שיעור בוקר 04.09.2018 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

שיעור בנושא: "עיבור" – חלק 1

עיבור זה הדרגה הראשונה, המדרגה הראשונה, הכניסה לרוחניות, להרגשת העולם העליון, להרגשת הבורא. זאת מהפכה גדולה מאוד בתפיסת המציאות, הרגשת המציאות, הבנת המציאות, שאדם סוף סוף מתחיל להכיר בתכונות הבורא. אבל את תכונות הבורא הוא לא מכיר ולא יכול להכיר אותן אלא אך ורק על פני הטבע שלו. ולכן עיבור זה דבר מצד אחד הכי קשה, כי אנחנו נכנסים להרגשת המציאות שלא מתארים אותה לעצמנו בינתיים לפני זה, מצד אחד, מצד שני, המדרגה היא הכי קלה, הראשונה, שאין בה שום דבר חוץ מביטול, לבטל את עצמו כאילו לא קיים, כמו עובר ברחם אמו. ואז יבואו עוד ועוד הבחנות במשך מלכות שצריכה לבטל את עצמה כלפי ט' ראשונות, שזה תשעה ירחי לידה, ג' מדורים, נה"י חג"ת חב"ד. וכך בביטול המתגבר, בזה שמבטל את עצמו, אילם, אין מה לשאול ורק מקבל מרות העליון, שליטת העליון על עצמו מכל וכל, כמה שמסוגל האדם מתקדם.

ישנם כאלו שאצלם התהליך הזה יכול לקחת זמן קצר וישנם שיכולים ב"תשעה ירחי לידה" ממש כתשעה, וגם יותר ויותר ירחי לידה וכן הלאה. אבל העיקר זה להשתדל לתאר לעצמנו מה זה נקרא "עובר" ולצייר את הציור הזה, מה זה נקרא שאני מבטל את עצמי. שאני נמצא בתוך העליון והבורא זה הכול, "אין עוד מלבדו". זו ההיכרות הראשונה עם אין עוד מלבדו, שבאמת "אין עוד מלבדו" ואיך אני מתאר את עצמי שנמצא בתוכו במוחא וליבא, בכל האירועים שעוברים עלי, נוגעים בי פחות יותר, בכל מיני אופנים, איך אני מבטל את עצמי.

זו הפעולה הכי קלה, יותר מכל יתר הפעולות שנצטרך אחר כך לעשות ב"יניקה" וב"גדלות", שם כבר צריכים לעבוד אקטיבית, ממש להידמות מצדנו לבורא ולהיות המשפיע. עכשיו זה רק ביטול. אמנם כנגד הרבה מאוד השפעות, הפרעות, קושיות, גם פיתויים, אבל זה ביטול. ועד שמבטל את כולו בדרגה הקטנה ביותר. בכל יתר הדרגות, שם זה כבר גם צמצום וגם מסך ואור חוזר שיש כבר לעבוד על הרצון לקבל, להפכו לעל מנת להשפיע. כאן זה רק צמצום, ביטול.

סדנה

איך אנחנו יכולים לתאר את העבודה הזאת והמצב הזה שאנחנו צריכים עכשיו לעבור?

*

קריין: נקרא את קטע מספר 6 מתוך חוברת בנושא "עיבור". מאמר "ענין אמת ואמונה" רב"ש א'.

"ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. היינו, שלא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו. אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא המשגיח. והוא יודע מה שטוב בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי. לכן הוא רוצה, שאני ארגיש את מצבי כמו שאני מרגיש. ואני כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את עצמי, כיון שאני רוצה לעבוד בעבודה בעמ"נ להשפיע. אם כן עיקר הוא, שאני צריך לעבוד לשם שמים. והגם שאני מרגיש, שאין שום שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון, היינו מצד העליון, אני שלם בתכלית השלימות, כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו נדח". לכן אני שבע רצון מעבודתי, שיש לי זכות לשמש את המלך, אפילו במדרגה הנמוכה ביותר. אבל גם זה לי לזכות גדול יחשב, שהבורא נתן לי להתקרב אליו, במשהו על כל פנים."

(רב"ש – א'. מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985)

"ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. היינו, שלא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו. אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו".

במה אני צריך להיות למעלה מההרגשה, ההבנה והידיעה? יש לי הרגשה, יש לי הבנה ויש לי ידיעה ואני מבין ומרגיש את עצמי ומבין את העולם והכול, מה זה נקרא שאני נמצא למעלה מזה?

*

סך הכול, כל העבודה שלנו היא תמיד לבטל את עצמנו כלפי הבורא, רק השאלה על פני אילו תנאים אנחנו מבטלים את עצמנו, ובזה ההבדל בין עיבור, יניקה ומוחין. אם הביטול הוא רק בצורה פסיבית, אז זה עיבור. אם זה בצורה קצת יותר אקטיבית, אבל שוב, בביטול כלפי העליון, רק שאני צריך להתגבר יותר בפועל בכל מיני דברים, זה יניקה. אם אני צריך עוד לעשות מעצמי, מאין ברירה, שהרצונות הם כאלו שאני חייב לעשות איזה דימוי של העליון, זה מוחין. אבל תמיד זה ביטול. תמיד אני לא קיים, רק תלוי באיזו דרגה.

