שיעור צהריים 23.11.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ג', אסופת "דרגות הסולם", מאמר 438 "הושע עבדך אתה אלקי"

זה מסוג המאמרים שהיו אצל הרב"ש אבל הם לא נכנסו לספר "שמעתי" מפני שהרב"ש לא כתב אותם מפי בעל הסולם ולא כתב אותם כדי שזה אחר כך יתפרסם, הוא לא מסר לי אותם, אלא זה בין הדברים שמצאתי בשולחן הכתיבה שלו. לכן אני בכל זאת מצרף אותם לכולם מפני שהם שלו.

לכן נשמע ונשתדל להבין. ודאי שהוא לא מוכן לדפוס וללימוד כמו כל המאמרים האחרים, אבל בכל זאת הוא יעזור לנו בכמה הקטעים שיש כאן.

הושע עבדך אתה אלקי

פנחס תשמ"א

""הושע עבדך אתה אלקי, שמח נפש עבדך, תנה עוזך לעבדך. ג' פעמים נעשה דוד עבד בתהלה הזו, שהוא כנגד ג' פעמים שהעמידו בעלי המשנה, שהאדם צריך להיות עבד בתפילה.

בברכות ראשונות, צריך להיות כעבד המסדר שבחים לפני רבו. באמצעיות, כעבד המבקש מתנה מרבו. בברכות אחרונות, כעבד המודה לפני רבו על המתנה שקיבל ממנו והולך לו" (זהר פנחס, הסולם, דף ס"ג, אות ק"פ).

הנה כאן יש סדר עבודת האדם. כי מתחילה האדם צריך להאמין בה' למעלה מהדעת, ולסדר שבחים לפני רבו, שפירושו שיהיה מרגיש את עצמו לשלם בתכלית השלימות.

כי זה ידוע, כפי שאדם מרגיש שחבירו נותן לו מתנות, בשיעור הזה הוא משבח אותו. וכמו כן בשיעור שמרגיש גדלותו של חבירו, בשיעור זה הוא יכול לסדר השבחים. דהיינו אם הוא מרגיש שחסר לו משהו ויש ביד חבירו למלאותו, תיכף נפסק ממנו הכח להלל ולשבח את חבירו.

אי לזאת, כשאדם מתחיל בעבודתו, אז מוכרח ללכת באמונה למעלה מהדעת שלא חסר לו שום דבר, אלא שרבו מילא את כל משאלותיו. ואז הוא נקרא "שלם", ואז השלם יכול להתחבר בהשלם. מה שאין כן כשהוא בעל חסרון, אין החסר מתחבר עם השלם.

ואחר כך הוא יכול לסדר חסרונות כעבד המבקש מתנה מרבו, שאז הוא מבקש צרכיו, היינו ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", ואל להתעלם משום חסרון שיש בו. אלא אדרבא, כפי שמרגיש חסרונו, באותו שיעור הוא יכול להתפלל שרבו ימלא משאלותיו. ואז כל התלמיד המרבה לשאול, הרי זה משובח.

ואחר כך לבסוף אסור להשאר בחסרון. אלא הוא צריך עוד פעם ללכת בדרך אמונה למעלה מהדעת, שהוא שלם בתכלית השלימות. וזה שכתוב כעבד המודה לפני רבו על המתנה שקיבל ממנו, והולך לו. שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת שכבר קיבל כל משאלותיו, המכונה "מתנה".

והוא מודה לרבו על זה, כי אסור לאדם לחיות בפרוד, היינו שיש לו טענות לרבו שהוא לא נותן לו מה שהוא מבקש. לכן אסור לו לאדם שיהיה בחסרון, ותמיד הוא צריך להיות בשמחה. אבל בכדי שיהיה לו כלים לקבל, אז הוא צריך לעורר החסרונות.

וזה נקרא אצל קרבן עולה ויורד, "ידיעה בתחילה וידיעה בסוף, והעלם בינתיים". היינו שבין ידיעה לידיעה מותר לראות את ההעלם, היינו שאין לו שום התגלות מבחינת האמת, שהוא ירגיש שעבודתו רצויה לפני רבו.

