שיעור בוקר 16.08.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

נאמנים לדרך: ממשיכים בעקבות המורים שלנו –

קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: שיעור בנושא "נאמנים לדרך: ממשיכים בעקבות המורים שלנו" - קטעים נבחרים מן המקורות, קטע 14. 

"בראותינו כי לא טוב היות האדם לבדו והאחדות עדות לישראל... וקיבלנו עלינו אִסָּר להיות כולנו לאחדים כו' ולעזור כו'... היום חזרנו לחדש בינינו האחדות... נועדים לעזור איש את רעהו על הדין ועל האמת, הן בענייני תיקוני הקהל כללים ופרטים, הן לְרִיב וּמַצָּה שייפול בין איזה מאנשי אגודתנו זאת ובין זולתו... ולחוש כל אחד ממנו על כבוד חברו ועל כל דבר כבוד שמו, ובגופנו ובממוננו... וקיבלנו עלינו לשמור ולקיים מהיום ועד חמש שנים רצופים... בשבועה חמורה."

(מתוך שטר "להתייחד", שנכתב על ידי חברים מסלוניקי, שנת 1608)

קריין: קטע 15. 

"אנו עובדים את הבורא בקבלנות. גומרים עבודה אחת כִּדְבָעֵי [כרצוי] וכשמתחשק להתחיל בעבודה שנייה, אנו שוב שמחים לעשותה. בקוצק אין שעון, במקום שעון קיימת נשמה."

(מתוך הספר "סנה בוער בקוצק")

שאלה: מה זה אומר "במקום שעון קיימת נשמה"?

שאתה מרגיש שדרך הנשמה אתה מדבר עם הבורא.

תלמיד: זה לא קשור לכך שאין זמן ברוחניות?

לא.

שאלה: בקטע 14 מדובר על לשמור תמיד על "כבוד חברו". אני תמיד מושפע מאחד החברים שאומר בסיטואציות מסוימות "פה היתה פגיעה בכבוד, כבר יהיה פה משהו". מה יש בכבוד של האדם שהוא כל כך קריטי ואיך אנחנו צריכים לעבוד עם זה נכון?

זה בעצם כל האדם. כל אדם ואדם, במידה שהוא מחשיב את עצמו, אולי בחיצוניות לא רואים זאת, אבל בפנימיות כך הוא מגיב על הפגיעה בכבוד.

תלמיד: אם בעשירייה או בכלל ביחסים בינינו אנחנו שומרים על כבוד חברו, אז אנחנו בעצם מכבדים את הישות שלו?

כן, יש לו בשביל מה להתקיים. כי אם אתם מוחקים את הכבוד שלו אז הוא לא מרגיש שהוא קיים. 

תלמיד: מטרתנו כמובן לא לעשות את זה לזה, אנחנו לא נפגע חלילה זה לזה בכבוד.

נכון.

תלמיד: אבל המטרה של האדם היא כן לבטל את הישות שלו, כלומר החברים שומרים לך על הכבוד, אבל אתה צריך לבטל אותו. איך עוזרים אחד לאחר בזה?

על זה כל אחד ואחד חייב לעבוד בצורה נפרדת כלפי הבורא. 

תלמיד: על ביטול הישות?

כן.

תלמיד: ובינינו להיזהר מאוד לא לפגוע בכבוד החבר?

כן.

תלמיד: איך אפשר לעזור לחבר להתקדם בלי לפגוע בכבוד שלו?

דוגמה. כך אתה לא נוגע בו, מצד אחד, מצד אחר אתה נותן דוגמה, וכשהוא מגיע לכך שהוא מבין את זה, אז הוא עובר על זה.

תלמיד: אם בלי כוונה או בטעות, לא בזדון אנחנו פוגעים בכבודו של חבר?

אז אנחנו צריכים כחברים להבין שכל אחד ואחד שעושה דבר כזה, לא עושה את זה בכוונה שניתן לשייך אליו.

תלמיד: רק מתוך הניסיון, שזה קורה פעם אחר פעם, אפשר להבין את זה?

