שיעור בוקר 18.06.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

כתבי רב"ש ג'. עמ' 1635. מאמר 68. "סדר העבודה"

מה שאנחנו צריכים לעשות היום זה להמשיך בדרך. יש לנו את מאמר "החרות", "סדר העבודה", ו"תלמוד עשר הספירות", כל אותם השלבים שבהם אנחנו כבר התקדמנו וצריכים להמשיך להתקדם. לכן נראה מה קורה לפנינו.

קריין: אנחנו מתחילים מהמאמר "סדר העבודה".

סדר העבודה

"מתחילה מוטל על האדם להאמין למעלה מהדעת, שהבורא רצה להטיב לנבראיו, לכן ברא נבראיו, והטביע בהם את הרצון וההשתוקקות לקבל הנאה". זה מה שאנחנו מרגישים, תוצאה מרצון הבורא לתת לנברא תענוג, לכן ברא בנברא רצון לקבל תענוג, שזה כל הטבע שלנו. "וזה מסיבה כי רק זהו הכלי לקבל הנאה, כי אין האדם נהנה, אלא ממה שמשתוקק". קודם צריכה להיות השתוקקות, ההשתוקקות צריכה להגיע לאיזו מידה, עוצמה, צורה, ואז כשהצורה הזאת מתמלאת האדם מרגיש הנאה. "ולדבר שאין בו השתוקקות, הוא יכול לקבל" הנאה "אבל אין הוא יכול להנות, מסיבת הכלי דלהנות נקרא חמדה, השתוקקות וכדומה". אדם צריך לדעת בדיוק למה הוא נמשך, שזה נמצא לפניו, להרגיש שהוא יכול להגיע לזה אבל עוד לא הגיע, ובמידה שמאוד משתוקק לזה, אז נבנה בו כלי הנאה.

"אבל זה צריך להיות למעלה מהדעת, כי כשהוא מסתכל תוך הדעת, אין הוא מוצא את השגחתו יתברך על העולם בבחינת טוב ומטיב, אלא להיפך". הוא רואה שהעולם מלא ייסורים. "לכן אומרים, שצריך להאמין למעלה מהדעת, שכך הוא". שבאמת הבורא הכין את העולם מלא כל טוב, אבל אנחנו רואים את זה בעיניים שלנו, בעיניים שרוצות רק לקבל, לכן זו בעיה. כי אם היינו מסתכלים על כל העולם בצורה נכונה, ולא "כל הפוסל במומו פוסל" - אנחנו מסתכלים ברצון לקבל שלנו ולכן רואים את העולם כולו הרוס, כולו רע - אם היינו מסתכלים על העולם כהזדמנות להשפיע לזולת, להשפיע לבורא, אז היינו רואים שהעולם הוא ממש כולו טוב ומסודר נכון.

"ואליבא דאמת אם הנהגתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב, מדוע לא מורגש זה בתוך הדעת. למדנו, שהוא מסיבת תיקון של נהמא דכסופא", לחם בזיון, בושה, "לכן כל זמן שאין לנבראים את הכלים דהשפעה, אין הם יכולים לראות אור", תענוג מהבורא, "אלא נשארים בחושך". אנחנו נמצאים במצב, בתנאי שאם אין לנו כלים דהשפעה, אז אנחנו רואים את החושך. כלומר הוא לא יכול למלא אותנו, לקדם אותנו, למשוך אותנו, אלא ההיפך, דוחה אותנו ומחליש אותנו.

"וכשהאדם מאמין בטוב ובעונג שישנו בלמעלה מהדעת", אם הוא יוכל להחליף את הכלים שלו מכלים דקבלה לכלים דהשפעה, כלומר הוא כבר לא יהיה תלוי בכמה יקבל אלא ישתוקק להיות בלתת, אז "הוא בא לידי הרגשה בדעת," ממש הרגשה פנימית, "להכיר את הרע שבו". את התכונות שלו. "כלומר היות שהוא מאמין, מה שהבורא משפיע כל כך טוב ועונג, והגם שהוא רואה את כל הטוב למעלה מהדעת", עדיין לא בחושים ממש את מה שהבורא רוצה לתת לו, "אז הוא בא לידי הכרה, היינו שהוא מרגיש בכל האברים, את כח הרע שישנו בהמקבל לעצמו", זאת אומרת שבו, והוא לא נותן לו להרגיש שזה הטוב שהבורא שולח לו, "שהוא המונע אותו מלקבל את הטוב.

נמצא לפי זה האמונה שלמעלה מהדעת גורמת לו, שירגיש בתוך הדעת את השונא שלו", רצון לקבל שמשתוקק רק לקבל, "מי הוא המפריע מלהגיע להטוב. וזהו קנה המידה שלו, כלומר בשיעור שהוא מאמין למעלה מהדעת בהטוב והעונג, בשיעור זה הוא יכול לבוא לידי הרגשה בהכרת הרע". כאן זה לא שהוא מקבל ומרגיש, אלא הוא קודם כל צריך להשתוקק לשינוי שלו, שהכלים דקבלה שלו יתהפכו לכלים דהשפעה, ובצורה כזאת הוא יוכל להגיע להרגשת האמת שבבריאה - שכל הבריאה מלאה כוח טוב, מלאה כוח השפעה, והמילוי לכלים דהשפעה ממש ממלא את כל המציאות.

