שיעור בוקר 17.07.21 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חורבן כהזדמנות לתיקון – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: קטעים נבחרים מהמקורות בנושא - חורבן כהזדמנות לתיקון, תת נושא "להקים שכינה מעפר", קטע מספר 45.

בסוף החורבן מתחילים כבר להתגלות כל מיני תופעות מיוחדות, כאלו שאפשר לזהות אותן כהתחלת התיקון, איך [לקום] מהחורבן. כי החורבן לא קיים בפני עצמו, ולא לשם עצמו הוא קיים, אלא הוא קיים כדי שאנחנו נלמד מהשבירה, מהירידה, מכל מה שהיה לנו ונשבר והפך להיות להפוך. במקום שהיינו מחזיקים באיזה חיבור בינינו שנקרא "בית המקדש" והיה משהו טוב, פתאום אנחנו מגיעים לאיזה מצב רע.

מה המצב הרע? שאנחנו מתחילים לגלות בינינו כל מיני מצבים רעים, חוסר שוויון, חוסר השתוות, חוסר חיבור, חוסר דביקות, חוסר הבנה. חוסר, חוסר, חוסר בכל אופני הקשר בינינו, וזה ממש התגלות החורבן. וכל המערכת שהייתה פעם נראית כמערכת חיבור, חיבוק אחד, שפועלת בהבנה הדדית, בתמיכה הדדית, פתאום היא מתפוררת וממש לא מגלה בתוכה כוחות לאיחוד, כוחות לחיבור.

אם אנחנו מסתכלים על החברה האנושית בדרגת החברה, בדרגת הדומם, אז אנחנו רואים שכך גם קורה בחברה האנושית. מדור לדור מתגלים כל הליקויים שיש בדור, והדור הבא בא ומזלזל בהם ומתקן אותם, בזה שבונה משהו חדש על פני ההריסות שנשארו מהדור הקודם.

זאת אומרת, תמיד יש לנו בנייה שהיא על פני החורבן הקודם, ואנחנו מאין ברירה, או משתדלים, או מבינים, או מרגישים, או שמחים, בונים את המדרגה החדשה. והמדרגה החדשה היא תהיה מוצלחת, בתנאי שאנחנו נקבל כל אותם המצבים שהיו לנו בדור הקודם ונשברו ואנחנו לוקחים את השבירה והמצבים ההם ומתעלים מעליהם. זאת אומרת, אנחנו משתמשים בהם כדי ללמוד מה יכול להיות יותר גבוה, יותר מוצלח ממה שהיה קודם וכך אנחנו מתפתחים.

בחברה האנושית כך אנחנו מתפתחים. מפני שפועל בנו כוח הטבע הטבעי ולכן כל דור הוא נעשה יותר חכם, יותר מבין, יותר מרגיש. וכשאנחנו חוקרים את הדורות הקודמים, אנחנו רואים שהייתה בהם איזו הצלחה, אבל אפילו בהצלחה שלהם, אנחנו לא יכולים עכשיו להשתמש כמו שהם משתמשים, כי כל "דור ודורשיו". זאת אומרת, לכל דור ישנם הפתרונות שלו. מה שאם כן, כשאנחנו נמצאים בדורנו, אז עלינו ללמוד מכל התהליך הזה ולהבין, באיזו צורה אנחנו צריכים להתייחס למה שקורה.

אז הדורות הקודמים היו מפתחים קשרים ביניהם ונפלו, הרבה היו ונפלו. בכל מיני עמים ובעם ישראל במיוחד. היו כאן ירידות, נפילות, ואנחנו לומדים אותם מההיסטוריה בצורה יותר בולטת אפילו מהאחרים.

מה לעשות? איך אנחנו מתחילים לקום מהנפילות, מהעפר, מהחושך, מחוסר הרצון? איך אנחנו מעלים את עצמנו מהחולשה, מהייאוש, להתגברות, לכוח? את זה בעצם אנחנו צריכים ללמוד איך עושים את זה.

בוודאי שאם אנחנו מדברים על ההליכה לקראת גמר התיקון, אז כל מצב חדש הוא מצב יותר גבוה, "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש". ולכן אנחנו צריכים להבין שכל פעם השבירה, הייאוש, האכזבה, הטעויות שלנו כביכול, הן יותר גדולות מהקודמות, ולכן אנחנו לא יכולים ללמוד כל כך ממה שהיה קודם, אלא כל פעם אנחנו צריכים ללמוד ממה שקורה עכשיו, ואז אנחנו נבין ונרגיש שכל ורגש חדשים שנמצאים במצבנו ונבין שאין לנו ברירה אלא חיבור בינינו ופנייה לבורא. ואם באמת לעלות למדרגה יותר גבוהה, אז זה כמו שילד קטן לא יכול לעלות אלא אם מושיטים לו יד והוא תופס את היד הזאת ואז הוא עולה ככה בקושי עם הרגליים הקטנות שלו ממדרגה למדרגה.

כך אנחנו צריכים ללמוד לעלות, עד שגדלים בזה ונעשה את העבודה הזו שלנו בעצמנו. גם בזה שאנחנו נבקש מהבורא, אבל כבר נהיה אתו לא כקטנים לידו, אלא כבר שותפים לידו.

אז את השבירות הללו מסמל לנו תשעה באב, שאנחנו נמצאים בהם היום ומחר, במצבים האלו כענף ושורש, ואנחנו צריכים לקבל אותם כדבר הכרחי שצריך לעבור, כי מי שלא נופל הוא לא קם, ואנחנו רק צריכים להבין את אופן הנפילה שלנו ואז גם כנגד זה את אופן הקימה.

לכן לא חסר לנו כוחות, ואנחנו נקבל אותם מלמעלה, אלא חסר לנו רק להבין במה אנחנו נמצאים, באיזה מצב, ומה המצב הזה, ולאן הוא דוחף אותנו, איך הוא בונה בנו מדרגה רוחנית.

אז בואו נלך לקטעים, ונלמד מהם. ואם ישנן שאלות אז בבקשה תשאלו, אנחנו צריכים לברר את הדברים האלה. בימים האלה אנחנו מסיימים את העניין של הירידה הזאת, החורבן הכללי, וממנו והלאה אנחנו נתחיל כבר ללמוד לא את החורבן, אלא איך אנחנו מקימים את עצמנו בפועל יותר ויותר לתיקון הכללי, לגמר התיקון.

שאלה: נתת לנו כזאת הקדמה שאנחנו עוד הרבה זמן נממש אותה. הדור החדש שלנו, מה הדבר השונה בו, ייחודי, האם אפשר לעשות איזו הקבלה, או לקחת דוגמה מהדורות קודמים?

זו באמת שאלה מאוד לא פשוטה. קודם כל אם היינו יכולים לברר את הדברים האלה, כבר היינו צריכים להיות במדרגה גבוהה מאוד. כאילו שאנחנו דנים את כל המצבים הקודמים שהאנושות עברה ואנחנו יכולים להגיד זה טוב וזה רע, ואנחנו יכולים לדון ולהבין את הדור שלנו ולהגיד במה טוב לו ובמה רע לו, וגם אולי קצת את הדורות הבאים. אתה שואל דברים כאלה שאנחנו לא מסוגלים עדיין לענות עליהם.

גם עכשיו כשאנחנו לומדים, מה אנחנו לומדים? אנחנו לומדים מה עובר עלינו שחלק מזה אנחנו אולי מרגישים קצת, יכולים להעלות לזה רגישות ולהרגיש יותר, וחלק מזה לא מורגש. אנחנו לא מרגישים חורבן, שהיינו פעם יחד בגוף אחד שנקרא בית המקדש, והאור העליון היה ממלא את הקשרים בינינו, ועכשיו אנחנו לא מסוגלים לזה ואפילו לא מרגישים בזה צורך, זאת אומרת רחוקים כמה צעדים מלהקים את החיבור בינינו כמו שהיה, ונמצאים במצב של חוסר הכרה, של חוסר אונים, של חוסר רגישות לזה.

ואם מתעורר בנו איזה רצון להתקשר, אז הרצון הזה הוא כדי שאנחנו נרוויח, נצליח, נשיג משהו, נִפתח, נראה משהו, זאת אומרת לא על מנת שנרצה בזה להקים את השכינה, היינו, התגלות הבורא לפני כולם. זאת אומרת, אנחנו עוד רחוקים מלברר את הבעיה עצמה שעומדת לפנינו ואותה אנחנו יכולים ליישם. זה עוד רחוק. אבל רחוק ברוחניות זה לא שבעוד שנים רבות, אלא שניים, שלושה מצבים שאפשר להעביר אותם ככה ולעבור אותם יחד בתוך זמן קצר.

שאלה: אם כל מצב שעובר עלינו הוא מצב חדש ומתקדם לקראת המטרה, למה אנחנו לא מרגישים שמחה, חידוש, התרגשות מהמדרגה החדשה?

אם היית מתקדם באמת נכון למטרה, אז היית רואה בכל מצב ומצב שמחה, מגלה שמחה. אבל אתה לא מתאר את המצב הסופי שאליו אנחנו צריכים להגיע כמצב הנכון. אתה רוצה להרוויח, להצליח, לגלות, לראות, לדעת, זאת אומרת לקבל את הדברים האלה בכלים דקבלה שלך, ולכן זה לא בדיוק כמו שזה צריך להתגלות.

