שיעור בוקר 08.05.2016 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר: "ירושת הארץ", עמ' 505

קריין: אנחנו לומדים מתוך ספר "כתבי בעל הסולם" את מאמר "ירושת הארץ", בעמוד 505. אנחנו נמצאים באות ז'.

מה אנחנו למדנו קודם מכתב היד הזה?

"ישראל לא ישוב לארצם עד שיהיו כולם באגודה אחת". כן, זה ברור לנו. כי "הארץ" זה נקרא רצון, הרצון חייב להיות אחד, מכוון למקור, לבורא אחד, חד כנגד חד, ולכן כל עוד שאנחנו לא מתחברים יחד, אנחנו לא מגיעים לרצון שנקרא "ישר א-ל", ישראל שמכוון לבורא, זה מול זה. זה דבר אחד.

דבר שני "אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולם באגודה אחת", שבמידה שאנחנו באמת מסוגלים, בכמה שאנחנו חייבים להיות מחוברים יחד, אז אנחנו מגיעים למצב שנקרא "גאולה". שעשר הספירות הראשונות שאנחנו יכולים לייצב בינינו בצורה הדדית, שכולם קשורים לכולם, אז מופיע בינינו רצון אחד. ותכונות ההשפעה ההדדיות שבינינו הן הופכות להיות לפרצוף, ואז מתגלה בזה עוצמת הבורא לפחות במדרגה הראשונה.

"ב. ויש להבין מה ענין אחדות ישראל עם הגאולה".

ברור לנו כבר שהגאולה היא תלויה באחדות ישראל, שאם אנחנו מתאחדים אז אנחנו מעצבים בזה את הכלי שבו מתרחש גילוי הבורא שנקרא "גאולה". כי ההבדל בין גלות לגאולה היא האות א', שבגאולה יש, והיא לא נמצאת בגלות, שזה אלופו של עולם, הבורא שנמצא בתוך אותו הכלי. אז כשהרצון שלנו לא מוכן לגילוי כוח השפעה ואהבה, הוא נמצא במצב שנקרא גלות, וכשהוא מחובר בצורה הדדית, אז בהתאם לעוצמת החיבור מגיעה בו הרגשת ההשפעה והאהבה שנקראת "בורא". לכן אחדות היא הסיבה והכלי לגילוי הבורא שזה האור.

"ג. ונקדים העניין בַּמָּה אֵדַע וכו', כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ וכו', וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל. וקשה איזו תשובה היא על שאלת אברהם?"

זאת אומרת, מה הקשר בין הרכוש הגדול הזה שהם ישיגו? אברהם שאל על הסוף, איך לקבל את האור הגדול הזה ובעל מנת להשפיע? איך להיות בהשפעה לבורא, בלהדמות לבורא כמו אורח ובעל הבית? כי אין לזה לא רצון ולא שום הכנה, וצריכים לזה חיסרון גדול מאוד. וזה מה שהבורא אמר לו, שאני אסדר להם את החיסרון, ולכן ירושת הארץ תיקרא שאנחנו יורשים את הרצון של ארץ ישראל. איפה אנחנו יורשים אותו? במצרים, שאותו הרצון הגדול שאנחנו מקבלים אותו מפרעה, שהוא מלאך, האחוריים של הבורא, אותו הרצון שאנחנו מקבלים, כבר נקרא "ירושת הארץ". שבזה אנחנו מקבלים את הכלים הגדולים שבינתיים מקולקלים, ואז מכינים אותם בארבעים שנות המדבר, והם מוכנים כבר להתחיל לגלות בהם את הבורא, שזה נקרא להיכנס ל"ארץ ישראל".

אז לא חסר לנו שום דבר חוץ מהחיסרון, וזה בעצם הברית בין הבתרים, ירושת הארץ.

"ד. ויש להבין כל ענין הבריאה הזאת שהאדם סובל בה כל כך למה לי? וכי לא היה יכול להנות לנבראיו בלי כל זה?" בלי הסבל?

אז אנחנו לומדים שזה לא עניין של הבריאה, שהיא בר ממדרגה בעניין הסבל, אלא בר במדרגה אני חייב לרכוש, שכל העבודה שלי זה להרגיש את עצמי קשור לבורא ולא תלוי בבורא. כי בזה אני רוכש את העצמאות, ומתחיל להיות נברא שעומד נגדו ובשווה, בקומה שווה לו. זה מה שהוא רוצה שהנברא יהיה, כמוהו, בשלמות, במעמד, בכל דבר. ולכן עניין כל הבריאה הזאת זה לבנות את עצמנו בצורה עצמאית מחוצה לבורא, ובלהדמות לו.

