שיעור בוקר 07.03.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש",  כרך א', עמ' 427,

"ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת"

אנחנו קוראים מאמר מפרשת "ויחי" מ"שלבי הסולם", דף שס"ז, "ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת". זה מאמר מאוד עוקצני.

הרב'ה מספר כאן, בדיוק כמו שהייתה אליי שאלה היום באינטרנט. אנשים שאלו איפה יכולים לשמוע "פרשת השבוע". חוץ מזה שאני עניתי שאצלנו נהוג לא ללמוד פרשת השבוע, אנחנו צריכים ללמוד שיטה איך להגיע לאלוהות, ולא מה מספרת לנו התורה על ענייני דיומא כביכול, אז יש שם מייעצים, אני לא מוחק אותם, שאומרים שיכולים ללכת ולשמוע במקום אחר באינטרנט.

יש הרבה יועצים שנותנים לאדם ייעוץ שנקרא "חסד שאינו אמת". כי הייעוץ שלהם הוא לדעת מה כתוב על ההיסטוריה, או איך להתייחס לבני אדם יפה, או תרגיע את עצמך בזה שהבורא הוא גם עכשיו טוב ומיטיב אליך הקטן המסכן. זו התורה של הכלל שנותנת מין הרגעה לאדם וסיפוק במה שהוא עושה - אתה צריך לעשות קצת משהו פה, קצת משהו שם, וזה בסדר גמור, כמו שבת, מקווה, פרשת השבוע, כשרות, ואז גמרנו, יש לך עולם הבא. כמו שהערבים אומרים על העולם הבא, כך גם אלה אומרים על העולם הבא.

אמת, על סמך מה חושבים על העולם הבא אני לא יודע, גם מה זה העולם הבא בכלל. העולם הבא זו המדרגה הרוחנית הבאה שאתה רוכש. אם לא רכשת, לא קיבלת. אנשים חושבים שמזה שהם יהיו טובים בעולם הזה בין הבריות, תהיה להם איזו מין תועלת, אחרי שיקברו את הגוף הנשמה מיד תעלה לגן עדן.

בעל הסולם כותב פשוט, התקדמות יכולה להיות רק כלפי הבורא. אתה רוצה להתקדם, בבקשה, יש קבלה שהיא גילוי אלוהותו לנבראיו בעולם הזה. על ידי זה אתה יכול לגלות את האלוהות לפי השוואת הצורה, לפי מידת ההתקרבות שלך אליו, לפי ההתאמה, זה מה שאתה יכול, זה העולם הבא שלך. כל פעם כשאתה רוכש מצב יותר מתקדם, זה נקרא שרכשת את העולם הבא. אם רכשת במלכות את כל תכונות הבינה, זה נקרא שנכנסת לגן עדן. מלכות דאצילות נקראת גן עדן בזמן שרוכשת את כל תכונות הבינה. עוד יותר מזה, היא מקבלת את כל החכמה על ידי זה שרכשה את כל תכונות הבינה, לקבל על מנת להשפיע ממש. גן זה נקרא מלכות, ועדן זה נקרא חכמה.

יש אנשים שבמקום לקדם את האדם, אפילו אם יש לו נקודה שבלב ומחפש התקרבות אל האלוהות, אומרים לו, מספיק לך פרשת השבוע. מייעצים לו שאפשר להישאר בצורה כזאת, נותנים לו הרגעה ובזה הורגים את האדם שבאדם, מורידים אותו שוב לכלל, לדומם.

מתי אדם מגיע באמת למצב שהוא זקוק לבורא, שהוא מתקדם? הוא צריך להיות כבר מנוסה בבדיקה אחרי כל מיני אמצעים וניסיונות, וטוב טוב להכיר את הגוף שלו. הקבלה היא בכלל לימוד עצמי, כמו שאוהבים עכשיו להגיד מודעות עצמית. אדם מכיר טוב טוב שבלי פיצוי הוא לא מסוגל לזוז, לחשוב, לתת תשומת לב לאיזה דבר שלא נותן לו בחזרה פיצוי הולם. אחרי שהוא רואה שלא בכבוד, לא בכסף, לא באיזו מין הטבה אחרת היום או בעתיד, בדרך ישרה או בעקיפין, הוא יקבל פיצוי, הוא צריך לראות שכאן הוא נעצר ולא מסוגל לעשות כלום. הנקודה הזאת יכולה להתגלות רק בקשר עם האלוהות.

