שיעור בוקר 07.11.23 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 581, מאמר: "מדוע החיים נחלק לב' בחינות"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 581, מאמר: "מדוע החיים נחלק לב' בחינות".

נקרא את המאמר, הוא לא קטן וכדאי להחזיק לכל האורך שלו.

מדוע החיים נחלק לב' בחינות

תשמ"ח - מאמר א'
1987/88 - מאמר 1

"חז"ל (ברכות י"ח) אמרו וזה לשונם "כי החיים יודעים שימותו". אלו צדיקים שבמיתתן קרויים חיים. ופירוש רש"י "אלו צדיקים", ומאי יודעים שימותו, נותנים אל לבם יום המיתה, ומושכין ידיהן מן העבירה. "והמתים אינם יודעים מאומה", אלו רשעים שבחייהם קרויים מתים. ופירוש רש"י "הרשעים אינם יודעים מאומה", שעושים עצמם כאינם יודעים וחוטאים", עד כאן לשונו.

ובהאמור יוצא, שיש חיים שנקרא "מיתה". היינו אצל הרשעים, החיים שלהם נקרא "מיתה". וכמו כן יש מיתה שנקרא "חיים". וזהו אצל הצדיקים. כלומר שיש ב' בחינות חיים:

א. חיים של רשעים,

ב. חיים של צדיקים.

ואיך נקרא החיים של צדיקים, לא כתוב. אלא מה כן כתוב. שהמיתה של צדיקים נקרא "חיים". ובודאי צריכים לומר, אם המיתה של צדיקים נקרא "חיים", ובודאי החיים של צדיקים היא מדרגה יותר גדולה.

ולפי פירוש רש"י משמע, שבמיתתן, היינו כשמסתכלים על בחינת מיתה שלהם, לכן אינם חוטאים. אבל איזה שייכות יש זה לחיים. כי מי שאינו חוטא, כבר יש לו חיים. וכמו כן שרש"י מפרש, שרשעים בחייהם נקראים "מתים", מדוע. מטעם, כי המתים אינם יודעים מאומה. כלומר שעושים עצמם כאינם יודעים. צריכים לפרש, שאינם יודעים מיום המיתה.

גם זה יש להבין. כי מי שאינו זוכר מיום המיתה, הוא מוכרח לחטוא. הלא אמרו חז"ל (ברכות ה') "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע. אם נצחו, מוטב, ואם לאו, יעסוק בתורה. אם נצחו, מוטב. ואם לאו, יקרא קריאת שמע. ואם לאו, יזכיר לו יום המיתה. משמע אפילו שלא זוכר את יום המיתה, גם כן לא מוכרח לעשות חטאים".

אם כן, מהו שפירש רש"י, שעושים עצמם כאינם יודעים מיום המיתה, לכן חוטאים. שמשמע, שמי שלא רוצה לעשות חטאים, הוא צריך לזכור תמיד את יום המיתה.

ובכדי להבין את כל הנ"ל, צריכים לזכור את כל אשר לפנינו, היינו מטרת הבריאה, וגם ענין תיקון הבריאה, שנעשה אח"כ. וגם צריכים להבין את הכלל, שאין אור בלי כלי. ידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. וגם ידוע, שאין אור בלי כלי. כלומר, שאי אפשר להיות מילוי בלי חסרון. ומשום זה ברא הקב"ה יש מאין בחינת חסרון והשתוקקות לקבלת תענוגים, שזה מכונה "רצון לקבל הנאה".

ועל הכלי הזו, הנקרא "רצון לקבל", נעשה אח"כ תיקון, המכונה "צמצום". כלומר, היות שע"י קבלת השפע אין השתוות בין המשפיע להמקבל, והכלי הזה חשקה להשתוות הצורה, המכונה "דביקות", לכן לא רצתה לקבל לתוך הרצון לקבל שלה, אלא על בחינה זו יהיה צמצום, ולא תקבל יותר, אלא מה שהיא יכולה לכוון בעמ"נ להשפיע. וזהו תיקון הבריאה. כלומר, בכדי שהנבראים ירגישו אי נעימות בזמן קבלת התענוגים מהבורא.

ועכשיו מובן לנו, שהמטרת הבריאה הוא, שהנבראים יקבלו טוב ועונג. ותיקון הבריאה הוא, שהנבראים לא ירגישו בחינת אי נעימות בעת קבלת התענוגים. ו"כלי" נקרא חסרון, ו"אור" נקרא מילוי. ולפי זה יוצא, שהכלי שמלובש בה החיים, הכלי נקרא רצון, והחיים, המלובש בה, נקרא אור.

ומזה נבין, שיש לנו ב' מיני כלים:

א. כלי אחד בלי תיקון הבריאה, הנקרא "מקבל עמ"נ לקבל"

ב. ויש לנו כלי, שכן יש עליו תיקון הבריאה, הנקרא "מקבל בעמ"נ להשפיע".

ובהנ"ל, שהחיים נקרא "אור", נמצא, שיש לנו חיים, המלובש בכלים דרצון לקבל, שע"י זה מקבלים שינוי צורה מהבורא, שזה גורם לנו פירוד מחיי החיים. ולכן החיים האלו נקראים בחינת "מיתה", מסיבת הפירוד שנעשה שם.

ויש חיים המכונה "אור", המלובש בכלים שיש עליהם תיקון הבריאה, הנקרא "מקבל בעמ"נ להשפיע". שע"י זה, הגם שהם נקראים "מקבלים", אבל היות שהכוונה היא בעמ"נ להשפיע, הם נשארים בדביקות, אפילו בעת קבלת התענוגים. נמצא, שהאור שהוא מקבל, היינו החיים, נקרא "חיים", משום שהאור נשאר דבוק בחיי החיים.

