שיעור בוקר 28.12.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 485,

מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם" עמוד 485, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות", כותרת "כל ישראל ערבים זה לזה".

כל ישראל ערבים זה לזה

"ועם האמור נבין מאמר מפליא בחז"ל שאמרו: "כל ישראל ערבים זה לזה". - ולא עוד, אלא שרבי אלעזר ברבי שמעון מוסיף: "שהעולם נידון אחר רובו". אשר לפי זה אנו ערבים גם בשביל כל אומות העולם, אתמהה. - שלכאורה הוא דבר שאין הדעת סובלתו כלל. כי איך יערב לחטאים של אדם שאינו מכירו כלל? והרי מקרא מפורש "לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו".

ובאמור מובנים הדברים בתכלית הפשיטות, שהרי נתבאר, שאי אפשר כלל שהתורה ומצוות יבואו לכלל קיום, אם לא בהשתתפות כל האומה. נמצא, שכל אחד נעשה מאליו ערב לחבירו. כלומר, שפורקי עול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתן, כי לא יוכלו להשתלם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתם בלי עזרתם, כמבואר. נמצא שאם חלק מהאומה חוטאים, הרי הם גורמים לשאר האומה לסבול בגללם.

וזה שכתוב במדרש: "ישראל אחד מהן חוטא וכולן מרגישין". והמשיל ע"ז רשב"י "משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חביריו מה את יושב ועושה, אמר להם, מה אכפת לכם לא תחתי אני קודח? אמר לו שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה". והיינו כפי שבארנו לעיל, שמתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל, המעכב על שומרי התורה, מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוות על היכנם.

ועתה נבאר מאמרו של רבי אלעזר ברבי שמעון שאומר: "לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה. שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה".

אנו רואים שר"א בר"ש, מפליג יותר בדבר הערבות, שהרי אומר: "שהעולם נידון אחר רובו". וזאת, משום שלדעתו, אינו מספיק אומה אחת לקבלת התורה והמצוות, ודעתו זו למד או מהמציאות שלפנינו, שהרי אנו רואים שסוף סוף עדיין לא הגיע הקץ, או שקבל את זה מרבותיו.

וכן הכתוב מסייעו שמבטיח לנו לעת הגאולה: "ומלאה הארץ דעה" וכו'. וכן "ונהרו אליו כל הגויים". ועוד הרבה פסוקים. ועל-כן תלה הערבות על כל העולם כולו, לומר לך, שגם היחיד אי אפשר לו לבוא לגמר הנרצה, מקיום התורה והמצוות, זולת בסיוע של כל בני העולם, כמבואר.

ועל כן: כל מצוה ומצוה שהיחיד עושה, נמצא מכריע את כל העולם. והוא, בדומה לאדם השוקל קטניות במשקל מסויים, אשר כל קטנית וקטנית שהוא נותן על המאזנים גורם להכרעה הסופית הרצויה - כן כל מצוה שהיחיד עושה בטרם שתמלא הארץ דעה, הריהו גורם שיתפתח העולם ויבואו לכלל זה.

וזה אמרו "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", כי על-ידי החטא שהוא עושה, הריהו גורם להפחתת המשקל, כמו שאחר עומד ונוטל חזרה אותה הקטנית שהוא הניח על המאזנים. ונמצא מחזיר את העולם אחורנית".

תלמיד: בישראל הוא אומר, שכל ישראל ערבים, ואם אחד חטא, אז כולם חוטאים. בעולם הוא אומר, "נידון אחר רובו", כלומר אם אחד עשה מצווה, אז כל העולם זכאים. מה עשה רבי אלעזר בזה שלקח את זה שכולם חייבים, והפך את זה לחצי, חציו חייב וחציו זכאי, אחד עושה מצווה - כולם זכאים? זה הבדל עצום. מה ההבדל בין רבי שמעון לרבי אלעזר, שרבי אלעזר פתאום הפך את זה לחצי פלוס אחד?

כך הוא סובר.

תלמיד: אבל בחלק הראשון הוא מדגיש שמספיק שאחד פורק עול, אף אחד בעולם לא נכנס לערבות. ופתאום רבי אלעזר אומר שאם אחד עשה מצווה, אז כל העולם נכנס לערבות.

מה חושבים?

תלמיד: הוא כותב שיש קבוצה שנקראת עם ישראל שלקחה על עצמה לקיים תורה ומצוות, ואחרים לא לקחו על עצמם. אלו שלקחו על עצמם נכנסו לערבות, ואם אחד מהם עושה חור, אז כולם נופלים, וההפך. אבל אם הם עושים את המצווה, אז הם משפיעים על כל העולם, כי בסופו של דבר כל העולם צריך להגיע לזה ולקבל על עצמו את העבודה הגבוהה הזאת. אם אדם לא לקח על עצמו, לא התחייב, אז הוא לא נכנס לגדר של ערבות, הוא כביכול עדיין בהמתנה, הוא לא נקרא ישראל. האם זה נכון להבין כך?

כן. כי כתוב "כל ישראל ערבים זה לזה", זה לפי ההגדרה.

למה ניתנה התורה לישראל

"ובזה מתבאר היטב השאלה, למה ניתנה התורה לאומה הישראלית, ולא נשתתפו בה כל אומות העולם. כי האמת היא, שעניין תכלית הבריאה מוטלת על כל המין האנושי, איש לא נעדר. אולם מתוך שיפלותו של טבע הבריאה, וחוזקו על הבריות, לא היה שום דרך שהבריות יוכלו להבין להכריע ולהסכים להתרומם ממנו, ולא היו מגלים רצון לצאת ממסגרת האהבה העצמית, ולבוא להשואת הצורה, שהיא הדביקות במדותיו יתברך. כמו"ש חז"ל: "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו'. ומתוך זכות אבות, עמדה להם ההצלחה לישראל, שבמשך ארבע מאות שנה התפתחו והוכשרו והכריעו את עצמם לכף זכות. ונכנסו כל אחד מחברי האומה, בקבלה זו של אהבת הזולת, בהיותם אומה יחידה קטנה בין שבעים אומות גדולות, אשר כנגד כל אחד מישראל נמצאים מאה נכרים ויותר כנגדו. וכאשר קבלו עליהם אהבת הזולת, ניתנה התורה דווקא לאומה הישראלית ולהכשרתה עצמה.

אמנם האומה הישראלית הותקנה בזה בבחינת "מעבר", אשר באותו שיעור שישראל עצמם יוצאים מצורפין על-ידי קיום התורה, כן מעבירים את כוחם לשאר האומות. וכאשר גם יתר האומות יכריעו את עצמם לכף זכות, אז יתגלה משיח ה', אשר תפקידו מלבד מה שישלים את בני ישראל למטרה הסופית לדביקותו יתברך, כן יבוא ללמד דרכי ה' אל כל האומות. כמ"ש "ונהרו אליו כל הגויים"."

תלמיד: הוא מדבר פה על העניין לקבל על עצמו את אהבת הזולת. האם אנחנו יכולים לקבל שליטה על אהבה? האם יהיה שלב שנוכל לקבל שליטה על אהבת החברים?

אם זה ניתן כמצווה, אז אנחנו חייבים לעשות פעולות כדי להגיע לזה.

תלמיד: כי לפעמים הלב נפתח או לא נפתח, פתאום מרגישים אהבת חברים ופתאום לא. במה זה תלוי שנקבל את השליטה הזאת?

