לו ית' איזה בקשה. והמלך דוחה אותו. אם פיקח הוא, הרי הוא אומר למלך, אמיתיות נקודת לבו, שאינו חפץ בשום מתנות, אלא שהמלך יסדר לו איזה שרות, הפחות שבפחותים, ויהיה באיזה צורה שיהיה, רק להיות דבוק באיזה שעור עם המלך. בקטורא חדא [בקשר אחד] דלא יופסק ח"ו מאד. כרגע כבר גלה לנו המלך זה בצורה של דביקות, אשר שפלה היא בעיני השפלים, וערכה תמיד לפי מדת הרצון, של נקודת הלב, דהיינו, התפלה, האמונה והבטחון, שהוא תמיד לא יחסר המזג כנ"ל, אפילו ברגע קטן מכ"ד שעות המעת לעת.

אבל השפלים, מתוך נקודת לבבם, אינם משתוקקים לדביקות במלך עצמו, בגופא דמלכא [בגוף המלך], אלא במתנותיו המרובות ובשמעם דבר המלך, שמחלק מקנה וחיל בתענוגים נפלאים. אשר יזרמו הניצוצות מתוך עומק לב אל מתנותיו העצומות. אשר על כן, מוצאים טורח בדביקותו ית', דמה ח"ו יהיה מזה, וכדומה מהצורות של מה בכך, אלא תפוחי הזהב... ועל כן, כל מבין יצחק אל העובדים האלו שלבם חסר, ואומרים לכל שסכלים המה, כי מספרים שיש להם מניעות וד"ל.

אבל "ברית אבות לא תמה", "והבא לטהר מסייעין אותו", ותכף בבוקר, בקומו משנתו יקדש הרגע הראשון בדביקותו ית', וישפוך לבו להשי"ת, שישמרהו כל הכ"ד שעות שבמעל"ע, שלא יעבור במוחו דבר בטל, ולא ידומה לו זאת לנמנע, או למעלה מן הטבע, כי תמונת הטבע העושה המחיצה של ברזל וכו'. וראוי לאדם לבטל מחיצות הטבע המוחשות לו. אלא מתחילה יאמין שאין מחיצות הטבע מפסיק אליו ית' ח"ו, ואחר כך יתפלל בכל לבו, אפילו על דבר שהוא למעלה מרצון טבעו.

והבן את זה תמיד, גם כן בכל שעה שיהיו עוברים ושבים עליו צורות שאינם של קדושה, ויופסק כרגע, תכף בזוכרו, יראה לשפוך לבבו, שמכאן ולהלאה, יציל אותו השי"ת מהפסק מדבקותו, בכל יכולתו, ולאט לאט יתרצה לבו לה', ויחשוק להדבק בו באמת. וחפץ ה' בידו יצליח.

יהודה ליב"

שאלה: "במקום שאדם חושב שם הוא". האם זה חוק שנכון לכולם או רק למי שהגיע לדרגת מקובל?

בדרך כלל ודאי שזה לאנשים שהולכים בדרך ומרגישים איפה הם נמצאים.

תלמיד: למדנו שאני לא אחראי על המחשבות שלי, הן מגיעות, אני אחראי אולי על היחס שלי אליהן. זה חוק נוקשה. אז מה אני עושה? כי אני נזרק עם איזו מחשבה.

אם אתה נזרק לאיזה צד ולא יכול ליישר את הנקודה שאתה נמצא בה שתהיה מכוונת לבורא, לדבקות בו, להתקדמות אליו יחד עם החברים, כמו שצריך להיות, אז עליך רק להתפלל.

שאלה: אתמול בעשירייה עשינו הכנה לשיעור ויצאנו עם שאלה מהסדנה, לא היה לנו ברור מה זה להכניס את הבורא בינינו. מה זה להכניס את הבורא בינינו בעשירייה?

שלכל אחד ואחד ולכולם יחד יהיה ברור שאנחנו מכווַנים אליו. כל אחד שיבדוק את עצמו וכך נשייך את עצמנו אליו.

שאלה: הוא כותב על שלושה דברים, אמונה, ביטחון ותפילה. אמונה זה ברור, צריך להגיע לאור האמונה שמגיע מלמעלה בשלימות, "ברוך מתדבק בברוך". מה זה הביטחון שמקדים לתפילה?

במה שהוא נמצא עכשיו, במצב שהוא נמצא, הוא גם נמצא ברצון הבורא.

תלמיד: הביטחון הוא שהוא נמצא ברצון הבורא, כלומר הוא מרגיש את רצון הבורא.

לא.

תלמיד: אז מה בדיוק?

הוא מבין, יודע ומקווה שהוא נמצא ברצון של הבורא.

תלמיד: וזה נותן לו את הביטחון להמשיך הלאה לתפילה.

כן.

שאלה: מה ההבדל בין ההשתוקקות האישית אל הבורא להשתוקקות שלנו יחד אל הבורא?

