שיעור בוקר 26.10.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 547,

לה. "בענין החיות דקדושה"

קריין: "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 547, מאמר לה. "בענין החיות דקדושה".

במאמרי שמעתי יש כמה סוגים. לא בפני עצמם, אנחנו לא יכולים להגיד, כי בפני עצמם זה ממש אור עליון. אלא זה כלפי איך שאנחנו תופסים אותם, מקבלים, סופגים, מרגישים, איך זה נכלל בנו, נכנס ועובד בנו.

יש מאמרים שאנחנו לא כל כך יכולים להתרשם מהם, בדרך כלל אני רואה את זה מהניסיון שלי עם התלמידים. והמאמר הזה שאנחנו עכשיו נקרא, "בעיין החיות דקדושה", מאמר ל"ה ממאמרי שמעתי, הוא מאמר שלא מיד נתפס, אבל אחר כך אנחנו רואים אותו יותר ויותר לעומק. זה על המאמר עצמו. התוכן של המאמר, התוכן הוא מאוד חשוב.

אנחנו בדרך כלל מזלזלים במצבים שהם הפוכים מהקדושה. כשאני נמצא בירידה, בנפילה, לפי ההרגשה שלי אני מוכן לוותר על המצבים האלו, בשביל מה אני צריך אותם. אני מרגיש לא טוב, השכל שלי לא עובד, הרגש גם כבוי, ולכן מה יוצא לי מזה שאני נמצא במצב של ירידה. אנחנו צריכים להבין שכל המצבים שהם הפוכים מקדושה, מהשפעה, מהתקרבות לבורא, הם בסופו של דבר גם מצטרפים לעבודה שלנו, ליגיעה שלנו, לתהליך ההתקדמות שלנו למטרה.

יוצא שאפילו הקליפה שאנחנו כל כך מקללים אותה, לא אוהבים אותה, לא רוצים אותה ומוכנים לוותר עליה, היא עובדת על הקדושה. לכן כתוב, "חיל בלע ויקיאנה", כמו שכבר דיברנו. וגם דיברנו על האופָן שהולך אחורה אבל בעצם בזה הוא דוחף את הגלגל קדימה, וככה מתקדמים יותר ויותר. חצי מהתנועה קדימה נעשית על ידי ההשתתפות עם התנועה אחורה, וללא התנועה אחורה לא תהיה תנועה קדימה. כלומר ההיפך, הכול מתחיל מחושך – אור, לילה – יום, כך אנחנו סופרים את הימים שלנו לפי חכמת הקבלה, שהיממה מתחילה מהלילה, "ויהיה ערב ויהי בוקר יום אחד".

לכן אנחנו צריכים להבין את העניין הזה, איך המצבים שלנו שהם לפעמים כל כך נוראיים ואנחנו רוצים לברוח מהכול, אנחנו שונאים אותם בגלל הרצון לקבל שלנו, ואנחנו לא אוהבים את המצבים האלו, אבל באמת המצבים הללו לפי המהות שלהם הם מצבים נכונים, הם טובים ומצטרפים לקדושה. אך ורק בזכותם אנחנו יכולים להיכנס לרוחניות ולהכרת הבורא, לדבקות בבורא.

על זה בעצם המאמר הזה, "בענין החיות דקדושה".

לה. בענין החיות דקדושה

שמעתי בשנת תש"ה ירושלים

"הכתוב אומר "זה הים גדול ורחב ידים, שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות" (תהילים ק"ד). יש לפרש:

א. זה הים הכונה על הים דס"א.

ב. גדול ורחב ידים היינו שהיא מתגלית עצמה לכל וצועקת הב הב, שכוונתו על כלי קבלה גדולים.

ג. שם רמש, היינו שיש שם אורות עליונים, שהאדם דורך ורומש עליהם ברגלים,

ד. ואין מספר, שיש שם חיות קטנות עם גדולות. היינו בין שיש להאדם חיות קטנות ובין שיש לו חיות גדולות, הכל נמצא בים הזה. וזהו מטעם שיש כלל "משמים מהיב יהבו ומשקל לא שקלו" (שכל מה שנותנים משמים, לא מקבלים חזרה משמים, אלא שזה נשאר למטה). לכן אם האדם המשיך משהו מלמעלה ואח"כ פגם בה, זה כבר נשאר למטה, אבל לא אצל האדם, אלא שזה נופל להים של הס"א.

היינו, אם האדם המשיך איזה הארה, ואין בידו להחזיקה בקביעות, מטעם שהכלים שלו עדיין לא נקיים, שיהיו מתאימים להאור, היינו שהאדם יקבל זה בכלים דהשפעה, כדוגמת האור הבא מצד המשפיע, לכן ההארה מוכרח להסתלק ממנו."

אנחנו רואים כאן שכל דבר שאנחנו מקבלים מלמעלה, בהתחלה זה יכול להיות במשהו לכיוון השפעה, ואחר כך אנחנו הופכים את זה לעל מנת לקבל, ומרגישים שזה הולך לעל מנת לקבל, לא נורא, אפילו שזה על מנת לקבל זה נכנס לקליפה, כי כך רצינו, ליהנות במשהו לעצמנו, וזה בכוונה, כך משחקים איתנו מלמעלה. ואז אנחנו צריכים להבין, שההארה הזאת שקיבלנו בהתחלה אולי בכוונה טובה, ואחר כך זה התקלקל, אמנם הכול עובר לצד הקליפה, אבל בכל זאת זה נשאר, ומגיע אחר כך לתיקון.

שאלה: כתוב כאן במאמר שהוא לא מסוגל להחזיק במצב הזה לתמיד מכיוון שכלים שלו עדיין לא זכים מספיק. איך אפשר לקבל הארה אם הכלים שלך לא מספיק זכים?

לפי הרצון שלו, כמו שהוא, הוא רוצה להיכנס לרוחניות, רוצה להיות בעל מנת להשפיע, רוצה לעבור למדרגה הרוחנית. ולפי הרצון שלו, לפי שזה נמשך, הוא מקבל איזה מגע עם זה. ואחר כך, כשמתוך המגע הזה הוא באמת מתחיל להרגיש שהוא מתקרב למשהו, כאן הוא אפילו לא מודע לזה שהכוונה שלו מתחלפת, והוא מתחיל לחשוב איך ליהנות מזה. ואז מה שקודם היה נמשך להשפעה ,עכשיו נכנס לכלים דקבלה שלו. אנחנו אפילו לא כל כך מודעים לזה, אבל שהתהליך יהיה ברור לנו.

שאלה: מה זה אומר שהוא "דורך בעקביו"?

שהוא כבר לא מעוניין בהשפעה, אלא מעוניין רק לדעת ,להבין, להרגיש. לא להשפיע על ידי זה שיהיה לו קשר עם הרוחניות. הוא לא מעוניין לקבל כוח השפעה, אהבת הזולת, וכן הלאה, אלא מעוניין להרגיש את זה כדי ליהנות בעצמו.

קריין: "ואז ההארה הזו נופלת לידי הס"א. וכך הוא כמה פעמים. היינו שהאדם ממשיך ואח"כ מסתלק ממנו. לכן מתרבה ההארות בים דס"א. וזהו עד שנתמלאה סאתה." עד שהים הזה מתמלא. עוברות כמה שנים, של כל מיני בעיות, יגיעות ונפילות, והכול מצטבר באיזה מקום. "זאת אומרת, לאחר שהאדם מגלה את כל מדת היגיעה, שיש בידו לגלות, אז הס"א נותנת לו בחזרה את כל מה שלקחה לרשותה, בסוד "חיל בלע ויקיאנו"." זה החשוב.

שאלה: בשלב ההכנה הזה, התהליך ש"חיל בלע ויקיאנו", זה תהליך שיכול לחזור על עצמו?

לא, מדובר על אחר כך. אנחנו מקבלים קצת תמיכה, אבל בעצם כל מה שמצטבר בים דסטרא אחרא מתגלה אחר כך. תכף נראה איך הוא מסביר את זה, זה קורה רק אחרי שאנחנו עוברים ל"לשמה".

שאלה: איך האדם יודע שהוא הגיע לגבול המאמצים שלו, שהוא עשה את כל המאמצים שבידו לעשות?

גבול המאמצים? זה באין סוף, בגמר התיקון. מה זה גבול המאמצים?

תלמיד: כתוב שאחרי שעשה את כל המאמצים ואז "חיל בלע ויקיאנה", אז איך הוא יודע שהוא הגיע לגבול?

את זה הוא לא יודע, זה תלוי בגודל הנשמה שלו. וככל שהנשמה שלו יותר גדולה, יש לו דרך יותר ארוכה, והוא עובד הרבה מאוד בהסתרה. לוקח לו שנים על שנים עד שהוא בכלל מבין, מרגיש, אוגר את כל היגיעה שלו בקליפה, עד שזה מתהפך לקדושה.

