שיעור בוקר 07.01.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

זוהר לעם. כרך א'. עמ' 257. "הקדמת ספר הזוהר". מאמר "מוליך החמורים"

"חמור" זה מהמילה "חומר". "חומר" זה רצון לקבל, ואנחנו צריכים ללמוד איך אפשר להביא את הרצון לקבל לתיקון שלו, לצורה ההפוכה ממנו, ואיך עושה את זה האור, הכוח של ספר הזוהר. זה מה שאנחנו צריכים ללמוד. נתחיל, הכול מתברר בדרך, האם אנחנו מובילים את החמור או החמור מוביל אותנו.

קריין: הקדמת ספר הזוהר, עמוד 257, מאמר "מוליך החמורים", סעיף 74.

".74 רבי אלעזר הלך לראות את רבי יוסי בן רבי שמעון בן לקוניא חותנו, ורבי אבא עימו. ואיש אחד היה מחמֵר אחריהם. כלומר, שהיה מוליך חמוריהם. מוליך, דוקר, הוא שם מושאל למוליך חמורים, מפני שדרכו לדקור את החמורים במחט, כדי שימהרו ללכת. אמר רבי אבא, נפתח פתחי התורה, שעתה השעה והזמן להיתקן בדרכנו."

זאת אומרת, אם רוצים לעלות בדרך, אז צריכים לפתוח דברי תורה. בנוסף, החמור לא יכול לזוז קדימה אלא רק על ידי כך שכל פעם דוקרים אותו, ומי שדוקר אותו, מכוון אותו על ידי הדקירה ללכת בדרך הנכונה. והעיקר שבדרך הזאת, כמו שאומר רבי אבא, "נפתח פתחי התורה", כלומר על ידי זה שנתעסק בתורה, אז נפתח את הדרך ונלך בה בצורה נכונה, לכיוון הנכון, וכך נגיע. זאת אומרת, יש לנו כאן כמה תנאים איך צריכים להתקדם – איך דרך התורה, הכוח, אנחנו משפיעים על החמור שלנו, על החומר שלנו שיתקדם, ואיך אנחנו בכלל מוליכים אותו.

שאלה: רבי אבא הוא זה שיוזם פה, ואומר בוא נפתח את התורה. מהו הכוח הזה? למה זה רבי אבא ולא אף אחד אחר?

אנחנו עוד לא יודעים את זה מהמאמר, אבל כתוב שרבי אלעזר ורבי יוסי הלכו בדרך, ורבי אבא עימו, כאילו קצת בצד, הולך איתם. והאיש שהיה מחמר אחריהם, שהיה מוליך את החמורים, דוקר את החמורים ומכוון אותם שילכו בדרך, הלך אחריהם. זה היה סתם בן אדם שלא ידע כלום, מלבד איך לטפל בחמורים שילכו ויסחבו מה שהם צריכים לסחוב כדי להגיע למטרה. ורבי אבא אמר שצריכים לפתוח דברי תורה, כי על ידי העיסוק בדברי תורה הם מתקדמים נכון.

שאלה: כשאנחנו נפגשים בינינו, איך אנחנו פותחים דברי תורה אם אנחנו לא מבינים כלום בזוהר?

במידה שאנחנו יודעים, אנחנו עושים, ובמידה שלא יודעים אז לא. ולאט לאט כך אנחנו מתקדמים, מלמדים אותנו מלמעלה, וכך אנחנו משיגים, אוספים כל מיני התרשמויות מהדרך, ועל ידי זה מחכימים, מקבלים תכונות חדשות וגדלים.

שאלה: במשך תקופה לא קצרה אנחנו קוראים את הזוהר, ובאמת מרגישים משהו באוויר, משהו מיוחד, פנימי, על אף שלא מבינים מה שקוראים. מה מיוחד בתקופה הזאת שכיוונת אותנו לקרוא את הזוהר?

כבר דיברנו על זה, שבעצם ספר הזוהר הוא כל היסוד של חכמת הקבלה, ומה שכתוב בספר הזוהר אלו היסודות של החכמה הזאת, יסודות השגת הבורא שנמצא בעולם העליון על ידי הנברא שנמצא בעולם הזה. זאת אומרת, הבורא נמצא בהבחנות אחרות לגמרי שאנחנו לא מבינים ולא מרגישים אותן בינתיים, ואנחנו צריכים להגיע לזה. ספר הזוהר מעביר אותנו מהעולם התחתון לעולם העליון, וכשאנחנו קוראים אותו, אנחנו לאט לאט קוראים את מה שכתוב פחות או יותר, והספר גם פועל עלינו בצורה נסתרת יותר על ידי כוחות שנפתחים, אורות שנפתחים. לכן כדאי לנו להתעסק בזה, כמו שאומרים מקובלים.

בהתחלה לא היה שום דבר חוץ מספר הזוהר, וגם ספר לא היה, אלא ישבו אנשים סביב רבי שמעון, ושמעו מה שהוא אומר. הם כל כך רצו להתנתק מהעולם הזה ולא ללכת אחרי האופי שלהם שמושך אותם, עד שהיו דבוקים בו וזה מה שקרה להם. וההשגות, המסירוֹת שרבי שמעון מסר להם וגילה להם, זה מה שהם כתבו. היה ביניהם מי שקורא, מי שכותב, מי שמדבר, מי ששואל, הם פחות או יותר התחלקו בכל מיני תפקידים.

תלמיד: אתמול קיימנו ישיבת חברים פיזית אצלנו בבניין אחרי הרבה זמן. הרגשנו באמת משהו מיוחד בקשר בינינו, איזו שמחה מיוחדת, הרגשנו משהו שלא תמיד המילים יכולות לבטא, אבל אנחנו באמת בהודיה גדולה על התקופה המיוחדת הזאת.

