שיעור בוקר 13.11.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 400, מאמר "מתן תורה",

אותיות ו'-ז'

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמוד 385, מאמר "מתן תורה", אות ד'.

אנחנו שוב חוזרים על אותו המאמר "מתן תורה", שיהיה לנו יותר ברור מה התורה דורשת מאתנו, ועד כמה אנחנו חייבים לקיים את זה אם אנחנו רוצים להרגיש, להבין ולהיות יותר קרובים לבורא.

אות ד'

ואם מעט לך זה, אומר לך, שפשטו של המצוה הזאת של אהבת זולתו, מחמיר עוד עלינו להקדים צרכ"י חברינו על צרכי עצמינו, על דרך שכתבו התוספות בשם הירושלמי (קידושין, דף כ ע"א) בהפסוק "כי טוב לו עמך", האמור גבי עבד עברי.

וזהו לשונם: "דפעמים, שאין לו אלא כר אחת, ואם שוכב עליו בעצמו ואינו נותנו להעבד, הרי אינו מקיים "כי טוב לו עמך", שהוא שוכב על כר והעבד על הארץ. ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו, הרי זו מדת סדום. נמצא, שעל כרחו צריך למסרו לעבדו. והאדון עצמו שוכב על הארץ". עכ"ל. עש"ה.

ונמצינו למדים אותו הדין גם בהכתוב שלנו, בהשיעור של אהבת זולתו, שהרי גם כאן השוה הכתוב את מילוי צרכי חבירו כמו מילוי צרכי עצמו, כדוגמת "כי טוב לו עמך" שבעבד עברי. באופן, שגם כאן במקרה, אם אין לו אלא כסא אחד ולחבירו אין כסא כלל, יוצא הפסק הלכה, שאם הוא יושב עליו ואינו נותנו לחבירו, הריהו עובר על מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", כי אינו ממלא צרכי חבירו, כמו שהוא ממלא צרכי עצמו. ואם הוא אינו יושב עליה וגם אינו נותנו לחבירו, הרי זו רשעות כמדת סדום.

אלא שמחויב ליתנה לחבירו לשבת עליה, והוא עצמו ישב על הארץ או יעמוד. ומובן מעצמו, שכן הדין אמור בכל הצרכים, שמצויים לו וחסרים לחבירו. ומעתה צא ולמד, אם המצוה הזאת היא בגדר האפשרות לקיימה?"

שאלה: בעל הסולם כותב " שהרי גם כאן השוה הכתוב את מילוי צרכי חבירו כמו מילוי צרכי עצמו, כדוגמת "כי טוב לו עמך" שבעבד עברי." כך כמו שכתוב פה אני צריך לדאוג לחבר?

אתה לא צריך כלום. הוא מסביר לך איך בנויה המערכת העליונה שאליה אנחנו נצטרך להתקרב. אנחנו נצטרך לקבל על עצמנו את המבנה הזה, שהיא תרד אלינו ותכוון אותנו למצב המתוקן. המצב המתוקן הוא שכולנו נמצאים כחלקים בתוך מערכת אחת אינטגרלית, ואף על פי שיש בכל אחד אגו גדול מאוד, הפוך מהזולת, אנחנו מתעלים מעל האגו הזה ומתחברים בינינו להיות "כאיש אחד בלב אחד". ואין לך שום אפשרות להימנע מזה, אתה תקבל מכות עד שתסכים לזה.

תלמיד: הוא כותב פה על צרכי חברו, לתת משהו גם בחומר או שהוא מדבר רק על רוחניות?

על כל דבר.

תלמיד: מה זאת אומרת?

כל דבר עד מסירות נפש.

תלמיד: לעזור לו גם בחומר? אם לחבר חסר משהו צריך לדאוג לו?

כן, הוא נותן את הדוגמה עם הכרית.

תלמיד: אם לחבר אין כסף לגמור את החודש, אני צריך לתת לו, לעזור לו לגמור את החודש?

בסופו של דבר צריכים לדאוג להכול.