ובזה יש לפרש מה שנאמר "רשעים בחייהם נקראים מתים", משום שכל מה שמקבלים, הם מקבלים בכלים דקבלה, שזה גורם פירוד. לכן אמרו "רשעים בחייהם נקראים מתים". ומזה מובן ממילא "צדיקים בחייהם נקראים חיים", משום שמקבלים את המילוי של הכלי, היינו האור והתענוג, בכלים דהשפעה, שבזה הם דבוקים בחיי החיים, אף על פי שהם נעשים מקבלים.

אולם לפי זה איך יתפרש את מה שאמרו חז"ל "צדיקים במיתתן נקראים חיים". והענין הוא, כי בסדר העבודה הוא, שמתחילים ב"שלא לשמה", ומתוך "שלא לשמה" באים "לשמה".

נמצא, כשאדם נכנס בהעבודה, היתה הכוונה לתועלת עצמו, המכונה "שכר ועונש". ואח"כ הוא זוכה, ומראים לו מלמעלה בבחינת אתערותא דלעילא, שהוא צריך ללכת בדרך של אמת, היינו שיעשה הכל לשם שמים. ובזמן שמראים לו מלמעלה, מה זה לשם שמים ולא לתועלת עצמו, אז הגוף בורח מעבודה זו, ולא רוצה יותר לעבוד. והאדם חושב אז, שהוא נמצא במצב של ירידה.

כלומר, כשהתחיל לעבוד הוא היה במצב עליה, היינו שהוא היה יותר זך, ולא היה כל כך מגושם. לכן הגוף לא היה מתנגד לו לעבודה. מה שאין כן עכשיו הגוף נעשה מגושם, ובגלל זה הגוף לא רוצה לעבוד. והוא אומר אז, העבודה זו היא לא בשבילי. כי אני רואה, שלא די שאני לא מתקדם יותר, אלא אני הולך אחורה. אם כן חבל על העבודה שלי ועל הזמן שלי. אי לזאת, היות שאני לא מסוגל לקנות חיים רוחניים, לכל הפחות אני אקנה חיים גשמיים, כמו כל העולם, שלא חושבים על רוחניות, רק על גשמיות.

כמו כן אני אהיה כמוהם. לכל הפחות אני אשתדל להנות מהעולם מה שאפשר. אחרת אני אשאר קרח מכאן וקרח מכאן. והוא אומר אז, שאקיים מה שאמרו חז"ל (יומא ע"ב) וזה לשונם "אמר להו רבא לרבנן, במטותא מינייכו, לא תירתון תרתי גיהנום". ופירוש רש"י "תרתי גיהנום", להיות יגעים ועמלים בתורה בעולם הזה. "ולא תקיימוה, ותירשו גיהנום במותכם, ובחייכם לא נהניתם בעולמכם".

ובזה יש לפרש, בזמן שהאדם בא לידי מצב של ירידה, הנקרא "מיתה", כלומר, שמרגיש טעם מיתה, אם הוא ילך בדרך של השפעה, היינו שכל מעשיו שהוא עושה, יהיו רק שע"י זה תהיה נחת רוח להבורא, ובשביל עצמו הוא לא רוצה שום דבר, שזה נקרא "עובד את ה' במסירת נפש", ודבר זה, מרגיש האדם, שזהו בחינת מיתה אצלו.

ובאמת נתעוררה השאלה ששאלנו, הלא ידוע ש"מצוה גוררת מצוה". אם כן, מדוע הוא בא ממצב שהיה מרגיש טעם חיים בעת התעסקותו בתורה ומצות, לידי מצב, שבזמן שמתחיל רק לומר שהוא הולך לקיים תו"מ לשם שמים, הוא מרגיש בזה טעם של מיתה ולא של חיים. איפה הכלל ש"מצוה גוררת מצוה", שכתוב (אבות פרק ד' ב') וזה לשונו "בן עזאי אומר, הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה, ועברה גוררת עברה. ששכר מצוה, מצוה. ושכר עבירה, עבירה".

אלא הענין כנ"ל. דהיינו, בזה שהתחיל בעבודה דשלא לשמה, והתמסר לעבודה בלב ונפש, וקבל הכל על עצמו ברצינות, ומשום זה הוא זכה שמלמעלה נתנו לו לדעת, שיש עבודה דלהשפיע ולא לתועלת עצמו. והסיבה שזכה לידיעה זו, להרגשה באיברים, היתה מטעם "מצוה גוררת מצוה", כי לא כל אחד זוכה להרגיש מה הוא שכל העבודה שלו תהיה רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. וזה דוקא שייך במי שנתן כל כוחו בשלא לשמה, וע"י זה הוא בא להרגשה של לשמה. ובודאי על זה הגוף לא מסכים בשום אופן.

אולם עתה, כלומר במצב שהוא רואה, שהעבודה דלהשפיע אין לו להגוף מה לקבל, האדם עומד בפני הדילמה:

או להגיד שעכשיו הוא במצב של ירידה, הנקרא "עבירה". ואז הוא בא לידי יאוש, שאומר כנ"ל, שהוא רואה עכשיו, כי עיקר הוא להשפיע, ולהשפיע אין הוא מסוגל לעבוד, לכן הוא צריך לברוח מהמערכה, ולחזור לכל הפחות להנות מחיים הגשמיים.

או להגיד, כי כשהתחלתי בעבודה היה כל המעשים על הכוונה דשלא לשמה. אז העבודה היא לא כנגד הרצון לקבל. אז הגוף לא היה מתנגד. מה שאין כן עכשיו, שזכיתי לדעת, שיש ענין של לשמה, הנקרא "לעבוד עבור תועלת ה'", ובטח הגוף צריך להתנגד, היות שזהו נגד הטבע. ואיך יכולים לעבוד עבור תועלת ה'. התשובה היא, שיש בטבע, שהקטן יכול לשמש את הגדול בלי שום תמורה, היות שמרגיש הנאה גדולה, בזה שהוא משמש אותו.

