שיעור הקבלה היומי9 מאי 2019(צהריים)

חלק 1 זוהר לעם. זוהר חדש, שיר השירים, פסקה 154, ערב

זוהר לעם. זוהר חדש, שיר השירים, פסקה 154, ערב

9 מאי 2019
לכל השיעורים בסדרה: זוהר לעם

שיעור ערב 09.05.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", כרך י', עמ' 169, "שיר השירים", 125

קריין: אנחנו לומדים מאמר "יישקני, כי טובים דודיך מיין".

לא לשכוח שלפי המאמץ שלנו לחיבור, כך ישפיע עלינו המאור המחזיר למוטב שנמצא במנוחה מוחלטת, ואז לפי המאמץ שלנו לחיבור הוא יאיר וישפיע עלינו יותר עד כדי שאנחנו נתחיל להרגיש אותו כאור הפנימי.

יישָׁקֵני, כי טובים דוֹדיך מיָין

.154" יישָׁקֵני מנשיקות פיהו, כי טובים דוֹדיך מיָין. כתוב, פיהו, ולא פיו, כדי לכלול ז"א ומלכות יחד. כי אות ה', מלכות. ו', ז"א. וע"כ כתוב, פיה"ו. פיהו, להראות שהמלכות מוכנה אצלו, כמו אישה שמתקנת פיה לקבל נשיקה מבעלה. משום זה נראית אות ה' במילה פיו, הרומזת על הכנת פיהָ של המלכות.

.155 כתוב, פיהו. האם הנשיקות הן למעלה בא"ס, משום שכתוב בדרך סתום, יישקני פיהו? כי יישקני הוא לשון נסתר, וכן פיהו. וע"כ כאילו רומז על א"ס הנסתר. ואח"כ חוזר ללשון גלוי, וכתוב, דודיך. ודודיך הוא לשון נוכח וגלוי, הרומז על זו"ן שבגלוי.

אבל אינו כן, כי נשיקות אינן תלויות למעלה בא"ס, שאין השגה תופסת בו, אלא אישה בבעלה, בז"א ובמלכות בלבד המכונים אישה ובעלה. ומה שבתחילה כתוב, פיהו, לשון נסתר, ואח"כ, דודיך, לשון נוכח, כי טרם שהתקרבו זה בזה, כתוב בדרך נסתר, יישקני. כיוון שהתקרבו והתנשקו בדבקות האהבה, המלכות אומרת, דודיך, בגלוי, ולא כתוב, דודיו, לשון נסתר. כי הם כלולים יחד באהבה בחיבור אחד, בלי פירוד כלל.

.156 כי טובים דודיך מיין. אין טוב אלא מצד האור הראשון, חסד, כמ"ש, ויַרְא אלקים את האור כי טוב. ואומרת המלכות לז"א, עתה שאתה בשלמות, שנכלל הימין בשמאל, טובים דודיך מיין. מיֵינה של תורה, הארת החכמה שמשמאל, שמחה וידידות. וטובים מצד השמאל, כיוון שימין, חסד, נכלל ביין, הארת החכמה משמאל, נעשה השמאל ג"כ טוב.

.157 שמח רבי שמעון ואמר, ודאי זוהי שמחה, שזכיתי בכל אלו הדברים העליונים. אמר לו אליהו, רבי, פתח פיך, כי דבריך כתובים למעלה, בז"א, ודבריי כתובים למטה, במלכות. כי רבי שמעון היה מרכבה לדעת דז"א, ואליהו המלכות. אשריכם הצדיקים לפני עתיק יומין, שהוא כתר, בעוה"ז ובעוה"ב.

קישוטי כלה

.158 יישָׁקֵני מנשיקות פיהו כי טובים דוֹדיך מיָין. התשבע"פ, המלכות, אמרה לתושב"כ, ז"א, שהיא הולכת אחר אלו הנשיקות של התושב"כ, ואחר המתיקות שלה, להתחבר זו עם זו בנשיקות האלו. ואז היא במריבה עם עלמותיה, שייתקנו עימה, שתהיינה כולן קישוטים לתושב"כ.

