שיעור בוקר 02.07.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

משנה, "פרקי אבות", פרק ד', סעיף ט"ו

קריין: "משנה פרקי אבות", פרק ד', סעיף ט"ו.

"טו. רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר, אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְאַף לֹא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים. רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם. וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים:"

אלו משפטים ידועים.

שאלה: מה זה "וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים:"?

יש לזה כמה הסברים. זנב לאריות זה החלק האחרון שבאריות, וראש לשועלים זה החלק הראשון, העיקרי שבשועלים. גם זה וגם זה פחות מכובד.

שאלה: מה הם ה"אריות" ומה הם ה"שועלים"?

אריות הם הגיבורים שמתגברים, והשועלים הם אלו שרוצים להרוויח על ידי זה שנעלמים.

"טז. רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין:"

למה הוא מתכוון אנחנו לא יודעים, כי לא יודעים בדיוק מה זה פרוזדור, מה זה טרקלין. איך אנחנו במקום את העולם רואים את הפרוזדור, זה כנראה תלוי בנו, איך אנחנו מתייחסים למה שיש לפנינו.

שאלה: מה זה העולם הזה?

העולם הזה, איפה שהאדם נמצא.

תלמיד: האם זה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא?

כן.

תלמיד: איך אדם יכול לראות שהעולם הזה דומה לפרוזדור?

תלוי איך הוא מקבל את העולם הזה, כך הוא מתייחס אליו ורואה אותו.

שאלה: איך הוא צריך להתקין את עצמו בפרוזדור כדי שייכנס לטרקלין?

הפרוזדור הוא כדי להיכנס לטרקלין, והאדם צריך להכין את עצמו בפרוזדור, ואז תהיה לו כניסה לטרקלין.

תלמיד: איך הוא צריך להכין את עצמו בפרוזדור כדי שיבטיח לו כניסה לטרקלין?

לפי התנאים שנותנים לו בפרוזדור, הוא מתאים את עצמו אליהם, משתנה. ככל שיש לפניו קושיות, בעיות, תנאים, כך הוא משתדל להתאים את עצמו אליהם, וכך נעשה בהשתוות צורה עם הטרקלין.

תלמיד: מה זה אותו "פרוזדור"?

אתה לא יודע מה זה פרוזדור?

תלמיד: אני יודע מילולית, זה מבוא, מסדרון.

מבוא, כן. אותו דבר אפשר להגיד על העולם הבא, על העולם הרוחני, על כל דבר. במה שאנחנו חיים, אנחנו צריכים לראות בזה בסך הכול פרוזדור.

תלמיד: איך אני נכנס לתוך הפרוזדור? עכשיו אני לא בפרוזדור.

אתה מקבל עליך את חוקי הבריאה ככל שאתה מסוגל, מוכן, וכך אתה מתאים את עצמך אליהם יותר ויותר, בהדרגה, עד שתהיה מתאים כבר לטרקלין.

שאלה: איך אדם יראה כל רגע בחיים שלו הזדמנות לתקן את היחס שלו לבורא?

שישתדל. שישתדל בכל רגע שהוא חי להתאים את עצמו לבורא.

תלמיד: האם זה אפשרי לעשות זאת בכל רגע ורגע?

כן.

תלמיד: איך העשירייה יכולה לעזור בזה, או מה על האדם לעשות?

על ידי דוגמאות, על ידי הלחץ החיצון, על ידי כל מיני אמצעים.

תלמיד: אדם חי זמן מוגבל, שבעים שנה, נגיד.

לא מספיק לך?

שאלה: אני לא מרגיש שאני הולך למות יום אחד ואני לא בלחץ. כתוב "אדם לא מהרהר ביום המיתה" וכולי. אם היינו מהרהרים בזה, אז היינו בלחץ, זה היה דבר טוב, לא?

כן.

תלמיד: אז למה מסתירים את זה מאתנו?

אני לא חושב שכל כך מסתירים, אלא לא רוצים לבלבל את האדם שיחשוב כל הזמן על יום המיתה.

תלמיד: אין אצלי הרגשה שהזמן מוגבל, שהחיים מוגבלים, שמתישהו זה יסתיים.

זו בעיה. כתוב "תחשוב על יום המיתה".

תלמיד: איך כן להיות בלחץ, שיש משהו שחייבים להספיק והזמן מוגבל? איך מגיעים לזה?

אני לא יודע, אבל תעסוק בזה, כך כתוב.

שאלה: מקובל כותב לנו ש"כל העולם כולו גשר צר מאוד". האם אפשר לומר שהפרוזדור הוא כמו "גשר צר מאוד"?

יכול להיות. כן.