שאלה: כשאנחנו עושים קורבן בעבודה שלנו בעשירייה, מה אנחנו צריכים להקריב, ובמה זה מקרב אותנו?

אנחנו צריכים להקריב את כל המצבים שהם מרחיקים אותנו. אנחנו צריכים לבטל את כל הרצונות והמחשבות שהם מרחיקים אותנו זה מזה. לכבד ולקשור יחד את כל הרצונות והמחשבות שלנו שהם קושרים אותנו ומחברים לבורא. זו כל העבודה שלנו, עבודת הבירור ועבודת התיקון היא בזה.

שאלה: אמרת שבסוף החורבן מתחילות להתגלות כל מיני תופעות שניתן לזהות אותן כתחילת התיקון. מהן?

אנחנו רואים את זה. אנחנו רואים, אפילו מחנוכה, שבסוף החורבן מוצאים כד שמן שממנו אפשר להדליק אור לעתיד ולהקים את הרוחניות מתוך חורבן. שכל החורבן הקודם, הוא כתחילה ולידה של המצב החדש, ולא יכול להיות אחרת. אנחנו גם רואים את זה פשוט מיציאת הפרצופים זה מזה. מתי נולד הפרצוף הבא? מתי שהפרצוף הקודם התפתח, ביצע את עצמו והזדכך, וחלק ממנו הוא כרשימות שמעוררות את המצב הבא. ומהרשימות של השבירה או של הזדככות הפרצוף הקודם, בא פרצוף נוכחי יותר גבוה, יותר גדול, דווקא בגלל שהפרצוף הקודם הזדכך, כי גילה חוסר אונים, חוסר כוחות.

תלמיד: במה תחילת התיקון מתבטאת בזמננו?

תחילת התיקון היא בזה שקודם כל כותבים מקובלים. אם המקובלים לא היו כותבים על זה שאנחנו נמצאים בדרך לגמר התיקון, שלכן אנחנו נקראים "דור האחרון", אז לא הייתי מדבר בצורה כזאת. מה פתאום, מי אני שאקבע איפה אנחנו נמצאים. זה דבר אחד. דבר שני, כמו שכותב בעל הסולם, שמח אני שנבראתי בדור הזה שאני יכול לפרסם את חכמת הקבלה, גם אני יכול להגיד אותו דבר, שמח אני שנולדתי בדור כזה שהגעתי מכל כך רחוק והפוך לחכמת הקבלה, ואני בכל זאת במשהו יכול לעשות בה משהו, לתרגם ספרים על ידי התלמידים שלי להרבה שפות, לפזר אותם בכל העולם, להקים איזו חברה שהיא מלמדת את כולם, שכל אחד ואחד יכול לבוא ולקרוא וללמוד את הדברים האלה.

זו שמחה גדולה שאנחנו יכולים במשהו לעשות נחת רוח לבורא, שאנחנו מתקרבים ורוצים לקרב אליו יותר אנשים. שאנחנו משתדלים לעבוד לפי מה שהמקובלים ממליצים לנו, אומרים לנו לעשות, ואולי אנחנו טועים ואנחנו בטוח מאוד חלשים, אבל זו בכל זאת שמחה גדולה שאפשר משהו לעשות.

תלמיד: אבל כשאתה מסתכל על מצב העולם היום, איזו התחלה של תיקון אתה רואה?

קודם כל זה לא אומר לי משהו על העבודה שלי. אני חייב לעשות מה שעליי אפשר לעשות, מה שאני מסוגל לעשות, זה מצד אחד, ויהיה מה שיהיה. אני חי היום, אני מת מחר, זה לא חשוב. כמה שאני מספיק ועושה, אני עושה, כי אני פועל כך לטובת האנושות שזה נקרא "לטובת הבורא", ומסביר לכולם איך אנחנו יכולים להתחבר בינינו ולהזמין על עצמנו כוח הטבע הטוב, לייצב בינינו כוח הטבע הטוב. שלא נשאר לנו אחרי כל הניסיונות שהאנושות עברה בשמאל קיצון, בימין קיצון, בכל מיני מצבים, אנחנו מדברים רק על חיבור ואהבה. לא לשום כיוון וצורה.

תלמיד: אתה אומר, מיציאת הפרצופים, אנחנו לומדים על הפרצוף הבא. אז אני שואל, במצב הפנימי של אדם בחברה שלנו, שמרגיש הרגשת החורבן, באיזה שלב באותו מצב, הוא כבר מתחיל להרגיש התחלה של תיקון, של גאולה, מתוך המצב של חורבן הנוכחי?

מזה שאנחנו התאספנו כאן, כמו שכותב רב"ש במאמר הראשון שלו, אני זוכר איך שהוא כתב את זה על הברכיים בספסל בפארק, וכדי לתת יסוד לחברה שהיא כולה תהיה כתבנית לכל האנושות. בכל זאת אני בטוח. אני לא יודע אם אני אזכה לראות את זה בפועל כאן מהעולם הזה, אבל אני בטוח שהאנושות תגלה בסופו של דבר את הטעויות שלה והיא תגיע למצב שאין ברירה, שהחיבור לאותה המערכת של אדם הראשון זו חובתנו כדי לא רק לשרוד, אלא להגיע למצב שנקרא "אדם".

זאת אומרת, שאנחנו לא נראה את עצמנו קיימים בצורה כזאת מצומצמת בעולם הזה ובין חיים ומוות כל הקיום שלנו, אלא שאנחנו באמת נשיג את כול העולמות, כל המרחבים. לא בצורה פיסית אפילו, זה מילא, אלא בצורה פנימית שאנחנו נפתח את היקום הרוחני ושם אנחנו נמצאים, קיימים עם כוח חדש, עם מטרות חדשות, עם השגות, שזה לגמרי למעלה מהיכולת שלנו היום לתאר. זה יבוא, ויבוא די מהר.

שאלה: האם אפשר להרגיש תענוג בשמחה? כי שמחה היא קשורה להרגשת תענוג, אבל אמרת קודם שאם אנו נעים קדימה ומתקדמים בדרך טובה ונעימה אנחנו אמורים להרגיש שמחה אבל לא בהכרח תענוג. יש שמחה שמביאה תענוג שמתקבל בכלי?

יש שמחה שמביאה תענוג ויש שמחה שלא כל כך מביאה תענוג, תלוי ממה אתה שמח. אם אתה עושה ביקורת על התכונות שלך ואתה רואה שאתה שמח אבל השמחה שלך היא ממצב לא "כשר", לא מכוון למטרה אז אפילו שהגוף שלך שמח, נגיד שאתה מקבל איזה סם שמאוד רצית וסבלת שלא היה לך את זה ואתה מקבל את זה, או נגיד סיגריה שרצית כל כך לעשן או עוד איזה דברים שרצית כל כך לטעום, אז אתה מצב אחד שמח, מצד זה שהגוף נהנה, הוא מרגיע את החיסרון שהיה לו. אבל מצד שני אתה יודע שהמצב הזה הוא בורא בך, עושה בך, מוליד בך עוד יותר חסרונות לא טובים ואתה עוד יותר ויותר תצטרך למלאות את הרצונות הלא טובים האלה.

זאת אומרת, יש סם חיים ויש סם המוות. אז אתה שואל על סם המוות. סם המוות זה נקרא שאני מאוד רוצה אותו אבל הוא ממית אותי. זה מה שאנחנו צריכים לגלות בתוך האגו שלנו, שכתוב שבסוף ימיו של אדם מגיע אליו מלאך המוות עם סכין ועל קצה הסכין יש טיפת רעל, והאדם מאוד רוצה את הרעל הזה כי הוא מתוק והוא פותח את הפה מאין ברירה, שרוצה את המתוק אומנם שהוא יודע שזה גורם לו מוות. ואז הוא בולע את הטיפה הזאת ומת. כך אנחנו בכל החיים שלנו הגשמיים.

בחיים רוחניים, על ידי זה שאני מתחבר לאחרים ואני תולה בחיבור בינינו שיבוא כוח אלי ויעזור לי להתמודד נגד המתיקות של טיפת המוות הזאת, כשיעזרו לי החברים שכל אחד מאיתנו בכל זאת נחשוב נכון על מה שאנחנו עושים, שאנחנו מאוד רוצים את הרעל הזה ברצון לקבל, ואנחנו מאוד חייבים לצאת ממנו לעל מנת להשפיע ולהתחיל להשיג את התענוג בהשפעה ולא בקבלה.

אז אם אנחנו עובדים בינינו בצורה נכונה אנחנו כן יכולים להתמודד נגד טיפת הרעל המתוקה ומאוד מושכת ומאוד מחלישה אותנו ואנחנו פשוט נמצאים כעבדים ממש, "עבדים אנחנו לפרעה", ואנחנו יכולים על ידי החיבור בינינו בצורה הדדית בינינו, שאנחנו כך מתחברים ורוצים עוד יותר ועוד יותר לחזק זה את זה, אז בקשר בינינו אנחנו מתחילים לקבל מהבורא את הכוח שעוזר לנו להתעלות למעלה מטיפת המוות הזאת המתוקה ואנחנו לא נקבל את הסם הזה שהאגו שלנו רוצה לתת לנו. הכול תלוי בכמה שאנחנו מייצבים את המצב הזה בצורה ברורה, רגשית בינינו.