ההשתוקקות שלנו יחד לבורא היא מידה שלימה. אני רוצה לסמוך על זה שאני יחד עם חבריי נמצא בהשתוקקות לבורא, בפנייה אליו, בהליכה אליו, בהתקרבות אליו, וכך אנחנו משתדלים להתקדם.

תלמיד: באיזה כלי אנחנו מרגישים את ההשתוקקות המשותפת?

בקשר בינינו.

תלמיד: הוא כותב, שאם אדם אומר שיש מניעות, אז הוא סתם סָכָל, הוא פשוט לא רואה את המציאות.

כן.

תלמיד: את זה הוא יכול להגיד על עצמו. האם הוא יכול להגיד אותו דבר על מניעות שיש לחברים?

למה לא? ודאי שהוא נמצא במקומם והוא מרגיש בפועל אותן המניעות שיש להם, אבל מעצמו הוא יכול גם להגיד עליהם שכך הם מרגישים, ולמרות זאת הם צריכים כך להתקדם.

תלמיד: האם זה לא מוריד את היחס לחברים?

זה ברור שהוא לא יכול לחשוב על החברים שהם נמצאים כבר במצב המתוקן, אבל זה שהוא מסתכל על החברים שהם נמצאים במאמצים כמוהו, מזה הוא מתחזק.

תלמיד: אתה רואה חבר שנמצא במצב גשמי שממש גורם לו לקריסה, נראה שהוא מתקשה. איך מצדיקים מצב כזה ביחס לבורא, לא ביחס לחבר?

הבורא נותן לכל אחד ולכולם יחד דברים הכרחיים שהם צריכים להתכלל מהם, לעלות מעליהם, וכך להתקדם.

תלמיד: אם אדם רואה על עצמו שהוא לא מצדיק את הבורא, אז ביחס אליו ברור שזה לא נכון.

כן.

תלמיד: אבל איך אפשר להצדיק יחס לחבר שנראה שהחבר לא יכול לעמוד בזה?

אדם יכול להגיד שהוא לא רואה נכון, "עיניים להם ולא יראו". וזה ניתן לו רק כדי שהוא יוכל להצדיק את הבורא ולהתפלל עבור החבר, זאת אומרת לעשות כאן כל מיני תיקונים, אבל תיקונים אישיים.

תלמיד: נראה שהחבר עושה את כל המאמצים, ועם זאת יש משהו שהוא גדול ממנו, משהו שבכל זאת מנתק אותו. מה אפשר לעשות עם זה?

להתייחס לחבר, לחברים, למעלה מהדעת, ולראות אותם כך שהם בעצמם נמצאים מתוקנים, שכבר תיקנו את עצמם.

תלמיד: ומה היחס לבורא דרך זה?

גם כן.

תלמיד: שזה דבר נכון מה שקורה.

כן. לעצמו הוא יכול להגיד שאין מה לעשות, ורק הוא עדיין לא מתוקן, אחרת היה רואה את כולם במצב המושלם.

שאלה: בעל הסולם כותב "בחוסר הבטחון יתחייב בטרחא, וכל טרחא הוא מס"א". אנחנו מדברים על להשקיע מאמצים, אז למה בעל הסולם כותב שהמאמצים הולכים לסטרא אחרא?

אם אדם רואה לפניו מכשול ושהוא צריך להתגבר עליו במקום לפנות לבורא ושהבורא יטפל בזה, אז הוא נמצא בשליטת הסטרא אחרא.

שאלה: איך אפשר להגביר את הרצון לדבקות בבורא?

רק על ידי הסביבה. אני מסתכל על החברים ואני רואה עד כמה הם מתקדמים, רוצים ורצים לזה, אז מתוך זה אני מתחזק. רק על ידי הסביבה.

שאלה: בעל הסולם כותב כמה פעמים על האמונה והביטחון. מה זו אמונה ומה זה ביטחון בעבודה?

אמונה זו אמונה בכוח העליון, שהוא מסדר לנו כל צעד ושעל בדרך, ובלעדיו ודאי שאנחנו לא מסוגלים להבין, לעשות משהו, להכין את עצמנו. והביטחון בו, שאם אני מחזיק בו ואין לי במה יותר להחזיק, זה מספיק לי לגמרי, ואז אני תולה רק בבורא את התקווה שלי לתיקון.

תלמידה: איך בעשירייה אנחנו בונות את הביטחון?

בזה שמדברים על מה שכתוב לנו באגרת. וככל שאנחנו מתחברים בינינו כדי לגלות את הקשר שלנו עם הבורא, "מאהבת הבריות לאהבת ה'", כך אנחנו בונים את הקשר וכך אנחנו משתדלים.

