שיעור בוקר 20.04.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם. עמ' 427. מאמר "החרות"

קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי בעל הסולם", עמוד 427, מאמר "החרות", כותרת "ב' בחינות: א' ב"כח". ב' ב"פועל"".

ב' בחינות: א' ב"כח". ב' ב"פועל"

"בתחילה צריכים להבין, אשר האנוכיית הזו, שגדרנו בשם כח של "רצון לקבל", אף על פי שהוא כל עיקר עצמותו של האדם - מכל מקום לא יצוייר כלל שיהיה לו קיום במציאות ממשית אפילו רגע אחד.

(כי ידוע אשר יש בחי', ובחי' ב"פועל". - ודבר זה שאנו מכנים אותו "כח" הוא דבר שבמחשבה, דהיינו, בטרם שיתגלה מכח אל הפועל. ורק במחשבה הוא נקבע.)

כי דבר זה שאנו מכנים אותו "כח", דהיינו, בטרם שיתגלה מכח אל הפועל, הוא אמנם רק דבר שבמחשבה כלומר, שרק במחשבה, אפשר לקבוע אותו.

אולם למעשה לא יצוייר כלל כח ממשי ומציאותי בעולם בשעה שהוא נח ואינו פועל כלום, משום שהכח אינו קיים במציאות, אלא בזמן ובמידה המגולה בפעולה, כשם שלא יתכן לומר על איזה תינוק, שהוא בעל כח גדול, שעה שאינו יכול להגביה אפילו משא קל. אלא, אפשר לומר, שמכירים באותו תינוק, אשר בשעה שיגדל - יתגלה בו כח גדול.

ומכל מקום אנו אומרים, אשר אותו כח וגבורה שאנו מוצאים באדם בעת גדלותו, היה כלול באבריו וגופו של התינוק גם בקטנותו. אלא שהכח הזה, היה בו בהעלם. ולא היה מגולה בפועל.

והן אמת שבמחשבה אפשר היה לקבוע (את הכחות העתידים להתגלות). כן, משום שהשכל מחייב כן - אולם בממשיות ובמציאות גופו של התינוק - בוודאי שלא קיים אצלו שום כח של גבורה ולא כלום, להיות ששום כח אינו מתגלה בפעולות של התינוק. - - - כמו כן כח התאבון, כח זה לא יופיע במציאות ממשית בגופו של אדם, בשעה שהאברים אינם מסוגלים לאכול, דהיינו, בעת השביעה.

אולם, אפילו בעת השביעה נמצא כח התאבון, אלא שהוא בהעלם, בתוך גופו של האדם - - - ואחר כך, לאחר העיכול, הוא חוזר ומתגלה, ויוצא מהכח אל הפועל.

אולם משפט זה (של הבחנת הכח שעדיין לא בא לידי גילוי בפועל), שייך לדרכי ההשכל של המחשבה. אכן, אין לו שום קיום במציאות ממשית. כי בעת השביעה אנו מרגישים, וברור לנו, שכח התאבון חלף הלך לו. והביט על מקומו, ואיננו.

המתבאר, שאי אפשר כלל להציג לעינינו כח, כבחינת נושא, העומד, ונח, וקיים לעצמו. - - - אלא כבחינת נשוא, כלומר, בה בשעה שהפעולה מתקיימת במציאות - באותה שעה מתגלה ה"כח" בתוך הפעולה.

ואם כי בדרכי ההשכלה בהכרח יש כאן ב' דברים, נושא ונשוא, דהיינו כח ופועל, כמו כח התאבון שהוא הנושא. והדמיון של הדבר הנאכל, שהוא הנשוא, ובחינת הפעולה, אולם במציאות באים כדבר אחד. ולא יקרה לעולם שיתגלה באדם כח תאבון, בלי שיצטייר במוחו דמיון של דבר הנאכל, באופן שהם שני חצאים מדבר אחד שכח התאבון מוכרח להתלבש באותו הדמיון של דבר הנאכל. כי אין שום גילוי, זולת על ידי התלבשותו בדמיון הזה. - והבן זה היטב, אשר הנושא והנשוא מוצגים כאן כשני חצאים של דבר אחד, אשר הויתם מתגלים בבת אחת, ונעדרים בבת אחת.