"והרגשת הרע מביאה אחר כך לידי הרגשת הטוב והעונג. כי הכרת הרע בהרגשת האיברים גורמת" לו "שיתקן את הרע. והוא בעיקר על ידי תפילה, שיבקש מה', שיתן את הכל בהשפעה, המכונה דביקות, שעל ידי הכלים האלו תתגלה המטרה בהשגחה גלויה, כלומר שלא צריכה להיות בהסתרה, מטעם שכבר יש כלים המוכשרים לקבל." הוא מתפלל שיהיו לו כלים דהשפעה, ובמידה שמקבל מהבורא כלים דהשפעה, אז מתגלה שם אור ההשפעה כי יש לו כלים המוכשרים לקבל.

האמת שאת המאמר הזה רב"ש לא מסר לקבוצה, אלא מצאתי אותו בכתבים שלו כמדומני.

נקרא שוב.

קריין: "סדר העבודה", רב"ש, מאמר 68.

סדר העבודה

"מתחילה מוטל על האדם להאמין למעלה מהדעת, שהבורא רצה להטיב לנבראיו, לכן ברא נבראיו, והטביע בהם את הרצון וההשתוקקות לקבל הנאה. וזה מסיבה כי רק זהו הכלי לקבל הנאה, כי אין האדם נהנה, אלא ממה שמשתוקק. ולדבר שאין בו השתוקקות, הוא יכול לקבל אבל אין הוא יכול להנות, מסיבת הכלי דלהנות נקרא חמדה, השתוקקות וכדומה.

אבל זה צריך להיות למעלה מהדעת, כי כשהוא מסתכל תוך הדעת, אין הוא מוצא את השגחתו יתברך על העולם בבחינת טוב ומטיב, אלא להיפך. לכן אומרים, שצריך להאמין למעלה מהדעת, שכך הוא.

ואליבא דאמת אם הנהגתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב, מדוע לא מורגש זה בתוך הדעת. למדנו, שהוא מסיבת תיקון של נהמא דכסופא, לכן כל זמן שאין לנבראים את הכלים דהשפעה, אין הם יכולים לראות אור אלא נשארים בחושך.

וכשהאדם מאמין בטוב ובעונג שישנו בלמעלה מהדעת, הוא בא לידי הרגשה בדעת, להכיר את הרע שבו. כלומר היות שהוא מאמין, מה שהבורא משפיע כל כך טוב ועונג, והגם שהוא רואה את כל הטוב למעלה מהדעת, אז הוא בא לידי הכרה, היינו שהוא מרגיש בכל האברים, את כח הרע שישנו בהמקבל לעצמו, שהוא המונע אותו מלקבל את הטוב.

נמצא לפי זה האמונה שלמעלה מהדעת גורמת לו, שירגיש בתוך הדעת את השונא שלו, מי הוא המפריע מלהגיע להטוב. וזהו קנה המידה שלו, כלומר בשיעור שהוא מאמין למעלה מהדעת בהטוב והעונג, בשיעור זה הוא יכול לבוא לידי הרגשה בהכרת הרע.

והרגשת הרע מביאה אחר כך לידי הרגשת הטוב והעונג. כי הכרת הרע בהרגשת האיברים גורמת שיתקן את הרע. והוא בעיקר על ידי תפילה, שיבקש מה', שיתן את הכל בהשפעה, המכונה דביקות, שעל ידי הכלים האלו תתגלה המטרה בהשגחה גלויה, כלומר שלא צריכה להיות בהסתרה, מטעם שכבר יש כלים המוכשרים לקבל."

יוצא באמת, בסופו של דבר - מה שאנחנו צריכים זה לתת תפילה מעומק הלב, כמה שיותר בצורה ישירה, מרוכזת נכון מכולנו יחד לכוח העליון. התפילה צריכה להיות ככל האפשר יותר עוצמתית. זאת אומרת שאנחנו כל פעם יותר ויותר מבינים מה מבקשים, למי פונים מהחיבור שלנו המתגבר מיום ליום, ועל מה בדיוק.

אם אנחנו נרכז את כל התנאים האלו ונשתדל להתקבץ יחד ולפנות בצורה מדויקת דרך החיבור שלנו לכוח העליון בצורה נכונה, בעוצמה ככל האפשר, אז ודאי שאנחנו נתחיל להרגיש כמה אנחנו משפיעים עליו, באיזו מידה אנחנו מחייבים אותו לעזור לנו וְודאי שיענה על הדרישה שלנו. זה נקרא "נצחוני בני", אנחנו צריכים ללחוץ עליו. כמו ילדים שלוחצים על ההורים ובאים להורים ודורשים בכל הכוח ובוכים וצורחים ועושים הכול עד שההורים מממשים מה שהם דורשים, כך אנחנו צריכים לעשות.

למה אנחנו צריכים עד כדי כך ואפילו יותר מהילדים הקטנים - לדרוש מהבורא? כי מדובר על הכלי שלנו. ככל שהכלי שלנו יהיה מוכן, נמצא ברצון חזק, טוב, לפי זה אנחנו נגיע למעמד הנכון מבינינו אליו.

שאלה: בזמן שאנחנו מנסים להתחבר אנחנו מגלים את הרע קודם כל בתוך עצמנו, הרע שמפריע לנו להתחבר עם החברים ולהרגיש אותם ואז אנחנו עוברים לתפילה, מנסים לחבר. האם התפילה אמורה להיות כללית על החיבור או שהיא אמורה להיות מפורטת יותר, מחולקת לחלקים עם הסברים מדויקים יותר?