זאת אומרת, שיש לנו מצד אחד דוגמה הפוכה מהבורא ודוגמה הדומה לבורא, ואנחנו בין שני אלו בונים את עצמנו. לכן צריכים גם את היצר הרע וכוח הרע, ו"אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא". כמו שספרתי לכם על רב"ש, שהוא אמר כאילו בין המילים, שהוא עבר את כל העבירות שבעולם. אז צחקתי ואמרתי "מה זאת אומרת? אתה למדת בישיבות, התחתנת כשאמר לך בעל הסולם להתחתן, ועוד לא היית בן שמונה עשרה", נדמה לי שהוא התחתן בגיל שבעה עשרה וחצי, "וכל החיים אתה עברת את כל הבעיות, כל הדברים שבעולם? אני לא יכול להגיד את זה. ואתה? בכלל לא".

האדם שמגיע לגמר התיקון עובר את כל הצרות וכל הבעיות שהן מתרחשות ברצון לקבל שלו, כי אחרת אין אדם מתקן אלא מה שיש בו. זה ברור, ולכן צריך לעבור את כל הדברים האלה. אלא העניין הוא באיזה צורה הוא עובר. כשמתעוררות הבעיות הוא יודע איך להתעלות מעליהן ולהתקשר לבורא, וכך מברר אותן ומתקן מהר. אבל בהחלט הוא חייב להתכלל עם כל המשקעים מה שיש בתוך הרצון לקבל.

ולכן בורא לא יכול ליהנות לנבראים בלי שהוא מעביר אותם דרך כל אותו [הסבל], "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי". אבל כשאדם עובר את זה, הוא עובר כבר בדביקות בבורא.

"ה. אמנם אִיתָא בספרים כי אי אפשר להנשמות לקבל את השכר הטוב שבשבילו ברא העולם והנשמות בלי שיהיה להם כלי מוכנת לקבלה והכלי ההוא אינה מושגת להאדם זולת ע"י היגיעה והטורח לקיים המצוות מתוך הדחק והמלחמות שהאדם נלחם עם היצה"ר ועם המניעות וטרדות המרובים אשר הצער והיגיעה הזאת בתורה ומצוות ממציא כלי להנשמה שתהיה מוכנת לקבל כל העונג והטוב שבשבילה ברא לכל הנבראים."

זאת אומרת, שוב אנחנו רואים שאנחנו חייבים לעבור את כל המצבים הללו, ועל ידי יגיעה וטורח. והשאלה היא, מה זה על ידי יגיעה וטורח? כאן זו יגיעה איכותית. מדובר בחכמת הקבלה, לא שאנחנו צריכים לעבוד בצורה מאוד קשה, אלא כל הקושי הוא בבירור, מה בדיוק אני צריך לברר, אילו הבחנות, איך אני יכול להתעלות מעל מה שאני מרגיש ברצון לקבל ולשייך את זה לבורא, לטוב ומטיב. ואיך אני משתמש בכל הדברים הקטנים האלו הלא נעימים שמתגלים בתוך הרצון לקבל, עד שאני מרגיש אותם כמכות מצרים, עד שאני מרגיש אותם כחושך מצרים, שכבר חסר לי חסדים, שאני כבר מברר את כל המכות האלה שהן מצטברות לחושך. שאני רואה שיש בזה גילויי הבורא ואור החכמה והכול. לא גילוי, אלא הכנה לגילוי, וחסר לי רק אור החסדים, ההשפעה, הנתינה היא מה שחסרה לי כדי לגלות את כל הדברים האלה שנמצאים. ואז אותו חושך מצרים, אותו פרעה, אני מתחיל להבין שזה אותו האור, שזה אותה ארץ ישראל, רק ללא תיקון שלי, שאני חייב להוסיף לזה, ואז זה מתהפך מרע לטוב.

"ו. ובזה מובן מאמר בֶּן הֵא הֵא במשנה אבות שאומר לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא שפירושו שהשכר נמדד במידת הצער. שקשה לכאורה מהו עניין הצער של אדם להשכר שלו?"

זאת אומרת, למה אנחנו צריכים להצטער? כמה שאני מצטער אז בזה אני מקבל שכר, כמו אותו יהודי שקבל חמש מכות ואחר כך קיבל כסף חמשת אלפים נגיד, ובוכה שלא מקבל עשר. זו בדיחה. אז איזה קשר יש בין זה לזה?

השאלה היא בהרגשת המכות, עד כמה אני מרגיש, כמו שבעל הסולם כותב, שאין לך מצב יותר חמור בעולם אלא הניתוק מהבורא לרגע אחד. אם אדם מפרש כך את המכות אז הוא מתקדם מהר ובצורה יעילה. אבל השאלה היא, איך הוא נמצא ברזולוציה, ברגישות, בהבחנות הדקות ביותר לאיזה ניתוקים מהבורא.