ובזה מובן, אשר ה"רצון לקבל" הזה, שהצגנוהו בתור האנוכיות. אין הכוונה שקים כן באדם בבחינת כח החושק, ורוצה לקבל בבחינת נשוא נח. - אלא הכוונה, רק מבחינת נושא, כלומר, שמתלבש בדמיון של הדברים הראויים לו להתקבל. כמו כח התאבון - המתלבש בדמיון של הדבר הראוי לאכילה ופעולתו מתגלה, בדמיון הצורה הנאכלת, ובה הוא מתלבש - - - לפעולה זו אנו קוראים חשק, דהיינו, כח התאבון, המתגלה בפעולת הדמיון.

וכן בנידון שלנו, ברצון לקבל הכללי, שהוא מהותו ועצמותו של האדם. הוא מתגלה וקיים, רק בהתלבשות בתוך הצורות של הדברים העשויים להתקבל. כי אז הוא מקויים בבחינת הנושא, ולא זולת. ופעולה זו אנו קוראים "חיים", דהיינו, "החיות של האדם", שמשמעותו - שכח ה"רצון לקבל" מתלבש ופועל בתוך הדברים הרצויים לו להתקבל. שמדת הגילוי של הפעולה הזאת - היא מדת חייו. על דרך שאמרנו בפעולה שאנו קוראים לה "חשק"."

שאלה: הוא כותב שאין דבר כזה רצון לקבל בפני עצמו, אלא רצון לקבל חייב להתלבש במשהו שהוא רוצה לקבל, כן?

כן.

תלמיד: למה הוא כותב את זה?

כי חייבת להיות פעולה כלפי המטרה.

תלמיד: זה נשמע ברור.

בסדר. אז מה אתה רוצה ממנו, כי הוא כתב דבר ברור?

תלמיד: זה נראה לי מוזר שהוא כותב דף שלם על משהו שהוא יכול לכתוב בשתי מילים.

זה לא פשוט. הוא רוצה להגיד שאם דבר שאתה רוצה במציאות לא היה קיים, אז לא היית רוצה אותו.

שאלה: האם להשפיע לבורא זה משהו שאני יכול לדמיין?

יכול להיות שלא, אבל זה קיים במציאות, זה חיסרון שכן קיים.

תלמיד: איך אפשר לדמיין דבר כזה?

לאט לאט אתה תתקרב לזה שאתה גם תדמיין את זה.

שאלה: האם חשק הוא דבר ממשי?

כן.

תלמיד: האם הלבושים של החשק הם דמיון?

למה?

תלמיד: אני גם שואל למה.

מה זה נקרא ממשי?

תלמיד: אוכל. אני רואה עכשיו צורה של אוכל, האם זה דמיון, או שהממשי זה החשק שאני מקבל כלפי האוכל? מה אדם יכול להגיד שהוא ממשי?

אני חושב שממשי זה מה שהוא יודע שזה בהישג ידו.

תלמיד: לא הבנתי את ההגדרה הזאת.

מה שהוא יכול להשיג.

תלמיד: אני יכול להשיג את האוכל, הוא לפניי. האם זה ממשי?

כן.

תלמיד: אני מרגיש שהחשק שלי לאוכל הוא ממשי, והאוכל מתחלף, פעם אחרת זה יהיה משהו אחר. יש כל מיני לבושים.

גם החשק מתחלף.

שאלה: מה ההבדל בין תענוג מדומה לתענוג ממשי?

תענוג ממשי זה מה שיש לפניך, מתלבש במשהו, ואתה יכול להרגיש אותו, להשיג אותו. אחרי שאתה משיג אותו, אז יש לך גם רשימות, ואז אתה כבר יודע מה זה.

שאלה: הוא מגדיר פה "חיים", וכותב שחיים הם כשכבר הכוח מלובש בפועל, אדם יודע שהוא רוצה משהו וזה מה שהוא רוצה.

כן.

תלמיד: אז כשאנחנו מדברים על תכונת ההשפעה, כשאנחנו אומרים שאנחנו רוצים לצאת ממצרים, אז זה יכול להיות ברמה של מילים, יכול להיות שאדם קצת רוצה את זה, ויכול להיות שזה כבר כל החיים של האדם. כן?