זה כמו אותו אדם שנכנס עם כלי קטן לאוצר המלך, ונתנו לו לקבל משם מטבעות. אז הוא לוקח, מוציא, שופכים לו. לוקח, מוציא, שופכים לו. והוא חושב שהוא מפסיד, שזה לא שלו. ככה אנחנו רואים, ומרגישים בירידות. בעליות אנחנו מרגישים כאילו אנחנו מקבלים, וטוב לנו, ואחר כך בירידות זה אובד לנו. זו אותה הדוגמה, שהקליפה דווקא עוזרת לנו בזה שהיא משלימה את הסיבוב של העיגול, הגלגל. חצי ממנו הולך קדימה, חצי אחורה, אבל גם החצי שהולך אחורה, משלים את התנועה קדימה.

שאלה: כשאנחנו מרגישים את ההתרחבות של האגו ואת הרצון לקבל. כנגד מה אנחנו מרגישים את זה?

כנגד זה שהוא מתרחב. בכל זאת זו התרחבות של הכלים שלנו, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". זה מראה על התקדמות, על התרחבות הכלים, רק השאלה האם אנחנו נשארים באותה מגמה קדימה.

זה כמו שאני נניח עוסק בספורט, אז ככל שאני מתקדם יותר, נותנים לי כל פעם תרגילים יותר קשים. אבל שם אני מבין שאני חייב לקבל את זה יותר ויותר ולבצע, מפני שבלי זה אין התקדמות. כך גם כאן, רק אני לא רואה את התהליך. לכן כל פעם כשאני מקבל הכבדת הלב, נראה לי שאני נופל. ואני לא נופל, אלא נותנים לפניי עוד תרגילים.

וְודאי שאני מפסיד בכל התרגילים האלה, ככל שאני רוצה להתקדם, ככל שאני רוצה לחבר את עצמי לקבוצה, להתפלל לבורא, לעשות כל דבר שצריך, אני רואה שאני בכל זאת נופל יותר מכולם. כתוב, "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה", לאור.

בגלל זה הרבה אנשים עוזבים את החכמת הקבלה. כי הם לא מבינים, לא תופסים שדווקא בחושך, כשהוא מתגבר ומקיף אותנו מכל הצדדים, דווקא מתוך זה, "ממעמקים קראתיך ה'", אנחנו יכולים לצעוק בסופו של דבר לבורא. ואז הצעקה היא צעקה מצטברת, ואנחנו עוברים את המחסום.

רק בצורה כזאת. זו דרך ארוכה מאוד להגיע למצב שאנחנו מחייבים את עצמנו, ואת הבורא, בעצם את כל הכוחות הטבע. שאנחנו חייבים להפוך את כל הקליפה הזאת, את כל היגיעה הזאת שנתָנו, והצטברה במצבים הלא טובים. עד שבסופו של דבר אנחנו מרגישים שאנחנו לא מוצלחים לכלום, שבים הזה של סטרא אחרא, טובעות כל היגיעות שלנו, ואז דווקא מתוך היגיעות האלו, אנחנו מקבלים אותן ועולים על ידן לקדושה.

זה מה שאנחנו צריכים להבין, כי הרבה אנשים לא מבינים את הטכנולוגיה הזאת, שזה תהליך ההתקדמות, הם חושבים שהם לא ראויים, לא מסוגלים, שהדרך היא לא בשבילם וכן הלאה.

אבל באמת זה לא כך, אלא חייבים להכניס את כל היגיעות שלנו לים של סטרא אחרא, זאת אומרת לעל מנת לקבל, לאגו שלנו. שהאגו שלנו יגדל על ידי זה יותר ויותר, ואנחנו נהיה עוד יותר אגואיסטים, ויחד עם זה שכאילו נמשכים להשפעה, לאהבה, לחיבור, אנחנו מגלים את עצמנו יותר ויותר מגושמים, אגואיסטיים, עד שזה מגיע לסאה, ואז זה נפתח.

תלמיד: כשאנחנו מרגישים את התחושה הזאת של הרצון לקבל עצמו ואת כוח ההשפעה שמגיע ממרכז העשירייה, איפה אנחנו בתוך ההרגשה הזו?

אנחנו בתוך ההרגשה. מה זה "בתוך ההרגשה"? זו הרגשה, אתה נמצא בתוכה ואתה נמצא בקליפה.

שאלה: אמרת שהקליפה עובדת לשם הקדושה. איך אדם יכול לחזק את האמונה שלו בכוונותיה הטובות?

נלמד את זה, זה יהיה קדימה.

שאלה: יש מצבים שונים בקבוצה, שבהם נדמה לך שיש לך גם השתוקקות וגם כוונה, ויש מצבים שבהם יש לך רק פעולה.

אנחנו עכשיו לומדים את המאמר. אתם לא מבינים כמה אתם מבלבלים את כולם עם השאלות שלכם. אנחנו קראנו כמה שורות, וכבר יש שאלות שאפילו לא שייכות לזה. קצת סבלנות ואתם תשמעו מה שאנחנו לומדים, ולא מה שאתם רוצים לשאול, אחרת אתם לא תלמדו את המאמר ואז יהיו לכם אותן השאלות וכך זה יישאר. תשמעו את המאמר, כי יש לכם שאלות לפי מה שאתם רוצים, ואנחנו צריכים לשמוע מה שבעל הסולם אומר.

קריין: "נמצא לפי זה".

"נמצא לפי זה, את כל מה שהס"א קבלה הכל לרשותה, היה רק בתור פקדון. היינו שכל זמן שיש לה שליטה על האדם, וענין השליטה שיש לה, הוא הכל בכדי שיהיה מקום להאדם, לברר את הכלי קבלה שלו, ולהכניסם להקדושה. זאת אומרת, אם היא לא היתה שולטת על האדם, אז היה האדם מסתפק במועט. ואז כל הכלי קבלה של האדם היו נשארים בפרודא."

אתם צריכים לרשום שאלות ליד זה, תלמדו איך לעבוד עם הטקסט ואחר כך לשאול.

זאת אומרת, מה שהסטרא אחרא מקבלת מכל הירידה שלנו, מכל האכזבות שלנו, מכל הבעיות, הכול נשאר בה אבל נשאר בתור פיקדון. וכל הפיקדונות האלה שהיא אוגרת בתוכה, מצטרפים אחר כך להתקדמות שלנו בקדושה.

"והאדם, אף פעם לא היה ביכולתו לקבץ את הכלים השייכים לשורש נשמתו, ולהכניסם לקדושה, ולהמשיך את האור השייך אליו." אם לא העבודה הזאת של הקליפות, של הסטרא אחרא. "לכן זהו תיקון, שכל פעם שהוא ממשיך, ממשיך משהו, ויש לו ירידה," אחרי שהמשיך במשהו ישנה ירידה, "הוא מוכרח עוד הפעם להתחיל מחדש, היינו בירורים חדשים. ומהעבר, מה שהיה לו, נפלו לס"א, והיא מחזיקה זה ברשותה בתור פקדון. כלומר ואח"כ האדם מקבל ממנה את כל, מה שהיא קבלה ממנו כל הזמן."

ברור איך זה עובד? זו ממש תשובה ברורה לכל הירידות שלנו, שהירידות האלה מצטרפות לעליות, ובלי שזה יעבוד בצורה כזאת אנחנו לא יכולים להתקדם לעל מנת להשפיע. זאת אומרת אנחנו חייבים לראות שאנחנו לא מסוגלים להתקדם לבד לשום דבר, שאין לנו כוח, שכל, כלים, רצונות, שום דבר.

אלא לאט לאט הייאוש הזה מצטבר עד שאנחנו מוכנים להיות מבוטלים כלפי הכוח העליון, כלפי הבורא, ואז כשאנחנו באמת רוצים על מנת להשפיע מעל זה שמבטלים את עצמנו, כי אנחנו מבינים שבכוחות עצמינו שום דבר אנחנו לא יכולים לעשות, זה כמו בדוגמה שאנחנו מוציאים עם ספל את המטבעות מאוצר המלך החוצה, ואחרי שהתייאשנו, אחרי שראינו שבלתי אפשרי לעשות משהו, אומרים לנו, "מה שעשית, מה שהוצאת משם ושפכת החוצה, הכול שלך", וכך אנחנו עובדים.

למה זה נעשה בצורה כזאת? כדי שנתייאש מהעבודה על מנת לקבל ונחליט שאין לנו שום אפשרות לעבוד בעל מנת לקבל אלא בעל מנת להשפיע בלבד. ובעל מנת להשפיע אנחנו לא מקבלים כלום, הכול רק לתועלת הבורא. אז אנחנו רואים שהעבודה הזאת דווקא רצויה, נכונה, טובה וכך מגיעים לפתרון.

"אולם גם זאת לדעת, אם היה ביכולת האדם להחזיק איזה הארה אפילו קטנה, אבל אם זה היה בקביעות, כבר היה האדם נחשב לאדם השלם. היינו עם ההארה הזו, היה יכול ללכת קדימה. לכן, אם נאבד לו ההארה, עליו להצטער על זה."