היוצא מזה, שאין לגלות שום חסרון בתורה ועבודה לעצמו, אלא תמיד הוא צריך ללכת למעלה מטעם ודעת שהוא שלם בתכלית השלימות. ובאמצע הוא יכול לשאול את משאלותיו, כפי שעיניו רואות, שיש לו רק חסרונות. אבל אחר כך הוא צריך להאמין, כאילו כבר קיבל כל משאלותיו ומודה לרבו על כך.

אז הוא יכול להיות בשמחה על זה שהוא שלם. נמצא שכל שלמותו נבנית על אמונה. וחסרונותיו נבנים על ידיעה, כי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"."

שאלה: למה כשאתה רק מתחיל לקרוא את המאמר מיד הכול מובן, ולאחר מכן כשמתחילים לברר במיוחד בכתב, אז מתבלבלים לגמרי. מה אני עושה לא נכון, האם אני עובדת לא נכון עם המאמר או שפשוט מלכתחילה לא הבנתי לגמרי?

מה את חושבת?

תלמידה: אני חושבת שכנראה לא הבנתי אותו מספיק עמוק מלכתחילה אף על פי שאינטואיטיבית היה נראה שלי שהבנתי. אבל כשאני מתחילה לברר את המאמר שלב אחרי שלב, אז עולות המון שאלות.

זה מובן.

שאלה: כתוב שהאדם הולך באמונה מעל הדעת והוא מרגיש את עצמו בשלמות, ואז הוא מתחיל לעבוד כאילו שאין לו חיסרון בשום דבר. בשבילי זה לגמרי לא מובן, אם אני מתחילה לעבוד וכבר יש בי חיסרון ואני מבקשת מהבורא תציל את עבדך, אז כבר יש בי חיסרון. איך להבין את זה נכון?

הוא לא מרגיש את החיסרון האמיתי כיוון שהוא עדיין לא הולך באמונה למעלה מהדעת, הוא לא מבין מה חסר לו כדי ללכת באמונה למעלה מהדעת.

תלמידה: כתוב שיש את הידיעה בהתחלה ובסוף, והיעדר הידיעה הוא באמצע, וכתוב שבאמצע הוא יכול לבקש על רצונותיו כאילו יש לו חיסרון לזה, זה מין פרדוקס.

זאת לא סתירה, תנסי לעשות את זה ותראי שכך זה עובד.

שאלה: סדר התפילה, סדר היחסים עם הבורא, הם בהתאמה ל"סדר ישיבת החברה". האם זה לא במקרה שהקשר עם הבורא הוא בהתאם לקשר עם החברים?

בעיקרון זה כך אמור להיות, זה צריך ללכת לפי אותם העקרונות.

תלמיד: האם היחס של העשירייה עם הבורא הוא באותה התאמה, או שהיחס שלי לעשירייה? איזה אלגוריתם זה?

היחס שלך כלפי העשירייה צריך להיות כמו היחס שלך כלפי הבורא.

שאלה: הוא כותב שאם הוא מרגיש שחסר לו משהו והחבר יכול למלא את זה, אז מיד יש לו כוחות שעוזרים לו לספק לחבר את מה שהוא רוצה. זה לא מובן.

מה לא מובן בדיוק?

תלמיד: אם החבר יכול למלא את החסרונות שלי, אז למה אין לי כוח לשבח אותו?

אתה לא יכול למלא את מה שהחבר יכול למלא בעצמו, אבל אתה יכול למלא את מה שחסר בחבר, וכך כל אחד ממלא את האחר. האדם בעצמו אף פעם לא יכול למלא שום דבר, הוא יכול רק לקוות, לבקש, להיות קשור עם החברים, כדי שהם ימלאו אותו, והוא יכול כל הזמן לבדוק מה הוא יכול למלא בחבר.

שאלה: ג' השלבים בעבודה, שבח, ובסוף הודיה, מובן שזה כדי לא להיות בטענות לבורא, כדי להיות איתו בקשר נכון. האם החיסרון שאני מעורר בין לבין, הוא רק בשביל להיות בקשר עם הבורא?

כדי ליצור חיסרון אמיתי, אז כל ג' התנאים הללו, כל ג' המצבים, הם הכרחיים.