.159 כשהיא מתחברת ונכללת בתושב"כ בשמחה, בחיבור אחד, שנושקים זה את זה באהבה, מחזיקה בו, ואומרת לו באהבה, כמה מכובדים דודיך מיין שלך, שהאהבה שלך אחזה אותי, עד שהעלמוֹת הִרוו אותי יין האהבה להתחזק בך, שהוא עֲדי, שהתקשטה התשבע"פ בעלמותיה, כדי להתחבר בתושב"כ.

ב' מצבים במלכות. במצב א' היא בחכמה בלי חסדים, כמו קו שמאל, ואינה יכולה לעמוד בו, כי החכמה אינה מאירה בלי חסדים. וע"כ באה למצב ב', שאז היא מתוקנת לקבלת החסדים מז"א.

אמנם אין הכלים של מצב ב' מוכשרים לקבלת החכמה, וע"כ, כדי לקבל חכמה, היא משמשת בכלים של מצב א' שנשארו בה. אבל אינם יכולים להיתקן בגופה עצמה, להיותם כלים דאחוריים. לפיכך נפרדים ממנה ומתלבשים בשבעת המלאכים: מיכאל גבריאל רפאל אוריאל צדקיאל יופיאל רזיאל. והם שבע הנערות הראויות לתת למלכות.

כשהמלכות רוצה לקבל חכמה, היא משמשת בכלים דאחוריים שלה, המלובשים בשבע הנערות האלו. ומתוך ששבע הנערות הן ממצב הא' של המלכות, שאז הייתה דוחה החסדים, כמו קו השמאל, לכן כשהמלכות רוצה לקבל אור הנשיקות מז"א, אור כלול מחכמה ומחסדים יחדיו, בדבקות רוח ברוח, אין שבע הנערות רוצות לקבל את האור הזה, מפני שהוא בעיקרו חסדים. ולפיכך יש למלכות מריבה עם הנערות, להכריח אותן לקבל אור החכמה הכלול בחסדים.

ונמצא, שלולא הכלים דאחוריים שבשבע הנערות, לא היו כלים למלכות לקבל אור הנשיקות הכלול מחכמה. וכן לז"א לא היה מקום להשפיע את אור החכמה הכלול בנשיקות. ולפיכך נבחן, ששבע הנערות מקשטות את ז"א, שהחסדים שלו ייכללו בחכמה, וכן את המלכות שתוכל לקבל אור הנשיקות הכלול מחכמה.

התשבע"פ, המלכות, אמרה לתושב"כ, ז"א, שהיא הולכת אחר אלו הנשיקות של התושב"כ, שחושקת לאור הנשיקות של ז"א, ואחר המתיקות שלה, אחר החכמה, הכלולה באור הנשיקות. כי אור החכמה מכונה מתוק. להתחבר זו עם זו בנשיקות האלו, להיכלל זה בזה בדבקות רוח ברוח.

ואז היא במריבה עם עלמותיה, שייתקנו עימה, כי העלמות, שבע הנערות, אינן חפצות לקבל אור הנשיקות, משום שהוא כלול מחסדים, כי להיותן ממצב א' של המלכות, הן דוחות חסדים, כמו קו שמאל. וע"כ יש לה מריבה עימהן, והיא מכריחה אותן לקבל אור הנשיקות, ולהיתקן עימה יחד לדבקות רוח ברוח. שתהיינה כולן קישוטים לתושב"כ.

כי ע"י זה שהן יקבלו אור החכמה, הכלול בנשיקות, יוכל ז"א להשפיע חכמה וחסדים יחדיו, ואור החסדים דז"א יתקשט עם אור החכמה, שלולא הנערות, אין מקום להשפעת החכמה.

וכשהיא מתחברת, אומרת לו באהבה, כמה מכובדים דודיך מיין שלך. הארת החכמה מכונה יין. ואומרת, כמה התכבדו דודיך, כלומר, אודותיך, מהארת החכמה הכלולה בהם, היין. שהאהבה שלך אחזה אותי, כלומר, שהייתה מתגעגעת אחר האהבה דז"א, אור החסדים, אבל לא הייתה יכולה לקבל אותו בלי התכללות החכמה, עד שהנערות הרוו לה יין האהבה, הארת החכמה. שהוא עדי, שהתקשטה התשבע"פ בעלמותיה.

יין, הוא אותם הקישוטים, שהמלכות מתקשטת בעלמותיה, הארת חכמה ששבע הנערות מקבלות בעד המלכות ומקשטות אותה, כדי להתחבר בתושב"כ, שתוכל לקבל אור הנשיקות מז"א.