יופי, בהצלחה.

שאלה: מהו המקל שדוקר?

זה מה שהאדם צריך להחזיק ביד בכדי להוליך את החמור שלו, לנהל את האגו שלו. הוא צריך להחזיק את המקל ולכוון את החמור שלו, את החומר שלו, שילך בדרך הנכונה למטרה, אחרת הוא לא ילך. או שהוא יעצור, או שילך לכל כיוון אחר. לכן אנחנו צריכים להחזיק את המקל עם הקוץ בסוף, וכל הזמן לחשוב איך על ידי הדוקר הזה אנחנו מתקנים את החמור שלנו.

תלמידה: אלו המאמצים שלנו?

כן.

שאלה: אנחנו מדברים על האגו הפרטי שלנו שצריך לדחוף אותו כמו חמור. האם יש מושג כזה "אגואיזם קבוצתי"?

זה כבר השלב הבא, הדרגה הבאה. אם אנחנו רוצים לעלות לדרגה הבאה, אז אנחנו צריכים לתאר את עצמנו כאחד שלם ואת האגו שלנו כאחד שלם, ולעלות לאותה הדרגה, וכך כל פעם.

תלמיד: איך האגו הזה בא לידי ביטוי בקבוצה?

הוא בא לידי ביטוי לפעמים כאגו פרטי המחולק לעשרה חלקים, לפעמים ככללי, כמשותף, שאנחנו בוחרים אולי איזשהו כיוון אחר, דרך אחרת, ובאופן כזה יורדים מהמצב הזה, מהדרך הנכונה. נראה במהלך הדרך.

שאלה אתמול בעשירייה דיברנו בדיוק על הקטע הזה, ומהחברים עלה שהדוקר הוא בעצם הפעולה של הבורא שדוחף אותנו בצורה כלשהי, אבל גם הבנו שהדוקר נמצא בידיים שלנו. אתה יכול להסביר מה ההבדל בין הדקירה של הבורא לדוקרן שנמצא בידיים שלנו?

מלכתחילה הבורא עושה את זה, אבל אם אנחנו רוצים לקחת לידינו את ההתפתחות שלנו, אנחנו כבר באמת מרגישים כמה אנחנו יכולים להשפיע על הכיוון, על המטרה ועל המהירות שלנו, ואז אנחנו כביכול מנהלים את המחמר שילך קדימה יותר מהר ויותר נכון, וכולנו מבינים שהמחמר הוא תוצאה מהמאמצים שלנו והוא מבצע את מה שאנחנו מרגישים.

שאלה: הבנתי מדבריך שהבורא מוליך את החמורים של החברים. למה ההולכה מזוהה עם דקירה? הבנתי שאנחנו רוצים להתקדם על ידי גזר ולא על ידי דקירה.

היינו רוצים להתקדם על ידי גזר, אבל אנחנו לא רוצים בכלל להתקרב, כי ההתקרבות היא יותר השקעה בהשפעה. ולכן יוצא שמוליך החמורים צריך לדקור אותנו, כי אם לא דוקרים את החמור הוא עוצר, עושה חצי צעד ועוצר. הוא לא חיה שאוהבת ללכת אלא לעמוד. הוא בוחר לו מקום, עומד על ארבע רגליו וקשה מאוד להזיז אותו משם. לכן מוליך החמורים חייב להיות מצויד במקל חד כדי לחייב את החמור לזוז.

שאלה: מהי הדרך הכי מדויקת ואפקטיבית לנהל את האגו האינדיבידואלי שלנו?

קנאה, תאווה וכבוד. האדם פוחד להישאר במקום ולראות שכולם כבר זזו לפניו. ומה איתו?

תלמידה: מלבד קנאה תאווה וכבוד, האם גם הבושה חשובה?

כל התכונות חשובות, השאלה רק האם הן נמצאות או לא נמצאות באדם שצריך לעשות צעד קדימה.

שאלה: איך אנחנו ביחד בעשירייה יוצרים כזה כוח, של מוליך החמורים שלנו?

לדבר ביניכם, להתחבר ביניכם וזה יצליח.

תלמיד: מה זה אומר שאנחנו יוצרים את הכוח הזה ושהוא מוליך אותנו? הרי אנחנו לא לוחצים על החברים אף פעם, ולא מטילים עליהם דברים שימריצו אותם, אנחנו פועלים רק מתוך אהבה. אז מה הוא הכוח הזה שיכול להוליך אותנו?

סטימול הוא מקל עם קצה חד. כלומר הוא הסיבה שבגינה החמור, כלומר האגו שלנו, יבין שכדאי לו להתקדם.

תלמיד: נניח שאנחנו בעשירייה יכולים ליצור תמריץ באופן, שאם לא תגיע לשיעור תקבל אחר כך עונש. הרי זה גם תמריץ, אבל אנחנו לא פועלים כך אלא רק מאהבה, משתדלים להעלות חשיבות. אבל זה משהו אחר.

אני לא יודע, אולי גם דברים שליליים המעודדים אותך עוזרים. כל עוד אנחנו באגו, גם הפעולות החיובית וגם השליליות עוזרות לנו. צריך להשתמש גם באלה וגם באלה.

תלמיד: במקרה הזה כך זה עובד? על זה מדובר?

כן, בדיוק. תנסה לפעול בכל דרך אפשרית, העיקר לנענע את החברים כדי שיהיו יותר רגישים לפעולות הקבוצה עליהם.

שאלה: איך הרשימות משפיעות על הכיוון ועל המהירות בהתפתחות שלנו?