תלמיד: ואם כך, למה "העיקר לא לפחד"?

פירושים על זה יש הרבה. לא לפחד לקראת מה אתה מתקדם, לא לפחד מפני איזה משפט אתה הולך לעמוד, לעבור.

תלמיד: האם בשביל לעבור פרוזדור צריך לעבור משפט?

כן. יכול להיות.

תלמיד: האם את הפרוזדור אנחנו עוברים כעשירייה?

לא. כל אחד לבד.

תלמיד: איפה העשירייה פה, האם אלו המאמצים שלי כשניסיתי לעבור לבד?

המאמצים שלפני זה והמשפטים שבפנים, שבתוך הפרוזדור, כשזה כל אחד כלפי העשירייה.

שאלה: איך הכי טוב שאדם יכין את עצמו בפרוזדור שהוא מקום צר וארוך?

שילמד את חוקי הטבע שהוא צריך לעבור גם בפרוזדור ואחר כך גם בטרקלין, בכל הדברים האלה.

תלמיד: בטרקלין אנחנו עדיין לא יודעים, לא נכנסנו, אבל מי שנמצא בפרוזדור מרגיש את הצר הזה, את חיי העולם הזה. איך אתה ממליץ לנו להכין את עצמנו בצורה הכי טובה?

כמו שאנחנו לומדים, להתאים את עצמנו לחוקי הטבע.

תלמיד: מה זה?

"ואהבת לרעך כמוך", "ואהבת את ה' אלוהיך", אהבת חברים, חיבור, ועוד.

תלמיד: מה שקראנו קודם על יראת שמיים, שאנחנו מסדרים לעצמנו שזה יהיה בנו, האם זו הכנה לעבודה למעלה מהדעת שנוכל לעשות בעשירייה?

כן.

תלמיד: זה כלפי הבורא.

כן.

תלמיד: האם אתה יכול להוסיף על זה משהו, איך מתקרבים לזה יותר?

לא.

שאלה: כתוב, התקן את עצמך בפרוזדור כדי להיכנס לטרקלין. מה מיוחד בעולם הזה, בתפיסה הזאת, שדווקא פה אפשר לעשות את התיקון של השתוות הצורה כדי להיכנס לטרקלין?

העולם הזה הוא הפוך, אתה צריך כבר בעולם הזה להתאים את עצמך לטרקלין.

תלמיד: אבל למה אנחנו נמצאים דווקא בצורה הזאת?

כנראה כדי שיהיו לנו אפשרויות להתאים את עצמנו.

תלמיד: אנחנו לומדים שכל המאמצים שלנו צריכים להיות לחיבור, ל"ואהבת לרעך כמוך", זה הכיוון להגיע לסוף המסדרון.

כן.

תלמיד: כשאני משתדל כלפי העשירייה לעבוד בחיבור, האם אפשר להגיד שאני מתקדם במסדרון?

כן.

תלמיד: אז כל מצב בחיים, כדי להתקדם ממנו עוד צעד קדימה, זה על ידי בחיבור העשירייה.

כן. אבל מודדים את ההתקדמות בחיבור בינינו.

שאלה: מה יש בטרקלין שאין בפרוזדור?

כמו שאני מבין, בטרקלין דנים את האדם בעבור איך שהוא עובר.

תלמיד: הדימוי פרוזדור הוא די ברור, אנחנו עוברים מצבים, מצב ועוד מצב, כמו במין פרוזדור. טרקלין נשמע משהו רחב, גדול, שאין בו מצב ועוד מצב אלא יש בו משהו כולל. אם הולכים לפי הדימוי הזה, איך זה שאנחנו עוברים מצב ועוד מצב מכין אותנו במשהו להיכנס לטרקלין שנשמע משהו אחר לגמרי?

טרקלין זה משהו כללי. בפרוזדור אתה עובר צעד צעד, והטרקלין זה מקום שבו כבר יש לך תוצאה ממה שעברת, אבל התוצאה היא אחרת, היא לא כמו כל הדברים שמרכיבים אותה. כך עוברים.

תלמיד: כביכול בפרוזדור יש פחות בחירה.

כן.

תלמיד: אתה חייב לעבור את המצבים.

בפרוזדור, אלו צעדים קדימה שאתה חייב לעבור, ובטרקלין, הם כולם מגיעים אליך בסך הכול.

תלמיד: איך זה מכין לזה? אלו שני מצבים שונים, הפוכים לגמרי.

נגיע ונראה.

שאלה: בשני המצבים, גם בפרוזדור וגם כשמגיעים לטרקלין, הוא מדבר על אמונה. בתוך הטרקלין האמונה היא כבר בקביעות, והאמונה בתוך הפרוזדור, אני לא יודע מהי. בשניהם אנחנו נדרשים לאמונה. מה ההבדל בין שתי האמונות האלה במהות שלהן?