בכל יתר הדברים בחיים שאדם יכול להרהר שיש לו כאן התקדמות, קשר, יחס טוב או רע לדברים, תמיד הוא ימצא חומר דלק, תמיד. להגיע לכוכב הכי רחוק שאין שם כלום חוץ ממיליוני טון ברזל או אבנים, זה כן, לאדם יש הצדקה, בשביל זה הוא מוכן להשקיע הרבה, או לטפל בדברים שאין בהם בכלל שום תועלת לעצמו, אלא רק דורש מדע טהור, רצון כזה מופשט, ועוד כל מיני דברים שלגמרי לא קשורים לצרכים של אדם. אבל בכל זאת הוא מוצא הצדקה בזה שהוא אנוש, הוא חייב להתקדם, וזה מטעם כבוד עצמי של האנושות. רק כלפי אלוהות לא, כי הדבר היחידי הזה הוא זר מאיתנו, נמצא מחוצה לנו, מחוצה לכלי, זה אור.

לכן התקדמות כלפי הבורא היא באמת בלתי אפשרית. היא יכולה להיות רק אם אדם אחרי הביקורת שלו רואה שלכל הדברים שבעולם הוא כן יכול להשתוקק ולמצוא להם הצדקה של קיום והתקרבות, חומר דלק והכול, ולאלוהות לא. אחרי שהוא רואה שרק לכיוון הזה האחד הוא לא מסוגל להתקדם, כאן ממש הוא מיד נעצר, והגוף שלו, הלב שלו, המוח שלו עושים חסימה. ברגע שהוא מברר את הקשר עם הבורא, והקשר הזה הוא להתקדם לבורא ולא להוציא ממנו משהו, כי אחרת זה לא נקרא בורא בכלל, אז מיד הגוף עושה חסימה על מוחא, על ליבא, על כל הדברים והוא נעצר.

מרגע זה והלאה הוא מתחיל לברר, שאם הוא רוצה דווקא את זה על פני כל יתר הדרכים ששם נותנים לו שפע, הבטחה, ביטחון והכול, אם הוא מתחיל לברר כאן שזה החשוב לו על פני כל יתר האפשרויות, אז הוא מגיע למצב שבאמת רואה שאין לו שום יחס, קשר, יכולת בעצמו לעשות איזו תנועה גופנית, נפשית, רצונית, בכוונה, ואז הוא מגיע לתפילה.

הוא מרגיש את עצמו עני באמת, כי כל העולם שנותן לו עכשיו אין סוף אפשרויות ותענוגים, זה בשבילו עניות, דלות, והכיוון הזה נסתם לגמרי מפני שהוא לא מסוגל לזוז בעצמו. מתוך זה יש לו בקשה לבורא ועניית התפילה.

זה מה שהרב'ה אומר כאן בחלק הראשון של המאמר. את הדברים האלה מבררים רק אם אנחנו לאט לאט מבינים שלא המעשה הוא העיקר אלא הכוונה, איזו כוונה ובמה היא בדיוק. זה מאמר מאוד מיוחד.

תלמיד: התענוג בקשר עם מהמלך זה לא גם תענוג של הרצון לקבל שבורח ממנו?

אם יש לאדם עדיין תענוגים בקשר שלו עם הבורא, זה לא נקרא שזה הבורא. זאת אומרת, עדיין זה לא המושג של הבורא בצורה האמיתית. אלא יש איזה מין חילוף שהאדם בנה לעצמו איזו דמות שממנה הוא מקבל הבטחה לעתיד, מין פיצוי פסיכולוגי שיהיה לו טוב, הצדקה לקיום ולדברים הרעים שקורים לו בדרך, כדי שבכל זאת תהיה לי אחר כך איזה הצדקה, "לא נורא אני עכשיו אסבול" וכן הלאה.

זה לא הבורא. הבורא זה המשפיע, מושג המשפיע. ואם יש לך לזה איזה יחס בכך שאתה יכול להיות דומה לו, אז במידה שאתה יכול להידמות לו, יש לך קשר עמו ואתה באמת מבין מי אתה ומי הוא. ורק בזה יש לך איתו חוט שמקשר ולא שאתה מדמיין את הבורא כאיזה ספק לכל מיני צרכים שלך. מה זה צרכים? אתה משקיע והוא משלם. זאת אומרת, זה לא שאתה רוצה סתם לקחת.