אם כן מתעוררת השאלה, מדוע אין הגוף מסכים לעבוד עבור תועלת הבורא. והתשובה היא, שאין הגוף מאמין בגדלות הבורא. כי במקום שצריכים להאמין, הגוף מתנגד, משום שענין אמונה הוא דבר שלא חשוב. זאת אומרת, שאם אין גדלותו יתברך מגולה בתוך הדעת, אלא שצריכים להאמין, זה נקרא אצל אדם דבר "שפל" ובחינת "מטה" בחשיבות. ועבודה הזו אין הגוף סובלתן.

ואם כן יש לשאול, מדוע עשה הבורא ענין ההסתר והצמצום, שלא מגולה גדלותו יתברך. אלא שאם האדם רוצה להרגיש גדלות ה', הוא יכול לבוא לזה רק ע"י אמונה. התשובה היא ידועה. היות שבזמן שהאדם עוד לא נקי מכלים דקבלה, אז הוא יקח הכל, היינו כל הגילויים של הבורא יתברך, לתוך כלים דאהבה עצמית. וזה יגרום לו פירוד מרוחניות. וזה יהיה כבחינת "היודע את רבונו ומכוון למרוד בו".

ואם האדם צדיק, כמו שאמרו חז"ל, ש"צדיק נקרא מי שמצדיק את קונו". היינו שאומר, בטח מה שהוא מרגיש עכשיו זמן של ירידה, בטח שה' לא דחה אותו מלעבוד אותו, אלא שזהו תיקון גדול בשבילו. כלומר, שניתן לו עכשיו מקום להאמין למעלה מהדעת בגדלות ה'. וכמו כן ניתן לו עכשיו צורך לבקש מה', שיאיר לו מגדלותו יתברך.

ואין הוא רוצה להרגיש את גדלות ה', משום הנאה שיש בהתגלות הזה. כלומר, שאין כוונתו, שהוא רוצה להנות את הכלי קבלה שלו. אלא להיפך, היות שהוא רוצה לבטל את כל אהבה עצמית שבו, והגוף אינו רוצה להיכנע, לכן הוא מבקש מה', שיאיר לו, ולהעביר ממנו את ההסתרה, כדי שהרצון לקבל לעצמו יתבטל מנגד ה'.

ובזה נבין את מה שאמר בן עזאי "הוי רץ למצוה קלה". פירוש, היות שאדם עומד לפני דילמה:

או להגיד, שהירידה, שנפל ממדרגתו הקודמת, שהיה לו רצון וחשק לעבודה, ועכשיו המצב, שמרגיש טעם בעבודה הוא בחינת אי נעימות בלי שום חיות, אלא הכל עושה בדרך כפיה, היא באה לו מלמעלה, מטעם שרוצים שהוא ילך בדרך האמת, היינו באמונה למעלה מדעת, שהיא בחינת מצוה קלה, שהאדם מקל בזה, מטעם שהיא בחינה בלתי חשובה אצל האדם, בזמן שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת.

או לומר להיפך, שזה הוא לא מטעם "מצוה גוררת מצוה", אלא פשוט שהוא אדם יותר גס ויותר בעל מידות רעות משאר אנשים. אי לזאת, זה הוא פשוט בעל עבירה, ואין הוא ראוי לעבוד עבודת הקודש. אלא "עבירה גוררת עבירה". היות מה שאני עושה עתה בתו"מ, הוא על דרך כפיה, שאין לי שום אהבה לעבודת הקודש. לכן אני יעשה עוד עבירה, היינו לעזוב את דרך הכפיה, ומתי שיהיה לי מצב רוח טוב, אז אני אעסוק בתו"מ. ובינתים אני אשוב לחיי הגשמיים, ואני אהנה לכל הפחות מעולם הזה, כנ"ל בדברי רבא.

ולכן כשהאדם עומד בפני הדילמה, אומר בן עזאי "הוי רץ למצוה קלה, שתריץ ותכריע למצוה קלה". היינו שהמצב הזה הוא בחינת מצוה קלה, שנתנו לך מן השמים, שאתה תלך קדימה לדרך המוליך להאמת. והסיבה היא "כי מצוה גוררת מצוה", היות שהתחלת בשלא לשמה, וכוונתך היתה להימסר לתו"מ בלב ונפש, לכן "מצוה גוררת מצוה".

ומשום זה נתנו לך מן השמים, להודיע שיש ענין "לשמה", והתחלת להרגיש זה, ועכשיו הזמן, שיש להאדם צורך שה' יקרבהו. כי האדם רואה אז את מה שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו".

ובורח מן העבירה. כלומר, שתברח מלהגיד שהמצב הזה, שבו אתה נמצא עכשיו, הוא בחינת עבירה. אלא שתגיד, שמצוה גוררת מצוה, ולא יכול להיות שזהו עבירה. ואם לא תגיד כך, אלא שתגיד שזהו עבירה, תדע ש"עבירה גוררת עבירה". לכן אתה תהיה מוכרח לעשות עוד עבירה. זאת אומרת, אתה תהא בהכרח לחזור לחיים הגשמיים, ולעזוב את העבודה שהתחלת בה, כי תרצה לכל הפחות להנות מחיי עולם הזה, כנ"ל בדברי רבא, שאמר, שלא תירשו גיהנום במותכם, ובחייכם לא נהניתם בעולמכם.

