שיעור בוקר 07.04.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 11.03.2002

https://kabbalahmedia.info/he/events/cu/s7oJNISE?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", "הקשר בין בין פסח, מצה ומרור"

הקשר בין פסח, מצה ומרור

תשמ"ז - מאמר י"ד

1986/87 - מאמר 14

"כתוב בהגדה, "זכר למקדש כהלל, כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים, היה כורך פסח, מצה, ומרור, ואוכל ביחד, לקיים מה שנאמר, על מצות ומרורים יאכלהו".

וצריכים להבין זה על דרך העבודה. מה מרמז לנו הקשר שיש בין אלו שלושה דברים שהיה אוכל ביחד.

ובכדי להבין את ענין הקרבן פסח שהיה בזמן יציאת מצרים, שיצאו מתחת השעבוד, שהיו בגלות מצרים, צריכים מקודם להבין ענין גלות מצרים, ממה הם סבלו שם.

במרור, כתוב בהגדה, "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה, על שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר, "וימררו את חייהם בעבודה קשה, אשר עבדו בהם בפרך".

ויש להבין את ענין, "וימררו את חייהם בעבודה קשה", מהו בעבודת ה'. הנה ידוע, כי עבודת ה' היא כשעובדים לתועלת ה', שאנו זוכים להיות דבוק בחיי החיים, ודוקא בזמן שעובדים להשפיע, אז הוא הזמן לקבל הטוב ועונג שברא ה', להטיב לנבראיו, כלומר שישועת ה' באה לכלים דהשפעה.

ובענין שהשפע בא לכלים דלהשפיע, יש להבחין בזה ב' הבחנות:

א. השפע בא בכדי לעשות כלים דהשפעה.

ב. האור בא לאחר שיש לו כבר כלים דהשפעה.

פירוש הדבר הוא, כי בזמן שהאדם רוצה ללכת על דרך להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אז הגוף מתנגד בכל תוקף, ולא נותן לו לעשות שום פעולה, ולוקחו ממנו כל חומרי דלק שהיה לו משהו כח לעשות מעשים לשם שמים.

ובזמן שהאדם רואה את האמת כמו שהיא, היינו שרואה איך שהוא שקוע באהבה עצמית, ואין בו שום ניצוץ בגופו, שירשה לו לעשות משהו להשפיע, וכיון שבמצב הזה האדם כבר הגיע אל האמת, כלומר שבא לידי הכרת הרע, שאין לו אז שום עצה, שיהיה בידו כח לעזור לעצמו, אלא יש לו רק עצה אחת, שהיא לצעוק לה' שיעזור לו, כמו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה".

וזהו שאמרו, "הבא לטהר מסייעין אותו, ושואל הזהר הקדוש, במה, והשיב בנשמתא קדישא".

נמצא, שענין, "וימררו את חייהם", פירושו, שלא נתנו להם לעבוד בעמ"נ להשפיע, שזה מביא דביקות בחיי החיים, אלא קליפת מצרים ופרעה שלטו על בני ישראל עם השליטה של אהבה עצמית, שלא יוכלו לעשות משהו נגד רצונם של המצרים, וזו היתה הגלות, כלומר שרצו לצאת מהגלות הזו ולא עלה בידם.

ולפי זה יהיה הפירוש, מה שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", מאיזה עבודה מדברים, הוי אומר מעבודת ה', שזה נקרא, עבודה קשה, היות שהיה קשה להם לעבוד בעמ"נ להשפיע, מטעם שהמצרים, ופרעה מלך מצרים, השפיעו להם מחשבות ורצונות שלהם. כלומר היות שקליפת מצרים הוא בעיקר אהבה עצמית, לכן המצרים שלטו על עם ישראל, שגם עם ישראל ילכו בדרך שלהם, הנקראת, אהבה עצמית, והיה קשה לישראל להתגבר על מחשבות האלו, וזהו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", כלומר בזמן שהלכו על דרך המצרים, שהיא בעמ"נ לקבל, הגוף היה נותן להם חומרי דלק, ולא היה קשה להם לעבוד עבודת ה', כידוע שהמצרים היו עובדי ה', כמו שכתבו חז"ל על מה שכתוב (בשלח תנחומא), "ויקח שש מאות רכב", (ואם תשאל) מהיכן היה בהמות משל מצרים, הרי נאמר, "וימת כל מקנה מצרים", אלא מהירא את דבר ה', כמו שכתוב, "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה, הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים", ואמרו מכאן, הירא דבר ה' יעשה תקלה לישראל.

ורש"י מביא מכאן, היה רבי שמעון אומר, "כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו". ובהאמור יוצא, שהעבודה הקשה שהיתה להם, עבודה בשדה, כי שדה נקרא, השכינה הקדושה, כידוע שמלכות נקרא, שדה.

והיה קשה להם לקבל על עצמם עול מלכות שמים בעמ"נ להשפיע, אלא שהמצרים היו רוצים שיעבדו את עבודת הקודש בעמ"נ לקבל, ונותנו להם להבין כי זה נקרא, "הירא את דבר ה'".

אולם שמכאן, מבחינה זו היתה תקלה לישראל, היינו לבחינת ישר-אל, אלא הם היו רוצים שכל עשייתם יהיו אך ורק לתועלת עצמם, ומזה יצאה תקלה.

זאת אומרת, שהתקלה היתה בעיקר בזמן שהמצרים היו מדברים אל ישראל בשפת יראת שמים, ומשפה הזו יוצאות כל התקלות לישראל, מה שאין כן אם המצרים היו מדברים בשפת החילוניים, בטח שהיו עם ישראל בורחים מהשפעתם בעת שהיו באים אליהם עם המחשבות והרצונות שלהם.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (שמות), "ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך". ודרשו חז"ל, ב"פה-רך", ויש להבין מהו, "פה רך", בעבודת ה'.

אלא כנ"ל, שהמצרים דברו עם המחשבות והרצונות שצריכים לעבוד ה', אלא שיהיו בעמ"נ לקבל, שזה נקרא, פה - רך, כלומר שעל הכוונה דלקבל הגוף מסכים יותר לעבוד עבודת הקודש, ולא צריכים לכוון בעמ"נ להשפיע.

נמצא, עם הדיבורים האלו, גרמו לישראל שתהיה להם עבודה קשה בזמן קבלת עול מלכות שמים, ומשום זה כל אחד מישראל היה אומר, דעבודת הקודש בעמ"נ להשפיע הוא דבר קשה מאוד.

אי לזאת, המצרים היו משפיעים להם מחשבות שיותר כדאי לעבוד בעמ"נ לקבל, בדרך הזו הם יראו שכל יום ויום הם מתקדמים במעשים טובים, מה שאין כן בעבודה דבחינת ישראל, הם בעצמם רואים שזה קשה, והראיה לזה, שלא רואים שום התקדמות בעבודה.

נמצא, ש"פה-רך", יהיה הפירוש, שיתנו לישראל להבין, שאם ילכו בדרך שלהם, זה הוא עבודה יותר קלה, וזה נקרא "רך", היינו שיותר קל יהיה להתקדם בעבודת הקודש.

ועם הטענות האלו היו המצרים ממררים את חייהם בעבודה קשה, שתמיד היו מסבירים לישראל, שעבודת ישראל נקרא, עבודה קשה, וזהו לא בשבילם.

"בחומר", כלומר שהמצרים הסבירו לישראל את חומרת דלהשפיע, מה שאין כן עבודת המצרים יהיו תמיד לבן, שלא ירגישו שום חושך בעבודה, אלא שהגוף יסכים לעבודה זו, וזה נקרא, "בלבנים", כלומר עבודת המצרים הם יהיו תמיד בבחינת לבנים, בלי כתם ולכלוך, אלא שיהיו תמיד שלמים, ועל ידי זה גורמו באמת שיהיה לישראל קשה לעבוד לשם שמים.