למשל יש לנו חבר שמאתמול קיבל מאתיים עשרים ושמונה ניתוקים, אז יש לו טענות כמו נניח לחברת חשמל. אז הוא בא וטוען "מה זאת אומרת, איפה האספקה מה שהבטחת לי"? מה שאין כן אם חבר אחר אומר שיש לו ניתוק אחד מאתמול אז איזה טענות יכולות להיות? זאת אומרת, העניין הוא באמת להשתדל להרגיש כל ניתוק קטן כניתוק. כאן זה באמת העדינות שבקשר ובנתק.

"ז. ובהאמור מובן היטב כי כל עיקר הצער והיגיעה שהוכנה בעולם הוא למציאת הכלי לקבל השכר הטוב על יגיעה בתורה ומצוות, מובן מאליו שכל שצערו בתו"מ גדול הרי שיש לו כלי יותר גדולה ממילא מוכן לקבל שכר מרובה ביותר."

הכוונה היא ממה הוא סובל, מה זה צער? הצער הוא בזה שאני לא יכול להשפיע, צער שאני לא יכול לעשות נחת רוח, צער שאני לא נמצא בדרגת האהבה. באיזו מידה אפשר? בכמה שפותחים לי את הכלי. לא פותחים לי את הכלי עד אין סוף כשאני נמצא בדרגה נמוכה, כשחסר לי כל כך הרבה להשפיע, את זה אי אפשר, אלא כל מצב ומצב לאותה דרגה. זה כמו שאנחנו לומדים בכיתה א', ב', ג', תמיד נותנים לנו להרגיש מה חסר לנו בעוד קצת, כדי שאני אמלא במה שאני מסוגל למלא ובמה שעומד לפניי. לכן בכל פעם אנחנו צריכים מקסימום להשקיע את הכוחות שלנו, ללא הגבלה עד הסוף, כדי להתכלל בינינו, כדי לגלות מה חסר לנו, כדי להיות מקושרים בינינו בצורה המושלמת. לעת עתה ודאי מושלמת, אבל מושלמת, ובזה להרגיש האם יש לנו את זה או לא. ולהצטער ולהתפלל ולעשות מה שאפשר כדי שהחיסרון הזה יהיה החיסרון הנכון כדי להתכלל יחד בהשפעה הדדית ומתוך זה להשתדל להשפיע לבורא. שיתגלה ויגלה לנו שהוא נהנה מהעבודה שלנו.

"ז. ובהאמור מובן היטב כי כל עיקר הצער והיגיעה שהוכנה בעולם הוא למציאת הכלי לקבל השכר הטוב על יגיעה בתורה ומצוות," תורה ומצוות אנחנו מבינים שזה הרצון לקבל שלנו שעובר תיקונים על ידי מאור המחזיר למוטב. מובן מאליו שכל שצערו בתו"מ גדול הרי שיש לו כלי יותר גדולה ממילא מוכן לקבל שכר מרובה ביותר." זאת אומרת, מי שמצטער יותר על חוסר רצון להשפיע, יכולת להשפיע לבורא, אז לפי הכלי הזה דווקא, שזה נקרא הכלי הרוחני, הוא מוכן אז לקבל שכר יותר גדול, גילוי הבורא. כי חוץ מגילוי החיסרון הנכון אנחנו לא צריכים שום דבר.

"ח. ועתה מובן תשובת הקב"ה לשאלת אברהם אבינו בַּמָּה אֵדַע כו' כי השאלה של אברהם אבינו היתה משום שראה ברוח קדשו גודל ההפלגה של שכר הטוב העתיד להגיע לישראל בזכות ירושת הארץ שהרי כל קיום המצוות תלוי בארץ וע"כ תָּמַהּ אברהם אבינו בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה כלומר במה אדע שבני ישראל יוכלו לזכות לְשָׂכָר גדול כזה ולהפלגה גדולה כזו כי מֵאַיִן יהיו להם כלים גדולים שיהיו ראויים לקבלה נפלאה הזו, וע"ז תירץ לו השי"ת גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אותָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וכו' שאז יהיו להם יגיעה רבה בתורה ומצוות"

זאת אומרת, הם יסבלו מתוך האגו שלהם, הרצון לקבל שבראתי בהם, ירצו להתפטר ממנו, יבינו שאי אפשר להתפטר אלא רק להתעלות מעליו, ואז יבינו איך לבנות את האהבה על פני כל הפשעים. ואז בצורה כזאת יגיעו.

