שיעור בוקר 13.05.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 25.02.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/qOka14Wg?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 489,

"מהות חומרת איסור לימוד תורה לעכו"ם"

אנחנו המשכנו לקרוא מאמר "איסור לימוד תורה לעכו"ם", משלבי הסולם כרך ה'.

מי זה עכו"ם? עכו"ם הוא מי שנמצא עדיין ברצון לקבל לעצמו, אבל מי שמגלה את זה, זאת אומרת הגיע להכרת הרע. יש בחינת עכו"ם, בחינת יעקב ובחינת ישראל. כלומר הרצון לקבל על מנת לקבל, אחר כך כבר תיקון בקטנות, יעקב, ואחר כך תיקון בגדלות על אח"פ שזה ישראל. הוא ממשיך בחלוקת הרצון לקבל לכמה חלקים, ולפי זה לקבוע את דרגת האדם, האם הוא שייך לעכו"ם, ליעקב או לישראל. הוא מחלק את בחינת יעקב וישראל, בחינת האדם, לשני חלקים, לגלגלתא עיניים ואח"פ, כבר בעל מנת להשפיע. האדם שעבר את המחסום, הוא עובד על מנת להשפיע, יש לו מסך.

מסך על כלים דהשפעה בלבד, זה נקרא שעדיין יש לו כוח חלש, יש עליו דין, שלא יכול לעבוד עם כלים דקבלה על מנת להשפיע, רק עם כלים דהשפעה. ולמרות שהם כלים של גלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה, אבל נקרא שהוא נמצא בבחינת "נשים", בגלל שהכוח חלש, "תשש כוחה כנקבה", כוח דלהשפיע בלבד. אחר כך רוכש גם מסך על כלים דקבלה. הכלים דקבלה בעצמם נקראים 'נקבה', אבל כשרוכש כוחות, מסכים עליהם, אז נקרא "גבר", זכר, מפני שיש לו כבר כוח חזק. ופעולתו נקראת "רחמים" ולא "דין".

צריכים תמיד לראות איך אנחנו מתייחסים למצב. את המצב קובע האדם עצמו. מי הוא, או עכו"ם או יעקב או ישראל, רק האדם קובע מתוך המדרגה שהוא נמצא בה, וזוכה לראות אותה לאמיתה. אחר כך כשעובר מעכו"ם לקדושה, אז זה או יעקב או ישראל. יעקב נקרא "נשים", כי זה גלגלתא עיניים, כלים דהשפעה, כוח חלש, הוא נמצא בדין מההגבלה שלו בעבודה. כשרוכש מסך גם על כלים דקבלה, אז נקרא "גברים", "גבר" שמתגבר על הטבע שלו, ועובד עם האח"פ, עם כלים דקבלה בעל מנת להשפיע, ואז נקרא לא דין אלא רחמים.

צריכים תמיד להבדיל אם אנחנו מתייחסים לכלים עצמם, או לעבודה על הכלים עם מסכים, כלומר מה אנחנו מגדירים. כלים דקבלה אנחנו יכולים להגדיר כנקבה, זו מלכות ששולטת ברצונות האלו. אם אנחנו מדברים על מי שמתגבר עליה, אז נקרא זכר. תמיד צריכים לבדוק בדיוק את הנושא שעליו מדובר.

בסוף הוא אומר את משפט המפתח, "ובהאמור יוצא, מה שאמרו "אסור ללמד תורה לעכו"ם", בענין עבודה צריכים לפרש, שאי אפשר ללמוד תורה לעכו"ם, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, כשמדברים בעניני עבודה, במקום שכתוב אסור פירושו אינו יכול".

כי אין לנו דבר אחר ברוחניות, וכששופטים לפי כוחות, רצונות ומסכים, אין שם אסור או מותר, אנחנו לא מדברים על דברים שאפשר להגיד עליהם מבחוץ אסור או מותר. אנחנו יודעים שאדם עובד רק מתוך רצון והתגברות שיש לו על הרצון, ולא ניתן מבחוץ להכתיב לרצון שלו עצות או פקודות.

לכן כשכתוב "אין כפייה ברוחניות", זה לפי אותו עיקרון כמו שאסור ללמוד תורה לעכו"ם. "אין", הכוונה שאי אפשר לעשות כפייה ברוחניות. אנחנו לא יכולים להגיד לעצמנו, ללב שלנו להחליף את הטבע, לעשות איזה שינוי. אלא רק על ידי פעולות חיצוניות אנחנו זוכים לשינוי הרצונות ולהתגברויות על הרצונות.

תלמיד: הוא מדבר פה על אדם שיודע שהוא נמצא במצב לא נכון, והוא נמצא בחברה, וצריך לדעת על החברה שהם בעצמם לא הגיעו.

אני קורא, עמוד 189, "אז האדם צריך לומר לעצמו "זה שאני לא מתפעל, שאני דומה לבהמה, ועושה רק מעשים של בהמה, ורק כל דאגותי במצב זה, שאני מבקש מהקב"ה, שיתן לי להרגיש יותר טעם בתענוגים הגשמיים. וחוץ מזה איני מרגיש שום חסרון". ובמצב כזה האדם צריך לומר לעצמו, שהוא עכשיו במצב של חוסר הכרה". חוסר הכרה ברוחניות.