כן.

תלמיד: ומאיפה זה כל זה בא, זה בא מכבוד ה' שאותו צריך לכבד? מה המקור של זה?

מהרצון לקבל שמרגיש את עצמו שהוא קיים, וחוץ מעצמו לא מרגיש כלום.

תלמיד: אז למה הוא צריך חיזוקים מבחוץ לכך שהוא קיים?

כי אז הוא יכול לפתוח את עצמו עוד יותר.

תלמיד: יש אנשים שהם יותר מחוספסים, אתה לא יכול לפגוע בהם.

כן. 

תלמיד: ויש אנשים שהם מאוד מאוד רגישים, אם עשית סבב והתעלמת מהאדם, עשית איזו תנועת עין, משהו, הוא כבר נפגע.

כן.

תלמיד: למה קיימים ההבדלים האלה?

זה האופי. זה הרצון לקבל שבכל אחד, עד כמה הוא גדול ועד כמה יש עליו קליפה ששומרת על הרצון לקבל, שלא יתפעל מסוג מסוים של אנשים, ומסוג אחר של אנשים כן יתפעל וכן הלאה.

תלמיד: זה נושא שכל החיים יש מה לעשות איתו.

נכון. אין לנו עכשיו מה עוד לעשות.

תלמיד: מה מקובל בעל השגה עושה עם הכבוד שלו, איך הוא משתמש בו?

הוא משתדל להביא את כבודו למשפט הכללי.

תלמיד: מה זה אומר?

שהוא רוצה למחוק אותו, לעשות עימו איזו פעולה נגד רצונו לכבוד, ככל שמסוגל.

תלמיד: הוא ממש יוזם את זה, עושה פעולות כאלה?

כן, הוא יוזם את זה, עושה מיוזמתו.

תלמיד: כדי להחליף את הכבוד שלו עם כבוד ה'?

כן. תיכף נגיע לזה, הוא בטח יכתוב.

קריין: קטע 16. 

"ואתם החברים שכאן, כמו שהייתם בחביבות באהבה מקודם לכן, גם מכאן והלאה לא תיפרדו זה מזה, עד שהקב"ה ישמח עימכם, ויקרא עליכם שלום, ויימצא בזכותכם שלום בעולם. כמ"ש, למען אחיי ורעיי אדַבְּרה נא שלום בךְ."

("זוהר לעם". "אחרי מות", מאמר "הנה מה טוב ומה נעים", סעיף 66)

קריין: קטע 17. 

"אזהרה גדולה שלא תלמד חכמת הקבלה בינך לבין עצמך מהספרים, כי אי אפשר להשיג עומק כוונת בירור העניינים האלוהיים שגברו מאוד מאוד על השכל האנושי. כי אם בקדושה רבה וטוהרה על ידי משפיע מקובל ישר ונאמן שקיבל מפי מקובל מפורסם."

(הגר"א. "אדרת אליהו")

קריין: קטע 18. 

"והנה הרבי שלמה אלקבץ ז"ל בספר ברית הלוי הקשה מדוע מתו תלמידי רבי עקיבא דווקא בימי הספירה. וביאר הוא ז"ל שכל רב הלומד עם תלמידים משפיע להם מנשמתו, דהיינו מעצם מהותו הרוחנית, אשר על כן נקראו התלמידים בנים. ואם התלמידים מתאחדים כראוי, אז השפעתו באה לתכליתה, כי רק בהצטרפות כולם יחד, השפעתו מאירה בהם בכללותה. כי ידוע שכל תלמיד נוטל רק ניצוץ אחד מהשפעת רבו, היינו אותו ניצוץ השייך למהות נשמת התלמיד, וממילא רק בהתכללותם יחד נשלמה השפעתו. אבל אם התלמידים מתפרדים זה מזה בהתנהגותם, מאבדים הם את השפעת רבם ונשארה השפעה ערירית מבלי בוא אל תכליתה, וזה מצב מסוכן.