שאלה: איך הרב משבח את אדונו? מובן שכאן צריך ביטול עצמי, האם תוכל לפרט.

העבד, לא הרב, העבד משבח את קונו, את בעליו, בזה שהוא מבטל את עצמו כלפי אדונו לחלוטין ומקבל את הכול מאדונו באמונה למעלה מהדעת. כלומר, באיזה אופן שהוא לא יקבל את כל מה שמגיע מאדונו, הוא מקבל את זה כמשהו שלם, ובצורה כזאת הוא מתחיל להבין את אדונו.

שאלה: בחלק השלישי של התפילה כשהוא כבר משבח ומודה על המתנה שקיבל, גם כאן זה אמונה למעלה מהדעת, מה ההבדל בין ההתחלה לסוף?

זה בגלל שבאמצע הוא קיבל את מה שהוא רצה, קיבל אותו איך שהוא רצה ולכן הוא מוכן לעבור עכשיו לחלק השלישי של החיבור ביניהם כאשר הם מתחברים והוא מקבל מהבורא את מה שהכרחי עבורו. העניין הוא שברגע שהוא מתחיל לדבר עם הבורא אין לו כלי, אין לו את הרצון הנכון, הוא יוצר בהדרגה בתוכו את הרצון הנכון הזה, הוא מקבל אל תוך הרצון הנכון הזה, הוא רואה שזה בדיוק מה שהוא צריך לקבל ומה שחסר לו, ובצורה כזאת הוא משתחווה והולך.

תלמידה: מה זה הולך?

הולך זה אומר שהוא סיים את הפנייה לבורא, מימש את הרצון שלו בצורה נכונה, קיבל מהבורא את המילוי הנכון וזהו. ואחרי זה הולך, כלומר סיים את פנייתו.

שאלה: בשלב האמצעי של העבודה מה זה אומר לעורר את החסרונות, איזה חסרונות בדיוק אנחנו מעוררים ונשארים בשמחה יחד עם זה?

תנסי לעשות את כל זה ואחרי זה תספרי לנו.

תלמידה: אנחנו מנסים, יוצא, או שמחה או אילו רצונות לא מסופקים, אז כבר אין שמחה, אז כבר יש התנגדות לבורא. איך לעבוד עם זה? או שמדובר על חסרונות החברים אולי, אנחנו צריכים להרים איזו תפילה עבורם ולא על עצמנו, אולי על זה מדובר?

תנסי להבין ואני אמתין.

תלמידה: אני רוצה להודות לך כי שמעתי ממך שהתלמיד צריך להכין את עצמו לשיעור ולרשום לעצמו לפני כן שאלות, ועל אף שלא שאלתי הרבה שאלות בשיעורים, אני מרגישה שהרבה שאלות שרשמתי נענו כבר על ידיך, ואני רוצה להודות לך.

יופי, זו גישה נכונה. תודה לך.

שאלה: אני לא מרגיש ביטחון מהעשירייה, איך להרגיש בטוח בעשירייה?

אתה צריך להסתכל על החברים ולראות עד כמה הם קשורים ביניהם, עד כמה שהם קשורים בעשירייה, וזה ייתן לך קצת קנאה, ומזה יבוא הרצון גם להיות קשור כמוהם. צריך להתחיל לעבוד על זה.

שאלה: "הצל את עבדך" זה אומר הצל מהרצון לקבל שאתה בראת?

כן.

שאלה: נאמר שהתחברנו בקו ימין עם החברים והבורא בצורה השלמה, כפי שכתוב כאן בשלב הראשון, איך אחרי זה נכון להוסיף את החסרונות? איך נכון לבקש את המתנה מהבורא?

הרצונות האלה צריכים להתעורר בך מאליהם אם אתה מתקדם נכון. אתה מרגיש מה חסר לך ובצורה כזאת אתה מבקש, שואל, הולך משאלה לשאלה.

תלמיד: מה זה אומר שהוא נותן את המתנה הזאת? זה קשר כזה עם הבורא שנוצר בתוך התפילה והתשובה?

