סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 13.03.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור בנושא - עיבור
קריין: היום נקרא קטעים נבחרים מדברי מקובלים בנושא "עיבור".
אם אנחנו כבר מוכנים, להתעלות מעל הגשמיות שלנו, בהכנעה על פני הגשמיות, אנחנו אולי יכולים להכיר קצת, ללמוד, מה זה נקרא "כניסה לרוחניות", שהיא מתחילה מהעיבור.
ודאי שכל מצב רוחני נעשה כחושך במצב הגשמי. חייב להיות איבוד המצב הקודם, וויתור על המצב הקודם, ויחד עם זה, החברה צריכה להתגבר, כי החברה זה כבר המצב הרוחני, בזה שהיא מוותרת על המצב הגשמי הקודם, שלכן הוא נראה חשוך, שחור, וזו דווקא עזרה מלמעלה, שכך אנחנו רואים את זה. ואז אנחנו צריכים להתחבר, שזה מאמץ כבר בדרגה יותר עליונה, רוחנית, וכך להיכנס למגע הראשון בינינו, ועם העליון באותה המידה. ככל שאנחנו משתדלים להיות כאחד, כך נהיה כאחד עם העליון, והמגע הראשון הזה נקרא "תחילת העיבור", תחילת החיים הרוחניים.
לכן נקווה שאנחנו קצת למדנו, ספגנו, משלבי ההכנעה, ואנחנו יכולים להיכנס לשלבי העיבור, להכיר את זה. ודאי שנצטרך לעשות עוד הרבה פעולות כדי להכיר גם את ההכנעה, אבל נתקדם. כי להישאר באותו מקום, אני לא חושב שיש כאן הרבה אנשים שיש להם את מידת הסבלנות הנדרשת להכיר באמת את העניין הזה של ההכנעה, להיות בהכנעה כלפי הכנעה.
שוב אני אומר, שכל מצב חדש, "ויהי ערב ויהיה בוקר יום אחד", הוא מתחיל מהחושך, מאיבוד המצב הקודם, ומהחושך קדימה, מזה שהאדם כבר רגיל שבזה מתחיל הבורא להעביר אותו לשלב הבא, מזה שהוא מרגיש אי נוחות ופחד, אי נעימות. זה דווקא משמח אותו, כי הוא מרגיש שסוף סוף הוא נמצא כאן לפני מצב חדש, "מעלים בקודש ולא מורידים", זה בטוח.
ולכן אנחנו צריכים רק להבין שהגיבוש שלנו זה מה נדרש מאתנו. והבורא, לפי כמה שאנחנו מוכנים להתחבר, היינו לקבל מצב יותר רוחני, כך גם הוא יעשה לנו, יבנה בנו הכנות ותרגילים כדי שאנחנו נממש אותם מהר ונתקדם.
אז נלמד מהו עיבור, לפי הפסוקים, בעיקר ממאמרי הרב"ש שוב. ואחרי זה נלמד עיבור מתע"ס, חלק י' כדי לקבל את המאור המחזיר למוטב, וכך נתקדם. אחרי ההכנעה זה השלב הבא. שוב, אנחנו עוברים את הדברים האלה כמין הקדמה, פתיחה. נקווה שנגיע למצב שאנחנו נהיה במצבים האלה, נחיה אותם, נרגיש אותם, נממש אותם בפועל, גם לפי הרב"ש, גם לפי בעל הסולם, ונתקדם במעשה. אבל עכשיו, בינתיים, לפחות כהכנה, כאור מקיף המחזיר למוטב וכן הלאה.
אז בבקשה, אם יש שאלות, אתם יכולים לשאול, כי הפסוקים האלה, הם לא רק לשם זה שאנחנו נדבר ביניהם, ועל פניהם נתחבר, אלא כדי שאנחנו גם נבין אותם, נכיר בהם, שזה ייכנס חוץ מללב גם לשכל.
שאלה: אז כאילו ויתרנו על שלב ההכנעה?