זה תלוי בהסכמה בינינו, "כל ישראל ערבים זה לזה". אנחנו צריכים לראות עד כמה ישנה התפשטות של אהבת הזולת בכל האומה.

תלמיד: לפעמים אנחנו עובדים על חיבור ואהבה, ואנחנו מגיעים לאיזה קשר בינינו. אני לפחות נותן יגיעה, ופתאום כשמגיעים לאיזה קשר, אני עוצר. האם זה נכון לעצור?

אני לא יכול להגיד לך. עכשיו, כמו שאתה שואל, על מה להגיד כן ועל מה להגיד לא, והאם אתה נמצא במעשה שלם או לא, אני לא יכול להגיד.

תלמיד: כשאנחנו מתקרבים לשלב שאנחנו שואפים ללב אחד, האם היגיעה צריכה להיות תמיד, או אם מגיעים לקשר מסוים, אז אפשר לעצור ולהיות בהודיה ולהפסיק את יגיעה, או כל הזמן אדם צריך לחפש יגיעה?

אדם צריך כנראה לחפש כל הזמן.

תלמיד: בכל המאמרים האלו, כולל מאמר ה"ערבות", לא ברור עד כמה ההשגה הרוחנית של היחיד תלויה בכל העולם, באומה הישראלית, בעשירייה, כי יש אמרות לכאן ולכאן. כתוב שגם הבורא צריך להיות ערב בסופו של דבר.

כן.

תלמיד: מכאן אני מבין שאם כל עולם לא יהיה ערב לך, אז אתה, היחיד, לא יכול להגיע לגמר הנרצה. עד כמה השגה של היחיד תלויה בעשירייה, שלא לומר בכל העולם, או שזה לא קשור?

כנראה שזה כן קשור, אבל עד כמה? עשירייה כנראה זו המידה השלמה.

תלמיד: האם היחיד בתוך עשירייה לא יכול להגיע להשגה?

לא.

תלמיד: לפני שכל העשירייה מגיעה?

זה לא בכל הדורות, לא בכל הזמנים. אבל בעצם הוא חייב להיות בתוך הקבוצה הקטנה שבה כולם מסכימים.

תלמיד: זה שאדם צריך להיות בסביבה, בעשירייה, זה ברור. השאלה עד כמה קריטי הדבר הזה, שאם הם לא נותנים לו ערבות במאה אחוז, אז הוא לא יכול להגיע. או שזה בגדר של סביבה, שדה שעושים לו, חשיבות המטרה.

לי נראה שמספיקה הסכמה. אפילו שלא כל העשירייה יכולה לקיים במאה אחוז, אבל אם ישנה הסכמה ביניהם בכוח, זאת אומרת הם כן יכולים לקיים, אבל לא בפועל, אז זה מספיק לכל אחד כדי להגיע להשגת הערבות.

תלמיד: יוצא שאנחנו בכלל לא יכולים בדור שלנו לקחת דוגמה ממה שהיה לפני אלפי שנים, שאומה שלמה הייתה כאיש אחד בלב אחד, ואחר כך גם היו מקובלים בודדים.

לא.

תלמיד: אצלנו זה שונה, ולכן זה לא ברור.

כן, זה מה שיש.

תלמיד: מה זה בכוח?

"בכוח" זאת אומרת לא בפועל. שמסכימים לכך שזה כתוב נכון, אבל אנחנו לא יכולים לקיים את זה בפועל.

תלמיד: אני שואל בצורה מאוד קונקרטית. דיברנו על כך שאם יש עשירייה שבה חלק מהחברים לא מגיעים לשיעור, שזה דבר טריוויאלי, אני כבר לא מדבר על הערבות, שדורשים ממני לחשוב עשרים וארבע שבע על החברים, אז האדם לא יכול להגיע.

כן.

תלמיד: זה נקרא בפועל או בכוח?

זה בפועל.

תלמיד: כן, כי בכוח כולם מסכימים שצריך לבוא.

כן.

תלמיד: אמרת שמספיק הסכמה בכוח. האם צריך הסכמה בפועל או בכוח? זה קריטי בתהליכים שאנחנו עוברים עכשיו.

כולנו חייבים להגיע להתחברות, לפעולות התחברות, ואז נהיה ראויים להיכנס לערבות.

תלמיד: מה זה "הסכמה בכוח"?

"הסכמה בכוח" זה שכולם מסכימים לְמה שכתוב, ואמנם לא כולם מסוגלים לקיים בפועל מה שכתוב, אבל יש הבדל בין המעשה שהאדם עושה, ובין מה שהוא מסכים במילים.

תלמיד: מי מתנגד לכתוב?

כאן זו השאלה, מה זה נקרא "מתנגד"? שהוא לא יכול לקיים, או שלא רוצה לקיים, זה ההבדל.

תלמיד: כי הרעיון פה יפה, מושלם, אני לא חושב שלמי שהתעוררה בו הנקודה שבלב יש התנגדות לרעיון הזה. יש רצון טוב, הוא הגיע עם רצון טוב.

נכון.

תלמיד: אנחנו רוצים לממש את הכתוב, איך מגיעים לערבות בפועל?

זה כמו שבעל הסולם כותב. אם נקיים את מה שהוא כתב עד כה, אז נרגיש את עצמנו שנמצאים בערבות ושיש מעלינו כוח עליון אחד ששורה עלינו ומחזיק אותנו.

תלמיד: ומה זה "לא יכול לקיים"?

"לא יכול לקיים" זה שאנחנו לא יכולים להיות בערבות הדדית.

תלמיד: ומה זה "לא רוצה לקיים"?

"לא רוצה לקיים" זה שמלכתחילה הוא לא רוצה להיות בין כאלו אנשים.

תלמיד: מי הם אותם "פורקי עול" שבעל הסולם מדבר עליהם פה?

הוא מדבר על מה שהוא חושב, אבל אנחנו יכולים להגיד, לפי מה שאנחנו שומעים, רואים, ש"פורקי העול בינינו", זה מי שלא נותן לעשירייה להיות שלמה.

תלמיד: במה זה בא לידי ביטוי? הוא כותב, "שמתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל, המעכב על שומרי התורה, מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוות על היכנם". מי הם אותם "פורקי עול", ומי הם "שומרי התורה"?

"פורקי עול" הם אלו שלא נותנים לעשרה גברים להתחבר בקבוצה.

תלמיד: במה הם עוצרים, במה הם לא נותנים?

הם לא נותנים רצון משותף, ולא בונים כוונה משותפת לכך שהם רוצים להגיע להיות כאיש אחד בלב אחד.

תלמיד: מאיפה הם יביאו את הרצון הזה? כי זה כבר עניין של רצון, רצון טוב יש, אבל מאיפה מביאים רצון בפועל?

כן. כל אחד ואחד מסכים בכוח שזה בסדר, שכך צריך להיות, אבל בפועל אין להם כוחות.

תלמיד: ומה עושים במצב כזה?

מה עושים אני לא יודע. כנראה שמתחברים ומתפללים, כי אין מאיפה לקבל כוחות.

תלמיד: הוא כתב בפסקה אחת קודם, לָמה לא ניתנה התורה לאבות הקדושים, כי במספר קטן של אנשים אין התורה עומדת לקיום כלל. כי אי אפשר להתחיל בענין עבודה לשמה, ולפיכך לא ניתנה להם התורה. כלומר, לא ניתן לקיים את התורה או להתחיל בעבודה לשמה במספר קטן של אנשים?