כן, בפנייה, בבקשה. כתוב "שלא יהיה לך כאל זר", משמע כך שהבורא לא יהיה זר עבורך, מרוחק ממך, בלתי מובן, לא ברור. אתה צריך להשתוקק להיות איתו בכזה קשר שאתם קרובים, שהכול מובן, הכול ברור, שאתה מדבר איתו כמו עם חבר ועוד יותר קרוב מזה. שכל מה שבו בך, וכל מה שבך בו.

תלמיד: זה תהליך באמת מדהים מה שאתה מתאר. כשאנחנו בכל זאת מגיעים לחיבור עם החברים והבורא, החסרונות האלה שמתעוררים לאחר מכן שנראה שאפשר היה לבקש, הם יכולים להפריד מהדבקות הזאת, הם למעשה מפריעים.

להיפך, הם קושרים. על מה אתה מדבר? מה שחסר לי אני מפנה אליו. כל מה שמתעורר בי, ממנו. ומה שאני צריך לעשות זה לפנות אליו והוא ימלא את כל השאלות שלי, את כל מה שיש.

תלמיד: פשוט כאן כל הזמן הלכתי באמונה למעלה מהדעת, כביכול מעלי, מעל עצמי, מעל הרצונות שלי. וכאילו כאן אני צריך לחזור חזרה אל תוכם?

אז מה?

תלמיד: אז איך לא ליפול מהקשר הזה באותו הרגע?

במה מסתכמת אמונה למעלה מהדעת?

תלמיד: בלהתכלל עם החברים, בבורא, ולא לחשוב על עצמי.

אז מה רע במה שאתה עכשיו מבקש ממנו, שאתה רוצה להיות איתו בקשר?

תלמיד: אני פוחד שאני שוב אחזור אל תוך עצמי ואאבד את הקשר הזה. עכשיו אני אתחיל להפנות אליו את כל הבעיות, הטענות שלי, אז אני שוב אחזור אל תוכי ואאבד את הקשר.

לא, אתה אל תדאג. הקשר דווקא מתעמק ככל שאתה שואל יותר.

תלמידה: מכאן נובע שאסור לגלות שום חיסרון בעבודה לעצמך, מה זה כלפי עצמך?

כמובן. כשאנחנו פונים לבורא אנחנו למעשה צריכים להיות באותו המצב כמוהו. כאן מצד ראשון אני צריך להיות שלם לגמרי כמו הבורא, אחרת לא היה לי קשר איתו, מצד שני איך אני אפנה אליו ואתקשר איתו אם לא יהיו לי חיסרון ושאלה? לכן אנחנו צריכים לעשות כך שיהיה קשר, קשר ביני הבלתי שלם לבורא השלם.

איך לעשות את זה? זאת שאלה שאת יכולה לרשום לעצמך ולחשוב עליה, איך בצורה כזאת אנחנו יכולים להתאים את עצמנו אל הבורא כדי להיות בקשר איתו, לקבל תשובה ממנו לשאלות שלנו וכל הזמן להיות יותר ויותר שלמים, כי הרי הקשר בינינו יכול להיות רק במידה של השלמות שלי.

תלמידה: אז את החיסרון להידמות אליו אנחנו כן יכולים לגלות וכנראה צריכים אפילו?

כן. יכול להיות.

תלמידה: במאמר הזה כתוב, לפי ההרגשה לפחות, שזאת עבודה באותה המדרגה, יש התחלה, אמצע, סוף, זהו. עוברים למדרגה הבאה, אז זה מתואר באותה מדרגה. התחלה, אמצע, כל העבודה וסיום המדרגה הודיה?

כן.

שאלה : אסור לפספס אף לא חיסרון אחד וצריך לברר את כל השאלות האלה עם העשירייה כדי להגיע להיות שלמים כמו הבורא?

נאמר כך. כן.

שאלה : ללכת באמונה למעלה מהדעת זה להיות בקשר עם החברים לשם הקשר עם הכוח העליון?

אמת.

שאלה: כל התהליך שתואר במאמר הזה, מסופר על פניה לבורא. האם כך צריכה להיות כל פניה לבורא?

אנחנו בסופו של דבר לומדים איך לפנות לבורא. כי מצד אחד, אנחנו צריכים להיות שלמים, מצד אחר, אנחנו צריכים לגלות חיסרון. אז איך אנחנו עושים גם את זה וגם את זה יחד.