והנה תלמידי רבי עקיבא, עם כל גדלותם, לא נהגו כבוד זה בזה כראוי, ועל ידי זה נתפרדו זה מזה, וממילא לא נתנו להשפעת רבי עקיבא רבם לבוא אל תכליתה, וכשהגיעו ימי הספירה, שבהם מתנוצצים האורות של ההכנה למתן תורה נסתכנו ומתו, כי מי שרואה אור הקדושה מתנוצץ ואינו מתאמץ לזכות בו ולהתעלות על ידו, אלא דוחהו ונשאר בקטנותו, בוודאי זה קטרוג גדול המביא את האדם לידי סכנה."

(רבי אליהו אליעזר דסלר. "מכתב מאליהו") 

שאלה: "אבל אם התלמידים מתפרדים זה מזה בהתנהגותם, מאבדים הם את השפעת רבם ונשארה השפעה ערירית מבלי בוא אל תכליתה, וזה מצב מסוכן." למה דווקא הקשר בין התלמידים הוא התנאי שבזכותו הם זוכים לקשר עם הרב? למה לאדם לא יכול להיות קשר עם הרב?

לא, זה לא מספיק. חכה, כי יש כאן הכנה מצד התלמידים, אם הם רוצים להיות כלים שיקבלו משהו מהרב שלהם, הם צריכים להתנהג כך זה עם זה.

תלמיד: כן, המציאות מראה שככה קרה להם, כנראה שזו החוקיות, אבל השכל לא תופס את זה. אדם יכול להגיד "יש לי רב, אני דבוק בו, בסדר, התלמידים הם לפעמים הם ככה, ולפעמים ככה, אני את שלי עושה כלפי הרב".

לא, זה לא מספיק. בכל מקום בחכמת הקבלה שהוא לומד, הוא רואה את הדוגמה לקשר הנחוץ שיהיה לו עם החברים, ואז כולם מתבטלים כלפי הבורא, להיות כלי.

תלמיד: נראה לפי הדוגמה הזאת שהוא צריך לשים את הקשר עם התלמידים, עוד לפני הקשר עם הרב, כך שלא יחשוב שיש לו קשר עם הרב, אם אין לו קשר עם התלמידים.

כן.

תלמיד: פעם הבאת לנו לשיחה את הרב יוסף דרורי, והוא אמר בדיוק את זה, שאם אתה לא אוהב את החברים, אתה לא אוהב את הרב. זה עניין מאוד מאוד חד.

כן.

שאלה: כתוב "כי מי שרואה אור הקדושה מתנוצץ ואינו מתאמץ לזכות בו ולהתעלות על ידו", מה זה אור הקדושה?

אור העליון, שמשפיע על האדם לפי זמנים, לפי רגעים, לפי כל מיני תנאים, והאדם צריך להיות מוכן לדעת מה לעשות עם עצמו כדי לקרב את האור העליון, להדפיס אותו בכלים שלו, ועל ידו לעלות מעצמו.

שאלה: האור נמצא במנוחה מוחלטת, כל השינויים הם רק כלפי המקבלים, אז צריך כל הזמן להגדיל את כבוד המשפיע שנמצא במנוחה מוחלטת על פני הכבוד שכל אחד חושב בתוך עצמו, וחייבים להתאמץ בזה, ולהבין שזה מה שמחבר אותנו, ומה שקושר אותנו זה שהאור פועל על כולנו, וכולנו חייבים להיות בסוף כלי אחד עבורו?

כן.

שאלה: נאמר שמי שלא אוהב את הרב, לא אוהב את הבורא. אנחנו יודעים ולומדים ש"קנאה תאוה וכבוד מוציאים את האדם מן העולם". שזה יכול להיות כלי התפתחותי, אבל יכול גם לקבור את האדם שרוצה לסתום לחברים, שרק יהיה לו את השקט שהוא רוצה במקום להעלות אותם, ואז הוא עולה עימם.