נכון.

תלמיד: מהו התנאי הזה?

התנאי הזה הוא שצריכה להיות תמיכה הדדית של כולנו בכולם, ובמספר מסוים זה מגיע לאיזו שלמות, כך הוא אומר.

תלמיד: על מי מדובר בתנאי של הערבות?

מדובר על כל החברים שנמצאים בקשר ביניהם ובשמירה של כל אחד על כולם, שכולנו לא יוצאים מגדר הערבות.

תלמיד: אני רוצה לשאול על החוק, "כלל ופרט שווים". הוא כתב שבעצם האומה הישראלית נתקנה רק כבחינת מעבר. היא לא צריכה להשיג לעצמה, אלא היא צריכה להשיג בשביל להעביר את זה הלאה, לגרום לתיקון כל העולם. זה בטח קיים גם בתוך אדם וגם בעשירייה וגם בכל דבר, שיש חלק שהוא יכול להתחבר ולהעביר את זה הלאה ולעזור לכולם להשיג, והחלק הזה עליו החובה והדרישה ממנו היא הרבה יותר חזקה, כי כנראה מהטבע יש לו יותר יכולת.

וכמו שאמרת, יש אנשים שמסכימים אבל לא מסוגלים, ויש כאלה שמסכימים יכולים ואולי מסוגלים יותר. אז לפי הכלל הזה, יכול להיות שאלה שיותר מסוגלים צריכים להתחבר ביניהם במטרה להשפיע על כולם, שכולם יתחברו בסופו של דבר.

כן.

תלמיד: זה נכון לראות את זה ככה?

כן.

תלמיד: ואז איזה קשר צריך להיות בין אותם אנשים שיכולים ומסוגלים להתחבר ולהעביר את זה כבחינת מעבר לכל הכלי, ואלה שכרגע אולי לא מסוגלים, כי הבורא לא נתן להם מכל מיני סיבות, אבל הם מוכנים, הם מסכימים, רק אין להם כרגע אפשרות. כל אחד מהחלק הזה, מה התפקיד שלו במערכת?

להשלים.

תלמיד: אלה שכרגע אולי לא מסוגלים לעמוד בכל הדברים האלה, במה הם משלימים?

במה שהם מסוגלים.

תלמיד: וזה מספיק.

כן.

תלמיד: זה כמו במשפחה.

כן.

תלמיד: מי שיכול הוא מביא כסף, הוא משפיע, אחרים מסכימים ותומכים ומוכנים כל מה שיכולים לעשות.

כן.

תלמיד: זה צריך להיות במסגרת עשירייה, או זה צריך להיות במסגרת של כל הקבוצה?

גם וגם.

תלמיד: אז כל העניין הזה, לעשות עשירייה שבה יש כל החלקים, או זה צריך לבוא במסגרת לא של העשירייה, אלא בכל החברה, שיש כאלה שדואגים לאחרים, מחוברים לעשיריות, ואז משפיעים אחד על השני? איך יותר נכון לבנות את זה?

אני לא יודע, עוד לא הגענו למעשה.

תלמיד: מי נחשב "ישראל"? היום, אני מדבר עלינו. אני לא מדבר על פעם. מי אנחנו סופרים כ"ישראל"?

לפי מה שהוא אומר, "ישראל" זה מי שנמצא בקבוצה, ויש ביניהם קשר של חברים עד האהבה.

תלמיד: אני לא מדבר מחוץ לחברה שלנו, כל מי שנמצא פה עכשיו בחדר הזה אנחנו קוראים לו ישראל, או שהאדם צריך לעשות משהו פנימי או חיצוני להתחייב, לחתום על משהו בשביל להיות "ישראל"? איך הוא נהיה "ישראל"?

לא צריכים לחתום, אלא כל אחד שרוצה להגיע לבחינת ישראל, הוא צריך לקבל כוחות וכיוון מהמאמרים האלו.

תלמיד: אני שואל כי זה נראה לי קריטי לנו להבין עם מי אנחנו נכנסים לערבות. מי איתי במשחק ומי לא במשחק, כי אחרת איך אפשר לדבר שאנחנו הולכים ביחד כמו קבוצה של חיילים שתוקפים יעד, אם אני לא יודע אפילו מי החברים שלי שנלחמים איתי?

כן.

תלמיד: אז איך אני יודע, אם כל החברים שנמצאים איתי כאן מסביב לשולחן שלנו, הם נקראים "ישראל"?

נותנים לך הגדרה ברורה בספר, ואתה תראה.

תלמיד: בספר אין לא הגדרה ברורה. בספר כתוב שישראל זה כל אלה שעמדו מתחת להר סיני ושהתחייבו "נעשה ונשמע". אני לא זוכר מתי מישהו שאל אותי שאלה ואמרתי, "נעשה ונשמע" בגלל זה אני שואל. אני מדבר עלינו, פה מעשית, לא כל מיני סיפורים. איך אני יודע מי איתי, ומי לא איתי?

איך אתה יודע שאתה בדרך?

תלמיד: נכון, זאת גם שאלה מצוינת, גם את זה אני לא יודע. באתי לפה, מתישהו התחלתי ללמוד, אמרו לי תשמע, צריך לבוא כל יום לשיעור בוקר, התחלתי לבוא כל יום לשיעור בוקר, אחר כך אמרו לי, צריך גם לשלם מעשר, התחלתי לשלם מעשר. אמרו לי, צריך לעשות תורנות במטבח, אני הולך למטבח. אמרו לי, תעשה הפצה, אני עושה הפצה. האמת רב, אני לא יודע להגיד לך עכשיו אם אני עושה את כל מה שצריך לעשות אולי כן אולי לא.

זה מה שאני מנסה לברר. איך יודעים?

ממשיכים ללמוד ולהתחבר לפי כמה שאנחנו מבינים את התנאים, וכל הזמן שואלים, האם נכון, האם לא נכון, עוד צריכים להתחבר, או צריכים להיכנס יחד תחת איזה עול, וכן הלאה.

תלמיד: אני אשאל ככה, אם זה בכלל חשוב לתלמיד, לי, לא לאף אחד אחר, לדעת מה קורה עם החברים מסביבי, או שמספיק שאני יודע עם עצמי ומשתדל עם עצמי לעשות את מה שהרב לייטמן הסביר שצריך לעשות?

לא, כתוב שאתה חייב להיות גם אחראי עליהם.

תלמיד: אז איך אני יכול להיות אחראי עליהם, אם אני לא יודע מה אני צריך לדרוש מהם. אז חזרתי להתחלה של השאלה. אני רוצה לדעת מי זה ישראל, אני רוצה לדעת עם מי אני צריך לעבוד?

את זה אנחנו צריכים כולם לקבל לא מהקריאה עצמה אלא גם ממעשים. האם אנחנו מתחברים כך שמתעוררות שאלות והשאלות האלה אנחנו כן יכולים לפתור אותן מתוך החיבור בינינו.

תלמיד: למה זה כל כך מעורפל, למה זה לא ברור?

כי אנחנו לא יודעים, לא מרגישים מה זה ערבות.

תלמיד: מה יכול לעזור לי להבין קצת יותר מה זה ערבות?