וההצטערות הזו וההארה שמסתלקת, הכול מתחבר אליו רק בתוך האחוריים ואחר כך הוא מקבל את זה בחזרה. אבל בינתיים זה נאסף לידו בצורה כזאת שהוא לא רואה ולא יודע כדי לא להפריע לו בעבודה, אחרת זה היה הורס את ההתקדמות, את ההשתוקקות שלו, את הרצון שלו להגיע למשהו.

לכן ככל שהוא מתקדם הוא מתקדם בזה שהוא מרגיש שאין לו כלום, עוד יותר ועוד יותר, נעשה חושך יותר ויותר. כמו שאומרים שהחושך הכי גדול הוא לפני זריחת השמש, לפנות בוקר, ככה זה גם בטבע שלנו.

"וזה דומה לאדם, שנתן גרעין באדמה, על מנת שיצמח מזה אילן גדול. אבל תיכף הוציא את הגרעין מהאדמה. אם כן מהו התועלת מהעבודה, ממה שהכניס את הגרעין באדמה? ועוד, שאנו יכולים לומר, לאו דוקא שהוציא גרעין מהאדמה וקלקל אותו," רק את הגרעין, "אלא שיכולים לומר, שהוציא אילן עם פירות מבושלים מהאדמה, וקלקלם". שאם אדם לא מתייחס נכון גם עכשיו להתקדמות שלו, אז הוא לא שם גרעין באדמה, זאת אומרת הוא לא יודע, לא מבין, לא שם לב שכל מה שהשיג ברגע אחד נפל לסטרא אחרא, הוא לא מתייחס לכך שזה שנכנס לאדמה ואחר כך יצמח מזה משהו, אלא הוא לא שם לב לזה, ואז הוא ממש מבטל את העבודה שלו שיכולה לתת פירות בעתיד.

"וכן הענין כאן, שאם לא היה נאבד ממנו ההארה הקטנה הזו, היה נצמח מזה אור גדול. נמצא, שלאו דוקא שנאבד ממנו הארה קטנה, אלא כאילו נאבד ממנו אור גדול מאד."

שאלה: האם כשאנחנו נופלים לירידה אנחנו נופלים לכוונה בעל מנת לקבל?

נכון, כי אתה מתחיל איזה שלב חדש.

תלמיד: האם כל העבודה הזאת נופלת לסטרא אחרא ולהכנה של המדרגה הבאה?

כל העבודה שעברת, כל מצב שעברת "אין העדר ברוחניות", גם חיובי וגם שלילי, אומנם שאנחנו דנים על זה לפי ההרגשה שלנו, אבל לא לפי ההרגשה שלנו, כל מצב ומצב רוחני נשאר, ונשאר דווקא בזכות הקליפה. לכן זה מה שברא הבורא, שיהיה שם מקום לאגור, לאסוף את כל היגיעות שלנו ולאט לאט כך לקדם אותנו לעל מנת להשפיע באמת, בצורה אמיתית.

שאלה: מה לתקן, איך לתקן, אני לא מבין?

זו לא שאלה, אני מצטער. זה לא שואלים כך בשיעור. בשיעור שואלים לפי מה שאנחנו לומדים, לפי מה שעכשיו קראנו.

תלמיד: ממשיכים יום יום ושצריך להצטרף, משהו לעשות בתוך העשירייה, התקדמות לרוחניות בעבודה משותפת, אבל לא יודע איך לעשות ומה חסר לי, מה לתקן בתוכי, כי זו עבודה אישית. מה לעשות ואיך לגשת לכל הבעיות האלה?

זאת שאלה לא רק שלך, שואלים הרבה חברים שלנו וזה מה שאנחנו מבררים. תמשיך לשמוע ונראה בסוף המאמר מה אפשר עוד לענות. בינתיים תקרא. בכלל, כדי להבין את המאמר צריכים לקרוא אותו לפחות כמה פעמים. אתה יודע כמה פעמים אני קראתי אותו? שלושים פעם נגיד. ואחרי פעם חמישית, שישית, שביעית אולי, התחלתי קצת לראות מה קורה, על מה הוא מדבר בכלל, מה הוא רוצה מאיתנו.

מאמר לא קשה, הוא רק צריך לסדר לנו יחס חדש לירידות, לחושך, לאגו שלנו, לכל מה שאנחנו קוראים "סטרא אחרא". הדברים האלה הם לטובתנו כדי לקדם אותנו ל"שמה", לעל מנת להשפיע. בלי המערכת הזאת של קליפה אנחנו לא יכולים להתקדם, הבורא ברא, "בראתי יצר רע" כדבר הכרחי. בלי שאנחנו נעבוד כך ונגלה שזה על מנת לקבל ושוב נשתדל ושוב ניפול בזה. כמו ילד קטן, הוא מנסה משהו לעשות, זה נשבר או נופל ועוד משהו ועוד משהו ועל ידי זה אנחנו גדלים. אין ברירה, בצורה כזאת הכול עובד, רק בצורה כזאת.

לכן אנחנו צריכים גם בעבודה רוחנית להבין שבמשחק שלנו כדי להגיע לדרגת הבורא, אנחנו צריכים להשתדל וזה ייפול, להשתדל וייפול עד שאנחנו מגיעים למצב הסופי. רק המצב הסופי נשאר לנצח. כל יתר המצבים נופלים לים הקליפה של האגו שלנו ודווקא שם נשמרים ואחר כך קמים. זה נקרא שקמים בגמר התיקון. זה הזיווג הגדול של גמר התיקון, קמות כל האכזבות שלנו והנפילות וכל מה שאנחנו חשבנו שאנחנו ממש לא בסדר ולא עשינו נכון, ואנחנו כאלה מלוכלכים ואיזה מחשבות יש לנו ואיזה רצונות ואיזה שקרים יש בכל אחד וכן הלאה. כל הדברים האלו מגיעים לתיקונים על ידי האור הגדול שמתגלה בגמר התיקון. אבל הוא מתגלה מפני שאנחנו לא מתאכזבים, אלא כמו ילדים קטנים עוד ועוד ועוד משתדלים להתחיל מחדש.

שאלה: כשאנחנו קוראים את המאמר הזה ואנחנו מקבלים קצת חיות ממנו, אבל באותו זמן אנחנו גם מרגישים שהחיות הזאת נכנסת ישר לתוך כלי הקבלה. איך אני צריך להתייחס למעבר הזה?

אתה צריך להיות למעלה מכל הרגשות האלו. נכנס שוב לקליפה, מה שאני לומד, בסדר גמור, אבל זה נשמר שם ואני ממשיך ביגיעה שלי ובכל רגע מחדש. כמו שכתוב "יהיו בעיניך כחדשים", זה העיקר.

שאלה: יוצא שבים הסטרא אחרא לשם נופלים כל המאמצים של האדם הבודד עד לסאה, ואז יקרה מעבר המחסום. אבל הבורא נמצא בעשירייה, מה לגבי יתר החברים, הם יגיעו למידת הסאה?

אל תדאג, אתה לא תעבור את המחסום לפני שאתה מתחבר עם החברים. מחסום לא עוברים לבד. מחסום נקרא "גבול" שאחריו מתחילה הקדושה. הקדושה יכולה להאיר רק בכלי שלם. כלי שלם זה שיש שם עשירייה, שישייה, לא חשוב כמה, אבל הם מחוברים יחד. כל אחד ביטל את עצמו כלפי האחרים במשהו, בגובה המחסום ואז הם עוברים את המחסום.

שאלה: איך אנחנו מזהים את ההארה ולאחר מכן מחזיקים בה?

אנחנו צריכים רק להשתוקק קדימה. אנחנו לא יכולים למדוד הארה ולשמור הארה ולהחזיר אותה, רק להשתוקק קדימה לחיבור עם החברים ודרכם לבורא. כל הזמן להגיד לעצמי, "אני כך עובד". ולאט לאט אני אתחיל להרגיש בזה איזו משיכה, איזו הארה, איזו התעוררות שמגיעה, אני לא יודע אפילו מאיפה, אבל אני כל הזמן צריך לדחוף אותי לזה.

שאלה: האם הסטרא אחרא זה משהו בר חלוף שבסוף אמור להיעלם, או משהו שתמיד יהיה נוכח?

סטרא אחרא אלה אותם הרצונות והכוונות והמעשים שלנו שרצינו לעשות אותם בעל מנת להשפיע ונפלנו לעל מנת לקבל, מזה מורכב הסטרא אחרא. ואחר כך כשאנחנו נעשה כך על כל הפעולות שלנו, יחד עם זה אנחנו עולים בסולם המדרגות. ובסוף התיקונים, בגמר התיקון, כל האכזבות שלנו, חוסר הצלחה שלנו, דווקא קמים ודוחפים אותנו לגמר התיקון. לכן כתוב "חיל בלע ויקיאנה". "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא". ועוד כל מיני אמרות של מקובלים. כולם עוברים בדרך הזאת. ולכן אין מה להתייאש, אלא ההיפך, רק צריכים לדאוג לקצב, כמה שיותר, עליות ירידות, עליות ירידות, כמו ששמענו מבעל שם טוב שהיו לו שם, נגיד מאתיים עליות וירידות תוך חמש דקות, עשר דקות. כך אנחנו צריכים לעשות.