זה לא בורא. כלומר זה כן בורא לעמך, שהוא מספק הכול, נותן חיים, משלם טוב עבור היגיעה וכולי אבל זה לא מושג הבורא האמיתי בשבילנו, לרוצים להתקדם אליו. אצלנו הבורא זה מה שמושג בכלים דהשפעה.

תלמיד: תענוג בהשפעה זה גם סוג של תענוג.

אתה אומר שאם יש לך תענוג בהשפעה זה גם כן סוג של תענוג. ודאי שזה סוג תענוג, אבל זה לא סוג התענוג שמדברים שהוא מהשפעה, אלא הוא בעצם מקבלה, להשפיע על מנת לקבל.

ההשפעה שאנחנו מדברים ברוחניות מתחילה מרגע שלא חושבים על עצמנו, שאדם יכול להתנתק מכל מה שיכול להיות נוגע לו. זה דבר שאי אפשר לנו לתאר, לא עכשיו ולא בעתיד ולא בקיצור לכלום. אנחנו לא מסוגלים לתת לזה איזו מחשבה להיאחז בזה ואת מה שמעבר לזה מתחילים להרגיש ולחוות וזה נקרא חיים רוחניים.

שנרגיש מה זה באמת יציאת מצרים. אנחנו מתקרבים לפסח וגם פרשת השבוע היא פרשת מדבר, שזה דבר שהוא באמת מעל הכוח האנושי. כמו שכתוב, שברוך הוא בכבודו ובעצמו, זה כוח עליון למעלה מהדעת, למעלה מהטבע, שמוציא את האדם מהמצב הזה. האדם בעצמו לא מסוגל בכלל לתכנן, לשער את הדברים האלה ובאיזושהי צורה אפילו להיות פועל בזה. הוא צריך רק להגיע ליציאת מצרים, לדחוף את עצמו להגיע לנקודה שהוא עומד מול הקיר.

תלמיד: איך לברר מצב שכבר רוצה להגיע לבורא, מתי שהוא כבר לא מסוגל לכלום?

איך לברר את המצבים האלו שאני עומד מול הבורא ולא מסוגל לכלום? הדבר הזה בעצם הוא המצב הסופי שבגלות מצרים וכל הגלות, כל ההכנות הן כדי להגיע לזה.

איך להגיע לזה? צריכים לעבוד שבע שנות שובע, שבע שנות רעב. בא פרעה חדש וכבר אתה מתחיל להרגיש את הטבע שלך שמפריע לך להגיע לאלוהות וזה נקרא שקם מלך חדש במצרים ונולד משה בתוך האדם. ומתוך הרצון לקבל, לאט לאט מגדלים את הילד הזה בבית פרעה, ואז בא לו גילוי מן הסנה והוא בורח וכל יתר התהליך, עד שהוא מתחיל להיות בעימות נגד פרעה -כשגדל.

זה כל התהליך שהאדם צריך לעבור. אם לא עבודת ה' הבורא היה נותן לנו רק מצוות מעשיות והיה כותב מצוות מעשיות במעמד סיני, ככה קצת, לעשות כל מיני דברים וזהו. ומפני שאנחנו זקוקים לעבודה פנימית, ועבודה פנימית האדם יכול לעשות לפי התהליך שהתורה מספרת לנו, מבריאת האדם, ועד יציאת מצרים והלאה אז אנחנו זקוקים גם לגילוי הזה.

תלמיד: הוא כותב, "בחינה ד' היא, שהוא כבר מוכשר כלומר, שאני רוצה לקבל הנאה ותענוג, לאו דוקא ממה שאני משפיע, אלא רוצה לקבל הנאה ותענוג, מזה שאני מקבל ממש." מתי הוא מוכן לזה?

יש ארבע בחינות ברצון לקבל ובכל מקום, זאת אומרת בכל מצב שם נמצא הרצון לקבל הוא יכול למצוא בתוכו את ארבע הבחינות האלה. יש רצון לקבל על מנת לקבל, רצון לקבל על מנת להשפיע, ואלה שני הקצוות בשימוש הרצון לקבל המרוחקות אחת משנייה, ויש רצון להשפיע על מנת לקבל ורצון להשפיע על מנת להשפיע. זה הכול.