הרשימות הן אותם יסודות בסיסיים שעל פניהם אנחנו נמצאים באיזה מצב. בכל מצב ומצב אנחנו נמצאים מפני שחלק מהרשימות שלנו התממש. אם אנחנו חייבים להגיע למצב הבא, אז הרשימות מהמצב הבא מתעוררות בנו, ופועלות או מצד הדוקרים או מצד המושכים, אבל כל אלה רשימות.

שאלה: נגעת בפחד שלי שאחרים יתקדמו ואני לא. איך עובדים על הפחד הזה ולא מנסים לבטל ולשכוח אותו?

הקבוצה צריכה לחמם את עצמה כך שכל אחד מהחברים ירגיש שהוא מפגר לעומת האחרים. זה שייך לכבוד, קנאה תאווה וכבוד, כבוד הוא דבר גדול מאד והוא דוחף את האנשים קדימה.

תלמיד: יש הרגשה שאני לא מפחד מההשלכות היכולות להיות אם אני לא פועל לקראת חיבור. איך מעלים את הפחד מההשלכות האלה?

אם אנחנו נמצאים בעשירייה וקובעים לעצמנו סדר יום על מה נדבר, מה נלמד, אז הכול תלוי במה שאנחנו בוחרים, ובהתאם לזה אנחנו מושפעים מהחומר.

שאלה: הכוח שיש בכבוד הוא עדין. איך שומרים על הגבול לא לפגוע בחברים וליצור מצב שמושכים אותם קדימה בלי לפגוע בהם?

הכול תלוי בחומר שאתם בוחרים ללמוד, לקרוא ולדבר, על ידי זה אתם מעלים אותו ונותנים לו חשיבות, ואז כל אחד מתחיל לקבל אותו ביתר גובה, וכך אתם מתקבצים סביבו.

שאלה: כשאנחנו מבררים בעשירייה את הבירורים האלה, האם המצבים שעולים בנו יכולים להיות כמו המחמר או מוליך החמורים שמוביל אותנו?

כן.

שאלה: הזכרת את הרשימות, האם הרשימות הן מבט חטוף על המצב המתוקן?

הרשימות הן עוד לא המצב מתוקן אבל שצריך להיות מתוקן. הרשימות הן מצבים שבדרך.

תלמיד: איך אנחנו תופסים, קולטים את הרשימות? האם זה כמו להתבונן אל תוך העתיד?

הרשימות מתעוררות מהזיכרון הרגשי והמוחי שלנו ומציירות לנו את המצב שיש בהן. זה נקרא "רשימו", רושם.

תלמיד: האם המצב שלהן הוא המצב המתוקן או השבור?

תלוי אילו רשימות. בדרך כלל כשאנחנו מדברים על הדרך שלנו, אז אנחנו מקבלים רשימות שבורות, ועלינו לסדר אותן, לחבר אותן, להקים מהן את המצב המתוקן הבא.

שאלה: כשענית קודם לחבר והתחלת לקרוא על רבי אבא ומוליך החמורים, הייתה לי איזו תמונה כללית כזאת אבל לא כל כך שמתי לב למה שכתוב. האם אני צריך לשים לב למה שכתוב, או פשוט מה שמגיע, מגיע בהשגה? האם אני צריך להשתדל לראות יותר ממה שאני רואה כרגע?

אתה צריך להתאים את עצמך לרשימות שמתעוררות בך, זה נקרא ללכת בדרך. כי יש את החמור שלך, יש את מוליך החמורים שמוביל את האגו שלך לתיקון, ואתה צריך לשים לב, להיות קשוב למה שמוליך החמורים עושה. הכול נעשה מלמעלה, ואתה צריך להשתדל להסכים עם זה ולעבוד עם זה באחדות.

שאלה: האם המחט והצמצום אלו שני דברים שונים?

כן, הם שני דברים שונים, ולא כדאי לנו עכשיו להתחיל לחבר אותם, או לעשות איזה חשבון עימם.

שאלה: אם אנחנו מתקדמים במהירות לקראת הגזר, האם זה אומר שאנחנו משפרים גם את החיים שלנו ברמה האישית?

ודאי.

תלמיד: האם גם בגשמיות, או שאין קשר בין הדברים?

ודאי שיש קשר. אם אני הולך לקראת החומר הגשמי ומשקיע בו כוחות, אז איפה שהשקעתי כוחות אני מצליח בדרך כלל.

תלמיד: איך אנחנו מרגישים את הגזר בעבודה בעשירייה?

קודם כל הגזר מיועד לחמור, לא לבן אדם. אם אנחנו מרגישים לפנינו את הגזר שמושך אותנו, אז סימן שאני נמצא בדרגת החמור והולך לפי החומר שלי, הרצון לקבל. לפי הרצון לקבל שלי אני רואה את הגזר ונמשך אליו ואת זה אני צריך לזהות.

תלמיד: אנחנו אומרים שאנחנו לא יכולים להזיז אצבע בלי איזה רווח אישי.

נכון, אבל יש הבדל. מצב אחד הוא שאני הולך אחרי הגזר, רוצה את הגזר ורץ אחרי הגזר. ומצב אחר הוא שמאין ברירה אני לוקח את הגזר והולך אחרי מה שאני רוצה, אבל אני לוקח את הגזר מפני שאני רעב. המטרה שלי היא לא לאכול את הגזר אלא להגיע לאותה מטרה.

שאלה: האם כל הטבע הסובב אותנו הוא למעשה מוליך החמורים עבורנו?

כן, זה הבורא עושה, הטבע הוא הבורא - אלוהים בגימטרייה הטבע. לכן הטבע מכין לנו כל מיני תרגילים, או מצד הגזר, או מצד המקל, כדי שנגיע להבחנות יותר ויותר עדינות, מדויקות, ומה אנחנו מעדיפים, וכך נתקדם

תלמיד: כשהטבע נמצא בסכנה לדוגמה, האם עבורנו זה גם מוליך החמורים?