שאלה: אני מבין שהסטרא אחרא שולטת בי. איך אני יכול להתחיל למשוך את האור מהסטרא אחרא בהדרגתיות?

אנחנו לא יכולים, זה לא עניין שלנו. העניין שלנו זה להימשך קדימה על פני אותם התנאים שמתגלים עכשיו. שוב אני חוזר, לא הבעיה שלנו ממה נפלנו. נפלנו, בסדר. תראו את הילד הקטן, תלמדו ממנו, מה שנפל, מה שנעשה, הוא מתחיל לבנות מחדש, כאילו לא היה. הוא לא מתאכזב כמונו, כלום. הוא מתחיל לבצע את הרצון שלו מחדש. תלמדו מזה ותראו איך הוא עושה ותעשו ככה. איפה יש לנו סיפורים על גנבים, על ילדים, מה ללמוד מהם? בוא אנחנו נוציא אותם מהארכיון ונדבר גם עליהם.

שאלה: כשאנחנו מתפללים, כשאנחנו משתוקקים לאור, האם הוא יגיע אלינו רק כסטרא אחרא, רק כבעיות חדשות, קשיים, מצבים קשים, האם את זה אנחנו מבקשים בצורה לא ישירה?

אנחנו מבקשים רק דבר אחד, להימשך למטרה. מה שהיה היה, מה שנפל נפל, אני צריך להמשיך לאותה המטרה לחיבור בינינו ועם הבורא. אני לא שם לב למה שנפל לי בדרך, מה שנאבד, אני לא יכול לשלוט על זה ואין בזה שום דבר, העיקר בשבילי להתקדם במצבים הנוכחיים. ישנם תנאים חדשים? אני מתקדם על ידם.

נתתי דוגמה שזה כמו ילד. כולנו ראינו עד כמה ילד בונה משהו, וזה נופל. הוא בונה, שוב נופל. הוא בונה, שוב נופל. הוא לא מתעייף. למה אנחנו לא יכולים לעשות אותו דבר כמו ילדים ברוחניות? בגלל שיש לנו חשבונות, אנחנו חכמים? אז לא להיות חכמים. החכמה צריכה להיות כדי לקיים את הבריאה ואילו אנחנו רוצים לקיים את האגו הקטן שלנו. לא ים דסטרא אחרא, שם זו ממש קליפה כנגד רוחניות, אחר כך היא קמה, אלא אנחנו מקיימים את האגו הקטן הבהמי שלנו וזו בעיה.

שאלה: מה ההבדל בין נפילה לבין ירידה?

ההבדל בין נפילה ובין ירידה הוא שנפילה אנחנו מרגישים אחרי שכבר נמצאים למטה וירידה אנחנו מרגישים במשך הזמן שאנחנו יורדים בתכונות שלנו מגובה לשפל. נפילה זה כביכול שנופלים ולפעמים לא מרגישים שנופלים אלא כשכבר נמצאים למטה אז אנחנו מרגישים שנפלנו. והירידה נמשכת ונמשכת ואנחנו לפעמים משתדלים לעצור את הירידה הזאת, ומסוגלים או לא מסוגלים, את זה צריכים לראות, בדרך כלל אנחנו לא מסוגלים, כי כמו כל דבר ברוחניות, "אין מקצת ברוחניות", זה חייב להתקיים עד הסוף, ורק אחר כך אנחנו יכולים לאתר את המצב ולהעלות את עצמינו בחזרה. עוד נעבוד על זה, אלה דברים שנלמד בהמשך.

תלמיד: הרגע שבו אנחנו צריכים לבקש עזרה מהעשירייה זה הרגע שבו אנחנו מתחילים לרדת? אולי עדיף לבקש באותו רגע בגלל שאני חושב שבזמן שאני נופל אני לא מסוגל לבקש עזרה אפילו.

אז מה אתה שואל אם אתה לא מסוגל? אז אין על זה שאלה.

תלמיד: כשאני נופל ואני באדמה אין לי כוח יותר לבקש, אבל ברגע שמתחילה הירידה אולי זה המצב שבו אני יכול לבקש עזרה מהעשירייה בשביל לקצר את הזמנים.

תנסה, בוא נראה. "אין חכם כבעל ניסיון", תנסה ותראה. אחר כך ספר לנו האם אתה שתפסת את הירידה בהתחלה יכולת לעצור אותה ובמה עצרת אותה. אז תגיד, זה בסדר, את זה אני מכבד, לנסות בכל מצב לעשות משהו. אז תבין אם זה בידיים שלך או לא.

שאלה: מדוע כתוב שלאדם אין יכולת לקבץ את הכלים שלו?

מדוע אין לאדם יכולת לקבץ את הכלים שלו? הייתי אומר שאין לו בכלל שום אפשרות לעשות זאת. כי איפה אני יכול לקבל את האור אם אין לי עדיין כלי לאור הזה? צריך להיות רצון עם צמצום, עם מסך, עם אור חוזר, עם זיווג דהכאה ואור חוזר והתלבשות אור ישר בתוך האור חוזר, ואז אני מקבל בתוכי איזו מנת אור על מנת להשפיע.

תבינו איזה הכנות צריכות להיות כאן מצידי כלפי קבלת האור. מה שאנחנו לפעמים מרגישים בינתיים זו הארה קטנה מרחוק ולא שאנחנו מקבלים את זה. מה שאין כן כאן בסטרא אחרא, כאן אנחנו ממש רואים שהקליפה אוגרת בתוכה את כל אותן ההארות, מהאורות הקטנים ועד הגדולים, כמו שכתוב "זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדלות"¹. חיות זאת אומרת אור החיה, אור החכמה, שבצורה כזאת הן חיות בתוך הים של הסטרא אחרא. ואחרי שהים מתמלא עם כל החיות האלו אז זה מגיע למצב שמגיע האור העליון ומתקן את כל הקליפות האלו. והקליפות האלה הן לא סתם, אני לא עשיתי אותן, אלא הבורא "משחק עם לווייתן" מה שנקרא, בסופו של דבר הבורא מכין לנו את כל הקליפות האלה כדי שאחר כך הוא יתקן את הכול ויתגלה על ידן כגדול, כגיבור מלחמה.

שאלה: האם הפיקדונות שנופלים לסטרא אחרא הם בזמני ירידות או בזמני עליות?

בזמני ירידות לא יכול ליפול לסטרא אחרא שום דבר, מאיפה ייפול? בזמן הירידה אין לנו כלום, ההיפך. רק בזמן העלייה, שאנחנו עושים ועושים משהו, והגענו לאיזה מצב שיותר מזה לא מסוגלים בינתיים להתקדם אז המצב הזה נופל לסטרא אחרא, ואנחנו צריכים להרגיש את הירידה הזאת ואחר כך שוב להתחיל לעלות. וזה קורה לכולם, גברים, נשים, לכולם. אם נהייה קצת יותר רגישים לזה אז נבין שכל התהליך הרוחני שלנו גם קורה כיום ולילה, יותר נכון לילה ויום, לילה ויום, שיממה מתחילה מהלילה "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד".

שאלה: בעניין הפיקדון. לא ברור איך פועל המנגנון הזה של פירעון הפיקדון. האם הסיטרא אחרא פועלת כמו סוג של חיץ, בחינת מעבר בין הירידות והעליות של האדם?

זה לא עלינו עכשיו לדבר איזו עבודה עושה הסטרא אחרא. אין לנו איזה לזה שום קשר. על משהו תיאורטי אני לא אוהב לדבר, רק מעשי.

שאלה: אלו פעולות של האדם נרשמות על חשבונו ברוחניות והאם ישנן פעולות ריקות שאין להן השפעה על הדרך הרוחנית?

אין דבר כזה. הכול שייך לרוחניות באמת. אפילו הגשמיות כולה היא תוצאה מההתקדמות הרוחנית שלנו ושל דומם, צומח, חי. והכול מצטבר אחר כך לחשבון אחד גדול שבו, בחשבון הזה נכללים כולם. אין שום דבר מיותר במציאות.

שאלה: מה מצטבר? המאמצים להשפיע שהם בעצם לתועלת עצמי או חוסר היכולת והכוחות לעשות מאמצים להשפיע?

גם זה וגם זה. כל הרגשות, המחשבות, הרצונות והפעולות שלנו, אפילו הגשמיות, הכול נמצא באותו מחשב גדול שרושם בכונן הקשיח שלו, אם אפשר כך להגיד, את כל מה שיש. הוא עושה סריקה על כל המערכות שלנו והכול נשאר ונרשם. אין שום דבר שנעלם, שאנחנו מאבדים. אין דבר כזה. אנחנו רק מקבלים את זה אחר כך בצורה קונקרטית, קומפקטית במידה שאנחנו מתקנים את הכלים שלנו. בכלים דעל מנת להשפיע כל הדברים האלה נראים הרבה יותר מקובצים, מסודרים.

שאלה: מדוע בזמן הירידה, באותו רגע ממש אנחנו לא יכולים לראות שהיא תביא לנו עליה?

