שיעור בוקר 06.07.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "מאהבת הבריות לאהבת ה'" – חלק 2

שאלה: מתחילת השיעור הקו המנחה הוא שלא מתקנים.

מתקנים. מה זה מתקנים? יש לך דירה, אתה לפעמים מזמין מישהו לתיקון, בא אליך החבר ומתקן לך את הדירה. מה הוא עושה? צובע. מתחת למה שהוא צובע, נשאר כל מה שהיה. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". אי אפשר בלי הפשעים שאנחנו משאירים אותם, ממש באהבה משאירים אותם. כי על פניהם, על כל הניואנסים שבהם, דקויות כאלו וכאלו, אנחנו יכולים להביע אהבה.

תלמיד: אבל כשהתחלנו את השיעור אמרת שזה כמו אצל ילדים, "ברוגז ברוגז לעולם", ועל זה מכסים, כאילו לא מתקנים את היחסים.

לא, זה נקרא תיקון. שהוא צבע לך על מה שהיה. כן, ככה זה.

תלמיד: אבל אם אני נשאר איתו ברוגז, מה זה עוזר לי שהוא בא וצובע?

אבל אתם כיסיתם את הברוגז באהבה.

תלמיד: אבל עדיין יש ברוגז?

בטח. בלי זה לא תהיה אהבה.

תלמיד: אז אני לא תופס מה זה לכסות.

זאת הבעיה שלנו. שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים להשיג אהבה, חברות, כל מיני דברים, שהם בעצמם יתקיימו, ושלא יהיה זכר לרע. זאת הנטייה הכי הכי מוטעית בנו. הכי מוטעית, בכל רמה. בבית, בעבודה, במשהו בינלאומי, לא חשוב איפה, זה שאנחנו רוצים לחסל את הזאבים, או זבובים, או עוד משהו. שום דבר לא נעלם, אסור לנו להרוס שום דבר, רק לכסות באהבה, או ביחס הנכון אם מדובר על דומם, צומח, חי.

תלמיד: מה זו פעולת הכיסוי הזאת, מה זה אומר שעכשיו כיסיתי באהבה?

שבאותה מידה שמתגלות כל מיני תקלות, הכול נובע כתוצאה מחטא עץ הדעת, אני מתקן אותן בזה שאני מכסה אותן בחסדים, במסך, באור חוזר. מכסה אותן.

תלמיד: כן, אבל איך זה קורה למעשה?

למעשה אני יודע שאתה עבריין, שקרן, ושונא אותי והכול, ויחד עם זה, לפי ציווי הבורא, אני מתייחס אליך באהבה. איך יכול להיות? בגלל שזה הבורא כך מסדר לי. הוא סידר לי כזה חבר בקבוצה, שהוא יותר גרוע מהשונאים, ואני צריך להתייחס אליו, מפני שהבורא סידר לי, באהבה. אין מה לעשות. זאת אומרת, אני בונה שני קווים, שמאל וימין, ובאמצע נראה מה יהיה.

תלמיד: אז אני מקבל איזה יחס שלילי מחבר, וזה מאוד מפריע לי, אבל אני מחזיר לו יחס חיובי?

אתה מחזיר כאילו לבורא.

תלמיד: ומה עם החבר?

כי חבר, זה הבורא מציג לך את החבר.

תלמיד: כן, אבל אני רוצה להחזיר לו גם יחס שלילי.

שלילי?

תלמיד: כן, מה לעשות.

אז איפה ההתגברות?

תלמיד: אבל אמרנו שאנחנו לא מוחקים את היחס השלילי.

כן, אבל זה לא אומר שאתה צריך להחזיר לו. כי אם תמחק, אז לא תהיה לך גם אהבה. כי אהבה יכולה להיות רק על פני שנאה.

תלמיד: אבל אם אתה לא מוחק, איך יהיה יחס אחר?

כי אתה מכסה, אתה מכסה זה בזה. אתה יכול להגיד "זה לא בכוחותיי", אז תבקש מהבורא. אנחנו דיברנו על זה, אתה צריך לגלות שאתה רוצה את זה, שאתה צריך את זה, מפני שזה ציווי שלו. אי אפשר אחרת להגיע לשום התקשרות עם אף אחד ועם כל העולם, אלא כל העולם מגלה רע יותר ויותר, עד שנגיע לקליפות. ואז אני אגלה שבתוכי זה יושב. לא שמחוצה לי נמצא חבר, מישהו, שאני יכול להסתובב אליו, אלא בתוכי.

הקליפות זה כבר ממש משהו, ואני אוהב אותן. למה שאני לא אוהב אותן, אם ברור לי שאני חייב להגיע לבורא, ואני לא יכול להיות נברא אם אני לא הפוך ממנו, והוא מציג לי את ההפכיות הזאת ממנו דרך הקבוצה. מה זאת אומרת? כשאני מסתכל על החברים, זה לא חברים, זה הבורא מציג לי כך את עצמו. ואני חייב לאהוב אותם, כי זה כמו שאני אוהב אותו. חייב לאהוב. ואני לא שובר אותו ואומר, תתייחס אלי טוב, אז אני אתייחס אליך בטוב. איך?

שאלה: מה זה לאהוב את החבר?

לאהוב את החבר זה בכמה אופנים. אני אוהב אותו מפני שהוא עוזר לי להגיע למטרת החיים, לאהבת הבריות בכלל, לאהבת הבורא. אני אוהב אותו מפני שדרכו, כשאני אוחז בו, אני אוחז בכל הבריאה ובבורא. החבר זה כמו האמצעי ביני ובין הבורא, ואחרת אין לי במה לתפוס את הבורא. אני לא יכול לנגוע בבורא, אלא דרך החבר.

תלמיד: לפי השרטוט שעשית בתחילת השיעור, בעולם הזה בכלים דקבלה, תמיד יהיו צרות שהבורא מעורר?

בטח. אנחנו מציירים שבפרצוף יש רצון לקבל, ומעליו אני בונה ראש (ראו שרטוט). קודם לא היה ראש, אני בונה ראש. מה זאת אומרת? מה אני אעשה עם הרצון לקבל שלי, איך אני אתייחס אליו? זאת שאלה. ואז אני מחליט, אני לוקח אותו ומעלה למעלה מדעתי. את מה שיש לי בגוף אני מעלה למעלה לראש, ומתחיל לעבוד. עם מה אני מתחיל לעבוד? עם כל הרע שיש בי. ואז אני עושה על הרע הזה צמצום, מסך, אור חוזר, ואז אני עושה חשבון וזיווג.

שרטוט

תלמיד: אז ברצון לקבל יש רק רע? אותו כיסוי ביחסים בין החברים, זה תהליך שקורה בראש?

קודם בראש, בטח, התכנון הוא בראש.

תלמיד: זה לא משהו שקורה לפי הרצון לקבל.

לא, ודאי. הראש הוא אחרי צמצום א'.

תלמיד: אז בעולם הזה תמיד יהיו צרות? תמיד אני אגלה שם רק צרות ובעיות?

בטח, עד גמר התיקון, ודאי. ועוד איזה צרות.

תלמיד: אז איפה הטוב?