כן.

תלמיד: זה בעצם המעבר מהכוח אל הפועל של הרצון הזה.

כאן זו שאלה. הרצון הזה שהוא ממשי, הוא חייב להיות מלובש במשהו שרוצים להשיג על ידו, כן?

תלמיד: כן.

והאם יכול להיות שהוא כבר מורגש באדם, שהוא כביכול משיג אותו, או לא?

תלמיד: זו שאלה, כי זה לא עוד רצון רגיל, זה רצון שאנחנו צריכים לבנות אותו, כל העבודה היא לבנות את הרצון הזה.

כן.

תלמיד: מה ההבדל בין חיים של רצון כזה, לבין חיים מסוג אחר? כמו שהוא נותן פה דוגמה של אוכל, שאתה רואה משהו מסוים ואתה מאוד רוצה אותו, ואז אפשר להגיד שזה כבר רצון. אבל פה זה סוג אחר של חיים.

חסרה לכם ההגדרה המדויקת של מה זה רצון.

תלמיד: רצון להשפיע.

רצון להשפיע, רצון לקבל, זה לא חשוב, האמת שאין הבדל. יש הבדל במימוש, אבל לא איך זה קיים לפנינו.

תלמיד: רצון לקבל פשוט, לא רצון לקבל רוחני, אני חושב שזה ברור. הוא מסביר את זה. הוא לא סתם מסביר לנו את זה, כי הוא רוצה להגיע למה זה חיים. הוא כותב, "חיים" אנחנו קוראים ""החיות של האדם", שמשמעותו - שכח ה"רצון לקבל" מתלבש ופועל בתוך הדברים הרצויים לו להתקבל". עכשיו אנחנו צריכים לקחת את הכוח הזה של הרצון לקבל ולהלביש אותו במשהו שעוד לא מכירים. איך בונים את החיים האלה?

אבל יש לאדם כבר הכנה לזה בעלמא, הוא מיועד נגיד להשגה הרוחנית. אז מה הבעיה?

תלמיד: כי זה לא כמו שטעמת גלידה ועכשיו אתה רואה את הגלידה ואתה אומר "את זה אני רוצה, אני יודע מה אני רוצה". פה זה משהו שאנחנו שומעים שהמקובלים מספרים עליו, ונכון שמדברים אחרים ברור שלא יהיה סיפוק, ואת זה רוצים לטעום, אבל עוד אין את הרצון לזה ממש, כי אם היה רצון, אז זה כבר היה. זאת השאלה, על איזה חיים אנחנו מדברים כשמדברים על הדבר החדש שאנחנו רוצים, תכונת ההשפעה, שהיא תהיה החיים שלנו?

זו השגת הבורא, מדברים רק על זה, שאין לנו שום דבר חוץ מזה.

שאלה: אנחנו צריכים לשאוף להפשיט את הלבושים האלה, שלא יהיו לנו לבושים על כל דבר שאנחנו מקבלים ממנו תענוג, אחרת זה מדומה. אם עכשיו אני מקבל תענוג ממזון, מה זה מזון, זה מדומה אם אני ככה מתייחס, אני צריך להפשיט את הלבושים האלה.

ואז מה אתה תשיג?

תלמיד: את הבורא, אני צריך להרגיש אותו בכל דבר.

כן.

תלמיד: אז מה זה חשק ממשי? אני צריך להבין שאני קיבלתי חשק אליו, לא משנה שזה דרך מזון או משהו אחר.

מין התקשרות.

תלמיד: ואותו דבר תענוג ממשי, אני עכשיו טועם מזון כמזון, אז זה דמיון.

נכון.

תלמיד: אז נכון, אנחנו צריכים להפשיט את כל הדברים האלה מאיתנו?

כן. לבוש ואור חוזר זה מה שצריכים להשיג, זה בעצם מכיל את כול התענוג מההשגה.

שאלה: בהמשך כותב, "כח התאבון, [כח זה] לא יופיע במציאות ממשית בגופו של אדם, בשעה שהאברים אינם מסוגלים לאכול, דהיינו, בעת השביעה." גם כוח השפעה לא יכול להופיע בנו אם אנחנו לא יכולים להשפיע באמת?