למה אני אומר את זה? כי הבורא סידר לי חיים קלים, הייתי קטן, הייתי ביוקנעם, נסגרה הקבוצה, בכיתי, הגעתי לחיפה, לחברים גדולים וותיקים, לעמותה, היה לי קל לעבוד בלהתבטל. ועכשיו, החברים מפתח תקווה, הם בשבילי זה הטופ שבטופ, היה לי במה לקנא. בזכות החבר שלידי אני כאן, הוא מביא אותי, וזה הכול מתנות מהבורא.

כבר בכנס הקודם דיברתי על הנושא הזה שנקרא גאווה. לי הבורא סידר חיים קלים יחסית להכניע את עצמי, מול החברים גדולים מפתח תקווה, אבל בפני מי הם יכניעו את עצמם? אני דואג להם, דיברנו על הגאווה, ועל העניין שהרב"ש אמר "עכשיו גם אני סמרטוט", על להיות בין שמיים לארץ, שאין לאף אחד פרוטקציה, וכולם צריכים להכניע את עצמם. ואני דואג לחברים הגדולים מפתח תקווה שאני מולם ומול העשירייה היקרה שלי להיות הכי קטן כמו שהרב"ש מצפה מאיתנו.

"לחיים!".

שאלה: הקטע שקראנו מאוד ריגש אותי, אפילו הקטע על התלמידים של רבי עקיבא שנפלו בזה. כחלק מההכנה לכנס אנחנו עושים תהליך של עשרה שלבים כדי לבנות אותנו כחברה נכונה. מה אתה מרגיש מבחינתנו, כחברה על מה כדאי לשים את הדגש כדי לא ליפול כמו התלמידים של רבי עקיבא?

תראה, נותנים לאדם או לקבוצה כאלה דברים לבצע שהם מסוגלים לעמוד בהם, ולא כאלו שבהם בטוח שייכשלו, כי יש גבול לכל אחד. וזה מה שאנחנו צריכים לא לשכוח, שחוץ מזה שאנחנו רואים לפנינו איזה מחסום, איזו הפרעה, אם נרצה לעבור אותה, אם נשקיע בזה יותר, כמה שאפשר, ונשתדל, נוכל.

תלמיד: איך את אותן הפרעות שאנחנו מקבלים במהלך החיים, ואנחנו מקבלים מכל הסוגים והגוונים, איך אנחנו כחברה נותנים לכל חבר את אותו כוח, את אותה היכולת לקבל את ההחלטה כל פעם מחדש, ולהתחדש בעבודה. האם זה אפשרי בכלל?

ביחד אפשר. לבד כל אחד לא יוכל לעמוד.

תלמיד: כחלק מהתהליך הזה שאנחנו עוברים עכשיו, "בונים חברה", אנחנו עובדים על העקרונות שלנו, כל פעם על עקרון נוסף.

כן.

תלמיד: בעצם אנחנו מחדשים אותם בנו, כי אין שום דבר חדש, אז כל הזמן אנחנו מחדשים. דווקא עקרונות האלה, אני מרגיש על עצמי, שהם מאוד מסדרים לי את החיים, ואת היחס הנכון ללימוד. מה התועלת שוב ושוב להגיד את אותם דברים, ולהציף את אותם הדברים?

כל פעם אתה רושם את זה בכל זאת במקום חדש בפנים, בתוך הלב, ובתוך המוח.

תלמיד: איך פותחים כל פעם את האוזן מחדש? נגיד הנושא הבא, אולי אפילו לא רלוונטי מה הוא, אז איך אני אבוא לנושא החדש ביום ראשון עם אוזן חדשה, ואסכים באמת לקבל את הפירמוט הזה על עצמי עוד יותר, כדי להגיע ליחס נכון לקבוצה?

אתה צריך לדבר עם עצמך. וזאת תהיה ההכנה.

שאלה: כתוב פה שהתלמידים של רבי עקיבא לא הצליחו בגלל שהם לא נתנו כבוד אחד לשני. למה דווקא כבוד, ולא שנאה, מה זה?