בזה שאתה הופך את זה לטוב. תכסה את זה באהבה, ויש לך טוב.

תלמיד: כן, אבל אתה תקוע בעולם הזה?

אתה נהנה מהעבודה עצמה. שאתה כל הזמן נמצא בדבקות עם הבורא, מתוך ההפכיות שלך. איך אחרת אתה יכול להיות בדבקות? אתה לא תהיה קיים, אם לא יהיו כל התכונות הרעות האלה.

תלמיד: אז כל מה שאנחנו מדברים על לכסות באהבה, ליצור יחסים, זה הכול אותו העולם העליון הזה, הכול קורה שם. לפי העולם הזה אין מה לצפות שיהיה טוב, אלא תמיד יהיה שם עוד יותר גרוע.

ודאי, הרצון לקבל נשאר. אני לא יודע מה קורה בגמר תיקון, כל מיני דברים, את זה אני לא יודע. אבל עד גמר תיקון מתגלים לך רק דברים יותר ויותר רעים, באקספוננטה כזאת שכל מדרגה היא פי כמה יותר גדולה, יותר רעה מהקודמת. התיקון הוא מקל לכבד.

תלמיד: איך קורה המעבר הזה, שמתחילים לחיות גם עם קו אדום בחיים?

בקבוצה, בתמיכה. אתם יכולים עכשיו לממש את זה. אין בעיה.

תלמיד: אבל איך?

יש לך אתה, יש לך קבוצה, יש לך בורא, קדימה.

תלמיד: בסדר, אבל רשמת (ראו שרטוט) שצריך לעשות צמצום א', מסך, אור חוזר, חשבון, זיווג?

כן, זו כל העבודה.

תלמיד: איך עושים, מאיפה אני יודע לעשות את הדברים האלה? אני רואה שאני די תקוע בעולם הזה, ויש רק צרות ורצון לקבל?

בינתיים תעשה, אנחנו עוד לא בצמצום, מסך, ואור חוזר. אלא תעשה כמו שדיברנו בסדנה. שא', אני מקבל את כל הדברים האלה שמגיעים מאין עוד מלבדו, בלבד. איך אני צריך להתייחס לחבר שמציג לי את אין עוד מלבדו. זה לא חבר, הוא מציג לי אותו, הוא נציג של הבורא. אם הוא נציג של הבורא, האם אני מתייחס יותר בחשיבות לצרות, לבעיות, או להטרדות שהוא מביא לי, או לבורא שמביא לי אותן?

תלמיד: לבורא.

לבורא. יופי. אז כבר היחס שלי משתנה. כבר אני נמצא למעלה, "על כל פשעים תכסה אהבה". בוא נתחיל בזה.

שאלה: איך אני יכול לבדוק את עצמי באהבה כלפי החבר?

דווקא על פני השנאה. שאם החבר מרגיז אותי, אני רואה שהמעשים שלו לא נקיים. בכלל, הוא עצלן, שקרן, גאוותן, זבל, אם אני מגלה כל מיני כאלה דברים קטנים, הוא מרגיז, אני רוצה לישון, והוא מעורר אותי. במקום לישון יחד איתי בשיעור, הוא נותן לי כזאת דוגמה שהוא לומד. תראו את החבר שלנו, כותב כל מילה ומילה ואני מסתכל עליו, אז אני חייב, זה מחייב. אני אוהב אותו? אני לא אוהב אותו. זה דוחה אותי.

בקיצור, מהדברים הקטנים עד הדברים הגדולים. אם אני שם גדלות הבורא יותר מגדלות עצמי, אני מקבל אותו באהבה, חייב. ודאי שזה במאמץ בלתי פוסק ואני צריך לשמור על המאמץ הזה שאני לא אפול ממנו, וכל רגע ודאי שאני נופל וכל רגע אני חוזר, כי גדלות הבורא היא יותר מגדלות האגו שלי, ולמרות שאני רואה את כול הפגמים והפשעים, הכול, אני מבין שזה בא מהבורא, וכל הזמן חוזר לזה, כדי לכסות את זה ביחס שלי אליו. וכל הזמן בכל האופנים ככה אני עובד, זה שלב א'.

וודאי שיש כאן עבודה עם הבורא עצמו, כי גדלות הבורא מחויבת להיות לפניי, אחרת איך אני אתייחס לחבר, אחרת אני לא יכול לסבול אותו, אחרת אני לא אתייחס אליו בצורה נכונה.

שאלה: אולי בדרך האלימינציה, מה לא לעשות? נניח אם התגלה ביני לחבר שלי מצב לא נעים.

לא להתנתק מאין עוד מלבדו, את זה לא לעשות, ולזה צריכים תמיכה.

תלמיד: זה בפנימיות, אני שואל ממה להימנע בחיצוניות שלא ניפול לתיקון היחסים בינינו, כי אמרת לא לתקן, אלא לכסות.

זה [נקרא] "לעשות", שום דבר חוץ מזה, כל היתר זה דברים ארגוניים, לא יותר מזה. בקשר לחיבור הפנימי רק זה שיש ביניכם בורא או אחרי כל חבר נמצא בורא, לא חשוב איך שאתה מתאר את זה. אם אתה רוצה לתת לו בוקס אז תתאר שהבורא לפניו, אם אתה רוצה להתייחס אליו בתיקון, תתאר שהבורא נמצא אחריו.

תלמיד: זאת אומרת, זה לא מונע בצורה המעשית בעולם הזה שאנחנו נשב אחרי שהיה משבר ונדבר על איך אנחנו עכשיו בונים מעליו יחס טוב?

אתם יכולים לדבר, יותר טוב אם אתה תשתדל להרגיש שהבורא לוקח את היד שלך ואומר לך לחבק אותו. תנסה לעשות את זה על ידי פעולת הבורא, שהוא עושה את זה ולא אתה, תנסה.

שאלה: מה זה אומר לשבור את הרגליים? אם אין לאדם כלי כדי אפילו איכשהו להתקרב לבורא, אז אין לו סכנה לעלות לקומה השנייה.

נכון, אם הוא לא עובד באהבת הבריות, אלא רוצה להגיע ישירות לאהבת הבורא, הוא שובר לעצמו את הרגליים, הוא רוצה כאילו לפטר מכל המרגלים, מכל ההפרעות, ובזה הוא שובר את עצמו, כי בלי מרגלים, בלי הפרעות, בלי כל מיני בעיות, הוא לא יכול להתקדם, מתקדמים בעלייה על פני כל אלו.

תלמיד: אם חבר מוציא אותי מהכלים, ואני אוהב את החבר מצד אחד, ומצד שני מתעוררת בי שנאה או דחייה, או שאני לא יכול לסבול אותו, איך שומרים על שני המצבים האלה ביחד, איפה מחזיקים בשני הקווים האלה בו זמנית בתוכי?

בתוך הרצון. אם אתה שואל על מיקום הרצון.

שאלה: אנחנו מגלים שהמדרגה הראשונה, שהיא בעצם הכי קשה, היא שאדם מגלה בעשירייה שהוא בעל מנת לקבל ולא מעניין אותו כלום חוץ מזה.

כן.