לא. אנחנו לא ויתרנו. אני פשוט חושב שאנחנו צריכים להפסיק אותו, כי הוא מתחיל להיות רגיל. אנחנו איבדנו בו טעם. למדנו כבר חמישה ימים, ואני רואה שאנשים כבר לא מתפעלים, הם כך עוברים על זה בצורה שטחית, וזה לא טוב.
הכנעה צריכה להיות בכל רגע בחיים, דברנו על זה. היא צריכה להיות כצִפייה. אני מחפש את מקום ההכנעה. ואם זה כך, אם אני נמצא בצפייה כזאת, אני רואה שהבורא תמיד נותן לי עוד קושי, עוד קושיה, עוד משהו. מישהו יורד עלי, אני לא מרוצה ממשהו, משהו קורה איתי בפנים, בחוץ, לא חשוב איך ומה, כלפי כל דבר ודבר אני צריך להרגיש "אין עוד מלבדו", ואפילו "טוב ומיטיב", זאת ההכנעה. ואני רואה שאחרי כמה ימים אי אפשר יותר להחזיק את זה בתשומת לב, בדריכות. אנחנו נחזור לזה, אבל בינתיים נתקדם.
תלמיד: מה נכון שנעשה עכשיו לקראת הלימוד של החומר?
אני לא יכול להישאר באותו הנושא שלי נראה הכי חשוב, אבל עדיין הוא לא נראה לכולם באותה דרגת החשיבות. מה אני אעשה? "חנך לנער על פי דרכו". אז אנחנו נכיר בינתיים את השלב הבא, ונחזור אחר כך יחד. כי העיבור כולו גם שייך להכנעה. כדי להיכנס לעיבור אני חייב להכניע את עצמי לגמרי. כדי להיות עובר בתוך העליון, אני חייב לבטל את עצמי מכל וכל.
ולכן אנחנו לא עוזבים את הנושא הזה, אלא הוא מקבל כאן איזה ציור חדש, צביון חדש, הכרחיות, חשיבות חדשה. ויכול להיות שזה יהיה יותר טוב לאנשים שהם יראו עד כמה ההכנעה היא יסוד לעיבור. וכל עיבור א', עיבור ב', גדלות, הכול זה הכנעה. הכול זה איך שאנחנו מבטלים את עצמנו כלפי הבורא, ומקבלים על עצמנו מה שנקרא "עול מלכות שמים". ומגיעים אפילו למצב של "עבד נאמן", "נאמן ביתו", כל מיני מושגים גדולים כאלה.
תלמיד: יש הרגשה שכאילו הייתה לנו איזו הזדמנות למימוש ופספסנו אותה.
לא. אנחנו לא יכולים לא להתחשב במצב שלנו. מצדי אני יכול, יש לנו עוד מלא חומר על הכנעה שלא עברנו עליו, אנחנו נעבור אותו. אבל שוב אני אומר, זה כדי שלא לאבד את הרגשת החידוש, ההתעוררות שחסרה. יש אנשים שלא מסוגלים לעורר את עצמם כל יום.
אנחנו גם היינו בשיטה אחרת של לימוד בימים האלה. אני שאלתי, מה במשך היום אתם עוברים? עד כמה יש לכם הזדמנות להכניע את עצמכם? מה עושים? איך? יש ויש. מה אני צריך לעשות? לעשות הצבעה ולפי זה ללכת, איך שנצביע או לא נצביע, נראה. יכול להיות שאנחנו היום נעבור על כמה קטעים בעיבור, נראה עד כמה שהדברים האלה הם בעצם התקדמות של הכנעה ונחזור להכנעה, הכול בידינו.
בכל זאת אל תדאגו, אני שולט בחומר ואני שולט בתהליך. ואם זה לא נראה כך, אז כדאי לכם אם כך להיות יותר בטוחים שאתם צריכים לעשות. אני לא מראה את עצמי שאני יודע, בטוח, שולט, מנהל ככה בכל דבר. כדי לגדל את האדם אתה חייב לתת לו גם מקום לבחור, להיות לא בטוח, להרגיש שהוא חופשי. אז אל תדאג, שום דבר לא מפספסים.