אדם שמתחיל רק לחקור את עצמו מי הוא ומה הוא, ועוד לא לעשות פעולות עם הרצון לקבל, אין לו פעולות לעשות, הוא רק לומד את הרצון לקבל ואז נראה לו בהתחלה שהוא בכלל נותן הכול וגם נראה לו שאולי הוא מקבל וגם בזה שהוא מקבל או נותן. עד שלאט, לאט הוא מכיר את עצמו שהוא רוצה רק לעצמו ולא מסוגל לחשוב על אחרים, אפילו על הקרובים, אפילו על אישה, אפילו על הילדים אלא ממש רק על עצמו.

עד כדי כך הוא רואה את הטבע, שאלה שלא יורדים למטה בתוך הטבע הם אנשים יחסית טובים. הם יודעים שהם צריכים להתחשב בשני, נותנים, מקבלים, מקבלים ונותנים, אם טוב לך, טוב לי, והם יכולים למות בעד ארצנו ויכולים לעשות הרבה דברים.

יש גבול לזה, וכשמגלים להם את היצר הרע, אז אנשים שמתחילים להתקדם ברוחניות, פותחים להם את כל הרצון לקבל יותר ויותר לעומק והם מתחילים להיות יותר אגואיסטים, כאלו שלא אכפת להם כלום. עד כדי כך שהאדם מגלה שיכול כל העולם ליהרס, האישה והילדים, אבא ואימא ובכלל הכול, חוץ מזה שאשאר אני, וחוץ מהמושג "אני", לא אכפת לי יותר כלום, במידה שווה, הרחוקים ביותר כמו הקרובים ביותר, במידה שווה לגמרי. זה גילוי של ה"אני", היש מאין של האדם, וזו בחינה ד'. ואז, מתוך זה בהדרגה, הוא מתחיל את התיקונים שלו.

תלמיד: רציתי להגיד משהו בקשר לפרשת השבוע.

יש לך מה לנאום בעניין פרשת השבוע.

תלמיד: לא, אני אומר שמה שהחזיק את עם ישראל במשך כל הדורות זה פרשת השבוע.

נכון.

תלמיד: לפי דעתי לא צריך לקשור את זה להיסטוריה. אם רוצים את פרשת השבוע, אפשר למצוא באותו שבוע בדיוק את הנושא שלנו. השבוע היה כתוב שהעם היה פרוע, האם אנחנו לא רואים שהעם היום פרוע, זה לא בדיוק אותו דבר?

עוד יותר מזה. בלי ידיעת פרשת השבוע ובכלל מה שכתוב בתורה בפשט, ודאי שהעם לא היה מחזיק. אנחנו כאן נמצאים בניגוד, כי "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". אנחנו נמצאים כאן בניגוד לכלל, למסות, בגלל זה נראה שאנחנו מזלזלים בהם. אבל בהחלט מה שמחזיק את הדומם זה פשט.

איך אני יכול לא על פי התורה לבנות את המשפחה, את הבית שלי, לתת חינוך לילדים, להחזיק את כל החברה שלנו, את המדינה וגם את היחס לבורא, את היחס לעולם. בלי פשט, בלי הלימוד הזה בוודאי שאי אפשר. אנחנו רואים שאפילו אומות שאין להם תורה, הם בכל זאת צריכים ובונים לעצמם מושג רוחני שמחזיק אותם, תורה משלהם. אנחנו לא מזלזלים בזה. הבעיה היא בניגוד. כי מי שרוצה להתקדם לאלוהות, הוא צריך פרשת שבוע אחרת, שהוא יכתוב, מהי הפרשה שלו. ויכול להיות שהיא לא בדיוק כמו זו שכתובה שם בלוח.