אנחנו צריכים להשתדל לחבר פנייה לבורא ולראות בכל יום איך הפנייה הזאת משתנה, משתפרת. ואז כשאנחנו פונים לבורא, הפנייה שלנו נעשית יותר מדויקת, יותר מכוונת. יותר כוח, יותר דיוק למי פונים, שם מופיע החיסרון שלנו יותר, מכל אחד ומכולנו יחד - איך אנחנו מתחברים בחיסרון, באיזו מידה אנחנו רוצים להתאים את החיסרון שלנו להשפיע לבורא. במידה שההשפעה לבורא לא תהיה כנתינה לנו, אלא שאנחנו רוצים להיות יחד מחוברים כדי כך לגרום לו נחת רוח. אז מההתקרבות שלו אלינו אנחנו נרגיש שאנחנו פונים אליו נכון. שכל הפנייה שלנו - לא מתבטאת במילים "תן לנו, תן לנו" - אלא "תן לנו הזדמנות לגרום לך הנאה בזה שאתה יכול לתת לנו". אין לנו רצון לקבל גשמי שבדרך כלל מופיע בנו, אלא אנחנו רוצים להשתמש ברצון לקבל שלנו כדי שתמלא אותו ותהנה, אין לנו אפשרות אחרת לתת לך תענוג.

אם אנחנו פונים בצורה כזאת, אז לאט לאט אנחנו מתחילים להבין ולייצב בנו את הכלי דהשפעה. זאת אומרת, כל מה שאני רוצה הוא שתמלא אותי כדי ליהנות לך, כדי שאתה תהנה, ובצורה כזאת אני מסוגל. לכן כמה שיהיה לי יותר רצון, אדרבא, שיהיה, אני רוצה להשתמש בו רק כדי לקבל ממך, כדי להנות לך. ואם אנחנו כך כל הזמן רוצים לכייל את עצמנו, לכוון את עצמנו כלפי הבורא, אז לאט לאט הכלים שלנו מתחילים להשתנות, כי בכל הפניות האלו אנחנו מעוררים את המאור ממנו, הארה מיוחדת שמתקנת אותנו.

שאלה: התפילות הפרטיות של כל אחד הן משתנות, אבל התפילה הכללית היא כביכול נשארת אותה התפילה ואין בה שינויים גדולים. איך אנחנו יכולים להשפיע על שינוי התפילה הכללית מתוך התפילות הפרטיות שלנו?

בוודאי שהכול תלוי בכמה אנחנו משקיעים בזה, בכמה אנחנו כבר רגישים לזה, בכמה אנחנו מסוגלים לתת את עצמנו בתוך הכלי. צריכים לעבוד על זה. חלק מאיתנו משתוקק לידיעה, לדעת, כמו שכתוב "כמה מלאכים בשמיים, איך נקראים בשמותיהם", וזה לגמרי לא הכיוון הנכון ביחס אל חכמת הקבלה. אלא כולנו צריכים רק דבר אחד, לקבל את השינוי ברצון לקבל שלנו ולא יותר מזה. השינוי הזה מגיע במידה שאנחנו מתחברים או משתוקקים לחיבור.

לכן התפילה הכללית שלנו צריכה להיות "תן לנו אפשרות להתחבר בינינו כדי לעשות לך כלי, חיסרון משותף, כדי שתוכל להשפיע לו מילוי, ובמידת המילוי הזה אתה תהנה". כך זה קורה ואנחנו נרגיש זאת בקרוב. אין לזה הרבה מילים כי הן צריכות להיות מורגשות בתוך הרצון הפנימי של כל אדם.

שאלה: הרב"ש כותב שצריכים להגיע להשתוקקות או לחמדה למעלה מהדעת. מהי "השתוקקות למעלה מהדעת"?

לפי הטבע שלי אין לי אפשרות להשתוקק להשפעה, אבל אני עושה כל מיני פעולות שאני מסוגל לעשות, או כביכול מסוגל לעשות, ומקווה שאגיע מהן לרצון להשפיע שנקרא "אמונה למעלה מהדעת", שכוח הבינה יהיה יותר חשוב מכוח המלכות, וזה יקבע לי את הכיוון אליו אני רוצה להתפתח.

שאלה: לגבי התפילה, איזה סוג של הנאה אנחנו נותנים לבורא, איזה סוג של מילוי אנחנו מבקשים ממנו שהוא לא בעל מנת לקבל?

אנחנו רוצים ליהנות מכך שאנחנו מתחברים לכל החברים, שאנחנו בונים רצון גדול ומאוד מורכב מכל הרצונות הפרטיים שבו הבורא יכול להתלבש וליהנות מאיתנו. אנחנו רוצים להתחבר בינינו ברצונות השונים, הרחוקים והמאוד זרים שלנו, כדי ברצונות האלה לתת לבורא הזדמנות למלא אותנו וליהנות מאיתנו, זה כול מה שאנחנו יכולים לעשות. תתארו לעצמכם שאנחנו מפוזרים, רחוקים, מנוגדים, ואימא מבקשת מאיתנו כמו מילדים קטנים, "תתחברו ביניכם, תעשו לי טובה, תתחבקו ביניכם", בוודאי שבצורה פנימית, וזה מה שאנחנו צריכים לעשות.

במידה שאנחנו באמת נגיע לחיבור, לחיבוק ולהתקרבות פנימית בינינו, אז נרגיש עד כמה הבורא מתקרב אלינו. בכלי שלנו שהולך ומתקרב למצב המתוקן, אנחנו מחייבים אותו גם להתקרב אלינו, להתלבש בנו ולשרות בנו. לזה אנחנו מצפים, וזה נקרא "גילוי הבורא לנברא". לפי מה? לפי זה שעל פני הרצונות האגואיסטיים שלנו נרכיב את הכוונה להיות מחוברים בכוונה אחת וברצון אחד כלפי הבורא, כי אנחנו רוצים לגרום לו בזה נחת רוח כמו ילדים קטנים שמבינים שבזה הם עושים טובה לאמא.

תלמיד: האם אנחנו מבקשים עוד משהו חוץ מחיבור?