תלמיד: והוא מגלה שגם אין לו מה לתת וגם אין לו מה לקחת, הוא כלום בעצם, רק רוצה לקחת, בשלב הזה יש הרגשה שהחבר מסתיר את עצמו, ממש יש הסתרה.

אדישות זה הכי גרוע.

תלמיד: מסתיר את עצמו.

אז תתרגז עליו.

תלמיד: ברגע שאני פותח את הלב מול החבר אני מרגיש שהוא פותח את הלב בחזרה אלי, אני יודע שזה תלוי בי, לָמה אני צריך להתפלל עבור החבר ולא להתפלל עבור זה שאני אפתח את הלב בצורה שאעבוד נכון עם החבר או עם הבורא?

תתפלל שהבורא יפתח לך את הלב אל החבר.

שאלה: דוגמה, אני רוצה לבוא לשיעור בשבת, ביקשתי מהחברים להתארח אצלם ונעניתי בשלילה, איך לכסות על זה?

תשתדל להבין אותם, להצדיק אותם.

שאלה: למה אנחנו צריכים לכסות בהשפעה ולא לתקן שום דבר?

זה התיקון.

תלמיד: מהו הכוח החסר בקשר הרוחני עם החברים, כדי שנגלה בו את אהבת הבורא?

זה מה שחסר, כוח ההשפעה שקושר בינינו לבורא.

תלמיד: אנחנו מדברים על אהבת החברים, אבל אנחנו צריכים להתחבר עד לנקודה כזאת שבה נגלה את האהבה לבורא?

זה יהיה. ברגע שאנחנו מתחילים לעבוד עם אהבת החברים, אנחנו לא מודעים לזה, אבל כבר מתפתחת, רק עדיין נמצאת בשלבי התפתחות פנימית, כמו לעובר נניח, כבר מתפתחת אהבה לבורא, כי זה עם זה קשורים יחד, רק כלפינו יש הבדל, אחר כך תראה שזה אותו הדבר.

שאלה: מאז שאני לומד את חכמת הקבלה יש לי יותר בעיות בעבודה, בהכרחיות, ואני חושב שאולי זה בגלל שאני לומד קבלה, מה אתה חושב?

בטח. איפה כתוב שיש יותר בעיות?

תלמיד: ב"אין עוד מלבדו".

כן, יש דבר כזה. אנחנו לומדים שתפיסת המציאות תלויה באדם, לכן אם אני נעשה רגיש יותר לכל מיני הבחנות כשאני לומד את חכמת הקבלה, האגו שלי גדל, ובהתאם לזה ודאי שגם התפיסה שלי במציאות נעשית יותר ביקורתית, אני יותר עצבני, יותר חד בכל מיני הבחנות, אני נעשה פחות סובלני לאחרים, כי אני רואה מהר מאוד את כל מה שקורה, לא כמו קודם. מדברים על אהבה, על חיבור ועל דבקות, ואני רואה את ההיפך, אז אני מיד מתרגז, לא על עצמי, על אחרים, בינתיים זה כך. ולכן כן, חכמת הקבלה היא האשמה בזה שכשהאדם מתחיל ללמוד אותה הוא מתחיל לראות את העולם יותר גרוע, והוא נראה לעולם יותר גרוע.

תלמיד: אבל הוא צריך הכרחיות כדי ללמוד את חכמת הקבלה, מה לעשות?

לא הייתי אומר שזה שייך. יכול להיות שהוא כבר מקבל כאלו הכבדות לב מיוחדות כמו הכרחיות חומרית, אבל בדרך כלל זה לא קורה. לא, לא שייך, לא קשור.

תלמיד: איך אפשר לעזור לחבר שיש לו בעיות של הכרחיות?

לא יכול להגיד, זה תלוי בקבוצה, בסביבה, עד כמה הוא קשור אלינו ואיך בכלל אנחנו מסוגלים לעזור.

תלמיד: לחשוב זה עוזר?

לחשוב זה תמיד טוב, אבל לעזור בחומר בפועל? אצל רב"ש זה לא היה כמעט בשום דבר.

שאלה: היום שמעתי בפעם הראשונה שאם אני מגלה יחס שלילי לחבר, אני צריך לשייך את זה לבורא, להגיד שזה אין עוד מלבדו.

גם חיובי. כל התרשמות שלך מהחבר, זו התרשמות שלך שהבורא רוצה שכך תתרשם.

תלמיד: נניח שאני מגלה יחס שלילי, עד היום שמעתי שאני צריך לבקש שהלב שלי בעצם יפתח לחבר שאראה אותו בצורה חיובית דווקא, אז איפה הדבקות פה? כי אם הבורא שולח לי יחס שלילי ואני מבקש יחס חיובי, אז אני לא דבוק.

לָמה?

תלמיד: כי אני מבקש לשנות את היחס.

לא לשנות, אתה רוצה על פני היחס השלילי שמגולה כביכול על ידי החבר אליך, בחזרה לגלות יחס חיובי. בלי שכביכול משתנה היחס שלו אליך, אתה מגלה יחס חיובי אליו.

תלמיד: כן, אני לא מדבר על היחס של החבר, אני מדבר על היחס שלי אליו.

יופי, אז תגלה יחס חיובי והוא ימשיך עם היחס השלילי.

תלמיד: כן, עם זה אין לי בעיה, שימשיך להיות שלילי מהצד ההוא, העניין זה היחס שלי, עד היום שמעתי שאני צריך לבקש עזרה מהבורא שיתקן לי את היחס.

נכון.

תלמיד: אבל אם אני מבקש ממנו שיתקן לי את היחס, אז אני לא דבוק למה שהוא נותן לי.

לא. אתה נשאר עם מה שהוא נותן לך, אתה נשאר לראות את החבר כביכול כשלילי. אתה לא דואג לזה, מה שהשתנה השתנה. אתה דואג ליחס שלך בלבד, אל תסתבך.

תלמיד: אז מה אני צריך לעשות? אני צריך להגיד, זה הבורא מראה לי יחס שלילי כלפי החבר וזהו, אין לי בקשה לשנות את היחס שלי או לראות אותו בצורה חיובית?

את היחס שלך אתה כן רוצה לשנות, חוץ מזה אתה לא דואג לשום דבר. רק לשנות את היחס שלך.

קריין: רב"ש א' "מה לדרוש מאסיפת חברים".

"אולם אם האדם מדבר עליו לשון הרע, מאיפה יקח החבר שלו כח לאהוב אותו, הלא בטח שהוא שונא אותו, אחרת לא היה מדבר עליו לשון הרע. אם כן מהי התועלת, שהוא יכניע עצמו וידון אותו לכף זכות.

התשובה היא, שענין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא ענין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שענין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי. אלא, שאני צריך לאהוב את החברים. אם כן לא משנה זה שהחבר מדבר עליו לשון הרע, שבטח יש לו עליו שנאה. אלא האדם הרוצה לקנות אהבת חברים מטעם אהבת הזולת, האדם הזה הוא צריך תיקון, שיאהב את השני.

לכן בזמן שהאדם נותן את היגיעה ודן אותו לכף זכות, זוהי סגולה, שע"י היגיעה מה שהאדם נותן, נקרא זה "אתערותא דלתתא" [התעוררות מלמטה], ונותנים לו מלמעלה כח, שתהיה לו היכולת לאהוב את כל החברים בלי יוצא מהכלל."