תלמידה: האם המטרה של כל התהליך הזה לבנות יחס נכון לבורא או שיש איזו מטרה אחרת?

כל התהליך הזה הוא כדי להיות כל הזמן מחובר לבורא בחיבור שלם, בהתקשרות מוחלטת.

בסדר? וולגה.

שאלה: בקשר לשלב הראשון של התפילה. ב"סדר התוועדות החברה" כתוב שבשלב הראשון צריך לממש שני תנאים הכרחיים. התנאי הראשון שלבורא על בטוח יש את מה שאני צריך. והתנאי השני שהבורא הוא טוב ומוכן לתת לי את זה. איך זה מתקשר עם בשלב הראשון צריך להרגיש שלמות? כיוון שביחס לשני התנאים האלה צריך להיות חיסרון גמור.

אבל אם יש חיסרון גמור ואתו אתה מגיע לבורא, והבורא שמח שאתה פונה אליו, והוא יכול למלא ולתקן אותך. למה זה נחשב חיסרון? זו סיבה ומסובב בין בורא ונברא.

תלמיד: בפסקה שלישית לפני הסוף הוא אמר "קרבן." וקרבן כביכול זה הפוך.

מה זה קרבן הפוך? "וזה נקרא "קרבן עולה ויורד"."

תלמיד: כשהוא נמצא בצד ימין הוא נמצא באמונה בדעת. באמצע, כשהוא בצד שמאל הוא נמצא באמונה למעלה מהדעת. ובפסקה האחרונה כשאנחנו נמצאים באמונה מעל לדעת, זה חיבור ובאמצע קו שמאל הוא בדעת.

"וזה נקרא אצל "קרבן עולה ויורד","

פסקה אחרונה. "אז הוא יכול להיות בשמחה על זה שהוא שלם. נמצא שכל שלמותו נבנית על אמונה. וחסרונותיו נבנים על ידיעה, כי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"."

"וזה נקרא אצל קרבן עולה ויורד," "ידיעה בתחילה וידיעה בסוף, והעלם בינתיים". באמצע. "היינו שבין ידיעה לידיעה" בהתחלה ובסוף, "מותר לראות את ההעלם, היינו שאין לו שום התגלות מבחינת האמת, שהוא ירגיש שעבודתו רצויה לפני רבו."

תלמיד: האם שני מצבים כאלה הפוכים, כביכול צריכים להיות בו זמנית אצל האדם?

לא יכול להיות שניים יחד.

תלמיד: שני המצבים האלה לא יכולים להתקיים בו זמנית, או שהוא נמצא במצב של "קרבן" או במצב של שלמות. איך לחבר את שתי הפסקאות האלה.

אתה רואה שהוא אומר, ואחר כך, ואחר כך. הוא כל הזמן מושך זה אחרי זה, אחרי זה, עד שמגיע לתוצאה נכונה.

קריין: אנחנו קוראים שוב את המאמר של רב"ש מכתבי רב"ש ג' מאמר 438 בשם "הושע עבדך אתה אלקי".

הושע עבדך אתה אלקי

פנחס תשמ"א

"הושע עבדך אתה אלקי, שמח נפש עבדך, תנה עוזך לעבדך. ג' פעמים נעשה דוד עבד בתהלה הזו, שהוא כנגד ג' פעמים שהעמידו בעלי המשנה, שהאדם צריך להיות עבד בתפילה.

בברכות ראשונות, צריך להיות כעבד המסדר שבחים לפני רבו. באמצעיות, כעבד המבקש מתנה מרבו. בברכות אחרונות, כעבד המודה לפני רבו על המתנה שקיבל ממנו והולך לו" (זהר פנחס, הסולם, דף ס"ג, אות ק"פ).

הנה כאן יש סדר עבודת האדם. כי מתחילה האדם צריך להאמין בה' למעלה מהדעת, ולסדר שבחים לפני רבו, שפירושו שיהיה מרגיש את עצמו לשלם בתכלית השלימות.