כן.

שאלה: מה זה אומר שהבורא מעורר רשימו שבור שאנחנו צריכים לעבוד איתו?

כל הרשימות שלנו הן רשימות שבורות. שבורות זה לא שיש בהן כמה חלקים, אלא שלפי הרשימות האלה האדם לא נמשך למטרה הנכונה אלא להיפך, זה נקרא רשימו שבור.

תלמידה: למה אתה מתכוון כשאתה אומר שצריך לעבוד איתו?

לעבוד עימו זה נקרא שאני צריך לאתר ברשימו הזה את מה שמוביל וקשור למטרה ואת מה שעובד ההפך. גם ההפך זה למטרה אבל בדרך עקיפה, זה מבלבל אותי ומאריך לי את הדרך. בסופו של דבר ודאי שעל ידי כל העבודות אני אגיע למטרת הבריאה, אבל יש דרך קצרה ודרך ארוכה, ואנחנו צריכים להשתדל ללכת בדרך קצרה.

שאלה: יש רושם שבשיעור הזה יש לנו מפגש מאוד חזק עם הזוהר. אנחנו קוראים נניח שלושה משפטים וההרגשה היא שכל העולם נפתח. וכשאדם מרגיש את זה, זה לא שהוא מרגיש שיש לו חיסרון לידע אלא יש לו ממש חיסרון להיכנס אל תוך העולם הזה שנפתח.

נכון.

תלמיד: כיצד עליו להתייחס בצורה נכונה לחיבור עם החברים באותו רגע?

יש לפנינו הזדמנות להיכנס לעולם הרוחני, אבל הכניסה לעולם הרוחני היא רק לכלים שהולכים לתקן את עצמם. אנחנו חייבים להיות בנטייה זה לזה כדי להתחבר, עלינו לתמוך זה בזה, להחזיק זה את זה, לחבק זה את זה, רק בצורה כזאת אנחנו יכולים להתקרב לכניסה לעולם העליון. ואז במידת הנחיצות שנרגיש בזה, והנחיצות הזאת כוללת בתוכה שני כוחות הפוכים, מצד אחד אנחנו רואים שאנחנו בעצמנו לא מסוגלים להיכנס לעולם העליון, מצד אחר אנחנו כן נמצאים בפתח לעולם העליון, אז ההרגשה הזאת בסופו של דבר מושכת אותנו לעולם העליון. אז אנחנו נכנסים לחיבור בינינו, ובחיבור בינינו זה כבר המצב שבו מתחיל להתגלות העולם העליון, המבנה שלו, וכן הלאה.

שאלה: מה צריך לקרות כדי שמוליך החמורים יוליך את החמורים שלנו?

קודם כל אנחנו צריכים לתאר את עצמנו כחמורים, ושיש מעלינו כוח שיכול לסדר אותנו, לחבר בינינו, ואנחנו מסכימים בעיקר כדי לשמוע ממנו פקודות. פקודות לאן ללכת, איך ללכת, בשביל מה ללכת. והמחמר הזה ילמד אותנו את הכול.

שאלה: הבורא מנהל כל העולם. אצל אדם רגיל שלא לומד קבלה, התמונה של עולם כל הזמן משתנה גם בו. האם אפשר להגיד שכל השינוי בעולם, כל הרגשת העולם שלו זה גם רשימו?

ודאי שגם הוא הולך לפי הרשימות שלו, אבל הוא לא מממש אותן באותה עוצמה וקצב כמונו.

שאלה: בהכנה לשיעור כתוב שהייתי רוצה להפוך להיות יותר רגישה לכוחות שמגיעי. אבל באופן שזה מתורגם לאנגלית, כתוב שמחדשים את האור המחודש. מה התהליך שבו מוצאים ומאתרים את הכוחות המאוד עדינים האלה?

אנחנו עוברים על אותן הדרגות שכבר סידרו לפנינו מצד הטבע. אבל כשאנחנו עושים את זה, אנחנו נתקעים בכל מדרגה, ומבקשים כוחות כדי לעלות ממדרגה למדרגה. לכן בכל מדרגה אנחנו מקבלים פי כמה יותר הרגשות וידיעות. אנחנו סופגים מכל מדרגה ומדרגה ג' קווים, ימין, שמאל, ואמצע, ישר והפוך, קודם ונמשך. וכשכל הדברים האלה נכללים בנו, ועוד, אנחנו מתחילים להבין שאנו נמצאים בעולם החדש.

תלמידה: אז אלה שכתבו זאת גילו את התהליכים האלו בתוך עצמם, והם שנתנו לזה את השמות?

נכון.

שאלה: כתוב, מוליך משמע דוקר. איך ניתן להוליך את החמור על ידי דקירה?

חמור זה חומר, רצון לקבל, הוא רוצה רק שיהיה לו טוב. טוב לו כשהוא עומד במקום ולא זז, וטוב לו כשהוא מקבל את מה שהוא רגיל, אוכל ומים, שום דבר חוץ מזה. לכן אפשר לדקור אותו בכל דבר, חוץ מזה.

שאלה: למה אנחנו תוקעים בחמור מחטים, ולא שמים לו פרסות, למה לגרום כזה סבל? הרי אם נותנים לו גזר, זה יותר מחזק, ויותר מועיל. מה אנחנו צריכים לבקש מהבורא כדי להתעלות מעל המצב הזה?

אנחנו צריכים לבקש רק חיבור, כי בחיבור אנחנו מתחילים לראות מה טוב לכולם. ומתוך זה שמחברים את הרשימות השבורות, אנחנו מתחילים לראות מה צריכה להיות מטרת הבריאה, מטרת החיבור, ואיך לבצע אותה.