ובהאמור נבין מה ששאלנו בדברי פירוש רש"י, שאומר במה שכתוב "כי החיים יודעים שימותו, אלו צדיקים שבמיתתן קרויים חיים". "ומאי יודעים שימותו", נותנים אל לבם יום המיתה, "ומושכין ידיהן מן העבירה", "והמתים אין יודעים מאומה", אלו רשעים, שבחייהם קרויים "מתים". ואומר, שעושים עצמם כאינם יודעים, וחוטאים.

ושאלנו, לפי פירוש רש"י משמע, מי שאינו נותן לב ליום המיתה, כבר הוא חוטא. ושאלנו:

א. על מה שמפרש, כי הצדיקים במיתתן קרויים חיים. כי ע"י שיודעים שימותו, אינם חוטאים. נמצא, כי מי שאינו חוטא כבר יש לו חיים. איזו שייכות יש בין מי שאינו חוטא לחיים.

ב. כאן משמע מדברי רש"י, שאומר על אלו צדיקים "כי החיים יודעים שימותו", נותנים אל לבם יום המיתה. "ומושכין ידיהן מן העבירה", משמע מדבריו זה שלא חוטאים, הוא מסיבת שנותנים אל לבם יום המיתה, אחרת הם היו חוטאים, והלא יש מאמר חז"ל "לאו דוקא יום המיתה מעכב מן החטא (ברכות ה') וזה לשונו "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, אם נצחו מוטב, ואם לאו, יעסוק בתורה. ואם לאו, יקרי קריאת שמע. ואם לאו, יזכיר לו יום המיתה".

אם כן אנו רואים, שלאו דוקא יום המיתה מעכב את האדם מלחטוא. ובהאמור נבין, ולכן יש לדייק במה שאמר "יום המיתה", פירוש, שהכוונה היא, בזמן שהאדם בא למצב של ירידה, היינו שאין לו טעם בתורה, וטעם בתפלה, וכל מה שהוא עושה בענין תו"מ, הכל אצלו בדרך הכפיה, ואין לו שום חיות, שזה ממש הרגשה של מיתה.

והאדם שואל לעצמו, מה היא הסיבה, שירדתי ממצבי הקודם. היינו, מטרם שנכנס בעבודה דלהשפיע, הייתי בשמחה ובטחון, שאני אהיה עובד ה'. והיה מעורר בי תמיד לתת כוחות. ולא ידעתי שום עצלות ושום חלשות, אלא תמיד הייתי ער לכל דבר. מה שאין כן לאחר שנכנסתי לעבוד בדרך של השפעה, נאבד לי כל החיים בעבודה, וכל דבר הולך לי בעצלתיים. ואני מרגיש טעם מיתה בהחיים של העבודה זו. והלא חז"ל אמרו, שמצוה גוררת מצוה. ואני רואה עכשיו ההיפך.

אלא האדם צריך לתת לב להמצב של מיתה, מה שהוא מרגיש עכשיו. וזהו מה שאומר "כי החיים יודעים שימותו, נותנים אל לבם יום המיתה, ומושכין ידיהן מן העבירה". הפירוש "נותנים אל לבם יום המיתה" יהיה, לפי הכלל "מצוה גוררת מצוה", היה צריך להיות עכשיו יום. היינו, בזמן שהוא נכנס לעבודה דלשמה, היה צריך להיות יותר חיים, היות שהוא הולך עכשיו על דרך האמת. ומדוע הוא מרגיש עכשיו בחינת מיתה, שהוא חושך ולא יום, אלא שהוא בחינת לילה.

אלא מי שהוא בחינת צדיק, הוא מצדיק את קונו, ואומר, בטח מה שה' נתן לו עכשיו בחינת ירידה הוא לטובתו. פירוש, שעכשיו ה' נתן לו לדעת, מהו הפירוש שהאדם עובד לא לתועלת עצמו, אלא רק לתועלת ה'. ובטח הגוף הוא מתנגד לזה, משום שזהו נגד הטבע שלו. מה שאין כן מטרם שנכנס בעבודה דלשמה, אלא שהיה עובד לתועלת עצמו, לכן אין הגוף היה מתנגד לזה.

נמצא, זהו סימן שהודיעהו לו, שידע, שהוא הולך על דרך הנכונה, היות שהגוף מתנגד, אחרת לא היה מתנגד. ולכן עכשיו יש לו צורך, הנקרא "כלי", שהקב"ה יעזור לו. כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין אותו", משום שכדי ללכת נגד הטבע, צריכים לעזרת ה'. כי מה שיש בדרך הטבע, האדם מסוגל לעשות. מה שאין כן מה שהוא נגד הטבע, זה נקרא "נס מן השמים", שפירוש, שרק מן השמים יכולים לתת לו כוחות, שיהיה באפשרותו ללכת נגד הטבע.

אם כן יהיה הפירוש "נותנים אל לבם להבין את יום המיתה", שבאמת המיתה הזו, מה שאני מרגיש, היא בחינת יום ולא לילה. וביום - המיתה הכוונה שיש כאן מקום בחירה, להגיד שהוא יום, הנקרא חיים, או להגיד שזהו מיתה. שזה בא לי לאחר שעבדתי באמת ובמרץ, בכדי להגיע להמטרה שבשבילה נולדתי. והיות שהתחלתי בשלא לשמה, ובשלא לשמה אין זה בהופכיות להטבע, לכן הגוף לא היה מתנגד.

מה שאין כן עכשיו, זיכה אותי מהשמים, שאני אלך בדרך של לשמה, לכן הגוף מתנגד, ולא רוצה לתת כוחות עבודה, משום שהוא נגד הטבע. לכן אני מרגיש עכשיו טעם מיתה. אם כן, אם אני אומר, שעכשיו הוא יום ולא מיתה, אז אני מקבל מהמצב הזה כח בטחון, שאני אצליח בהדרך, שאני הולך עתה.