שאלה: בעל הסולם כותב פה, "ובעבור זה, הוכן לנו בזכות אבותינו הקדושים, האמונה והבטחון שלמעלה מן הדעת, שהאדם משתמש בהם, ברגעים הקשים, בלי טורח ובלי לאות.". איך בלי טורח ובלי לאות משתמשים באמונה מעל הדעת?

כי להגיע לאמונה למעלה מהדעת, זה מספיק לאדם רק להתפלל.

תלמיד: מה זאת אומרת, אני מתפלל, מקבל את כוח האמונה, וזה קל לי?

כן. אומרים שזה קל.

תלמיד: אולי רק אחרי שאני נמצא באמונה מעל הדעת, בדיעבד אולי זה יכול להיראות קל, לא?

לא, קודם כל זה הדבר היחידי שאתה יכול לעשות, ובנוסף, רק על ידי אמונה למעלה מהדעת אדם מגלה דבקות בבורא.

תלמיד: בעמ' 707 פסקה השנייה כתוב, "ואם שלוש אלה לא יעשה לה", אלא "ויצאה" לרשות הרבים, תחת שעבוד הבריות, "חנם אין כסף",". מה זה אומר?

שאם הוא לא שומר על משהו, הוא יוצא תחת השפעת הסביבה הרחבה, והיא מבלבלת אותו מלהיות מכוון למטרת הבריאה.

תלמיד: ומה זה ""חנם אין כסף" לאדון זה, כי לא יתנו לו כלום, בעד טרחתו, בעמל של דברים בטלים."

שכל הטרחה שהוא עשה קודם נעלמת.

תלמיד: "ומה יבקש מאתם כזה שנברא על ידי הנעבד, משתחוה למעשה ידיו?", מה זאת אומרת?

לאיזה חיסרון הוא מגיע.

תלמיד: "על כן, כל האומר שיש לו מניעות מן השמים, אני אומר עליו, ששקר העיד בקונו." מה זה אומר "לקונו?

שכל אחד שאומר שזה מלמעלה, נותנים לו קושיות. ולא שהקושיות האלה הן העזרה מהבורא, שילך על זה, יתגבר, יבקש על זה תיקונים, וכך יתקדם לבורא. ואם הוא לא יסתכל עליהם כך, הוא נמצא ממש בצורה הפוכה לבורא.

תלמיד: בהמשך הוא מסביר "אלא בזדון לבו עושה את עצמו מונע באשר שאין לו הרצון האמיתי, להיות דבוק בהשי"ת, מחמת קשריו החזקים עם "הכתרין דמסאבותא [כתרים דטומאה]"" מה זה כתרים דטומאה?

כל מיני כוונות של היצר הרע, שהוא קשור אליהן.

תלמיד: זאת אומרת שלא רוצים להיפרד מהרצון לקבל.

כן.

שאלה: מה זה למצוא תחבולות בשביל לא להתנתק מהבורא? הוא אומר שיש לנו, אנחנו מקבלים כוח אמונה, כוח תפילה, ועל ידם אנחנו יכולים למצוא תחבולות בשביל לא להתנתק מהבורא. מה התחבולות האלה?

כמו טיפים, אני לא יודע איך קוראים לזה בעברית נכונה. שכל אחד ואחד כותב משהו לעצמו, קורא משהו, עושה משהו, מחזק את עצמו עם כמה חברים, וזה בסופו של דבר עוזר לו. כאלה תומכים שעל ידם הוא לא סוטה מהדרך.

תלמיד: הוא אומר בהמשך שכל בקשה, כל תפילה בעצם בסופו של דבר "מותאמים לאדם דוקא במקומות הצרים הדחוקים". מה זה אומר שמותאמים דווקא במקומות הדחוקים?

ושם איפה שהאדם מרגיש צער, שהוא לא בטוח, לא יכול, לא מסוגל, שם זה עוזר לו.

תלמיד: המקומות הדחוקים האלה זה כמו שקודם החברים שאלו, שיש רגעים קשים בדרך. מה זה רגע קשה בדרך? מה זה רגעים קשים?

זה לפי איך שכל אחד שופט, אבל רגעים קשים אלה המקומות שהאדם לא יכול להיות קשור ישר לבורא, כי הם מושכים את האדם מדרך הישר, דוחפים אותו מדרך הישר. ואז הוא מתבלבל, ומתקשה.

תלמיד: כשאתה אומר שדוחפים אותו מדרך הישר זה כמו שדיברנו אתמול ועכשיו על הסטיות האלה מהדרך?

נגיד.

תלמיד: האם רגעים קשים הם כמו שדיברנו קודם, כשאני רואה את החברים לא בצורה נכונה, כי אין לי אפשרות כרגע לראות את החבר באמונה שבאמת הוא עושה את כל מה שצריך ועושה את המאמצים, בקיצור, אני רואה אותו בעין לא טובה. זה נקרא רגע קשה בדרך?

כן.

תלמיד: האם בזה אני עושה חוסר נחת רוח לבורא, כשאני כביכול רואה כך את החברים?