.75" פתח רבי אלעזר ואמר, את שַׁבְּתותיי תשמורו. בששת ימים ברא הקב"ה את העולם. וכל יום ויום גילה מעשהו, ונתן באותו יום את כוחו. מתי גילה מעשהו ונתן כוחו? ביום הרביעי. משום שאותם שלושת הימים הראשונים, היו סתומים כולם ולא נגלו. כיוון שבא יום הרביעי, הוציא המעשה והכוח של כולם.

וכל יום ויום גילה מעשהו, ונתן באותו יום את כוחו. באותו יום, פירושו, ביום השבת. ששת ימים הם חג"ת נה"י. והם מגלים שלמות מלאכתם וכוחם ביום השבת, במלכות. שכל יום נתן את כוחו ביום השבת. ולמה אומר כאן, שזה היה רק ביום רביעי?

כי המלכות נקראת רביעי ושביעי, רביעי לאבות, חג"ת, ושביעי לבנים, נה"י. כמ"ש, הניצנים נראו בארץ ועת הזמיר הגיע. כי הניצנים, חג"ת, נראו בארץ, ביום השלישי. ועת הזמיר הגיע, זה יום רביעי. שאז התמעטה המלכות ועלתה לעיבור ב'. הרי שהמלכות נאצלה מחג"ת ביום שלישי, ונתקנה ביום רביעי, ע"י נצח דז"א, שהוא יום רביעי. וע"כ מבחינה זו היא נקראת רביעי לאבות.

וכמ"ש, וקול התור נשמע בארצנו. בארצנו, זה יום שבת, שהוא דוגמת ארץ החיים. הרי שהמלכות, הנקראת ארץ, יום שבת, והיא שביעי לבנים. ועניין של רביעי ושביעי, הוא שמתבאר כאן.

ונאמר, משום שאותם שלושת הימים הראשונים, היו סתומים כולם ולא נגלו. כי כל זמן שהמדרגה בחיסרון של המלכות, נבחנת לסתומה ובלתי נודעת. ובהשגתה את המלכות, משיגה את שלמותה. וזה עניין ששת ימי המעשה והשבת. שלכאורה ששת ימי המעשה, צריכים להיות יותר חשובים מיום השבת, שהרי חג"ת נה"י, ששת ימי המעשה, חשובים יותר מהמלכות, יום השבת.

אלא, כל שבוע הוא מדרגה בפני עצמה, שבימות החול היא חסרה המלכות. וע"כ המדרגה סתומה ואין בה קדושה. כי בחוסר המלכות, חסר ג"ר דאורות. ורק בהתגלות המלכות במדרגה, בביאת יום השבת, אז מתגלה הקדושה בכל המדרגה, כלומר גם בששת ימי המעשה, והקדושה שורה בכל השבוע.

ועד"ז גם בששת ימי בראשית, כאשר נאצלו שלושת הימים הראשונים, חג"ת, מטרם שנגלתה המלכות, הרי היו סתומים בלי גילוי הקדושה שבהם. וכשנאצלה המלכות ביום רביעי, אז התגלתה קדושתם של כל ארבעת הימים. וכיוון שבא היום הרביעי, הוציא המעשה והכוח של כולם, שהתגלתה הקדושה במלאכה ובכוח של כל ארבעת הימים, כי המלכות משלימה המדרגה."

שאלה: איך השבת הראשונה פועלת על התפתחות השבת השנייה? איך השבת הראשונה שנוצרה ביום הרביעי שנקרא נצח, משפיעה על השבת הכללית שהוא השביעי? עכשיו אמרת ששלושת הימים הראשונים שייכים לאבות, שזה חג"ת והוא אומר שיום השביעי הוא שוב פעם שבת שעוד לא נוצר, וצריך להתגלות בפוטנציאל. איך השבת ראשונה משפיעה על השניה?

ללא יציאת חג"ת, הנה"י לא יכולים לצאת, הם חייבים לבוא זה אחר זה. חג"ת זה האבות, ונה"י זה הבנים שנולדים, ומגיעים אחריהם.

תלמיד: כמו אבות ובנים?

כן.

שאלה: אם שלושת הימים הראשונים הם השפעה נקייה, מה המשמעות הרוחנית של יום ושבוע כנזכר בקטע?

יום ושבוע, זו השפעה מיוחדת של כוח מיוחד מלמעלה. חסד, גבורה, תפארת, אלה דברים שלא קשורים זה אל זה, אבל הם כולם משפיעים על התחתונים.

שאלה: כתוב בתחילת המאמר שרבי אלעזר פתח ואמר, מה הוא פתח?

בדרך כלל מדובר על זה שהוא פתח את צינורות השפע, זאת אומרת, פתח את צינורות האור, שהאור משפיע מלמעלה, ומגיע למטה לתחתונים, לבני האדם.

שאלה: למה המלכות נקראת רביעית או שביעית?

חסד, גבורה, תפארת, הם האבות. כך נקראות ג' הספירות הראשונות של זעיר אנפין, אחריהן המלכות כבר יכולה לפעול. או שאחרי חסד, גבורה, ותפארת נכללים גם נצח, הוד, יסוד ואז המלכות נכללת. כלומר, המלכות יכולה לעמוד או אחרי תפארת, או אחרי יסוד, זה נקרא "קטנות" או "גדלות" של זעיר אנפין, ובהתאם לזה מלכות מקבלת או מחג"ת או מנה"י.

תלמיד: מה התוספת הזאת בעבודה, נה"י, שהמלכות יכולה להתחבר שם?

אלו כלים מאוד חשובים, כלים דקבלה, שנכללים בזעיר אנפין כדי להעביר דרכם את אור המלכות .

תלמיד: אז העבודה כל הזמן באה למעלה למטה, קודם מגיע האור, ואז המלכות נכללת?

נגיד שכן.