כלומר שהעבודה קשה נמשכה מזה, שהמצרים היו אומרים להם תמיד את ענין חומר שישנו בעבודה דלהשפיע, והלבנים שיש בעבודה זו, ויראת המצרים.

כנ"ל, שמהירא את ה' היתה נמשכת תקלה לישראל. היינו שמזה נמשכה להם את העבודה קשה בשדה, היינו בהמלכות שמים שרצו לקבל עליהם ולא יכלו.

ורבי שמעון אומר מכאן, מהירא את דבר ה', "כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו".

ויש לפרש דברי רבי שמעון, "כשר שבמצרים הרוג".

כלומר, מה שהמצרים אומרים שזה כשר, הרוג, משום שחז"ל אמרו, "הבא להורגך השכם להורגו", היינו מה שהמצרים אומרים לך שזה כשר, שהדרך הזו כשרה ללכת בה, תדע שהוא רוצה להרגך מחיים הרוחניים, לכן הרוג את המחשבות האלו.

"טוב שבנחשים רצוץ מוחו", יהיה הפירוש, אם הנחש שהוא הרע שבאדם, ומייעץ לך שדרך הזאת היא טובה בשבילך, ונותן לך להבין בהבנה גדולה ושכל בהיר, על דרך שהנחש בא אל חוה, אל תתווכח עמו, אלא רצוץ את מוחו, היינו את כל המוח השכלי שהוא מסביר, רצוץ את השכל הזה, זאת אומרת, שצריכים ללכת למעלה מהדעת.

ועתה נבאר את ענין מצה. ועל דרך עבודה יש לפרש, מילת "מצה" מלשון מריבה, "כי על מסה ומריבה, ועל ריב בני ישראל, ועל נסתם את ה', לאמור, היש ה' בקרבנו אם אין", (בשלח שביעי).

על מריבה אומר התרגום, "ומצותא על דניצו בני ישראל". נמצא, מצה מלשון מצותא, היינו שעם ישראל היה להם ריב עם ה', מדוע הוא עושה שיהיה כל כך קשה לעבוד בלהשפיע, ומדוע אף על פי שהם משתדלים לצאת משליטת מצרים, מכל מקום לא די שלא מתקדמים, אלא שהם רואים הולכים אחורה ולא קדימה.

זאת אומרת, שהם טועמים טעם מרור בעבודה, זה גרם להם שיעשה ריב עם הבורא, שמריבה מכונה, בחינת מצה. וטענה כזו, אנו רואים, שעם ישראל היו מריבים עם משה על ענין זה, היינו ממה שראו, שבזמן שהתחילו לעבוד לשם ה', הם נעשו יותר גרועים, כמו שכתוב (שמות שביעי), "ויאמרו אליהם, ירא ה' עליכם וישפוט, אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה".

ואת הטענות האלו שאמרו אל משה, אמר משה אל ה', כמו שכתוב, "וישב משה אל ה', ויאמר, אדני למה הרעת לעם הזה, למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך".

שיש לפרש את הטענות שהיה להם אל משה, אשר אמרו, ירא וישפוט, פירושו, שהיה מריבים משה, היות שמשה אמר להם שיאמינו בה', אז הם יצאו משליטת הגוף, אשר בהגוף שולט פרעה מלך מצרים, שהוא מיצר להקדושה, והם התחילו בעבודת מוחא וליבא, וראו שהגוף שהוא בחינת פרעה, התחיל לשלוט עליהם, היינו שכל מה שהם רוצים לעשות בעבודת ה', הגוף מתנגד ביותר. אשר מטרם שהתחילו ללכת בדרך של משה, היה להם כוחות בעבודה, ועכשיו כל מה שהם עושים, הגוף ממאס בזה, וזה שכתוב אל משה, "אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה", כלומר הגוף שלנו ממאס את הרוח שלנו בעבודת ה', מזמן שהתחלנו בדרך דלהשפיע.

ואחר כך הלך משה אל ה' עם הטענות של ישראל, שהיו מריבים עם משה על מה שהביא אליהם את שליחות ה'. כמו שכתוב, "וישב משה אל ה', למה הרעת לעם הזה, למה זה שלחתני", (כלומר מהו הטענות), ואמר, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת".

שפירוש, "ומאז שבאתי אל בני ישראל", להגופים שלהם, הנקראים, בחינת פרעה, "לדבר בשמך", היינו שכולם יתחילו לעבוד לשם שמים, זה שכתוב, "בשמך", בטח ההגיון מחייב, היות שכל אחד ואחד רוצה רק אמת, וכי יש טיפש בעולם שיהיה לו רצון ללכת בדרך שקר, אלא בטח כל אחד רוצה אמת, כדרך עולם הוא, שאם יודעים את מישהו מדבר שקר, אין אף אחד שירצה לשמוע בדברו.

וכאן היו אומרים, מדוע כשבא משה ואמר להם שילכו בדרך האמת, הגוף הנקרא, פרעה, מבאיש את רוחנו בעת כשאנו מתחילים בעבודה זאת.

ומשום זה היתה להם תרעומת על ה', מדוע הם נעשו עכשיו יותר גרועים, משהיה טרם ביאת משה אליהם בתור שליח ה', שהוא רוצה להוציא אותם מהגלות, ומדוע הם רואים עכשיו שהם נכנסים יותר בגלות, שפרעה שולט על הגופים ביתר כח, וביותר מחשבות שכליות, נותן לנו להבין בכל פעם עם טענה אחרת. אם כן לפי זה, היה יותר טוב את המצב של בני ישראל בעבודה מטרם ביאת משה אליהם בתור שליח מאת ה'. אולם עכשיו הם רואים, שהגופים שלהם, שהם בחינת פרעה, שולט בשליטה גמורה על בני ישראל, כלומר במקום שהיה צריך להיות מצב רוח מרומם בעת שהם יודעים שהולכים בדרך האמת, ומה היה, להיפך, שבעיני הגוף הנקרא, פרעה, איזה רוח היה להם, כמו שכתוב, "אשר הבאשתם את רוחנו בעיני פרעה", שהגוף היה אומר להם, איזה מצב רוח יש בעבודה דלהשפיע.

והבאיש, פירושו, ריח רע, שלא יכולים לסבול את הריח. זאת אומרת, שלא יכולים לסבול את המצב רוח הזה, והיו רוצים לברוח כמו שבורחים מסרחון. זאת אומרת, במקום שהעבודה על דרך אמת צריך להביא מצב רוח מרומם, כלומר שהאדם ירצה להישאר במצב רוח זה בתמידיות, וכאן נעשה להיפך, דהיינו שמהעבודה דלהשפיע קבלו מצב רוח של סרחון, שפירושו, שרוצים לברוח ממצב רוח, שלא יכולים לסבול אותו אפילו רגע אחד. כנ"ל שאמרו אל משה, "אשר הבאשתם את ריחנו", ותערומות של ישראל הביא משה אל ה', ושאל משה, "למה זה שלחתני".

והשיב ה' אל משה, כמו שכתוב, "ויאמר ה' אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם".

והתשובה היא, למה הוא עושה שהעבודה של להשפיע יהיה כל כך קשה, הוא מסיבת שאני רוצה שיתגלה את היד החזקה, כמו שכתוב, "כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו".

ובאיזה אופן מוכרחים יד חזקה, זהו הוא דוקא, שהשני מתנגד בכל תוקף, אז שייך לומר שצריכים להשתמש ביד חזקה, אבל לא שייך לומר, אם השני הוא איש חלש, שצריכים ללכת עמו ביד חזקה, זהו כמשל שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהסדר הוא בעולם, ששני אנשים במחלוקת יש לפעמים שעוברים לתגרת ידיים, ומי שהוא רואה שאינו יכול להתגבר עליו, הוא לקח סכין כנגדו. והשני שהוא רואה שיש להשני סכין, הוא לוקח אקדוח, וכשהשני רואה שיש לו אקדוח, הוא לוקח רובה, וכו', עד שהשני לוקח נגדו מכונת יריה, ואם יש לו מכונת יריה, השני לוקח טנק, אבל אף פעם לא שמענו, אם מי שלוקח מקל ורוצה להרביץ, שהשני יקח טנק, ולהילחם כנגד זה שלקח מקל.