כי זה ניתן לך כדי שאתה תתחזק, ותצדיק את החבר. ודווקא על ידי חיבור עימו תתקרב לברוא.

תלמיד: אז האם בנקודות האלה נכון לבקש את כוח האהבה באותו רגע, כי זה מראה לי כמה אני פחות אוהב את החברים? אפשר להגיד שכוח האהבה, זה כוח שאני מבקש מהבורא ברגעים האלה, וזה יכול לתת לי לראות את החבר בצורה יותר טובה, ויותר גבוהה?

כן.

שאלה: דברנו איך מקבלים כוחות מהחברים. ושאז מגיע שלב בהתפתחות, שמעתי כך מהבירורים, לפחות מאחד מהחברים, שמגיע מצב שבו במקום לקבל כוחות מהחברים, הוא מתחיל לראות אותם בעין לא יפה, וזה מתחיל להחליש אותו.

בעצם אנחנו אמורים לקבל כוחות מהחברים, התרוממות וכן הלאה, אבל עכשיו האדם נמצא במצב שהוא גם אם הוא יודע, כמו שרב"ש מלמד אותנו שצריך ללכת ולבדוק את האהבה, שהוא פוגם באהבה. אבל הוא צריך כוחות כדי לחזק את האהבה. ואם זה חוזר על עצמו, ומתפתח, וממשיך ככה לאורך תקופה ארוכה אז הוא נחלש מבחינת היכולת שלו לבקש אהבה כל הזמן.

איך יוצאים ממצב כזה, איך מתפתחים, איך מתקדמים מתוך המצב הזה שהבורא נותן לנו, שהאדם עדיין רואה בצורה לא יפה את החברים, ולכן הוא לא יכול לקבל מהם כוחות?

שוב פעם בבקשה.

תלמיד: אמרנו שאדם מגיע בהתפתחות בעשירייה שהוא לא רואה את החברים בעין יפה. אבל מצד שני כדי להתגבר על זה הוא צריך לקבל כוחות מהחברים.

או מהבורא.

תלמיד: אז הוא משתדל, נניח שהוא מבין שהוא צריך לבקש כוחות מהבורא, כוחות בהתפתחות, בהתגברות באהבה. אבל אם המצב הזה נמשך אצלו ימים, שבועות, וחודשים, הוא כבר לא יכול לבקש את זה יותר, הוא צריך כוחות מהחברים. אבל בגלל שהוא לא נמצא בקשר טוב עם החברים, הוא לא מסוגל לקבל מהם כוחות. הרי את הכוחות האלה מקבלים דרך החברים, והוא לא רואה אותם בעין יפה, והוא לא יודע איך לצאת מזה עכשיו.

כן.

תלמיד: אז איך יוצאים מהשלב הזה בעבודה בעשירייה? מה העצה בשביל אדם לצאת מזה?

הוא עובר משבר פנימי כשרואה שאין לו שום אפשרות אחרת, אלא להפוך את היחס שלו לחברים, לראות אותם כאהובים, כמחוברים אליו, כפועלים כולנו יחד.

תלמיד: ואת המשבר הזה הוא עובר בינו לבין הבורא, לא דרך החברים.

כן. אני לא חושב שזה נראה לו כל כך כמשבר, הוא רואה שזה קורה ויקרה עוד ועוד.

תלמיד: זה נראה מבחינתו שאין לזה סוף, לא רואים את הקצה של זה.

כן.

תלמיד: אז מה העצה לאדם במצב הזה, הוא מבין את היוצרות ולא יודע איך לקבל כוחות לאהבה?

תפילה. מה יש כאן לעשות? תפילה. זהו. בתפילה הוא צריך לכלול את מצבו, את היחס שלו עם הבורא, את היחס שלו עם החברים וככה זה.

תלמיד: אבל אנחנו כבר מרגישים ומבינים, שהתפילה הזו היא בגלל שהוא לא מחובר עם החברים, אז התפילה הזאת לא נותנת לו מספיק כוחות. המצב עצמו מנתק אותו מהחברים והתפילה שהוא עושה בעצמו היא גם לא עוזרת לו.

אם זה כך, אז אין לו שום עצה חוץ מלבכות. שיבכה.

תלמיד: כן, זה כן משפיע על החברים סביבו.

כן

תלמיד: זה אולי באמת יזיז משהו.

כן.

שאלה: בעל הסולם ממש מעורר אותנו באיגרת הזו שהיא ממש מדהימה. בקשר לתפילה יש פה בעיה. הוא כותב, "שאין לו הרצון האמיתי, להיות דבוק בהשי"ת". זאת אומרת, מי שאומר שיש לו מניעות מן השמים, אני אומר עליו, ששקר זה, כי אין לו רצון אמיתי, להיות דבוק בהשי"ת, והוא אינו רוצה מתוך פנימיות הלב להיפרד מהרצון לקבל וכולי. אז יש פה איזשהו מבוי סתום, כי מצד אחד אני אמור לבקש משהו שאני לא באמת רוצה, כי כך רצונו יתברך, והוא כתב בהמשך, שזה רצון שלו של קישוטים כאלה, ומי שלא מאפשר לי לרצות את זה זה הבורא.