בלי שהם ישנו כביכול את היחס שלהם אליו. לזה הוא לא דואג, הוא דואג רק ליחס שלו.

שאלה: שאלת קודם למה אם בן אדם שונא את הבריאה, אז הוא שונא את ה'. אבל אם הוא שונא את הבריאה, זה בורא עולם שנתן לו את המחשבה הזאת.

נכון.

תלמיד: אז למה הוא שונא את ה'?

כי כך הוא מתייחס לבריאה שה' ברא.

תלמיד: אבל בורא עולם הכניס לו את המחשבה הזאת בראש.

כן, אבל יש על זה תיקון. על מה הוא מבקש תיקון? הוא מבקש תיקון לראות את הבריאה למרות שהיא נראית לו רעה, שהיא באה מהבורא, ולכן הוא מתייחס אליה כמו לצורה מושלמת. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה".

שאלה: יש פה כמה דברים שאני מתקשה לחבר ביניהם. לפני כמה ימים הייתה לנו משימה להתקשר לחבר להגיד כמה אני אוהב אותו. היום אמרת "ברוגז ברוגז לעולם" וגם אתה אומר שאדישות זה הדבר הכי גרוע.

נניח חבר כועס עלי, חושב שאני לא בסדר או שאני עליו. הוא רוצה שאני ארגיש את הכעס הזה, וכשאני מתייחס לזה באדישות. אני מכסה את זה באהבה, אז אני לא מתייחס בכלל למה שהוא מרגיש, ולא מגיב לזה. אבל אני צריך להתפוצץ ולהראות לו שיש לי יחס לזה.

הוא צריך להרגיש שאתה רוצה לכסות באהבה על מה שקורה ביניכם. זה הכול. לא היכנס לתוך הרע, לא להתחיל לברר ושוב להפוך את זה, למה זה ככה ולמה זה ככה ומי כן ומי לא. בכלל כאילו אין כלום, "אני אוהב אותך".

תלמיד: זו לא אדישות?

זו לא אדישות, אתה מראה לו שאתה רוצה לכסות את כול היחסים השליליים שלכם באהבה. ואתה לא מזלזל באהבה הזאת, אתה לא מזלזל בשנאה שיש שם או בריחוק או במשהו שם. אתה לא מזלזל, אתה משאיר הכול ורק מכסה על זה.

תלמיד: אני לא מבין איך לעשות זאת בפועל, כשאני מגיע בבוקר לשיעור?

איך? אתה יכול לראות את זה במשפחה, איך אמא מתייחסת לילד שלא שומע בקולה.או כשהוא מגיע מבית ספר עם הפתק מהמורה שהוא עשה משהו. מה היא לא אוהבת אותו?

תלמיד: היא אוהבת אבל היא צריכה לחנך אותו, זה יחס אחר.

אז בזה תחנך את עצמך. אין מה לעשות חבר'ה, ככה זה. הרי כל הדברים האלה הם רק אמצעים כדי שאנחנו נגלה את הקשר לבורא. ואז מהקשר הזה אנחנו נבין למה הוא עושה ככה, למה הפוך ומה קורה לנו עם התיקונים. בואו נכנס קודם לקשר, נותנים לנו כאן סגולה.

שאלה: כל ההתפתחויות, האבולוציה שעשינו בשינויים של הקבוצות, העשיריות, אני מבין שזה התחברות של נקודה שבלב. כי בסך הכול אנחנו לא מכירים אחד את השני, אין לנו חיבור גשמי אחד עם השני, יש חיבור רוחני של נקודה שבלב שזה פנטסטי ונהדר. איך נגיע בעזרת חיבור גשמי לחיבור רוחני? ואיך נגיע בעזרת חיבור רוחני לגשמי?

האמת שלא אני קובע. אנחנו צריכים לבצע את מה שעלינו, ומה שיקרה בתוך החיבור, באיזה אופן הוא ישתנה, מה יתגלה בו ומה יקרה אחריו, על זה אנחנו לא צריכים לחשוב. באמת שלא. אתה לא יכול להיות יותר חכם מהמדרגה שלך אף פעם. כי המצבים יכולים להיות מאוד הפוכים ולכן מה שעליך לעשות, תעשה, רק כיסוי על פני כל התקלות.

תלמיד: מה הכיסוי הזה?

באהבה. אבל אני לא מוחק. לא מוחק כמו אצלנו טוב זהו שכחנו, גמרנו, פותחים דף חדש. אין דף חדש, זה אותו דף. היינו בתקלה, התקלה נמצאת ועליה אהבה. תנסה ותראה עד כמה שאתה פתאום מתחיל לגלות בין שני המצבים האלו של שנאה ואהבה איזו מערכת שלמה שמקשרת ביניהם. מי זאת המערכת הזאת? זה הבורא שממנו יוצאות שתי מערכות, אחת "יש מיש" והשנייה "יש מאין".

וכשאתה מסדר את שתי המערכות האלה כלפיך, אחת "יש מיש" שזה היצר הרע שלך, והשנייה "יש מאין" שמגיעה כתוצאה מהפנייה שלך לבורא, אז אתה נעשה קשור עימו בקשר דו קווי. שני קוים הלוך וחזור, "אני לדודי ודודי לי". "דודי לי" זה שהוא נותן לי את כל המצב הזה, הסיטואציה, ו"אני לדודי" זה איך שאני מגיב. ואחר כך יוצא אחרת "אני לדודי" כשאני כבר מתחיל להפעיל לפני את התפילה שאני מקבל ממנו משהו, ואז "דודי לי", וכן הלאה. בקיצור, הקווים מתחילים להיות הקשר.

והקשר הזה שיש לך בשני הקווים האלה, קודם אתה ראשון והוא שני, ואחר כך הוא שני ואני ראשון, או שאולי תמיד הוא הראשון ואני השני רק שלא ידעתי על זה. עכשיו אני מגלה שאם אני רוצה להתקשר אליו כי הוא היה לפני זה וכן הלאה. ואז יוצא שמתחילים לגלות לא סתם פניות כאלו וכאלו רגשיות שמתחילות ונגמרות בתוך הרצון שלי. לא, אני כבר מתחיל להרגיש ברצון שלי, כי בכל זאת הכול זה בתוך הרצון, אז בתוך הרצון שלי אני מתחיל לגלות איזה מקום מיוחד שאותו אני מגדיר כבורא. זה נקרא "בוא וראה", זה הרצון לקבל שלי, אבל הוא קיבל תיקון של השפעה, של חסדים ושם אני מגלה את הבורא.

שאלה: אנחנו עוברים פה תהליך, אנחנו רואים איזה חברים גדולים יש כאן, ומה שהולך פה זה משהו מיוחד. אני מאמין שאנחנו נגיע לגילוי בסוף.

בטוח שכן.

תלמיד: אני לא פעם שמעתי שאומרים, שברגע שנגיע לגילוי אז אין חברים, אין כלום. אני לא מבין איך זה מתבצע.