שאלה: בעבודה שלנו מה זה ששת ימי המעשה שהם אפילו יותר חשובים מהשבת?

בלי ששת ימי המעשה לא יכולה להיות שבת, כי השבת היא התוצאה מששת ימי המעשה. לכן כתוב, מי שלא טרח בערב שבת, זאת אומרת, מי שלא טרח בששת ימי המעשה, מה הוא יאכל בשבת? הוא לא יוכל לקבל שום דבר כתוצאה מזה. ככה זה עובד, שבוע ושבת, שבוע ושבת. שבת היא סך הכול תוצאה משבוע ימים.

שאלה: האם הבנתי נכון, אמרת שגדלות זה כשמלכות מקבלת מזעיר אנפין, וקטנות זה כשהיא מקבלת מנצח הוד יסוד. האם זה נכון?

כן. המלכות מקבלת מנצח, הוד, יסוד, נכון.

שאלה: אנחנו לומדים שז"א מורכב מ-5 ספירות ראשונות, זאת אומרת שזה אנלוגי של כתר חכמה בינה ז"א ומלכות, ויסוד זאת ספירה שכוללת אותם.

נכון.

תלמיד: ופה יש 3 ספירות ראשונות, חסד גבורה תפארת זה כביכול ברור. הספירה הרביעית צריכה להיות בתפקיד של ז"א ואנחנו אומרים שזו מלכות, זה לא ברור לי.

חסד גבורה תפארת הן שלושת הספירות הראשונות של ז"א. נצח הוד יסוד הם כבר כלים של ז"א שבהם הוא מקבל מה שקיבל בחסד גבורה תפארת. בחסד גבורה ותפארת הוא קיבל, ובנצח הוד יסוד הוא מכין את מה שהוא מעביר אחר כך דרך יסוד למלכות.

שאלה: מה הקטע של שמירת השבת שמדברים עליו כל כך הרבה בזוהר?

זה לא שייך למה שאנחנו עכשיו לומדים. "שמירת השבת" זה נקרא שאנחנו שומרים שכל מה שאנחנו מקבלים במשך ששת ימות השבוע יכנס למלכות.

שאלה: כתוב "וקול התור נשמע בארצנו", מה זה תור?

זה מין של יונת בר.

שאלה: האם אני מבין נכון שארבעת הימים הראשונים הם הבנה אישית שאתה בעצמך משיג ומעביר דרכך? ויתר הימים זו כבר הפצה?

לא, לא צריך לחשוב ככה.

שאלה: האם רק הבורא דוקר את החמור שלנו? או שיש מצב שמשהו בעשירייה קורה והדקירה תבוא מצדנו?

הדקירה באה מצד המחמר, הוא רוצה לעורר את החמור הכללי, את החומר הכללי של הקבוצה להתקדם, ולכן הוא דוקר. הבורא נמצא מעלינו, יושב עלינו, ומלווה אותנו.

שאלה: האם קדושה ותורה זה אותו הדבר?

כן.

תלמידה: אז צריך את אותם תנאים כדי לקבל את שניהם?

כן.

שאלה: אז מי זה המחמר של האדם? מי זה המחמר בחיים שלנו?

הבורא.

תלמיד: רק הבורא? על כל צורותיו?

כן, בכל הצורות.

תלמיד: זאת אומרת דרך הטבע, דרך העשירייה, דרך האישה, הכול?

אנחנו נמצאים בו ו"אין חוץ מלבדו".

שאלה: המאמר הזה הוא הקלסיקה שלנו, של הוותיקים בכל אופן, והוא יהיה גם של החדשים. מדובר פה על אבות ובנים, ואחר כך מגיעים לשבת. האם בעלי הזוהר באים ואומרים לנו למעשה שכל הנשמות שקיימות עכשיו זו תולדה של אבות ובנים ותו לא אם מגיעים לשבת?

כן.

שאלה: האם הליכהה אחרי הגזר זה לא לשמה, ועל ידי דקירה זה לשמה?

כנראה שכן בדרך כלל.

שאלה: האם הרשימו הן שהביאו אותנו ללימוד קבלה?

כן.

תלמידה: הייתה אפשרות שאני אבחר לא ללמוד? או שלא הייתה אפשרות?

לא הייתה אפשרות.

שאלה: אולי להמשיך את השאלה של החבר. אם הבורא הוא מוליך החמורים אין פה איזה פחיתות בכבוד שלו? בתפקיד הזה, בשם הזה?

הוא ברא את החומר והוא מביא את החומר לגמר התיקון בצורה כזאת שהחומר יהיה דומה לו. ובכל זאת איפה שאנחנו נמצאים זה נקרא "עבודת ה'", בעבודת ה' הבורא עושה את העבודה.

תלמיד: זה קצת מוזר לי, בדרך כלל אנחנו אומרים עליו שהוא כזה גדול וכולי.

אני לא יודע על מה אנחנו מדברים, אני יודע על מה שכתוב.

שאלה: אמרת שגזר אני לוקח בגלל שאני רעב, זאת לא המטרה שלי, אז אם אנחנו בעשירייה רוצים לזוז בלי הדקירה, אנחנו צריכים לרצות את הגזר למענו ולא למען עצמנו?

אנחנו צריכים לתאר את העבודה שלנו ההדדית, יחד, כמו גזר. כמו.

שאלה: נשמע שכל שבעת הימים זה כמו מדרגה אחת, אז מה זה שבת בעשירייה?

שבת זה היום השביעי שמסכם את הכול, את כל ששת ימי העבודה.

תלמיד: איך לקשור את יום השבת עם העשירייה?