כמו כן בעבודה, לא שייך לומר, שצריכים ללכת עם פרעה ביד חזקה, אם פרעה לא מראה התנגדות גדולה. והיות שה' היה רוצה לגלות לו כאן יד חזקה, לכן היה הקב"ה להכביד את לב פרעה, כמו שכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו, ואת לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה בקרבו".

אולם יש להבין הטעם, שכתוב, "שה' הכביד את לבו של פרעה", בשביל שה' היה רוצה לתת את האותות כדי שיתוודע שמו של הקב"ה, וכי ה' הוא בעל חסרון, חס ושלום, שזה חסר לו שידעו שהוא יכול לעשות אותות ומופתים, ועוד מה זה מרמז לנו בענין עבודה, שאנו צריכים לדעת זה לדורות.

ולפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, על ענין השאלה מה ששאל אברהם לאחר שהקב"ה הבטיח לו, כמו שכתוב (לך לך, שישי), "ויאמר אליו, לתת לך את הארץ לרשתה. ויאמר, במה אדע כי אירשנה, ויאמר לאברם, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

ושאל, מהי התשובה לשאלה מה שאברם שאל, במה אדע כי אירשנה. כלומר מהו הפירוש מה שהשיב לו ה'.

תשובה, "כי ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, וענו אותם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ושאל, כי מהכתוב משמע שהיתה תשובה מספקת, כי לא שאל יותר אברם. ואנו רואים כי דרכו של אברם להתווכח עם ה', כמו שמצינו באנשי סדום, שה' אמר לאברם, "זעקת סדום ועמורה כי רבה".

וכאן שאמר לו, ידע תדע, משמע שקיבל את התשובה בקורת רוח.

ואמר, היות שאברהם ראה את גודל הירושה שהבטיח לבניו, אז חשב אברהם לפי הכלל, שאין אור בלי כלי, היינו אין מילוי בלי חסרון, והוא לא ראה שבני ישראל יצטרכו למדרגות והשגות כה גדולות בעולמות עליונים, ובשביל זה שאל להקב"ה, במה אדע כי אירשנה, הלא אין להם כלים וצורך להירושה הגדולה מה שאתה מראה לי שאתה תיתן לבני, הלא אין להם צורך.

ועל זה השיב לו הקב"ה, אני אתן להם צורך להאורות, כמו שאני אתן להם האורות. היינו שה' יתן להם האור והכלי גם כן. שאל תחשוב שרק השפע אני משפיע, אלא אני משפיע להם, הן הצורך הנקרא, כלי, והן השפע הנקרא, מילוי וחסרון.

ועל ידי זה שעם ישראל יהיו בגלות מצרים ארבע מאות, שארבע שזהו מדרגה שלמה של ד' בחינות, שעל ידי זה שהם יהיו בגלות, בארץ לא להם, היינו שהמצרים ישפיעו לישראל רצון של קבלה עצמית, שרצון זה לא שייך לקדושה, שזה נקרא, "ארץ", מלשון רצון, וירצו לברוח מהרצון הזה, אז כשאני אעשה שלא יוכלו לצאת משליטה זו מכוחות עצמם, אלא שהם יראו, שרק הקב"ה יכול לעזור להם, ולא יהיה להם עצה אחרת, אלא לבקש עזרה ממני, וזהו כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו", ואומר הזהר הקדוש, שהסיוע הוא שנותנים להם נשמה קדישא, ועל ידי ריבוי תפילות, שיבקשו מה' סיוע, יקבלו כל פעם מדרגה יותר גדולה, שעל ידי זה יהיה להם צורך לבקש מה', וזה יגרום להם לבקש מה', ולקבל מדרגה יותר גדולה. ולאחר זה תהיה לי האפשרות לתת להם הירושה.

נמצא, שהקב"ה בכוונה תחילה עושה שלא יוכלו להתגבר, בכדי שיהיה להם כלים.

נמצא, שהכבדת הלב שנעשה לפרעה, הוא בכדי שיהיה מקום לקבל צורך על האורות העליונים, מה שאין כן אם לא תהיה להם עבודה קשה, לא יהיה להם צורך לאורות הגדולים, כמשל הנ"ל.

כי מי שהולך להילחם עם השני, עם היד או עם מקל, אין להשני צורך לקבל נגדו טנק או תותח. ומשום זה, בכדי שיהיה לתחתונים צורך לקבל אורות גדולים, מוכרחים לעמוד כנגדם קליפות חזקות, ובכדי לשבור אותם, האדם מחויב להמשיך אורות גדולים, אחרת היה מסתפק במיעוט. נמצא, ששליטת פרעה גורם על ידי הכבדת לבו, שימשיכו אורות גדולים."

קראנו חלק מהמאמר שנקרא "הקשר בין פסח, מצה ומרור", מ"שלבי הסולם" על מועדים-פסח, כרך ד', דף קי"ד.

מצד אחד כתוב בתורה שישראל הם עם קשה עורף, עקשנים, ממש לא רוצים לשמוע שום דבר, קשה להכניס להם משהו, לחייב אותם במשהו. מצד שני כתוב שאת זה הבורא עושה, הוא נותן להם את כל התנאים האלה, כישלונות, הכבדת הלב, כך שהם לא יוכלו לשמוע, שהם לא יוכלו לבצע את מה שהוא דורש, כדי שהם יצטרכו אותו, שבאמת ירצו, וכנגד כל עומק הרצון לקבל יהיה להם רצון לגאולה.

אם כך, מה דורשים מישראל, אם הבורא עושה להם כזאת הכבדת הלב שהם לא יכולים בעצמם לעשות שום דבר? כמו שאנחנו לומדים ממאמר בחירה חופשית, דורשים לא לבצע שום דבר. אין מה לבצע ואין לבנות משהו חדש, הכול בנוי, כל המדרגות בנויות. וכשאדם עובר ממדרגה למדרגה, ברור שהוא עובר רק על ידי זה שמקבל כוח מלמעלה, שכל מלמעלה, רצון מלמעלה, הכול מלמעלה. ואם הוא עובר ממדרגה למדרגה זה מפני שיש לו דחף מלמטה, יש לו רצון לזה, יש לו הרגשת נחיצות, שבלי זה הוא ממש לא יכול.

איפה כאן נכנסת העבודה שלנו? העבודה שלנו היא באמצע, כל הזמן "ויאנחו", כלומר עלינו לבדוק בעצמנו מהר מאוד אם יכולים או לא יכולים לפנות לבורא. בקיצור, העבודה שלנו היא בהכרת המצב. מכירים מצב ומיד מחליפים אותו מלמעלה, מכירים את המצב הבא ושוב מחליפים אותו מלמעלה למצב יותר מתקדם וכן הלאה. וכל סולם המצבים כבר נעשה מקודם בהתפשטות מלמעלה למטה, ואין בזה שום דבר חדש, אלא זה הוכן לנו.

גם אדם, גם חברה, גם אומה, וגם האומה שלנו במצב של היום, צריכים לזכור שאם אנחנו רוצים להיטיב את מקומנו, אז אנחנו לא יכולים לעשות את זה בדרגה שבה אנחנו נמצאים, כי המדרגה שבה אנחנו נמצאים היא קובעת את המצב שלנו. אם אנחנו רוצים להרגיש יותר טוב, אז אנחנו צריכים לעלות למדרגה יותר גבוהה, יותר קרובה לאור, שם נרגיש יותר טוב. אתה רוצה להרגיש עוד יותר טוב, בבקשה, תעלה למדרגה עוד יותר גבוהה. אם אתה יורד ממדרגה עליונה למדרגה קצת יותר תחתונה, אז אתה מרגיש יותר גרוע. כל מדרגה ומדרגה היא כמו בסולם, כשעולים עליו או יורדים ממנו המצב הוא קבוע בכל מדרגה ומדרגה.