.160 המִשנָה שבתשבע"פ, במלכות, היא תחילת הראש של המלכות, הג"ר שלה, בתיקון הראוי לה. הברייתא, היא התיקון של הירכיים והרגליים, הנה"י של המלכות, שמחוץ לגופה. הגוף של המלכות הוא בתיקון הראוי לה.

המחלוקת הנמצאת בתשבע"פ, במלכות, שזה מתיר וזה אוסר, זה מטהר וזה פוסל, כל אלו הם הקישוטים של המלכות, הן דברי המתירים והן דברי האוסרים. אלו ואלו הם דברי אלקים חיים.

ולפיכך הזוהר מפרש תחילה, איך חלקי תשבע"פ מתייחסים אל המלכות. ואומר, שהמשנה היא הראש והג"ר של המלכות. והמחלוקת המובאת במשנה היא קישוטי ג"ר. והברייתא היא קישוטי נה"י, וחלק התורה המיוחס לגוף המלכות, לחג"ת.

.161 העֲלָמות, שבע הנערות, התַנָאים בעלי המחלוקת, באות ומקרבות את המלכות לז"א, ע"י שמתקנות אותה. זה אומר מותר, שהותר הקשר, ותיקון זה אינו שייך לכאן. וזה אומר אסור, שתיקון זה קשור לכאן, כי זהו עדי הכלה, כשמקשטים אותה, כשמעדים אותה עדיים.

וכשמקשטים אותה, זה אומר, כך הולך העדי הזה, וזה אומר, אינו כן. זו אומרת, העדי של ראש קשור ומהודק כך. וזו אומרת, הכיסוי של הראש מותר, שאינו קשור מצד זה, וקשור ומהודק מצד זה.

.162 זו אומרת, עדי זהב זה בלבוש הזה, פסול מלהיות עדי אל זה. וזה אמר, כשר ויפה הוא שיתראו זה בזה, שכל זה הוא תיקון ועדי הכלה.

.163 ועכ"ז, בעוד שאלו מקשטים ואלו מטילים קטרוג בעדי, הן מִדִברי המחייבים את העדיים, והן מדברי השוללים את העדיים, המלכות מוסיפה על ידיהם כוח ויופי וצבע ותיקון, ויושבת ביניהם בכבוד, ומחשיבה את עצמה מאה פעמים יותר ממה שהייתה.

.164 כיוון שהמלכות התקשטה בהם, שעָדְתָה בעדיים שהתקינו לה, כולם, הן המחייבים והן השוללים, אוחזים אותה בעדיים שלה, ובתיקוני היופי, ומכניסים אותה אל המלך, שהוא התושב"כ, ז"א.

.165 כשהמלכה, מלכות, יושבת עם המלך, ז"א, בתיקון נאה, והמלך רואה אותה מתקשטת ביופי, אותו העדי מכריז ואומר אל המלך, שינשק אותה. שזוהי דבקות האהבה שייכללו זה בזה. כי נשיקות הן דבקות רוח הזכר ברוח הנקבה, בב' רוחות בזכר ובב' רוחות בנקבה. ומי שגרם הנשיקות האלו והאהבה הזו, הן העלמות שקישטו אותה.

.166 כשרוצה להטיב לעלמות, היא והמלך, לתת להם מתנות, משום שגרמו להם האהבה והנשיקות, נותן לכולן יחד, לכולן שהיו רבות זו עם זו על העדיים, נותנים המלך והמלכה, מנחות ומתנות ברצון באהבה, להנחיל אותם נחלה באלף העולמות החמודים, לעוה"ב. וכש"כ אותם היודעים החכמה, איך לקשט קישוטים למלכות, שאין שיעור נחלת ירושתם בעוה"ב. עליהם כתוב, להנחיל אוהביי יש."

שאלה: באתי הערב לשיעור זוהר בגלל צרות שהבורא נתן לי, אני יודע שזו סיבה לא טובה. איך להפוך את הסיבות ללימוד מצד הטוב ולא מצד המכות?