להגיע לזה, להשתמש בזה, להשתדל לקיים את זה.

תלמיד: ואז מה יקרה?

ואז לפי ההשקעה שלך להשיג את הערבות, לקיים אותה, אתה תתחיל להבין מה שהוא כותב. יכול להיות שאנחנו לא מבינים מה כתוב לפנינו.

תלמיד: אני די בטוח שאני לא מבין מה כתוב, בגלל זה אני שואל.

בסדר, אז כך מדובר על כולם.

תלמיד: כנראה שאנחנו צריכים להגיע למצב כזה, כמו שנחשון עמד לפני הים וקפץ לשם, הם ידעו לאן הם הולכים, הם ראו מולם את הים, מוות לגוף כביכול, אבל הוא הלך לזה ואחריו כולם. איך אנחנו יכולים לברר ולהגיע למצב כזה שאין ברירה כבר?

זה עוד רחוק, אנחנו מאוד חלשים כדי אפילו לתאר לעצמנו את המצב הזה.

תלמיד: במאמץ הזה לקיים את התנאים של הערבות בעשירייה, נניח אני מגלה שלא מסוגל לקיים. לבוא עם זה לעשירייה, לבקש עזרה, איך עובדים עם זה בעשירייה?

כן, בעצם העשירייה היא המקור שממנו אתה מקבל כוחות.

תלמיד: אז להיות מספיק פתוחים אחד עם חברו, לבוא לבקש עזרה וככה זה על זה?

כן.

תלמיד: האם יש מספר או יחס מסוים שיכריעו את הכף לטובת ישראל, להביא את העולם כולו לתיקון?

אין הבטחה.

תלמיד: אם אדם מרגיש שהוא קודר חור בסירה, אילו פעולות עליו לנקוט לאחר ההבנה הזאת כדי לתקן את זה?

על הערבות אנחנו נלמד, העיקר להשיג ערבות.

תלמיד: האם עשירייה צריכה להגדיר מראש מה זה נקרא לצאת מתנאי הערבות?

לצאת מערבות? שאני לא דואג לחיבור בין כולם ושהחיבור הזה יהיה מותאם להשפעת הבורא עלינו.

תלמיד:. כל חבר מבין את הערבות בצורה שונה, אז מה היא ערבות אמיתית בעשירייה?

כשמגיעים באמת לפתיחת הערבות, אז אין לנו כבר שאלות, הכול ברור. מסוגלים לקיים או לא מסוגלים לקיים, ואז זה נקרא קפיצה כנחשון למים.

תלמיד: מה מייחד את חוק הערבות שהוא התנאי העיקרי להיכנס לרוחניות?

כי הוא מאחד את כולם לאחד ואז, או שאנחנו כן מקיימים כאחד או שאנחנו לא שייכים לעניין זה.

תלמיד: אני חושב שכל השאלות, הן בעצם על הקשר או היחס בין פנימיות לחיצוניות. כי נאמר בהקדמה לתע"ס שלמדנו לא מזמן, הוא אומר שהכול בתוך האדם בכלל, כל ישראל והעולם.

כן.

תלמיד: וגם מביא אותם פסוקים כמו שעכשיו למדנו במאמר, רק שם הוא אומר צריך להגיע למדרגת יראה ואחר כך למדרגת אהבה ויש בינוני באמצע והוא מכריע את כל העולם. ובמאמר עכשיו הוא מדבר על העולם כביכול, אני לא יודע על מה הוא מדבר באמת, כביכול כל ישראל ואחר כך כל העולם וכן הלאה, וכך גם אנחנו, אני רואה שכל ההתלבטות שלנו, כל הבירורים שלנו עכשיו הם על הקשר בין פנימיות לחיצוניות.

אנחנו יושבים ועושים עבודה פנימית, משתדלים לפחות, באים לשיעורים, עובדים וכן הלאה, אבל בעיניים רואים דברים אחרים, אתה פתאום רואה בעיניים חבר מגיע או לא מגיע. אתה לא יכול להגיד הוא בערבות אתי אבל הוא לא הגיע שבוע ימים, זה לא עובד, אבל אתה אומר צריך להאמין שאכן הוא כן אתי, כי הוא בדרך, ויש לו נקודה שבלב וכן הלאה.

כל ההתלבטות הזאת בין פנימיות לחיצוניות משפיעה. חיצוניות ודאי משפיעה על הפנימיות.

כן.

תלמיד: ואיך הפנימיות משפיעה על החיצוניות, אנחנו לא יודעים. נאמר אנחנו הולכים מחר לערב איחוד ואנחנו רוצים להתאחד בגדול. נרשמו כבר המון אנשים, יהיו אלף חמש מאות איש, אלף פיזית, ועוד אני רואה שבטורקיה שלושה ימים הם מכינים את עצמם ליום האיחוד ובעוד כל מיני מקומות בעולם. הולכים למשהו ענק.

מה הדבר הזה, הוא פנימי הוא חיצוני? עכשיו התאספו הרבה גופות ובגלל זה אני מתרשם, או שזו באמת תוצאה של איזו עבודה פנימית. יש פה המון שאלות על היחס של האדם למציאות, ליחס שכביכול הוא רואה בעיניים שלו. איך מסדרים את שני העולמות האלה?

זה היחס של המציאות לאדם, לא אדם למציאות. עדיין אנחנו נמצאים במצב שהמציאות יורדת עלינו מלמעלה וזה הנכון.

תלמיד: ולאיזו מציאות אנחנו צריכים לשאוף, שאנחנו קובעים אותה?

לא, שאנחנו נפגשים עמה, שאנחנו מתלבשים כמו אלו באלו ואלו באלו בכל הקשרים שבינינו, אנחנו גם מתלבשים במציאות.

תלמיד: אז איך אדם צריך להצדיק את זה שנאמר בעשירייה שלו, בקבוצה שלו, פתאום אנשים לא מקיימים תנאים חיצוניים?

יקיימו, יקיימו, יבוא המן שכולם יקיימו.

תלמיד: אז הוא צריך להצדיק את המצב הזה?

כן.

תלמיד: וכך גם כשקורה משהו חזק, גדול, נאמר יום האיחוד, שאנחנו הולכים להיכנס אליו. איזה יחס פנימי אנחנו צריכים ליצור כדי שבאמת נפיק ממנו את המטרה הרוחנית שלנו? חיצונית יהיה שמח ויבואו הרבה אנשים, ויהיו דוכני השפעה, ויהיו שיעורים מדהימים. איזה יחס פנימי אנחנו צריכים ליצור אל יום האיחוד הזה כדי נתאים את עצמנו אליו?

רק חיבור, רק חיבור בין כולם.

תלמיד: זאת אומרת, לשים משקפיים כאלה של להסתכל רק חיבור?

כן, יותר מזה לא חסר לנו כלום.

תלמיד: לגבי תנאי הערבות. האם הוא פועל עליך גם אם אתה לא מודע אליו?

כן, תנאי הערבות פועל על כל אחד.

תלמיד: איך זה עובד? כי יכול להיות שאין לך יכולת בכלל לממש תנאי הערבות והוא כבר פועל עליך. אז איך הדבר הזה עובד במערכת?

כרגיל, כוח המשיכה עובד עליך? עובד. אתה יודע או לא יודע, מבין או לא, עובד.

תלמיד: אני מבין את העיקרון שאתה אומר, אבל תנאי הערבות הוא מאוד טוטלי.