זאת אומרת הוא נמצא בתוך הבהמה שלו ולא יכול להתנתק ממנה, להסתכל ולראות את עצמו מהצד, כי אם הוא אדם, אז הוא שייך בכל זאת לנשמה. והגוף שלו נתון לו רק כדי להכביד לו על הניתוק מהגוף, וכדי שבכוח וביגיעה יתחבר לנשמה. הגוף הוא רק הפרעה מועילה. אם הוא נמצא בניתוק מהנשמה, אז נקרא שהוא נמצא ב"חוסר הכרה". חיבור לנשמה נקרא רוחניות, חיבור לגוף נקרא גשמיות.

"ואם אין בידו היכולת להתפלל לה', שיעזור לו". אם יש לו יכולת להתפלל, אז סימן שהוא עדיין שייך לנשמה, באיזו צורה יש לו קשר עם הנקודה שבלב. אם אין לו יכולת להתפלל לה' שיעזור לו להתנתק מהגוף, ולראות את עצמו, את הגוף מהצד ככוח זר בו, "יש לו רק עצה אחת, להתחבר לאנשים, שהוא חושב עליהם, שכן יש להם הרגשת החסרון, איך שהם נמצאים בשפלותם". הוא לא צריך חברה גדולה ששם כבר נמצאים מקובלים גדולים, שייכנס לחברתו של רבי שמעון וחבריו, לא. אלא הוא צריך אנשים כמוהו. "והם מבקשים מהקב"ה", האנשים האלה, "שיוציאם מצרה לרווחה ומאפילה לאורה, הגם שהם עוד לא נוושעו, שהקב"ה יקרב אותם". הם לא זכו לכלום.

ברוחניות, כל אחד אפילו שלא הגיע לרוחניות, יכול ללמד אחרים. גם כל אחד וקבוצה שלא הגיעה עדיין לכלום, יכולה לעזור לעצמה ולכל אחד אחר. כי אנחנו צריכים חסרונות ולא כוחות. האחד לא יכול לתת לאחר כוחות, כי הכוחות באים מהאור. אבל אחד יכול לתת לאחר חיסרון, ועם החיסרון הזה ההוא יפנה לאור ויקבל עזרה, יקבל כוח.

אנחנו שוכחים את זה וחושבים "מה אני אפנה לחברה, האם יש בה כוח? מי הם, יותר ממני?", ושוכחים שמהחברה צריכים רצון ולא כוח. אני צריך לחבר כלים יחד, ואז האור ירד אליי ביתר שאת.

"אז הוא צריך לומר, בטח שעדיין הכלי חסרון שלהם, הנקרא "צורך לצאת מהגלות הזו", עוד לא נגמר בשלימות מאה אחוז. אבל בטח הם עברו רוב הדרך להרגיש את הצורך האמיתי". זה באמת חשוב, להרגיש צורך אמיתי. אם החברה לא מרגישה עדיין צורך אמיתי, זה לא חשוב, ביחד כשמתגברים, מגיעים בכל זאת לרצון הנכון. "ועל ידם" הוא מתפעל, "הוא יכול לקבל גם כן הרגשה שלהם, שגם הוא ירגיש כאב, בזה שהוא נמצא בשפלות". זאת המטרה, להרגיש מהחברה הרגשת השפלות. אבל הרגשת השפלות היא לא סתם הרגשת דיכאון שרע לי, שאני מרגיש רק את הגוף. הרגשת השפלות היא שאני מרגיש את עצמי בניגוד למשהו שהוא נמצא ברום המעלות, ואני בשפלות נגדו, זה כנגד זה. זו לא הרגשת השפלות בלבד, זו הרגשה כתוצאה מהכרת מצבי לעומת מצב נאור וגבוה.

"אבל אי אפשר לקבל מהחברה השפעה", של כלי נוסף, של החסרונות הנוספים, "אם הוא לא דבוק בהחברה, כלומר, שמעריך אותם. ובשיעור הזה הוא יכול לקבל מהם השפעה בלי עבודה, רק מדביקות החברה בלבד". הכוונה, בלי עבודה שלו כלפי הבורא, אלא רק כלפי החברה, מספיק שיקבל מהחברה את החסרונות.

איך אנחנו יכולים לקבל את החסרונות האלה מהחברה? לכן כתוב, "קנה לך חבר". מכך שאני משקיע בחבר, הוא נעשה יותר קרוב אלי, ואני מתחיל להרגיש את החסרונות שלו. אין לי ברירה, אני חייב להשקיע בו את עצמי באיזו דרך, אז אני אוהַב אותו בגלל שהיגיעה שלי כבר תהיה בו. כמו זוג שאין לו ילדים, ומאמץ ילד. מאמצים את הילד ומתחילים להשקיע בו, ואחרי שנה ואולי אפילו אחרי מספר חודשים הם מתחילים להרגיש כאילו הוא שלהם, ואפילו אומרים שמרגישים יותר. כך אומרים, שיותר, הם רוצים להשקיע בו כי יש בהם איזה פחד שלא ירגישו כמו שהוא שלהם, אז משקיעים יותר מאשר הוא הילד שלהם. והאהבה שלהם אותו גדולה יותר מאשר את הילדים הביולוגיים שלהם.