קריין: קטע ראשון בנושא "עיבור", מתוך "כתבי רב"ש א'", "ענין יניקה ועיבור".
"תחילת הכניסה לעבודת ה', הוא בחינת עיבור, היינו שמבטל את בחינת עצמותו, ונכנס בעיבור לבטן האם, כמו שכתוב: "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אמך". וזהו מלשון "כי אם לבינה תקרא", היינו שמבטל את אהבה עצמית המכונה "מלכות" שבחינתה המקורי היא נקראת רצון לקבל בעמ"נ לקבל, ונכנס לבחינת כלים דהשפעה המכונה בחינת "בינה". והאדם צריך להאמין, שטרם שנולד היינו מטרם שירדה הנשמה בהגוף היתה הנשמה דבוקה בו ית', ועכשיו הוא משתוקק לחזור ולהדבק כמו שהיה לפני ירידתה, זה נקרא "עיבור" היינו שמבטל את עצמותו לגמרי."
(רב"ש - א'. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)
כאילו נמצאים באותו נושא, בביטול. זאת אומרת, שזה יותר מההכנעה שעליה דברנו שם, שזה יותר רך כלפי כל מיני מקרים, כאן בטוח שזה כלפי החברה, כלפי העליון. שזאת לא הכנעה שאני כאילו מקבל את דעת העליון, ככה בצורה רכה, אלא לגמרי מבטל את עצמי מכל וכל בצורה שלא אכפת לי מהרגש שלי, לא אכפת לי מהשכל שלי. ההכנעה לא דורשת ממני לקבל את מרות העליון ממש על עצמי, אלא רק להכניע את עצמי שישלוט.
ועיבור זה שאני מתחיל להכין את עצמי לשלב שהעליון ישלוט בי. אני רוצה שישלוט בי. אני מוכן באיזו צורה כל פעם יותר ויותר לקבל על עצמי את כל השליטה שלו. שהמוח והלב שלו, הבנה, הכרה, יחס לחיים, יחס להכול, יכנס וימלא את הכלים שלי, ויפרמט אותי בצורה חדשה. פשוט מכל וכל, שאני אאבד את הכול. החומר שלי נמצא? כן. כל היתר, העליון.
זאת אומרת, זאת לא הכנעה זה השלב הבא. אבל אנחנו לאט לאט צריכים להכיר גם את זה וגם את זה, בזרימה איך שעוברים גם לזה וגם לזה, וגם יש חזרה, זה לא בבת אחת. כרגיל כמו בכל הפעולות הרוחניות, נדרשות כך פעולות כניסה ויציאה, כניסה ויציאה, עד שמגיעים לזיווג השלם.
שאלה: כשמדברים על הכנעה, אז האובייקט שעליו אנחנו מדברים שעובר את התהליך הוא עשירייה, זה כבר לא פרט?
הכנעה ישנה כלפי האורות וכלפי הכלים. כבר נרחיב קצת את העניין. כלפי האורות זה שאני רואה נניח שמשהו קורה לי, נניח אתה מתרגז עלי, ואני מכניע את עצמי כלפיך, כי אני רואה שאחריך עומד הבורא ומבצע את הפעולה הזאת, אז אני מכניע את עצמי. אני רואה בך את השליח, הבורא כמבצע, ואני כחומר שצריך על ידי זה להשתנות. זאת ההכנעה כלפי האורות.
תלמיד: השאלה היתה קצת אחרת, האחד שעובר את התהליך הזה זה לא כל אחד מאיתנו כפרט אלא עשירייה?
כן.
תלמיד: אז מה זה "מעי אימו", העובר שבו העשירייה הזאת, שאליו היא נכנסת?
נראה, נראה, זאת קצת קפיצה קדימה, חכה. ודאי שהעליון הוא עשירייה, זה מצב. עליון זה מצב שאנחנו נכנסים ונכנעים כלפי החיבור שלנו בעשירייה, זה העליון.