הם נכללים במושג הבורא, שחוץ מאדם ובורא אין שום דבר. זה מה ששמעת וזה נכון. וכל החברים וכל באי עולם בכלל, כל היקום וכול מה שיש, הכול נכלל במושג הבורא. כי אני מגלה שאת כל זה הוא הציג כלפיי אך ורק כדי שדרך העטיפה הזאת, או דרך העובי הזה שמקשר בינינו, דומם, צומח, חי, בני אדם, קבוצות כאלה וכאלה, אנושות, אוהבים, שונאים והכול, אני אתקשר אליו.

תלמיד: אבל איך זה נתפס?

לא נתפס.

תלמיד: לא נתפס.

לא, לא כדאי. התפיסה תשתנה.

שאלה: כשאני רוצה להתחבר ולא נותנים לי להתחבר, בכל זאת אני מצדיק?

בטח. אתה מצדיק. אתה יכול לחשוב כך, אני רוצה להתחבר עם החבר ואני מגלה שלא הולך לי ולא הולך, או החבר קצת ככה לא רוצה, או אחרים או יש עוד כל מיני קשיים, או עוד כל מיני דברים, מה אני צריך לחשוב? אני חושב שזה הבורא עושה לי כדי שאני קצת יותר אתן יגיעה. אולי הבורא רוצה שאני אפנה אליו, שאני אתפלל, שאני אבקש. הוא רוצה שאני אהיה לידו ואבקש כל הזמן, לכן עושה לי את הבעיות האלה שאני לא מצליח בחיבור.

שאלה: האם תמיד נחיה בהרגשה שאנחנו שטופים בשנאה סביבנו? אם כך מתי תשתנה התכונה שלנו ותהפוך להיות כמו תכונת הבורא שהוא אוהב?

זה אני לא יודע. מתי שאנחנו מה שנקרא "נמלא את הסאה". יש איזו קופסה, פסיצ'קה, כלי שאנחנו צריכים למלאות אותו ביגיעה. מתי? אני לא יודע. אני מוסר לכם שיטה, כל היתר תלוי בכם. מאיפה אני יודע איך כל אחד מתנהג, כמה הוא משקיע, מה מידות היגיעה שלו. לאחד להרים חמישים קילו זה כלום, ולשני אפילו שני ק"ג זו עבודה קשה. זה הכול מאוד אישי ואנחנו לא יכולים למדוד. יש כאן אנשים מאוד מאוד שונים. יש כאלה שבקושי מחזיקים את עצמם מלהתפוצץ ויש כאלה שבשקט יושבים, ויכולים לשבת עוד עשרים שנה, ועוד ועוד. וגם כלפי החברות, כלפי כל מיני דברים, כל אחד מאוד שונה, אי אפשר להשוות.

ודרך אגב, כל האנשים שיש להם קושי גדול בהתקדמות, ואני רואה כמה כאלה שהם יושבים ולא מבינים על מה מדובר, יש כאלה שגם עזבו. למה עזבו? "על מה מדברים? חיבורים, אהבה, הפכו לגן ילדים, מה זה בני ברוך האלה? פעם היה יותר לימוד, בריאה, תכנית כללית, שרטוטים, עכשיו מדברים על אהבה. מה קורה?". אז אנשים שלא תופסים את העניין הזה, דווקא הם יכולים להיות שייכים לנשמות גבוהות, שקשה להם לקבל את זה, קשה להבין, האגו הוא כל כך גדול שהוא לא יכול לראות את עצמו, לסובב את עצמו מהצד. אז יש ויש.

שאלה: בהמשך למה שאמרת עכשיו, יש לנו מצב מיוחד שחברים שהיו פעם בקבוצה רוצים לחזור, ועולות בקשות, כל אחד לפי הצרכים שלו. לדוגמה, לחזור לקבוצה ורק לשרת את הקבוצה, לא להשתתף בשום דבר, חבר רוצה רק לשרת, לעבוד, להסיע, לתקן, אבל שום דבר אחר. הוא לא יכול לסבול שום צורה אחרת כרגע.

לימוד הוא לא יכול לסבול?

תלמיד: כרגע לא.

שום צורה, גם תע"ס, גם סדנה, שום דבר.

תלמיד: כן, זה המצב.

אז לשיעורים הוא לא יבוא?

תלמיד: לא, בינתיים.

אז תן לו עבודה בקבוצה.

תלמיד: זה בסדר?

כן. היו לנו גם אצל רב"ש כאלו, שהיו מתקנים את מקום הלימוד וכל הזמן משרתים.

תלמיד: ואיך בכל זאת? כי בסוף אנחנו רוצים שהוא ילמד.

לא, אל תקבע לו את סדר ההתפתחות. דרך זה הוא מתפתח. יש הרבה אנשים שהם בצורה כזאת משיגים. גם נשים, במיוחד נשים, הן מרגישות שבזה שהן באות לשרת, הן מקבלות יחס, קשר, וצריכים להבין את זה ולתת לזה הזדמנות.

תלמיד: אז אם אנחנו רוצים לתמוך בזה ולא לפגוע לו בהתפתחות, איזה סוג של תפילה אנחנו צריכים?

שיתחיל. אתם תגלו בעצמכם עד כמה אתם יכולים לכלול אותו ואיכשהו הוא מתחיל להשתייך אליכם. אבל לתת. כל אחד שמתייחס לקבוצה בצורה חיובית ורוצה במשהו להשתתף פעם בכמה זמן, ולרב"ש היו באים כאלה גם פעם בשנה, אז גם כן, הוא קשור, זה הקשר שלו.

לא לדחות. אני בשיעורים אומר, "מי שלא נמצא כל יום בשיעור, אני לא מתחשב בו", אתה מכיר אותי. אבל האמת אני מכיר מה שקורה, שיש כאלה שפעם בשבוע, יש כאלה שפעם, פעמיים בחודש אולי, זה לא חשוב, אדם בכל זאת קשור. "חנך נער על פי דרכו", תן לו. זה שאני אומר כך זה בסדר, זה סטנדרט גבוה מאוד.

שאלה: אמרנו שאם יש יחס לא נכון בין שני חברים, והיחס הזה זה בעצם מה שקורה בתוך עשירייה, זו עבודה של עשירייה, איך עשירייה יכולה לבצע בירור או לתת יחס כזה, שהעבודה הזאת תהיה דווקא לטובת החיבור?

זה מצוין. יש לך הזדמנות להראות לאחרים עד כמה אתה עובד ה', לתת להם דוגמה. וכך לכל אחד בעשירייה. תשבו יחד בעיגול, דברו על זה, שדווקא מה שמתגלה זה הבורא מגלה בינינו. שאף אחד לא יגיד "לא, זה מהבורא, זה לא מהבורא, זה בגלל שאתה ככה ואתה ככה" לא. גומרים את השוק הזה, גמרנו. "אין עוד מלבדו".

עכשיו, איך אנחנו יחד, כמו שיושבים קרוב קרוב, אפילו בלי שולחן, אלא בכיסאות, איך אנחנו יחד נעזור זה לזה להתעלות כמו שאנחנו כאילו מתרוממים מהכיסאות, ממש כך, עד שנרגיש שהבורא שורה בינינו, כמו שאומר בעל הסולם, השכינה שורה בינינו. אבל לשבת יחד וכך לדבר, להחליט, לחמם, כי אין ברירה, זו הזדמנות.