שאלה: האם חלק מהביטוי של השמחה שאנחנו מתחילים לגלות הוא מתוך זה שאנחנו מתחילים לעשות פעולות בלי לדרוש תוצאה עליהן ביחד?

אני לא חושב שזה נכון לא לדרוש תוצאה, אלא איזו תוצאה אנחנו לא דורשים ואיזו תוצאה אנחנו כן דורשים. אנחנו צריכים להשתדל לא לדרוש תוצאה אגואיסטית אלא שכל החיבור בינינו הוא יהיה דומה לבורא, זאת אומרת לכוח השפעה, שאני יוצא מעצמי כלפי חברים וקיים בהם. איכשהו שאנחנו נמצאים בנטייה לזה, אז בהתאם לנטייה שלנו לזה, לצאת מעצמנו לתוך החברים, לחיות בהם, ממש ליפול על הידיים שלהם, לעזור ולתמוך בהם, כמה שאני יוצא מ"האני", בזה אני בעצם מוסיף את התפילה הזאת, הנטייה הזאת לכאלו של האחרים וכך אנחנו מגיעים למצב שהבורא מייצב לנו את זה, מסדר לנו את זה.

שאלה: אני רוצה לצלול ולהיכנס עמוק יותר לתוך השיעור? איך אני יכול לבקש ממנו בשביל החברים שלי ולא בשביל עצמי?

כתוב שקודם באונס ואחר כך ברצון. אנחנו צריכים פשוט לעשות כאלה תרגילים, שאני עכשיו ברגע מסוים, בזמן מסוים, בתוך תקופת הזמן מסוים, חושב רק על החברים. איך אני עוזר להם, איך אני נמצא בהם, איך אני מתבטל בהם כך שאני כביכול לא קיים אלא מוסיף רק כוח שלי בכמה שאני יכול לרצונות ומחשבות שלהם, כדי שהם יצליחו.

זאת אומרת, שאני לא מגיע עם המחשבות והרצונות שלי אליהם אלא רק עם הכוח, שיצליחו במה שיש בהם. אני מוסיף להם כוחות שלי, בלי לחשוב, בלי להבין, בלי להרגיש אלא הכול מה שהם רוצים, את זה אני רוצה רק להגביר וכך לעזור להם. להתכלל בהם מה שנקרא, כי אני כקטן מתאר את עצמי רוצה להתכלל בהם כבגדולים.

זה תרגיל הכי טוב שיכול להיות, כי הוא הכי קרוב לביטול האגו שלנו. אני ממליץ להשתדל כך לעשות. ועוד יותר עוד יותר מפעם לפעם להתכלל כך בעשירייה ואתם תראו שעשירייה דווקא למטרה הזאת היא קיימת.

שאלה: אם ידיעת הבורא צריכה לעבור דרך הרס של כל קניין שאנחנו קונים, איך נוכל לייצב קשר קבוע עם הבורא?

אנחנו לא צריכים לדאוג לקשר קבוע שלנו עם הבורא, אלא אם אנחנו דואגים לקשר קבוע בינינו, בתוך העשירייה, בזה אנחנו בונים מקום לבורא שם הוא מתגלה. מצד הבורא יש תמיד מוכנות לקשר איתנו, מצידנו מוכנות לקשר עם הבורא זה מתוך החיבור בינינו. אז עד כמה שאנחנו מתחברים בינינו אנחנו נגלה שבזה אנחנו בונים קשר עם הבורא.

שאלה: במהלך ההכנה שמענו קטע משיעור עם רב"ש, והקטע הסתיים בכך שגם אם אדם בא ללא מטרה למפגש, זה טוב. למה זה גם טוב אם הוא מגיע למרות שאין לו מטרה?

כי הוא לא יודע בדיוק עדיין לברר אותה, אבל כואב לו. למה הוא בא למפגש? כי כואב לו, הוא רוצה להיות בזה ואין לו ברירה, זה המצב הנוכחי. גם אנחנו עוד נהיה בכאלו מצבים שאנחנו באים ואין לנו שום סיכוי ושום סיבה ושום רצון להיות במפגש עם האחרים, ואנחנו באים מתוך בושה, איך אני יכול להפסיד, מה יגידו לי, הם יתקשרו אלי ואז אני אבוא, אקום. יש מצבים שאנחנו משקרים שאנחנו עסוקים ולא באים. יש מצבים שאנחנו באים וכאילו עושים מעצמנו שאנחנו בשמחה מהמפגש עם החברים, אבל באמת אין לנו שום שמחה.

יש מצבים שאנחנו באים ללא שום מצב רוח, אבל אחר כך כשכבר נמצאים עם החברים, אז אנחנו מקבלים מהם מצב רוח ומתקדמים, וכולי וכולי. אנחנו עוברים כל מיני מצבים. תלמידי רבי שמעון רצו להרוג זה את זה כשהם באו למפגש, עד שהתעלו מעל זה והגיעו לחיבור כזה שגילו בו ממש את כל הסודות של ספר הזוהר.

שאלה: האם אנחנו צריכים לתת לעשירייה לפעול עלינו ואנחנו מתבטלים וזה כל מה שיש לנו לעשות?

לא, מה שיש לנו לעשות אנחנו לומדים מכתבי רב"ש על החברה. חוץ מחברה זה רק השפעה לכלל העולם, כי זה שייך גם לנו. כי כמו שאנחנו לומדים בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר" שכדאי לנו ללמוד על זה, שאנחנו שייכים רק לתיקון של כלל האנושות ואין לנו שום חשבון לעצמנו. וכשאנחנו מתחברים בינינו ורוצים להתחבר לבורא, שיהיה ברור שאנחנו עושים את זה כדי להעביר דרכנו מהבורא אור המחזיר למוטב, אור התיקון ואור המילוי. כי בלי זה כל האנושות מנותקת מהבורא וזה בעצם הרגשת המלחמות ושנאה ועוד כל מיני צורות חוסר קשר שיהיה בין כולם, ובכל זה אנחנו נהיה אשמים, כי אנחנו לא פועלים לפי הזמן יום יום לחזק את הקשר, מצב אחד מצידנו לבורא, ומצד השני מצידנו לאנושות.

שאלה: איך לראות את החיסרון שלי דרך הקבוצה, אפשר לראות את זה מהזווית הזאת?

במה אני נמצא בחוסר תיקונים כלפי הקבוצה? אני צריך פשוט לראות עד כמה הקבוצה עדיין לא נמצאת בחיבור ולתלות רק בי את המצב הזה, רק בי. והעיקר הוא שאני צריך להשיג את זה בזמן המפגש שלנו שנקרא שיעור בוקר, יש כאלה שבשבילם זה שיעור אחר הצהריים, לא חשוב.

אבל בזמן הזה שאנחנו נפגשים כאן, כל אחד ואחד חייב להשתוקק לחיבור עם כל הכלי העולמי דרך העשירייה שלו ולהשתדל להרגיש את כל מערכת אדם הראשון, עד כמה היא זקוקה לתיקון ועד כמה הבורא זקוק לזה שאנחנו נעשה קשר ומעבר, כמו שכותב בעל הסולם, שאנחנו המעבר בין הבורא לחברה האנושית.

שאלה: האם כל השמחה כבר כלולה בתכניתו של הבורא, והאם עלינו לשאוף לקראת זה?

ודאי שכן. אנחנו צריכים להגיע לשמחה, כי שמחה זה סימן למעשים טובים, כמו שמסביר לנו רב"ש, ולכן אנחנו צריכים להגיע לזה. העיקר בשבילנו בעצם עכשיו זה לחזק את הקשר בינינו כך שאנחנו נתפלל שלא ייכנסו ייאוש, חולשה לאף חבר, כי עכשיו זו בעצם תקופה שמאוד חשובה לנו ההרגשה הזאת שכולנו קשורים, שכולנו הולכים בדרך הנכונה ומתקדמים למטרה ההיא הנכונה, ושאנחנו רוצים שכל חבר וחבר ירגיש את זה ויתחזק וילך יחד איתנו, שלא ייפול בדרך.

לכן אנחנו צריכים לחשוב על איך להצמיד את עצמנו יותר זה אל זה. זו העבודה הרוחנית החשובה ביותר, כי בזה אנחנו מקיימים, משחזרים את הכלי של אדם הראשון.

שאלה: האם המצב הבא תמיד צריך להתחיל ממצב של יותר פירוד, יותר גרוע, האם זה נורמאלי כך?

כן זה נורמאלי, זה נכון ולא יכול להיות אחרת. כשאתה עולה מכיתה א' לכיתה ב' בבית הספר, אני מקווה שלמדת בבית הספר, אז נותנים לך כבר לפתור בעיות יותר גדולות ממה שבכיתה א'. מסבירים לך מה לעשות, אבל בעצמם כל הדברים האלה יותר קשים. ואחר כך כיתה ב' ג' ד' וכן הלאה, כל פעם בחיים הרוחניים אנחנו עולים 125 מדרגות, וכל מדרגה מתחלקת לעוד חמש ועוד ועוד, כך אנחנו צריכים לפסוע עליהן. וכל פעם זה יהיה יותר קשה, אבל אתה צריך להבין שעל ידי זה יש לך הזדמנות, אפשרות להתייצב בכלים חדשים, אור חדש מלמעלה, חסרונות חדשים מלמטה, וכך אתה מתקדם.