ודאי שלא, איך אני ארגיש שיש לי?

תלמיד: אם מעולם לא טעמנו טעם של השפעה, אז איך יופיע בנו כוח תיאבון להשפיע?

אין.

תלמיד: אז מה צריך לקרות כאן, לחכות שיקרה בנו משהו, שיתעורר בנו כוח תיאבון להשפיע?

כן, הבורא צריך לתת את זה, פעם ראשונה הבורא נותן.

שאלה: תענוג הרוחני הוא מזה שיש כוח להשפיע, או מזה שהכוח הזה להשפיע ממלא כלים אחרים?

הכוח המשפיע ממלא את הכלים האחרים.

תלמיד: כלומר לא מזה שיכול להשפיע, אלא מזה שהיכולת להשפיע ממלאה?

כן. אתם כבר מדברים די עמוק.

שאלה: התחושה הראשונה בדיוק כמו שאמרת, מגיעה מהבורא, כוח ההשפעה, גם הכלי וגם המילוי, ואז אני כמו מדען מסתכל אחורה, לראות איפה הבורא. הכוח העליון נותן את המתנה הזו. ואני רואה את דוקטור מיכאל לייטמן, הרב המקובל, שקיבל את המתנה הזאת. ואני מסתכל ימינה ושמאלה, לראות איפה עוד יש כמה מתנות כאלה. ואז הרצון לקבל שלי אומר, "ומה איתי, מתי אני אקבל את המתנה הזו או שהחברים יקבלו מתנה. הם מאוד רוצים את המתנה הזו". והזמן, אנחנו רואים מסביב דורש את זה, כביכול עכשיו זה הזמן שאנחנו צריכים יותר אנשים עם כוח אור שיביאו אותו לעולם הזה?

אני מבין אותך, אבל גם אני נמצא בדיוק במצב הזה. אני הגעתי לרב״ש בשנת 1975 ותראה כמה שנים, מה אפשר לעשות. כי זה לא אוניברסיטה שאתה נכנס לארבע שנים וזהו. לכן ממשיכים עוד ועוד. בספרים כתוב הכול. מה עוד יכולתי להוסיף? אספתי את מאמרי רב״ש, את כל היתר לא.

שאלה: אמרת עכשיו שבספרים כתוב הכול. מה זה אומר, שכל ההשגה הרוחנית של האדם היא בספרים?

לא, אבל כשאתה קורא את הספרים, ואתה מוכן לזה, אז מתגלה לך מה שכתוב.

תלמיד: כאילו, באמת אפשר לראות שכל פעם שניגשים לכתבים, כאילו דברים אחרים נפתחים לך, פתאום אתה מזהה שם דברים שקודם לא ראית בכלל?

כן.

תלמיד: אז במה תלוי מה ייפתח?

זה תלוי באופי האדם, בטבע שלו, בנקודה הפנימית, מה שנקרא "הנקודה שבלב" שלו. הכול תלוי במנגנון הפנימי שלו.

תלמיד: כי גם אתמול דיברת על הכתבים, על כתבי רב"ש. דווקא עכשיו לפני הפסח, אמרת שאנחנו צריכים לסחוט את עצמנו בכתבים שלו. ממש להתכלל בהם, וזה מה שיעזור לעבור את התהליך. אז מה זה הפעולה הזאת שאני סוחט את עצמי בתוך הכתבים של הרב"ש?

לראות את הכתבים הנכונים, האמיתיים, להיזהר שלא להתעסק עם דברים שהם כביכול יכולים להיות נכונים או לא. אם עברו כמה ידיים, מזה להיזהר מאוד, וככה להתקדם.

תלמיד: אבל עכשיו כשאנחנו קוראים מאמרי הרב"ש, ואנחנו עכשיו נכנסים לתוך פסח יותר לעומק, מה זה נקרא שאנחנו סוחטים את עצמנו, נכנסים לתוך הכתבים שלו?

אנחנו רוצים לאבד שם את עצמנו. אני ממש נכנס כמו לאיזה יער, ושהוא ישפיע עליי בכל כוחו.