נרגיש את זה.

תלמיד: זה עניין של הרגשה.

כן.

שאלה: במקור טרקלין זה טרקליניום, במבנה הרומי זה המקום הכי מפואר ששם גברים עשו סעודות. האם יכול להיות שהטרקלין כאן זה מקום של גמר התיקון ששם הבורא מכין לנו סעודה?

אני לא חושב שזה גמר התיקון, אבל זה מקום של התאספות. מה שאין כן בפרוזדור עוברים אחד אחד.

"יז. הוּא הָיָה אוֹמֵר, יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה:"

כביכול יש סתירה, אבל זה כתוב יחד.

"יח. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִשְׁעַת כַּעֲסוֹ, וְאַל תְּנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו, וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִשְׁעַת נִדְרוֹ, וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ:"

שאלה: למה הוא ממליץ לעשות כך, האם כדי שבן אדם יעבור את ההבחנות?

מי?

תלמיד: חברו. אולי אפשר לקרוא שוב.

"יח. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִשְׁעַת כַּעֲסוֹ, וְאַל תְּנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו, וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִשְׁעַת נִדְרוֹ, וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ:"

תלמיד: כשבן אדם נמצא במצב כזה או אחר ואתה רואה את זה, אתה רוצה לעזור לו, והוא אומר לא לגעת בו. למה כותבים לנו את זה? מה עלינו ללמוד מזה?

לא לעשות כך.

תלמיד: למה?

אני מקבל את זה פשוט כדברי חכמים, שאומרים לי שלא כדאי כך לעשות.

תלמיד: אומרים שצריך לעזור לחבר אם הוא נמצא במצב רוח כזה או אחר, להוציא אותו ממצבו, ופה הוא אומר לא, תן לו להתבשל בתוך המצב.

כן.

שאלה: אני מבין שבזמן שחבר כועס, אני לא צריך לבוא לרצות אותו, או בזמן שמישהו מת, לא לבוא לנחם אותו, כלומר באותו רגע לא לפעול, לעזוב אותו לנפשו עד שהמצב יעבור. אבל בכל זאת מראים לי את המצב שהחבר כועס, שהחבר נמצא באיזה מצב, מה אני כן צריך לעשות?

במה שאתה יכול לגרום לו לראות את המצב ואיך להתקדם למצב המתוקן.

תלמיד: איך מבלי להתקרב לחבר אני יכול להשפיע עליו?

זאת שאלה.

תלמיד: לא כתוב אל תתקרב, כתוב אל תרצה. יש דברים שכנראה בזמן מסוים צריך להרגיש את החבר, לחשוב פעמיים.

טוב.

תלמיד: אולי אפשר להבין את זה במובן של לא לנסות לטפל בבעיה, אלא לנסות לעבוד על החיבור, ומתוך החיבור כל הדברים האלה מסתדרים.

זה תמיד כך. אתה צודק.

תלמיד: זה אולי כמו "ואהבת לרעך כמוך" על רגל אחת, "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". אם אני פועל עליו במצב ששנוא עליו, אז זה דווקא מגביר בו את השנאה.

נכון, גם כן.

תלמיד: שמעתי שלנחם חבר בשעת אבל זו מצווה, זה חשוב, ופה הוא אומר לא לנחם בשעת אבל.

כך אומר.

תלמיד: כלומר לא להתמקד בלנחם, אלא להתמקד בלנסות להרים אותו למצב מתוקן, האם זה העניין?

אולי.

תלמיד: אני הבנתי שאדם צריך להכיר את הרצון לקבל שבו, הוא צריך ממש להכיר ולשנוא אותו, לכן אם אתה רואה חבר בשעת כעסו, כשהרצון לקבל אצלו מתפרץ, לא להרגיע, לעזוב אותו, וכך עם כל ארבעת הדברים האלה.

תלמיד: נראה לי שהכוונה פה היא, להגיע למצב שנוכל להרגיש את החבר בליבנו ופשוט להיות איתו, בלי מילים, כי מילים ממסכות את הדברים. אז החבר יוכל להרגיש וזה מה שבאמת יוכל להרגיע אותו. זו מיומנות לא פשוטה לא לומר אף מילה ולהימצא עם האדם בצערו. השאלה היא איך להגיע לדרגה בה נהיה מסוגלים להיות עם האדם בכל מצב?

אולי עוד נשמע את זה.

תלמיד: בדומה למה שנאמר קודם, לא לראות אדם בקלקלתו, כי זה סוגר את הכול. גם אם נראה את הדברים האלה, נשלים אותם בתוך עצמנו כאילו זה המצב השלם.