תלמיד: אם העליון הוא עשירייה, אז העובר זה כל אחד מאיתנו כפרט, או שהעובר הוא עשירייה ויש משהו עליון יותר שבו העשירייה?
ואחר כך העשירייה היא כעובר, בסדר.
תלמיד: מתוך הימים האחרונים יש הרגשה בחברה כולה, שאנחנו לא מדברים יותר על פרט אחד שעובר את התהליך הזה, אלא כעשירייה שעוברת כגוף אחד, שהיא עוברת את התהליך.
אבל אתה כבר נמצא שם, אין לך כבר בעיה להיכנס לעשירייה, כל הזמן אתה נמצא בהרגשה, בהבנה ובפעולות שבתוך העשירייה בלבד, או יש לך עבודה להיכנס לשם כל פעם?
תלמיד: יש עדיין, ברור. אבל ההרגשה הזו הרבה יותר חדה, שאם מדברים על אובייקט שעובר את התהליך זה העשירייה ולא אני כפרט. אבל יש עוד עבודה להגיע לשם, ברור.
זה עוד יהיה ויהיה.
שאלה: התחלת להסביר שיש הכנעה כלפי האורות וכלפי הכלים. אמרת שכלפי האור זה..
כשאני מזהה את הבורא כביכול שעומד אחרי כל פעולה ופעולה, וכלים זה כלפי עשירייה.
תלמיד: אז הכנעה כלפי האור זאת הכנעה כלפי החבר? כי אמרת שאני רואה שהבורא עומד מאחורי החבר.
זה כלפי החברים.
תלמיד: והכנעה כלפי הכלי זאת הכנעה כלפי העשירייה.
כלפי חיבור, כן. כל פעם אנחנו נתקדם בהגדרות.
שאלה: גם עכשיו הבורא ממלא אותי בהכול, גם במחשבות, גם בלב, גם בשכל.
אנחנו נמצאים בגמר התיקון, רק מי יודע?
תלמיד: כן, אבל פה מדובר על משהו אחר. הוא אומר שגם הבורא ממלא את הכול אבל יש כאילו שינוי תוכנה, זו תוכנה אחרת לגמרי במילוי. גם כשדיברנו על הכנעה אמרנו שהמחשבות מהבורא ואדם מכניע את עצמו ורואה שהכול מהבורא.
כן.
תלמיד: מה ההבדל פה בעובר, במה המילוי אחר?
עובר הולך להשיג בפועל מציאות עליונה. שההשגה הראשונה שלו, כניסה למציאות עליונה, זה עיבור שהוא מבטל את עצמו לגמרי.
תלמיד: הוא עושה פעולה אקטיבית כדי שהבורא ימלא אותו, ובמה? התוכנה משתנה, הוא ממש נכנס להשפעה, זה העובר?
הוא נכנס בביטול.
תלמיד: מה זה ביטול?
ביטול, שהוא מבטל את עצמו.
תלמיד: אבל גם בהכנעה הוא מבטל את עצמו.
הכנעה זה יחסית כל פעם, מפעם לפעם, מפעם לפעם. ההכנעה הסופית זה ביטול, זאת תחילת העיבור.
תלמיד: ואז מתחילה הדבקות? התוכנה לגמרי הופכת להשפעה?
כן. במידה הזאת שהוא מכניע את עצמו הוא נכנס לחיבור. דבקות, נניח דבקות, יש בזה דרגות, אם אני אגיד לך עכשיו כן, אז אתה תיקח את זה לכל החיים.
תלמיד: אז מה הוא מרגיש ברגע שהוא נכנס לעיבור? מה משתנה בו? במה הוא מתחיל לחיות?
הוא חי מתוך זה שהוא מבוטל כלפי העליון.
תלמיד: ומה משתנה בו שזה הביטול הראשון?
אתה מכיר את זה שטיפת זרע נכנסת לרחם ומתחילה להתפתח? הוא מתחיל להתפתח על ידי כוחות העליון, כי הוא מבטל את עצמו, ובמידה שמבטל את עצמו העליון מטפל בו.