אחרת זו לא תהיה ירידה. קודם כל, כל העליות והירידות נמצאות, קורות ברגשות שלנו. הכלי שלנו הוא קודם רגש, רצון זה רגש. ואחר כך אנחנו יכולים אולי, בכמה זו שאלה, לעבד בשכל את הדברים האלה שמרגישים ברצון.

שאלה: איך הכלים נאספים, מתבררים ומיטהרים בזמן שההארות שהאדם קיבל נמצאות תחת שליטת הסטרא אחרא?

לאט לאט זה מתברר באדם, לא מיד, יכול להיות אחרי כמה זמן, יש כאלה שאצלם זה אחרי כמה שנים, אבל בכל זאת אנחנו מתחילים מתוך זה לראות את המציאות איך היא כולה כולה מתקיימת, אוגרת בתוכה גם דברים טובים וגם דברים רעים.

ואנחנו צריכים להבין שבעצם כל התוצאה מהעבודה שלנו היא עד כמה אנחנו נמצאים בירידות, נפילות, אכזבות ויחד עם זה מתחילים לקבל איזו שליטה על הרצונות והמחשבות שלנו שזה נקרא "מסך".

ואז אנחנו כבר מתחילים לעבוד עם הרצון על מנת לקבל בצורה אחרת. שאנחנו שולטים עליו, שאנחנו עושים צמצום ואחר כך מסך, אור חוזר. בחלק ממנו מקבלים על מנת להשפיע, זאת אומרת כבר מתקנים, ובחלק לא יכולים. גם בזה יש עליות וירידות הרבה יותר גדולות ממה שהיו לפני שנכנסנו לקדושה וכבר יש לנו איזה מסכים, ואז העבודה שלנו היא אחרת. ואומנם היא אחרת, אבל בכל זאת באים יום ולילה, עליות וירידות, רק ירידות הרבה יותר עמוקות, ועליות הרבה יותר גבוהות.

שאלה: אפשרי לזהות את הירידה בהתחלה ולהתקדם מבלי להגיע לנפילות או שהנפילות הכרחיות להתקדמות?

הירידות הן הכרחיות, אומנם אנחנו צריכים להשתדל, במידה שאנחנו מגלים אותן, להתנגד להן ולהידבק בקדושה ככל האפשר מהר יותר. אבל אנחנו צריכים להסכים שכל המצבים האלו הם מצבים רוחניים, וגם הירידות יש להן מקום וחיות, וכמו שהוא אומר, "בעניין החיות דקדושה", זו כותרת למאמר.

שאלה: כיצד ניתן להשתמש בסיטרא אחרא לקידום העשירייה?

את זה אנחנו לומדים כל הזמן, שאנחנו צריכים להשתדל להתעלות למעלה מכול מה שאפשר. זה ברור. אנחנו לומדים את זה.

קריין: החברים שלחו לי את מה שביקשת לגבי מה שצריך ללמוד מתינוקות ומה שצריך ללמוד מגנבים.

אז תקרא, שיהיה לנו.

"מגיד ממזריץ', המקובל הגדול מהמאה התשע עשרה, אומר שיש עשרה חוקים בעבודה הרוחנית;

שלושה מהם אפשר ללמוד מתינוק:

1. תינוק" אחד. "א. תינוק שמח בלי קשר לכלום.

        ב. תינוק לא רגוע אפילו לדקה.

        ג. תינוק דורש בכל הכוח את מה שהוא רוצה."

קריין: זה התינוק. עכשיו גנבים.

"שבעה מהם אפשר ללמוד מגנב:

       א. גנב עובד בלילות.

       ב. מה שהגנב לא הספיק בלילה הקודם, הוא מנסה להשיג בלילה הבא.

       ג. הגנב נאמן לחברים.

       ד. הגנב מסכן את עצמו כדי להשיג דברים פעוטים, ואפילו חסרי משמעות.

       ה. הגנב לא מעריך את מה שהשיג, ומוכר את זה בפרוטות.

       ו. הגנב מקבל מכות, אבל לא נרגע.

       ז. הגנב רואה בעסק שלו יתרונות, ולא רוצה להחליפו.

והוסיף המגיד ממזריץ': "לכל מנעול יש מפתח, אבל אם המנעול לא ניתן לפתיחה, הגנב האמיץ שובר אותו. הבורא אוהב את מי ששובר את לבו כדי להגיע להיכל המלך".

(מובא בספרי, "בעקבות הלב", עמ' 140)"

קריין: הקטע היפה הזה מובא, בספר "בעקבות הלב". עד כאן הקטע.

ברור לנו מה רצו בזה לציין מקובלים, אז נקווה שאנחנו נהיה תינוקות טובים, נכונים ונגדל נכון.

שאלה: האם החיות זה הרצונות האגואיסטיים שהוא מתייחס אליהם?

כן. חיות זה מדרגת חי. זה על אור החכמה, כשמתעוררים כאלה הרצונות, על זה כתוב בטקסט. אחר כך נדבר על לוויתן, על כל הדברים האלה, על דוגמאות אחרות מחכמת הקבלה.

שאלה: מה זה נקרא "שכל יצור צריך ללכת ולמצוא מקום שמתוכו הוא יכול לקבל הנאה ותענוג"?

זה הטבע שלנו, בכל מקום למצוא מקור להנאה ותענוג. בדברים הכי גרועים, הכי מצומצמים, אנחנו בכל זאת מחפשים בצורה טבעית מהתאים שלנו, ועד האברים שלנו ועד העצמות שלנו, ועד הגוף שלנו כולל גם בשכל גם ברגש, אנחנו תמיד מחפשים את המקום הכי נוח וטוב. זה הטבע.

רק על ידי חכמת הקבלה אנחנו רוצים לעלות למעלה מהטבע שלנו לטבע הרוחני, ששם כבר ההגדרות והערכים שונים.

"ויש לדעת, שזה כלל, שאין האדם יכול לחיות בלי חיות ותענוג, מטעם שזה נמשך משורש הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו. לכן כל נברא, אי אפשר להתקיים בלי חיות ותענוג. ומשום זה, כל נברא מוכרח לילך ולחפש מקום, שממנו יכול לקבל הנאה ותענוג." כן. "אולם, קבלת התענוג נוהגת בג' זמנים: בעבר, ובהוה, ובעתיד.

אבל קבלת התענוג העיקרי הוא בהוה. והגם שאנו רואים, שיש לאדם הנאה מעבר ועתיד גם כן, אבל זה דוקא מה שהעבר ועתיד מאירים בהוה.

לכן, אם אין האדם מצא הרגשת תענוג בהוה, אז האדם מקבל חיות מהעבר. והוא יכול לספר לאחרים, איך שבזמן העבר, איך שהיה לו אז טוב. ומזה הוא יכול לקבל חיות בהוה. או שמצייר לעצמו, שהוא מקווה שבעתיד יהיה לו טוב. אבל מדידת הרגשת התענוג מעבר ועתיד תלוי כמה שהם מאירים לו בהוה. ויש לדעת, שזה נוהג בין בתענוגים גשמיים, ובין בתענוגים רוחניים.

וכמו שאנו רואים, בזמן שהאדם עובד אפילו בגשמיות, הסדר הוא, שבזמן העבודה יש לו צער, בזה שהוא מתיגע עצמו. וכל מה שהוא יכול להמשיך בעבודה, הוא רק מכח שהעתיד מאיר לו, שהוא יקבל שכר תמורת עבודתו. וזה מאיר לו בהוה. לכן הוא מסוגל להמשיך בעבודה.

מה שאין כן, אם אין בידו לצייר את השכר שיקבל בעתיד, יש להאדם לקחת תענוג מהעתיד לא מהתמורה, שיקבל בעתיד תמורת עבודתו, כלומר לא מהשכר הוא יהנה, אלא שלא יהיה לו יסורים מהיגיעה, מזה הוא נהנה עתה בהוה, מה שיהיה בעתיד. אלא שהעתיד מאיר לו בהוה, בזה שעוד מעט העבודה תגמר. היינו, הזמן שצריכים לעבוד, והוא יקבל מנוחה." אני חושב שכאן זה מובן, אלה דברים שאנחנו מרגישים אפילו בחיים שלנו כל אחד.

"נמצא, על כל פנים מאיר לו התענוג של המנוחה, מה שהוא יקבל בסוף, שפירושו שהריוח שלו יהיה מזה, שלא יהיה לו היסורים, ממה שהוא מרגיש עכשיו מהעבודה. וזה נותן לו כח, שיוכל עכשיו לעבוד. ואם אין האדם מסוגל לצייר לעצמו, שעוד מעט הוא יהיה פטור מהיסורים, שהוא סובל עתה, היה האדם בא לידי יאוש ועצבות, עד שהמצב הזה יכול להביא את האדם, שיהיה מאבד עצמו לדעת.

ומטעם הנ"ל אמרו חז"ל "המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא". משום שהוא כופר בהשגחה, שהשם ית' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.