חוץ מחיבור אנחנו מבקשים את כוונת החיבור, שהיא תהיה כדי להשפיע נחת רוח לבורא. אנחנו גם רוצים שהחיבור שלנו יהיה בעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא, שהבורא כבר יוכל להתחיל להתגלות בתוך החיבור שלנו בכל מיני צורות נרנח"י, כלומר שימלא את החיבורים בינינו בגילוי שלו, באור העליון. אנחנו רוצים שהגילוי שלו והתענוג שאנחנו מקבלים, שגם הם יהיו כדי להשפיע לו נחת רוח, ואנחנו מוכנים לקבל את התענוג הזה מפני שבזה אנחנו עושים לו נחת רוח. וכאן יש כבר עבודה בצמצום, מסַכים, אור חוזר, זיווגי דהכאה, בניית היחסים שנקראים "פרצופים רוחניים", וכך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: איך לתאר את החיבור? איזה יחס וכוונה נכונה צריכים להיות לי לחברים?

החיבור הוא לא סתם בינינו אלא הוא מכוון לבורא, זה נקרא "כי בו ישמח ליבנו"¹, אנחנו לא מתחברים סתם כדי להתחבר, אלא כדי להגיע להתאמה אליו, להשפיע לו, אנחנו מתקרבים אליו, מגישים לו את עצמנו כדי שיתגלה ושייהנה. סתם חיבור בינינו בלי בורא תמיד ייצא מקולקל. לכן אנחנו צריכים כל הזמן להרגיש שאנחנו יחד כלפי הבורא, כמה אנחנו מתחברים, מתקרבים אליו, מדברים עליו, משתוקקים אליו, מבקשים ומתפללים שיעזור לנו להיות יותר מחוברים, כי במידת החיבור אנחנו מתקרבים אליו וזה נקרא "חד מקבל חד".

תלמיד: איך לתאר את ההרגשה שאנחנו עושים זאת אליו, למענו? מהי התוספת הזו שהיא אליו?

אם אתה מתאר את העשירייה כך שהיא כבר מחוברת ומתעלה מעל עשרה רצונות זרים לרצון אחד משותף שהוא רצון להשפיע, אז כך אתה מתאר את הבורא, זה נקרא "אתם עשיתם אותי".

תלמיד: דיברת על לקבץ את הכוחות לתפילה עוצמתית. איך אנחנו אוספים את עצמנו לתפילה הזאת כדי שהיא שתהיה עוצמתית, שתהיה מכולם?

ככל שמשתדלים לעזור, ככל שכל אחד משתדל לוותר על עצמו כלפי החיבור, ככל שמסכימים ומבינים יותר שאנחנו צריכים רק חיבור מעל כל הפשעים הפרטיים שלנו שקיבלנו מהבורא, הרי אנחנו צריכים להשתדל להתחבר למעלה מהם, אז דווקא הפשעים האלה הם יהיו לנו כעביות, כהצלחה לחיבור.

תלמיד: על מה אני צריך לוותר?

אני צריך לוותר על כל דבר שבו אני לא מרגיש את החבר כמו שאני מרגיש את עצמי, כך בכל השטחים ובכל הרמות. ככל שאני רואה בו כל מיני דברים, מריח, מחשב, לא חשוב מה, כל דבר שיש בו שהוא שונה ממני, על הדברים האלה אני צריך לוותר. אני צריך להבין, להרגיש ולשכנע את עצמי שאת כל הדברים האלה אני מקבל דווקא מהבורא, משבירת הכלים כמו שאנחנו לומדים, אבל בעצם אני מקבל אותם מהבורא כדי להתגבר עליהם וכדי לוותר עליהם. כי במידה שאני מוותר לחברים ומרגיש אותם כמוני ועוד יותר ממני, אז ממש במידה הזאת אני מתקרב לבורא, ואין כאן יותר מה לעשות אלא רק על זה לעבוד. "אשר ברא אלוקים לעשות" זה מה שאנחנו צריכים.

תלמיד: ממה מתחילים את העבודה הזאת? מאיפה אני מביא כוח לעשות כזה ויתור?

מזה שאתה שומע את מה שאני אומר לך. אני עבדתי על זה הרבה שנים והיה לי קשה מאוד כי אני הכי גרוע מכולכם יחד. תתחילו ותראו שזה אפשרי, יש לכם הכול. אתם חכמים, אתם קיבלתם את התורה כולה בלי הרבה תוספות ובלבולים, אלא ממש את הדרך עצמה ובמה שהיא תלויה. אנחנו נמצאים בדרך ומכוּונים למטרה, ועכשיו אנחנו צריכים לסייע לאותם הכוחות שמקדמים אותנו, ומידת החיבור שלנו תיקבע איך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: הוויתור הזה הוא מאמץ אישי?

זה מאמץ קבוצתי. אדם לא יכול להתקדם אם הוא לא יקבל תמיכה מהקבוצה, וצריכים על כך לדבר עוד ועוד, וכל אחד צריך להרגיש כמה הוא נמצא בשבירה פנימית שהוא חייב לכופף את עצמו כלפי האחרים, וחייב לשבור את עצמו, את האגו שלו עוד קצת ועוד קצת עד שהוא נשבר כולו וכך הוא מעלה את עצמו לאמונה למעלה מהדעת, לחיבור בדרגה ראשונה, ואחר כך יש עוד.

תלמיד: איך לחבר את החלק הראשון של התשובה לתאר את העשירייה כאחד, וזה התיאור את הבורא לבין העניין הזה של הויתור, על מה להתמקד כי לכאורה זה נתפס אצלי כשני ציורים?