"ואז הבין שבדרך זה ישיגו בטח כלי קבלה הגדולים והתשובה מְסַפֶּקֶת לגמרי." חוץ מלסבול בתוך הרצון לקבל לא צריך יותר, זה מספיק כדי להתנתק ממנו, לברוח מפרעה, אפילו לתוך החושך ולתוך כל מה שיש. וכאן השאלה הגדולה שאותה עוד לא בדיוק בררנו בלימודי פסח, מה זה נקרא לקפוץ לים סוף? כשאנחנו רוצים לברוח מפרעה, זה להתעלות מעל הרצון לקבל שמרגישים בו צרות, זה מובן, מה זה מובן? מובן ברצון לקבל שאנחנו לא רוצים להיות ברצון לקבל שסובל, אבל אנחנו עדיין לא הולכים לרצון להשפיע. אני בעצם בורח לבורא ורוצה להידבק בו מטעם הרצון לקבל שבו אני מרגיש רע. זאת אומרת, פרעה מכוון אותי לברוח ממנו ולא הצער שאני לא יכול להשפיע נחת רוח לבורא. בינתיים לא זאת הצרה שלי. איך אני מחליף את הצער שאני מרגיש ברצון לקבל, שפרעה נותן לי מכות, בעצם הוא אומר "לך ממני", ומחזיק אותי רק כדי לתת לי עוד יותר מכות שבאמת ארצה לברוח ממנו. איך אני הופך את זה דווקא להפוך, שלא אכפת לי מהמכות האלה, לא אכפת לי מהן, אלא אני רוצה להיות דבוק בבורא. אם אני לא יכול בלי מכות להיות דבוק בבורא אז אני מוכן עם המכות. רק להיות דבוק בו.

כאן יש לנו אותו המעבר שנקרא "לידה", שאנחנו צריכים לברר אותה. נברר. אבל הנקודה כבר יותר מתבררת, אחרי שדיברנו יומיים איך בונים על פני השנאה את היציאה מהרצון לקבל.

שאלה: הוא כותב, "וְעִנּוּ אותָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וכו' שאז יהיו להם יגיעה רבה בתורה ומצוות". השאלה היא, למה בעינויים יש להם יגיעה בתורה ומצוות? למה לא בלי עינויים?

אי אפשר, אי אפשר לקיים תורה ומצוות אלא מתוך צער, כי אתה כולך בתוך הרצון לקבל, ואתה רוצה לאבד את היחס שלך לרצון לקבל, כדי לא להרגיש את עצמך תלוי ברצון לקבל אלא להיות תלוי ברצון להשפיע לבורא, לא שאתה עובד לפרעה אלא שאתה עובד לבורא. זאת אומרת, לפרעה אתה עובד או לא עובד זה תלוי ברצון לקבל שלך וכמה אתה מרגיש בו תענוג או ייסורים. כשאתה עובד לבורא הכול תלוי איך אתה משפיע לו נחת רוח למעלה מכל האינטרסים שלך. לכן כאן יש לך כל הזמן בנייה זה על פני זה, אתה לא יכול להיות עובד ה' אלא על פני עובד פרעה.

תלמיד: אבל למה כדי לגרום לו נחת רוח אני צריך לסבול?

לא אתה, לא אתה סובל, הרצון לקבל שלך סובל.

תלמיד: כל כולי רצון לקבל.

לא, אתה מפסיק לזהות את עצמך עם הרצון לקבל. אתה אומר "שיסבול, זה כבר פרעה, זה לא אני, שעליו יעברו עשר מכות. ואני מרגיש את עצמי שעל ידי עשר המכות האלה ברצון לקבל שלי שאני מתנתק ממנו. יש לי כאן פעולות התנתקות, אני לא נשאר במצרים, בתוך הרצון לקבל שלי, אני מתעלה מעליו. אני לא מזהה את עצמי יותר עם הרצון לקבל, דווקא על ידי מכות אני לא מזהה".

תלמיד: באיזה שלב קורה שאני מתנתק מהרצון לקבל ואומר שיקבל מכות הרצון לקבל ולא אני?

עוד מעט. אני מבטיח לך, אני אומר לך, עוד מעט. אבל שים לב, אתה יכול לזרז מאוד את ההתפתחות אם תשים לב איך כל דבר, איך כל צרה קטנה ביותר ברצון לקבל, אתה משייך לבורא ששולח לך. הוא שולח לך נניח יתוש, הוא עוקץ אותך, ואתה משייך את זה לבורא ששלח לך את היתוש הזה, ואת העקיצה הזאת אתה רוצה להשאיר ברצון לקבל. אתה מודה לבורא שהוא על ידי זה העיר אותך מתרדמה ואתה יכול לחשוב עליו, שאין עוד מלבדו. הוא שלח יתוש, זה ברור, מי עוד יכול להיות? והוא עושה את זה כדי לקרב אותך אליו שזה נקרא טוב ומטיב.