אלא האדם צריך להאמין, שמצבים האלו באים אליו, מכח שרוצים מלמעלה, שזה יביא לו תיקון. היינו, שהוא יקבל רשימות מהמצבים האלו, בכדי שיוכל להבין את דרך העולם, ביתר שאת וביתר עז, שהמצבים האלו נקראים בחינת אחורים. ובזמן שהוא מתגבר על המצבים האלו, הוא יזכה לבחינת הפנים, היינו שהאור יאיר לתוך האחורים האלו."

"וכפי הכלל, שאין האדם יכול לחיות, אם אין לו מקום, שיכול לקבל הנאה ותענוג. נמצא, בזמן שאין האדם מסוגל לקבל מבחינת ההוה, אז הוא מוכרח לקבל חיות על כל פנים מהעבר או מהעתיד. כלומר, שהגוף מחפש לעצמו חיות בכל האמצעים שישנו בידו.

ואז, אם אין האדם מסכים לקבל חיות מדברים גשמיים, אז אין ברירה להגוף, אלא הוא מוכרח להסכים לקבל חיות מדברים רוחניים, מטעם שאין לו עצה אחרת. לכן הוא מוכרח להסכים לקבל הנאה ותענוג מכלים דהשפעה, כנ"ל, כי בלי חיות אי אפשר לחיות.

ולפי זה יוצא, בזמן שהאדם רגיל לקיים תו"מ שלא לשמה, היינו לקבל תמורה עבור עבודתו, כן יש יכולת להאדם לצייר לעצמו שהוא יקבל אח"כ איזה תמורה, וכבר יכול לעבוד על חשבון שיקבל הנאה ותענוג אחר כך.

מה שאין כן אם האדם עובד שלא על מנת לקבל פרס, אלא שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה, איך הוא יכול לצייר לעצמו, שיהיה לו אח"כ ממה לקבל חיות. הלא אינו יכול לעשות שום ציור, כי אין לו על מה. לכן, בשלא לשמה אין כאן הכרח, שצריכים לתת לו מלמעלה חיות, כי יש לו חיות מהציור של העתיד, ומלמעלה אין נותנים מותרות, אלא הכרחיות."

"לכן, אם האדם רוצה לעבוד אלא לתועלת הבורא, ולקחת חיות על שאר אופנים, הוא לא רוצה לקבל בשום אופן, לכן אין עצה אחרת, אלא מלמעלה מוכרחים לתת לו חיות. היות שהוא לא דורש אלא חיות הכרחי, שיוכל להמשיך בחיים, אז הוא מקבל חיות מבחינת בנין השכינה הקדושה."

זאת אומרת שלא רוצה שום דבר לעצמו אלא רק לקיים את עצמו כדי לעשות פעולות בעל מנת להשפיע. את זה יפה מאוד אפשר להרגיש בחיבור בין חברים, אם מישהו באמת מסוגל לחשוב על טובת החברים, בהתאם לזה הוא ירגיש שבזה כן מתחילים להתייצב בו כלים לקבלת הכוח להשפעה. "וזהו כמו שאמרו חז"ל "כל המצטער עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור". כי ציבור נקרא השכינה הקדושה. כי ציבור פירושו קיבוץ, היינו כנסת ישראל, שמלכות היא הכלל של כל הנשמות.

והיות שהאדם לא רוצה שום שכר לתועלת עצמו, אלא שהוא רוצה לעבוד תועלת ה', שזה נקרא "לאקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר]", שהיא לא תהיה כל כך מושפלת, היינו שלא רוצים לעבוד לתועלת ה', אלא כל מה שהאדם רואה, שיצמח מזה תועלת עצמו, אז יש חמרי דלק לעבודה. ומה שנוגע לתועלת ה', ואין האדם רואה מה שהוא יקבל איזה תמורה, אז הגוף מתנגד לעבודה זו, מטעם שיש לו בעבודה זו טעם של עפר.

והאדם הזה כן רוצה לעבוד לתועלת ה', רק הגוף מתנגד לזה. והוא מבקש מה', שיתן לו כח, שכן יוכל לעבוד "לאקמא שכינתא מעפרא". לכן הוא זוכה לבחינת פנים של ה', המתגלה אליו. וההסתרה נסתלק ממנו."

זה כל המאמר. רציתי שאנחנו נשמע אותו יחד כי אחר כך אם אתם קוראים, למרות שקוראים, קוראים כל אחד לחוד או בקבוצה קטנה, יש בזה פחות תועלת ממה שקוראים יחד.

שאלה: כתוב במאמר שמי שמצטער בציבור זוכה ורואה בנחמת הציבור. מהי נחמת הציבור, מהו אותו השכר של לראות את נחמת הציבור?

איך שהבורא שורה בציבור. ואיך יכול להיות שהבורא שורה בציבור, הרי הוא ראה עכשיו לפני רגע שהוא מצטער עם הציבור, זאת אומרת הציבור לא נמצא במצב הטוב, אז איך עכשיו הוא רואה שהבורא שורה בתוך הציבור, מה קורה כאן, איזה שינוי?

אלא הוא תיקן את הכלים שלו ורואה עכשיו שבאמת הבורא שורה בתוך הציבור. על ידי מה הגיע לזה? על ידי זה שהיה מצטער אם זה שהציבור שרוי ברע זאת אומרת בעל מנת לקבל, ברצון לקבל שלא יכול לגלות יחס יפה נכון לבורא והוא כן מגיע לזה ומצטער שהציבור לא מסוגל, לא רוצה, הוא בזה כביכול מכפר על הציבור ולכן הוא זוכה לנחמת הציבור, הוא רואה שהאמת לא כך, שהבורא נמצא בתוך הציבור, "בתוך עמי אנוכי יושבת" וכך הוא מגלה את זה.

שאלה: איך לוותר על העבר, על הנכסים הרגשיים בתוכנו?

אני לא צריך לוותר על כלום, אני לא צריך למחוק שום דבר, אנחנו לא נמצאים בחיים האלו החיים גשמיים כך שאנחנו צריכים להתנהג כמו שאנשים רגילים עושים, אני פשוט משייך הכול לבורא ולכן אין לי שום בעיה, לא עם עבר לא עם הווה ועם עתיד.

אם אני משייך הכול לאין עוד מלבדו אז אין כאן שום בעיה, אני מוכן להשלים עם כולם ובכול.

תלמיד: מהי הדרך הטובה ביותר להתכונן מראש למצבי האחוריים?

לא, אנחנו לא יכולים ואסור לנו לעשות את זה. אסור לאדם להיות שקוע בכלים דקבלה, זה לגמרי הפוך, אין לנו דברים כאלה בדרך, אנחנו תמיד צריכים להימשך להיות דבוקים בבורא דרך החברה, זאת אומרת אנחנו מכינים את הכלים שלנו, את החיבורים שלנו כדי שהבורא יוכל להתגלות, רק בצורה כזאת, ושום דבר אחר. זה ההיפך מהקדושה מה שהוא אומר, חס ושלום לא לכיוון זה.

שאלה: מה עלינו לעשות כדי להתכלל בצער הציבור?

זה קורה מעצמו לאט לאט כי אנחנו נמצאים בדור האחרון והגורל שלנו וגורל הציבור הם מאוד מקושרים ומחוברים והולכים למטרה האחת הקרובה. ולכן בואו אנחנו רק נחשוב שהעתיד שלנו והעתיד של הציבור זה יחד, ועד כמה אנחנו צריכים לעשות הפצה וחינוך כדי להפיץ את החינוך ולהפיץ את עתיד העולם. שימו לב עד כמה העולם מתדרדר עד כמה העולם מתחיל להבין איפה הוא נמצא, עד כמה הוא מתחיל להסכים עם זה שאין לו עתיד טוב בכלום וכל אחד ואחד כאילו מרכין את הראש שלו ולא חושב שיהיה לו משהו טוב ומה שטוב [כבר] היה לו ולא יהיה, לדור הבא יהיה הרבה פחות טוב מהדור שלנו.

אנחנו בעצם בזמנים של סוף המאה התשע עשרה, תחילת המאה העשרים שזה כבר עבר, אנחנו כבר היינו באיזו פסגה ברמה הגשמית, ועכשיו והלאה אנחנו נמצאים בנסיגה ואין לנו מזה שום דבר טוב בעתיד. לכן אנחנו רואים את זה על ייאוש, סמים, על כל הדברים שמתגלים באנושות. ואנחנו בעצמנו מסתכלים על הילדים שלנו שחבל שהם נולדים וגדלים, איזה עולם אנחנו משאירים להם.

לכן כל העבודה שלנו היא כמה שיותר מהר לספר לכולם למה זה מתגלה בצורה כזאת, למה אנחנו צריכים להתקדם להבנה ולהכרה של הכוחות האלה שמנהלים אותנו. הכול מגיע בעצם כדי לקדם אותנו, אם אנחנו מבינים שזה הכול לטובה ואנחנו צריכים מכל הדברים האלה להוציא כוחות מוסר וכן הלאה, אנחנו נגיע מהר מאוד למטרה טובה, אחרת בדרך יכולים עוד ליפול לכל מיני מלחמות ובעיות גדולות מאוד.