כן.

תלמיד: יוצא שבכל פעולה שלך אתה משפיע על כולם ובלי הפסקה משפיעים עליך, ואין פה שליטה בכלל בגלל החוק הזה. איך אתה מתחיל להיות חלק שיכול לממש את תנאי הערבות?

אתה חייב כל הזמן לשאוף לזה ולהשתדל לקיים.

תלמיד: יש דרך לבדוק את עצמך האם פעלת בערבות?

רק בתוך הקבוצה.

תלמיד: כן, אבל על מה אתה מסתכל, מה אתה בודק, שהייתי חלק מועיל בערבות היום?

עד כמה אני עוזר לכולם לקיים את חוק הערבות.

תלמיד: האם בזה שאתה עוזר להם אתה נקרא חלק מועיל?

כן.

תלמיד: אמרת שזה לא היחס של האדם למציאות, זה היחס של המציאות לאדם, המצב שאנחנו נמצאים בו. אנחנו עדיין נמצאים במצב שהמציאות יורדת אלינו מלמעלה. מה הכוונה?

ככה זה קורה. האם אנחנו קובעים מה יהיה לנו בעוד רגע או למחר, או מתי?

תלמיד: כלום, כלום לא קובעים.

כלום. איך שזה בא אלינו כך מקבלים מאין ברירה. זה נקרא שהמציאות כך יורדת עלינו.

תלמיד: אז אין לנו מה לעשות, זה משתק אותנו. רק להסתכל איך הבורא פועל עלינו מלמעלה.

לא. דווקא לפי המאמר אתה יכול להגיד שלפי הקשר בינינו אנחנו יכולים לעלות למצב שאנחנו נקבע את המציאות.

תלמיד: אבל אנחנו תוצאה של מציאות עליונה שפועלת עלינו.

בסדר.

תלמיד: איפה יש לנו בכלל מקום מלמטה להגיב ולעשות איזו פעולה?

בקשר בינינו.

תלמיד: שהוא תוצאה מפעולה קודמת מלמעלה.

גם כן. וגם בכל זאת בהסכמתנו.

תלמיד: איפה מלמעלה כשמשתלשלת המציאות, יש לנו מקום לפעול ובמה?

כול עוד אנחנו לא נסכים לקבל השפעה מלמעלה אנחנו לא נרגיש שזה יורד עלינו.

תלמיד: מה זאת ההסכמה בינינו לקבל מלמעלה?

להיות בערבות.

תלמיד: מה זה חוק הערבות?

ערבים זה לזה. אתה אוסף את כולם, ואת כולם אתה מלכד, מאחד, עד שכולנו מתבשלים ונעשים כאחד ממש.

תלמיד: מה הכוח שלי להיות ערב לחברים?

לגרום להם כך להיות.

תלמיד: מה בכוחי בכלל לעשות? אני יכול לבשל אותם, לאחד אותם, ללכד, איזה כוח יש לי?

להסתובב בין כולם ולהראות להם דוגמה איך אנחנו מתחברים נכון.

תלמיד: איזו דוגמה אני יכול לתת? אני יכול לתת דוגמה שאני בא לכאן, קורא מהמקור וכולי. איזו דוגמה אני יכול לתת שתעורר חבר אחר לפעול בערבות, שתחבר אותנו?

אתה תופס את החבר ופונה לבורא, ומבקש להיות בחיבור עם החבר וכך עם כולם.

תלמיד: האם זאת פעולה פנימית שאני עושה בתוכי?

לאו דווקא פנימית.

תלמיד: כתוב שאנחנו צריכים "רצון לצאת ממסגרת האהבה העצמית, ולבוא להשוואת הצורה, שהיא הדביקות במדותיו יתברך. כמו"ש חז"ל: "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו'". מה זה להיות רחום כמו שהוא רחום?

להיות רחום כמו שהוא רחום זו תוצאה מאהבה. מגיעים לקשר כזה בינינו, שאתה לא רואה את עצמך, אתה רואה רק את החבר שמולך.

תלמיד: אחד הדברים הקשים ביותר שאני שמעתי, שהבורא אומר - חוק קבעתי ולא שניתי. החוק הזה הוא לגבי נושא הערבות. הבורא לא מוותר. האם אנחנו צריכים להתכופף כלפי חוק הערבות, ולמה הוא אומר חוק קבעתי ולא שניתי, מה זה אומר? כאילו אי אפשר לשנות פה כלום, חוק ברזל.

זה הקשר בין כולם לכולם.

תלמיד: האם ניתן לשנות אותו, האם ניתן להגמיש את החוק הזה?

לא.

תלמיד: שום עבודה לא יכולה לשנות את זה. מה ניתן לעשות עוד?

הוא נמצא לפני הבריאה.

תלמיד: מה זה אומר?

שאתה לא יכול לשנות אותו איך שאתה רוצה כתוצאה מהבריאה, אלא הוא נקבע לפני הבריאה.

תלמיד: מה אומר שער הדמעות, להתחנן, לבכות, להגיע לייאוש?

שאדם מכיר את ליבו.

תלמיד: האם לא ניתן על ידי שער הדמעות וכל הבכי ולהגיע לייאוש, לשנות את החוק הזה?

ניתן. ודאי ניתן להשיג, אבל אנחנו חייבים לעורר אותם.

תלמיד: אז כן ניתן לשנות את החוק הזה באופן כללי, על ידי רחמים?

איך שאתה רוצה להגיד.

תלמיד: האם ניתן לעשות משהו כדי שהבורא ירחם עלינו, שייתן כבר את הדרך הזאת, או שזה שער ברזל, בלתי ניתן?

הבורא לא מרחם על כלום, "חוק נתן ולא יעבור", על הכול. אם אתה יודע איך נכון להשתמש בחוק, אז לא שאתה עושה איזה סיבובים סביבו, אלא אתה משתדל.

תלמיד: כמו שאני רואה, חוק הערבות כביכול נמצא בסתירה עם כמה עקרונות שיש לנו. אני צריך לאהוב את החברים ולא הם אותי. אני צריך לדון את החבר לכף זכות, ובכלל שכל התפיסה היא שלי. מצד אחד אתה אומר שאנחנו כן תלויים, ואם אפילו אדם אחד קודח חור אז אני לא יכול כבר להתקדם. ומצד אחר, יש לדון את החבר לכף זכות. יש פה כמה עקרונות סותרים, לכן אנשים בבלבול. אם אני נמצא נגיד בעשירייה ולא כולם מקיימים, אני לא מרגיש שהם מפריעים. ההיפך, יש לי מקום לעזור, יש לי מקום להתבטל, יש לי מקום לדון לכף זכות. אם בא מורה ואומר "ככה זה", אז מה לעשות, אתה מבין את הסתירה?

אנחנו לא נמצאים בעולם שכולו מתוקן, אלא אנחנו כל פעם מקדמים את העולם לאותה צורה, כשאנחנו בעצמנו גם מיתקנים. לכן ככה זה קורה, ככה אנחנו רואים.

תלמיד: אני שואל בעשירייה, לא בעולם, כשיש בעשירייה סתירה בין העקרונות וחוק הערבות.

בעשירייה קצת קשה לראות, כי זה קטן מדי, אבל באמת, גם בעשירייה אתה יכול לראות את אלו שמקיימים, את אלו שלא כל כך, אלו כאלו, ואלו כאלו.