תלמיד: ממש כך?

כן.

תלמיד: תמיד אמרת לנו שזה הכול במחשבה, שלא צריך לתת לו ממש כסף כדי לגמור את החודש.

זה תלוי בתקופות שאנחנו עוברים, אבל בתיקונים אמיתיים אנחנו נצטרך לתת את כל מה שיש לנו וחסר לשני.

תלמיד: בפעם הראשונה אני שומע שצריך לדאוג גם לחומר, אף פעם לא דאגנו עד כדי כך.

אנחנו מדברים על העתיד, על המצב המתוקן שיהיה.

שאלה: כתוב, "ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו, הרי זו מדת סדום.". מה היא מידת סדום?

זאת גם מידה לא טובה, כי זה לא לעצמו ולא לאחרים. לאחרים הוא לא יכול לתת מפני שזה שלו, ובעצמו הוא מתבייש להשתמש כי יגידו עליו שהוא אגואיסט, אז לא להם ולא לו.

אות ה'

"ויש לנו להבין מקודם כל: למה נתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית, ולא נתנה לכל באי העולם בשוה יחד? היש כאן חס ושלום משום לאומיות?

וכמובן, אשר רק היוצא מדעתו יכול להרהר כזאת. ובאמת, שכבר עמדו חז"ל בשאלה זו, שזהו כונתם במה שאמרו ז"ל (ע"ז, ב ע"ב), שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה, כנודע.

אולם מה שקשה לדבריהם: אם כן למה נקראנו עם הנבחר, כמו שנאמר "בך בחר ה'" וכו', מאחר שלא היה מי שהוא מאומה אחרת שירצה בה? ועוד, שהדברים מוקשים מעיקרם: היתכן שהקב"ה בא עם תורתו בידו, ונשא ונתן עם עמי הארצות הפראים ההם, או ע"י נביאיו? אשר לא נשמע מעולם כזאת, ואינו מקובל על הלב כלל".

יש כאן שאלות כאלה שאנחנו לא יודעים לענות עליהן בינתיים, אז הוא ממשיך, הוא נותן הסבר.

אות ו'

"אולם כשנבין היטב את מהות התורה והמצוות הנתונות לנו, ואת הנרצה מקיומם, בשיעור שהורונו חז"ל, שהוא תכלית כל הבריאה הגדולה הערוכה לעינינו, אז נבין הכל. כי מושכל ראשון הוא, שאין לך פועל בלי תכלית. ואין לך יוצא מהכלל הזה, זולת הירודים שבמין האנושי או התִנוקות. ואם כן, לא יסופק כלל על הבורא ית' ברוממותו לאין חקר, שלא יפעל חס ושלום דבר קטן או גדול בלי תכלית של מה.

והורונו לנו חז"ל, על זה שלא נברא העולם, אלא בשביל קיום התורה ומצוות. פירוש הדבר, כפי שבארוה לנו הראשונים ז"ל, כי כוונת הבורא ית' על הבריאה מעת שנבראה, הוא להודיע את אלקותו לזולתו.

כי דבר הודעת אלקותו, הוא מגיע להנברא במדת שפעו הנעים, ההולך ומתרבה אליו עד שיעור הרצוי. שבאלה מתרוממים השפלים בהכרה אמיתיות, להיות למרכבה אליו ית' ולדבקה בו. עד שמגיעים לשלמותם הסופי: "עין לא ראתה אלקים זולתך". אשר מרוב גודלו ותפארתו של השלמות ההיא, גם התורה והנבואה נשמרו לדבר אף מלה אחת מהפלגה הזו, כמו שרמזו על זה חז"ל (ברכות, ל"ד ע"ב): "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעתיד לבוא עין לא ראתה אלקים זולתיך", כידוע הדבר למוצאי דעת ואכמ"ל.