כן, ודאי שעל כל דבר אתה יכול להגיד, זה הבורא.

תלמיד: כן אבל אנחנו אמורים לפתח רצון מצד עצמנו למשהו שאנחנו לא מסוגלים לרצות.

כן.

תלמיד: וזה רק בידיו אם יהיה לנו הרצון הזה או לא.

כן.

תלמיד: אז יוצא שאם הבורא רוצה שזה יקרה, זה יקרה. ואם הוא לא רוצה שזה יקרה, זה לא יקרה.

אם אנחנו מדברים ככה, אז נלך הביתה וזהו.

תלמיד: אוקיי. אז אני צריך בכל זאת כל הזמן להיות בתפילה הזו ולפתח את ההשתוקקות הזו?

כן.

תלמיד: איך לאורך הזמן אנחנו ביחד כעשירייה מפתחים אמונה בתפילה שלנו?

כשאתה שומע מכל החברים שלך שהם מאמינים בכוח התפילה, ושהם באים בכל הזדמנות להתכלל עם החברים ולעלות לבורא את התפילה, מהודיה ועד בקשות ודמעות והכול, אז כשאתה רואה שכך הם חושבים ביניהם, אז גם אתה נכלל בזה.

תלמיד: כן. המצב הזה שצריך להגיע לתפילה עד כדי בכי והשתוקקות בוערת, אני רואה על עצמי. אפילו אתמול קראנו את האיגרת הזו, והיום איך שקמתי בבוקר ביקשתי את העצה של בעל הסולם, איך שקם משנתו לבקש להיות דבוק בבורא וכולי, וכבר בדרך לכאן הרגשתי איך טרדות החיים תופסות אותי ומושכות אותי.

בסדר.

תלמיד: אז אתה אומר, התפילה הזאת הבקשה הזאת כמה פעמים עשינו אותה הגענו אליה והזמן מטשטש, אתה כאילו אומר, אוקיי, זה המצב, אני מבקש ואני ממשיך ואני זורם, ואני מגיע לשיעור ומחר גם אני אבקש את זה.

זה שאנחנו מקבלים את הדברים האלה כמשהו שזורם ומגיע אלינו ומבלבל אותנו מושך אותנו, זה אולי כך נראה לנו, אבל זה לא נכון. הבורא מסתכל על כל רגע בצורה חמורה.

שאלה: איך ברגע שאדם לא יודע לעשות את הצעד הבא, הוא פונה דווקא לבורא ולא מנסה בכוחות עצמו?

שינסה בכוחות עצמו.

תלמיד: למה?

כי בזה הוא בוחר שהוא בעצמו יותר חכם וחזק מהבורא.

תלמיד: ואז הוא סכל, מה יש בזה?

כן, ואז הוא עובר דרך המערכת שמלמדת אותו מי כאן בעל הבית ומגיע לבקשה לבורא בצורה נכונה.

תלמיד: אז צריך לעשות סיבוב כזה?

לא צריך. אם עושה כך.

תלמיד: אז השאלה שלי, איך אפילו בחיים הפרטיים בחברה, במפעל, בהפצה, כשאדם נמצא בצומת ולא יודע מה לעשות בצעד הבא, לא ברור לו כלום ולא שומע גם מהחברים כיוון ועצה. איך לפנות לבורא ברגע הזה, שהוא יכוון ולא להתחיל לפעול מכוחות עצמו ולהיכנס לעוד תקופה ארוכה של בלבול?

רק ללכת בדבקות עם החברים. להתקשר לחברה.

שאלה: כשבאה הפרעה אני מבין שזה מאפשר לנו להיות בקשר עם הכוח העליון. למה בכל זאת בגשמיות אדם צריך בקפדנות לעשות הכול כאילו שאין בורא. מה זה נותן? אוקיי יצרתי קשר אני מבין שזה ממנו, אבל למה בגשמיות צריך בכל זאת לטפל בכל דבר, למה זה לא מספיק רק קשר?

כי אנחנו נמצאים בעולם הגשמי אתה חייב לעשות את כל הפעולות כאילו שאין כוח עליון.

תלמיד: כן, ברור, לכן אני שואל מה הסיבה לזה, למה הבורא רוצה את זה, למה זה לא מספיק לו, הרי בשביל מה ההפרעה, כי הוא רוצה שאני אשים אליו לב.

כן.

תלמיד: עשיתי את זה. למה בכל זאת בגשמיות צריך בקפדנות על כל פרט להמשיך לטפל כאילו שאין שום קשר?