אז אין לך שום בעיה בעצם, את החיסרון אתה מקבל ממה שעכשיו מתגלה, שאתה לא יודע מה לעשות. יופי, אני לא יודע מה לעשות, יכול להיות שזה טוב, רק איך עכשיו אני אחפש במצב הזה, איך אני אפתור אותו, איך אני אבין אותו, איך אני אפענח אותו, איך אני אתמצא בו.

אז בבקשה, יש לך חברה, צריכים עוד קצת להתקרב אחד לשני כולם יחד ואז אתם בזה משיגים אור עליון יותר גדול שמאיר למצב חדש שהתגלה קודם כשבור, ואז אתם מבינים איפה אתם נמצאים, והאור העליון מהמצב החדש השבור הזה, האור העליון החדש, והמצב השבור החדש, הם מתחילים להסתדר, ואז אתה רואה שאתה נכנס למדרגה חדשה.

מה כאן תלוי בך? קודם כל לא לאבד את העשתונות, אתה נמצא במצבים מתקדמים, אתה נמצא כמו במעלית, או כמו במדרגות נעות, ואז כל פעם מתגלה גם מצב שלילי וכנגדו גם מצב חיובי, גם שבירה וגם האור כנגדה, וכך אנחנו עולים. אתה צריך להיות רק בנטייה לחבּר זה עם זה.

שאלה: עכשיו כששמעתי את התשובה שנתת לחברים הרגשתי מרחק עצום ביני לבין החברים, כאילו שאני לא מסוגל להתכלל איתם, אני לא מרגיש את החסרונות שלהם. איך אני יכול להגיע מהמצב הזה לקשר עם העשירייה שלי?

אתה תמצא את הקשר, אבל אתה עוד לא הגעת למצב כמו שכתוב בספר הזוהר, שתלמידי רבי שמעון רצו להרוג זה את זה, אתה עוד לא רוצה להרוג את החברים שלך?

תלמיד: לא, לא עד כדי כך.

זה עוד לא נורא. כשתגיע לזה אז אתה תהיה גדול. אין לנו גילוי האור בלי גילוי הכלי, ותמיד החושך הוא כנגד האור, ולכן אנחנו צריכים להיות מחוברים בינינו, לעבור את תקופת החושך ואז אנחנו נכנסים לתקופת האור ומרגישים אותו יותר, מבינים אותו יותר, מרגישים שזה הבורא. ואחר כך שוב יש תקופת חושך עוד יותר גדולה מקודם. האור הכי גדול מופיע אחרי החושך הכי גדול, זה כמו לקראת זריחת השמש שאז הלילה יהיה הכי חשוך.

העיקר בשבילנו זה שכל החברים יחזיקו זה את זה להחזיק בדרך, ואתם תראו שאתם מתקדמים מהר מאוד. כשאני התחלתי ללמוד את חכמת הקבלה לפני 40 שנה, מה שאתם משיגים עכשיו תוך שבוע לקח לי להשיג חודש, אפילו יותר, שנה, ממש כך. הזמן רץ.

תלמיד: אבל לפעמים יש מצבים שאני פשוט אבוד בהם. אני אבוד בתוך העשירייה שלי ואני מרגיש לא קיים, אז כאילו אתה אבוד, אתה נמצא בחושך, אני לא יודע מה לעשות.

בוא נעשה עכשיו משאל של כל החברים שלנו שבכל העולם, מי לא הרגיש את עצמו אבוד באמצע הדרך עד כה, מי לא הרגיש את זה?

לא צריך לשאול, זה כל אחד ואחד, ככה אנחנו עושים. העיקר שמעל הכול אנחנו מחזיקים זה את זה שאדם לא ייפול, כי בזמנים כאלו יש אנשים שבורחים. לכן כותב רב"ש שאנחנו צריכים מראש לחזק את הדברים שלנו בקבוצה, שאני אקבע את חובתי בקבוצה, שאני אצטרך לשרת אותם במשהו, למרות שאנחנו נמצאים כולנו בקשר וירטואלי. אז אנחנו צריכים לעשות כל מיני דברים, להתאסף וחובה על כולם להתאסף, להכין לאסיפה שלנו חומר שיהיה שייך לכולם ועוד ועוד.

זאת אומרת, לעשות כאלה קשרים בינינו כמה שיותר קרובים לעולם החומרי שלנו, שאדם לא יברח, שיידע שבזה הוא קיים, שאת זה הוא חייב לקיים, ואז אנחנו נתקדם בטוח. בדרך עוד תראו כמה מכשולים יהיו, אבל על כל המכשולים האלה כולם יצטרכו לעבור, וזו העבודה הנעימה בעיני הבורא.

תלמיד: שאלה מחבר בוינה, איך אני מגיע לבושה כלפי החברים שלי כמו שאני מתבייש מהרב?

אתה לא מחשיב אותם? אתה מרגיש שהם קרובים שלך לפי מקום המגורים, לפי המשפחות, לפי איזה דברים. את זה אנחנו צריכים כמה שיותר לסלק בינינו, כמה שיותר לסלק.

נגיד אני מרגיש את החבר שלנו, מצד אחד הוא חתן, נשוי לבת הגדולה שלי, מצד שני הוא מנהל העמותה, מצד שלישי הוא חבר, אז איך אני צריך לסדר אותו בעיניי? אז אני לא מתחשב שהוא נמצא כחתן ולא מתחשב שהוא מנהל העמותה, אלא אני מתחשב אך ורק בזה שהוא חבר בעשירייה בלבד. כל יתר הדברים שייכים לתפקוד הגשמי שלו, כי אנחנו נמצאים כאן בינתיים בעולם הזה, אבל כלפי רוחניות יש חשיבות רק לדבר אחד, שנמצא בעשירייה.

אותו דבר עם החבר'ה האלה בוינה, הם צריכים לגמרי לא להסתכל על עצמם כקרובים, אלא שהם קרובים אך ורק לפי קירבת הקשר בעשירייה, בלבד. צריכים לעשות מיון של כל היחסים, ורק כך לראות אחד את השני.

שאלה: תודה שענית על השאלה. אבל איך שאומרים כשמתביישים מהבן אדם אז מתחילים לכבד אותו.

מה אתה מתבייש, מה יש לך להתבייש?

תלמיד: מהחברים. יש דברים שאני מתבייש בהם לפתוח את הלב, להגיד לחבר שאני אוהב אותו.

את זה הם צריכים לדעת גם כך.

תלמיד: אנחנו רק מדברים, אבל איפה הנקודה הזאת? אנחנו מתאמצים, אנחנו עושים הכול. הגיעו חברים, נתנו התפעלות, נסענו לעיירה ועשינו שם פיקניק, הקבוצה שלנו ממש קיבלה התפעלות. אבל כשחזרנו משם כל אחד עוד פעם יושב במקום שלו, אין לנו מפגשים כאלו שאנחנו מתחבקים, שרים. בזמן הפנדמיה היינו רק פעם אחת בפגישה כזאת, וגם באו אנשים שכבר עזבו אותנו, ורק באו לאכול, ואלו שלמדו איתנו לא באו, וזה מאוד כאב. ועכשיו כשנפגשנו גם כאב מאוד על אלו שלא באו.

אני לא מצטער על אלו שהיו ועזבו, הכול זה חשבון של הבורא. אני עושה כמה שאני יכול, אני לא יכול לדבר יותר מהשעות האלה בבוקר, יש לי עוד כמה שעות ביום שאני נותן שיחות לכתבים, לעוד כל מיני, אבל זהו, אין בכוחי לעשות יותר דברים, ואין גם הזדמנות לעשות כנסים ואסיפות גדולות בפועל בכל העולם כמו שעשינו פעם.

לכן אני לא מצטער, אני פועל במסגרת שנתנו לי מלמעלה. והעיקר מה שאני עושה, זה מה שמותר, מה שאפשר, ובכל היתר אני רק שמח ומהלל את הבורא שנתן לי הזדמנות עוד יום ועוד יום להיות בזה. למרות שמבפנים יש לי כל מיני שאלות וספקות והבחנות כאלו וכאלו. זה עד גמר התיקון יהיה לכל אחד ואחד.

תלמיד: אני לא מתכוון לכנסים גדולים, אני מתכוון בעשיריות שנמצאות במקומן, שיהיו מפגשים לפחות פעם בחודש. זה מחבר אותנו מאוד חזק.

טוב, אז תנסו לעשות את זה. תנסו, מי מפריע לכם? תנסו.

תלמיד: שאלה נוספת, איך לפרש את המושג "אישתו של אדם כגופו" ברוחניות, מה זה אומר?