לכל אחד יש סיבות משלו. יש כאלו שמרגישים צרות, סיבות, שהם ממש לא מסוגלים להסתדר איתן בחיים, וחושבים שעל ידי לימוד הזוהר הם יצאו לפיתרונות, ימצאו פיתרונות. יש ויש. יש "הרבה דרכים למקום" מה שנקרא. יש כאלה שהבורא נותן להם לחץ, כאבים, יש כאלה שנמשכים מטעם חוסר ידע, חוסר התמצאות בחיים שלהם, יש. כל אחד לפי סיבה משלו. האמת שאת הסיבות האלה אנחנו לא מבינים, הן מגיעים לנו ממש מהכלי הכללי, אלא מתגלה בכל אחד לפי עד כמה שהאדם צריך לעשות את התיקון. לכן לא כדאי לנו כל כך להתעמק בסיבות, אלא להבין שכולן מכוונות למקור אחד, להשגת הבורא, ובזה ודאי שאנחנו פותרים את כל הבעיות, הצרות.

אבל גם לא לשם זה כדאי ללמוד, אלא כדי יחד עם הקבוצה להגיע לעשות נחת רוח. אמנם הדברים האלה נראים עכשיו לא מציאותיים, מלאכותיים, ממש ללא טעם, ללא חיסרון, אבל בכל זאת אנחנו צריכים לחשוב על זה. הבורא נותן התעוררויות דרך כל מיני צרות או משיכות נעימות, לא חשוב לנו לא זה ולא זה. העיקר בשבילנו זה איך אנחנו מההתעוררות שנשלחת מלמעלה חיובית, שלילית כלפי האגו שלנו, איך אנחנו בונים מזה התעוררות משלנו המכוונת נכון כדי להתעלות מעל הטבע שלנו, בכמה שאפשר להזדהות עם הכוח העליון כדי להגיש לו כלים דהשפעה, לעשות לו מזה נחת רוח. עד כמה שאפשר להתעלות למעלה מהמטרות האגואיסטיות, בזה אנחנו מהר נברר את התכלית.

הנשיקות

.167" יישָׁקֵני מנשיקות פיהו כי טובים דוֹדיך מיָין. כאן שבע מילים כנגד שבע מדרגות שעל המלכות. וכנגדן שבע הנערות הראויות לתת לה, שהן מקשטות את המלכות להביא אותה אל המלך, ז"א.

.168 שבע המילים שבכתוב הן כנגד שבע המדרגות שעל המלכות. יישקני, כנגד, חי העולמים, יסוד דז"א. מנשיקות, כנגד, חסדי דוד, נו"ה דז"א. פיהו, כנגד, ישראל סבא, ת"ת דז"א. כי טובים, כנגד האור הראשון, חסד, הראשון לז"ת. דודיך, כנגד יצחק, ידיד מבטן, גבורה דז"א. מיין, כנגד היין העליון, בינה, השמור תמיד.

שבע המילים, יישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין, כנגד שבע המדרגות שעל המלכות: בינה חג"ת נה"י.

.169 שבע הנערות הראויות לתת לה, המקשטות את המלכות, להביא אותה לפני המלך, הן שבעה מלאכים: מיכאל גבריאל רפאל אוריאל צדקיאל יופיאל רזיאל. וכמה אלף וריבּוא מחנות עימהם, כמ"ש, ועלמות אין מִספּר.

.170 ג' פסוקים כאן, שבכולם המילים בחשבון לפי העניינים שלהם:

א. שה"ש, שיש בו ד' מילים, המרכבה של ד' השמות, אדנ"י צבאות הוי"ה אהי"ה.

ב. הכתוב, יישקני, שבע מילים בשבע מדרגות.

ג. הכתוב, לריח שְׁמָניך טובים, עשר מילים כנגד עשרה מאמרות, ע"ס.

וזה השבח לכלל האחד הראשון, שכל ע"ס שבכתוב, לריח שמניך, הן כולן במדרגה אחת הראשונה, שבשבע מדרגות, שבכתוב, יישקני מנשיקות, שהיא מדרגת הבינה.

ועל זה התייסד השבח של שבת, אל אדון, שיש שם חמישים מילים כנגד חמישים שערי בינה, חוץ מי"ב המילים האחרונות שבשבח הזה, שהן, שבח נותנים לו כל צבא מרום תפארת וגדולה שׂרָפים וחיות ואופַני הקודש, שהם בשבח אחר.