יהיו כאלה הזדמנויות שאתה תראה. תלמידי רבי שמעון רצו להרוג זה את זה, במלוא המילה, לא כמו שאתם שם איכשהו עם כעסים פנימיים עדינים כאלה. וזה הכול מהשמיים אין בזה שום אמת, כלום אין בזה. עד כמה שנראה שזה כל כך ברור, ריאלי, סיבות, לא. אתם תראו אחר כך.

תלמיד: בעשיריות הקבועות שהיו לנו, אני הרגשתי שאני מתפלל עשרות פעמים ביום בשבילם ומרגיש איתם אהבה וחיבור מאוד גדול. ברגע שפירקו אותן והעבירו אותנו לעשירייה חדשה, ועכשיו אני מבין שזה גם הופך להיות עשירייה אקראית, אני מרגיש פחות חיבור עם העשירייה. מרגישים כאילו שזה יותר קשה.

אם בעשירייה הקודמת הרגשנו ערבות בינינו והרגשנו אהבה והרגשנו חיבור אדיר, לא חבל שפרקנו את זה?

חבל.

תלמיד: אז בוא נחזור לעשיריות האלה שאני מת על החברים האלה. כל רגע הרגשתי אותם.

אתה צודק, זה הכול מת. אי אפשר. מגיע איזה גיל ואימא אומרת אתה מחר הולך לגן ילדים. איזה גן, איזה ילדים? חייב. אחר כך לבית ספר. אתה הולך לבית ספר. אחר כך לצבא או לאיזה מקום, אני חייב, חייב חייב. מה זה החיים האלה? כך גם כאן. אתה חייב להתקדם. מצאת קן יפה, סידרת אותו הכול חם, יפה, חברים. לא, לא טוב. זה נקרא חסידות. לא שאני נגד, אבל עבודת ה' זו דרגה יותר גבוהה.

שאלה: אנחנו נמצאים בעולם גשמי ופה אנחנו לומדים רוחניות שאין לנו מושג בכלל.

אז מה, זה קרוב. הרוחניות קרובה מאוד, רק לסדר, אנחנו נמצאים בתוכה, רק לסדר קצת את הראיה.

תלמיד: הבעיה של "ואהבת לרעך כמוך" שלא מוצאים לה כנראה פתרון.

"ואהבת לרעך כמוך" זה הפתרון.

תלמיד: אבל מי שאמר, אני לא יודע אם הוא בעצמו הצליח לעשות את זה. אני וחברי עכשיו, שאני נורא אוהב אותו, הולכים במדבר ביחד. טעינו בדרך והוא חרג על בקבוק המים שלו ואני נשארתי צמא. אתה מכיר את הסיפור.

מכיר.

תלמיד: תן לנו פתרון.

אני לא אתן פתרון. כול עוד אני לא אהיה במדבר, אני לא יודע. אני אומר לך ברצינות, אני לא יודע מה יקרה, אם אני אהיה במדבר עם החבר ותהיה לנו רק כוס אחת של מים, ומי ששותה, חי ומי שלא שותה, מת. ואי אפשר לחלק חצי חצי.

תלמיד: אחרת שניהם ימותו.

שניהם ימותו, אני לא יודע מה לענות לך, כי אני לא הייתי במדבר.

שאלה: איך נגיע למצב שנכיר שמישהו קודח חור בסירה?

אנחנו נרגיש את זה בתנאי שתהיה לנו סירה, זאת לא סירה.

תלמיד: אונייה.

זאת לא אונייה, ממש לא. סירה זה נקרא שאנחנו מרגישים שייכים לגוף אחד. אנחנו נרגיש שאם מישהו קודח חור, אז כולנו טובעים. אנחנו לא מרגישים עד כדי כך את זה. אין עשירייה אחת אפילו כאן, שכך מרגישה. ההרגשה הזאת חייבת להיות, בלי ההרגשה הזאת אי אפשר להגיע לערבות. אני מרגיש שכולנו חייבים להיות יחד וכל אחד דואג במאה אחוז, אפילו לא מסתכל על אחרים, במאה אחוז לשלום הקבוצה, אז יש לך אוניה. זה עוד לא. אני מקווה שעם העשיריות האקראיות זה יגיע.

תלמיד: אבל מה קורה נניח שיש מישהו בקבוצה שמדבר סרה, עושה צרות, האם זה לא אחד שקודח חור בסירה?

ודאי שכן, עוד לפני הסירה והחור. אבל צריכים כבר להגיד לו שאנחנו לא לוקחים אותך לסירה.

תלמיד: אז איפה הגבול? איפה אני יודע מתי הסבלנות שלי ממשיכה ומתי עד כאן, לך הביתה?

אולי גם לך רוצים להגיד אותו דבר, אני לא יודע.

תלמיד: חס ושלום, לא רוצים להגיד. אבל אני לא רוצה שהוא יהרוס לי את הקבוצה, הוא יהרוס לי את הבית, הוא יהרוס לי את הסירה.

זה אסור, בקבוצה רק מגלים אהבה.

תלמיד: נכון.

זה חוק. מי שלא רוצה להחזיק את החוק הזה, יכולים, אפילו עד שמגרשים אותו. יכול להיות שהאדם הזה לא אשם, אלא הוא עדיין לא מרגיש על מה אתם מדברים. יש לו נשמה הרבה יותר גדולה מהנשמה שלכם והוא עדיין לא מבין מה רוצים עם כל האהבה הזאת, עם כל המשחקים האלה הילדותיים, הוא עדיין לא תופס ברצון לקבל שלו. כמוכם, עכשיו כבר קצת תופסים יותר, אבל בהתחלה גם לא יכולתם לתפוס.

אני זוכר איך אני הייתי, על מה מדובר, על איזה אהבה, לאן נפלתי? כששאלתי את הרב"ש שאלות על ישיבת חברים, חשבתי שהוא יכתוב לנו ממש איך לחדור לגילוי הבורא. צריכים לשבת יחד? נשב יחד, אבל כדי לברר איך לחדור לגילוי הבורא. פתאום "ואהבת לרעך כמוך", מתחיל בלי סוף. אני כבר לא ידעתי בפעם הבאה מה לשאול ממנו שיכתוב מאמר, על מה? שוב על ההתוועדות, התחברות? והוא המשיך. מה שאני אני. אבל הוא, יש לו קו והוא המשיך.

נסענו לתל אביב לקנות לו מכונת כתיבה, בהתחלה הוא כתב בכתב יד, אחר כך הוא התחיל עם אצבע אחת, מכונות מכניות עדיין, היו שומעים בכל הבניין. אבל כתב רק לפי מה שהוא חושב, לא שם לב אלי. אני הייתי שואל אותו על אהבה, איך לאהוב אחרים, מה זה אחרים? אני לא ראיתי סביבי אף אחד, רק הוא ואני.

לכן אם יש חברים כאלו שלא מסוגלים לקלוט את הרעיון הזה, אבל הם רוצים להיות בכל זאת קשורים לקבוצה. נניח אני הרגשתי שהוא התחיל ככה לדבר, אין לי לאן ללכת. זה העניין, אין לי לאן ללכת. לאן אני אלך, לאיזה פילוסופים, לתנועות של הליטאים, חסידים? לא יודע למה. אין, אף אחד לא מדבר על הבריאה, על מהות הבריאה, על מקור הבריאה, מאיפה אנחנו וכן הלאה, איך לגלות את הכוח הנסתר.