כמו שהרב'ה כותב שפרשת השבוע החזיקה את כל העם. על זה אף אחד לא חולק חס ושלום. גם אני כתבתי היום באינטרנט בתשובה למישהו, שהילדים שלי עברו את כל החינוך הזה. ולשאלה איפה הוא יכול לקרוא את פרשת השבוע, אמרתי לו שהוא צריך לבחור איפה הוא נמצא. אם אתה רוצה ללכת בדרך הכלל, אז יש לך כל מיני אפשרויות בכל מיני מקומות באינטרנט, תקרא שם על פרשת השבוע, מה אומר הרב זה והרב האחר, קצת היסטוריה, סיפורים מעשיים וכל מיני אגדות. אבל אם אתה רוצה ללכת בדרך הפרט, שהיא לאלה שיש להם נקודה שבלב והם יחידים, אני מדבר על יחידים, אז אתה צריך להיכנס יותר עמוק לאתר שלנו באינטרנט ולמצוא את זה שם.

אני נתתי לו דוגמה, שהילדים שלי התחנכו בדרך הכלל, הם למדו מה זה פרשת השבוע וכל מיני דברים. אני בעצמי מבין שיש צורך לבני אדם ואני תומך בכללות בחינוך הזה. אבל אם יש לך נקודה שבלב, אם יש לך דחף לבורא דווקא להתקדם ולא לבנות את החיים היפים, הטובים בחברה במסות, שצריך את זה אבל עבור הכלל, אם אתה רוצה להתקדם באופן פרטי, אז זה כבר משהו אחר, לא כדאי לך לקרוא את פרשת השבוע בגלל איך שמפרשים אותה.

את פרשת השבוע כתבו בעלי השגה, כתבו אותה מקובלים, הם עשו לנו את כול החינוך של הכלל. בעל שם טוב ייסד את החסידות, יש לנו דוגמה חיה מלפני 400 שנה, במאה השש עשרה. הוא ייסד את החסידות, הוא היה מקובל ענקי, לא היה כמוהו בארצות שם אחרי האר"י. בעל שם טוב הוא היה משהו, הוא עשה חינוך לכלל. ככה זה היה בדורות הקודמים, הקדמונים, רבי עקיבא וכל אלה הם עשו חינוך לכלל. הם ידעו מה לעשות, ידעו שאת המסות צריכים להחזיק בסיפורים, באגדות, בפרשת השבוע, בכל מיני דברים. כך מתפתחת הנשמה וצריך לתת לה מזון בהתאם להתפתחות שלה, כמו לילד שנותנים לו קודם כל דייסות ואחר כך קצת יותר אוכל מוצק, מה שהוא שיכול לסבול ולגדול.

אבל כשאנחנו כבר נמצאים במצב שבאים אלינו אנשים ודורשים התקדמות ממשית, אז אנחנו כבר צריכים לחלוק ולהגיד, זה למסות, זה לבעלי בתים, וזה למישהו מיוחד.

מצאת את הקטע שנותנים תרופת שקר?

קריין: עמוד 372 פסקה שניה מהסוף. פסקה "צריכים".

"צריכים לומר, שאין זה אלא מסיבת חסרון אמונה. וכשאדם יודע זה, זאת אומרת, בזמן שאדם יודע את הסיבה שגורמת לו להחליש אותו, שלא יהיה לו כח לעבודה, יש אז מקום תקוה, שתהיה לו היכולת לתקן עצמו, באופן שיהיה בריא וחזק, שתהיה לו אפשרות ללכת לעבודה.

מה שאין כן כשהוא לא יודע את הסיבה האמיתית, מה שמביאה לו את חולשתו, הוא יכול ללכת ולשמוע כמה אנשים, מה שהם נותנים לו עצות להבריא. אבל כלום לא יעזור לו, כי כל אחד אומר לו, מה שהם מבינים לפי דעתם לרפאותו. ולפי שעה הוא מקבל מהם איזו תרופה. והוא מתחיל לחשוב, שהם מבינים משהו, אחרת לא היה שומע בקולם.

ועוד יותר מזה, שיותר קל להאמין להם, שהם יודעים מה שאומרים, מסיבת שהם בעצמם חושבים לעצמם למבינים גדולים. וגם התרופות מה שהם נותנים, אינו מסכן את החיים שלו, של אהבה עצמית.

ומשום זה, כל העולם שמרגישים איזו חולשה בעבודה, הולכים אליהם. והם נותנים להם תרופות, שהתרופות האלו המה תרופות להרגיע. היינו, שמי שמרגיש קצת ייסורים בעבודת ה', בזה שהוא רואה, איך שהוא מרוחק מהאמת, ולא רוצה לרמות עצמו, ובשביל זה הוא הולך לבקש איזו תרופה לרפאות את חולשתו בעבודה.