וכשאני אוהב ומחובר למישהו, ויכול להרגיש את החסרונות שלו, אז אני יכול לקנות את החסרונות שלו לרוחניות, ומזה הכלי שלי מתחיל להיות מספיק בגודל ובעוצמה לצעקה כדי שאני אקבל מלמעלה עזרה וישועה. אין דבר אחר, אין שום פתרון אחר. בגלל זה "ואהבת לרעך כמוך", כשאני אוהב אותו כמו את עצמי, אני מחבר את הכלי שלו אליי ואז "זה כלל גדול בתורה", הכלי שלי נעשה כולל משנינו, כולל לתורה, לאור. וזה הפתרון היחידי. עד שלא נגיע לזה, אין רוחניות.

תלמיד: למה אדם שאין לו חברה, שלא מרגיש את עצמו קשור לחברה, רוצה להידבק לחברה?

אמרתי קודם, שאין אונס בזה, "אין כפיה ברוחניות". מה הכוונה "אין כפיה ברוחניות"? שלאף פעולה ומעשה פנימי, רוחני, אנחנו לא יכולים לגשת בצורה ישירה ולקבוע משהו מעצמנו "אני חושב שכדאי לי לעשות ככה", אתה יכול לעשות כך בחיצוניות, בידיים וברגליים שלך, אבל בפנימיות אי אפשר, כי כלי ואור נמצאים בחיבור ואתה לא קובע, לא על הכלים שלך, ולא על האורות שנמצאים או מגיעים, על שום דבר. אתה חייב לעשות איזו פעולה חיצונית, שעל ידה תגרום לשינוי בכלים ועל ידי שינוי בכלים יגיעו האורות המיועדים לכלים האלה, או לתקן אותם או למלא אותם. לכן אני אף פעם לא יכול לשנות את הרצון שלי.

נגיד עכשיו, אם ברגע זה אני עדיין במצב שאני לא משתנה, ולא מקבל עזרה מלמעלה, ולא מחליפים לי רצון, זאת אומרת, לקבל מסך, ולהיכנס למגע ראשון עם הבורא, לרוחניות, אז סימן שאני לא מעלה מספיק צורך לזה.

ולצורך הזה, אני לא יכול לסובב אצלי איזה בורג או לצבוט את עצמי, להרגיש יותר רע, או משהו כזה. אני חייב שהצורך הזה יצטייר בי, אבל לא בידי להגביר אותו. ולכן הוא אומר ללכת לחברה, אבל גם לא ללכת לחברה סתם כך ולהגיד "חבר'ה, נו, תתחילו לעבוד עלי", כי לצורך הזה אני כבר באמת צריך להיות מוכן. זו דרגה לא פשוטה, להכיר בכך שאני בעצמי לא מסוגל ושכדאי לי לרצות בשביל המטרה הגבוהה. זאת אומרת, שאני כבר לא מסוגל, שאני יודע את השפלות שלי, ואני לא מסוגל, אני יודע כבר שאת הכוחות מלמעלה אני לא אקבל, אבל המטרה היא כל כך טובה שבשבילה אני חייב להשתחוות.

לא עלינו, אבל יש חכמה גדולה לגרום עינויים לאדם, יש ארגונים למיניהם, גם בקג"ב שמתנהגים כך, יש כל מיני דברים כאלה שיכולים לעשות מאדם מה שרוצים. בקיצור, יודעים לסובב את האדם ולהשפיע עליו, ולעשות כך שהוא פשוט מאבד את כל ההתגברות.

אז אנחנו רואים שיכולים לעשות מה שרוצים עם הגוף שלנו. השאלה היא, האם אני יכול להגיע בעצמי לנחיצות כזאת שיעשו לי עם הגוף באמת את מה שאני מתנגד לו, כי הרי אני מתנגד לזה. ולכן כשמגיעים להכרה הזאת שאין לי ברירה, שאני רוצה ממש שהם יעשו לי כך, שהחברה תגרום לי את השינוי הזה, שאני לא רוצה אותו, ואני סובל ושונא את זה, אז אדם מגיע באמת לנחיצות והוא פונה לחברה, מאין ברירה ומוכן להכול.

ושוב, אז מאיפה הוא ייקח עד כדי כך רצון שיעבדו עליו, שיעשו עליו הכול שיהיה נגד רצונו? הוא חייב להגיע לזה גם בכוחות החברה. כבר כתוב על זה שמלא לשמה הרחוק באים ללא לשמה כזה שמתוכו באים ללשמה. זאת אומרת, צריכים להתחיל את התרגילים האלו בחברה, ולאט לאט כל אחד ישטוף את המוח שלו ויקבל איזו התרשמות. ודאי שחייבת להיות נכונות מינימלית מצד האדם לזה, ולא שיהיה לגמרי אטום. אבל חוץ מזה, אין לנו מה לעשות.