כי הם לא כיבדו זה את זה. הם לא כיבדו שיש לכל אדם מקום, שלכל אדם יש איזה יחס מלמעלה, מהבורא, וצריך להיות לו יחס מיוחד מהחברה, הוא צריך להתכלל בהם, ולהרגיש את עצמו כחלק מכולם. וכולם צריכים לכבד אותו, ולתת לו מקום להתקיים בין כולם, שמשפיעים אליו, והוא משפיע על כולם.

תלמיד: כשאנחנו מתקדמים היחס הזה יורד, ומה לעשות אז, איך לחדש את היחס ואת הכבוד אחד כלפי השני?

רק על ידי מחשבה. זאת אומרת, לקרוא יותר ספרים נכונים, ולפי זה המחשבה תתחדש.

שאלה: איך להתחבר בעשירייה על מנת להפיק תועלת לעשיריות אחרות?

להשתדל להיות כדוגמה כלפי עשיריות אחרות, ולבקש מהבורא שתצליח.

תלמיד: רק דרך דוגמה ותפילה שאנחנו בעשירייה נצליח, או שיש פעולה אחרת שאנחנו יכולים לבצע כלפי המאמץ הזה?

אנחנו יכולים לתת דוגמה, ולתת דוגמה זה נקרא שאנחנו נעשה את כל מה שצריך ונדרש מאיתנו בצורה שכולם יראו, כולם יבינו, כולם אפילו יוכלו לקנא בנו, ואז זה ישפיע עליהם, וגם הם יעשו.

תלמיד: אם אנחנו מכוונים את התפילה המשותפת בעשירייה כלפי עשירייה אחרת, האם התפילה הזאת תחבר בתוך העשירייה?

זה גם יחבר בתוך העשירייה וגם יחבר בין העשיריות. בין העשירייה שלך לבין העשירייה שלהם.

תלמיד: האם כדאי לארגן קשר כזה בין העשיריות לפני?

אני חושב שלא. זה גם מקשר וגם מבדיל ולכן אני נזהר מזה.

תלמיד: האם טוב לארגן את זה בתוך העשירייה, לא בכלל החברה, עד שאנחנו נהייה מכוונים בצורה מדויקת עם הרצון שלנו?

כן.

תלמיד: אז ביחד, בעשירייה הזו, אנחנו אומרים בתוכנו, "אנחנו מכוונים בכיוון הזה"?

כן.

שאלה: האם הפגמים שמתגלים בין אדם לחברו בעבודה היומיומית בקבוצה, בעשירייה, זה נכס, מתנה?

כן.

תלמיד: זה מיועד לעשות עם זה משהו.

בוודאי שצריכים לתקן.

תלמיד: איך לתקן, מה צריך לעשות?

קודם כל, לראות מה הפגמים האלה בדיוק ואחר כך לבקש את הבורא.

שאלה: העבודה הזאת מתחלקת לעבודה פנימית, כמו שעכשיו הרב תיאר שצריך לבקש מהבורא שייתקן, ועבודה עם חברים. נגיד קרה מקרה, איך לעבד עם זה נכון, להפוך את הנכס הזה לתועלת שמרימה את הקבוצה ולא ההיפך?

זו כבר עבודה בתוך הקבוצה. צריכים להגיע למצבים שכולם יראו שהמטרה שלנו מתבטאת בתיקון היחסים בינינו ושאנחנו חייבים לתקן את היחסים.

תלמיד: נגיד שאתה וויתרת לחבר או סלחת לו או כאילו התעלית מעל זה וממשיך הלאה, עוד שבוע, עוד חודש, שנה, או התעלמת מהמצב, כאילו לא קרה כלום. אבל זה קיים ובסיבוב הבא זה שוב פוגש אותך. אני מרגיש שהיה פספוס, היה אפשר להשתמש בזה ולעשות מזה משהו.

כן.

תלמיד: יש בעיה ואני מאוד רוצה לפתור אותה.

אין לי במה לעזור לך.

תלמיד: אני צריך את העצה של רב, כי אני מאוד רוצה לטפל בזה, לפתור את זה.