ומתבטא השלמות הזו בדברי התורה והנבואה ודברי חז"ל, רק במלה הפשוטה "דביקות". והנה מתוך גלגולה של המלה ההיא בפיות ההמון, כמעט שאבדה לה כל תוכן. אולם אם תשהא את רעיונך על המלה הזאת כרגע קטנה, תשאר עומד ומשתומם על גובהה המפליאה. כי תצייר לך הענין האלקי, וחין ערכו של הנברא השפל, אז תוכל לערוך יחס הדביקות מזה לזה.

ואז תבין, למה אנו משימים את המלה הזאת לתכלית לכל הבריאה הגדולה הזאת. היוצא מדברינו, אשר תכלית כל הבריאה היא, אשר הברואים השפלים, יוכלו ע"י קיום התורה והמצוות, לילך מעלה מעלה הלוך ומתפתח, עד שיזכו להדבק בבוראם ית' וית'".

כלומר, שכל העניין הרוחני עומד לפנינו, כלפי כל אחד ואחד וכולנו יחד. העולם הרוחני פועל עלינו כך שאנחנו נרצה בסופו של דבר לקבל אותו, להתקשר אליו, לעלות אליו, ולהיות ממש כלולים, נמצאים, שקועים בו, בתוך העולם הרוחני, זה העתיד שלנו.

שאלה: הבורא עבר בין כל אומה ולשון והם לא קיבלו את התורה, למה הכוונה?

הם לא יכלו לקבל בגלל שהם נמצאים ברצון לקבל על מנת לקבל, ולא יכולים להבין שמדובר כאן על הרצון להשפיע.

שאלה: במאמר כתוב שהתורה ניתנה לאומה הישראלית ושהיתר לא יכלו לקבל את התורה. כשאני מקשיבה לזה אני מאוד כועסת, למה הבורא יצר עולם שבו כל כך הרבה אנשים לא יכלו לקבל את התורה, והיא ניתנה לכמות כל כך קטנה של אנשים בעולם? ומה התפקיד שלנו כדי לוודא שכל אלה שלא רצו אז, יתקרבו לזה עכשיו או בעתיד?

קודם כל צריכים להבין מהי התורה עצמה, זה אמצעי מאוד לא פשוט לכניסה לעולם הרוחני. מי שהולך ראשון סופג מכות במשך כל ההתפתחות שלו, במשך כל ההיסטוריה שלו מכולם. ובסופו של דבר כל האנושות לפי הרשימות, הגנים הרוחניים שיש בכל אומה ואומה, היא תכנס לעולם הרוחני, תתקרב לבורא ותתחבר אליו.

שאלה: אם אנחנו בקבוצה מנסים להתחבר בצורה כנה, להתבטל ולממש את המצוות של אהבת הזולת בינינו, ואנחנו מוסרים את הכרית או הכיסא זה לזה, אז מי יכול בתנאים כאלה בכלל לקבל את אותה כרית או אותו כיסא?

כל בני העולם, הם יוכלו לקבל דרככם, אתם מקבלים מהבורא ומעבירים לכל בני העולם.

שאלה: באות ד' בעל הסולם כותב על היחס שלי לעבד עברי, ולחבר אחר כך. בסופו של דבר התיקון הוא שאני צריך להתייחס בצורה שווה לעבד עברי ולחבר?

כן, לכולם אתה צריך להתייחס בצורה שווה.

תלמיד: אז איך מי שמעסיק את העובד שלו יכול להתייחס אליו כחבר?

חייב להתייחס אליו כמו לחבר. גם לעבד וגם לכולם צריך להתייחס כמו לבורא.

אות ז'

"אולם כאן עמדו חכמי הזוהר ושאלו: למה לא בראנו מתחילה בכל אותו הרוממות הרצויה להדבק בו ית'? ומה היה לו ית' לגלגל עלינו את כל המשא והטורח הזה של הבריאה והתורה ומצות?

והשיבו: "דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולא באפיה וכו'". פירוש, כי מי שאוכל ונהנה מיגיע כפיו של חבירו, מפחד הוא להסתכל בתואר פניו, כי נעשה מושפל, והולך על ידי זה עד שאובד צורתו האנושיות.