תלמיד: נשמע שעליך לא לנסות להוציא את החבר מהמצב הזה בשביל עצמך.

אפשר להגיד.

תלמיד: הדעות של החברים מאוד מעניינות, אני חושב על משהו קצת שונה. אין ביכולתי לעזור לחבר ואני יכול לבקש מהבורא שינחם אותו. אני יכול להשתתף בצערו, אבל העזרה יכולה לבוא רק מהבורא, מהמדרגה שמעלינו, ממה שמחבר בינינו.

צודק.

תלמיד: לחבר יש צער וצריך לסייע לו. אין רצון לנחם אותו באופן כלשהו אלא רצון להעלות אותו לבורא. אבל איך עושים זאת?

תלמיד: אולי נוסיף שיכול להיות שהחבר נמצא עכשיו בעלייה, מתגלה לו מצב חדש, כעס, מתו לפניו, מת לו הרצון לקבל, לא משנה מה, זה מצב של עלייה. אם תנחם אותו עכשיו, תקלקל לו ותקלקל לעצמך. אל תנחם.

יש עבודה פנימית שכל אחד צריך לעשות והוא צריך לעבור את זה. כמובן לא להיות אדיש, זאת לא הנקודה, להיפך, מתוך אהבה לחבר לראות את גדלותו. הוא עכשיו גדול, כי הוא עובר מצב חדש, הוא נכנס אולי למצב שלא היה קודם, אתה אפילו לא יודע איפה הוא. תסתכל עליו גם כאן כגדול כי הכול בא מאותו מקור.

כן, יפה.

תלמיד: אני חושב שלא צריך לשפוט את החבר במצבים האלו. הוא כועס, אל תשפוט אותו. אחר כך כשהוא יירגע תחשוב ותראה מה קורה באמת. לרצות פה זה לא לנחם, אלא לא לשפוט אותו.

בסדר.

שאלה: התורה היא הקשר בין הבורא לנברא. המסך הוא הקשר בין האור לכלי. מה ההבדל בין שני מצבים אלה?

תלוי באיזו רמה אנחנו מדברים.

תלמיד: אולי נוסיף שזה מאוד יפה שבפרקי אבות נוגעים ממש ביחס לחבר, אולי הם אומרים באופן כללי שהיחס לחבר צריך להשתנות בצורה פנימית, ולא לחפש שינוי חיצוני. אם אני רואה את הקלקול שלו, לא לבקר אותו למרות הנטייה לשפוט. אדם צריך לדון ולשפוט את עצמו כלפי היחס לחבר ולנסות להשתפר ולהגיע להשלמה כלשהי.

כן.

תלמיד: כשאדם רואה קלקול כלשהו ומתעסק בו, הוא רק מחזק ומקבע אותו בכך שנותן לו חשיבות גדולה. נוצרת הרגשה שהקלקול לא ניתן לתיקון וצריך דווקא להיפך, לתת הרגשה שהוא נקודתי, מתחלף, משתנה. חבר לדוגמה כועס, אם תשתתף איתו בכעס, הוא רק ינסה להצדיק וזה רק יגביר, ירחיב את הבעיה. צריך פרספקטיבה.

קריין: אות י"ט.

"יט. שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר, (משלי כד) בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ:"

"כ. אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמַה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ. וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמַה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק. רַבִּי יוֹסֵי בַר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים לְמַה הוּא דוֹמֶה, לְאֹכֵל עֲנָבִים קֵהוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ. וְהַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים לְמַה הוּא דוֹמֶה, לְאֹכֵל עֲנָבִים בְּשֵׁלוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן. רַבִּי אוֹמֵר, אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בְמַה שֶּׁיֶּשׁ בּוֹ. יֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ:"

שאלה: "אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה" היה מגדולי החכמים בתקופה ההיא, ולאחר מכן הוא עזב את האמונה בתורה. איך יכול לקרות מצב כזה?

כאן במשנה לא כתוב. אני לא יודע.

"כא. רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:"

"כב. הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַיִּלּוֹדִים לָמוּת, וְהַמֵּתִים לְהֵחָיוֹת, וְהַחַיִּים לִדּוֹן. לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, הוּא הַדַּיָּן, הוּא עֵד, הוּא בַעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן. בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה, וְלֹא שִׁכְחָה, וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים, וְלֹא מִקַּח שֹׁחַד, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ. וְדַע שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן. וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרְךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לְךָ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:"

שאלה: באות י"ט הוא כותב "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח". למה לא לשמוח כשהאויב שלי נופל?

לא יודע

(סוף השיעור)