תלמיד: נכון, בכל עשירייה יש את הפירמידה הזאת.

כן.

תלמיד: אז אם אני דן את כולם לכף זכות, ואני צריך לאהוב אותם, לא הם אותי, ואין לי שום טענה על זה. כי העיקרון הכי חשוב בקבלה הוא שאין לי טענה לאף אחד חוץ מאשר לעצמי. מצד שני, אתה בא ואומר שאם האנשים שלידך לא דואגים לך, אם לא כולם עומדים בתנאים, זה מונע ממך התקדמות. אז אני כבר מסתכל עליהם, אני מתחיל לבדוק מה הם מקיימים, מה הם לא מקיימים, למה הם לא מקיימים, כלומר אני כבר בא בטענה כלפיהם. לכן אני אומר שיש פה סתירה בין כמה עקרונות.

נתקדם ונראה.

תלמיד: אז בינתיים זה לא מפריע לנו?

בינתיים כמו שאתה אומר, זה לא מפריע. אבל נתקדם ונרגיש מה מפריע, ואיך אנחנו יכולים לתקן את ההפרעות האלו.

תלמיד: אני מרגיש שאם חבר לא בא לשיעור, אני מצדיק אותו, לפחות משתדל, כי אני מבין שיש לו הכרחיות. ובאמת אם אתה בודק הוא לא סתם לא בא, כי לא בא לו, אלא באמת יש לו סיבות. ולכן אני לא מרגיש שהוא פוגע בהתקדמות שלי.

כן.

תלמיד: השאלה היא, האם זו האמת או לא?

גם את זה נבין.

תלמיד: הקו מאד ברור, ניתן ללימוד ולמאור לפעול עלינו, לעשות סדר, וכך נבין מה הצעד הבא הנכון שלנו. לא לעשות שום צעד מהיר, חפוז, חד. אבל איך נדע שאנחנו לא מפספסים הזדמנות להתקדמות?

את זה תשאל את עצמך בכל רגע ורגע.

תלמיד: איך לא להסתכל אחר כך כחברה על המצב שלנו ולהגיד, "אולי הייתה פה הזדמנות לעשות שינוי?

תבדוק מעכשיו והלאה.

תלמיד: בעל הסולם כותב ש"מתוך זכות אבות, עמדה להם ההצלחה לישראל, שבמשך ארבע מאות שנה התפתחו והוכשרו והכריעו את עצמם לכף זכות. ונכנסו כל אחד מחברי האומה, בקבלה זו של אהבת הזולת." נראה לי שלפני הרבה שנים אמרת שבני ברוך נמצאים כמו שיירה עוד מלפני הכניסה למצרים, עד הכניסה לארץ ישראל. ואמרת שהמציאות כביכול הגשמית באה מלמעלה, ואנחנו עדיין נמצאים בגלות של אלפיים שנה. הדוגמא שיש לנו מהמקורות היא שדווקא בגלות הם הוכשרו, ופה הוא כותב, "הוכשרו והכריעו את עצמם לכף זכות."

מה יש בגלות? יכול להיות שהאדם נמצא בגלות, ובכלל לא יודע שהוא בגלות. מה יש דווקא בעניין הזה של הגלות שזה הבירור, כי אמרת קודם לחבר שאנחנו אפילו עדיין לא נמצאים ממש בקפיצת נחשון?

"בגלות" זה נקרא שאנחנו נמצאים תחת שליטת אומות העולם, זאת אומרת, שאנחנו רוצים את אותם הדברים שאומות העולם רוצים להשיג, בכוח, במה שיש.

תלמיד: יוסף נכנס ראשון לגלות מצרים, אחר כך האחים שמוכרים אותו, והם יוצאים ביחד?

כן.

תלמיד: האדם שעובר את השינוי פנימי הזה, מה הוא רכש לאורך תקופת הגלות?

הוא רכש הרגשה שיש דרך, יש דרך שנמצאת לפניהם, והם חייבים למצוא אותה.

תלמיד: וכל המהלך בסופו של דבר מביא אותם להבנה, והכרה שהם חייבים לחיות בערבות?

כן, תארו לעצמכם שבמה שאתם נמצאים עכשיו, אתם נמצאים רק כדי לחפש על ידי מה אתם יכולים לצאת מהגלות.

תלמיד: מה יוסף הבין ראשון, והאחים שלו לא הבינו בבירור?

זה לא חשוב, על ידי איזו הצטיינות הוא מגיע קודם, אלא מגיע.

תלמיד: אמרת שאנחנו חלשים. אנחנו באים לפה לשיעור כל בוקר, איך לוקחים את זכות האבות הזאת ומתחזקים? בעל הסולם אומר שרק על ידי זה אתה יוכל להיות מוכשר להגיע להכשרה הזאת, כמו שאמרת לחבר, על ידי אהבת הזולת לקבל את התורה, ולשמש את הבורא. איך אנחנו לוקחים את הזכות, וכמו שאמרת לא נותנים למציאות העליונה לרדת עלינו, אלא שאנחנו ניקח אותה, האם זה נקרא לקחת את הזכות שיש לנו פה כל בוקר?

כן.

תלמיד: איך עושים את זה, איך לוקחים את הזכות הזאת?

אני בא לשיעור כדי להתחבר עם חבריי ולעלות, וככה יום יום.

תלמיד: מה זאת אומרת לעלות?

לעלות עד הבורא.

תלמיד: מחר יהיה לנו יום איחוד, יום מאוד חשוב בדרך לכנס הגדול שאנחנו רוצים לקבל בלב פתוח, ובשתי ידיים. אתה אומר שאנחנו חלשים, איך ביום האיחוד שמגיע מחר אנחנו עושים עוד מאמץ משותף כדי להגיע יותר חזקים, או שאולי יום האיחוד הולך לחזק אותנו יותר. באיזו ציפייה אני בא מחר ליום האיחוד?

אתה בא בציפייה להתחבר עם כולם, ולקבוע איתם יחד משענת, מקום לגילוי, שאותו יום יפתח לכם את שער השמיים.

תלמיד: שיפתח לנו את שער השמיים?

כן.

תלמיד: יום האיחוד מחר תחיל ב-9:00, ובדרך כלל בשבת יש לנו שיעור צהריים. עשינו בירור בעשירייה ואמרנו לעצמנו שמהצהרים עד 9:00 בבוקר יש הרבה זמן. בדרך כלל אנחנו מתחילים את הכנה לשיעור ב 02:15-02:30 פה באולם.

מה היית מציע לנו לעשות משיעור צהריים כדי להתחזק יותר, ולא לתת למציאות לעבוד עלינו? שנמשוך את זה, ובאמת נעשה פעולות בעשירייה, נמשיך לעבוד, לא נשב על זרי דפנה?

מי שמסוגל להיות חופשי, הכוונה לחופשי מעסקים צדדיים, שייכנס ללימוד, ותמשוך גם עבור החברים שבינתיים עוסקים בלהגיע לכאן, או להכין את הכול לקראת יום האיחוד.

תלמיד: דיברנו שאנחנו רוצים לקבץ את עצמנו, לשבת, ללמוד, ולהכין את עצמנו. האם זה הדבר הנכון לעשות?

כן.