ואתה עכשיו יכול לברר האם כדאי היה לקבל את העקיצה או לא. אם אתה מזדהה עם העקיצה הזאת אתה נדבק בבורא. ויכול להיות שאתה בזה מפסיק להרגיש את העקיצה ומתחיל להרגיש רק את הדבקות בבורא, למרות שהדבקות הזאת נבנית על פני העקיצה. כך בכל רגע ורגע. לכן ספור עד מחר, כמו שהוא ספר, כמה הזדמנויות כאלה יש לך. כתוב שזו העבודה שלנו ממש, שאתה כל הזמן נמצא במצב הזה, אין לך חוץ מזה למה לדאוג. כל היתר, אם תתחיל לעבוד, עם העבודה שלך, עם הבעיות שלך, עם כל מיני דברים, אתה תראה עד כמה שתצליח, אם העיקר, תעבוד בסגנון הזה.

שאלה: הדוגמה הזאת שסיפרת על רב"ש, שאמר איך הוא עבר את כל העוונות, כל הפשעים של העולם הזה.

כן. איך יכול להיות שלא יעבור? הוא צריך להיות כלול עם כל הכלים, עם כל מה שיש בתוך הרצון לקבל הכללי? הוא צריך להתכלל עם פושעים, עם אנסים, עם כל מיני עיוותים, עם כל מיני בעיות, עם כל מיני פילוסופים, ופוליטיקאים, לא חשוב מי ומה, עם כל הזבל, עם כל מיני דברים גדולים וטובים, כביכול, ברצון לקבל. עם כל זה הוא חייב. כי הוא משיג את גמר התיקון. אז אין לו ברירה, הוא חייב להתכלל ולהתלבש לאיזה רגע בכל אחד ואחד. זה מה שהוא אמר ש"עברתי את הכול". שהתלבש בכל מיני צורות.

כך העמך חושב, שאל אדם ירושלמי, הוא יגיד לך שאדם קדוש זה מי שאפילו לא הייתה לו איזו כוונה ואיזה רצון מלוכלך. כך חושב העמך. דווקא ההיפך. המקובל הוא עובר כאלו דברים. אין כאן מה להגיד "ה' ישמור", זה ההיפך, שייקח אותי ביד רק, ויעביר דרך כל הדברים האלה. ובכל מצב ומצב אתה צריך להתכלל לאיזה רגע, ולהמשיך דבקות על פני המצב הזה.

תלמיד: נניח פתאום יש לי איזו מחשבה לגנוב, ואני רואה שאני לא מצליח להשתחרר מהמחשבה הזאת.

ולא מצליח לגנוב.

תלמיד: ולא מצליח לגנוב. ועכשיו אני מבקש מאין עוד מלבדו, מהחיבור עם החברים, ממשהו אפילו שאני לא יודע מה זה, רק שיעזור לי להשתחרר מהמחשבה הזאת.

למה? זה לא טוב. איך, הוא נתן לך מחשבה ואתה רוצה לזרוק לו את זה בחזרה כך? לא, אתה צריך להתעלות מעליה אליו, הוא נותן לך הזדמנות להתעלות אליו, על פני המחשבה. זה נקרא "על כל הפשעים תכסה האהבה". עכשיו על כל הפשע שמתגלה בך, שאתה רוצה לגנוב, אתה צריך למצוא קשר עם הבורא, והפשע הזה שהוא יישאר, אל תטפל בו. אל תטפל בו, תתנתק ממנו ותידבק בבורא.

אחר כך אתה תלמד, כבר במדרגות מעשיות איך לעבוד עם כל הרצון לקבל הזה, עם הקלקולים שבו. עכשיו בינתיים אתה רק תתעלה. אבל לא להרוס את המצב. אם הוא לא ישלח לך רע, איך אתה תגיע עד לדבקות אליו, אפילו כזאת קטנה? לא יהיה לך על סמך מה.

זה כל העניין שאברהם גילה ולימד את האנשים. "על כל הפשעים תכסה האהבה". הפשע בפנים נשאר ומתגבר. ולכן הוא שאל "במה אדע כי ארשנה?", איך אני רוכש מצב כזה גבוה, מאיפה מגיע האגו, רצון לקבל כל כך גדול? מגיע דווקא על ידי כאלו מצבים שאני רוצה לגנוב, אני רוצה שם לעשות למישהו רע, כך או כך או כך. כן.

אבל אנחנו לא צריכים לחכות לדברים כאלו. והתרגיל הזה לכן הוא לא מושלם, שמישהו קיבל מאתיים עשרים ושמונה ניתוקים, אני לא יודע בדיוק, לא שאלתי אותו, אלא אנחנו צריכים להיכנס לקבוצה ולהשתדל להיות כל הזמן בחיבור.