איך זה? העשירייה כאחד זאת המטרה שלנו מצד הכלים, שהכלים האלה יהיו מכוּונים לבורא וכבר יכולים להתקשר לבורא שהבורא ימלא אותם. והעשירייה זה כמו עשרה ילדים שובבים שלא רוצים להירגע ולהתחבר, ואימא מבקשת מהם שיתחברו ויתחילו לשחק יפה זה עם זה. לעזור אחד לשני, להיות בערבות הדדית, להרגיע, לתת דוגמא טובה כל אחד לשני.

תלמיד: זה ברור, והציור של הוויתור שכל אחד צריך לעשות, איך הוא קשור לציור הזה?

הוויתור הוא כלפי עצמו, שאני מבטל את האגו שלי שמצייר כל פעם חברים בכל מיני צורות שאני מעביר עליהם ביקורת, ואני מבטל את עצמי, ועם כל זה שאני ממשיך להעביר עליהם ביקורת וחוסר יכולת להתקרב אליהם, אני דווקא נהנה שאני עושה את זה. אני נהנה מזה שאני מתקרב אליהם בזה שאני מכופף את עצמי.

הרב"ש היה אומר, "שיסבול", כך הוא היה עם האצבע אומר, שיסבול, זאת אומרת, זה היה מאוד מורגש עליו חזק. אני מוכן לעבוד על זה, זאת אומרת לדבר ולהסביר מה שאתם רוצים.

תלמיד: אז אני מתמקד על הוויתור, או לכופף את עצמי, או על התמונה שהיא המטרה שאליה אני רוצה להגיע שכולנו כאחד?

אני חושב שהכול מכלול אחד. אין כאן משהו שמנוגד אחד לאחר שאתה רוצה לחלק את צורת ההתקרבות שלנו בינינו ולבורא לשלבים שונים. זה אותו שלב, במידה שאנחנו מתקרבים בינינו, אנחנו מייצבים בינינו דמות הבורא עוד ועוד. כמו בעדשה אתה מסובב את העדשה ואז הדמויות שאתה רואה לאט לאט מתקרבות ונעשות כדמות אחד.

קריין: היום זה כבר לא כך, אבל מובן.

וכך אני צריך לראות, שאם אני כך מצמיד, או מצליב את העשירייה, וכל עשירייה הופכת להיות לאט לאט לפַני כאחד אז באחד אני כבר מרגיש את הבורא. וזה נמצא לפַני עכשיו במידה מיוחדת, מסוימת של אי התאמה בין עשרה. אני הגעתי לבורא מספר אחד ומה שנעשה נעשה, אנחנו נראה אחר כך איך הבורא משנה את כל הקלפים, ואני שוב רואה עבודה אחרת בעשירייה, ושוב מצליב אותם יחד ככה לאחד, וזה הבורא מספר שתים, מדרגות.

וכך אנחנו מגלים אותו עוד ועוד, זה נקרא ש"אחרי כל החברים עומד הבורא", וכך כל אחד מאיתנו משתדל לעשות, ובסופו של דבר אנחנו אוספים מהספירות הפרטיות לפרצוף, שהבורא זה הכתר המשותף בינינו. אבל כלפי כל אחד מאיתנו יש לו אותה העשירייה שהוא צירף אותם לאחד. ולכל אחד כביכול יש בורא פרטי, וסך הכול אנחנו מקבלים צורה כללית.

תלמיד: איך לעשות את העבודה הזאת כלפי כל חבר וחבר, אחד ועוד אחד עד עשרה או כולם בבת אחת, איך זה יותר נכון?

המקובלים בדרך כלל נותנים עצות פרטיות, וכל אחד ואחד מממש את זה בצורה פרטית, אומנם שבונה בזה חיבור. עכשיו השאלה, החיבור שאנחנו בונים הוא חיבור משותף כללי, או שזה נראה לי שאני הגעתי לחיבור הזה והחבר שלידי הוא הגיע גם לחיבור, והחיבור אצלו הוא לא בדיוק החיבור שלי, כן או לא, את זה אנחנו עדיין לא יכולים להשוות ולדבר, אנחנו נדבר על זה במדרגות יותר עליונות עד שזה נקרא בסופו של דבר להיות "כאיש אחד בלב אחד".

בינתיים יש בזה התאמה מסוימת בינינו ובטווח בדיוק בדרגה יותר גבוהה, ודאי שאנחנו נרגיש שאנחנו כולנו לא שווים, ויש שוני ואנחנו צריכים לתקן את השוני הזה עד שאנחנו מגלים "ויהיה באותו היום ה' אחד ושמו אחד". את זה כבר בדרך אנחנו נגלה.

יש בזה הרבה דברים כאלה שזה מה שממלא את הנשמה, כי אנחנו בונים אותה, אנחנו מכוונים אותה לבורא עוד ועוד מרגישים את המילוי, הזדהות עם הבורא. אבל הכול בחיבור בינינו כמה שאפשר, והעיקר בעבודה מתמדת.

תלמיד: לא כל כך הבנתי למה התכוונת שזו עצה פרטית. האם העבודה הזאת להצליב את העשירייה, אני עושה אחד ועוד חבר ועוד חבר, יחס שלי כלפי כל חבר וחבר, או שאני עושה את זה כלפי כל העשירייה בבת אחת, לא הבנתי מה העצה?

יש בזה הרבה אופנים, אני לא יודע בדיוק איך לענות לך. כל אחד רואה את זה לפי המצב שלו הפרטי אבל הכיוון הוא צריך להיות ברור. נמשיך בזה, אל תדאג אנחנו לא נברח מזה, הבורא מנהל את העבודה שלנו, ההתקרבות, ההתקדמות שלנו.

קריין: מה בדיוק מצליבים, מה הכתמים האלה שאני מחפש כדי להצליב?