תלמיד: אז זאת כבר כניסה לעולם הרוחני, לחיים אחרים?
כן.
תלמיד: זאת כבר לא הכנעה?
לכן אמרתי שיש הכנעה ויש ביטול, שני דברים. גם בימים הקודמים למדנו על זה. כבר אתמול התחלנו לדבר על זה.
תלמיד: כן, אבל גם דיברנו שבהתחלה יש ביטול שהוא חלקי, אחרי זה הכנעה ועכשיו אתה נותן פן נוסף, שמעל ההכנעה יש עוד ביטול שהולך לעיבור.
בסדר, כל אחד איך ששמע.
שאלה: הגענו לשלב בלימוד שבאמת חשוב להיות בכל ההבחנות האלה של מה זה מה, או שפשוט אתה בא ומשתדל להתחבר ואיזה מקור שלא נותנים לך אתה קורא בו ואתה פחות או יותר עושה את העבודה שצריך. או שזה ממש משנה אם אתה נכנס לכל הדקויות האלה של מה זה הכנעה ומה זה ביטול וכולי?
לא, אתה צודק. זה בא, ועד שזה מתיישב באדם, עד שהאדם מרגיש את זה מתוך מה שעובר עליו, הוא לא מבין בדיוק. אתה יכול להגיד איזו הגדרה, איזה מילים אלף פעם וזה לא יעזור לך, עד שפתאום זה מתגלה מבפנים, ועכשיו הבנת מה זה.
אבל אנחנו אומרים שהכנעה זה דבר שאפשר להכיר, נניח מישהו צועק עלי, ובמקום להגיב בחזרה, כי בדרך ככול שאתם תתקדמו ברוחניות, אתם תהיו יותר קשוחים בגשמיות. אז במקום להתנפל עליו בחזרה, למרות שזה יהיה קשה, אבל אתה תוכל לסדר את הדברים כך שזה מגיע לי מהבורא, והוא מסדר את זה כדי שאני אכניע את עצמי. ולא שאני מכניע את עצמי כלפי האדם שמתנפל עלי, אלא שאני מכניע את עצמי כדי להשליט את הבורא על המקרה המסוים הזה במציאות. בזה אני מתקן את עצמי, ואני כבר לא נמצא תחת כוחות דפרודא שמפרידים אותי מהבורא, אלא אני קובע שאין עוד מלבדו, טוב ומיטיב במקרה ההוא.
וכך אנחנו מתקדמים ממקרה למקרה. עד שמרוב פעולות הכנעה כאלו אנחנו מגיעים למצב שאנחנו יכולים להגיע לביטול. כל הפעולות שלנו הן פעולות בהצטברות, כי אנחנו מתקנים את כלי דאדם הראשון. ויש כאן מספרים, תרי"ג, תר"ך, רמ"ח, שס"ה וכן הלאה. ולכן אחרי כמה פעולות כאלה אני כבר כבעל ניסיון, כי עשיתי את מה שלפי שורש נשמתי הייתי צריך להכניע את עצמי ולעשות לעת עתה, כי ההכנעה היא עד סוף הדרך כולה ככה, עד גמר התיקון, אבל בזה כבר עשיתי מספיק כדי להתחיל להכיר את שליטת העליון בצורה יותר ברורה.
אני מכניע את עצמי בכל אותם המקרים, והם סך הכול מתחברים, וכשהכנעתי את עצמי כלפי העליון, הוא יכול לשלוט עלי ואני יכול להרגיש את השליטה שלו. זה כבר עיבור, זה כבר ביטול מצידי ולפי הפעולה זה עיבור בתוך העליון. ככה לאט לאט אנחנו עוברים, אבל תמיד זאת תהיה שליטה יותר גדולה מהבורא על פני זה שאני קובע ברצון שלי שכאן אני נותן לו לשלוט.
תלמיד: לפעמים אתה שואל אותנו אם אנחנו חושבים שנכון ללמוד ככה או אחרת, מה אנחנו מעדיפים. גם אצל הרב"ש היה ככה? זו שיטת לימוד?