תלמיד: מה עושה אדם שמרגיש שהוא עושה רק פעולות חיצוניות, ובפנימיות אין לו שום כוחות כבר הרבה זמן. הוא רוצה בכל זאת לקיים את חוק הערבות, בכל זאת לממש את ההרגלים, ולהישמע להנחיות של רב לאורך השנים? אבל כבר הרבה זמן הוא מרגיש שהפנימיות שלו לא פעילה, כמו הבירור שנעשה קודם לגבי היחס בין הפנימיות והחיצוניות.

מה עושים במצב כזה?

הוא משתדל להכניס את עצמו במגע פיזי עם הקבוצה שלו, ולהשתדל לאבד את עצמו שם.

תלמיד: את זה הוא עושה. אבל מהנקודה הזאת איך ממשיכים הלאה? כי הוא מרגיש שזה לא מספיק. הוא מרגיש שהוא עושה פעולה חיצונית, הוא מרגיש שהוא מחויב למסגרת, ולתנאים ולחברים.

אז שיעשה פעולה יותר פנימית. אין לי יותר מה להגיד.

תלמיד: האם "ישראל" הוא מושג שמשתנה כלפי האדם?

לא.

תלמיד: אני שואל, כי יושבים עכשיו מולי כמה חברים שקבעו לעצמם שהשפעה חשובה יותר מהכול והם מקיימים את החוקים. אני יכול לנסות לאבד את עצמי ביניהם, והם עבורי "ישראל". בעוד שנה יצטרפו נניח עוד כמה חברים. האם כרגע רק הקבוצה הקטנה הזאת היא "ישראל" עבורי או שכולם?

את זה אתה קובע. לא כתוב על אף אחד, אלא לפי ההגדרה.

תלמיד: בעל הסולם כותב שיבואו לקיום הכלל של תורה ומצוות רק אם כולם משתתפים. מה הכוונה בכולם?

כולם, הם אלה שאתה רואה שיש להם עניין בתורה, במצוות, בעזרה הדדית, בקיום הדדי, אז בצורה כזאת אתה כן רואה אותם כ"ישראל".

תלמיד: חוץ מההשתתפות הפיזית במעשים שאני רואה, מה עוד אפשר להגדיר כהשתתפות של אדם?

כל דבר שמתחבר לזה.

תלמיד: האם הערבות תלויה קודם ברצון ובכוונה ואחר כך במעשה?

כן.

תלמיד: איך ניתן לעזור לחברים לקיים את חוק הערבות?

לתת להם דוגמה.

תלמיד: במה אנחנו כחברה צריכים להשתפר?

בחיבור בינינו.

תלמידה: מה זה נקרא לדון חבר לכף זכות? איך זה בא לידי ביטוי בעשירייה?

ככל שבכל המקרים שעוברים עלינו אני דן את החבר שלי לכף זכות זה, כך זה טוב ונכון.

תלמיד: אמרת לחבר, שמי שיכול ופנוי מכל מיני טרדות העולם הזה, הוא יכול לשבת, להתפלל, ללמוד ולעשות את העבודה. אני מרגיש שחסר לנו חיבור בין עשיריות. כי אם אני נניח רוצה לעשות עכשיו איזו עבודה ואין לי כרגע עם מי, אז אני יכול להתחבר עם עוד אנשים בחברה, בקבוצה. אבל כרגע אין כזאת מסגרת, אין פלטפורמה שאנשים יכולים להתחבר ביניהם. אני אתן דוגמה על עצמי. לאורך כל הדרך השתתפתי בכל מיני צוותים חברתיים בחברה, גם היום אני משתתף, וזה נותן לי המון כוח. אני מתחבר עם חברים מחוץ לעשירייה בשביל להשפיע לחברה, להכין משהו בשביל הקבוצה. האם צריך להקים כזאת מסגרת? כי אחרי שכל אחד עבר לתוך העשירייה שלו, הקשר הזה כביכול לא קיים.

אתה צודק. אנחנו נטפל בזה אחרי הכנס.

תלמיד: אמרת שלתת ערבות לחבר זה לתת דוגמה. טבע האדם, הלב של האדם יכול להידלק פנימית, הוא נמשך למשהו פנימי, ואחר כך זה כביכול מתחיל להיכבות, ואז האדם מחפש דברים חיצוניים שיפצו על זה. האם זה נכון?

כן ולא.

תלמיד: כל אחד שנמצא פה בדרך נמשך למורה, כי הוא הרגיש בפנים שלמורה יש משהו עליון ומאוד פנימי לתת. ואז קורה שמתחילים לשכוח ומתחילים להסתכל על דברים חיצוניים. איך אני מעורר את ההסתכלות הפנימית ולא החיצונית כלפי החבר? אני רוצה לראות כל חבר כאן עם עין פנימית, עם הלב שלי, אני לא רוצה לראות אותו חיצונית. איך מגבירים את תשומת הלב הפנימית כלפי חבר?

אתה מתחבר עם כמה חברים שקרובים אליך ויחד איתם אתה עושה בירור, מה עם החברים בכל הקבוצה שמאוחדים ביניהם. כך אתה מברר.

תלמיד: האם יש עצה איך לתרגל את הראייה הפנימית?

בינתיים לא.

תלמיד: רציתי לשאול עקרונית לגבי היכולת של החברה לממש את השלב הבא שלה. כשהחברה שומעת מהרב כיוון מסוים, האם יש לה בפועל כוחות לממש את זה, או תמיד היא הולכת למעלה מהדעת על המימוש?

או כך או כך. או בתוך הדעת או למעלה מהדעת.

תלמיד: השאלה מה נכון. כששומעים משהו, האם אנחנו צריכים בצורה לוגית לנסות לנתח את זה, להרגיש שהכניסה לשם תהיה נוחה, או צריך ללכת על זה?

אני לא יכול להבטיח להם שכך זה יהיה קל ואחרת זה יהיה קשה, או שזה למעלה מהדעת וזה למטה מהדעת. אני לא יכול כך לענות לכולם.

תלמיד: בהרגשה נראה שכחברה אף פעם לא יכולות להיות עיניים כדי לדעת לאן אנחנו צריכים ללכת בהתפתחות שלנו אם אתה לא פותח לנו את הדבר הזה. איך אני יכול ללכת לאיפה שאתה רוצה? כי אני אף פעם לא שם, זה השלב הבא שלי, זה כביכול הפלוס אחד שלי. מאיפה לוקחים כוחות כדי לממש את המדרגה שאתה פותח לנו?

מבפנים.

תלמיד: מה זה מבפנים?

ביניכם, שם יש הרבה מאוד אוויר חופשי וכוח שאתם תוכלו לקבל.

תלמיד: איך נכנסים אל ה-בפנים הזה, איך לוקחים משם כוחות?

מזה שכולם רוצים להיות בזה, שכולם רוצים להיות יחד. אתם מתקרבים, וממקום ה-יחד הזה אתם נושמים אוויר צח, מלא כוחות.

תלמיד: האם יש כזאת מציאות שאתה פותח לקבוצה משהו שהקבוצה לא יכולה לממש, או שאתה תמיד פותח את מה שאפשר לממש?

את מה שאפשר לממש, אבל יכול להיות שלא לכל הקבוצה.

תלמיד: כשאנחנו מדברים על ערבות אנחנו מדברים על המסגרת. האם יכול להיות שאדם מקיים את כל המסגרת, אבל הוא לא נותן תמיכה לבבית לחברים או לא כל כך שם לב לזה? האם זה גם תנאי לערבות?