כי זה משנה את האדם. זה מטפל באדם, זה דרך הערכות גשמיות פועל על המערכות הרוחניות שלו, ככה זה עובד. האדם כולו נמצא כלול משתי המערכות האלה.

תלמיד: יש מצב שמספיק רק הקשר הרוחני בלי משהו לעשות בגשמיות?

יש.

תלמיד: זאת אומרת מספיק גם את זה?

כן. אבל בסופו של דבר אנחנו צריכים לעשות גם את זה וגם את זה.

תלמיד: על ידי פעולות גשמיות אני גם יוצר קשר איתו, לא מזלזל?

כן.

שאלה: אדם מבין את הטעות שלו שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת מהביקורת שלו על החברים ועוד פעם הבורא מחזיר אותו לאותה הביקורת. למרות שהוא מתפלל הולך למעלה מהדעת יש כיוון הוא הכול יודע. ועוד פעם מחזיר אותו. אז מה לעשות עם אותה ביקורת שהוא חוזר על כך עוד פעם, באיזה קו הוא יוצא?

בסופו של דבר הוא עושה ביקורת על ביקורת.

תלמיד: אבל איך בכל זאת זו ביקורת על ביקורת וזה אין סוף פרטים על זה?

לא. יש סוף. אין מה לעשות עם זה.

שאלה: חבר שהוא כבר בדרך לשיעור הוא עשה הכנה וכבר בדרך לשיעור מתחילים להטריד אותו טרדות החיים. בעל הסולם כותב כך "כל האומר שיש לו מניעות מן השמים, אני אומר עליו, ששקר העיד בקונו. אלא בזדון לבו עושה את עצמו מונע באשר שאין לו הרצון האמיתי, להיות דבוק בהשי"ת, מחמת קשריו החזקים עם "הכתרין דמסאבותא [כתרים דטומאה]", שאינו רוצה מתוך פנימיות הלב להפרד מהם לנצחיות." אתמול אחד החברים אמר שקשה לו לקרוא עם החברים את המאמר. וזה המצב. הבורא שם אותנו במצב כזה שיש לנו קשרים חזקים עם הרצון לקבל שאנחנו לא יכולים להשתחרר ממנו וזאת האמת זה המצב, אנחנו מרגישים אותו.

כן.

תלמיד: ופה בעל הסולם כותב ש"כל האומר שיש לו מניעות מן השמים, אני אומר עליו, ששקר העיד בקונו". אבל זה לא שקר, זו המציאות שלנו. איך אנחנו עוזרים אחד לשני לא ליפול לרשות הרבים הזו? עכשיו אנחנו פה במין השפעה כזו מאוד חזקה שלך, של בעל הסולם, של החברים, מחשבות מסודרות כלפי התיקון, הכול כאילו עובד, המערכת עובדת. אבל כשזה מתפוגג ואנחנו יוצאים לרשות הרבים, כאילו אין לנו סיכוי במלחמה הזו. כך אנחנו מרגישים.

כן.

תלמיד: אז איך אנחנו עוזרים אחד לשני דווקא לא להיכנס לרשות הרבים, אלא להישאר ברשות עצמנו? מה יש לנו לעשות פה, במלחמה הזאת?

להראות דוגמאות כולנו לכל אחד איך צריכים להתגבר.

תלמיד: אני רוצה להראות לחברים היום איך נראית דוגמא כזו? מה לעשות?

להראות להם שאתה מחובר, שאתה עוזר, שאתה רוצה להתקרב, שאתה מגיע לשיעור, כל מיני דברים חיוביים שאנחנו יכולים להראות לחברים.

תלמיד: אז למה זה לא פועל אלינו? למה חבר אומר שהוא כבר בדרך לשיעור, אחרי שהוא עשה הכנה, אני מבין אותו, אני גם מזדהה עם זה, אני נופל לרשות הרבים. הוא הלך, הוא נתן דוגמה לחברים, הם קראו את המאמר, ועדיין אנחנו נופלים לרשות הרבים. אני אומר את זה כי זה בדיוק עלה אצלנו בעשירייה, בדיוק אותה נקודה מה שהוא העלה, אתמול כשקראנו את זה.

כנראה שאתם לא בונים את האווירה הזאת הכללית, שאתם בחיבור יחד נותנים לכל אחד ואחד משענת להגיע לדבקות בבורא.

תלמיד: אתה אומר שלבנות את זה על ידי דברים שאנחנו עושים, מגיעים לשיעור, מגיעים למפגשים?

כן.

תלמיד: אז כאילו משהו מתפספס פה ולא יודעים להצביע איפה זה, מה הפספוס?

אם אתם עושים הכול בגשמיות, אז חייבים לראות כאן רק כוונה, איפה הכוונות שלכם. שיכול להיות שאתם מפספסים את זה בחיבור הגשמי.