אני רוצה את כל החברים לחבר לדמות אחת. וכמה שהדמות הזאת היא תהיה כמו שאני מתאר את הבורא שעומד אחריהם, ולאט לאט אני מתחיל להגיע למצב שמה שאני מרגיש מהם אני מקבל מהבורא, ובצורה כזאת הוא מדבר איתי, ודרך הפנייה לחברים אני מדבר עימו, ולכן החברים הופכים להיות בשבילי השכינה, המערכת המחברת אותי עם הבורא. אלה דברים שצריכים להתגלות בסך הכול בחיבור פרטי וכללי.

קריין: הדמות של הבורא הוא לא משהו קונקרטי, זה לא שאני מגשם פה משהו?

דמות הבורא, מה שאתה מתאר לעצמך מהו הכוח העליון, כך אתה מתחיל לגלות את המהות שלו, היחס שלו ומתקן את עצמך כלפיו. זה לא דמות, אלא זו דמות רגשית בסך הכול שמצטיירת בך מסך כול התרשמות החברים.

שאלה: ההצעה הזאת טובה, אבל לא ברור כל כך, איך אפשר לתאר עשירייה מתוקנת, עם מה להשוות, או פשוט לדמיין אותה, זה לא ברור.

האם אתה יכול להבין לדוגמה אם אתה מסתכל על כול החברים ואתה יכול לייצב אותם לדמות אחת, שאת האחד אתה אוהב, את השני אתה דוחה, והשלישי אתה אדיש אליו, לא מסתכל, ולרביעי אתה ככה ככה, מתייחס אליו מלמעלה ולחמישי אתה מסתכל מלמטה למעלה. אם אתה בסך הכול רואה את כל המכלול שלהם כדבר עליון, שנמצא לפניך כדי שאתה דרך זה תייצב את עצמך נכון לבורא, זה נקרא שאתה כבר נמצא בעבודה נכונה בקבוצה.

שאלה: בנוגע לבעיה הטכנית שעכשיו קיימת במערכת. ברמה שלנו יש כל מיני בעיות טכניות, איך מקובל מסתכל על דברים כאלה? הרי הבורא נותן את ההפרעות האלה. איזו תפילה צריכה להיות? על מה לחשוב? כל כך הרבה דברים קורים בו זמנית.

ראיתי מרב"ש שהעיקר הוא לבדוק את עצמך אם אתה נמצא נכון בדרך ולהמשיך באותה הדרך. אין לי יותר כאן מה להגיד. כל אחד לפי המצב שלו, ככל שהוא מבין, ככל שהוא מסוגל לבדוק את עצמו, ובהתאם לזה, הרב"ש כותב, להכניע את עצמו כלפי העשירייה, לבדוק את עצמו כלפי הספרים, ולפי זה להמשיך.

זה שאתם מרגישים שחלק מהאנשים מתרחקים, חלק מהאנשים מתקרבים, זה טבעי. וודאי שאנחנו צריכים כל הזמן לעבוד על הגיבוש, אבל זה יסתדר. לכל אחד יש תנועות משלו, ועד שקבוצה באמת מתחברת, מתגבשת, זה לוקח זמן, אפילו שנים, וזה לא נורא.

אחר כך כשתהיו בדרך נגיד עוד כמה חודשים, עוד שנה, אז לא תהיה בעיה לאף אחד לעבור מעשירייה לעשירייה. עכשיו זה נראה מאוד מאוד קשה, אבל אם אני יודע שבכל עשיריות יש אותה עבודה, אותם השיעורים שהם צריכים לעשות יום יום בלהתקרב, בלהתקדם למטרה, אז יוצא שאני יכול לעבור לעשירייה אחת, לעשירייה שנייה, לשלישית. זה לא משהו אינטימי, אישי, מיוחד, אלא בכולנו יש אותו חיבור פחות או יותר, באופנים שונים, אבל הוא כדי לגלות את עצמנו לבורא, לכן לא תהיה שום בעיה. אפילו בעתיד אני מקווה שלא תהיה לכם בעיה כשתגלו עוד עשיריות שבכלל לא קשורות אלינו, תגלו שיש להם אותה עבודה, ותהיה לכם אפשרות להתחבר איתם ולהיכנס אליהם.

שאלה: הדוגמה שנתת, כשמצליבים בין הצורות של החברים והם מתחברים לאחד ושם אתה מרגיש את דמות החברים, שם אתה מרגיש אותם כאחד, כבורא, איך עושים את זה דווקא כלפי הבורא?

תעשה מאמץ, איך אתה רוצה להרגיש, איך אתה רוצה לראות את החברים שנמצאים בלב אחד. ואז תראה, לאט לאט, שאומנם כולם שונים מאוד, מנוגדים, אפילו שונאים זה את זה כמו תלמידי רבי שמעון לפני תחילת הלימוד, עד כמה הם אפילו רוצים להרוג זה את זה, אבל איך הם מתחברים, מתחבקים ונעשים כאיש אחד בלב אחד במשך השיעור. זו העבודה שלנו. וכל פעם נצטרך לנקות את עצמנו מהקליפות, מהרצונות, מהמחשבות, שמבדילים בינינו, וכל פעם נשתדל לחבר את עצמנו למטרה אחת שהיא הבורא שמחייב אותנו להיות יחד, וכך נתקרב ונתחבר.

אנחנו כבר נמצאים במצבים שנכנסים לקבלה מעשית. ככל שנעשה את זה בפועל בינינו, ברגש המשותף שלנו, כך נגלה את הבורא בינינו בפועל, נתחיל כבר לעבוד בעביות, במסך, בצמצום, בכל ההבחנות האלה, ובפועל נשיג את האורות נרנח"י ונתחבר בינינו בדרגות רוחניות, נתחיל לעלות במדרגות.