.171 בשה"ש, בכתוב, נֵרְד וכַרכּוֹם קָנֶה וקינמון עם כל עצי לְבוֹנה מור ואֲהָלות, שבע נשיקות בשבע מדרגות שבכתוב הזה. בשבעה מיני בשמים: נרד, כרכום, קנה, קינמון, לבונה, מור, ואהלות. כי הנשיקות הן שבע, שמכל מדרגה נמשכת נשיקה אחת.

וכן הנשיקות של יעקב, בשבע מילים כלולות נשיקותיו: ויישַׁק, יעקב, לרחל, ויישא, את, קולו, ויֵבְך. שיש כאן שבע מילים, כמו בכתוב: יישקני, מנשיקות, פיהו, כי, טובים, דודיך, מיין. ויבך, היא בכייה של שמחת האהבה, שהיא כנגד המילה, מיין, שהיא אהבת דודים, אהבה דשמאל, שהוא יין.

.172 ע"כ הן שבע מילים בכתובים של הנשיקות, להראות שהנשיקות הן שבע ספירות, וכמו שהמלכות נקראת בת שבע, כך כל דבריה הם בשבע. וע"כ כתוב, שֹׂבַע שׂמָחות את פניך. אל תקרא שֹׂבַע, אלא שׁבע, שהן שבע שמחות. שהמלכות היא שמחה, וכל דברי המלכות הם בשבע.

.173 בכל נשיקות האהבה, אין נשיקות כאלו, שכנ"י, המלכות, העירה בכתוב, יישקני מנשיקות פיהו. ואע"פ שהן שבע נשיקות, נראו כאן ג' נשיקות בכתוב. יישקני, היא נשיקה אחת. מנשיקות, הן שתיים. הרי שלוש.

.174 עתה היא דורשת משלוש נשיקות אלו. ומה שאומרת, מנשיקות, שמשמע שהיא נשיקה אחת, כי כתוב, מנשיקות, ולא כתוב, נשיקות. שנשיקות הן שתיים. ומנשיקות, היא אחת מהן. ואכן צריך לומר, מנשיקות, כי מי שמבקש אינו צריך לבקש הרבה, כי כיוון שיתחיל לתת, ייקח מה שייקח.

הקב"ה, מבקשים ממנו מעט, והוא נותן הרבה. אברהם ביקש מעט, והקב"ה נתן לו הרבה. הוא ביקש בן אחד, מה כתוב? והַרבָּה אַרבֶּה את זרעךָ ככוכבי השמיים, וכַחול אשר על שפת הים. משום שכך דרכיו של הקב"ה. וע"כ אומרת, מנשיקות, ולא נשיקות."

קדימה. משתדלים להרגיש את הזוהר בחיבור.

ד' רוחות מתחברים יחד בנשיקות

[ד' רוחין מתחברן כחדא בנשיקין]

.175" יישָׁקֵני, פירושו דבקות האהבה רוח ברוח. כי ד' רוחות מתחברים בנשיקות ונעשו כאחד, כי זה נותן רוח מפיו לחברו, ולוקח רוח מפיו של חברו המתדבק בו. נמצא שיש לו רוח שלו ורוח של חברו, שני רוחות. ולחבֵרו גם יש שני רוחות. נמצא שבנשיקות האלו מתחברים ד' רוחות יחד.

הרוח של ז"א, אור החסדים. הרוח של המלכות, הארת החכמה. וכשמתדבקים זה בזה בנשיקות, הרוח של ז"א מתדבק במלכות והרוח של המלכות מתדבק בז"א, נמצא שז"א כלול משני רוחות, שלו ושל המלכות, חסדים וחכמה, והמלכות כלולה משני רוחות, שלה ושל ז"א, חכמה וחסדים. וכולם כלולים יחד, כמ"ש, מארבע רוחות בואי הרוח.

.176 מנשיקות פיהו. מאלו הנשיקות העליונות, שהיה נושק מקודם לכן. כי מנשיקות מורה השוואה למקודם לכן. כי אהבת דודים אינה אלא מתוך הנשיקות של הרוח העליון, ז"א, לתחתון, המלכות.

אהבה סתם היא אהבת חסד, בחינת ז"א בלבד, ימין. אבל אהבת דודים, פירושה התכללות חכמה בחסדים, וזה לא יצויר אלא ע"י דבקות רוח ז"א, חסד, ברוח המלכות, חכמה. ואהבה זו נמשכת בעיקרה משמאל, שהוא הארת החכמה, הנמשכת מקו שמאל, המכונה יין.