איך אנחנו יכולים לתאר את שלושת הדרגות האלו, "עיבור", "יניקה", "מוחין". נה"י, חג"ת, חב"ד, בעבודה שלנו שתמיד היא אמונה למעלה מהדעת.

*

איך אנחנו יכולים בביטול שלנו להשתדל לתאר לעצמנו איך שהעליון נהנה מאיתנו, מרוצה מאיתנו בזה שאנחנו עושים ביטול? אם זה לא היה עיבור, אלא כבר יניקה, אז יש לנו תיאור מהעולם הזה. כמו עד כמה שאישה אוהבת את התינוק שלה, בזה שהיא מרגישה אותו, מחבקת אותו, מניקה אותו. אבל כל הדברים האלה זה אחר כך, בינתיים זה מצב עוד יותר פנימי. עד כמה שהעליון מחבק אותי ומאכיל אותי בכול כעובר, איך אני יכול [להרגיש], אם אני מבטל את עצמי כלפיו, ואין עוד מלבדו וטוב ומיטיב ורק למענו אני עושה זאת? אז אני צריך להשתדל, אני רוצה להשתדל להרגיש את היחס שלו אליי, עד כמה שהוא אוהב אותי. אני רוצה לעלות את הרגישות שלי ליחס של העליון אליי.

*

קריין: קטע מספר 7, מתוך רב"ש א' "ענין יניקה, ועיבור".

"בעיבור יש שם שני כוחות. כח המצייר שהציור של הוולד הוא קטנות, היינו שגם להשיג קטנות, יש סדר שגם קטנות הוא הכנה לגדלות, שאם אין קטנות בהמדרגה, אין גדלות. וכל זמן שהוא בקטנות נמצא שהוא עדיין אינו בשלימות, ובכל מקום שיש חסרון בקדושה יש אחיזה לס"א, ויכולה לקלקל, את בחינת העיבור שלא תוכל לקבל את שלימותה, ועל ידי זה הוא בא לידי הפלה, היינו שנולד מטרם שנגמר בחינת העיבור שלה. כי בעיבור יש כ"ה פרצופים היינו נרנח"י, שבכל אחד מהם יש גם כן נרנח"י, לכן צריך להיות כח המעכב, היינו שאפילו בקטנות יהיה שם שלימות. וזהו מקבל ע"י אמו, הגם שהוולד מצד עצמו אין לו כלים שיכול לקבל גדלות בעמ"נ להשפיע, מכל מקום ע"י שהוא מתבטל להאם, הוא יכול לקבל גדלות מכלים דאמו, שזה נקרא עיבור ירך אמו, אוכל מה שאמו אוכלת. היינו שאין לו בחירה מצד עצמו אלא מה שאמו אוכלת, היינו מה שאמו יודעת שמותר לאכול, הוא גם כן אוכל, זאת אומרת כי העביר ממנו את הבחירה שהוא יבחור מה זה טוב ומה זה רע, אלא הכל על חשבון אמו, שזה נקרא "ירך אמו", שפירושו שהוא עצמו אינו עולה בשם."

(רב"ש - א'. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)

בואו אנחנו נתעלה מעל העיבור ליניקה. טועמים, ומקבלים מהבורא דברים יפים, טובים, חכמים או לא, או ההיפך, הכול לפי איך שאנחנו, "כל הפוסל במומו פוסל". אבל האם אנחנו מסוגלים לקבל את הדברים האלה כולנו כהכי טובים, הכי נכונים ומצוינים, שבאים מאהבה אלינו? למרות שכמו שאנחנו מרגישים את כל העולם, אנחנו לא רואים את זה כך.

איך אנחנו מגנים על האמונה למעלה מהדעת שלנו, שאנחנו חיים בעולם שכולו טוב, שכולו רחם ועוד יותר מרחם, זו כבר שליטה של אמא עילאה שהיא שולטת על כולם ואנחנו צריכים רק עוד יותר מקודם, כשביטלנו את עצמנו במידה קטנה, עכשיו אנחנו צריכים לבטל את עצמנו למידה יותר גדולה, כי כל העולם כולו זה שליטת הבורא, שליטת אמא, בינה, ואנחנו מקבלים את זה בצורה כזאת. איך לתאר את זה לעצמנו?

*

איך אני מעלה את הרגישות שלי שברגע, בכל מצב שיהיה, אם אני לא משליט את הבורא, ממליך את הבורא על כל רצון ומחשבה, אז במקום זה שולט הצד השני, האגו שלי, היינו הסטרא אחרא. איך אני מודע, דואג, שהבורא ישלוט בכל רגע, בכל המצבים בעולמי, כי אחרת ישלוט האגו שלי?