וניתוקים מהחיבור בקבוצה אני צריך לספור. שאני משתדל בחיבור בקבוצה להיות כולם יחד, עם כל התנאים, ועם הבורא בפנים. ועד כמה שאני נזרק משם, את זה אני כבר חושב לניתוק ולגילוי הרע. והרע שמתגלה הוא רע מכוון נכון, הוא הרע הרוחני שהוא כנגד החיבור. כמו שעכשיו קראנו, בתחילת המאמר הזה, עד כמה שחיבור זה כל היסוד של ירושת הארץ.

אתם רואים, מאמר כל כך קצר, אבל קשה לעבור אותו.

שאלה: כשאני צריך כל פעם לחזור לאין עוד מלבדו, אני יכול לעשות את זה בניתוק מהקבוצה?

כן. איך שאתה יכול. אבל, שוב אני אומר, זה עדיין לא בדרך הנכונה, אלא זה בדרך שאתה נמצא בבעתו. מה זה בעתו, שתלוי עד כמה שהבורא ייתן לך רע ברצון לקבל, שאתה תתחיל לעלות מעליו לפנות לבורא. זאת אומרת, תלוי במצבים הרעים שהוא יגלה לך.

והעבודה היותר נכונה, שהיא האחישנה, כי תמיד יש בעתו ואחישנה בכל מצב זה פנים ואחוריים של המצבים, אז האחישנה, בזה שאתה נמצא בקבוצה וסופר את הניתוקים וההצלחות כלפי הקבוצה, ושם בפנים עם הבורא. אבל בינתיים ככה, בהתחלה באמת מתחילים בצורה אישית. טוב מאוד, אנחנו מתחילים כבר לטפל בהבחנות מעשיות.

שאלה: ואם לא יתוש או כל דוגמה אחרת גורמים לי סבל, אלא ההיפך, נותנים לי מתנה, איך אז להתחבר עם הבורא?

במתנה? צריך להיזהר עוד יותר. הוא צריך לקבל את המתנה שברצון לקבל שלך כשהוא נהנה, כשהוא נופל בשתי קומות. אם אני מגלה ברצון לקבל רע, אז אני מקבל מהבורא הרגשה רעה ובהרגשה הרעה הזאת תלויה גם ההבחנה הרעה, שרע לי, ואני בונה על זה הבחנה טובה כלפיו, שאין עוד מלבדו.

אם אני מקבל הרגשה טובה ברצון לקבל, אז אני נהנה ממנה, בא לי להגיד לבורא תודה רבה, אז אני צריך עכשיו לעשות בירור, שאני מרגיש טוב ברצון לקבל שלי, שהבורא לא עושה לי כביכול טיפול בצורה שמראה לי את הבעיה, אלא מראה לי את המילוי, המטרה.

אז באותו תענוג שאני מרגיש עכשיו ברצון לקבל שהוא מביא לי אותו, אני צריך להתנתק מהרצון לקבל ולהידבק בו, להרגיש אותו תענוג כמו שהוא הראה לי ברצון לקבל. אתם רואים, אלה שתי דוגמאות, או נותן רע, או נותן טוב, שזה ממש רק תלוי ברצון לקבל, עם כוונה או בלי כוונה.

אתה בקיצור צריך להרגיש אותו תענוג לא ברצון לקבל, זה כמו באורח ובעל הבית. מה האורח אומר? אותו תענוג שאני עכשיו מקבל מבעל הבית, "אהההה", אני לא מבטל את זה, אלא אני צריך עכשיו לקחת את זה כדוגמה להעביר אותו לבעל הבית.

איך אני יודע, בעל הבית נהנה או לא נהנה? אם אני נותן לבעל הבית, בדבקות לבעל הבית, אז אני ארגיש עד כמה שהוא נהנה, או יותר או פחות. זאת אומרת, אני לא יכול סתם לתת לו, אלא אני חייב להיות דבוק בו, אחרת אני לא אוכל להיות בפעולה.

יש כאן הבחנות יפות, אתם רואים שמתחיל להתגלות קצת יותר העניין?

עברנו פסח טוב.

שאלה: רק על פעולות שאני עושה בקבוצה אני יכול לעשות את הדו-שיח הזה?

אם אתה רוצה לעשות את זה בצורה מכוונת ממך, בצורה מזורזת, שזה נקרא אחישנה, אז זה רק אם אתה נכנס לקבוצה ומברר שם את זה. תראה את כל הסעיפים האלה, א', ב', ג' שבתחילת המאמר, אתה תראה שהכול מדובר על החיבור. הוא לא מדבר על שום דבר אחר, הוא אומר, בחיבור תלוי הכול, בחיבור אתה בונה את הארץ, את הרצון הנכון.