איך לעלות על המדרגות? המקובלים אומרים על ידי המאור שמחזיר למוטב. בזמן שלומדים את כתבי הקבלה בכוונה הנכונה מעוררים אורות המקיפים, ולפי מה שכתוב באות קנ"ה בהקדמה לתע"ס, בא אור מקיף מעורר את האדם, נותן לו כוח, והאדם עולה ממדרגה ראשונה למדרגה שנייה, משנייה לשלישית. פשוט מאוד.

לא לצפות שבמצב כמו שאני עכשיו יהיה לי יותר טוב, לא יהיה לי יותר טוב. אלא ההפך, אם אני לא מתקדם לקראת האורות המקיפים, יש את מה שנקרא מושג הזמן הכללי, ואם אני מפגר אחרי הזמן הכללי, אז אני יורד ומרגיש יותר גרוע ויותר גרוע. עד שאני מתחיל להבין על ידי הייסורים שכדאי לי לעלות, לשנות מצב זה נקרא לעלות, ולעלות על ידי האור המחזיר למוטב. זה כל העיקרון, לתפוס שסולם המדרגות, סולם יעקב, הוא לא משתנה וכולנו נמצאים בסולם הזה.

עלינו להכיר את המצב שבו אנחנו נמצאים, להבין את הסיבה, מה רע לנו, למה רע לנו, איך אנחנו יכולים להינצל, ולהפעיל את האמצעי שהוא לימוד הקבלה על ידי הכוונה להתעלות. וככל שאדם בכוונה שלו בזמן הלימוד יותר קרוב לאור המקיף, כך האור הזה משפיע עליו יותר, ובהתאם לזה האדם מהר יותר עולה.

אנחנו יודעים שהקשר ברוחניות הוא לפי השתוות הצורה, ככל שכוונות האדם יהיו יותר קרובות להשפעה, לריחוק מהגשמיות ומהאגו שלו, אז האורות ישפיעו עליו יותר. לכן כשניגשים ללימוד חייבים להצטייד בכוונות האלו, כמו שבעל הסולם כותב באות י"ז בהקדמה לתע"ס, ואז באמת נוכל לעלות למדרגות שנרגיש בהן טוב. בסך הכול זה מה שהבורא רוצה. כל אחד ואחד שימצא כל פעם מדרגה שהוא מרגיש בה טוב, אחר כך הוא יגלה שזה לא מספיק טוב ויש עוד יותר טוב, וכך עד גמר התיקון, ששם באמת יראה שהוא נמצא בתוך הטוב המוחלט.

תלמיד: אנחנו אומרים שלהכיר את המצב במדרגה מסוימת אפשר רק ממדרגה יותר עליונה. מה זה אומר במצב שלנו להכיר את המצב?

זה שאני מרגיש רע, אז אני מרגיש סתם רע, רע לי, כמו שעמך מרגיש רע. עדיין הרע הזה לא מעורר אותנו לחשוב שיש פתרון מיוחד, להבין מאיפה בא לנו רע, בשביל מה בא לנו רע, איך אנחנו יכולים להימלט ממנו, למה אנחנו יכולים להגיע, אין עדיין את ההכרה הזאת. למה? מפני שהאור המקיף שמאיר ממדרגה יותר עליונה למדרגה שלנו הוא עדיין מאיר לכלים ההפוכים, כלים שרוצים רק לקבל, שיהיה להם טוב בריחוק מההשפעה, בריחוק מהבורא, והמצב הזה לא משתנה.

אם הכלים האלו, אפילו שנמצאים כולנו באגואיזם ובכוונות רק על מנת לקבל, היו לוקחים ספרי קבלה ולומדים, כמו שאומר בעל הסולם באות קנ"ה בהקדמה לתע"ס, היה נמשך להם אור רק על ידי הרצון לדעת, לא להזדכך. כשהוא כותב שם הוא מתחיל מרחוק, הוא כותב שמזה שלומדים ולא מבינים מה שלומדים, אלא רוצים לדעת, שזה דבר אנושי, מזה כבר מעוררים את האורות המקיפים שמושכים להם חן ממרומים. אז האדם כבר לאט לאט מתחיל לחשוב שיש דבר כזה השפעה ויכול להיות שזה טוב.

כשהוא מתחיל לחשוב שיכול להיות שזה טוב, זה האור המקיף עושה לו את זה, אבל על ידי זה שכבר יש בו את התיקון הזה שהוא חושב שהשפעה הזו יכולה להיות טוב. הוא כבר קרוב יותר לאור המקיף, הוא כבר באיזו מידה נמצא איתו יחד, הם כבר באותו כיוון, והאדם כבר יכול לקבל מהאור המקיף הזה כוחות שהם באמת מפתחים בו את מידת החן ממרומים, את מידת ההשפעה. ואז לפי זה הוא ממשיך ביגיעה שלו ועולה.

זאת אומרת, לא צריכים שום הצטיינות, ידע נוסף קודם, תכונות מיוחדות, אפילו עמך שיפתח את הספר וירצה לצאת מהצרות שלו על ידי זה, בלי להבין כלום, יקרא את זה. אפשר להתחיל ממש מאפס. ולאט לאט בהתאם לכך שאדם מתקדם, הכוונה שלו משתכללת והוא מתחיל להבין יותר איפה בדיוק השפיץ הזה שהוא צריך כלפיו לחשוב עוד יותר חד ועוד יותר חד, וכל פעם הוא נעשה יותר מנוסה בזה.

אבל רק אמצעי אחד, אור מקיף, המחזיר למוטב על ידי לימוד, בכוונה קרובה ככל האפשר לאור. ומה זה עושה לך? מעלה אותך ממדרגה למדרגה, וכל מדרגה יותר עליונה זה יותר טוב. פשוט מאוד. בכל מדרגה, האקלים שלה, התנאים שלה יותר טובים. זה כמו שאתה עולה ויש לך סולם מכאן עד איזשהו הר גבוה, וכל פעם שאתה עולה באיזו קומה, אתה מרגיש מצב אחר, רוח אחרת, שמש והכול אחר.

אז לא לצפות שבמדרגה שאתה נשאר בה ולא משתדל לעלות, משהו ישתנה. זה לא יכול להשתנות, זה הטבע של המדרגה הנוכחית ובה לא ישתנה אף פעם שום דבר. אלא הנשמות שעולות ויורדות, האדם שעולה ויורד בפנימיות שלו מבחינה נפשית, הוא יכול להרגיש את השינויים. ואז מהמדרגה הפנימית שהוא תופס זה גם יקרין לגוף שלו, כי רצונות רוחניים הם הרבה יותר חזקים וגדולים מרצונות גופניים, והם מדכאים ודאי את כל הדברים הגופניים.

כמו שהוא כותב שבהרגשת רעב, לא מדברים על בני מעיים, כמה מקום ריק יש לך שם, אלא מדברים על רעב, על ההרגשה, על החיסרון שהוא לא תלוי בכלל בכמה מקום ריק יש לך עדיין בבטן. זה דבר רוחני שאי אפשר למדוד אותו והוא לא תלוי במקום ריק פיזי. לכן כשרוכשים איזו תופעה רוחנית, הרגשה רוחנית, אז ודאי שכל ההרגשות היותר נמוכות כבר מקבלות מזה השראה וחַיּוּת.

תלמיד: איך לא לקשור את הרעב עם הריקנות שיש לך בבטן? זאת אומרת, אתה אומר שצריך ללכת ממצב טוב למצב יותר טוב, ובדרך אתה צריך להכיר את הרע במצב שלך. איך לא לרדת לרע?

איך כל פעם שאני נמצא באיזשהו מצב, לפחות לא לרדת למדרגה יותר תחתונה? לרדת למדרגה יותר תחתונה זה נקרא להימשך אחרי המחשבות של הגוף. כל אחד מאיתנו רוצה לברוח לאיזושהי פינה חמה, שקטה, רגועה, בפרט אם יש צרות. לא רוצה כלום, רוצה להגביל את עצמי, פחות, פחות, רק לא להרגיש כלום.