אנחנו כבר רואים שלא מפחידים אותנו סתם במכות חום וקור ורעב וצמא ועוד ועוד, אז כדאי מהר מאוד כמה שאפשר ללמוד מה יכול להיות לפנינו ומקובלים כותבים על זה וכתבו על זה דווקא מזמן, שכדאי לנו איכשהו לדלג על זה.

שאלה: יוצא שהשכר יכול להאיר מהעתיד בדמות זה שהחברה תקבל אותנו שוב והייסורים יסתיימו ואז לא תהיה לי עבודה כזאת יותר, אבל זאת לא עבודה אמיתית כלפי הבורא אם אתה מקבל כזאת הארה מהעתיד, זאת אומרת בסופו של דבר אני צריך להגיע לזה שאני עובד לטובת הבורא ולא מאיר לי שום דבר.

ההיפך הייתי אומר, שגם כל העבר, ההווה והעתיד הם מצטרפים לחשבון מצוין, טוב מאוד, שלם, אבסולוטי ולא כמו שנראה לי. כל רגע ורגע בחיים לא עובר סתם, על כל דבר יש טיפול ומצב בגמר התיקון וכולם מגיעים לזה. ואם לא בצורה של קבלה על מנת להשפיע כבר בעולם הזה כשקיימים בגופם, אז לעתיד לבוא בכל מיני צורות, על ידי "חיל בלע ויקיאנו", שהכול נופל לסטרא אחרא או חלק נופל לסטרא אחרא ואחר כך קם ומיתקן.

תלמיד: אם לקשור את זה למה שעכשיו אמרת, כשאנחנו נזכרים בעבר, היינו באיזה שיא במאה התשע עשרה ובמאה העשרים, ועכשיו אנחנו רק נמצאים בטענות כלפי ההווה, דיכאון, סמים ויש גם פחד מהעתיד שיהיה עוד יותר גרוע. מה צריך להאיר לנו מתוך כל המצב הזה?

אנחנו חייבים לפרסם לכולם מהו העתיד הטוב שיכול להיות, כי אחרת אנחנו באמת מתקדמים לעתיד הטוב הזה אבל בדרך רעה מאוד. זה מה שאנחנו צריכים. אנחנו צריכים להבין כאן, כלפי עצמנו זו עבודה רוחנית, וכלפי כל האנושות זו עבודה גשמית, להסביר להם במה אנחנו יכולים להיטיב למצבנו הגשמי. זה מה שאנחנו צריכים להסביר לציבור הרחב.

בעצם זו אותה עבודה, רק על ידי התקרבות בינינו, רק על ידי זה שאנחנו נשבור את כל הקירות בינינו, ועל ידי זה נגלה את העתיד הטוב. אין יותר מה לעשות. זה גם בשבילנו וגם בשביל הציבור הרחב רק בשני מישורים, אנחנו ברמה יותר גבוהה, אבל בכל זאת זו אותה עבודה. אין לנו עבודה אחרת חוץ מלבטל את כל הגבולות בינינו.

שאלה: אם הבנתי נכון, הבורא מצפה מכולנו שנסביר לאנושות את כל הסיבות למה המצב הוא כזה. הוא מצפה את זה ממישהו שעדיין בחושך, שעדיין לא מרגיש את האמת, את הטוב. איך בעיקרון מישהו יכול להצליח להסביר את מה שהוא עדיין לא מרגיש?

מי שלא מרגיש, לא מרגיש. אני לא מבין מה אתה שואל.

תלמיד: מישהו שעדיין בחושך, לא ברוחניות, בשביל ההתקדמות שלו הוא חייב להסביר לאנושות את הסיבות להכול, את חכמת הקבלה. איך הוא יכול לעשות את זה נכון אם הוא עדיין בחושך?

שיספר מה שאומרים מקובלים. לא מעצמו אלא מה שאומרים מקובלים. פשוט מאוד. שיקח איזה קטעים מהמקובלים, שהוא חושב שהם מתאימים לקהל הרחב, ישכתב אותם אולי לפי מה שטוב, מתאים לקהל הרחב, ויפרסם את זה בכל מיני מקומות שהקהל הרחב יכול לקרוא את זה או לשמוע או לראות. זה מה שצריך לעשות. זה שהוא לא מבין בזה זה לא אומר כלום.

שאלה: בתחילת השיעור אמרת שאם אדם לא מתייחס נכון לזה שעכשיו שופכים לו את הכלים, אז בזה הוא לא שם גרעין בתוך האדמה, בזה הוא מבטל את העבודה להתקדמות. וגם זה שהוא מזלזל במצבי ירידות אז הוא לא מתקדם. על ידי מה ומתי משתנה אצל אדם יחס לזה ששופכים לו את הכלים?

על ידי מה ומתי משתנה באדם יחס לכלים?

תלמיד: מתי הוא מתחיל להתייחס נכון לזה ששופכים לו את הכלים והוא לוקח את זה בצורה נכונה?

לא, הוא לא לוקח את זה בצורה נכונה, אף פעם. וכבר דיברנו על זה, אנחנו לא חוזרים לכלים שנופלים, נפל אז נפל. "ויהיו בעיניך כחדשים", אני תמיד מתקדם מרצונות חדשים, מכלים חדשים, מחשבות חדשות, הכול מחדש. ויהיה כל רגע ורגע מחדש.

תלמיד: אני שואל על היחס, מתי משתנה היחס לזה ששופכים, לא לכלים, כי גם אמרת שרוב האנשים שעוזבים את חכמת הקבלה זה בגלל שהם לא מסוגלים לשנות את היחס לזה ששופכים להם את הכלים. גם אמרת שאנחנו קוראים מאמרי "שמעתי" ויש מאמרים שאנחנו מתפעלים מהם ויש מאמרים כמו זה שלא כל כך מתפעלים מהם כי הם מדברים על הצד ההפוך של הקדושה. אנחנו קוראים את המאמר, מוסבר שם על התהליך, למה אנחנו לא יכולים לקבל מזה יחס נכון לזה שישפכו לנו את הכלים?

אנחנו לא יכולים לקבל יחס נכון לכל היגיעה שלנו בכל התעוררות והתעוררות שנתנו, כי כשקיבלנו משהו ייחסנו את זה לעצמנו ולא לבורא. ולכן כשזה נעלם אני כביכול נמצא בחוסר מצב רוח, אני מאשים את הבורא בזה שאני איבדתי, כי אני חושב שמה שהיה לי, זה אני הרווחתי ובזה שהייתי באיזו עליה זו העבודה שלי, ולא שזה מגיע לי מלמעלה, שהבורא נתן והבורא לקח. ולכן כך אני בונה את היחס שלי.

מה שאין כן, אם אני מבין שהכול בא מלמעלה, אז אני צריך לתת מה ששייך לי, ולשייך את עצמי לעליות ולירידות האלה בצורה כזאת שאני בעיקר צריך להתעורר לעליות, ומה שקורה אחר כך, כשהעלייה נפסקת ומתחילה ירידה או אפילו נפילה, כמו שדיברנו, אז אני מתייחס לזה באופן נורמלי. אפילו מאתיים פעמים בדקה שיהיו לי כאלו דברים, עוד יותר ועוד יותר.

אתה יכול להגיד, מה התועלת מזה שמאתיים פעם היתה לך עליה? גם מאתיים פעם הייתה לך ירידה, מה התועלת? התועלת היא שכל עוד הסטרא אחרא, הים של הסטרא אחרא לא מתמלא, תשמע לפי מה עושים חשבון, כל עוד הים של הסטרא אחרא לא מתמלא, הדרך לא נגמרת. הכול צריך בסופו של דבר ליפול לסטרא אחרא.

כמו עם אותה דוגמה עם הספל, שאני לוקח את הספל והולך וממלא אותה במטבעות באוצר המלך, יוצא ושופכים, עוד נכנס בפנים, שוב שופכים, אז אני לא רוצה להיכנס יותר. לא, מחייבים אותי, תכנס שוב ותמלא ושופכים, תמלא ושופכים, וכך כולנו עושים עד גמר התיקון.

ההבדל הוא, שאלו שלא משיגים תהליך רוחני, הם עושים את זה מאין ברירה, ואלו שמשיגים תהליך רוחני, הם עושים את זה מרצונם. ולא שנעשה להם יותר קל, אלא הם מנהלים את הרצון שלהם דווקא כך לעשות. זה נקרא שאתה מסכים עם תהליך שהבורא ייצב לך. בצורה כזאת אנחנו מתקדמים, עד שמגיעים למצב שהכול נמצא בקליפה, והיגיעה שלנו נמצאת בקדושה, ואז "חיל בלע ויקיאנו". זאת אומרת, כל אותם הכלים שהם נפולים בתוך העל מנת לקבל, זה נקרא "ים של סטרא אחרא", הם קמים לתחיה, זה נקרא "תחיית המתים", ואז הם מקבלים את הכוח על מנת להשפיע, ואז כל הקליפה הופכת דווקא לקדושה. זה גמר התיקון.