ומתוך שבהנמשך משלימותו ית' ויתעלה, לא יתכן שימצא בו בחינת חסרון מאיזה צד, לכן הניח לנו מקום, להרויח בעצמינו את רוממותינו הנרצה, על ידי מעשה ידינו בתורה ומצוות.

ודברים אלו המה עמוקים מכל עמוק. וכבר בארתי אותם במתכונתם בספרי פנים מסבירות לעץ החיים בענף הראשון, [ובספר תלמוד עשר הספירות, הסתכלות פנימית חלק א']. וכאן אפרשם בקצרה, שיהיו מובנים לכל נפש".

שאלה: בסעיף ז' כתוב, "כל הנהנה מפירות חברו מתבייש להסתכל על הבעת פניו". מדובר כאן על מכשולים בדרך לחיבור?

לא, הוא רק מסביר לך שמי שמקבל ממישהו אחר מתבייש מזה.

שאלה: אנחנו פה לא בשביל לתת כסף, דירה, או מכונית, אנחנו פה בשביל לתת את כל הנשמה, גם הנשמה שלי היא לא שלי היא של כולם, זה נכון?

נכון. נקווה שנוכל להגיע למצב שנהיה מוכנים למסירות נפש, ואז בחיבור בינינו נגלה את התיקון השלם.

שאלה: בעל הסולם כותב, "לכן הניח לנו מקום, להרויח בעצמינו את רוממותינו הנרצה". כל מעשה הבריאה למעשה אומר לנו, תרוויחו בעצמכם את כל מה שצריך?

כן.

תלמיד: כל הבריאה נוצרה כדי שנוכל להסיר מהחיים את "לחם ביזיון"?

כן.

שאלה: אין לנו בעצם שום דבר אחר לתקן חוץ מהבושה?

נכון, הרגשת הבושה היא הסימן לכך שאנחנו מרגישים שאנחנו טועים.

שאלה: לא כל כך ברור איך להתייחס לבושה. אתה אמרת שאין מה לתקן חוץ מבושה, אבל אנחנו מדברים שבושה היא תחושה של הבדל בין בורא לנברא.

כן.

תלמידה: אבל דיברנו בשיעורים שבושה היא מתנה מהבורא שצריך לזכות לקבל אותה. אם כן, במה מהות העבודה שלנו לפני שמגיעים לבושה הזו, לפני שמקבלים את המתנה הזו?

לפני שאנחנו מרגישים את הבושה אנחנו נמצאים במצב של חי ואין לנו מה לתקן, רק להתקדם קדימה עד שנתחיל להרגיש בושה בדרגת האדם. בעלי חיים לא מסמיקים, מי שמסמיקים הם רק בני האדם.

שאלה: איך אתה ממליץ לנו להעביר את הדקות שנותרו לנו עד לכנס?

כולכן נמצאות במצב מאוד מיוחד, ואני הייתי בשמחה נכנס ביניכן בצורה שקטה כך שלא יראו אותי ולא ידעו עליי, רק להתכלל מכן ולשמוע מה שאתן מכינות ומדברות. עוצמת החיבור של נשים היא גדולה בהרבה מעוצמת החיבור של גברים.

מה שאני ממליץ לעשות זה לקרוא כל מיני קטעים שיכולים לעורר את הלב, לא קשים, אלא שיהיו מובנים לכולן, שייכנסו ללב ולמוח בצורה ישרה. שתדעו שאתן צריכות להיות קרובות יותר זו אל זו עד כדי כך שלא יהיה מקום פנוי ביניכן, שאתן מוכנות לקבל את כל החברות ביניכן, והכול תלוי בכמה אתן רוצות להיות בחיבוק.

תלמידה: אתמול עשינו הכנה של הרבה מאוד שעות לכנס ופתאום הייתה הרגשה שיש תקרת זכוכית שאנחנו לא מצליחות לפרוץ אותה.

מצוין.