ברגע שיש אפשרות לקבל ולהרגיש טוב, אז רוצים יותר ויותר, רוצים לבלוע את כל העולם. ברגע שרע, אני לא רוצה מהעולם הזה כלום חוץ מ"תן לי איזו פינה שקטה, רגועה, קצת לנשום וזהו". זאת אומרת, הכול תלוי בתנאים החיצוניים שאדם משיג. אנחנו לא צריכים לחשוב על הרצונות שלנו, ברגע שצריך אתה תרגיש אותם. אנחנו צריכים לחשוב על התנאים החיצוניים שהם יאירו לנו יותר.

מה שאנחנו מרגישים בכל מדרגה ומדרגה, בכל מצב ומצב שלנו, מהמדרגה התחתונה ביותר עד המדרגה הגבוהה ביותר, זה את הבורא, חוץ ממנו אין את מי להרגיש. הרגשת הבורא בצורה הנוכחית שלנו זה נקרא "העולם שלנו" כמו שאתה רואה. מפני שהתחושות שלנו, הכלים שלנו, החושים שלנו הם הפוכים ממנו, לכן אנחנו מרגישים את העולם הזה כמו שמרגישים - רע. ככל שנהיה בהשתוות הצורה בהתאם לתכונות שלו, כך נרגיש יותר טוב. לכן אנחנו לא צריכים לדבר על גודל הכלים, אנחנו צריכים לדבר על טיב הכלים.

תלמיד: אדם נמצא במצב מסוים והוא רוצה שיהיה לו יותר טוב, זה א'. וב', הוא נמצא במצב מסוים והוא מבין שהיותר טוב זה יהיה רק לעלות למצב הבא. מה ההבדל?

מה ההבדל אם אני רוצה שיהיה לי טוב עכשיו במצב שבו אני נמצא, או שאני חושב שיהיה לי טוב רק בתנאי שאעלה למצב יותר גבוה, לדרגה יותר גבוהה?

תלמיד: לא רק ככה, מאיפה יש לו ההבחן הזה?

ההבחן הזה, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לרכוש. זה הבחן מהותי, שרק בהתקרבות לבורא יהיה לי טוב. אם אדם יתאר לעצמו את הסולם הזה מהעולם הזה עד גמר התיקון ויבין שכל המדרגות נמצאות במצב הקבוע, ובכל מדרגה ומדרגה יש תנאים משלה, והתנאים שלו במדרגה שלו עכשיו הם רעים מפני שזה הטבע של המדרגה הזאת, ולא יכול להיות לו עכשיו שום דבר טוב. אז לעלות זה בעצם להינצל מהרע, אז הוא כבר ידע, "אה, לעלות ממדרגה למדרגה אני צריך אור מקיף ובשביל זה אני צריך ללמוד ולהתכוון לפני הלימוד שזה יעזור לי, אני צריך תמיכה של חברה".

לכן אנחנו צריכים ללמד את הפטנט הזה. אתה יכול להגיד, הסולם הזה הוא פנימי, הוא לא "מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", הוא לא סולם כזה, זה המצבים הפנימיים שלי. אתה צודק, אבל אם אני מתאר את זה בצורה כזאת, אז אני מאבד את התמונה הזאת שאני צריך למשוך אור מקיף, שאני צריך לעלות להיות יותר קרוב לבורא. אז זה נעשה מטושטש.

נכון, אתה צודק שכל הסולם הזה הוא אצלי בפנים. המדרגה הנוכחית שלי היא חיצונית, ואחר כך יש מצבים כמו גלדי בצלים, מצבים יותר פנימיים, יותר יותר, וכל ספירה זה עולם, מצב, מדרגה יותר עליונה. והספירות האלה מהספירה החיצונית שאני נמצא בה עכשיו, מה שמגולה אליי, למצב יותר פנימי, יותר רוחני, פנימה, פנימה, פנימה, עד הנקודה הפנימית ביותר - זה גמר התיקון.

אתה יכול לתאר כך את המצב, זה לא חשוב איך, רק שיעזור לך למצוא סיבה למצב הזה ופתרון איך לצאת ממנו. כל מה שאתה מתאר זה דבר דמיוני, אבל תכלס, האם ממנו זה יעזור לך לצאת או לא. לכן לא סתם הם אומרים "סולם יעקב" בצורה כזאת ודווקא סולם, הם לא אמרו ספירות ולא כתבו על זה באיזו צורה אחרת, במונחים אחרים. הם היו יכולים לעשות, אבל בצורה פשוטה ביותר הם לקחו כענף ושורש מצב כזה.

יעקב הקטן שוכב על האדמה, נכנס לשינה, ניתוק מהמציאות שלו, ורואה מהמדרגה התחתונה ביותר את הסולם שעולה השמימה. מי זה יעקב? אברהם שקיבל את העביות של יצחק, ועכשיו יכול לעבוד איתו בקו אמצעי - זה יעקב.

זאת תמונה פשוטה שאפשר להסביר אותה לכולם, ולהראות שלצאת מהמצב שלנו, אפשר יהיה רק אם תעלה לדרגה יותר עליונה, אז יהיה לך יותר טוב, גם אתה או האומה כולה.

ועל ידי מה? כמו שהוא אומר בסוף "הקדמה לספר הזוהר", אותו האמצעי כמו לעולם, כמו לאדם, כמו לאומה. ולא לצעוק שהבורא עושה לנו תנאים גרועים היום. כשיש צעקות בטלוויזיה 40 הרוגים בשבוע, ומה? זה מזיז למישהו? לא. אתה יכול להגיד, "כן, אבל מאיפה יודעים המסכנים האלה שיש כזה פתרון ומי יסביר להם".

קודם כל צריכים לקבל שהכלים, המצבים האלה באים מלמעלה, ועושה אותם הבורא, ואז לאט לאט מתחילים, דרך הידיעה הזאת לגלות את הפתרון, וכנראה הפתרון הוא גם בו. כמו שהסיבה אצלו גם הפתרון אצלו. בזמן שדוד המלך היה לוחם, היו לחימות מגע, מקל, כידון, חץ וקשת, אז היו נהרגים גם מאה אלף ביום. מלחמות זה מלחמות, תלוי איך מסתכלים על זה. לא שככה סופרים את זה כמו תרנגולים, לא, אבל צריכים להבין. ולמה אני אומר את זה כאילו בזלזול? כי מלמעלה לא מתחשבים בגופים כמונו, מלמעלה מתחשבים עד כמה שאדם מצטער דרך הגוף שלו, ואם אנחנו איבדנו ארבעים בשבוע, וזה לא מזיז לנו, אז כאילו לא איבדנו אף אחד.

אתה מבין, כי שוקלים את הצער שיש לך, תוצאה מהצער, עד כמה הוא מעיר, מעורר אותך. אבל אם זה לא מעורר אותך, כאילו שלא איבדת כלום, כאילו לא הרגשת שום דבר, לא נאבד שום דבר. קני המידה האמיתיים הם מאוד מאוד קשים.

תלמיד: יציאת מצרים לא הייתה בדרך ייסורים?

מי אמר לך שיציאת מצריים לא הייתה בדרך ייסורים? או אתה שואל, למה אני מתקדם דרך ייסורים? אם אתה נמצא ברצון לקבל על מנת לקבל ואתה לא יודע על זה, אלא אתה לאט לאט צריך להכיר אותו, מי הוא, והוא לא רע הרצון לקבל הזה, רק הוא רע כלפי הבורא, כלפי העולם הזה הוא לא רע.

אנחנו רואים אנשים שיש להם רצון לקבל גדול, הם מרוויחים טוב, הם מוצלחים, הם מסובבים את כל אילו שיש להם רצון לקבל קטן, שיעבדו בשבילם. מישהו ככה עם רצון לקבל טוב מגיע להיות מנהל, בעל בית גדול, וכל האלה הקטנים שמספיק להם סתם להתפרנס קצת ו"תעזוב אותי", עובדים אצלו, הוא מרוויח עליהם.