רק את הרעיון הזה אני לא יכול לסבול, שזה דרך אהבת חברים, אהבת הבריות, "מאהבת הבריות לאהבת ה'", מה זה, גן ילדים? אני זוכר שלא הייתי מסכים די הרבה זמן. אני בכל זאת קיבלתי את זה ממנו, כנראה שכך צריך להיות. כמו במשפחה שמלמדים את הילד. כאילו, פורמלית, בסדר, אני מקבל, נשאר בינתיים וסובל.

לכן צריך לראות האם הוא מגלה שאין לו ממש לאן ללכת, שהוא בכל זאת קשור לגילוי הבורא, לחכמת הקבלה. הוא חייב, רק לא יכול להסכים עם המכשול הזה של אהבת הבריות בדרך. וזה להרבה אנשים יש, גם כאן ובכל הקבוצות שלנו. ויש כאלו שברחו ומזמן בורחים, כבר שנים נמצאים בגלות מאיתנו והם יבואו. ברגע שיתחיל להיות אצלנו קשר יותר ברור בין "אהבת הבריות לאהבת ה'", לבין חיבור, גילוי, אז הם ירגישו את זה שיש כאן אותו מאור שהם חיפשו ויבואו. ככה זה יהיה.

שאלה: איך אפשר להעביר כיסוי על ידי אהבה מהשכל אל הלב?

על ידי תרגילים עם החברים, אחרת זה ייקח המון שנים. לא להתעצל לממש את זה עם החברים, אפילו בתור משחק כמו ילדים, שאנחנו צריכים עכשיו לקום ולעמוד וללכת בעיגול ולשיר. לא להתבייש. אם זה משפיע על הנשמה, אין כאן מה להתבייש. אם חכמים אמרו "תעשו ככה וככה", אני עושה. למה? כי הם יודעים איך הפעולות האלה משפיעות על גילוי הנשמה. אני לא מבין, אז אני חייב לקבל אותן, זה נקרא "אמונת חכמים".

שאלה: עד שנקבל את העזרה מהבורא, איך אפשר להחזיק בקבוצה אם אני לא מסוגל לאהוב את החברים?

בסדר, מה לעשות. תשתדלו להיות לא בלחץ, אלא עד כמה שאפשר. זאת אומרת, זה שהם מדברים שם בפתח תקוה כל מיני דברים גבוהים, בסדר, שומעים. גם הם ככה ככה, מדברים והרבה פחות מזה מקיימים, וגם אנחנו שומעים והרבה פחות מזה מקיימים. אנחנו יודעים את זה ונתקדם לאט לאט, ההתקדמות בכל זאת תבוא. בכל זאת כל יום לומדים, הקבוצה נמצאת, אנחנו רואים אותה יום יום, גם עכשיו יש שם ארבעה חמישה אנשים, אז כך זה יהיה וזה יקרה.

חוץ מזה, היתה לי אתמול שיחה עם נשים, ודיברנו על דברים כאלו, ממש נתתי להן והן הבינו, ועשו סדנה מאוד מוצלחת בעיני על ההבחנות האלו ש"על כל פשעים תכסה אהבה"¹. לנשים זה לא פחות חד ואקטואלי מהגברים. אתם יודעים איזה יחסים יש אצלן, מטבע האישה להרגיש כל אישה אחרת כתחרותית, שהיא בתחרות איתה. ולכן הן יכולות לעשות בזה עבודה מאוד מיוחדת.

שאלה: לא פעם דיברנו על מצב של ריסטרט, שצריך דווקא למחוק את כל מה שהיה. אז איך זה מסתדר?

ריסטרט יש לנו בכל רגע ורגע, אני לא צריך למחוק שום דבר. אני נופל בכל רגע שאני מתאמץ בחיבור, לקראת אהבה, "אין עוד מלבדו", עוד כל מיני כאלו דברים שהכרחיים להתקדמות. פתאום קורה לי שאני שוכח, מישהו צועק, קורה לי עוד משהו. אני לא צריך את הריסטרטים האלה, את זה מביאים לי מהשמיים.

שאלה: השבוע העברת אותנו איזה תהליך והבורא כמובן היה שותף, בנושא של כניסות ויציאות, פנימיות וחיצוניות ואיך אנחנו מרגישים את העולם. אנחנו עושים הרבה תרגילים שאתה נותן לנו, ואנחנו גם מנסים לעשות כל מיני דברים, רב"ש נותן עצות. אבל יש שוני גדול, הטרוגניות מאוד גדולה בתוך הקבוצות, גם פה, לא רק בקבוצות הרחוקות מפתח תקוה.

איך אני יכול לגרום לכך שתהיה יותר הומוגניות? כי בסך הכול התהליך קיים ואני רואה שיש כמו שפיץ כזה שרץ קדימה לפי התחושות שלי, לפי ההערכה שלי כלפיהם, יש שכבה כזאת שגוררת אחריה את כל "בני ברוך" וכמובן שאתה המוביל. איך אני יכול להוסיף קצת כדי לקדם את אלה שלא כל כך בשפיץ?

כן. חברה הומוגנית רצוי שתהיה אבל זה חלום. אלא אנחנו צריכים ללמוד את זה מהמבנה הכללי של המציאות שהוא פירמידה, סולם, שלא יכול להיות שכולם שווים. כולם שווים בזה שגם גדול, גם קטן, הם בעזרה הדדית, בתמיכה בחברה. אבל לא בהשגה, אפילו לא בהשקעה, לכן אני לא יודע מה להגיד לך.

אנחנו צריכים להשתדל להביא את היחסים שלנו לקו אחד, שנהיה כולנו שווים, לא חשוב אפילו כמה האדם משקיע. מגיע פעם בשבוע או מגיע יום יום, עושה המון עבודות בקבוצה או מעט מאוד, אנחנו מתייחסים לכולם בשווה. "על כל פשעים תכסה אהבה", כדאי כך לראות. יש עניין של מפעל, זה משהו אחר, אבל אני מדבר על הקבוצה. אנחנו צריכים להשתדל בהכנעה של כל אחד ואחד להביא את כולם לקו אחד, לתת הרגשה כזאת לכולם. מגיע פעם בשבוע, בסדר. עושה משהו, קצת כן, קצת לא, העיקר שלא מפריע, זה אסור. שהוא לא מפריע לאחרים, הוא בא בשקט, מצטרף, הולך, לא עושה את זה בכוונה.

תלמיד: כשאנחנו נמצאים בשיעור, ולא משנה אם פה או במקום אחר, לפעמים יש בתוך השיעור הרגשה עילאית, הרגשה של שמחה רבה בקרב הרבה חברים. אני מרגיש את זה, כי אם זה היה רק אני, בטח לא הייתי מרגיש את ההרגשה הזאת. איך אנחנו מחברים את ההרגשה הזו למה שקורה כשאנחנו יוצאים החוצה, איך אנחנו משמרים את אותה הרגשה ומצליחים להעביר אותה הלאה?