וכשהוא מקבל את התרופות מה שהם נותנים, זו תרופה של אמת לפי שעה. היינו שהייסורים שהיו לו, הסתלקו ממנו ע"י התרופה שלהם. היינו, שכבר אין לו ייסורים, בזה שהוא לא הולך על דרך האמת. היינו, שע"י התרופה מה שקיבל מהם, כבר אין לו דרישה להאמת. נמצא, שהתרופות מה שקיבל מהם, הם תרופות להרגיע, היינו שלא להרגיש את הכאב."

אם יש לאדם השתוקקות להתקרב לבורא, כמו שהסברתי מה זה בורא, שזה נקרא להשפיע, כשלפני זה אנחנו עומדים כמו לפני קיר ולא מסוגלים בכלל להתקדם, להתכוון ולא לעשות כלום. אם יש לאדם דחף לזה בכל זאת, שזה נקרא שיש לו נקודה שבלב שאותה אפשר להרגיע רק בכך שממלאים אותה בהרגשת האלוהות, כלי שממלאים באור. אם יש לו את זה, אז אסור לתת לו תרופת שקר, כל מיני סיפורים מפרשיות השבוע וכל מיני דברים, כי בזה הוא יירגע ולא יתרפא.

אלה שעדיין לא נמצאים בהכרת המחלה שלהם, כמוהו, אלא יש להם קצת, אפשר לרפא אותם על ידי כל מיני דברים, כמו ילדים שנותנים להם טיפה מזה, טיפה מזה, עד שיגדלו. כך גדלה האנושות במשך כל אלפי השנים, נותנים לה כל מיני מאכלים לא אמתיים, ואז גדלים.

אבל בימינו הקהל כבר גדל בצורה ניכרת לממדים כאלה שצריכים כבר הכוונה נכונה להרבה אנשים. אסור לתת להם את פרשת השבוע, אלא צריך לתת להם שיטה איך לגלות את האלוהות. לא להרגיע אותם ולהגיד שיש בורא טוב ומיטיב למעלה והוא דואג לנו, תירגעו והכול יהיה בסדר. להיפך, צריך לפתוח להם כך שיקבלו מכות, ומי שיסבול אותן למען המטרה הוא יגיע.

תלמיד: למה אני לא מקבל הארה מלמעלה?

אתה שואל למה מלמעלה לא מגיעה אליך הארה עכשיו, שערי שמיים נפתחים, ואתה רואה את הבורא כזה גדול, יושב על כיסא הכבוד, מסתכל עליך ואומר, "חיים יקירי, איפה אתה? תתקרב אליי, בני". מה יהיה אז אתך? אז הרצון לקבל שלך ייפתח עם כל הג'ורה שלו, ואתה תהיה מוכן להתמלאות, הבן האהוב. לזה אתה מצפה?

תלמיד: אני מצפה לישועה.

לאיזו ישועה אתה מצפה? מה רע לך? "ישועה" זה נקרא יציאה מהרע.

תלמיד: נכון.

אז יציאה מאיזה רע זה נקרא "ישועה"? כמו שהבורא, אם אתה לא משקר לעצמך, נקרא אצלנו "השפעה". "ישועה" זה נקרא שאתה רוצה להשפיע ולא מסוגל.

תלמיד: אבל זה מה שלימדו אותם.

עזוב מה שלימדו. אני אומר לך, "ישועה" זה נקרא שאני רוצה להשפיע ואין לי כוח לזה. ובאמת לזה אין לי כוח. לכל דבר אחר, נתנו לי וייתנו לי הכול. אתה רוצה לזכות בפיס? בבקשה. אתה רוצה להיות פרעה? בבקשה. מה שאתה רוצה, חוץ מכוח דלהשפיע. ולקבל כוח דלהשפיע, זה נקרא "לקבל ישועה". האם הגעת כבר למצב הזה?

כשהלכנו עם הרב'ה לטייל בצפון, פעם בשבוע או פעם בשבועיים, במשך שנים, ראינו הרבה יהודים שבאים לקברי הצדיקים וצועקים שם, בוכים, עומדים וקוראים את כל ספר "תהילים" בבת אחת עד שגומרים אותו. ודאי שלא צחקנו מהם, גם הם מתפללים לישועה, אבל לאיזו ישועה? לכל אחד זה שלו, ישועה שלו, בורא שלו.