תלמיד: הוא כותב שבהכרת הרע האדם צריך להרגיש שהוא הפוך, אבל בשביל להרגיש שאני הפוך אני צריך לדעת מה זה המשפיע, כי אחרת איך אני אדע, הפוך למה?

נכון. אנחנו דיברנו על זה שעכו"ם, זה שאדם קובע שהוא עכו"ם. והפוך מהרוחניות? ודאי שהאדם קובע שהוא הפוך. מאיפה לנו לדעת שאני עכו"ם או ההיפך? אז לאט לאט האורות שמגיעים בזמן הלימוד, עושים בנו את ההבחנה הזאת. אין לך שום אפשרות אחרת.

תלמיד: הוא כותב שאחרי זה יש תיקון של כלי קבלה, והשאלה היא, למה מיד כשיש תיקון של כלי קבלה, אז לא משיגים כלים של השפעה? הוא כותב, קודם כל יש תיקון של כלי קבלה ואחר כך משיגים כלים של השפעה.

אתה שואל פשוט מה קורה בסדר המדרגה. בסדר המדרגה קורה קודם, שאם יש לאדם רצונות כבר מוכנים במידה מספקת לרוחניות, נגיד "קו שמאל", מה שנקרא, אז הוא צריך לעשות עליו צמצום.

ואחר כך, חלק מהם, מה שאפשר לעבוד בעביות שורש א', הוא יכול להתחיל לעבוד איתם עם המסכים ,זה נקרא "בעל מנת להשפיע", מפני שהרצון קטן עדיין, אז העבודה עליהם, זה נקרא, "להשפיע על מנת להשפיע".

וזה נקרא שהוא נמצא עדיין בדינים, כי הכלים דקבלה שלו עדיין מגבילים אותו, מכבידים עליו. ואחר כך הוא עובד ורוכש מסך על כלים דקבלה. אז בהתחלה זה נקרא "עיבור על עביות דשורש" "קטנות על עביות א'" ו"גדלות על עביות ב' ג' וד'".

תלמיד: ואם הוא כבר השיג איזו מדרגה, אז מיד יש את כל שלושת הדברים האלה?

הכול נבנה כסיבה ומסובב, אחד מושך את השני, כמו שאתה רואה איך אנחנו גדלים. כל הבחנה היא עשר ספירות בפני עצמה והיא הסיבה להבחנה יותר גבוהה, מתקדמת, וכן הלאה. איפה ראית קפיצה? מאיפה היא תבוא? אפילו בין המדרגות הקטנות ביותר, הסמוכות, יש לך הפסק אין סופי, שזה רשימה חדשה והכול חדש. הכול זה בצורה נבדלת, אמנם שזו תנועה בלתי פוסקת, אבל כל שלב הקטן ביותר, הצר ביותר הוא בפני עצמו. עשר ספירות, עם כל הדברים הפנימיים שלו, עם כל העולם בפנים, כל העולמות אפילו.

תלמיד: למה האדם לא צריך לראות את החברה שלו לא כמקובלים גדולים ולא סתם חברים לדרך, אלא כאילו החברים שלו הם אנשים שהם רגע לפני המחסום?

שאלה מאוד יפה. למה אני צריך לראות את החברה שלי כמוני?

תלמיד: זה לא בדיוק כמוהו. הוא כותב שרגע לפני מחסום צריך לראות אותה.

רגע לפני מחסום אדם תמיד צריך לראות גם את עצמו וגם את החברה, זה באמת. כי אז זה הכלי הגדול ביותר, גם בשפלות. למה הוא צריך לראות אותם גם שפלים כמוהו? כי לא מן הסתם כתוב שאתה צריך להתחבר עם החברים, ישיבת חברים, קבוצת חברים, להיות בחברותא, לימוד בחברותא, כלומר עם שווים. לא עם אנשים גדולים, ולא עם אלו שלגמרי נמצאים בחוסר הכרה, ודאי שלא. כמו שבעל הסולם כותב במאמר "החֵרות", שאנחנו צריכים לחפש חברה. חברה, זה אומר שאני נכנס לשם כחבר, אני שווה להם, ויש לי איתם התחברות באותה רמה.

הייתי אומר שאני צריך משהו הרבה יותר גבוה. אם כבר להיכנס, אז להיכנס בין כאלו ענקיים, שפשוט אני אדבק אליהם קצת, והם כבר יקפיצו אותי אלף פרסאות. מה יש? הבעיה היא שהם לא יכולים להקפיץ, אני לא אוכל להתחבר אליהם, זה לא יועיל לי. כי אני צריך לקבל כלי, וכלי אני יכול לקבל רק מאלה ששווים לי באותה רמה, שאנחנו נתחבר לכלי אחד יותר גדול. ומהגדולים אני לא יכול לקבל. גדולים ממני הם כמו אור כלפיי ולא כלים, אפילו הכלים שלהם בשבילי זה אור.