כן. אני חושב שזה נמצא ביסוד.

תלמיד: כן, אבל איך להגדיר את זה, איך אפשר להגיד "אתה עושה את זה, אתה לא עושה", או שרק האדם עצמו יכול להגיד את זה?

הוא לא צריך להבין, האדם צריך להבין את זה מתוך הלב שלו.

תלמיד: איך לעזור לו?

יכול להיות שיעברו כמה שנים עד שהוא יבין את זה, אבל זה הכול תיקונים.

תלמיד: מה התנאי האלוהי לקיום הערבות?

התנאי לקיום הערבות הוא שיש לך כמות של אנשים, רצוי לא פחות מעשירייה, שרוצים להגיע לחיבור ביניהם, ולהיות עשרה כאחד.

תלמיד: אם הסביבה שלי מורכבת מאנשים שמכוונים לבורא, אז אני מבין שהרצונות שלהם משפיעים עליי. מצד שני, גם לי יש כל מיני רצונות, וגם אני משפיע עליהם. אז איך בנוי המעגל הזה, אני מושפע מהם, הם משפיעים עליי, איך זה מתנהל?

זה כמעגל, ככדור, שכולם משפיעים על כולם, ואתה לא יכול להגיד שאתה תלוי במישהו אחד, והמישהו הזה תלוי בך או במישהו אחר, אלא כולנו בכולם, בסופו של דבר. כך אנחנו מלכתחילה שייכים לקבוצה אחת, זה מה שניתן לנו. אבל מה שאנחנו צריכים לעשות, זה שאנחנו בעצמנו בוחרים את הסביבה, בונים אותה לפי חוקי הערבות, ואז אנו מעלים את החיבור בינינו לדרגה הרוחנית.

תלמיד: ממה שאני מבין, כל חבר חייב להרגיש את ההכרחיות של כל האחרים, גם אם הם לא עושים את העבודה. אבל הטבע שלי מוביל אותי להאשים את החברים שלא עושים את העבודה. יש חברים שלא מקיימים את כל הדברים ההכרחיים, כמו שיעורים, כמו הפצה וכולי ושיש לי נטייה לכעוס עליהם. אז איך במקום לכעוס עליהם אני יכול להיות בדאגה אליהם כמו אבא לילדים שלו?

איך להיות בדאגה? נו, צריכים לעבוד. צריכים ממש להחליף רצון.

תלמיד: אמרת שמצד אחד, אנחנו מגיעים לכזה חיבור בינינו שאני לא מרגיש את עצמי, אלא מרגיש רק את החברים. ומצד שני אמרת, שאנחנו הופכים להיות עשרה כאחד. מה המצב הזה שמצד אחד, אני לא מרגיש את עצמי, אלא מרגיש את החברים, ומצד שני, אנחנו עשרה כאחד?

אלה דברים שונים, אלה שני צדדים של מקל אחד. ככל שאנחנו מחוברים אחד עם השני, באותה מידה בפנים עלינו להיות נפרדים אחד מהשני כך שלא ייתכנו קשרים, או דמיון בינינו. ומצד שני, אנחנו עד כדי כך מבינים זה את זה, דומים אחד לשני, כאילו אנחנו לגמרי ביחד. לא קרובים, אלא ממש יחד כאחד שלם.

תלמיד: זה שאני לא מרגיש את עצמי, אלא מרגיש את החברים, זאת המדרגה הראשונה לקראת המצב של עשרה כאחד?

כן.

תלמיד: במאמר בעל הסולם מדבר על שני תנאים שאנחנו מחויבים בהם. תנאי הגלות, שבלאו הכי כל העולם נמצא בו, בגלות. ומה שמיוחד לנו זו "זכות האבות". במאמר "הערבות" הוא ממשיך ואומר שזה העיקר שלנו, "זכות האבות". מה זה "זכות אבות"?

"זכות אבות" זה שהאבות הגיעו לדרגה הרוחנית, ומזה יש לנו זכות קדימה, וגם אנחנו יכולים להגיע לזה.

תלמיד: כמה פעמים אמרת שעד התקופה האחרונה היו בעלי השגה. אני לא יודע מה זה בעל השגה, ומה זה הלשמה הזה שאנחנו יכולים להגיע אליו. האם זה יכול להתבטא בפועל, בגשמי בקבוצה שלנו? האם אתה מצפה לזה? האם אתה רואה שזה יכול ממש להתממש בנו, בינינו, אנחנו יכולים להשיג רוחניות או שכמו בעל הסולם כותב, אני לא רוצה השגה, כמה שאני מבין, או לא מבין כלום. אבל שהאור, הבורא יתפשט לכל העולם. ואפילו לא צריכים להיות בהשגה.

איך נראה לך, העולם שלנו מוכן לבעלי השגה, לאיזו קבוצה פורצת דרך, או שאפשר לוותר ואז האור, הבורא יתפשט?

לא. אנחנו צריכים לעשות את מה שמוטל עלינו, ולחכות שהבורא יעשה את מה שמוטל עליו. זה הכול. מצוות בין אדם לחברו, ומצוות בין אדם למקום.

תלמיד: אם זו הייתה הקבוצה שלך, אם אתה היית בינינו, כמו אצל הרב"ש, בקבוצה של רב"ש, מה נראה לך שחסר לנו? חוץ מחיבור, האם יש לנו מקום לפרוץ למשהו?

חוץ מחיבור אין לנו לאן לפרוץ. אנחנו צריכים להרגיש את עצמנו רק יותר ויותר מאוחדים, שייכים לרעיון אחד, לבורא אחד, בינינו כאחים. ולהרגיש את המצב הזה בכל הלבבות שלנו שיתחברו. זה מה שנשאר לנו, ואני מקווה שנשיג את זה בקרוב.

תלמיד: אותה הרגשה שתיארת, במה היא שונה מההרגשה שקיימת עכשיו? אנחנו מרגישים אותה במקצת בשיעור, בסעודה, כשנפגשים בכנס, מחר. אנחנו כבר קצת מרגישים את ההרגשה הזאת.

כן, וצריכים עוד.

תלמיד: מה עוד?

עוד עביות, כבדות. שנרגיש שזה יותר קשה מאשר עכשיו, אבל זה יהיה.

תלמיד: אם היית בורא, מה היית מעדיף, להתפשט בכל העולם או שיהיה לך מישהו, משה, או עשירייה שיהיה בקשר איתך?

זה לפי חוקי הבריאה. זה לא שאני מחליט או מישהו מחליט. אלה חוקי הבריאה שיוצאים כך לפנינו. קודם זה קיום של אחדים, אחר כך של עשיריות, אחר כך מאות, אלפים, אלפי אלפים וכן הלאה. לכן אין לי כאן עדיפות, רק לקיים כל הזמן את מה שמתגלה לפי הטבע.

תלמיד: אבל לפני יומיים אמרת שעדיף שיהיו לנו כמה בעלי השגה, כי עצוב לך להיות לבד.

כן.

תלמיד: אז זה עדיף?

עדיף. עדיף שכולם יהיו בעלי השגה, מה זאת אומרת, אבל מה אני אעשה?

תלמיד: האם היית מוותר על ההפצה לטובת קבוצה פורצת דרך? שזה יתפשט איכשהו ממילא האור ירד.

הייתי מבטל את הכול, חוץ מדבקות בבורא. את כל היתר, אפשר להשלים.

(סוף השיעור)