היו דברים כאלה, כן. אם לא בנוכחות התלמידים, אז דיברתי איתו על זה.
תלמיד: יש תמיד הרגשה שכל התערבות שלנו בזה כאילו מפריעה.
לא, "חנך נער על פי דרכו". למשל דיברתי עם רב"ש שאהבתי לקרוא את רמח"ל. אז הוא אמר, אם ככה בוא נלמד את "אדיר במרום". היה לי ספר מקודם, הבאתי, אצלו היה ספר, ולמדנו "אדיר במרום". הוא לא למד אותו עם אף אחד ובכלל אף אחד אפילו לא יודע שלמדתי איתו את זה. זה פירוש על "ספרא דצניעותא" של רמח"ל. .
זאת אומרת, "חנך נער על פי דרכו" זה דבר מאוד חשוב, כדי להראות לתלמיד שמצד אחד יש לו בחירה, ומצד שני גם בזה צריכה להיות הכנעה, בכל זאת. אבל שלא ירגיש שיש כאן איזה "אני שולט, אני יודע". חינוך דורש גם איזה חופש פנימי אחרת זה "חינוך קופים", כך רב"ש היה קורא לזה. כשאתה לא מסכים, אני נותן לך מכה ואין לך ברירה, אתה מסכים. זה "חינוך קופים".
שאלה: אם יש הכנעה ואתה מייחס את המצב הנוכחי לבורא, אז מה התוספת שזה מביא לעיבור? למה אתה צריך יותר מזה?
יפה מאוד. ואתה חושב שמצד מחשבת הבריאה זה מספיק?
תלמיד: אני לא יודע אם זה מספיק.
הבורא רוצה שכך זה יהיה? האם אתה רוצה שהתינוק, שהילד שלך יהיה בשליטה השלמה שלך בלי שיפתח את הפה ובלי שיגדל בעצמו? מטרת הבריאה היא להביא את הנבראים לגובה של הבורא. "וכולם ידעו אותי מקטן ועד גדלם"1.
אתה צודק בשאלה שלך, אבל זאת רק הדרגה הראשונה, המצב הראשון שהנברא מתחיל להבין שהטוב ביותר, הנכון ביותר מתוך האגו שלו, מתוך מה שהוא עובר, מתוך איך שהוא נברא ונשבר, הנכון מצידו זה להכניע את עצמו ולקבל את שליטת הבורא, ומתוך זה להבין את הבורא ולהשיג אותו, ושהוא ישלוט על עצמו במקום הבורא. הוא רוצה מעצמו, מגופו, מהנשמה שלו, מכל התכונות שלו לעשות אותו סדר כמו הבורא, כמו שהבורא סידר אותו מלכתחילה.
מה היה חסר באדם הראשון לעומת גמר התיקון? למה הוא נשבר? הוא נשבר רק כדי לתת מקום להרגיש שהוא חייב להשיג את הבורא ולהיות כמוהו, אחרת הוא היה בגן עדן. היה עושה כול מה שצריך, לא מתעורר שום דבר כנגד הבורא, היה שורה בתכונת הבינה והכול מצוין. אבל מה? אין השגת הבורא, אין השתוות הצורה, אני לא נמצא באותו גובה. הבורא דווקא בזה רוצה להראות את עצמו מה הוא דורש מהנברא, שהנברא יהיה כמוהו. כי אין דרגה יותר גבוהה מזה, זה האבסולוט, זאת השלמות, ולכן "שובו בני ישראל עד ה' א-לוהיך"2.
ולכן הייתה שבירה כדי לגלות מה חסר. והאדם בעצמו לא היה נשבר, הוא לא יכול, כי שלמות של בינה זה גן עדן, הוא לא צריך יותר. אבל גן עדן זה לא גמר התיקון, זה בסך הכול תכונת הבינה ששורה בך. אתה בזה לא מזדהה עם הבורא, אתה בזה חיה קדושה. זה מה שהיה לאדם הראשון.