אני לא יודע על מה בדיוק ועד כמה זה פוגע בך, בכבודך, בעוד משהו אבל יש ויש. אני לא יודע. יש על חלק לוותר, על חלק להסכים ועל חלק להתנגד.

שאלה: מתי החבר נפגע כי הוא נפגע ואיך הוא מבדיל בזה שהוא רואה עשירייה שצריכה לתקן משהו והוא מנסה להגיד לה, "צריך לתקן את זה, אבל אתם לא רואים, אתם חושבים שרק נפגעתי כי זה בגאווה שלי, בכבוד שלי"?

אלה דברים מורכבים. זה לא פשוט לבוא לאיזו עשירייה ולהגיד להם בפנים מה אתה חושב עליהם.

תלמיד: זה בדיוק הקושי של החבר שככה אני מרגיש אותו. מצד אחד הוא רוצה לעזור לעשירייה להתקדם ומצד אחר לא מאפשרים או לא נותנים לזה מקום כי חושבים שאולי יש פה איזה עניין פרטי שלו, שהוא צריך לעבוד עם עצמו.

לא יודע מה להגיד.

תלמיד: הרב הרבה פעמים אומר לנו שאפשר לברר הכול בעשירייה ולא לטאטא שום דבר מתחת לשטיח. אבל זה מצב עדין שבו החבר רוצה להגיד לעשירייה, בואו נעבוד על זה, לא לטאטא ומצד שני רוצים להתקדם עם הכלי הכללי זה כאילו לא מאפשר.

אפשר למצוא מקום גם לזה וגם לזה. עשירייה יכולה למצוא זמן. זו לא כל כך בעיה.

שאלה: האם מצד המורה הוא גם צריך אמונה בתלמידים?

אם צריך, אז הוא יידע.

שאלה: בקטע 18 מדובר על כך שהתלמידים של רבי עקיבא זיהו ניצוצי קדושה, אבל הם לא עשו מאמץ כדי להשתמש בהם להתעלות הלאה. איך אני מזהה בעשירייה ניצוצי קדושה בחברים שלי ומהו המאמץ שאני צריך לעשות כדי להתעלות מהקטנות הזאת שעליה מדובר בקטע?

אני לא יודע, תתפלל לבורא שייתן לך להבין מה קרה שם בקבוצה של רבי עקיבא.

תלמיד: זאת אומרת, לזהות את אותם ניצוצי קדושה שבאים מלמעלה?

כנראה, אני לא יודע, תתפלל. אני מדבר על מה שנמצא בידיים שלך ולא על ניצוצי קדושה בשמיים.

תלמיד: בוודאי, לכן אני שואל איך לזהות.

אנחנו עוד לא נמצאים בבעיה הזאת.

תלמיד: זה נשמע קטע מאוד קריטי בתוך העבודה שלנו.

אבל אתה עוד לא בזה, אתה עוד אלף מייל משם, כשתלך ברגל ותגיע למקום הזה אז אתה תגלה.

תלמיד: אז נמשיך להתפלל.

תתפלל.

שאלה: יש כבוד פרטי ויש כבוד של חברי העשירייה.

כן.

תלמיד: איך עובדים עם כבוד עצמי ואיך עובדים עם הכבוד של החברים בעשירייה?

את הכבוד העצמי רוצים ממש לדחוק עם הרגל, לתת לו מכה ולהכניס אותו לארץ, ואת כבוד החברים בעשירייה אתה חייב לשמור ממש כמו את כבוד הבורא.

שאלה: בעניין הכבוד, האם אני לא מנפח את החבר כשאני נותן לו כבוד?

אתה צריך גם להיזהר.

תלמיד: איזה סוג של כבוד אני נותן לחברים, על מה אני מכבד אותם ועל מה אני לא צריך לכבד, להיות דווקא כנה וישיר, זה הטבע?

יותר טוב להתייחס זה לזה בצורה עניינית וכתוצאה מזה תרגיש מה חסר לחבר.