אז אצלי זה מושג אחר משלך. אצלי ישועה זה שאני אקבל עבודה טובה, שהילדים שלי יהיו בריאים, שיהיה שלום בית, שלום המדינה, שהכול יירגע, בקיצור. ואצל הבורא זה לא ככה, כי הוא שולח לי את הבלגן הזה, את הבעיות, ערבים, מחלות, חוסר שלום בית ובעיות עם הילדים. זה הוא שולח לי. אז שאני אבוא אליו ואגיד, "תעשה לי ישועה, אני רוצה לצאת מהצרות שאתה הבאת לי"? האם אתה יכול להגיע כך לאדם ולהגיד לו את זה, אם אתה נמצא עימו במצב כזה? לא. וזה מה שקורה. אבל לעמך אסור להגיד כך, אלא לפי הדרגה שלהם שיתפללו, שיבקשו.

אבל אם אדם מסתכל על כל מה שקורה לו בחיים בצורה החלטית, מטרתית, והוא מקבל את זה כך שהבורא שולח לו מאיזו סיבה, לאיזו מטרה, אז הוא לא פונה לבורא, "קח בחזרה את הייסורים האלו שאתה שולח לי". הוא מבקש ישועה לא מהייסורים, אלא ישועה ממה שהייסורים מראים לו, מהמצב הפנימי שלו, לצאת מהרצון לקבל. ועל הייסורים האלה הוא אומר, "טוב מאוד שעל ידי הייסורים האלה הראית לי איפה אני נמצא, באיזה רצון לקבל אני נמצא". אז הוא מודה לבורא על הייסורים, מודה לו על גילוי הרע ומבקש, "תתקן אותי, לא את הרע. לא אכפת לי מהרע הזה או מהטוב הזה. תתקן את התכונות שלי".

יש לך פנייה לבורא לתיקון ולא שיפתור אותך מהצרות שהוא בעצמו שולח. לכן זה נקרא, "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". אבל אי אפשר לדבר על דברים כאלה ברחוב. ואפילו אם תדבר, הם לא יבינו. הגישה היא שונה.

נכון שהמקובלים עשו שני תורות. תורה לאלו שעדיין לא מגיעים למצב שמרגישים נקודה שבלב, גם אנחנו בגלגולים הקודמים לא הרגשנו את זה, ואז היינו זקוקים לתורה של בעלי בתים, שהיא לאט לאט נתנה לנו "דייסות", כל מיני דברים כמו פרשת השבוע, שיחת השבוע. יש מלא ספרים, ברוך ה', ביהדות, ע"ב פירושים, ועוד כל מיני ספרים.

תלמיד: אז מה צריך לעשות יהודי טוב?

יהודי טוב צריך באמת לקבל את החינוך הזה כמו שמקבל, וכמו שנתתי קודם דוגמה, שגם אני נתתי חינוך כזה לילדים שלי. אבל לאלו שיש להם נקודה שבלב, יחידים, הם נקראים "יחידי סגולה". למה "יחידי סגולה"? כי הם מחפשים סגולה.

תלמיד: אנשים יפסיקו להאמין.

לא. להם יש תורה אחרת, להראות להם שמה שקורה להם זה כדי שיתקנו את עצמם, ולא יבקשו על כל צרה לצאת מהצרה וזהו.

תלמיד: אבל כל הדורות היה ככה.

נכון שכל הדורות היו בצורה כזאת, וגם הדור שלנו, בתשעים ותשע אחוז אם יש לאדם איזו צרה, הוא נוסע לכותל להתפלל שהצרה הזאת תעבור.

תלמיד: אני נוסע פעם בחודש וחצי, חודשיים, עושה סיבוב בגליל.