"אשתו של אדם כגופו" זה נקרא שהרצון לקבל של אדם צריך להיות בקשר דבוק ממש עם האדם שבו, עם הרצון שבו להידמות לבורא. הרצון לקבל צריך כמה שאפשר להידבק לרצון להיות כבורא, וכך האדם יגדל, זה נקרא האישה הפנימית של האדם, זאת האישה. על האישה החיצונה, בחכמת הקבלה אנחנו לא מדברים, אנחנו מדברים רק על מה שנמצא בתוך האדם עצמו בלבד. אז תירגעו בזה, ואל תתחילו להתפלפל בזה.

שאלה: חוץ מהפצה איזו פעולה אנחנו יכולים לעשות כדי לחזק את הקשר כלפי האנושות?

חוץ מקשר, אין לנו מה לעשות. חוץ מהפצה, אני גם לא יודע. זאת אומרת, אתה צריך להסביר לכל האנושות, מזה מתחיל הקשר, שאתה רוצה להסביר לכל האנושות מה הבעיה שאנחנו צריכים לפתור כדי לחיות טוב. כולם רוצים לחיות יותר טוב. העולם מתדרדר, מה שבנינו במשך שנים, שנים, עכשיו מתפורר. חלק מהעולם נעשה יותר עני, החלק הקטן נעשה יותר עשיר, וגם העשירות הזאת הולכת ליפול, עוד מעט תראו את זה, וכולנו מתקרבים לשנאה יותר גדולה, לסכנת מלחמה וכן הלאה.

את זה אנחנו צריכים לפרסם לעולם, יש לנו הרבה חומר, תבחרו מהחומר הזה מה שמתאים לכם, היינו לאותו קהל שאתם רוצים להפיץ. אל תהיו עם אף גבוה שאתם כאילו יודעים את הכול, אלא תהיו בצורה של אמא רכה, אוהבת, קרובה לילדים שלה, בצורה כזאת תנסו להכין להם חומר טוב. האנושות צריכה יותר ויותר עידוד, בטחון, איזה יחס יפה וטוב לעתיד. לכן אל תתחילו להפחיד אותם עם מה שיהיה, אלא אם אתם אומרים משהו רע שצריך לקרות, אז בצורה כזאת שאתם מיד נותנים להם גם תרופה, איך לעשות מהרע הזה עוד יותר טוב משהיה אי פעם. את זה צריכים ללמוד, אבל יש לנו אנשים שהם מבינים בפרסום ובכתיבה, תפנו אליהם.

שאלה: למה מדרגה אחר מדרגה הבורא מוחק לי את חשיבות החברה?

כדי שאתה תעלה למדרגה הבאה. שאלה יפה מאוד. אם כל פעם, כל רגע ורגע נאבדת לי חשיבות החברה, זה סימן שאני משתנה ועולה. הרצון לקבל שלי כל פעם מתגלה כיותר גדול ואז מה שהשגתי קודם בחשיבות החברה, עכשיו זה לא מתאים, קטן, ואז אני צריך להגדיל את חשיבות החברה כל פעם יותר. זה מה שאנחנו אומרים שכל פעם צריך לדאוג רק לזה.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לקבל תפקידים ואחריות כדי שנוכל להמשיך קדימה, אבל אני רואה שבקבוצה אין לי תמיכה, כאילו רק אני מושך את החבל ואני מרגיש שכל האחרים במצב אדישות. זה קורה כי רק אני רואה את זה? זה אני רואה את זה דרך הרצון שלי, אני רואה את מה שקורה בתוכי? אני לא מבין מה קורה כאן.

אתה צריך להגיע למצב שאתה תראה אותם ברצון שלך מתוקנים, נכונים, צמודים זה לזה, הולכים לכיוון הבורא, ונמצאים בדרגה כמו שכותב רב"ש במאמרי החברה, שאתה רוצה רק לרוץ אחריהם ולהצמיד את עצמך אליהם, ואז בטוח אתה מגיע למטרה. ואתה לא צריך לחטט איך הם באמת נמצאים, כן ולא, ואתה לא רוצה לשמוע שום ביקורת על זה, כי העיקר בשבילך זה לתאר אותם בצורה רוחנית נכונה, שאתה רץ אחריהם. זה לטובתך.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים להתפלל שאף אחד מהחברים לא ירגיש חולשה או חוסר אונים, ויחד עם זאת אנחנו אומרים שהמצב הטוב ביותר עבורנו כשאנחנו מרגישים ייאוש. איך לאזן בין השניים?

תחבר את שניהם, שאם אתה מגיע לבורא, אתה צריך גם עביות גדולה וגם זכות גדולה, וכל הדברים מתחברים בו, ואם אתה אוחז בבורא, אין לך שום בעיה במה שמתגלה, כי באור העליון כל הדברים המנוגדים, ההפוכים האלה, הם מתחברים יחד. כי לא יכול להיות שהאור יתגלה אלא על פני החושך הגדול.

שאלה: כבר יותר משנה שאנחנו מחוברים ברמה וירטואלית. לאן אנחנו צריכים לכוון את הכוח המיוחד הזה, לאן אנחנו צריכים לתעל אותו?

אתם רוצים להתחבר ביניכם, ורק להגיע למצב שצורת החיבור שלכם תהיה כמו הבורא. שבהשפעה הדדית ביניכם, תגיעו לכזאת צורת חיבור, השפעה פנימית, שלפי השתוות הצורה הבורא יתגלה בכם. זה מה שאנחנו צריכים. תתארו לעצמכם שאתם נמצאים עכשיו בקשר בעשירייה שלכם, ואתם מחפשים איזה קשר צריך להיות בינינו שבו יתגלה הבורא עוד יותר ועוד יותר, עוד ויתור ועוד התפעלות מכולם יחד ומהקשר בינינו, ולקראת מי אנחנו עושים את הקשר. תתחילו לעשות כאלו תרגילים.

שאלה: האם זה הכרחי להגיע לשנאה כדי לראות את החברים שלי מתוקנים בעשירייה?

כן, ודאי. למה? כי אנחנו מגלים כלים שבורים כל פעם, וסימן של הכלים השבורים, הרגשת הכלים השבורים שהם נמצאים בניגוד זה אל זה. הניגוד האמיתי זה שנאה, דחייה, ואנחנו צריכים לגלות אותה כדי אחר כך, על פני זה, להעמיד את המצב של חיבור ואהבה. שנאה זה גילוי ניתוק אמיתי, שבירה אמיתית, ואהבה זה גילוי של חיבור אמיתי.

שאלה: הימים האחרונים מתאפיינים מצד אחד בעבודה מאוד קשה בתוך העשירייה, מאוד נלחמים על החיבור, ומצד שני יש איזו הרגשה של תשישות וכבדות כזאת. רציתי לשאול אם זה יכול להיות בגלל הימים האלה שאנחנו נמצאים בהם?

כן, הימים האלה הם לא פשוטים, מפני שזה השורש של החורבן שאנחנו עכשיו עוברים. אמנם אנחנו למעלה מכוכבים ומזלות במשהו, אבל עוד לא עד כדי כך, ולכן משפיע עלינו גם הזמן הזה מה שנקרא. צריכים לעבור אותו לאט לאט. איך? כמו רבי עקיבא בים, שהוא מרכין את הראש והגל עובר ועובר, וכך הוא מגיע לחוף.

שאלה: האם יש מצבים שבהם זה מוצדק שחבר מחליט להתרחק מהעשירייה כדי לטפל בבריאות שלו, או להתחזק ולארגן את החיים החומריים שלו?

אנחנו לא יכולים לקשור כל אחד ואחד באזיקים לעשירייה, אנחנו צריכים איכשהו להשפיע עליו, לנסות פעמיים שהוא לא ייפול מהעשירייה, אבל אם בסופו של דבר הוא מחליט סופית, אז אנחנו עוזבים אותו ושילך לדרכו, לאן שהוא רוצה. אבל אנחנו צריכים להבין שמצבים כאלו יהיו לכל אחד ואחד, וחולשה לכל אחד ואחד.

הטיפול בזה צריך להיות שלכל אחד ואחד ישנו תפקיד בעשירייה, תפקיד בהפצה, תפקיד בלימוד, ושכל אחד ירגיש את עצמו שהוא חייב את זה ואת זה לבצע מידי יום, ואז יהיו לאדם יותר ויותר קשרים שמחזיקים אותו בחיים רוחניים. אבל ודאי שלכל אחד ואחד יהיו לא פעם ולא פעמיים, רצון, מחשבות שהוא רוצה לעזוב את החברה וללכת, ולראות את החיים בצורה אחרת. נותנים לו את זה מהשמיים ובודקים אותו. ודאי שכל מה שקורה עם האדם קורה מלמעלה. בכל מקרה צריכים לעזור לו שלא יברח, אנחנו רואים שהחיים האלה עוברים, אחריהם אין כלום. הוא לא מרוויח, מכל הקיום הזה של החיים האלה, לא נשאר לו שום דבר, כלום. הגוף שלו מת, בנשמה לא השיג שום דבר רוחני, אז כאילו לא היה.

שאלה: אנחנו קוראים במסמך "חורבן כהזדמנות לתיקון", תת כותרת "להקים שכינה מעפר", קטע מספר 45 , כותב רב"ש.