תלמיד: מה זה אומר שנשיג את האורות, האם נשיג את אותו החיבור לדמות אחת, אלו הרבה צורות שונות שמתחברות לדמות אחת?

כן.

תלמיד: מה מתווסף מעבר לזה שאנחנו פשוט אוספים אותם עכשיו בחיבור בינינו לאיזו הרגשה של קשר?

על זה כתוב "ממעשיך היכרנוך", כלומר תעשה ותכיר. אני לא יכול להסביר לך דברים שאתה עוד לא מסוגל להרגיש בכלים שלך, תסדר את הכלים ותרגיש, אחרת זה לא עובד.

שאלה: הוא כותב, "היינו שהוא מרגיש בכל האברים, את כח הרע שישנו בהמקבל לעצמו, שהוא המונע אותו מלקבל את הטוב." הרגשת הרע מביאה להרגשה של חוסר אונים, להרגשת אפסיות כלפי הבורא. איך עובדים עם ההרגשה הזו בצורה נכונה?

אין לזה פעולה אחרת אלא חיבור. שום דבר לא יכול לתקן אף מצב שאצלנו ובינינו אלא רק נטייה לחיבור, כאשר אתה מחפש איך עוד ועוד להיות קרוב יותר לחברים בעשירייה. ואז כל אחד מתקרב לזה בסגנון שלו, זה בהתאם לשורש הנשמה.

תלמיד: כשאתה מייעץ לנו כל הזמן "הכול חוץ מצא", אתה מתכוון ליכולת לספוג את הרע ולא לעזוב?

לא רק לספוג את הרע אלא לשנות את הרע, לראות את הרע כמכוון אותך למטרה. לרע יש תפקיד חשוב ביותר, "בראתי יצר רע, בראתי לו תורה תבלין", כש"תורה תבלין", האורות שמגיעים ומתקנים אותנו, האורות האלה הם באים, מתגלים בהתאם לרע שמתגלה בינינו. לכן כך אנחנו מגלים את הבורא, מתוך החושך, מתוך חוסר רצון, מתוך דחייה, מתוך הופכיות, אחרת לא היינו מרגישים אותו.

קריין: מאמר 68, "סדר העבודה".

סדר העבודה

"מתחילה מוטל על האדם להאמין למעלה מהדעת, שהבורא רצה להטיב לנבראיו, לכן ברא נבראיו, והטביע בהם את הרצון וההשתוקקות לקבל הנאה. וזה מסיבה כי רק זהו הכלי לקבל הנאה, כי אין האדם נהנה, אלא ממה שמשתוקק. ולדבר שאין בו השתוקקות, הוא יכול לקבל אבל אין הוא יכול להנות, מסיבת הכלי דלהנות נקרא חמדה, השתוקקות וכדומה.

אבל זה צריך להיות למעלה מהדעת, כי כשהוא מסתכל תוך הדעת, אין הוא מוצא את השגחתו יתברך על העולם בבחינת טוב ומטיב, אלא להיפך. לכן אומרים, שצריך להאמין למעלה מהדעת, שכך הוא.

ואליבא דאמת אם הנהגתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב, מדוע לא מורגש זה בתוך הדעת. למדנו, שהוא מסיבת תיקון של נהמא דכסופא, לכן כל זמן שאין לנבראים את הכלים דהשפעה, אין הם יכולים לראות אור אלא נשארים בחושך.

וכשהאדם מאמין בטוב ובעונג שישנו בלמעלה מהדעת, הוא בא לידי הרגשה בדעת, להכיר את הרע שבו. כלומר היות שהוא מאמין, מה שהבורא משפיע כל כך טוב ועונג, והגם שהוא רואה את כל הטוב למעלה מהדעת, אז הוא בא לידי הכרה, היינו שהוא מרגיש בכל האברים, את כח הרע שישנו בהמקבל לעצמו, שהוא המונע אותו מלקבל את הטוב.

נמצא לפי זה האמונה שלמעלה מהדעת גורמת לו, שירגיש בתוך הדעת את השונא שלו, מי הוא המפריע מלהגיע להטוב. וזהו קנה המידה שלו, כלומר בשיעור שהוא מאמין למעלה מהדעת בהטוב והעונג, בשיעור זה הוא יכול לבוא לידי הרגשה בהכרת הרע.

והרגשת הרע מביאה אחר כך לידי הרגשת הטוב והעונג. כי הכרת הרע בהרגשת האיברים גורמת שיתקן את הרע. והוא בעיקר על ידי תפילה, שיבקש מה', שיתן את הכל בהשפעה, המכונה דביקות, שעל ידי הכלים האלו תתגלה המטרה בהשגחה גלויה, כלומר שלא צריכה להיות בהסתרה, מטעם שכבר יש כלים המוכשרים לקבל."

מה שהוא מקבל בהשגחה הגלויה הוא גם מקבל בלמעלה מהדעת, בהשפעה, ולא כמו שמלכתחילה רצה להרגיש, להבין ולהיות בזה, כלומר זה כבר ההיפך, בכלים של העליון.

שאלה: לָמה גילוי הרע תלוי באמונה למעלה מהדעת?

אז איך אתה יכול לגלות את הרע? אתה יכול לגלות אותו רק כנגד הטוב. אחרת איך אתה יכול להגיד שזה רע? יתרון אור על פני החושך, מתוך החושך. ולכן כשאתה הולך לגלות משהו אתה מגלה את שניהם. אתה לא יכול להיות האחד ללא האחר. ולכן הרע אתה מגלה רק במידה שאתה מתחיל להכיר משהו בטוב. שכבר יש לך אילו הבחנות, הרגשות, מגע עם ההשפעה, אז אתה יכול להגיד משהו על הקבלה. אחרת אתה לא יכול, אתה מבולבל.