ואני מושך ידי מלהגיד, שהמצב הזה, שאני מרגיש בחינת מיתה, הוא מטעם שאני נמצא במצב של עבירה, שנקרא "ירידה". ובגלל זה אין לי מה לעשות עוד בעבודה, כי אני רואה, שאני מדרדר והולך. אם כן חבל על הזמן שלי. אלא אני אומר, שאין המצב הזה בחינת ירידה, אלא עליה בדרגה, עליתי על המסלול של אמת.

וזה שכתוב "ומושכין ידיהן מן העבירה". היינו שמושכים עצמן מלומר, שהמצב הזה הוא בחינת עבירה. וממילא "עבירה גוררת עבירה". כלומר, שכדאי לי לעזוב את כל המערכה, אלא שאני אומר, שעליתי בדרגה, מטעם "מצוה גוררת מצוה".

נמצא, שענין "מצוה גוררת מצוה", יכולים לפרש הן על העבר והן על העתיד. כלומר, אם הוא אומר שהמצב הזה הוא מצוה, אז "מצוה גוררת מצוה", היינו שיש לו עכשיו אמונה ובטחון, שיזכה לעלות במעלת הקודש, ויזכה להגיע להמטרה.

ובזה נבין מה שאנו אומרים "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים, למענך אלקים חיים". ויש להבין, מהו הסיום, שאומרים "למענך אלקים חיים". וכפי שאנו רואים, שיש ב' מיני חיים:

א. של רשעים,

ב. של צדיקים.

שהחיים של רשעים הם בכלים דקבלה, הנקרא "פירוד מהבורא", והחיים של צדיקים הם בכלים דהשפעה, שהוא בחינת "דבקות בהבורא". לכן אומרים "זכרנו לחיים". איזה חיים, "למענך", היינו להשפיע. כלומר, אנחנו מבקשים חיים, שיהיו בכלים דהשפעה."

שאלה: מה עוד נשאר לנו כדי לזכות בחיים רוחניים?

להתחיל ולגמור את העבודה.

תלמיד: מה זאת אומרת להתחיל ולגמור את העבודה?

זאת אומרת שאנחנו צריכים לשייך את עצמנו לכל אותן הפעולות שהבורא מפיל עלינו, ולראות בכולן הזמנה להתקדם.

שאלה: מה זה חטא?

קשה להגדיר מה זה חטא. אבל אפשר להגיד כך, שעל מנת לקבל זה נקרא עבירה.

תלמיד: ואם אני עושה איזו פעולה בלי כוונה לעשות נחת רוח לבורא?

תלוי באיזו מדרגה אתה נמצא.

שאלה: אנחנו רצון שרוצה ליהנות, ויש שתי דרכים ליהנות, או בכלי דקבלה, שזה אני, או ברצון של חבר, ואם אנחנו בונים קשר כזה, אז יש לנו קשר עז עם המקור. מכאן יוצא שיש שתי דרכים, הראשונה היא שאני מנסה לנצל את הרצון בשביל להנות את עצמי, והדרך השנייה היא שאני מנצל את הרצון של החבר ואת הרצון שלי להשפעה. הרי אנחנו לא יכולים לא ליהנות, אז איך אני יכול ליהנות כשאני משפיע לחבר, איך לקבל תענוג?

אתה מתחבר איתו ומרגיש את הדעה בו.

תלמיד: האם חטא זה כשאני רוצה ליהנות ברצון לקבל שלי?

כן.

שאלה: מה זה להרגיש את גדלות הבורא?

להרגיש את גדלות הבורא זה אומר להרגיש את השליטה שלו על הרצונות שלך.

תלמיד: האם על רצונות אגואיסטיים?

על כל הרצונות. להרגיש שהוא גבוה, גדול ממך.

שאלה: איך בן אדם יכול לנקות את הרצון לקבל מתוך הטבע שלו ולברוח מהאגו שלו?

זו עבודה ממושכת, והיא על ידי זה שהוא עושה זאת דרך החברים. הוא מתקשר לחברים ולאט לאט משייך את הרצון לקבל שלו לחברים, ועל ידי הרצון לקבל הזה הוא יותר ויותר משתדל להשפיע לחברים. כך כוחות ההשפעה האלה הופכים להיות באמת להשפיע.

שאלה: כתוב "ולא תקיימוה, ותירשו גיהנום במותכם, ובחייכם לא נהניתם בעולמכם", ובסוף כתוב "לא תירשו גיהנום במותכם, ובחייכם לא נהניתם בעולמכם". למה בהתחלה כתוב שכן תירשו, ואחר כך כתוב שלא תירשו.

זה תלוי למי אתה מתכוון, למי אתה משתמש.

שאלה: המאמר מסביר שאנחנו לא רוצים לבצע שום עבירה. איך אנחנו יכולים לוודא שלא נבצע עבירה? הרי יש כל מיני חטאים, יש את ברית הלשון, ברית אנשים, איך האדם יכול לוודא שהוא לא יגרום לעבירה בצורה מכוונת או לא מכוונת?

הפתרון הוא בזה שאני לא חושב לכיוון העבירה, אלא אני כל הזמן חושב לכיוון איך אני אבצע מצווה. ולכן אני לא מפחד ליפול לעבירה, אלא אני כל הזמן משתדל לחשוב איך אני אעלה לדרגת המצווה. וכך לאט לאט אני מתקדם למצב שאפשר לעשות מצוות ולא עבירות.

תלמיד: איך אנחנו יכולים להבחין בין הרגשות או הסיבות לכל מיני רגשות שליליים שיש בנו שנגרמות על ידי העבירות הלא מכוונות שלנו, לבין מצבים שיכולנו להתקדם ולא ניצלנו את ההזדמנות?