אז בעולם שלנו רצון לקבל זה דבר טוב, אלא רק אם מתגלה בורא, רק הבורא שרוצה לקדם את האנושות, אז במידה הזאת הוא מגלה את הרע שבמצב, זה הכול. אחרת, אם לא כלפי הבורא, הרצון לקבל הוא לא רע, מה יש בזה רע?

תלמיד: אז מה במצב הזה נקרא "דרך תורה"?

מצב של דרך תורה נקרא שנותנים לך הזדמנות בכל מצב ומצב יותר מהר על ידי אמצעים כמו חברה וספרים, להתקדם להכרת הרע. כלומר על ידי לימוד אתה מושך "חן ממרומים", אתה מתחיל קצת להרגיש שיש דבר כזה שהוא כמו השפעה. מתוך זה אתה מתחיל להרגיש את עצמך יותר במצרים.

זה נקרא שככל שהם היו יותר במצרים, הם יותר ויותר הרגישו שהם נמצאים במצרים. ואז אתה מגיע למצב שהפער, המתח בין החן שקבלת מלמעלה לבין המצב שלך, התכונות הנוכחיות שלך הוא כזה שאתה מרגיש ש"אני חייב לצאת, לברוח", רק לא יודע איך. ולכן הבורא סידר לך את הרגשת הפער הזה, כדי שאתה תתקשר בפעם הראשונה אליו.

בני ישראל לא רצו להתקשר לבורא. גם ב"מתן תורה" הם אמרו למשה, אתה תדבר איתו ואחר כך אתה תשדך בינינו. זה דבר מאוד לא זמין בטבע של האדם, להתקשר לאלוהות. זה מחייב, זה מכביד. אבל הכול בא רק מתוך האור שמאיר בזמן הלימוד. הוא קובע את המצב הבא שלך, הוא קובע את המתח שתרגיש כשאתה נמצא בהכרת הרע. הוא נותן לך כוחות לא לצאת מזה, ודאי שלא לצאת, אתה לא יוצא בעצמך, אלא כוחות לפנות לבורא. אין פה אמצעי אחר.

תלמיד: האם יש הכרת הרע קבוצתית?

יש הכרת הרע קבוצתית כשמדברים על זה, ונמצאים יחד, לומדים יחד, אז ודאי שמגיעים להכרת הרע כזה, כל אחד, בלי לדבר אפילו. כי על דברים רעים בכלל אסור לדבר אחד עם השני, רק על דברים טובים. אסור לי לדבר על הכרת הרע שלי, "החיים הם כאלה, והבורא לא כך, ואנחנו כך, וזה לא בסדר". אסור לדבר על זה, כי מתחייבים לדבר רק על דברים חיוביים. לא לשתף את החבר ברע, רק בטוב. ולא חשוב באיזה מצב רע אתה נמצא, אתה חייב להקרין לו דברים טובים, אחרת אף פעם לא יחזור אליך משהו טוב ממנו. רק בצורה כזאת אתה עובד גם בשבילו וגם בשבילך. אז הכרת הרע כללית היא לא במילים, אלא היא עוברת מאחד לאחר כך, ללא מילים, ברוח.

תלמיד: אפשר לבקש עזרה מחבר?

עזרה? עזרה מחבר אפשר לבקש רק בכך שהוא יספר לך דברים טובים, אלא מה.

תלמיד: נניח מישהו נמצא במצוקה?

מישהו שנמצא במצוקה, אבל אתה לא יודע על זה?

תלמיד: אם הוא לא יספר לי, אני לא אוכל לעזור לו.

כן. אם מישהו באמת נמצא במצוקה, ולא יכול לצאת מזה, הוא יכול לפנות לשני. הרב'ה כותב שהוא יכול לפנות לשני, אבל לא לפנות לשני ולהתחיל לספר לו, "אתה יודע מה, ואיך הכול לא בסדר". לא, כי בכך הוא מוריד את השני, רוצה או לא רוצה הוא משפיע לרעה על השני, וזה אסור, זה נקרא לשון הרע. אם מישהו מספר לשני דבר רע, לא חשוב באיזו צורה אבל מספר לו רע, אם זה לא לצורך תיקון מידי, כמו שאנחנו מדברים כאן, זה נקרא לשון הרע.

מה זה לשון הרע? כל שמועה שמורידה, ומחלישה את האדם נקראת "לשון הרע". כל דבר, נניח קלות ראש, אפילו סתם איזה צחוק יכול להחליש אותך פתאום. אם כל המחשבות והכוונות שלך נעלמות לאותו זמן שאתה שומע איזשהו דבר, גם זה נקרא לשון הרע. במיוחד לשון הרע שמכוונת בצורה ישירה וגלויה נגד הבורא, "מי ה' אשר אשמע בקולו", זה היסוד של לשון הרע, כי בזה הוא חותך לך ממש את כל האפשרות לפנות לבורא, שזו בעצם ההצלה.

בקבוצה עלינו כל פעם להשתדל להתחבר בימין, כשכל אחד מעורר בשני את מידת גדלות האלוהות, את חשיבות המטרה, והייחודיות שיש בחברה. ומתוך זה שהולכים ומשקיעים באמת כוחות, מתגלה להם הפער בינם, ובינם לאור המקיף.

אם באמת משקיעים כוחות בצורה נכונה, אז נמצאים בהרגשת חיסרון גדול מהאלוהות, ובהרגשת שמחה שזה מתגלה. ואז אדם כזה יודע עד כמה טוב לו להשפיע לשני טוב מהמטרה, ועד כמה חסר לו לשמוע מהשני דבר טוב, כי הוא נמצא רחוק ממנו. הקצוות האלו חייבים להיות כל הזמן לפני העיניים. כמה אני קטן, וכמה הוא גדול. אבל הרגשה הזאת צריכה להיות הרגשה יצירתית, כדי שמזה בסך הכול אני אחבר עכשיו מעשה מועיל, וטוב.

תלמיד: ואם אני מרגיש טוב מהחיסרון, כי סוף סוף גיליתי אותו?

אם אתה מרגיש טוב מהחיסרון, זה נקרא שאתה יושב ואוכל את עצמך. אי אפשר להרגיש טוב מחיסרון. בחברה מגלים רק טוב.

תלמיד: ואם בחברה מתגלה משהו שצריך לתקן אותו?

זה לא נקרא גילוי חיסרון, זה נקרא "כלי ואור באים כאחד". אם בחברה מעוררים איזה דבר שעכשיו צריכים לתקן אותו, אז ודאי שאנו עושים זאת. אבל לא בצורה של לעורר את הדברים, איפה אנחנו, מה המצב שלנו, אנחנו לא יודעים את הדרך, ולא מבינים איך לצאת מזה. זאת אומרת, לא להכשיל, לא להכביד אף פעם, אלא תמיד לעורר.

גם את הכלים וגם את האורות נותנים מלמעלה, מלמעלה צריכים לתת לנו קושיות וקשיים, רק מלמעלה. ואסור לך בתוך עצמך לחפש משקעים, ודברים יותר גרועים ממה שנותנים מלמעלה. עדיף שלא יתנו לי, בשביל מה אני צריך לרדת למטה? אולי אני אגיע למעלה, בכך שאני כל הזמן סתם אעלה ואעלה. אלא אם אדם נמשך למטה, זו ממש הקליפה שעובדת עליו, וזו קליפה מאוד מיוחדת. האדם אוהב לסבול, ולהראות לכולם שהוא סובל ומסכן, תראו איזה גיבור אני.

תלמיד: דברנו הרבה על העם, אבל מה זה הכרת המצב שלנו, אנחנו, אלה שכבר פתחו להם את הספרים, פתחו להם את האמצעים, וכאילו פתחו להם הכול? מה חסר, איפה הכרת המצב שלנו?

הכרת המצב שלנו, של הקבוצה?