תלמיד: פשוט אנחנו אומרים שתמיד אנחנו משקיעים באהבת החברים, בתוך העשירייה, ואז מהמאמצים לחיבור אתה מגלה את הרע. אנחנו לא קושרים את זה ישירות לאמונה למעלה מהדעת.

כן, בסדר, כך מגיעים. אתה מעורר כלים דהשפעה, כשאתה מעורר אותם אתה מתחיל לעומתם לראות מהם הכלים לקבלה. כשאתה מתחיל להעמיד זה לעומת זה אז אתה מגלה באילו כלים אתה נמצא, וכך אתה מבקש איזה כלים אתה רוצה שיהיו בך.

שאלה: לא כל כך הבנתי. מה משתנה כתוצאה? אם תחילה האדם עובד באמונה למעלה מהדעת ורוכש את הכרת הרע ולאחר מכן הוא מתחיל לעבוד בתפילה. מלכתחילה איך הוא עבד באמונה למעלה מהדעת בלי תפילה?

אני לא יודע על מה אתה מדבר. אנחנו עוד לא נמצאים במה שהמאמר הזה מדבר. יש לנו עוד להגיע למצב שזה יתיישב בנו, כל מה שהוא כותב כאן ולכן נתקרב לאט.

תלמיד: לפחות המצב הראשון והשלישי, במה הם נבדלים?

זו לא בעיה לומר. כל תלמוד עשר הספירות מסביר לך מצבים, אבל אנחנו לא יכולים לממש אותם. אפילו שאנחנו מדברים עליהם כביכול אנחנו לומדים ומדברים שהדברים האלה קיימים, אנחנו מכירים אותם. אבל בצורה רגשית זה לא נמצא. ולכן כשאנחנו כאן מדברים עליהם אנחנו גם לא יכולים לתאר אותם ברגש.

תלמיד: מה זה אמונה למעלה מהדעת ללא הכרת הרע? יוצא שאין התנגדות?

אתה צודק, היכן אתה קורא? מה מדובר על זה? לא יכולה להיות אמונה למעלה מהדעת בלי דעת. לאט, לאט.

תלמיד: פשוט במאמר זה לא היה ברור.

בכל מאמר משהו לא ברור. הוא לא עומד לפתוח לך שטיח מכאן ועד אין סוף, כי הכול תלוי בכלים שלנו. אם אנחנו לא יכולים רגשית לתאר את המצב אין מה לעשות. צריכים עדיין להשתדל להרכיב אותו, לייצב אותו ככל שמסוגלים.

תלמיד: בפסקה שלישית הוא אומר, "וכשהאדם מאמין בטוב ובעונג שישנו בלמעלה מהדעת," זאת אומרת קודם כל אני צריך להאמין, להגיע למצב של אמונה למעלה מהדעת, אז "הוא בא לידי הרגשה בדעת,"

כן.

תלמיד: ולא הפוך?

לא, ודאי שלא. מדעת אנחנו לא יכולים לעלות למעלה מהדעת, איך?

תלמיד: דעת מקבל אותה כצורה שלילית, מרגיש כאילו שמנוגדת מהמטרה, מהרצוי..

בצורה הפוכה.

שאלה: ואז אני מתגבר בתפילה, מבקש שיעלה אותי למעלה מהדעת?

בסדר, טוב. אבל אתה מגיע לאמונה למעלה מהדעת שמתגלה לך משהו, ובמה אתה יכול להיות למעלה מהרצון לקבל שלך, כבר במשהו על מנת להשפיע. ואז אתה מבין מה הקשר בין אמונה למעלה מהדעת ודעת. אין מה לעשות, עוד קצת.

שאלה: איך אפשר לרכוש את ההרגל הזה? כמו שאמרת שהרב"ש קיבל תענוג מזה שהוא הוכיח את האגו שלו, או שזה גם משהו שיגיע מעצמו, מאליו?

אני לא יכול להגיד לך מה שהרב"ש הרגיש. אני רק מעביר לך אותה סצנה, אותה צורה כמו שאני ראיתי. הייתי נוכח עמו ולא פעם הוא היה כך מצביע על עצמו באצבע והיה אומר "שיסבול". זאת אומרת שהוא מוכן ללכת על התגברות גופנית, נפשית, משהו שנמצא בגופו של אדם, כדי לעלות לדרגה יותר עליונה, כדי לעשות החלטה יותר רוחנית.

תלמיד: אז יוצא שאנחנו הכלי שיודע רק ליהנות. וכאן יוצא שכאילו אני מסתכל על עצמי מהצד, זה שרוצה ליהנות, אבל אני נותן לו כאילו איזו הוראה מלמעלה.

נכון.

תלמיד: איך זה עובד בעשירייה? אני רוצה ללמוד איך מקובל יכול לשלוט באגו שלא ירצה?

כנראה שיכול.

שאלה: האם במצב חדש שמגלה כמה שכל הכוונות שלי לעצמי זה מתוך ירידה? או שזה היה כך קודם ועכשיו אני מגלה את האמת? איך להמשיך מתוך מצב כזה לכוונות טובות?

רק על ידי זה שאתה מתבטל כלפי הקבוצה ושם אתה מאזן את עצמך, מגיע לאפס. הוא כותב על זה בכמה מאמרים. אתה מגיע לאפס ומזה מתחיל, מביטול השלם כלפי החברים אתה מתחיל לבנות את עצמך. זה להגיע לכיול החדש.

(סוף השיעור)

---

1. "כי-בו, ישמח לבנו" (תהילים ל"ג, כ"א)↩