יופי. זהו. אתה אומר כך, תוך חודש וחצי חודשיים, כל מיני צרות ובעיות מצטברות אצלי, עד כדי כך שאני צריך לנסוע לאיזשהו מקום. אני אומר לאשתי, "אשתי היקרה, יש לנו קצת סכסוך בבית, גם במדינה, אבל מילא, בבית, עם הילדים, איתך, הפרנסה קצת פה ושם, מי יודע מה, הבריאות לא כל כך טובה. אני אסע לקברי צדיקים, אתפלל שם, אשתחווה שם, אני אחזור הביתה, תהיה לי בריאות טובה, גם לך. תהיה לנו אהבה, ילדים, ברוך ה', בריאים וטובים. יהיה לנו שקט, טוב, שלווה, פרנסה". היא אומרת לך, "סע". באמת, כי אתה הולך להרוויח. אתה חוזר, ואתה מראה לה שאתה באמת אוהב אותה, את הילדים, הכול טוב ויפה.

אני חס ושלום לא פוסל את זה, אדם צריך את זה. ואנחנו בורחים לזה. בכל פנייה ופנייה, כשאנחנו כבר הולכים בדרך ה', ורוצים להתקרב למטרה, אנחנו בורחים כל רגע ורגע, בכל זאת, לחיים האלה. והבורא מיד נותן לנו שם ייסורים ומתקן אותנו בחזרה בדרך הנכונה אליו. כי מה בעצם אתה אומר בזה שאתה הולך להתפלל? בשביל מה אתה נוסע לשם? אתה בזה רוצה לבטל את הבורא.

תלמיד: למה?

כי זה הוא עושה לך, לא? מי עשה לך בעיות בבית, קצת עם הילדים, קצת עם המשפחה, בריאות, פרנסה, לא הוא? יש עוד מישהו?

תלמיד: לא יודע.

לא. אני אומר לך, זו הטעות של כל האנושות. אם יש עוד אלוהים אחרים מה שנקרא, ואתה משתחווה להם, זה משהו אחר, אז אתה הולך לבורא אחד שיפתור אותך מהבורא האחר. אבל אם הוא אחד, אז איך אתה פונה אליו שיפתור אותך ממה שהוא עשה? אתה כאילו רוצה למחוק אותו.

תלמיד: לא.

לא נכון?

תלמיד: לא.

אלא מה?

תלמיד: אני רוצה שיעזור לי.

מה זה "יעזור לך"? אתה מבקש "מה ששלחת לי, קח בחזרה". זה מה שאתה אומר לי.

תלמיד: לא, אני לא מבקש את זה. אני מבקש לא לקבל עוד ייסורים כי אני מקבל את הסבל שלך. אני קם בבוקר, אני מתפלל, אני מתפלל בערב.

בקיצור, חודש חודשיים אחרי שאתה הולך לשם, אתה עושה לעצמך רשימה מה עשית, איזה מעשים טובים עשית במשך חודש וחצי. אתה אומר, "גמרתי כך וכך משניות ותהילים, והתפללתי כך וכך, עשיתי כך וכך מצוות, זה מגיע לי".

תלמיד: לא, אני רוצה לחם ובריאות, יותר מזה אני לא רוצה שום דבר, לא רוצה כסף, לא רוצה שום דבר. ואני מתפלל על עם ישראל, אני לא מתפלל בשבילי. יש בתי כנסת שפתוחים עד חצות, אתה יכול ללכת בעיר בעשר בלילה בתי כנסת פתוחים ולומדים, האריכו את זמני התפילות.

אני לא

ל"דומם" מה שנקרא,

תלמיד:

כן.

תלמיד:

תלמיד: איך לחדד באמת

תלמיד:

תלמיד: בלי הכלל אין זכות קיום לפרט.

תלמיד:

תלמיד: עבודת הפרט זו עבודת הכלל בחיצוניות, אז מה קורה כשהעבודה של החיצוניות היא פחות מהעבודה של הפנימיות. ומה לגבי כשמגיעים לפסח, אז הדברים חוזרים אחורה לחיצוניות?

אתה רואה, פסח וסוכות,

המנהג של בית הסולם הפוך,

עכשיו, מה זה נותן לנו? כאן אנחנו באמת רואים

אז אנחנו רואים עד כמה

תלמיד:

תלמיד: זה חג מתן תורה.

נכון, מתן תורה, מה אתה עושה בו מלבד לאכול אוכל חלבי ולרקוד עם התורה?

תלמיד: אלה מנהגים.

תלמיד:

אתה שואל כך, איך על ידי הקפדה בחיצוניות, ואולי עוד דברים שאעשה שם אוכל להיטיב,

כל הזמן

(סוף השיעור)