יוצא, שאין לי שום אפשרות להיעזר, אלא רק על ידי השווים לי, לא פחות ולא יותר, שווים. ולפי כמה שאני משקיע בהם, אני ארגיש שהם קרובים אליי, אני ארגיש את החסרונות שלהם, זאת אומרת, החסרונות שלהם יתחברו אליי. ועם החיסרון הגדול הזה שנוצר בי, אז ודאי שאני אפנה גם עם אותה הבקשה כמו קודם, רק קודם לא הייתה לי תביעה מספקת לבורא, ועכשיו כן תהיה, כי באדם אחד יתקבצו הרצונות של כמה אנשים.

סך הכול, מה הבעיה? הבעיה שלי שהרצון שלי חייב להיות מאה אחוז, הוא צריך להיות שלם. והרצון שלי היום הוא גם לכל מיני דברים חוץ מהרוחניות. אני רוצה אותו נגיד בעשרה אחוז מהחיים שלי, אבל אני רוצה עוד כל מיני דברים. אני חושב על כל מיני מטרות אחרות, על כל מיני הנאות קטנות שלי. המתח שלי לרוחניות הוא לא מספיק, החיסרון לא מספיק.

לכן אני צריך בתוך עצמי לקבץ עשרה אחוז שיש לו. אצלו יש גם עשרה אחוז, אין לו יותר, בסדר גמור, כמוני. אבל עשרה אחוז יש לו ממאה אחוז רצונות, עשרה אחוז יש לו לרוחניות, אותם אני צריך, וכך מכל אחד. כך זה קורה, פשוט מאוד.

ואני בעצמי לא מסוגל להגיע למצב שיהיה לי מאה אחוז, כי יש הסתרה. העניין הוא שהרצון שלי הוא פונקציה של התגלות האלוהות. הבורא נסתר, ואין לי ברירה לקבץ אליו חיסרון אלא רק מהמדרגה שלי, וללקט אותו מכל אחד ואחד כמה שאפשר.

תלמיד: איך אני מתלבש על החיסרון הזה? איך אני יודע למצוא בדיוק את הנקודה הנכונה אצל החבר, לתפוס אותה ולקשור אלי?

זה רק בחיצוניות. גם החבר שלך לא חייב להביע את כל מה שיש בליבו, לגלות לך את כל מצפוני ליבו, אלא הוא צריך פשוט להיות איתך כמוך, כמו שאתה איתו, בצורה כללית לדבר על גדלות האלוהות. היתר נעשה בלי לעבור מפה לאוזן.

תלמיד: יש סתירה עם מה שדברנו קודם, שאתה צריך להתייחס לחבר שלך כגדול עד כדי כך שתקשיב לו כאילו אלו דברי רב.

לא.

תלמיד: איך אני יכול להתייחס כך?

אתה בכוונה, אומנם אתה יודע מראש שהם כמוך, ואין כאן שקרים, אתה לא צריך לשקר, אבל אתה הולך בצורה תבונתית, הגיונית, לבנות כאן מערך מיוחד. אתה יודע שהחבר הוא שווה לך, אבל כדי להשפיע אליו אתה חייב להיות גדול ממנו, וכדי לקבל ממנו אתה חייב להיות קטן ממנו, אז אתה עושה את המשחק הזה.

ככל שאתה רוצה להשפיע אליו, כך תהיה יותר גדול. זה כבר בא מלכתחילה, לא שאתה רוצה לשלוט עליו. ככל שאתה רוצה לעזור לו, שדרכו תעזור לעצמך, אז זה מחייב אותך להיות גדול, כביכול להרגיש בעל השפעה עליו. כל הדברים האלה הם נמצאים בביקורת שלך, זה לא שאתה עושה אותם מרצון, אלא אתה פשוט מחייב את עצמך לעשות את זה, לבצע כך.

כשאני בא לחברה ואומר, "חבר'ה, תפסיקו את השטויות, בואו נתחיל קצת להתחזק", זה לא שאני רוצה עכשיו להרביץ בהם את זה, אלא זה פשוט הכרחי, אני מחייב את עצמי, אני כאילו עושה את זה נגד הרצון. גם ההשפלה שלי, אני בכוונה בצורה מלאכותית משפיל את עצמי ומוכן לשמוע, אני רוצה שמה שהם ידברו ייכנס לי לאוזן, ואני עושה כל מיני מאמצים חיצוניים. הכול בחיצוניות, אבל אני הולך לעשות את זה בצורה חיצונית, כי את זה דורשים ממני, ואז גם בפנימיות זה יקרה.

בוא נגיד כך, זו האפשרות היחידה דרך הגוף להשפיע על הרצונות, מפני שאני כבר עובד בעבודה הזאת בהשפלת הרצון. אני כבר לוחץ על עצמי, אני כבר שם את האני שלי, את המטרה יותר גבוה מהמצב שלי, מהרצון הבהמי שלי. אני מתחיל לשחק איתו למען המטרה, יותר גבוה, יותר נמוך.

תלמיד: האם יש ההבדל בין להשפיע לחבר אחד או לחברה כולה מבחינת אפקטיביות?

בעל הסולם כותב, "ברוב עם הדרת המלך". ודאי שעם חברה גדולה, ככל האפשר, אבל זה לא שאני אאבד את עצמי בתוך החברה, והחברה תיראה לי כמו יער. אלא אני צריך אנשים שאני ארגיש אותם כקומנדו, כקבוצה לפניי, מולי.