נניח שאתה יושב כמו אורח מול בעל הבית. אתה לא יכול להתייחס לבעל הבית לבד. לבד אין פנייה, הפנייה יכולה להיות ברצון להשפיע, רצון השפיע יכול להיות רק אם אתה מעביר את הרצון שלך דרך ט' ראשונות. אתה חייב להתקשר לט' ראשונות. ט' ראשונות זה הרצונות הזרים, שנראים לך. כשאתה מתקשר אליהם ואתה נמצא באינטראקציה עם כולם, רק דרך זה אתה יכול לפנות לבורא שכתוצאה מזה, הוא הכולל. אז איך אתה יכול לפנות אליו? "אני פונה אליו", זה דמיון. נותנים לי כך לעשות כדי לפתח אותי, שכאילו אני מתקשר אליו ללא עשירייה באמצע, בינינו. אבל בעצם איך אתה יכול? כי הוא נמצא בתוכה, בתוך העשירייה נמצא המושג הזה שנקרא "בורא".

שאלה: לפעמים, אוכלים איזו ארוחה טובה, אוכל שאתה מאוד נהנה ממנו. ולפעמים אני אישית נזכר, איזה מדהים הבורא הזה שנתן את התענוג הזה, אני נזכר בו. גם זה דמיון?

לא, זה לא דמיון.

רב"ש, כשהיה אוכל היה קשה מאוד להסתכל עליו, עד כמה שהוא היה מרוכז. כשישבנו ככה, זה מול זה, זה היה משהו, התגברות גדולה מאוד, באיזו חתיכת בשר, לא חשוב, עוף שם, משהו, אשתי הייתה מכינה לנו לטבריה, זה ממש התגברות איומה. זה לא עניין של חתיכת האוכל הזה שהוא היה כל כך רעב וכל כך רצה, אלא זה שהיה יכול לגלות שזה בא מהבורא ושהוא כבר מגיב על זה, אז יכול בחתיכת עוף לגלות טעם אינסופי. אתה נהנה מזה שיש לך ברבע עוף, והוא נהנה מהאור שמלובש ברבע עוף כביכול. זה ההבדל. מאיפה זה נתווסף? זה פי תר"כ פעמים, על ידי הכוונה.

שאלה: לגבי הספירה של הניתוקים והחיבורים, שמתי לב, שכניסתי לספור כמה פעמים אני נזכר בבורא וכמה פעמים אני מתנתק. אז כשאתה מתנתק, עצם זה שזכרת שהתנתקת, אז כאילו התחברת שוב.

נכון.

שאלה: אבל כשאתה מתחבר, אז אתה לא זוכר מתי התנתקת. זאת אומרת זה איזשהו ספירה שונה.

בסדר זה טוב. תמשיך.

שאלה: בעוד שבוע וחצי יערך הכנס השנתי בארצות הברית והרבה חברים מתמודדים עכשיו עם מכשולים והפרעות שנותן להם הבורא בלהגיע לכנס, איך להתמודד עם זה, פשוט לקפוץ ולבוא?

עם כל הכבוד שלי לחברים שלנו המסורים מאוד והנאמנים מאוד, אני יכול להגיד רק דבר אחד, שאני מאחל להם ולכל החברים שלנו באמריקה, תעשו מאמץ כמו שעשו הרוסים שהגיעו עכשיו ליומיים, ליום וחצי אפילו, לשני ושלישי למאי. היו שם אנשים שאין לדעת ממש איך הם השיגו את הכסף ואיך הם הגיעו. אני לא יכול להגיד אפילו באיזה מאמצים, שהלוואי שאמריקאים יעשו כאלה מאמצים למען להתקדם ולהתקרב לבורא, כי אז יהיה להם באמת רווח עוד יותר גדול ממה שלרוסים.

יש להם את הפינוק שלהם, את הבעיות שלהם כאילו, אבל אין להם את אותן הבעיות ואותם התנאים כמו ברוסיה. אין דבר כזה. ובכל זאת שם אנשים הולכים על מסירות נפש כדי להגיע לכנס. וכאן אנחנו צריכים לדבר איתם בכפפות משי ולשכנע שכדאי להם וכן הלאה, כאילו הם לא עושים את זה לטובת עצמם. אני ממש לא יודע מה להגיד. יש אנשים שמאוד קשה להם, אבל אין דבר כל כך קשה שאי אפשר לעבור. אין. אני לא מאמין. אם אני יודע שיש פעם בשנה כנס, אז יכולים גם לחסוך לפני זה וגם להלוות, כדי להגיע אליו ולהשתתף כמו כולם.