"איך האדם יכול לקבל כח התגברות על הגוף, בזמן שהוא מרגיש בחינת "שכינתא בעפרא". איזו שמחה הוא יכול לקבל מעבודה זו. וביותר קשה, איך יש אפשרות לאדם, שיהיה לו צורך וחשק לעבוד עבודה, שאין אדם מרגיש בה טעם. כלומר, בשלמא שאין לו ברירה. יש להבין, שהאדם עובד בכפיה, אבל לחשוק לעבודה כזו, שאין בה טעם, איך אפשר. והיות שאין לו כח להתגבר, ושתהיה לו שמחה מעבודה כזו, ואיך אפשר לשמש את המלך בצורה שפלות כזו, היינו שמרגיש טעם עפר בעת שהוא משמש את המלך. 

לכן על זה הוא מבקש מה', לא שיתן לו בחינת גילוי גדלות יתברך, שירגיש בזה טעם. אלא הוא מבקש מה', שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על הגוף ולעבוד בשמחה, בזה שעכשיו הוא יכול לעבוד בלתי ה' לבדו, היות שאין הרצון לקבל נהנה מעבודה, שיש לה טעם עפר."

(הרב"ש. מאמר 40 "מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה" 1990)

זאת אומרת, אם אנחנו מקבלים הכול מהבורא, אני צריך להרגיש את עצמי שאני נמצא בכל רגע ורגע שמח. ולא שאני עושה מעצמי משהו, משוגע, אלא אני שמח מפני שאני נמצא בכוח הבורא, שהוא בכל רגע מארגן בי את כל היוצרות, רצונות, מחשבות, פעולות, הזדמנויות, ואני שמח מזה שהוא בזה מלווה אותי. ובמה שקורה לי, אני משתדל להשתחרר מכל האני שלי ולזרום בתוך זה, כמה שיותר, אני רוצה להרגיש שהבורא ממלא אותי ומלווה אותי, ואז בזה אני לא צריך להתגבר על שום דבר. ההתגברות שלי עוברת לזה שאני כל הזמן מתאר שאני נמצא בכוח העליון.

קריין: קטע 46, כותב רב"ש.

""טעמים", היינו מי שרוצה לטעום טעם בחיים, אז הוא צריך לשים לב לנקודה שבלב שלו. שלכל אדם יש נקודה שבלב, אלא שהיא לא מאירה, שהיא כמו נקודה שחורה. כי הנקודה שבלב היא בחינת נפש דקדושה, שטבעה הוא כלי דהשפעה. 

אבל היא בבחינת שכינתא בעפרא, שאין האדם מחשיב אותה לכלום, אלא שאצלו היא בבחינת חשיבות כמו עפר. וזה נקרא "נקודות". 

והעצה שתעלה את חשיבותה ויעשה את חשיבותה כמו תגין, היינו כמו "תג על ראשו". זאת אומרת במקום שהיה מקודם בבחינת עפר, שיעלה את חשיבותה כמו כתר על ראשו. 

ואז הנפש דקדושה מתפשטת באותיות, היינו בהגוף, שהגוף נקרא "אותיות", כידוע. היינו שהקדושה מתפשטת מבחינת כח לבחינת פועל, המכונה אותיות וגוף." 

(הרב"ש. 34. "טנת"א")

כשאנחנו ניגשים לחכמת הקבלה, דווקא בזמננו, כשכולנו אחרי בית ספר, אחרי כל מיני לימודים, אחרי האינטרנט וכן הלאה, כשאנחנו כבר נמצאים בכל החכמות של העולם הזה, קשה לנו, קשה לנו מאוד אפילו להבין שהחכמה שאנחנו רוכשים ברוחניות, היא לא חכמה דרך השכל, ושאנחנו לא צריכים להתאמץ במשהו בפנים, כמו שאנחנו רוצים לתפוס איזה דבר מהחיים שלנו, דבר חכמה, אלא שאנחנו צריכים בזה רק להתאמץ בחיבור בינינו. בעוצמת החיבור אנחנו מגלים את חכמת החיבור, ומחכמת החיבור אנחנו מבינים את כל המציאות.

אם אנחנו מקרבים את חלקי המציאות יחד, אז מתוך זה שהם מתחברים, ואנחנו לא מחברים אותם בעצמנו, אנחנו רק רוצים שהם יתחברו, אנחנו לא יודעים איך לחבר את החברים יחד, אנחנו רק רוצים שהם יתחברו, אז מתוך זה שהם מתחילים להתחבר על ידי הכוח העליון, אנחנו מתחילים להשיג את החכמה העליונה, את חכמת החיבור. וחוץ מזה אין כלום, כי כל העולם שלנו, כל החכמה הכללית שלו, היא חכמת החיבור. בכל החכמות, בכל הדברים שאנחנו מתעסקים, אין לנו יותר אלא לדעת איך לחבר את הדברים השונים ביחד, בהרמוניה, בהסכמה, בדבקות ביניהם.

זו בעצם החכמה, ולכן אנחנו לא צריכים להתאמץ בכוח השכל שלנו, רק בכוח הרצון, בלב. את השכל אנחנו צריכים אך ורק כדי שיכוון את הלב שלנו, ומי שעובד בלב שלו הוא נעשה הפוך, הוא נעשה חכם יותר מאחרים, כי הוא משיג את החיבור בין הדברים ההפוכים, הרחוקים, השונים, ואז הוא מבין את הבריאה הזאת מבפנים. לא על ידי חכמות חיצוניות שאנחנו משיגים את החומר מבחוץ ואנחנו עושים ממנו משהו, אלא מבפנים, אנחנו רואים איך שהחומר צריך להתחבר, ואז אנחנו מגיעים לחכמה הפנימית, לתורה הפנימית, לפנימיות התורה. כאן בעצם ההבדל הגדול והעקרוני, בין חכמת הקבלה לבין כל חכמות העולם. ולכן אנחנו צריכים להשתדל לא ללכת אחרי ההרגלים שלנו, לחבר את הכול דרך השכל, להבין, אלא את השכל צריך רק במקצת כדי להפעיל את הרגש לחיבור, ואז מתוכו אנחנו נבין את הכול. אנחנו בעצם נעשה את הדברים האלה כמו דומם, צומח, חי שמתחברים ביניהם לפי כוחות הטבע הטבעיים, ולא לפי מה שאנחנו מתארים בשכל החיצון שלנו.

שאלה: הרב"ש כותב פה, "והעצה שתעלה את חשיבותה ויעשה את חשיבותה כמו תגין, היינו כמו "תג על ראשו"." איך זה אפשרי, אם אתה נמצא בתוך האדמה איך אתה מתרומם בעצם?

אני לא מבין את הבעיה בכלל. כן, אנחנו נמצאים בתוך הרצון לקבל שלנו, אבל ניתן לנו ניצוץ, והניצוץ הזה עוזר לנו להתחיל לסדר את הדברים. אם אנחנו מעריכים את הניצוץ הזה, אם אנחנו מחברים את הניצוצים שלנו יחד, זה כבר כוח גדול מאוד שעוזר לנו להתמצא נכון בתוך החושך. ואנחנו לא מסתכלים על החושך, אנחנו מסתכלים רק על החיבור שלנו, עד כמה אנחנו מגדילים אותו.

תלמיד: מה אומר המושג הזה, "לחבר את הניצוצים יחד"?

לקרב את עצמנו, בינינו, למטרה אחת. לגלות את הבורא, את כוח ההשפעה שישרה בינינו.

תלמיד: אבל אני לא מרגיש את זה, אז איך אני יוצא מהבוץ?

אתה צריך להשתחוות לפני החברים, ועל ידי זה אתה תעלה יחד איתם.

שאלה: אמרת שאדם צריך להיות מאושר, שמח מכל מה שמגיע מלמעלה. אבל אם אני מרגיש לחץ, הפרעות ופחד מכוחות הטבע, איך אני יכול לייחס את זה לבורא ולהיות שמח?

דווקא ההיפך. כשאתה כל כך רחוק מלשייך משהו לבורא, ואתה יכול עכשיו כן להגיע לזה שאתה משייך לבורא משהו מהבריאה, אז אתה צריך להרגיש שמח, כי בזה תיקנת משהו בבריאה, וכבר לא צריכים לחזור ולתקן את זה שוב. יהיו עוד הבחנות חדשות, אבל כבר תיקנת משהו, זה שלך.

קריין: 47, כותב רב"ש.

 "במקום שצריך לעשות משהו לשם שמים ולא לתועלת עצמו, תיכף בא הגוף ושואל טענת "מה עבודה הזאת לכם", ולא רוצה לתת לו כח לעבודה, שזה נקרא "שכינתא בעפרא", היינו לטובת השכינה מה שהוא רוצה לעשות, הוא טועם בזה טעם עפר, ואין לו כח להתגבר על המחשבות והרצונות שלו." זה המצב המצוי, שאני רוצה לעשות איזו השפעה, או לחברים, או לבורא, ואני לא מרגיש בזה שום טעם. מגיעה אלי איזו מחשבה כזאת, או שאני קורא עליה, זה לא במקרה ודאי, אבל מה יש לי לעשות איתה אחר כך? כי אין לי שום כוחות וטעמים בזה. מה עושים?