תלמיד: שלנו, לא של הכלל.

לא, האדם לא יכול להכיר במצבו, גם כשיוצאים לרוחניות עדין לא מכירים את המצב, לא מיד מכירים את המצב. כשיוצאים לרוחניות אתה כמו תינוק, אם אני מתבטל כלפי הבורא במדרגות הראשונות, אז ביטול זה נקרא שאני לא עובד עם הכלים שלי, אני רואה משהו, וגם אם אני לא יודע מה זה, אני מתפעל, כמו תינוק בעולם שלנו. ואז לאט לאט, ככל שהאדם מתקדם ורוכש כלים דקבלה על מנת להשפיע, ובהתאם לזה הוא מתחיל להכיר יותר את העולם הרוחני, כי הוא סופג ממנו, מקבל ממנו, עובד איתו, ועם קבלה והשפעה.

אבל אם הוא לא סופג, ולא קולט לתוך הכלים שלו את הרוחניות שיש מסביבו, אין לו הרבה הבחנות. אני חושב שזה ברור, כי אין לו מאיפה, כל הקליטה וההבנה שלנו היא מתוך איך שאנחנו סופגים מבחוץ משהו לא נודע. מבחוץ זה עצמותו, וכמה שאנחנו יכולים להעביר דרך הכלים שלנו, כלים דהשפעה וכלים דקבלה את האור הזה, לפי זה אנחנו בונים בתוכנו את תמונת המציאות, תמונת העולם, והבורא.

לכן לא רק אנחנו, אלא אפילו אלו שנכנסים לרוחניות בדרגות הקטנות, הראשונות של הסולם, הם כמו תינוקות. ודאי שזה כבר בורא, הוא נמצא, הוא מקיף אותי, וממלא ואותי, והכול, אבל הכרה, כמו שאתה אומר, הכרה זה כבר לעבוד לפחות במקצת עם כלים דקבלה.

תלמיד: אתה אומר, שכל מה שיש לנו להוסיף זה את הכרת הרע כמו שלמדנו במאמר "החרות", ושהכול כבר נתון. איך לזרז את הכרת הרע, איך לזרז את התחלפות המצבים?

זה מה שרב"ש אומר, שכל העניין שלנו זה לקדש את הזמנים. "ישראל מקדשים את הזמנים", וזה על ידי זה שבזמן הלימוד נתאמץ יותר באיכות היגיעה.

תלמיד: אז הנה, אנחנו לכאורה עושים את זה.

אני לא יודע, אם אתם עושים את זה או לא. אני לא חושב שאדם יכול למדוד את זה כל כך בקלות. האם בכל מילה ומילה כואב לך כל כך העוקץ פנימי בתוך נשמה שאתה מחפש הצלה? וזה מה שאתה דורש מהמילה הזאת. האם לכל מילה ומילה אתה רוצה את הפירוש האמיתי הרוחני שלה כדי להתקשר עם מקור החיים? אחרת אתה מת, אם עוד רגע אתה נשאר לא מחובר, ועכשיו ודאי שאתה לא מחובר, אבל אם עוד רגע, אז אתה מת?

תלמיד: מאיפה אדם ייקח כזאת נחיצות?

כזאת נחיצות האדם יכול לקחת לאט לאט, ולהגיע לנחיצות כזאת זו היגיעה.

תלמיד: איך לא לעשות את זה לאט לאט, איך לעשות את זה יותר מהר?

על ידי התרוממות של כולם. אני מקווה, שעכשיו כשאנחנו מתקרבים לפסח, ובזמן הפסח, יהיה לנו בהחלט מצב כללי כזה, ואם אנחנו נתאחד יחד בזמן החג, נחשוב באמת בצורה כללית מה עלינו לעשות, ונשתמש טוב במקיפים של פסח, נוכל להרוויח הרבה.

תלמיד: מה חסר לנו עכשיו, אחדות?

חסרה איכות הכוונה. אני לא רוצה להגיד יותר. תחפש יותר פנימה, שם תחפש מה זה, כי זו העבודה, אחרת אני גונב ממך. נניח שאני אגיד לך עכשיו את ההגדרה בשלוש ארבע מילים, ההגדרה הזאת לא תיתן לך שום בסיס, שום בשר. אתה כאילו תדע, והיא תעבור. לא, היא צריכה לשבת בתוכך, כשמחפשים מגלים כלים, ואז זה מוטבע בתוך הכלים האלו כמו חותמת.

תלמיד: אם אני רואה בקבוצה שלי חוסר אחדות ועוד דברים שאני רוצה לתקן, אז לא להצביע על זה?

אני אמרתי דבר אחד, אסור לאדם להוציא מהפה מילים שיכולות להוריד את החברה, או את החבר, או את עצמו. אסור גם לעורר בעצמו מחשבות כאלה, או לדבר בפה מילים שיכולות להוריד למטה אותו או את החבר, או את הקבוצה, או את העולם מהמדרגה שהם נמצאים בה.

בכל מצב שאתה נמצא, "יבוא אליך ובירכתיך".^[1] אתה צריך רק להשתוקק למעלה. אז אם אתה חושב שעל ידי זה שאתה עכשיו מוציא כמה מילים מהפה, מילים של ביקורת, ונגיד עשית את זה אחרי שתוך עשרים ושלוש וחצי שעות, היית במצב טוב, כלומר עבדת בהתרוממות, לא ירדת מהמדרגה, כל הזמן היית במתח, בלחץ קדימה, ולא נתת לעצמך להרפות, אז כשאתה חצי שעה נכנס לביקורת, אתה גם יכול להגיד לאחרים, כי הביקורת הזאת היא יושבת על בסיס הרוממות, כי אתה מחפש את הביקורת הזאת כדי להתרומם עוד יותר.

אז בצורה כזאת אתה יכול לפנות גם לאחרים ולהגיד את זה בקבוצה ואז זו לא ביקורת, זה גילוי החיסרון יחד עם האור, יחד עם הכלי, מתוך קו ימין אתה פונה לקו שמאל. אבל כדי לחזור שוב לימין וזה כבר יהיה אמצעי, כי אם אתה פונה לשמאל ללא ימין, אז אתה נכנס ונשאר בשמאל.

 

תלמיד: איך אני יכול לאבחן מתי אני נמצא בדרך, ומתי אני לא נמצא בדרך?

לפי הרגשת השמחה אתה יכול לאבחן איפה אתה נמצא. הרגשת השמחה חייבת להיות כל הזמן. "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד".

 

תלמיד: גם בתוך גילוי החיסרון?

גם בתוך גילוי החיסרון, זאת הבדיקה.

 

תלמיד: מהו הפחד שאנחנו צריכים להיות בו? ודיברנו שעכשיו זה גם חסר בקבוצות. האם זה גם קו שמאל, או זה עוד פעם חיסרון שאסור לגלות?

האדם צריך לחפש חיסרון בעצמו, אבל כדי להתקדם. קודם "סוף מעשה במחשבה תחילה", אני צריך קודם כל לראות את סוף המעשה. סוף המעשה צריך להיות גמר התיקון, דבקות עם הבורא, זה צריך להיות אצלי עכשיו במחשבה תחילה ומה עכשיו לעת עתה אני צריך לעשות?

אם אני הולך בצורה כזאת, אז כבר הגישה שלי היא נכונה. אז אני אחפש אפילו חיסרון עכשיו, במה אני לא בסדר, מה לא בסדר? אבל אני כבר מחפש מהנקודה הרחוקה של גמר התיקון אלי, מה יכול להיות בי שאני אגלה עכשיו שיכול למשוך אותי קצת יותר קרוב לשם, למטרה?

אני יכול לדבר עוד שעתים שלוש וזה לא יעזור. הדבר שעוזר זה רק בפנים לעבוד. המילים נכנסות ויוצאות, צריכים לשמוע אותן, אבל העיקר, לפחות קצת משהו לעשות.

 

תלמיד: אתה מרגיש רע ברגע זה, אבל יש איזו הבטחה שבגופים אתה תרגיש יותר טוב?