לא כדאי לנו להתעסק בזה. הבורא יחזיר אותנו לאותן הנקודות שעלינו לברר אותן. אבל בעצמנו לא כדאי לנו לחטט בנקודות האלה, במה טעיתי ומה עשיתי בסדר או לא בסדר. לא כדאי, זה לא מוסיף לנו.

שאלה: האם אתה יכול להסביר מה זה "חיי החיים"?

שאני חי בהשפעה לבורא ומרגיש שבאותה מידה הוא משפיע לי, אז אני מרגיש את חיי כחיים.

שאלה: למה הגוף מתנגד בעבודה לשם ה', ואיך זה קשור לאמונה למעלה מהדעת?

הגוף מתנגד לכל פעולה שהיא לא מורגשת בכלים דקבלה, כך הוא בנוי. ולכן אנחנו צריכים לראות בזה הזדמנות איך אנחנו מכוונים את עצמנו כדי להשתמש בכלים דהשפעה ולברוח מכלים דקבלה. כך זה התיקון שלנו.

שאלה: אם מצב ירידה זה מוות, אז האם אנחנו תופסים את המוות הזה בתוך עצמנו? ואם כן, אז איך להפוך את המצבים הקשים האלה של ירידה ולחשוב שאלה בעצם הזדמנויות לשרת את הבורא?

זו כבר לא תהיה עבודה בצמצום, אלא עבודה למעלה מהצמצום, לקבל בעל מנת להשפיע. זו כבר עבודה יותר גבוהה. קודם כל אנחנו צריכים להתנזר מהרצונות לקבל שלנו, שלא נשתמש בכלים דקבלה, ואחר כך לאט לאט להתחיל למשוך אותם לפעולות שלנו בעל מנת להשפיע.

שאלה: למה הגוף שלנו כל הזמן מחפש תענוגים גשמיים?

למה זה? ככה הוא בנוי. הרצון לקבל שהבורא ברא - לפי טבעו הוא כל הזמן מחפש איפה ליהנות, באיזו צורה ליהנות. לכן בכל מקום שהוא מרגיש את עצמו, עיקר העבודה שלו לייצב את עצמו בצורה הכי נוחה.

שאלה: כשאדם נמצא במצב של ירידה, איך לבקש נכון עזרה מהקבוצה כדי לעבור את זה יחד, ולאחר שהוא בכל זאת מתגבר ועולה לבורא איך להעביר את המצב של ההתגברות לקבוצה כדי שלא ליהנות לעצמי מההתגברות שלי?

הוא חייב לבטל את עצמו בפני הקבוצה ולעשות יחד איתה את כל הפעולות שהקבוצה רוצה כדי להתכלל בקבוצה. וכשהוא נכלל בקבוצה, מתחיל להרגיש במה עוד הוא יכול לעזור לקבוצה, מתוך התכונות האישיות שלו, הוא ממשיך לעשות את זה.

תלמידה: את כל הכוחות שהוא מקבל הוא מכוון כדי למלא את רצונות הקבוצה.

כן. שם כבר נמצאים גם הרצונות שלו.

שאלה: לפני הרבה זמן נתת לנו תרגיל, שכל דבר שאני עושה אני אעשה למען הבורא. אני שותה למען הבורא, מתלבשת למען הבורא. האם ההרגל לעשות כל דבר למען הבורא באמת מוציא אותנו מתוך הכוונה לעצמנו, או שזה שקר עצמי?

יכול להיות שאת משקרת לעצמך אבל בכל זאת זה מוציא אותך לאיזו דרגה אחרת, מכיוון שהרגל נעשה טבע שני.

שאלה: התחושה במאמר מביאה שני דברים. אחד את הצורך לתפילה, זה מראה שלבד אין שום סיכוי, רק בעזרת החברים. ותחושה נוספת, שמהמצב של עכשיו אנחנו נזדקק אחד לשני יותר ויותר, לכוח הכללי שלנו. איך לכוון את עצמנו כלפי המצב, ולהשתמש בזה כהזדמנות, לא כהפרעות, לכל דבר שיקרה? זה מורגש ממש חזק בלב.

רק חיבור. איפה שאתה יכול לראות את החסרונות בחיבור, שם אתה צריך להוסיף. אין לנו עבודה אחרת, אין יותר.

שאלה: התיקון מתחיל מצמצום. מאיפה יש לי כוח לעשות צמצום?

מקבלים. ודאי שלנו אין אלא מקבלים אותו.

תלמיד: צריך כל הזמן להתפלל שיתן לנו את הכוח לעשות צמצום. האם העבודה שלנו להמשיך בתפילה?

לעשות צמצום על הרצון לקבל, כן.

שאלה: אמרת שצריך לצמצם את הרצון לקבל. כשאנחנו עובדים בעשירייה אנחנו עושים הרבה פעולות ועושים מאמצים, ואין הרגשה שאני מקבל, דווקא אני מרגיש כאילו אני נותן. אז איפה אני מקבל?

כן.

שאלה: בזמן שאנחנו עובדים מגיע קול שמגביר את החשיבות של התענוגים הגשמיים. כשאנחנו עוברים לתענוגים גשמיים, מגיע הרבה מאוד סבל. מתי התהליך הזה יפסק ואנחנו נוכל להתמקד רק בעבודה רוחנית ולא בתענוגים גשמיים שמובילים אותנו לייסורים?

כשהבורא יעזור לנו ויעלה אותנו למעלה מהתענוגים הגשמיים. נקווה שבקרוב.

שאלה: האם נכון לחלק את הגישה שלנו בעבודה הרוחנית או מצווה או עבירה?