תלמיד: ציינת שצריך להיזהר מלגעת בכתבים לא אמיתיים, שעברו כמה ידיים. ויש כל מיני אנשים שמפרסמים היום בעולם, בארץ, את רב"ש ובעל הסולם, ואומרים שאלה כתבים אמיתיים. מעבר לכתבים שיש לנו, אנחנו צריכים עוד כתבים?

אני חושב שלא.

תלמיד: אני כן רואה שלפעמים יש סקרנות לראות אולי יש משהו שאין לנו.

אנחנו צריכים להבין שמה שאדם צריך לקבל, הוא יקבל. וכמה אמצעים שיש לו לזה, זה מספיק.

תלמיד: מבחינתנו, מכאן ועד כל התיקונים שאנחנו צריכים לעבור, יש לנו את כל החומרים עבורם.

נכון.

שאלה: לא פעם פונים אלינו חברים ומציעים לנו כתבי יד נדירים של בעל הסולם, של רב"ש, קטעים מתוך מאמרים שחסרים, ובאמת על פניו אתה רואה שזה של בעל הסולם, אתה מזהה את הסגנון. איך להתייחס למקורות כאלה?

אני לא מתייחס לזה.

תלמיד: האם זה אותנטי מבחינתך?

זה יכול להיות אותנטי. יכול להיות שבעל הסולם כתב מאמר פי שניים ממה שיש לנו, ואותו חלק הוא השמיט.

תלמיד: ועכשיו החלקים האלה מתגלים בדרך לא דרך.

כן.

תלמיד: האם זה לא יכול לתרום עוד להבנה שלנו?

זה לא יכול לתרום לשום דבר. יש לי ספקות בזה, אני לא בטוח בזה, ואני רק לוקח מה שנוגע לידי.

תלמיד: כל מה שיש לנו היום, זה מספיק לנו לתיקון.

זה על בטוח שקיבלתי מרב״ש בלבד.

תלמיד: פחות כלפי השגה, אלא כדי להעשיר את עצמנו יותר, כי אלו עוד דברים שכתב המקובל.

לא.

תלמיד: וכלפי הפצה, אולי ציטוטים יפים שיכולים להסביר דברים לעוד אנשים ולקרב אותם?

אני לא חושב שזה יכול לעזור. אפילו שיש שם כאלה קטעים, אז מה יכול להיות? יש לנו כאלה דוגמאות, אבל לא ראיתי שאני יכול לקבל מהם דברים נוספים שיפתחו לי את העיניים והלב.

תלמיד: להבין את היחס. האם כי זה לא עבר על ידי רב"ש, כי לא קראת עם רב"ש?

לא קיבלתי את זה ישירות מרב״ש כמו את מאמרי רב״ש עצמם ומאמרי שמעתי שכתובים ממש בידו. אני לא מרגיש שזה בא מהם, לא מריח את המקור.

תלמיד: ולמי שיש דחף לחפש עוד, כאילו ששם יש איזה סוד שנסתר משהו גנוז?

אז יהיו לו שם אולי דברי חכמה, אבל לא צריכים את זה. הדרך שלנו היא להגיע למגע עם הבורא דרך הכתבים האלה, ומגע זה לא דרך השכל, לא דרך החכמה. לכן אני משתוקק להכיר יותר את מה ששייך לרב"ש, כי דרכם אני יכול אולי עוד יותר לנגוע בו. אבל ככה סתם להוסיף? נניח שהיו לנו עוד 1000 דפים של בעל הסולם או של רב״ש, אתה חושב שזה היה עוזר לנו. היינו ממש כמו בים, טובעים בזה.

תראה מה שהיה פעם. כשהייתי אצל הלל בבית, היו לו שם את "תלמוד עשר הספירות", את ה"זוהר" כולו, חומש, ועוד כל מיני ספרים כאלה, וזהו. שאלתי אותו, "איפה יתר הדברים, איפה "שולחן ערוך" הגדול, איפה הגמרא?", והוא אמר "אני לא צריך את זה". תלוי מה האדם דורש מהתורה. לכן אני לא חושב שחסר לנו משהו.

(סוף השיעור)