שאלה: במאמר הוא אומר שאמונה, בטחון ותפילה אלה אמצעים שאדם צריך להשתמש בהם כדי להגיע לדבקות, אבל הוא אומר שיש שני סוגים של דביקות, יש מישהו שדבק במלך גופו, ויש מי שדבק במתנותיו המרובות. זה גם סוג של דבקות, הוא מצפה לקבל הרבה, אולי זה להשפיע בעל מנת לקבל, או משהו כזה. יש לו סיבה לתת יגיעה, כי הוא מצפה לשכר גדול. והוא לא אומר שהאנשים האלה סכלים וכולי. ויש מי שמצפה להידבק במלך עצמו.

איך לבקש בכל ליבו להתקיים בהשפעה, בלי שיהיה לו בשכל איזו הצדקה למה זה טוב, כדאי, משתלם וכולי. למה זו עסקה טובה?

אני לא יודע, שיבקש לראות את זה כך.

שאלה: מה זה אומר שברית אבות לא תמה? אני יודע אם אדם מחליט משהו, הוא עושה הסכם עם מישהו, אז הוא לא בא לבחון את עצמו כל פעם מחדש, הוא אומר אין לי ברירה, אני מקיים את זה מטעם כך שחתמתי חוזה. אני סגור, אין לי בירורים, אין לי שאלות. זה נותן כוח להתגבר על נפילות. יש איזה מין חוזה של אדם בורא? מה קורה איתו?

שזה גם עובר לצאצאים של האדם, לפעולות הבאות אחרי זה.

תלמיד: איך הברית הזאת עוזרת לאדם להתגבר על טלטולים? איך זה עוזר לו להתגבר על הברית הזאת?

קודם כל בזה שהוא מזהה את זה, הוא מזהה את ההפרעות האלה.

תלמיד: בשתיים בלילה אין לי הרבה שכל, יש לי שעון, יש לי איזה אוטומט שבלי שכל ובלי רגש, אני פשוט בא, שם את עצמי על הכיסא, כבר 20 שנה. אני אומר זה יתברר במהלך השיעור, אבל זה כאילו מטעם איזה ברית שאדם עשה עם עצמו, עם הבורא, עם המקום.

כן.

תלמיד: כאילו מצד אחד הדרך שולחת אותך כאילו כן לשאול את עצמך למה ובדיוק מה אתה רוצה, ומה אתה צריך לבקש, ומה יש לך בלב ומה אין לך בלב, מצד שני זה מאוד מסוכן לעשות את הבירורים האלה.

כל אחד כמה שהוא יכול.

שאלה: הוא פותח את האגרת בעצה. הוא כותב לו "אמנם שמור רגליך מלקבל טלטולא דגברא [טלטול של גבר] טרם הזמן.", מה זו העצה הזאת?

שאתה צריך להגיע לחסרונות הנכונים, ולפי זה להתקדם.

תלמיד: מה זה טלטול של גבר?

טלטול של גבר, זאת אומרת חיפוש בכוח ההתגברות.

תלמיד: חיפוש בכוח התגברות שאדם מעצמו עושה?

שאדם צריך למצוא כוח ההתגברות.

תלמיד: כאילו ממה להיזהר? אומר, שמור רגלך, טרם זמן, יש זמן לעשות את זה, יש זמן לא לעשות את זה? העצה הזאת לא ברורה.

אז הוא ממשיך, כי במקום שאדם חושב, שם הוא. ועל כן בזמן שאדם בטוח שלא יחסר לו כלום, יחסר לו כל טוב, אפשר לו לשים עמלו בדברי תורה. זאת אומרת שהוא צריך להגיע למצב שלא חסר לו כלום חוץ מכיוון לבורא, הליכה לזה וכך להתקדם.

תלמיד: יש פה עניין כאילו צריך לשמור את הרגליים שלו, לא ללכת לכל מיני מקומות ששם הוא יכול לקבל את הטלטול של גבר הזה.

כן.

תלמיד: "ואם אמנם מרגיש הוא לכתת רגליו במדינת הים, על כל פנים, לא יחשוב בדברים אלו כלום, אלא במהירות גדולה כמו שכפאו שד, ויחזור לקביעותיה". אז מה זה הסיפור הזה להיכנס לגשמיות?

כן, להתחיל לעשות סיבובים בעולם הגשמי, ששם הוא לא יכול לקשור את זה עם הבורא ולבקש ממנו תיקונים.

תלמיד: למה אם הוא נופל עכשיו ומתעסק בגשמיות, אז הוא מפזר נצוציו בזמנים ומקומות אשר עודם אינם מאוחדים כראוי?

כן, כי יכול להיות שהבורא נותן לו בכל רגע אפשרות לתיקונים, לקדושה, והוא לא מרגיש את זה.

תלמיד: מה זה "מפזר נצוציו"? הוא מבזבז פה משהו?

כן.

תלמיד: איך זה עובד?