.177 כתוב, מנשיקות פיהו. פיהו, היא הזמנה לעוה"ב, בינה, שהוא מלך שכל השלום הוא שלו. כי שורש הקו האמצעי, העושה שלום בין ימין לשמאל, הוא בבינה. וכן שורש היסוד, העושה שלום בין ז"א למלכות, הוא בבינה. ע"כ כל השלום שלו. וזהו תוספת האות ה', שהתווספה על המילה פיו, הרומזת על בינה, ה"ר דהוי"ה.

משום שכל אהבת העולם התחתון, מלכות, אינה אלא להתחבר בעולם העליון, עוה"ב, בבינה. וע"כ מעורר העולם התחתון כל התשבחות לעולם העליון.

.178 כי טובים דודיך מיין. כי טובים, פירושו, ההדלקה וההתנוצצות של הנרות העליונים, הספירות של ז"א. הם טובים, כי כל הנרות מיתקנים ודולקים ומאירים כראוי.

דודיך, הם הנרות הקדושים האהובים העליונים, ספירות דז"א, כולם מאירים ומתנוצצים באור ובהתנוצצות, באו"י ובאו"ח.

מיין, משִׂמחת היין הטוב העליון, הארת החכמה שבקו שמאל של הבינה. המאיר פנים, כמ"ש, חכמת אדם תאיר פניו. ונותן שמחה ללב, שהוא ל"ב (32) נתיבות החכמה. וכל העולמות, כל אחד לפי חלקו, שמחים באותה השמחה.

.179 ישראל לוקחים חלקם ושמחים באותה השמחה, מהיין הטוב המאיר והזך והשוקט ועומד על שְׁמָרָיו. שהשמרים, הדינים המתגלים עם החכמה, נמצאים מתחת ליין, ואינם מתערבים לעלות בתוך היין, שהוא הארת החכמה. יתר העמים אינם מקבלים אלא מתוך השמרים שמתחת ליין, מהדינים.

.180 וע"כ עתיד הקב"ה לעשות להם משתה שמרים. כי אלו השמרים הם שִׁמְרֵי היין, שכולם הם חלקם של יתר העמים. ע"כ, שמחת ישראל היא ביין השמור, היוצא מעוה"ב, מקו שמאל דבינה, שמור בענביו. ואין בהם אחיזה לדינים, שזו כל השלמות המקוּוה.

מי שראה ענבים בחלום

[מאן דחמי ענבין בחלמא]

.181 מי שראה ענבים בחלום, אם הם לבנים, סימן טוב לו. ואם הם שחורים, צריך לרחמים, כי עומד ודאי בדין. משום שענבים לבנים שומרים את היין העליון, שהם צבע לבן, רחמים, וע"כ סימן טוב לו. והענבים האדומים הם צד הדין. וכן צבע שחור הוא דין כמו אדום. וע"כ סימן רע לו.

.182 אם ראה ענבים שחורים בחלום ואכל אותם, הוא ראוי לעוה"ב. הטעם הוא משום, שעבר על הדין ויכול לכלות אותו, כי עם האכילה העביר אותם מהעולם, ויש לו חלק ביין הטוב של העוה"ב.

שתה יין לבן בחלומו, סימן טוב לו ושמחה, שזה מורה, שהארת החכמה כלולה בחסד, לבן.

שתה יין אדום בחלומו, זה מורה, ששורה עליו דין, שהחכמה אינה כלולה בחסדים, ודינים נמשכים ממנה.

.183 יעקב, קו אמצעי, כשהתקרב אל יצחק אביו, קו שמאל, נתן לו מאותו היין הטוב השמור, מהעוה"ב, בינה. כי שמחה ואהבה, אהבת דודים, אינה אלא כשמתעוררת מתוך היין הטוב.

.184 ע"כ יצחק, שהוא מצד הדין הקשה, מקו שמאל, צריכים לשמח אותו באותו היין הטוב הבא מרחוק. כמ"ש, ויבֵא לו יין, מרחוק, ממקום עליון, מבינה. המשיך עליו מאותה השמחה לשמח אותו. אז נמתק הכעס, והדין הקשה נכלל ברחמים, להיות הכול כראוי."

(סוף השיעור)