תלמיד: האם כדאי לי נניח לבשל מרק לכולם, לחברה כולה, ואז אני משקיע, מכניס את עצמי לחברה כולה, או לבחור פרט פרט ולעבוד מולו ולקנות את החסרונות שלו?

לא, לעבוד רק עם חבר אחד זה לא טוב. אתם יכולים לשקר לעצמכם.

תלמיד: עם כמה חברים, אבל עם כל אחד בנפרד.

בנפרד, עם כמה בכל זאת, ארבעה, חמישה.

תלמיד: האם בזה אני יכול לקבל חסרונות בצורה יותר אפקטיבית מאשר בכללות להשקיע בחברה כולה?

לא. הייתי אומר שאני רואה השקעה כך, שבכל אחד שנמצא בחברה אני מוכן להשקיע בשווה. אז אני לא לוקח בחשבון את הפרצוף שלו, מה ההבעה שלו, ועד כמה הוא נמצא בתכונות שלו שאני לא מבין אותן ומנוגדות לי. אלא כל אחד בנוי חיצונית בצורה אחרת, אולי רחוקה ממני, אבל הוא נמצא כאן בגלל שיש לו אותו דחף. ודווקא בגלל שהוא קצת שונה ממני, אז השוני הזה, כשייווצר בי הכלי שלו, ייתן לי יותר הבחנות. הפער בין הכלים שלי ושלו, בין הדעות, בין הרצונות, ייתן לי יותר עושר ועוצמה לכלי שלי.

אנחנו בהחלט צריכים להתייחס ככה. חברה היא בכלל דבר שווה, מכל הבחינות היא שווה. פשוט מנסים להתחבר עם הלב של החבר.

תלמיד: איפה לחברה יש כלי בפני עצמה? כי לפי השיטה הזאת יוצא שלכל פרט יש משהו מאוד אגואיסטי, כי הפרט עובד כנגד החברה כדי להגדיל את הרצון שלו.

בטח שאני עושה רק מטעם האגואיזם שלי. אני רוצה להגיע לדבקות בה', אני רוצה ליהנות מזה, אני רוצה להיות גדול, אני רוצה את הנצחיות. אלא מה אתה חושב? מה אני צריך להיות?

תלמיד: האם החברה בפני עצמה יש לה איזשהו קיום?

גם החברה בעצמה היא אגואיסטית. אפילו זה שהיא מרביצה את הרעיון שלה ברבים, זה מטעם האגואיזם שלה, היא רוצה להוכיח לכולם שרק היא צודקת וגבוהה יותר מכולם. למה להשלות את עצמנו?

תלמיד: הבעיה היא לא האגואיזם, הבעיה היא החברה, כי בכלל איך אפשר לראות את הדבר הזה?

אנחנו נמצאים עוד לפני לא לשמה, כמו שרב"ש כותב, שככל שחושבים שלשמה גבוה, אז לא לשמה הוא עוד יותר גבוה ממה שאנחנו חושבים. אז מה?

אני לא צריך להתבייש בזה שאני אגואיסט ושכל הנטיות שלי הן אגואיסטיות. אין לי דבר אחר, אלא להתחיל בצורה כזאת. והאגואיזם בעצמו הוא לא חיסרון, הוא דבר שמועיל, אין בו שום דופי, הייתי אומר. זה פשוט כלי, אמצעי ממש, עליו צריכים לבנות.

כשאני רואה על פני האגואיזם את כל החסרונות, אז זה לא בתוך האגואיזם עצמו, אלא מזה אני רואה את היחס שלי לבורא. הרצון לקבל שהבורא ברא אין בו שום חיסרון, אלא זה שמתוך הרצון לקבל הזה אני מתחיל לראות את היחס, את הכוונה על מנת לקבל, אבל כוונה על מנת לקבל, הבורא לא ברא כוונות.

תלמיד: אתה אומר שאנחנו עדיין לא נמצאים אפילו במצב של הלא לשמה. פעם שמעתי שהגדרת לא לשמה, שכבר יש לאדם בתוך הקבלה שלו איזשהו רצון כזה, לכלוך.

בעל הסולם כותב בהקדמה לתע"ס מה זה נקרא לא לשמה. הוא כותב שלא לשמה זה נקרא שאדם נמצא ב-95% נגיד ברצון לבורא ממש, אבל ב-5% יש לו רצון להרוויח לעצמו, שיהיה לו רווח מזה.

לדוגמה, הולכים לאיזו עסקה. אני עובד אצלך, אתה איש עשיר מאוד, אני עושה בשבילך איזו עסקה ענקית, ויש לי מהעסקה הזאת 1%. אם זה מיליארדים, הלוואי עלינו, אז 1% זה גם טוב. אבל אם יש לי 1% מהעסקה, אז אני עושה בשביל האחוז הזה, אחרת הייתי עובד אצלך? זה נקרא עדיין לא לשמה, אבל לא לשמה שמתוכו באים לשמה.

מה אתה שואל?