שכולנו צריכים לעבוד כדי לכלול בעצמנו "חסד", "גבורה", "תפארת", "נצח", "הוד", "יסוד", וכאשר אנחנו עושים את כל העבודה הזאת על עצמנו כדי להתחבר בינינו אנחנו צריכים לראות את התוצאה של העבודה שלנו, התוצאה של המאמץ המשותף שלנו, ובזה אנחנו כבר רואים את המדרגה הבאה.

תלמיד: ובזה החידוש שכל הזמן קורה?

דווקא במדרגה הזאת יש התחדשות מתמדת כיוון שהשבת נקראת "חלק של העולם העליון", כלומר המדרגה הבאה.

שאלה: לעשות איזו רגישות לחיבור בקבוצה, זה על ידי הדקירות?

הדקירה צריכה להיות כזאת שאנחנו לא נעצור אלא נתקדם, לכן צריך את זה, אחרת אנחנו כל הזמן נעצור, האגו שלנו לא ירצה להתקדם אפילו לא צעד אחד. לכן המקל החד הזה שאיתו דוקרים את החמור נקרא "סטימול", כלומר שמאלץ אותו להתקדם כי אם הוא יעצור הוא כל הזמן ירגיש דקירות. לכן הוא עושה חשבון באגו שלו שעדיף להתקדם מאשר כל הזמן להרגיש את הדקירות, אלה החיים שצריכים להיות לאגו.

שאלה: ששת הימים של העבודה הם עבודה רוחנית או עבודה פיזית? והמנוחה האם היא רוחנית או גשמית?

ששת ימי עבודה הם ימי העבודה הרוחנית, שאנחנו מעלים חשיבות חיבור, בכוח מעלים אותה החשיבות, למעלה מכל יתר המצבים שלנו. ואחרי שאנחנו עושים את העבודה הזאת אנחנו מגיעים לסיכום, ליום השביעי, כי אין יותר חשוב מחיבור והתעלות למעלה מהאגו שלנו. ואז אנחנו מתחילים לגלות במצב הזה מעין עולם הבא, זאת אומרת משהו מהמדרגה העליונה יותר, וכך אנחנו עולים במדרגות.

שאלה: מה ההבדל בין כשרבי שמעון פותח את הצינור לבין רשבי אלעזר פותח אותו?

לכל אחד מעשרת המקובלים הללו יש את השיטה או את הערוץ שלו, הצינור שלו, וממנו הם מקרינים למטה, עלינו, את האור שלהם, אז יש הבדל. בעתיד נלמד איזה אור מגיע ממי, העיקר שנתחיל להרגיש את ההבדל באורות האלה, אבל זה בהדרגה.

שאלה: למה הדוקרן שבא מהבורא מורגש כמו הפרעה, ואיך אפשר לקבל את הדקירה הזאת עם כוונה נכונה?

דוקרן שמגיע מהבורא מורגש ברצון לקבל כהפרעה, כי הוא מורגש כדוקר, אבל אם אנחנו מעלים את התוצאה מהעבודה שלו עלינו, מהדקירה, אז אנחנו מוכנים לקבל את הדקירה. כמו למשל אם אני הולך לעשות זריקה והיא עוזרת לי להיות בריא, אז אמנם זה לא נעים, אבל אני מקבל את הזריקה, וכך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: לקבל את הדקירה זה כמו אמונת חכמים, זאת הכוונה הנכונה, סימן שהייתה לי כוונה נכונה?

כן, הכול תלוי בחשיבות. אני זוכר שאני הייתי מאוד חולה, ממש חולה מסוכן, ועיכבו אותי מלעשות ניתוח, בסופו של דבר אני רצתי לחדר ניתוחים ושכבתי בעצמי, עליתי על שולחן הניתוחים ואמרתי להם "תעשו לי ניתוח". ככה, ממש דרשתי מהם. ובאמת רק את זה רציתי, ועשו לי, ואני עכשיו לפניכם.

שאלה: מה זה אומר שהאגואיזם מתקדם? לאיפה הוא מתקדם, לאיזו מטרה?

האגו קשור לאותה מטרה כמו אלטרואיזם, שניהם מובילים אותנו לגמר התיקון, רק הם פועלים זה אחר זה בצורה מכוונת.

תלמיד: האם בושה היא תמריץ, משהו שדוחף אותנו?

כן, ותמריץ מאוד גדול, אין שום דבר יותר חשוב עבור האדם מלברוח מבושה.

שאלה: למה יותר קשה לקבל דקירה מהחבר מאשר מהבורא? אפילו לקבל עזרה מחבר יותר קשה מאשר מהבורא.

אנחנו יכולים לשייך את הכול לבורא, הוא יבין הכול, הוא יקבל את הכול, זה כמו ההורים שלנו, מה שלא נעשה הם יסלחו לנו, אבל כלפי החבר לא. כשאני עם החברים יש לנו חשבון יותר קשוח מאשר עם ההורים או עם הבורא.

תלמיד: איך להתייחס נכון לעשירייה, איך לעבוד עם זה?

אנחנו צריכים לעשות ככה, שהכול יהיה עבורנו אותו הדבר, שהכול ייסגר בבורא עצמו.

תלמיד: הכול ברור, זה נשמע אותו הדבר, כאילו שאני צריך ממש לראות את הבורא בחבר, או שהוא צריך להתייחס אלי ככה?

אתם צריכים להתייחס לכול כמו לבורא.

שאלה: אנחנו אומרים שהימים הם כמו הספירות, אז למה שניים עשר חודשי השנה לא בנויים לפי הספירות?

אנחנו נלמד מאיפה לקוחים שורשים, שנים, חודשים, ימים, דקות, שניות, זה הכול שורשים שונים של הכוחות העליונים. יש לכן שאלות טובות, אבל צריכים עוד ללמוד.

שאלה: מה אומר לנו לעשות קול התור בשבת?