תלמידה: אנחנו לא רוצות שזה יהיה עוד אירוע, ואני לא יודעת להביע במילים את ההשתוקקות הזאת של הכלי הנשי.

רק הבורא יכול לעשות את זה, לכן מה שאתן צריכות לעשות זה רק לבקש ממנו. חיבור ביניכן ועם הבורא זה מה שיפתור את כל הבעיות, וכל העולם מחכה לזה. כמו ש"בזכות נשים צדקניות יוצאים ממצרים", כך "בזכות נשים צדקניות" שדורשות את הצדק אנחנו יכולים לצאת ממצרים שלנו שזה כל העולם, ואתן רואות מה קורה היום בעולם.

עכשיו אני מדבר בשם הגברים. אנחנו מצפים מכן לפעולה הזאת של חיבור, וכמו שביציאת מצרים מרים לקחה את הנשים ועם כל כלי הנגינה הן הלכו ופרצו את הדרך, כך אתן צריכות לעשות. אני מאוד מקווה שאתן תצליחו, ואנחנו נתמוך בזה ככל שאתן רוצות.

תלמידה: מה קורה בעולמות עליונים כשיש כזה כנס של נשים?

ציפייה גדולה, כי אין לעולמות עליונים מצב יותר חד מזה שחסר להם מ"ן מיושבי מטה שנמצאים ומצפים שתבוא איזו עזרה, ואתן יכולות לעשות את זה. אני מאוד שמח שיש לנו נשים רציניות שיכולות לעורר את הבורא שיעזור לכולנו.

תלמידה: אתמול אמרת לגברים "תשמרו על הנשים", למה התכוונת?

שהם יוכלו לתת לכן חיזוק, כי בהרבה מקרים אני רואה שנשים לא בטוחות בעצמן וזה לא נראה לי נכון. אנחנו רואים שבמקום שאישה מרגישה בעלת בית היא מסדרת את הכול, היא עושה סדר בבית, מאכילה את כולם, מבשלת, מכבסת, היא עושה הכול. הגברים רק מביאים כוח וכסף, והכוח הזה הוא ללא התלבשות במעשה. אישה לוקחת את הכסף ועושה ממנו את כול מה שצריך, היא קונה מזון, מסדרת הכול. אישה היא המנהלת, היא נקראת בעלת הבית, היא נקראת "עקרת הבית".

תלמידה: נשים מרגישות מאוד חזק את הסבל האנושי, האם אפשר להשתמש בהרגשה הזאת בכנס הזה? מה צריך לעשות עם זה?

כן. אתן קבוצה עולמית בינלאומית, והעולם שלנו נמצא במצבים מאוד מאוד לא בריאים, לא טובים, לא יציבים, וקשר בין נשים יכול מאוד לעזור ולתקן את העולם, ולא חסר לנו חוץ מזה כלום. נשים בעולם הן רוב, לכן אם הן היו רוצות לצאת נגד הגברים, אז הגברים היו מתבטלים.

תלמידה: אמרת שנשים לא מרגישות בטוחות בעצמן, איך לגרום להן את הביטחון שיבינו שהכול בידיים שלהן?

זו העבודה שלנו שצריכה להראות את עצמה בגמר התיקון ובתקופתנו דווקא, שנשים הן אלו שיכולות לעשות את הסדר. הגברים לא, הם יודעים רק להילחם, לעשות כל מיני שטויות וכמו ילדים קטנים לריב ביניהם.

תלמידה: תודה רבה על כל מה שאתה עושה איתנו ומכוון אותנו, ותודה רבה לכל קבוצת הגברים, אנחנו מאוד מרגישות את התמיכה.

חיבוק גדול, חם לכולם. אני מבקש מהגברים לחזק את הנשים, לתת להן את כל מה שהן צריכות כדי להיכנס להתארגנות יפה, חמה, טובה, מאוד צמודה. אנחנו נתמוך בהן ונדחוף אותן למרכז הבריאה.

תודה לכולם, ושיהיה לנו יופי של כנס. בהצלחה בעזרת ה'.

(סוף השיעור)