" ואז האדם בא לידי הכרה, שלא חסר לו שום דבר, שיהיה לו כח עבודה, אלא שהקב"ה יתן לו את כח האמונה, כנ"ל (בתפלת רבי אלימלך) שצריכים להתפלל "ותקבע אמונתך בלבנו תמיד בלי הפסק", שבמצב הזה הוא בא לידי הכרה "אם אין הקב"ה עוזרו אין יכול לו". 

(הרב"ש. מאמר 13 "מהו, רועה העם הוא כל העם, בעבודה" 1988)

זאת אומרת, הבורא בכוונה מביא לנו כאלו מצבים, כאלו הרגשות שאנחנו לא מסוגלים לכלום, אבל יחד עם זה, הוא נותן לנו להרגיש שאנחנו לא מסוגלים לכלום. זה כבר גם בא ממנו. אני צריך להסתכל על כל המצבים שבאים אלי, שהם באים ממנו, "אין עוד מלבדו".

למה והא שולח לי כאלו רצונות, כוונות, מחשבות שאני מרגיש שאני לא רוצה לעשות כלום? שאני לא רוצה שום דבר בחיים שלי? שאני נמצא בייאוש, בחוסר אונים? שהכול, כל הרוחניות בשבילי זה אפס ושאני ממש דוחה את הכול? למה הבורא עושה לי את זה?

זאת אומרת, אם אני לא משייך את זה לבורא, אז באמת קשה לי ואני לא יכול להמשיך. אבל אם אני מרגיש, או אם אני זוכר, או אם מזכירים לי שזה בא מהבורא, זאת כבר שאלה, זה כבר מקרה, זה כבר מיוחד.

למה? כי הבורא מזכיר. הוא רוצה שכך אני ארגיש. הוא דווקא נותן לי את ההרגשה הזאת, שאין לך כלום, ולא יהיה לך כלום, ולא יצא לך שום דבר, ותעזוב אותי ותלך לכל הכיוונים. זה מה שהבורא עושה, הכול בא ממנו.

אנחנו חושבים שהמחשבות והרצונות האלו באים מאתנו. מה פתאום מאתנו? הכול בא ממנו. הוא משחק איתנו בצורה כזאת. וכשאני לא שוכח שזה בא ממנו, אז אני חושב מה עלי לעשות. לעשות, פשוט מאוד, הבורא רוצה שאני אפנה אליו בחזרה ולבקש ממנו עזרה. זה מה שהוא רוצה.

זאת אומרת, העיקר בשבילי לא לשכוח שזה בא מהבורא ואת זה החברה צריכה להוסיף לי, ש"אין עוד מלבדו". ואז התגובה שלי היא פשוטה, "תעזור לי", "אל תעזוב אותי" . וכך אנחנו נתקדם.

זה דווקא אמצעי חזק מאוד מצד הבורא שאומר לי, "לך מפה. אין לך כאן מה לעשות". ואני אומר, "לא. אני צריך לקבל ממך דווקא כוחות להמשיך, לקפוץ קדימה, לעלות למדרגה יותר גבוהה".

זה נקרא "נצחוני בניי". אני מוריד אותם מהמצב שהם היו, ונותן להם הרגשה שלא יהיה להם כלום, והם אומרים, "לא. אנחנו נשארים ומתקדמים ואל תגיד לנו מה לעשות". כמו ילדים קטנים שרוצים לעשות משהו, ומה שההורים רוצים, לא חשוב להם, כך הילד מנצח. כך אנחנו צריכים לעשות. זה נקרא "נצחוני בניי", והבורא אוהב את זה מאוד.

שאלה: אנחנו מבקשים מהבורא כוח אמונה. מה זה נקרא "כוח האמונה" ומה היא נותנת לנו?

כוח השפעה. למרות שאני לא רוצה שום דבר לעשות כי אני לא רואה שום תועלת, אני מבקש ממנו שיהיה לי כוח לעשות אפילו שאני לא רואה שום תועלת. זה כבר כוח רוחני, כי הגוף שלי יכול לעשות רק פעולות שאני רואה שאני נותן ואני מקבל. נותן ומקבל. שאני מרוויח על ידי זה שאני נותן.

אבל אני נמצא במצב כזה שאני לא רוצה. אז אני מבקש מהבורא, "תן לי אפשרות לתת". ואז הוא נותן לי כוח נתינה שזה כבר כוח רוחני. אנחנו נמצאים בייאוש, בחוסר אונים, בחולשה כדי לבקש ממנו כוח לבצע משהו למעלה מהאין יכולת.

תלמיד: אז אנחנו יכולים לעשות את זה רק בזה שאנחנו נותנים זה לזה ביטחון בקבוצה? רק כדי לבקש את כוח האמונה?

כן. נכון. טוב מאוד.

שאלה: מצד אחד, בדרגה הזו של הקיום אין כוחות, אתה אומר, יש ייאוש שיכול להתעורר באדם. ומצד שני, אנחנו מגיעים לחיבור, נכללים בחברים ושם כביכול יש כוחות כאלה. מהי אותה דרגת קיום הבאה שבה האדם מקבל כוחות כאלה?

זו כבר נוכחות הבורא בינינו. זה לא שהחברים שלך מספקים לך את זה. זה שהבורא נמצא ביניהם ומספק לך את זה. שדרך החיבור עם החברים אתה מתחבר לבורא ומקבל ממנו כוח.

תלמיד: זה מעניין, כי אנחנו מדברים על זה שהחברים צריכים לתת אחד לשני את הכוחות האלה, תמיכה הדדית וכולי, ואתה אומר עכשיו שזה לא החברים נותנים אלא הבורא. מה זה הבורא הזה שנותן את הכוח?

ומי זה החברים שיש להם כוחות כאלה? בטח שהכול בא מהבורא. רק בפנייה שאני עושה לחברים, שאני רוצה להשפיע להם, אני בכל זאת פונה לבורא. בלי פניה לבורא אין רוחניות. בלי פניה לבורא אין לך שום פעולה. כל הפעולות שלך הן רק פניה לבורא. ומה שמעורר אותך זו הסביבה שלך, כי אתה צריך לאסוף אותם לכלי דאדם הראשון.

תלמיד: מה זה הכוח הזה בינינו, בין החברים שבאמת יכול לעורר את כולם, למלא את כולם? איך אנחנו יכולים להגיע לכוח הזה, לעורר את הכוח הזה?

על ידי זה שאתם מרגישים שאתם לא מחוברים, ואתם משתדלים להתחבר, אפילו אם זה מלאכותי, לא אמת, אבל אתם כמו ילדים קטנים מבקשים מהבורא שיחבר ביניכם, אפילו שלא רוצים, אבל אתם ככה מנדנדים, "תעזור לנו, תחבר אותנו, כך וכך", כמו ילדים.

שאלה: בספר שכתבת "תמיד איתי" על הרב"ש, הרב"ש המליץ לך שאם אתה רוצה לצאת מהחושך, אז תתחיל לדאוג לאחרים. תחושת החושך בכלים שלי היא הכנה מצד הבורא לקראת העבודה בקבוצה, ואם זה כך, אז יוצא שהמצב הפנימי הזה הוא כמו חומר דלק או שיש איזה צורות נוספות שבאמצעותן האדם יכול להתקדם תמיד לקראת הקבוצה ולחפש בה מילוי?

אנחנו צריכים לדבר בינינו על זה שהבורא מתגלה רק בקשר בינינו הנכון. זה נקרא "בתוך עמי אנוכי יושבת", שבתוך העם, זאת אומרת בתוך הקבוצה, אני מתגלה. לכן כל הנטייה שלנו צריכה להיות לחיבור העשירייה, ששם אנחנו צריכים לקבל גילוי הבורא. דווקא מתוך זה שכולנו מבטלים את עצמנו וכולנו מכבדים את החברים כגדולים ממני וכך אנחנו רוצים להתחבר בינינו ושהבורא יתגלה.

הבורא מתגלה על זה שאנחנו, אחד, מבטלים את עצמנו כלפיי האחרים, שתיים, שאנחנו רוצים להתחבר בינינו כאיש אחד בלב אחד, זאת אומרת בכל הכוחות שלנו שיהיה חיבור כאחד, ושלוש, שאנחנו רוצים לגלות בתוך החיבור הזה את מהות החיבור, "מי עשה אותנו? בשביל מה עשה אותנו? מה הוא רוצה מאיתנו?". אז שלושת המצבים הללו, הדברים הללו, אנחנו רוצים שיתגלו בנו.

שאלה: האם הנקודות והאותיות פועלות באיזו צורה בתוך הכלי כדי לדחוף אותנו לבנות מסך?

כן. וודאי. זאת המטרה.

שאלה: החיבור בעשירייה זה המענה לתפילה? כי אנחנו הרי בעצמנו לא יכולים לעשות את זה.

וודאי שכל פעולה ופעולה שאנחנו רוצים לבצע היא בסופו של דבר מתבצעת בתפילה שלנו לבורא שהוא יעשה. אנחנו בעצמנו כלום לא מסוגלים. אנחנו נמצאים בתוך הרצון לקבל, בתוך בית הסוהר, ואם אנחנו מתוך בית הסוהר מבקשים ממנו שהוא יעשה איזו פעולה, אז הוא עושה. וככה כל פעם. וכל פעם אנחנו מקבלים לתוך בית הסוהר שלנו ידיעות חדשות, רצונות, שינויים, תיקונים, אבל בכל זאת אנחנו מרגישים את עצמנו שאנחנו נמצאים בבית סוהר כלפיי הפעולה הבאה. ואני תמיד מבקש עם העשירייה יחד לבורא והבורא מבצע את הפעולה מחוצה לבית הסוהר שלנו. ואז הגבולות, הקירות של בית סוהר שלנו הם מתרחבים, עד שנבטל אותם כליל.