הוא לא מסתכל על ההזדמנויות שהבורא שולח לו בכל רגע.

תלמיד: זה קשור גם למה שבעל הסולם אומר בהמשך, שהסכל ההולך, תחת מבול של המניעות הזורם עליו, מלפניו ומאחריו, ואומר שאין לו חסרון הפסק בדבקות, הוא ממש קלקול ואון בעדו.

כן.

תלמיד: אבל מצד שני הוא אומר, המקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, אינו מוצא טורח בעבודת השי"ת, והוא יכול להיות דבוק בבורא ביום, בלילה, באור, בחושך, ולא יעצרנו הגשם, הגשמיות וכל הדברים האלה.

כן.

תלמיד: איך לעשות את ההבחנה? כי האדם צריך להיות דבוק כל הזמן בימין, בשלמות, להגיד שכל המניעות מהבורא ואני מדביק ומשייך את כל ההפרעות אליו. מצד אחד, אם אני עושה כך זה נכון, מצד אחר אם אני עושה כך זה לא נכון, כי אני אומר שאין לי חסרון הפסק הדבקות. איך לייצב כל הזמן את השלמות בצד ימין, למעלה מהדעת, לייחד את כל ההפרעות והמניעות אליו, אבל לא להגיד, אני מייחד את הכול אל הבורא ובעצם אין לי חיסרון?

לאט לאט, זה יתבהר, יתברר.

שאלה: בעל הסולם אומר כאן שאין מניעות לאדם, ובמקום אחר הוא אומר שככל שאדם עולה בהר יש יותר שומרים שכל הייעוד שלהם הוא ליצור מניעות לאדם כדי שלא יוכל להמשיך בדרך. במאמר אחר הוא אומר "חימה שפוכה עליו", ככל שאדם הולך בדרך, ככל שהרצון שלו יותר גדול, כך באות אליו מרכבות יותר גדולות.

כשאדם עומד מול הבורא, כשאדם רוצה להידבק בבורא, ופתאום הבורא שואג עליו, זה כמו אמא ששואגת על הילד הקטן שלה, ומהילד נלקחו כל העוגנים, כל התירוצים, כל החכמה, והוא עומד שם כאילו אין לו כלום, כי זו האמא שלו ששואגת עליו, ואין לו מקום אחר לפנות אליו.

מה אני עושה במצב כזה? כי אני חייב לפנות רק אל הבורא כל הזמן ולא להתייאש מזה, ואם לקחו ממני את כל העוגנים ואני עומד עכשיו כמו ילד קטן מבוהל שאימא שלו צועקת עליו, מה אני אמור ללמוד שם, עבור מה מה אני מבקש, עבור מה אני מתפלל?

דבקות.

תלמיד: כן, אבל זה שאני רוצה להידבק בו שואג עלי, אז מה אני אמור ללמוד מהחימה השפוכה הזאת? מה זה אמור ללמד אותי?

שאתה נמצא במצב לא טוב, שאתה צריך להשתדל להשתנות. איך? הבורא יודע, תבקש.

תלמיד: לבקש שישנה אותי?

לא יודע, תבקש.

שאלה: מה לבקש?

תבקש שינוי, שבך יהיה שינוי.

שאלה: מה זה נקרא מי שדוחה רגע שנוכח פניו, כי מוקשה הוא, מגלה כסילותו לכל האומות, לא כדאים בעדו?

שהבורא מכין לו את כל התנאים לבקשה נכונה, לפעולה נכונה, והוא לא עושה את זה.

תלמיד: יש פה הבדל כנראה. בסוף המאמר הוא אומר שברגע שהאדם מזהה שהוא מנותק ואין לו כוח, הוא צריך לשפוך את הלב ולבקש מהבורא שיעזור לו.

כן.

תלמיד: פה הוא אומר שהוא מבין שפספס, מבין שלא מקבל, ובכל זאת הוא מוקשה ודוחה. מה המצב המיוחד הזה שאדם כן תפס שהוא מנותק אבל בכל זאת לא פונה?

הוא לא רואה שום אפשרות אחרת, חוץ מלדחוף מעצמו את ההזדמנות שיש לו, הוא לא רואה בזה הזדמנות נכונה, טובה.

תלמיד: האם יש פתרון למצב הזה? כי אם הייתי מזהה שאני מוקשה, יכולתי לבקש עזרה, אבל פה הוא כאילו אומר, אתה מוקשה ואתה אפילו לא פונה.

יכול להיות שאין מספיק קשר עם הסביבה שהיא תחזיק אותו ותהיה כנגד זה.

שאלה: יש פה שאלה שלכולם מעלים, איך יוצאים מהמצב הזה. הפתרון נמצא במאמר הבא שאנחנו אמורים לקרוא, "ג' קווים" של רב"ש, רשום שם בדיוק איך לצאת ממצב הזה.

נעבור למאמר הבא, "ג' קווים - א'".

(סוף השיעור)