תלמיד: זה פשוט מרגיש לי קצת מזויף, שאני נותן לו כבוד ומעריך אותו. מה זה להיות ענייני כלפי החבר? במה אני ענייני כלפיו, במה אני מכבד אותו וצריך לתת לו כזו גדלות אפילו שאני לא מרגיש כך?

אתם מתקדמים יחד לקראת התיקון, ורוצים לעזור זה לזה, לכן את כל הדברים שאתם יכולים לעשות יחד אתם צריכים לגלות זה לזה.

תלמיד: למה מפני שאנחנו מתקרבים להיות יחד, אנחנו צריכים לתת יותר כבוד ולעטוף אחד את האחר, אולי עלינו להיות דווקא יותר ישירים זה כלפי זה, ולעזור זה לזה לראות את הכשלים למשל?

זאת יכולה להיות שאלה, אבל החשוב כאן זה שאתה רוצה לגלות בפני החבר את מצפוני ליבך, ולהיות ישר ככל האפשר, ואז אתה עושה מיון בתוך עצמך איך אתה מסדר את זה עם התכונות, עם המחשבות, עם הכוונות שיש לך כלפי החבר.

תלמיד: איפה נכנס פה הכבוד לחבר? אם אני ישר איתו אז יש כבוד בסיסי, אבל אם אני רוצה להיות ישר איתו ולגלות את מצפוני ליבנו, להגיע להיות כאחד, מה הכבוד הזה שאני צריך לתת לו, זה קצת זיוף?

אבל במידה שאתה מתקשר לעצמך בצורה כזאת אתה צריך גם למדוד את היחס לחבר.

קריין: קטע 19, מתוך "כוכבי אור" של רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין.

""כשנתקרבתי לרבי", שח רבי נתן "עזבתי את כל מוחי, כאילו אין לי שום שכל. וכששמעתי, ממנו דיבור כלשהו, קיבלתי מעט שכל; עוד דיבור - עוד מעט שכל". "אמרו, זה החילוק בין מוהרנ"ת לשאר תלמידי רבי נחמן, שהם ידעו כי הרבי הוא העיקר, אולם הם גם כן זענען עפעס (הינם משהו), יש להם גם איזו דעה, אבל רבי נתן ידע בעצמו, שהוא בלעדי הרבי, אינו כלום, גארנישט, וכאין ממש." (רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין. "כוכבי אור")

אי אפשר להגיד שאנחנו מבינים את זה, אנחנו לא נמצאים בזה.

קריין: קטע 20 מתוך "אור תורה" של ר' יצחק אייזיק חבר.

"עיקר מעלת תלמוד תורה הוא שיהא האדם לומד בחבורה ולא ביחיד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל "תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה… שהתורה לרוב עומקה, אין אדם יכול לבא עד תכליתה אם לא שלומד בחבורה... שעל ידי שמפלפלים ביחד כל אחד מחדד את חברו... כי כן דרך הקדושה, שכל שמתחברים שני אורות יחד אז מתרבים יותר."

(ר' יצחק אייזיק חבר. "אור תורה")

ברוב העם גדלות המלך.

שאלה: רציתי לשאול על הכבוד, כי לפעמים דווקא כשהרב דואג לחבר הוא אפילו דוחה אותו קצת, מגדל אותו, נותן לו מקום לעבודה, להתבטל כלפי הרב, ובעשירייה לפעמים יש מין תחושה כזאת שהעשירייה צודקת ולא החבר, והחבר צריך להתבטל. איך העשירייה יודעת מתי נכון לא לפגוע בכבוד החבר, ולחבק אותו, ומתי כן לשים איזה גבול, ולהגיד, פה החבר צריך להתבטל?

כנראה כל אחד צריך לתאר את עצמו במקום החבר ההוא - אל תשפוט את החבר עד שתגיע למקומו - ואז יהיה לכל אחד קצת יותר ברור איפה הוא נמצא. כך זה בינתיים, ויש עוד תנאים.

(סוף השיעור)