כי זה ידוע, כפי שאדם מרגיש שחבירו נותן לו מתנות, בשיעור הזה הוא משבח אותו. וכמו כן בשיעור שמרגיש גדלותו של חבירו, בשיעור זה הוא יכול לסדר השבחים. דהיינו אם הוא מרגיש שחסר לו משהו ויש ביד חבירו למלאותו, תיכף נפסק ממנו הכח להלל ולשבח את חבירו.

אי לזאת, כשאדם מתחיל בעבודתו, אז מוכרח ללכת באמונה למעלה מהדעת שלא חסר לו שום דבר, אלא שרבו מילא את כל משאלותיו. ואז הוא נקרא "שלם", ואז השלם יכול להתחבר בהשלם. מה שאין כן כשהוא בעל חסרון, אין החסר מתחבר עם השלם.

ואחר כך הוא יכול לסדר חסרונות כעבד המבקש מתנה מרבו, שאז הוא מבקש צרכיו, היינו ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", ואל להתעלם משום חסרון שיש בו. אלא אדרבא, כפי שמרגיש חסרונו, באותו שיעור הוא יכול להתפלל שרבו ימלא משאלותיו. ואז כל התלמיד המרבה לשאול, הרי זה משובח.

ואחר כך לבסוף אסור להשאר בחסרון. אלא הוא צריך עוד פעם ללכת בדרך אמונה למעלה מהדעת, שהוא שלם בתכלית השלימות. וזה שכתוב כעבד המודה לפני רבו על המתנה שקיבל ממנו, והולך לו. שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת שכבר קיבל כל משאלותיו, המכונה "מתנה".

והוא מודה לרבו על זה, כי אסור לאדם לחיות בפרוד, היינו שיש לו טענות לרבו שהוא לא נותן לו מה שהוא מבקש. לכן אסור לו לאדם שיהיה בחסרון, ותמיד הוא צריך להיות בשמחה. אבל בכדי שיהיה לו כלים לקבל, אז הוא צריך לעורר החסרונות.

וזה נקרא אצל קרבן עולה ויורד, "ידיעה בתחילה וידיעה בסוף, והעלם בינתיים". היינו שבין ידיעה לידיעה מותר לראות את ההעלם, היינו שאין לו שום התגלות מבחינת האמת, שהוא ירגיש שעבודתו רצויה לפני רבו.

היוצא מזה, שאין לגלות שום חסרון בתורה ועבודה לעצמו, אלא תמיד הוא צריך ללכת למעלה מטעם ודעת שהוא שלם בתכלית השלימות. ובאמצע הוא יכול לשאול את משאלותיו, כפי שעיניו רואות, שיש לו רק חסרונות. אבל אחר כך הוא צריך להאמין, כאילו כבר קיבל כל משאלותיו ומודה לרבו על כך.

אז הוא יכול להיות בשמחה על זה שהוא שלם. נמצא שכל שלמותו נבנית על אמונה. וחסרונותיו נבנים על ידיעה, כי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"."

שאלה: מה זה אומר לבקש מתנה מאדונו? האם נכון לבקש רק מתנה אחת, או שצריך לשאול את הבורא שאלות, לדבר איתו, ובשיח הזה לגלות בקשות רבות כלפיו?

כן, אפשר, ככל שאת רוצה, רק שזה ינבע מתוך הבנתך האמיתית את השאלה, שבעצמך תביני את השאלה שאת שואלת.

שאלה: מה ההבדל בין הרב לבורא?

ממי שאתה מקבל הוא נקרא או "רב" או "בורא", זה לא חשוב. רב הוא לא בן אדם בדרך כלל, זו מדרגה עליונה יותר שממנה אתה מקבל. הבורא הוא הצורה הכללית של העליון, יש הרבה שמות לכוח העליון. ההבדל ביניהם הוא כזה, שממי שאתה מקבל הוא בדרך כלל נקרא רב, והעליון ממנו הוא הבורא הכללי שמשגיח על כולם.

תלמיד: האם אפשר לומר שהרב הוא כמו ערוץ בין הכוח העליון לבין הכלי שלנו?

זה נכון, אבל לא לסמוך על זה שהוא יהיה הערוץ. אומנם הוא נמצא בתפקיד הזה, אבל הוא לא מחויב לך, אלא הוא עושה את זה לפי הכוח העליון ממנו, לפי הבורא.