שאלה: למה לשייך כל פעולה שהבורא עושה עלינו זה נחשב לתיקון?

כי הוא פונה, האור שלו כבר משפיע עלינו, הוא כבר מזיז אותנו ממצב למצב, ולכן זה לקראת התיקון. כל פעולות הבורא זה רק לקראת התיקון.

תלמיד: וכשאנחנו משייכים, רואים את העשירייה ומדמיינים אותה שנמצאת בשלמות זה גם אותו דבר, אותו תיקון?

זה מפני שכך אנחנו מעלים מ"ן, שרוצים שזה יקרה. והבורא במשהו מקדם אותנו לזה. וודאי לא לאותו מצב שאנחנו מתארים לעצמנו, כי זה מצב מקולקל, בכל זאת אנחנו מתארים אותו מתוך הקלקולים שלנו הנוכחיים, אז זה לא יכול להיות גמר תיקון, אבל משהו שאנחנו חושבים שזה בכל זאת משהו מתוקן, וכבר בזה אנחנו עושים מ"ן והבורא מגיב עליו.

תלמיד: ומאיפה מגיע המאור המחזיר למוטב, מהפנייה לבורא או לעשירייה, או שזה אותו דבר?

לא. לבורא. המאור המחזיר למוטב הוא מגיע ממש מהבורא, הוא מגיע לאותו המצב כמו שצריך להיות בעתיד, והוא מייצב אותנו בצורה חדשה.

קריין: 48. אומר בעל הסולם.

"התפילה נקרא דרך התורה. לכן התפילה מועיל יותר להמתיק את הגוף מיסורים, לכן מצוה להתפלל על היסורים, מאחר שמזה באה תוספות טובה, להאדם בפרט ובכלל כולו.

ומשום זה, ההופכיות גורם להאדם כבידות והפסקות בעבודת ה'. ואינו יכול להמשיך בעבודה, ומרגיש את עצמו ברע. ונדמה בעיניו, שהוא אינו ראוי, שיוכל לקבל עליו את עול מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא". ונמצא, שבזמן הזה הוא נקרא "אינו רצוי". אלא, מאחר שכל כוונתו הוא בזה, שרוצה להמשיך בחינת אמונה, הנקרא בחינת מלכות. היינו "לאקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר]", שכוונתו, שיתגדל שמו ית' בהעולם, היינו גדלותו ית', שלא תהיה צורה של השכינה הקדושה בבחינת עניה ודלה, אזי "הקב"ה שומע תפילת כל פה". היינו אפילו מאדם שאינו רצוי כל כך, היינו שמרגיש בעצמו, שהוא עדיין מרוחק מעבודת ה'".

(בעל הסולם. "שמעתי". קי"ג. "תפילת שמונה עשרה")

קשה. זו פסקה גדולה עם כבדות כזאת.

אנחנו צריכים גם לחשוב שאנחנו צריכים לעבור כבר ממחרתיים ללימוד חדש. וכאן אני הייתי רוצה לעשות איזה משאל עם שלנו, מה הם מעדיפים לאן ללכת, לא שאנחנו לפי זה נלך, יכול להיות שלא, אבל בכל זאת שהם יחשבו על זה. איזה חומרים הם חושבים שכדאי לנו ללמוד יחד, כי אישית יכול כל אחד לעשות מה שהוא רוצה, ללמוד יחד כדי שזה יועיל ביותר להתקדמות לגמר תיקון בדור האחרון. אז שיחשבו.

קריין: אמרת אתמול שיש לך איזו תוכנית רב שנתית.

מה שיש לי, יש לי, זה לא חשוב, אבל אני רוצה פחות או יותר להכיר מה חושבים על הלימוד שלנו ומה הם מצפים, מה הם חושבים על האמצעים להשגת המטרה, שזה יהיה לנו ברור עד כמה שאנחנו שונים, מרוחקים, עד כמה אנחנו פתאום מוצאים את עצמנו שרוצים איזה מקור אחד דווקא.

שאלה: בתחילת הקטע כתוב שתפילה מזככת את הגוף יותר מייסורים ובמשפט שאחריו כתוב שהאדם נועד להתפלל על ייסורים. מה זה נקרא להתפלל על ייסורים?

זה לא במה שהוא מרגיש, זה שהוא צריך לתאר את עצמו עד כמה שיש לו ייסורים מזה שהוא רחוק מהבורא.

קריין: קודם כל אנחנו מזמינים את כולם כמו שהרב ביקש לשלוח הצעות, רעיונות, התרשמויות בנוגע לחומר הלימוד, מה חושבים, במה רוצים להתעסק וכן הלאה. אתה רוצה להוסיף על זה עוד איזה דיוק?

אנחנו נמצאים בתהליך הלימודי הנוכחי שהוא התחיל בערך לפני שנתיים. בסתיו עוד מעט שנתיים. נכנסנו לפנדמיה וזה ארגן אותנו מחדש. בהתאם לזה זה קצת שינה לנו את סדר הלימוד במקצת, אנחנו יותר התעמקנו בפסוקים ויש לנו באמת צוות לתפארת שהם עוסקים בזה ואני מודה להם בזה כי ממש יש להם גם מחשבה משלהם וכיוון משלהם, אני לא יודע אם הם מתייעצים עם עוד אנשים אבל זה צוות גדול ואני רואה שלפי התוצאות זה עובד נכון.

אנחנו עשינו הרבה דברים, עברנו הרבה חומר מכל מיני מקורות ועכשיו ישנה השאלה, ואני רוצה שבשאלה הזאת יתחברו כולם וכולם יחשבו איך אנחנו צריכים הלאה ללמוד ולהתקדם. כי כל אחד ואחד יש לו הסתכלות משלו, יש לו ותק משלו עוד ועוד. ובזה כל אחד הוא לא דומה לשני. אנחנו רואים שכמו שבעולם הזה יש לנו הרבה מאוד מקצועות וכל אחד בוחר לעצמו מקצוע אחר, אחד הולך לכיוון פיזיקה, מתמטיקה וכל מיני מקצועות כאלו למדע, השני הולך דווקא ההפך, לתרבות, לחינוך, לפילוסופיה, לכל מיני דברים אחרים. אנחנו שונים ולכן יש הרבה דרכים למקום ורוצים אנחנו כך שזה יהיה לטובת כולם כי אנחנו רוצים להיות מחוברים יחד. וודאי שבסופו של דבר החומר של בעל הסולם ורב"ש הוא מחבר אותנו יחד, אבל גם בחומר הזה הוא רב גווני, יש כל מיני צורות. ולכן טוב לנו לדעת למה כל אחד נמשך ואיך אנחנו בכל זאת בוחרים איזה נתיב כללי שהוא לשביעות רצון של כולם.

תלמיד: אם אתה מרוצה מאוד מהלימוד הנוכחי אז למה לשנות? אתה מוביל אותנו בשיעורים.

כן. עד כה אני, לשנתיים, כמעט לשנתיים זה היה מספיק מה שאני ככה איכשהו כיוונתי אתכם ואנחנו עברנו בזה את כל היסוד של חכמת הקבלה. אבל חשוב לנו עכשיו להוסיף לזה עוד דברים חדשים ולהמשיך. פשוט יש שלב שאני רוצה כבר שאתם תתחילו להיות בזה מעורבים, לא שזה שלב חדש ואנחנו פתאום הופכים את עצמנו מהראש לרגליים, או ההיפך, אלא הרצון שלנו הוא גם להשתתף ביצירת החומר, ביצירת התוכניות, בזרימת השיעורים, איך אנחנו עושים את זה שכל אחד ואחד ידע וישתתף בזה ויגדל מתוך זה.

תלמיד: מה חסר בלימוד הנוכחי?

קודם כל השתתפות של כל אחד ואחד שהוא יודע מה הוא לומד, בשביל מה הוא לומד, במה הוא יכול להועיל לכולם, שהוא ירגיש את עצמו כחלק מאותה החבורה שהיא מובילה את השיעור. אומנם שהוא בעצמו כאילו לא מועיל כלום, אבל כשהוא נמצא באיזה מקום בעולם שתהיה לו הרגשה שגם הוא משתתף בזה. זה דבר אחד. ודבר שני, שאנחנו באמת נדון מכל האוצר, החומר שיש לנו מבעל הסולם, רב"ש, זה כולל תע"ס וזוהר ועוד כל מיני ספרים, שאנחנו פשוט בכל זאת נתקדם לכיוון שיהיה לנו חומר יותר רחב מצד אחד ומצד שני יותר מכוון לתיקון, לגמר תיקון.

תלמיד: אז במה בדיוק ההשתתפות של כל חבר צריכה לבוא לידי ביטוי?

במה שהוא משתתף. כל אחד איך שהוא חושב. זה מה שאני רוצה להגיד.

(סוף השיעור)