כן, יכול להיות.

תלמיד: האם אנחנו צריכים להתייחס לכך כאל הזמנה מהבורא להתעלות לאמונה למעלה מהדעת?

כן. ודאי שתמיד הוא מתכוון לזה שאנחנו נעלה לאמונה למעלה מהדעת.

שאלה: מה העצה להגדיל את הרצון שלנו כדי להגיע לחיי החיים?

רק על ידי חיבור בינינו אנחנו נגדיל את הרצון שלנו לבורא.

שאלה: אמרת שבהתחלה נתעלה מעל הרצונות לקבל שלנו ואז לתוך המצב הזה, נמשוך את תיקון הטבע האגואיסטי שלנו. איך אנחנו עושים את זה?

אנחנו לומדים שלא להשתמש ברצונות האגואיסטים שלנו לקבל, ואחרי כן אנחנו מתחילים להרגיש במצב הזה איך אנחנו יכולים לפעול למען ההשפעה, בעל מנת להשפיע.

תלמיד: איך לדוגמה עכשיו בשיעור לא להשתמש ברצון האגואיסטי שלי ואז גם להוסיף לשם?

תתכלל בחברים, ואז תרגיש שזה אפשרי.

שאלה: שמעתי ממך שאני כל הזמן מחזיק בדרגת המצווה. אז איך אדם יכול להצדיק את הבורא במצבים קשים ולהפוך את המצב להזדמנות?

הוא כל הזמן צריך לחשוב איך הוא מגיע למטרת הבריאה, שמטרת הבריאה היא לחבר את כל העולם לכלי אחד ושהבורא יהיה במרכז המערכת הזאת. וכשהוא חושב על זה, כך הוא מגיע, עוד ועוד מתקרב לזה.

שאלה: איך אני שומר את היחס הנכון בחוק שרק קטן יכול לשמש את הגדול? האגו כל הזמן מתעתע בי והרבה פעמים אני לא מרגיש שאני קטן. איך אני שומר על היחס הנכון על מנת להרגיש שאני משרת את הגדול?

תתקרב לחברים ותראה עד כמה זה מסתדר.

תלמיד: רק בהתקרבות לחברים?

כן.

תלמיד: מה המשמעות של להרגיז את היצר הרע?

תלוי באיזה מצב, אבל בדרך כלל אנחנו רוצים לא להביא אותו בחשבון.

תלמיד: לא להתייחס אליו בכלל, בכל המצבים שהוא נותן לי?

לא לשים לב אליו, אלא רק לצד המשפיע.

שאלה: רב"ש כותב פה, "ובורח מן העבירה. כלומר, שתברח מלהגיד שהמצב הזה, שבו אתה נמצא עכשיו, הוא בחינת עבירה. אלא שתגיד, שמצוה גוררת מצוה". מה זה להגיד, למה זה חשוב, למה זה משפיע?

תביא בחשבון שאתה צריך לעמוד על התנאי הזה, ש"מצוה גוררת מצוה".

תלמיד: הוא ממשיך ואומר, "וביום - המיתה הכוונה שיש כאן מקום בחירה, להגיד שהוא יום," מאיפה יש פה בחירה להגיד כך או כך?

מתוך הרגשת האדם. אין מה לעשות, כך הוא עובר את המצבים ומרגיש.

תלמיד: איך להתייחס לדברי רבא "שלא תירשו גיהנום במותכם, ובחייכם לא נהניתם בעולמכם."?

לא לרדת לרצון לקבל, לא להתקשר אליו בשום קשר.

שאלה: שמעתי ממך שהמצווה היא בעצם האור, וכאן במאמר נאמר ש"מצוה גוררת מצוה". האם האור שמאיר על הכלי הלא מתוקן, זו בעצם מצווה, והוא גורר מצווה נוספת ודרך הבקשה של האדם יש גילוי?

זה כבר באמת גילוי התורה.

שאלה: כתוב "הבא להיטהר מסייעין אותו", אז האם חשוב שהאדם בעצמו יבקש את העזרה, אחרת לא יעזרו לו?

כן, אדם צריך לבקש בעצמו. ודאי שאנחנו גם עושים את הבקשות עבור כולם, אבל בכל זאת אדם צריך לבקש גם מתוך עצמו, אחרת לא יהיה לו כלי. צריך להיות לו כלי אישי שלו לקבלת העזרה.

שאלה: איך אני מבחינה אם אני באמת בורחת מהאגו ולא בורחת מהתיקונים עצמם, מהמצבים שאני מקבלת?

אם תמשיכי לעמוד בזה, תרגישי, תוכלי לברר. אני לא יכול להעביר לך את החשבונות האלו, אבל תכירי בזה בעצמך מהר.

שאלה: איך לעבור מהמצב של לקבל על מנת לקבל, ללקבל על מנת להשפיע? מהם הצעדים, איך ליישם את זה בעשירייה?

צריך להשתדל להתקשר ככל האפשר בינינו, ומתוך ההתקשרות בינינו ,להעלות שאלה לבורא, שאנחנו רוצים להיות מקושרים בינינו וקשורים אליו, ולהתכלל בו. ואז על פני כל השינויים שנרגיש בנו, בינינו, אנחנו צריכים לעמוד על זה ולא לתת לעצמנו לרדת מזה.

שאלה: האם אנחנו צריכים לעבור ולהכיר את כל מצבי הירידה כדי להתעלות מהם אל דרגה יותר גבוהה?

אם אנחנו רוצים או לא, נכיר אותם, "כיתרון האור מתוך החושך". וככל שנכיר את הירידות, כך נכיר את העליות.