תלמיד: מה ההבדל בין הכוח העליון של הרב לבין הכוח העליון של התלמיד?

אני לא יודע על איזה כוח עליון של התלמיד אתה מדבר. לרב יש כוח עליון, ואני לא מדבר במקרה שלנו אלא בכלל, מפני שהוא מחובר עם הכוח העליון, עם הבורא, ולתלמיד יש כוח רק במידה שהוא מחובר לרב.

תלמיד: איך אנחנו יכולים להיות מחוברים אליך כל הזמן? אני לא מדבר רק על לבוא לשיעורים, לשאול שאלות, אלא במהלך היום כשאנחנו עובדים ועוסקים ברצונות גשמיים, איך אנחנו יכולים להיות דבוקים בך כל הזמן?

אני מחבר אתכם לרב"ש ולבעל הסולם, ודרכם אתם מתחברים לכוח העליון שאנחנו בדרך כלל מכנים אותו "הקדוש ברוך הוא".

תלמיד: אבל איך אנחנו יכולים להיות דבוקים בך, מחוברים אליך, לחיסרון שלך?

את זה אנחנו עושים בזמן הלימוד, בזמן הבירורים, שאז אתם מתחברים איתי וכך אנחנו הולכים יחד בדרך משיעור לשיעור.

תלמיד: כשהייתי תלמיד חדש, מתחיל בדרך, הייתי רואה אותך בחלומות שלי, שם דיברנו ואני חייכתי, שמחתי ונצצתי, ודיברנו יחד עם בעל הסולם והרב"ש. איזה מין קשר זה?

זה טוב שכך ראית. זה קשר שיש לכל בני האדם ואפילו לחיות שהן חולמות על משהו, אבל זה לא שייך לרוחניות רק לדמיון.

שאלה: אם לחזור למאמר, אנחנו לומדים שהבורא הוא הראשון. ואנחנו יושבים בתוך האגו שלנו ומחכים להתעוררות ממנו. אם אני מרגישה שחסר לי משהו והחבר יכול למלא, מיד נעלמים לו הכוחות, כאילו בצורה אגואיסטית אני מרגישה עוד שחייבים לי. ואנחנו חיים במצב הזה, אנחנו מחכים להתעוררות מלמעלה, הבורא צריך לעשות את כל זה. וכאן מתוארים ג' שלבים של העבודה ומתחילים מהראשון. אבל בשלב הראשון כבר כתוב, שהעבודה צריכה להיות מלמטה, שאני מתחילה את כל העבודה בשלמות, שבאיזשהו אופן אני כבר מסוגלת לשבח, להלל. אז חסרה כאן אולי איזו דרגת שורש, שאני מתבטלת וכבר מרגישה את נוכחותו של הכוח הזה. ואז כבר בשלב הראשון הזה אני מתחילה את העבודה מלמטה, כלומר אני לא מחכה לאותה התעוררות, אלא אני כבר באיזשהו אופן מרגישה שלמות, מרגישה שעכשיו זו המחויבות שלי להתעורר ולהתחיל מעצמי, כאילו כבר יש לי לזה הזדמנות לעשות את הפעולות האלה של ההשפעה.

אני במצב לא כל כך טוב כי בחוץ יש פה הפגזות.

גם אני זוכר איך ישבתי בזמן האזעקה, רק שאז נפלו עלינו סקאדים. אתם צריכים את כל זה כדי שתהיו קשורים יותר לטקסט, אין מה לעשות, הכול קורה לפי תוכנית מלמעלה. גם אצלנו זה היה כך בשנות התשעים, כך שהכול יהיה בסדר.

שאלה: האם שלמות היא כאשר אנחנו מחברים שני הפכים?

כן.

שאלה: תודה על השיעור, יש הודיה גדולה על המאמר הזה. אולי לא הבנתי משהו נכון ותוכל לכוון אותי. הכול כתוב כאן בצורה מובנת, שצריך לבקש ולא להישאר בחיסרון, אבל איך לא לעזוב את המלך, איך לא להיפרד ממנו?

דרך החברות, דרך הקשר עם החברות. את בעצמך לא תוכלי להחזיק בו כמו גבר אהוב, לא תוכלי להחזיק אותו לידך, אלא רק אם יהיו לך עוד חברות וביחד תחזיקו בו, הוא לא יוכל לעזוב. רק בצורה כזאת.