זה רק בתוך הלב. בזמן השיעור אני צריך לדאוג שמה שאני שומע, מה שאני מתרשם שייכנס לתוך הלב ויישאר שם. ולא שייכנס שם לעמקי הלב, אלא שידבר אלי לפחות במשך היום, עד ההתפעלות הבאה שלי.

שאלה: בגלל העשיריות האקראיות יש תחושה של בירורים פנימיים מאוד עמוקים. ועכשיו דווקא יש הזדמנות, כי יש לנו סבב של ערבי מבוא, ערבי היכרויות, ורציתי לשאול איך אפשר להשתמש בכל הכוח הזה כדי למשוך אלינו תלמידים חדשים?

אני לא יודע, אבל נראה לי שאנחנו נכנסים עכשיו למצב שיחד עם הטיפול הפנימי בעצמנו אנחנו חייבים להגדיל את הטיפול החיצון. כי אחרת ההתקדמות שלנו לא תהיה התקדמות נכונה, היא תהיה עקומה. אנחנו נרגיש את זה, שמשהו לא מסתדר, כי פנימיות וחיצוניות חייבים להיות שקולים. אז אחרי שאנחנו השקענו, והשקענו הרבה בחודשים האחרונים בטיפול עצמי, בעצמנו, אנחנו חייבים לגלות טיפול בקהל החיצון.

כמו שאמרתי תמיד, תכתבו בכל הרשתות ובכל העיתונים ובכל מיני מקומונים למיניהם כמה שאתם מסוגלים, תפיצו חומר מוכן, שמישהו כבר הכין מארגז החומרים שלנו. והעיקר זו עבודה עם הקהל החי, יש לנו מערכות שלמות שמטפלות בזה. נקווה שתצליחו.

תלמיד: היום יש לנו כמה אירועים, יש סעודת חומוס בסוף השיעור, ובצהריים יש שיעור וסעודה, ואחר כך יש גם "טיש".

כך זה נקרא.

תלמיד: נפגשנו השבוע כמה חברים ודיברנו איך אנחנו חושבים שצריך להיות הטיש, מה המטרה בכלל של הטיש ביחס לשאר האירועים האלה.

כן. אז אני אגיד לכם. אצל רב"ש זה היה בכל זאת מקום מפגש. קודם כל לטיש היו באים אולי %60 עד 70% מהקהל. לא כולם. הוא היה מאוחר מאוד. בקיץ הוא היה מתחיל, אני לא יודע, מ-10 עד 11 בלילה. וכרגיל השיעור ב-2 או ב-3 בלילה. אז זה היה ממש רצח.

אצל רב"ש לא היו לנו ישיבות כמו שיש לנו כאן. אתם מדברים ביניכם בסדנאות, זה יום יום. אתם מדברים במשך היום, כי יש טלפונים. אתם לפני השינה מתחברים. אתם נמצאים בסעודות יחד בסוף השבוע, גם אפילו בסעודת צהריים מי שנמצא כאן, ובסעודת בוקר אחרי השיעור יש שם משהו, שאתם יכולים להתחבר. בקיצור, יש משהו, יש איזו התקשרות, אתם מסתובבים במתחם אחד. אי אפשר להשוות למה שהיה שם.

ולכן אני לא יודע, את הטיש הזה אנחנו צריכים לעשות אותו. כי שם זה היו יושבים יחד בשולחן אחד ארוך, זה כבר היה מצב מיוחד, כי זה לא היה כך במשך השבוע. כשהיו שרים איזה שיר של בעל הסולם או ניגון, מתי זה עוד קורה. וכאלה דברים.

כאן זה קורה אצלנו גם כך, אפילו בלי טיש. יש לנו סעודה וברכות ושירים והכול. לכן אני לא יודע עד כמה שזה נחוץ לפחות בכזה פורמט. וסתם לחייב אנשים ולא להרגיש מזה תועלת? לא. אלא חייבת להיות תועלת רגשית, רגשית, איך אנחנו מגיעים אליה?

שאלה: אז הרבה ממה שעלה במפגש הזה שעשינו זה באמת שחייבים למצוא דרך לעשות את הטיש שיהיה הרבה יותר פנימי. ועלו רעיונות כמו פשוט להיות בשקט, וגם אם אתה שואל אותנו שאלה לסדנה שזאת תהיה סדנה פנימית, לדוגמה. יכול להיות שזה כיוון נכון, שזה ייתן את הייחודיות של הטיש?

אני לא יודע זה יכול להיות, אני שואל איך אנחנו יכולים אחרי שבוע עבודה ועומס ושאתה אוכל שם בערב סעודה, לבוא לכאן ולא להירדם אלא להיות ברגש, שמקבל כל מיני קטעים? לא יודע. אני לא רואה איך אפשר את זה לעשות, באמת לא רואה. צריכים לחשוב, אבל בלי זה, זה לא טוב, יישאר טעם רע.

אנחנו יכולים לשבת ולקרוא איזה מאמר ממאמרי רב"ש שבדרך כלל אין לנו זמן לקרוא אותו, שעה, שעה וחצי, יחד עם לחיים, עם כל מיני הדברים הקטנים האלה באמצע, אבל שיהיה לנו בכל זאת איזה כיוון, שיצא מזה איזו תוצאה. אם כן יצא, אני לא יודע, כי שוב אחרי יום עמוס של עבודה וסוף שבוע וארוחה. אחרי ארוחה אתה צריך לשבת ולשמוע משהו, ומאמר של רב"ש זה שעה רק לקרוא, אני לא יודע, לי אין פתרון.

שאלה: האם השם "טיש" חייב להיות שם טיש?

לא.

תלמיד: או שאפשר לקחת משהו אחר? כי לפעמים זה מורגש משהו יותר, כי זה ככה היה וממשיכים ואז זה פולחני.

כן זה מובן. איזה שם אחר ניתן לזה? מסיבה.

תלמיד: התפרסות שבועית? התוועדות כללית?

לא, התוועדות זה משהו, התאספות. בסדר, נמצא לזה שם. בסדר גמור.

שאלה: רק חשוב להגיד שאת הזמן הזה גם היינו מנצלים אותו לפני שכביכול התחלנו לעשות טיש, כי עשיריות קבועות היו מתאספות לפחות משעה ארבע וגם היו מגיעים עד שש וגם עד יותר מאוחר. באותו זמן עושים פשוט מפגש עשירייה.

בסדר גמור, אני לא נגד, אני רק אומר שחייבים לעשות אותו. קודם כל שעה וחצי אני לא חושב שזה טוב, שעה, אם כן, ורגשי, רגשי. שאנשים ירגישו שהם קיבלו משהו, שהם נגעו במשהו. על זה צריכים לעבוד.

תלמיד: בלרוס מתכוננת לכנס ואנחנו שולחים נציג מאתנו לאיטליה.

המשימה יומית, בכל עשירייה במשך היום כותבים בקשות לשינוי היחס שלי כלפי החבר. בערב חולקים בהתרשמויות שלנו בתוך העשירייה.

(סוף השיעור)

---

1. "ועל כל פשעים תכסה אהבה" (משלי, פרק י', י"ב)↩