האם יש הבטחה שבמדרגה הבאה אני ארגיש יותר טוב? אולי בצורה נפשית כן, אבל האם גם בצורה הגופנית? יש פה הרבה עניינים שקשורים למצב של האדם ולהתקדמות שלו. קודם כל האדם הוא לא חיה בודדת בעולם, הנשמות קשורות אחת לשנייה, יש התחברות, עיבור הנשמות. ויכול להיות שאני בכלל לא מתפקד עכשיו לפי הנשמה שלי, אלא לפי כמה שאני צריך לשרת את יתר הנשמות. אנחנו כולנו שייכים לאיזשהו אוסף נשמות מסך כול אדם הראשון, אז לפי זה יש לנו גורל משותף, ולכל אחד או בהתחברות עם עוד כמה גורל פרטי שלו.

אני לא יכול להגיד שבכל מדרגה עליונה יותר, ארגיש שם יותר טוב בכל הבחינות. הדוגמה הכי פשוטה לזה כמה סבל בעל הסולם פיזית לפני שנפטר. הייתה לו מחלת פרקים איומה שכל פרק היה כואב ומסובב. היה לו סרטן והוא סבל מאוד, היו לו כמה התקפי לב ובכלל גם היו לו כמה זמנים בחיים של מחסור באוכל, בכסף ובדברים הנחוצים לקיום. שלום בית, כל מיני דברים. זאת אומרת, לא הייתה לו כאילו מנוחה בשום דבר.

ממה זה נובע? אנחנו לומדים שזה נובע מזה שהאדם הוא חלק מכל יתר הנשמות, ראה את רבי עקיבא עם המוות שלו ויש הרבה דוגמאות לכך, ואנחנו לא יכולים לקבוע מה הגורל של כל אחד.

אנחנו צריכים להתעלות בסולם המדרגות הרוחניות ומה שקורה בצורה גופנית, או אפילו בצורה רוחנית עם כל אחד זה בהתאם לתפקוד של כל המערכת שנקראת אדם הראשון. ויש כאן דברים וקשרים שיכולים להראות לנו ההפך מ"צדיק ורע לו" וכל מיני כאלה.

על זה אין שאלה, כי זה קודם כל לא נמצא בשליטה שלי, זה גם לא מגולה לי. נגיד איך שאני מבין עדיין אני לא יודע מאיפה בדיוק ומה. זה שייך למדרגות הרבה יותר גבוהות, ששם האדם כן מבין למה ואיך, ומה הסיבה למה שהוא קשור בצורה כזאת וכזאת, אלה דברים מאוד גבוהים. לזה צריך לעלות לכללות של אדם הראשון. אבל זה לא חשוב איפה שהוא נמצא, המציאות היא לא משתנה, משתנה רק איך אנחנו מקבלים אותה. 

תלמיד: מה נגיד לעמך?

אני יכול להגיד לעמך כמו שאני אומר לך, מה הבעיה? אבל אין ברירה אנחנו מתקדמים מנחיצות מחוסר ברירה. אז מה יצא מזה שאתה עכשיו תדע שבמדרגה יותר עליונה יכול להיות שאני גם אסבול במשהו? בוודאי שכל הגדול סובל יותר בצורה נפשית.

בעבר נסענו לקיבוצים, אתה נכנס שם אתה רואה פרות, לידם בני אדם, זה שתי רגליים וזה ארבע רגליים, חוץ מזה אין לו שום דבר בראש. הוא יודע שהשעה 13:00, והוא הולך לאכול, חוזר לפרות. בשעה 19:00 בערב מסתכל בטלוויזיה באיזו סדרה של חמש מאות פרקים והולך למיטה. אתה רואה שזה ממש כמו פרה שהולכת לחליבה וחוזרת ויש זמן האוכל. זה הכול.

אז מה רע? טוב מאוד, טוב כי הוא לא סובל, שום דבר הוא לא מרגיש. תדבר אפילו עם הפיליפינים שנמצאים כאן ותגלה שאתה מדבר עם בן אדם ואתה שואל אותו, מה הלאה ומה אחר כך? והוא לא שקוע בזה, בשבילו עוד חמש שנים, עוד עשר שנים לא משנה, הוא דבוק בזמן כמו בהמה. הוא לא יכול לחשוב על זה ולא לתכנן משהו. זה כבר שייך לאנשים מפותחים, אפילו עניין כזה. ומי שמפותח עוד יותר, מתחיל כבר לסבול עבור כל האומה, עבור כל העולם, כל זמן ששכינתא בגלותא זה הצער שלו.

תלמיד: אז מה עם כל העם?

כל העם יגיע בסופו של דבר מהייסורים שמרככים את הגוף. אז כל העם לאט לאט, עוד קצת ועוד קצת קורבנות - מה אפשר לעשות, יגיע לאט לאט למצב שכל הדברים האלה יהיו כמו שאנחנו לומדים על מצרים שיש עניין של פסח, פה-סח, יש עניין של דילוג המדרגות. שהבורא אוסף כל סבל וסבל, כי אם הסבל הזה היה בבת אחת לא היית יכול לסבול.

ככה זה, שנה אחת מישהו נפטר, שנה שנייה או יום אחר הרגו את זה, יום שלישי עשה עוד משהו, יום רביעי נעשה עוד משהו. אם היית מקבל את זה בבת אחת, הלב היה מתפוצץ וזהו. ככה אתה לאט לאט מקבל את הצרות, אבל אחר כך הן מתחברות.

למה מגיע לנו שהן יתחברו זאת השאלה. כי זה בכל זאת לא הרגשת הצער שאנחנו באמת מרגישים - נדבר על המערכת הזאת פעם. כשבורא מחבר אותם, הוא שולח עליהם אור וכלי יחד. כי באמת החיבור של הצרות האלו זה האח"פ העליון זה כלי יותר גדול שאתה יכול לסבול, בגלל זה נותנים לך את זה טיפין טיפין. ואחר כך כשזה מתחבר זה בא ביחד עם האור, אז אתה יכול לסבול את זה ולקבל זאת כגאולה, רצון חדש וכוחות חדשים, חיים חדשים.

וככה העמך לאט לאט יתקדם. אנחנו נמצאים כולנו במצרים, אנחנו עכשיו נמצאים כעובדי פרעה כל עם ישראל ועוברים צרות, והצרות האלו לאט לאט יתקבצו לשיעור נכון. אבל אנחנו לא צריכים עכשיו להזמין עוד צרות שיבואו יותר ויותר, עוד סובלים ועוד סובלים ועוד סובלים, כי אם אתה יכול ככה להגיד זו לא צרה. אלא כמה שאנחנו מגלים את האורות המקיפים, אז אפילו המצב הטוב שלנו יראה לנו כרע ולא צריכים לרדת למטה יותר. זה נקרא דרך האורות לגלות את הרע. רע אתה חייב לגלות במצב שלך, אחרת אתה עוד לא תצא, אבל לגלות אותו בהתאם לאור ולא בהתאם לזוועה שמתגלה עכשיו והמצבים הנוראיים האלו.

אחד נקרא דרך ייסורים והשני נקרא דרך תורה. דרך תורה גם היא לא נעימה, מתגלים לך דברים רעים, אבל מתגלה לך הטבע שלך כמו שהוא בלי הקדם של ייסורים גופניים. כי בשביל מה? כבר בעבר אסרו עלינו חכמים לעסוק בייסורים גופניים. אנחנו יכולים לשבת ללמוד תורה ולהרגיש רע מאוד וזה מספיק רק כדי לצאת מכאן לרוחניות ולהמשיך הלאה. ובעל הסולם אומר, "אל תיכנס לייסורים, פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה" וכל מיני ייסורים גופניים וכל מיני צומות, אסור את זה לעשות. ואנחנו בכל זאת כביכול מזמינים דווקא את התקדמות הזאת עלינו.

טוב, דיברנו על כוונה, אז בואו עכשיו נממש אותה.

(סוף השיעור)