שהגיע יום השבת ושאסור לעבוד. עכשיו התיקון הוא על ידי זה שאנחנו לא נעבוד, אלא ביום השבת הבורא עובד.

שאלה: איך אנחנו מרגישים שהגיעה שבת ושאסור לנו לעבוד? שישה ימים התחברנו ואז כל העשירייה מרגישה. איך מעבירים את זה לרגש?

זה לא שייך לעולם שלנו ולעבודה שלנו.

תלמידה: ברור שלא מדובר על יום השבת הרגיל. איך מרגישים שהגיע הזמן שאנחנו מעבירים את העבודה לבורא והוא מתחיל לעבוד?

הכול התבלבל לכם. אתם תתחילו לנוח בשבת. אתם עובדים בשבת יותר מכל יום רגיל.

תלמידה: אז מה לעשות?

מה לעשות? לא לעשות כלום, להמשיך כמו שהיה.

תלמידה: איך אנחנו יוצאים למדרגה הבאה?

מה הקשר בין שבת למדרגה הבאה?

תלמידה: אנחנו התחברנו, ואז הגיעה הרגשה שאנחנו יכולות להתחבר יותר ואנחנו מקבלות כוחות להתחבר יותר. האם אנחנו מרגישות את זה כולנו יחד? אני לא אומרת "אני רצה קדימה ואיפה כל החברות", צריכה להרגיש את זה בעשירייה.

כן, בעשירייה.

שאלה: נצח דזעיר אנפין. יום רביעי זו השבת הראשונה, ואז המלכות זו השבת השנייה. מה ההבדל ביניהם?

זו לא שבת. לא אמרתי שזו השבת. המלכות הראשונה של זעיר אנפין זה חסד, גבורה, תפארת, נצח, והשנייה דזעיר אנפין זו המלכות. אנחנו קראנו רק פעם אחת ועוד נקרא הרבה פעמים, לא כדאי לעשות סיכומים ממה ששמעת פעם אחת.

שאלה: מה התנאים של החיבור, האם אנחנו, כל חברי הכלי העולמי, צריכים להיות מחוברים בו זמנית, כדי לקבל את אותן המתנות מלמעלה?

לא.

תלמידה: כי לפעמים אני מאוד מאוד רוצה חיבור ולפעמים אני לא רוצה בכלל. אז מה לעשות?

קודם כל יש זמנים לכאן ויש זמנים לכאן, זמנים לחיבור וזמנים לניתוק. אנחנו פשוט צריכים לעבור אותם, להתפעל מהם, לאסוף אותם בנו, אבל לא לעשות לפי זה מיד סיכומים. אלא פשוט לעבור ולאט לאט הם יתחברו בנו, יתאספו בנו, וכך אנחנו נדע מה יוצא לנו. כמו בילדות, אנחנו אוספים כל מיני התרשמויות, ואחר כך אנחנו נעשים יותר גדולים, וכל ההתרשמויות האלה מתחברות בנו ונותנות לנו איזה בסיס חדש שהפכנו להיות נערים.

תלמידה: האם זה אומר שהחיבור שלנו מגיע בצורה אישית, כל אחד, ולא ככוח אחד עם העשירייה, ואז כל הכלי העולמי יחד?

אני לא שואל אלף שאלות כמוך, בבת אחת. מה שהמורה אומר אני משתדל להבין, להרגיש, עד מחר, מחרתיים. אחר כך אני אבלע עוד מנה מהדברים החדשים, וכך אני מתקדם.

קריין: "מוליך החמורים", סעיף 76.

"76. כי אש מים רוח, חג"ת, הם שלושת הימים הראשונים, אע"פ שהם שלושה יסודות עליונים, ג"ס חג"ת, כולם היו תלויים, ולא נגלה המעשה השלם. עד שהארץ, המלכות, גילתה אותם. אז נודעה מלאכתם של כל אחד מהם.

והרי ביום השלישי כתוב, תַדְשֵׁא הארץ דשא, ותוֹצֵא הארץ דשא. האם גילוי מעשה של הארץ, המלכות, לא היה ביום השלישי? אלא אע"פ שזה כתוב ביום השלישי, ת"ת, יום רביעי היה, מלכות. ונכלל ביום השלישי, היות ת"ת ומלכות אחד בלי פירוד. ואח"כ גילה היום הרביעי מעשהו, להוציא את האומן למלאכתו של כל אחד מחג"ת, משום שהיום הרביעי הוא הרגל הרביעית של כיסא העליון, בינה, שארבע רגליים שלו הם חג"ת ומלכות.

כי בהיות המלכות מגלה קדושת שלושת הימים, ע"כ עלתה ונכללה ביום השלישי, כדי לגלות עליהם הייחוד, היות ת"ת ומלכות אחד בלי פירוד. ואח"כ גילה היום הרביעי מעשהו, להוציא את האומן למלאכתו של כל אחד מחג"ת. כי ביום רביעי השלימה המלכות על שלושת הימים הראשונים בלבד. ואח"כ יצאו עוד שלושה ימים, נה"י.

כי אחר שהתגלתה הקדושה על שלושת הימים הראשונים, חג"ת, אבות, עיקרו של ז"א, אז יצא ז"א, שהוא האומן, למלאכתו. ונאצלו בנים, נה"י, שלושת הימים האחרונים של ששת ימי בראשית. משום שהיום הרביעי הוא הרגל הרביעית של כיסא העליון, בינה. וז"א נבחן לכיסא אל הבינה. וכמו שאין הכיסא נשלם, מטרם שנגמרת בו הרגל הרביעית, כך ז"א אינו נשלם, מטרם שהתגלתה בו המלכות ביום הרביעי. ולא היה יכול להאציל את שלושת הימים, נה"י, אלא רק אחר השלמתה."

(סוף השיעור)