אני מכיר את הקשיים שהיו לרוב המשתתפים בכנס מוסקבה שהיה לפני שבוע, והם היו קשיים שאני לא מתאר לעצמי שישנם כאלה בארצות הברית. ככה זה. אז אני מבין ומכבד את כל החברים שלנו, אבל צריכים לעשות בכל זאת חשבון נפש ונראה לפי הכמות והאיכות של האנשים שיבואו.

אבל אני מתקדם ואני מתכונן לזה. גם היום ובכלל הרבה פעמים אנחנו כבר מדברים עם ראשי הארגון של הכנס האמריקאי, ונקווה שאנחנו נעשה כנס מאוד מוצלח, שיהיה באמת שווה, ויהיה כנס המשך לכל הכנסים שלנו האחרונים.

מה עם המקורות?

תלמיד: כבר אספנו חומרים, אנחנו עכשיו רק צריכים לסדר אותם ומקווים שכבר היום תהיה הטיוטה הראשונית שעליה נוסיף ונבנה.

מתי אקבל חומר שיהיה פחות או יותר מוכן.

תלמיד: ביומיים שלושה הקרובים.

בסדר. כי בשבוע הבא אני כבר טס.

שאלה: אנחנו מזכירים שיש לנו את קרן "הלפ חבר", מי שנתקל בקשיים כלכליים יכול לפנות לקרן ולבקש עזרה. וזה לא המקום להיות צנועים או להתבייש, פשוט לבקש עזרה כדי להגיע לכנס.

כן, זה נכון. בכל זאת אפשר להשתמש בקרן הזאת ונקווה שכל אחד שרוצה לבוא יעשה חשבון ויבוא. להיות בכנס זה לא כמו להיות מחוצה לו.

בקשר לכנס אמריקה, אני רוצה רק להגיד דבר אחד לקבוצה בארץ, נוסעים לכנס רק הצוות המצומצם שחייב להיות שם. על פיטר אני רוצה להגיד אותו הדבר ועוד נדבר על זה לחוד.

לא טסים לשם, אלא נשארים כאן ועובדים יחד. זהו. מי שבורח לשם הוא פשוט בורח מהעשירייה. אתם צריכים להיות כאן מאורגנים נכון וטוב ולעבוד יחד עם אותן העשיריות שיהיו לנו בניו ג'רזי. אותו הדבר כלפי כל הקבוצות בעולם, וכלפי כל היחידים, אם אין להם עדיין עשיריות וירטואליות, שיחפשו לעצמם, וכך אנחנו נתארגן. אין בשביל מה לברוח ממקום למקום, אתם לא תשיגו יותר, אם אתם יוצאים מהעשירייה שלכם כאן, זה לא שווה. תהיו בתוך העשירייה, תתחילו להתגבש בתוך העשירייה.

אז לא כדאי. וחוץ מזה אסור, אלא רק הצוות שהכרחי שיהיה שם, הוא יוצא מאין ברירה כי אנחנו צריכים להפעיל את האנשים.

אם אין שאלות על זה אני מרוצה מאוד. אם בכל זאת יש שאלות תכתבו לי, אשתדל לענות את אותה תשובה. ובענין פיטר, אני גם חושב שכבר היינו שם ואין כל כך מה לחפש שם, זה בסוף יולי, אז יש לנו עוד זמן. נדבר אחרי כנס ניו ג'רזי.

תלמיד: יש הרבה חברים שרוצים לקנות עכשיו כרטיסים לפיטר כי זה מאוד זול, לכן הם שואלם עכשיו על פיטר.

קודם כל אנחנו צריכים לפנות למארגני כנס פיטר לשאול בקשר למקומות, גם בבית המלון וגם באולם. באמריקה למשל אין מקום, אנחנו מילאנו כבר את כל אולם הכנס ופותחים אולם נוסף, לכן צריכים קודם כל לשאול על זה. ושוב אני אומר שלהיות בתוך הכנס ולא בעשירייה שלך זה לא טוב. צריכים לחשוב איך לעשות את זה.

האם להתנתק מכאן ולנסוע לשם כל העשירייה, אני לא יודע, נראה שאין הבדל אם אתם רוצים לממש ולהיות בעשירייה. כשאתם מרוכזים בעשירייה, שומעים מה שאני שם עושה ומבצעים את זה בתוך העשירייה, אז לא חשוב איפה אתם נמצאים, אתם בשמיים. ממש כך. תבינו את העיקרון.

לכן אין טעם לטוס ולבזבז כל כך הרבה כסף וכוח, ולבלבל גם אותם, אם יש לכם כאן מקום יפה וטוב, לשבת והכל לעשות. אם כבר, כדאי להשתחרר לימים האלה מהעבודה, זה יהיה לכם הרבה יותר זול מהטיסה וכולי.

(סוף השיעור)