שאלה: רב"ש כותב, "ובזמן שמראים לו מלמעלה, מה זה לשם שמים ולא לתועלת עצמו, אז הגוף בורח מעבודה זו, ולא רוצה יותר לעבוד." הסברת שהרבה חברים עזבו אותנו או התרחקו כי גילו שהם לא מקבלים ברצון לקבל את מה שהם רצו. שמתי לב שאם העשירייה לא נותנת יחס לחבר, אז הוא יכול להתרחק. רציתי לברר איזה יחס אנחנו צריכים לתת זה לזה?

אנחנו צריכים להסביר אחד לאחר מה זו "עבודה רוחנית". שאנחנו מעדיפים דבקות בבורא, גילוי הבורא, יחס לבורא לעומת כל הדבקות והיחסים האחרים שיכולים להביא לנו בחיים האלו. זה צריך להיות דבר רציני.

תלמיד: לפעמים מורגש שיחס, כמו שנהוג לתת בחיים האלו, מורגש כיחס ילדותי, שאנחנו נמצאים במקום אחר ולא צריך להראות לחבר "כל הכבוד, עשית וכן הלאה", אבל בכל זאת, החבר מתרחק. השאלה אם להבין את החבר, ולתת לו את היחס שהוא מצפה, או שהעבודה שלנו היא יחס אחר, כמו שאתה אומר?

אתה חייב לתת לו יחס כמו שצריך.

שאלה: רב"ש כותב בסוף המאמר "אם אני אומר, שעכשיו הוא יום ולא המיתה, אז אני מקבל מהמצב הזה כח בטחון, שאני אצליח בהדרך, שאני הולך עתה." ובהמשך הוא גם כותב, "אלא אני אומר, שאין המצב הזה בחינת ירידה, אלא עליה בדרגה, עליה על מסלול של אמת." בעשירייה אנחנו כל הזמן מממשים את העצה הזאת, משחקים אחד כלפי האחר את המטרה, אבל איך להכריע כך שהמילים שרב"ש כותב לנו פה לא יהיו על בסיס אמירה, משחק, אלא באמת ברגש?

תצטרך עוד יותר לחשוב על זה.

שאלה: שאלה לגבי היחס לתענוגים ברצון לקבל בדרך התיקון. אנחנו לומדים שאין חשבון עם הגופים, ואני זוכר שסיפרת שרב"ש היה מעשן וגם אתה. יש חברים שאוהבים לשחק טניס, אחד אוהב לראות סרט בטלוויזיה, אחד אוהב ללכת לים, לטייל. איך להתייחס לזה? כי אני מנסה להבין אם זה פוגע בדרך כשחבר עושה פעולה למען עצמו והוא נהנה ממנה.

אני לא חושב שזו עבירה. צריך לראות האם על ידי זה הוא מגביר את הכלים שלו ועובד אחר כך בקבוצה, כי אז אלו ממש כלים דהשפעה.

תלמיד: כלומר השאלה אם זה מפריע לי בדרך או לא מפריע לי בדרך?

זה תלוי בכוונה שלו, ואת הכוונה של החבר בדרך כלל אנחנו לא מכירים, היא דבר נסתר, לכן אנחנו לא יכולים לדבר על זה.

תלמיד: איך להתייחס לתענוגים האלה?

לראות במשך הזמן עד כמה ולאיזה כיוון זה משנה את החבר כלפינו, כלפי הקבוצה.

תלמיד: אם התענוג לא פוגע, אז האם אפשר להמשיך איתו?

ודאי.

שאלה: כתוב, "רשעים בחייהם נקראים מתים", "שעושים עצמם כאינם יודעים". מה זה אומר שעושים עצמם שהם לא יודעים?

בדרך כלל אדם שנמצא במצב הזה הוא לא רוצה לדעת שום דבר, ולכן זה נקרא שהוא נמצא בעבירה.

שאלה: כתוב "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע." מה זה אומר בעבודה שלנו?

שאנחנו תמיד צריכים להיות באמצע, במאבק בין הטוב לרע, בין על מנת לקבל לעל מנת להשפיע, כדי לקבוע בדיוק עם מי אנחנו, באיזה צד.

שאלה: כתוב, "אם נצחו, מוטב. ואם לאו, יקרא קריאת שמע. ואם לאו, יזכיר לו יום המיתה". בשביל מה להזכיר את יום המיתה?

בשביל לצמצם את האגו.

תלמידה: האם אני צריכה להשתמש בפחד כלפי האגו?

יכול להיות שכן, למה לא?

תלמידה: האם מדובר על שלושת סוגי היראה?

אני לא רוצה להיכנס לזה עכשיו, בינתיים תחשבו על זה בעצמכם.

שאלה: לגבי המצב של לעשות הצגה, כמו שאתה מספר על רב"ש שהיה קופץ כדי לזמן את המצב החיובי. אם אני אגיד יום, ואז זה יהפוך ליום ולא מוות, האם גם כאן זה יכול להתחיל בהצגה ולהפוך לאמת?

כן.

שאלה: הוא כותב "ובורח מן העבירה. כלומר, שתברח מלהגיד שהמצב הזה, שבו אתה נמצא עכשיו, הוא בחינת עבירה. אלא שתגיד, שמצוה גוררת מצוה, ולא יכול להיות שזהו עבירה". אז מה זו עבירה?

כאשר האדם לא משתמש במה שנותנים לו כדי לעלות.

תלמיד: האם אדם יכול להבחין בזה שנותנים לו או רק בדיעבד?

כן, דברים כאלה קיימים.

שאלה: למה לא צריך להסכים שאני נמצא במצב של עבירה ולהגיד דווקא הפוך, שעכשיו אני בעלייה ומתקדם בדרך האמת ולא שאני נמצא עכשיו בעבירה?

נברר את זה פעם אחרת.

(סוף השיעור)