*

המצב של העובר הוא מצב מאוד רגיש, עדין, מסוכן. כי בקלות יכול ליפול מהמצב הזה שוב לרצון לקבל שלו. איך אנחנו במצב הזה שנמצאים כל הזמן, משתדלים להיות דבוקים בבורא, דואגים לכוח המעכב שסוגר לנו פתח הרחם ולא נותן לנו לפעול, ליפול? איך אנחנו במשך כל ירחי הלידה דואגים לכוח המעכב שלא נותן לנו ליפול מהמצב שאנחנו כל הזמן צריכים להמשיך ולהוסיף?

*

את כוח המעכב אנחנו בונים מתוך זה שכל הזמן דואגים לצורת שלמות הבורא בעינינו. איך אנחנו דואגים לצורת שלמות הבורא בעינינו? שזה הוא כוח המעכב שעוזר לנו לעבור בצורה מתוקנת, נכונה, יפה, קצרה, את כל ירחי הלידה.

*

שלמות העליון. אם שלמות הבורא לא מובן, אז שלמות העליון. זאת אומרת, שכל מה שהוא נותן, הוא נותן בשלמות. איך אנחנו יכולים לקבל את זה בצורה כזאת, בשלמות, ואז זה שומר עלינו?

*

איך אנחנו שומרים על שמחה כסימן של שלמות? כשאנחנו משייכים את זה לבורא, לעליון מעלינו, אחרת הוא לא העליון.

איך אנחנו נמצאים בשמחה, שבזה אנחנו מעלים שלמות הבורא?

*

קריין: קטע מספר 8.

"עיבור פירושו (תע"ס חלק ח' דף תר"ח אות י"ז) "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור, שהוא מלשון "עברה ודינין", בסוד הכתוב "ויתעבר ה', בי למענכם". ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות."

(רב"ש - ב'. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)

איך אנחנו יכולים לתאר את שלבי העיבור, שהצמצומים נעשים יותר ויותר קשים, יותר עוצמתיים, יותר גבוהים, יותר כוללים מיום ליום?

*

מה זה שקושי מיום ליום עולה, שזה בעצם נקרא ש"יום מחליף את היום". מהו קושי, העבודה שלנו המתגברת בשלבי העיבור?

*

קריין: קטע מספר 9 רב"ש ג'. "מולד הלבנה".

"פירושו של עיבור הוא, מלשון עברה וזעם. היינו, שהאדם צריך להתגבר בזמן שהמלכות שמים היא אצלו בבחינת נקודה, כלומר שאינה מאירה לו קבלת מלכות שמים שיהיה בשמחה, כמו שכתוב "עבדו את ה' בשמחה", אלא שאצלו היא בעצבות. וזה ענין עיבור, היינו שזה כמו עיבור בגשמיות, שהתחיל להכנס להריון, שאחר כך שאם יתנו התנאים הדרושים, יצא מזה ולד. נמצא שבזמן שהאדם נכנס בעבודה, ורואה איך שהוא, מרוחק מה', וכואב לו, זה נקרא שזכה לבחינת קטנות, היינו הוא מרגיש את קטנותו. וזה נקרא חסרון כלי. ובשיעור זה יכול להשיג אחר כך את האור, הנקרא גדלות בערך הכלי." (רב"ש - ג'. מאמר 799 "מולד הלבנה")

איך אנחנו מייצבים את המצב שלנו בתקופת העיבור בשמחה בלתי פוסקת, שרק בצורה כזאת אנחנו יכולים לעבור את התקופה ההיא?

איך אנחנו מייצבים את עצמנו בשמחה בלתי פוסקת, כי רק אז אנחנו יכולים לעבור את תקופת העיבור?

אני שואל מבחינת המעשה, תכלס.

*

קריין: קטע מספר 10 מתוך בעל הסולם. שמעתי. נ"ג. "ענין הגבלה".

"ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו, שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות. אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא, הוא רוצה להשאר לנצחיות. וזה נקרא "דביקות תמידית". ולא חשוב את השיעור של גדלות, שיש לו. אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות, נקרא זה ש"זכה לדביקות תמידי".

(בעל הסולם. שמעתי. נ"ג. "ענין הגבלה")

איך אני יכול לשמוח במצב הכי קטן וגם כן נצחי? איך אפשר לתאר את זה?

*

בכל ירחי הלידה אנחנו מקבלים הכבדה יותר ויותר גדולה, על פניה אנחנו יותר ויותר מגבילים את מצבנו, ויותר ויותר שמחים בזה שזה נשאר במצב הצמצום לנצחיות.

לאיזה סיכום אנחנו מגיעים בסוף תשעה ירחי לידה?

*

אם העובר הוא זה שכל הזמן מגביל את עצמו, מצמצם את עצמו, אפילו שזה יישאר לנצחיות ויש לו מזה שמחה, איך אחר כך הוא גדל? באיזה סגנון? באיזה תהליך? שנולד, יונק, איך הוא גדל? אני שואל, רק כדי להבין יותר את העיבור.

*

מה קורה אחר כך בזמן היניקה? כי מצד אחד הביטול ממשיך, ומצד שני הוא גדל.

*

(סוף השיעור)

mlt_o_rav_2018-09-04_lesson_ibur_n1_p1_YrWPsOkD