תלמיד: אני לא מבין מה ההבדל, הרי נטו זה לא משנה שנראה לי שההוא יקבל 99%, אני נטו מסתכל רק על הרווח שלי. זאת אומרת, בסופו של דבר תמיד אנחנו נטו נמצאים ב100% רצון לקבל. איך יכול להיות שיש מצב שהוא קצת לפה וקצת לשם? או שעברתי או שנשארתי אבל מה זה כשיש לי בתוך זה איזו מין חלוקה?

זאת אומרת, אתה רוצה להגיד כך, איך יכול להיות כזה כלי, כזה רצון שב-99% אני אהיה ברצון להשפיע לבורא וב-1% אני אהיה ברצון להשפיע לי? האם יש כלי שיכול להיות בשני הצדדים של המחסום? או רוחניות או גשמיות, או על מנת לקבל או על מנת להשפיע, מחולק לא יכול להיות. יכול להיות שיש לי עדיין כלים בעל מנת לקבל, אבל עשיתי עליהם צמצום והם אצלי כבר לא על מנת לקבל, אני לא משתמש בהם, זה כבר לא על מנת לקבל. אבל להיות בקדושה ובקליפה יחד אי אפשר כי אין חיבור ביניהם, וכאילו האני שנמצא בקליפה, והאני שנמצא בקדושה, איך זה יכול להיות? האני זה נקרא הכלי. אי אפשר.

אז אתה שואל, מה זה נקרא שאני ב-99% לבורא וב-1% אליי? האמת שכל ה-100% הם אליי, רק אני מוכן לחשוב על הבורא ב-99% מפני שה-1% בא אליי. וזה נקרא "לא לשמה שמתוכו באים לשמה". בהקדמה לתע"ס בעל הסולם כותב שם שאם היה יודע מראש שמהפעולה הזאת שהוא מוכן לעשות לבורא, לא ייצא לו כלום, אז היה מתחרט על הראשונות מלכתחילה ולא היה עושה שום דבר. זה נקרא "לא לשמה הטוב". הלוואי. להגיע לזה זה ממש דבר טוב.

תלמיד: מה מביא חיסרון של מלכות לבינה?

הפעולה היא פשוטה, שנקודות דס"ג מתחברות עם נה"י דגלגלתא, כי נקודות דס"ג זה בינה ונה"י דגלגלתא זה מלכות ובחיבורם יחד יוצא שנקודות דס"ג ממלאות את המלכות, נה"י דגלגלתא, ונה"י דגלגלתא משפיעות רשימות ד'/ג' לנקודות דס"ג. זה עדיין לא חיבור, אבל זו כבר השפעה אחד לשני. זאת אומרת מזה בינה מקבלת הגבלה, היא כבר חייבת לצמצם את האח"פ שלה.

נקודות דס"ג מצמצמות את האח"פ שלהן כדי לא להשפיע למלכות. למה? כי נה"י דגלגלתא מאירות לשם ואומרות, אנחנו לא רוצות לקבל אור חכמה, אסור לנו לעשות את זה. אז בינה, נקודות דס"ג מצמצמת את עצמה ואומרת, "אני כבר לא מקבלת באח"פ שלי, אני יכולה לקבל רק בגלגלתא עיניים שלי, רק את חזה דגופא, עד בינה דגופא, עד החזה". וזה נקרא "צמצום ב'". זאת אומרת צמצום בבינה, לא להשפיע למלכות מפני שמלכות לא מסוגלת. אז בינה כבר מתחילה להבין שמלכות לא מסוגלת, אבל זו רק הבנה כזאת - אסור וזהו.

עכשיו, בינה צריכה להתרשם מכל מיני התכונות שיש במלכות, למה המלכות כל כך מוגבלת, איזה דברים יש לה, במה אפשר לעזור לה בכל זאת, האם יש דרכים לתיקון? כי סוף סוף המלכות היא הנברא, ובבינה אין יותר דאגה כמו על מלכות עוד מד' בחינות דאור ישר. אז כל הדברים האלה הם כבר נעשים על ידי בינה שהיא נשברת יחד עם המלכות. תתאר לעצמך איך בינה מתכננת עכשיו את פעולת השבירה. את זה היא מתכננת.

תלמיד: איזה רצון יש למלכות בכלל?

מלכות מבחינתה זה רצון לקבל שרוצה להפוך את עצמו ולהיות כבורא, וזה בלתי אפשרי. בינה מלכתחילה בנויה למלא את המלכות, אימא רוצה למלא את הילד, לתת לו, לתת לו, לתת לו, ופתאום הוא מתחיל לדרוש ממנה דברים שכביכול אין לה. הוא רוצה להיות לא כמו שהיא בנתה אותו, הוא רוצה להיות עם כוונה על מנת להשפיע, היא לא עשתה את זה, לכן בינה חייבת לפנות אחר כך לאבא, ורק על ידי אור דאבא מתחיל להיות תיקון המלכות, לא על ידי אימא. זאת אומרת, על ידה, אבל לא על ידי הכוח שלה. ואז היא סובלת מפני שהוא מבקש והוא בכלל לא רוצה את המילוי שלה.