תלמידה: לא כל כך מובן הקונטקסט של החברות.

יהיו לך הרבה כוחות, חברות, וביחד תוכלו להחזיק בגבר שלך, בחתן.

תלמידה: החברות שמעו הכול, אני סומכת עליהן. אני רוצה לשאול לגבי האח"פ דעליון. לפחות בתפיסה שלי המדרגה הבאה הזאת היא ההיפך ממני, זאת אומרת שביני לבין המדרגה הזאת בינתיים אין דבקות, ואם אין דבקות, השתוות הצורה, אז יש שנאה.

כן.

תלמידה: האם אני מבינה נכון שאח"פ דעליון זה הר סיני הזה, ההר של שנאה שאני צריכה להתגבר עליו?

נניח שכן.

תלמידה: אז איך אפשר להתגבר עליו?

להתגבר, לעלות על הר סיני אפשר רק במידת הדבקות שלך עם האחרים. לאט לאט הודות לקשר עם האחרים את עולה. תחשבי על זה.

תלמידה: הרושם הוא שזה בלתי אפשרי. אתה אומר דרך הקשר עם האחרים, וזה לא מובן כל כך. כולם יושבים עכשיו ורוצים לדעת איך לעשות את זה, ופשוט כבר אין כוחות, כלום, לא מובן בכלל מה לעשות.

זה טוב מאוד שיש לך מצבים כאלה, אבל זה עדיין לא אומר כלום. צריך להמשיך, לעבוד על עצמך לאט, בשקט, את צריכה לתקן את הטבע שלך. האמת היא שהבורא מתקן אותו אבל רק לפי בקשתך. את צריכה בצורה נכונה להגיש לו את בקשתך.

תלמידה: איך אני יכולה להגיש לו אותה?

אנחנו מתחילים הכול ממש מימי האבן. הבורא ברא אותנו כאלה, והמקובלים קיבלו איזושהי ידיעה והעבירו אותה אלינו, ואנחנו צריכים לממש את הידיעה הזאת. מה הבעיה, מה המיוחד כאן?

שאלה: אם העשירייה שלי סובלת, האם טוב יותר עבורי להראות להם שמחה או לנסות להבין את החיסרון שלהן?

ודאי שהכי טוב להראות לכולם שמחה וביטחון. שמחה וביטחון, זה העיקר. נגיד עכשיו אנחנו יוצאים מהשיעור, לא אכפת לי אם שמעתי משהו חדש, הבנתי משהו חדש או לא, העיקר שהתחברתי עם כולם ואני יוצא בשמחה מתוך הקשר החדש שנעשה בינינו.

אתם שומעים מה העיקר מהשיעור? שיש בינינו חיבור חדש והוא יותר חזק, וכך אנחנו מתקדמים. החיבור הזה צריך לגדול ולהתחזק יותר ויותר עד שנתחיל בתוך החיבור לגלות את העולם העליון.

שאלה: למדנו שאנחנו צריכים להגיע לשער הדמעות, לצעקה, לצעקה של הנשמה כך שהחיסרון הזה יהיה גבוה מאיתנו, שנהפוך לחיסרון אחד. ואחרי החיסרון הזה אנחנו מגיעים שוב להודיה ולהבנה שהוא שמע אותנו ולכן אנחנו אסירי תודה, מודים לו. איך אנחנו יוצאים מהמצב הזה של צעקה ומגיעים למצב של הודיה?

למרות הכול אני צריך להאמין שהבורא שמע אותי ולכן אני מסיים את התפילה שלי אליו, כלפיו, וכביכול יוצא מקשר איתו, מתרחק ממנו ונפרד ממנו בהשתחוות ובטוח שהוא שמע אותי.

בזה אנחנו נסיים את השיעור. בעיקרון אני מאוד מאוד מרוצה ממנו, הוא יצא "עם בשר" ולכולנו ברור מה לעשות, על מה לדבר, שוב נקרא את המאמר הזה ויתכן שנבין קצת יותר.

תהיו בריאים, וכל טוב עד מחר.

(סוף השיעור)