תלמיד: אני שואל מתי מתחילה להיות כניסה ברצון?

לאן?

תלמיד: לאותו מקום ששופכים את הכלים?

זה לא שברצון, אלא אתה בעצמך רוצה לקבוע שאתה מקבל את האור על מנת להשפיע וכדי להמשיך בזה אתה מתרוקן, זאת אומרת יש בזה גם פעולות, זה נקרא הכאה בין אור פנימי ואור מקיף, שאתה מחייב את המסך להזדכך, כי אתה רואה שרק בצורה כזאת אתה יכול ללכת ולקבל עם הרצון החדש את המימוש החדש.

תלמיד: מתי מגיעה ההכרה הזו בתהליך שאתה אמרת?

מתי שיהיו לך מסכים, הכול תלוי במסכים, בעל מנת להשפיע.

תלמיד: קראנו עכשיו את המאמר, באמת פעם ראשונה אני כאילו מבין ותופס אותו אחרי כל כך הרבה שנים.

אני יודע שהרוב לא שמו לב למאמר הזה.

תלמיד: אמרת בהתחלה שיש מאמרים כאלו וכאלו, ודווקא מאמרים שמדברים הפוך מהקדושה אנחנו מזלזלים בהם. אז אני שואל, עכשיו קראנו ביחד, האם זה מקרב אותנו לאותה הכרה שאנחנו נעשה עבודה ברצון? מה הטריגר כדי שהעשירייה תעשה עבודה ברצון אחרי ששופכים לנו את הכלים?

אני לא יודע מה לענות לך, אתה דורש ממני שאני אעשה עבודה במקומך? אתם חייבים לשבת יחד בכובד ראש, ולהחליט כל עשירייה ועשירייה, איך אנחנו מקיימים מה שקראנו במאמר, שהמאמר הזה יתחיל לעבוד בנו. איך אנחנו מניעים אותו, מדליקים אותו, כמו שאנחנו מדליקים את המנוע, איך אנחנו עושים שזה יעבוד. זה צריך לעבוד יחד בעזרת כל אחד ואחד לכולם בתוך הקבוצות הקטנות.

אני פשוט מקווה שאתם חוזרים על המאמרים האלה אחר כך במשך היום. כי אם לא, התועלת מזה היא קטנה מאוד. ואם מישהו אחד אין לו עם מי, אז הוא יכול לקחת את זה מהארכיון ולשמוע שוב.

תלמיד: דווקא תקופה כזו שהתחלנו לקרוא מאמרי שמעתי, אתה בטח מצפה שניקח את זה לעבודה בתוך העשירייה, ונחזור לאותה מנה רוחנית שאנחנו מקבלים בזמן השיעור. זה שאנחנו קוראים את זה, וחושבים על מצבים, איך בצורה אופטימלית לעשות כך שהמאמר כן יעבוד על הכלי של העשירייה, איך לא לפספס, לא לזלזל בזה? זו כל הצעקה שלי.

זו הבעיה הכי גדולה, אתה צודק. זה תלוי בכמה שאנחנו נדחוף את זה פנימה. אבל בכל זאת, כל הדברים האלה הם צריכים קודם כל להיות באהבה, ובהבנה שאנחנו מתגלגלים, שחצי מהגלגל בטוח חייב ללכת אחורה וחצי קדימה, ואנחנו עושים את זה בתוך אין עוד מלבדו, והוא יעזור לנו עם כל הדברים האלה.

תלמיד: עוד רציתי לשאול, בסעודה ביום ראשון שאלו אותך לגבי הנקודה שבלב, ואמרת משפט שפעם ראשונה שמעתי, שהבעירה הפנימית מדליקה את הניצוץ. איך להתמקד בבעירה הזו?

תפילה. אין יותר. אתה רוצה להדליק ניצוץ שיבער כמו מדורה? בבקשה, רק על ידי תפילה. אין לנו פעולות חוץ מתפילה. על כל פעולה ופעולה צריכים לתת תפילה ומתוך זה נגיע למימוש.

שאלה: אני רשמתי היום מה שאמרת בשיעור, "כדי להשיג את העולם העתידי אנחנו צריכים לשבור את הקירות בינינו ולבטל את כל הגבולות בינינו". האם זו אותה עבודה או שאלו דברים שונים?

זה אותו הדבר.

שאלה: בתחילת המאמר היה כתוב שאם אדם משך איזושהי הארה, הוא לא מסוגל להחזיק אותה באופן קבוע, כי הכלים עדיין לא מספיק נקיים כדי להיות תואמים לאור. מה זה אומר להחזיק את ההארה בכלים נקיים, מתוקנים, זכים?

רק על ידי חיבור בין החברים אתם יכולים להחזיק את ההארה. ההארה לא נמצאת באדם אחד, היא לא מתגלה באף אחד, רק בחיבור ביניכם. האור העליון דורש מניין, דורש עשירייה, זה לא חשוב כמה מספרים, אפילו שניים, אפילו חמישה, עשרה, אבל הוא דורש שיהיה קשר למעלה מהאגו של האדם הבודד. יש אדם, ואם הוא עובד למעלה מהאגו שלו להתחבר עם מישהו, כבר יכולה להיות ביניהם מערכת רוחנית. ודאי שהיא לא עוצמתית כל כך, אבל בכל זאת מערכת רוחנית. לכן כתוב "מיעוט הרבים, שניים".

שאלה: לפני כמה ימים הסברת לנו איך מקובל מרגיש את הירידות. השאלה שלי איך המקובל מרגיש את העליות?

המקובל מרגיש עליות וירידות רק כאמצעי, כהכנה או כהכוונה ליתר דבקות. ודאי שישנם מצבים שהוא לא מסוגל לעשות כלום במוח, בלב, יש כזה זמן השהייה, זמן מת, ובכוונה נותנים לו זאת. אבל אחרי שזה עובר, אחרי ההפסקה הקצרה הזאת, הוא מתעורר, מתאושש, ומכל מצב ומצב משתדל לבנות מעשה השפעה.

שאלה: הוא כותב פה שאפשר לקבל חיות ותענוג בהווה גם מהעבר וגם מהעתיד, האם זה נקרא להחזיק הארה בקביעות, או שזה לא קשור?

כן, נגיד שזה כך.

שאלה: אמרת קודם, "שימו לב למשפט הכי חשוב במאמר, לא רוצה שום דבר לעצמו אלא לעשות פעולה רק ברצון להשפיע לטובת החברים". מה מהות הפעולה הזאת? למה היא הכי חשובה?

כי בזה אתה יוצא מעצמך ופועל בטוח בעל מנת להשפיע, וזה כלפי חברים כך שאתה לא יכול כל כך לרמות את עצמך, אתה בטוח שמרמה אבל לא ב-100%, ולכן זה הדבר המועיל ביותר להתקדמות. תצליח.

תלמיד: איך זה מתבצע?

תעשה ואחר כך תספר לנו איך הצלחת. ואם לא הצלחת, תבדוק למה.

שאלה: בזמן העלייה אני משקיע בעשירייה כדי שכשאני אהיה בנפילה אני אקבל מהעשירייה את הכוחות שהשקעתי בה ואחזור לצעוד בדרך. וישנה יגיעה שנכנסת לגמר תיקון. איך מבדילים בין שני הדברים האלה?

היגיעה שהקליפות נופלות לים של סטרא אחרא, זאת אומרת שהן נופלות ואני לא תיקנתי אותן והן נכנסות לגמר התיקון, זה לא פשוט, אנחנו עוד נלמד איך זה קורה. אל תחשוב שזה נפל וזה שלך, לא. נראה את הדברים האלה. אל תסגרו שום דבר שהכול כבר ברור וככה זה.

שאלה: ברגע שאדם מרגיש שאין לו חיים בכלל ומבקש חיים, מבקש חיות, האם הוא צריך להתבייש מהבקשה הזאת?

תלוי בשביל מה ולמה. מה פתאום מגיעה לו חיות? הוא צריך להשתדל לסדר לעצמו קודם כל את המטרה שהוא רוצה להשיג, ואז לכיוון זה הוא מבקש כוחות שחייבים אותם כדי להגיע למטרה. ואם אין מטרה לפניו, אז מה זאת אומרת שהוא מבקש חיות? ולמה זה מגיע לו?

שאלה: האם במאמר מתואר כל תהליך הלא לשמה?

זו לא שאלה. אני לא מבין איך אתה שואל, "האם במאמר הזה כתוב על כל הדרך של לא לשמה", איך יכול להיות דבר כזה? שאני אגיד כן? ודאי שלא.

שאלה: בתחילת המאמר וגם בהמשך משתמע שלכל אדם או יחידה רוחנית יש הארה אישית, שאם הוא לא מנצל אותה היא יורדת לסטרא אחרא. האם זה הטיפול שכל נקודה שבלב מקבלת מהבורא, טיפול אישי?

כן.

(סוף השיעור)

---

1. "זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדלות" תהילים ק"ד, כ"ה↩