היא מגלה פתאום שהמילוי שלה מזיק לו. זאת אומרת, אם היא תעבוד עם האח"פ שלה זה יהיה נזק למלכות, אז היא צריכה עכשיו לחשוב איך אני מצילה את הבן שלי. אני יכולה להציל אותו רק אם אני אדע מהם כל החסרונות החדשים שלו, והחסרונות החדשים שלו, זה לא הרצון לקבל. רצון לקבל היא יודעת, זה מה שיש במלכות, היא בנתה את זה, היא הולידה את זה, מה יש לה לדעת.

היא צריכה עכשיו לדעת מהם החסרונות האלה בעל מנת להשפיע, והכוונות בעל מנת להשפיע נולדו מתוך המלכות עצמה, מזה שמלכות עצמה הכירה את עצמה כנגד הכתר, כנגד האור העליון. בינה לא מכירה את זה, בבינה אין חיסרון כזה. לכן היא אומרת "אני חייבת לקבל חיסרון של מלכות. אם אני לא אקבל את החיסרון הזה לתוכי אני אף פעם לא אבין מה זה נקרא בעל מנת להשפיע שחסר לה". אז היא הולכת לשבירה.

מה זה הקשר, מה זה השבירה? הקשר זה מה שיש בבינה עם אותו על מנת להשפיע של מלכות. ואז היא נכללת אבל לא מהרצון לקבל סתם של המלכות, זה לא בעיה בכלל, אלא היא נכללת משבירת המסך, משבירת הכוונות בעל מנת להשפיע שמלכות רוצה אותם. עכשיו בניה מבינה מה צריכים לעשות בכלל. והיא עכשיו מתחילה לפעול ולתקן את המלכות כדי שתהיה במלכות כוונה על מנת להשפיע.

מלכות בעצמה רק רוצה את זה אבל לא יכולה להצטייד בזה, בינה בעצמה בכלל לא יודעת מה זה על מנת להשפיע שמלכות רוצה. "יש לך רצון"? כן. "אני יכולה למלא אותו"? לא, "למה לא"?

אז עכשיו סוף סוף אחרי השבירה בינה מבינה מה זה על מנת להשפיע שמלכות רוצה, ומתחילה כבר לבנות מנגנון מעצמה ולא על ידי ס"ג, אלא על ידי "פרצופי שערות" ו"עולם האצילות". היא מתחילה לבנות מנגנון איך לבנות במלכות כוונות על מנת להשפיע, וזה כל התיקון.

הרצון לא חסר. הרצון לא נעלם. את הרצון רק מעלים לאט לאט לתיקון בהתאם לכמה אפשר להוסיף עליו מסך, כוונה על מנת להשפיע.

את כל זה עושה בינה. היא מעלה את הרשימות, החסרונות, ועושה עליהם מסכים ונעשה כלי חדש, שבו מתמלאים כבר האורות, והכלי הזה עם האור הזה יחד, זה כבר ממש דמות הבורא. לכן מלכות נקראת "תמונת ה'", דמות ה'.

בינה אף פעם לא נמצאת בנתק ממלכות, כל הקיום שלה הוא רק בשביל מלכות, ובכלל כל הט' ראשונות, קיימות רק בשביל מלכות. בכל אחת מהן יש רק רצון להשפיע בלבד, אבל בכל מיני אופנים. למה בכל מיני אופנים? כדי לבנות את המלכות שהיא תהיה דומה לכתר.

יש לנו כתר, מלכות ובאמצע כל מיני הבחנות, כל מיני התייחסויות של כתר למלכות. למה כל מיני? למה בכלל צריכים את זה? כדי להפוך את המלכות שהיא תהיה דומה לכתר. לכן אנחנו צריכים את כל ההבחנות האלה באמצע, כי כל אחת מהן זה רצון להשפיע באופן שונה.

אז אל תעזוב את הבינה, בה יש את כל הפתרונות למלכות.

תלמיד: למה מלכות רוצה קשר עם בינה?

אין לי שום קשר עם אף אחד אחר, בינה בשבילי זה הכול. בינה היא זאת שמולידה אותי, בינה נותנת לי את הכול. חוץ מבינה אני לא רואה שום דבר מעליי. בינה זה נקרא "אלוקים". את מי עוד אני צריך? פשוט לא קיים בשבילי אף אחד, שום דבר בכלל. אין חוץ מבינה. בכל מדרגה ומדרגה מלכות מסתכלת על בינה, אין על מי יותר להסתכל.

איך התינוק? מי יש לו בעולם חוץ מאימא? זה בשבילו הכול. גם אנחנו מחפשים כל פעם את השורש שלנו. הרצון לקבל מחפש כל פעם אל מי להידבק. זה שאתה רואה פתאום כזה גבר, מאצ'ו, אז בו יש את החיסרון הזה עוד יותר, להיות תינוק ולהידבק לשורש. בגלל זה הוא נראה כזה, חייב לעשות קומפנסציה, פיצוי בתוך עצמו על החיסרון הזה. לכן הוא נראה גיבור, נראה גדול. כולנו רוצים, מחפשים רק את השורש. זה הטבע. משם יצאנו, ורק משם יש לנו את כל הרצונות. אז ודאי שמלכות מחפשת את בינה.

(סוף השיעור)