ולכן כשנשבר, התגלה החיסרון. אבל למה נשבר? למה לא התגלה רק החיסרון כמה צריכה להיות העלייה שלו מבינה לכתר נניח? כי זה אי אפשר. כי זה צריך להיות עד הפרט האחרון שבכל רצון ורצון, חייבת להיות התערבות שלו שהוא רוצה להגיע לדרגת הבורא, שהוא רוצה להוכיח ורוצה לעשות נחת רוח מעצמו בכל פרט ופרט. ולכן יש חיוב בשבירה שצריכה להתבצע, והעבודה שלנו על כל פרט ופרט.
תלמיד: בזה שיש הכנעה ואתה משליט את הבורא על המקרים במציאות, אתה לא משיג אותו?
לא, בהכנעה אני לא משיג אותו. אני רק מכניע את היצר הרע שלי ואת כל מה שנראה לי, ולא אכפת לי מה נראה לי, וחלק מהפעולות האלה אני עושה בגלל שיהיה לי טוב להכניע את עצמי כלפי הבורא, זה מפחד ומכל מיני הרגשות לא נעימות. יותר טוב לי, יותר כדאי לי בתוך הרצון לקבל האגואיסטי שלי להחליף את השליטה שלך עלי לשליטה של הבורא עלי. כל דבר שהוא בלתי נעים, והבורא עושה אותו בלתי נעים, אני מחליף לשליטה שלו.
ואם זה יהיה אחרת? ואם תבוא שליטה של איזה מלך גדול, שייתן לי כל טוב בחיים ותענוגים גדולים, לא בושות וכל מיני לחצים, אלא תענוגים גדולים, האם אני אוכל להחליף אותם לשליטת הבורא, שזה יהיה פחות נעים לפי הכלים שלי או לא? אנחנו לא גומרים את ההכנעה.
תלמיד: אז מה אתה מכיר על ידי פעולת ההכנעה, פשוט שליטת הבורא במציאות, שהיא מועדפת לך על פני שליטה אחרת, לשם אתה הולך?
כן. אבל זאת רק ההתחלה. ההכנעה נשארת לכל אורך הדרך ובדרגות הגבוהות ביותר, ז"ת דבינה, ג"ר דבינה, אני אצטרך אותה כל הזמן. אבל שוב, שם זה כלפי תענוגים עצומים, שזה הבורא בעצמו אומר לי "קח", ואני מעדיף במקום זה להיות מבוטל כלפיו בכל וכל, באפס.
תלמיד: ומה נותן לך עיבור שלא היה לך בהכנעה?
עיבור זה לא הכנעה, אלא המשך של הכנעה, בינתיים לעת עתה. זה ויתור, ביטול עצמי, שאני מוכן לבטל את עצמי ולוותר על עצמי בהכול. זאת מסירות נפש, שאני מוסר את עצמי לעליון ואז אני זוכה להתפתחות בו.
תלמיד: אני לא מצליח לגשר על הפער בין הסוף של פעולת ההכנעה למה שאתה עושה.
לא צריך, זה יבוא. אנחנו עוד נלמד, אנחנו נממש את זה בעשירייה. זה טוב שאתם כך רוצים לקפוץ קדימה אבל זה יבוא.
שאלה: קראתי שלוש מילים, מסירות נפש, ביטול, ויתור. זאת ממש הכנעה, האם הכנעה זאת פעולה?
הכנעה זאת פעולה פנימית. אני רוצה שהבורא יתגלה נניח, ואני אכניע את עצמי כלפיו, כלפי השליטה שלו, שאני איכשהו מתאר לעצמי שהוא שולט על כל המציאות ולא אתה או הוא או מישהו וכן הלאה.
תלמיד: למה זה קשה להתנתק, להתבטל?
למה זה קשה? כי כאן כל פעם מתגלים לנו כלים חדשים ואנחנו על פניהם צריכים לקבוע את ההכנעה.
קריין: שוב קטע מס' 1.
"תחילת הכניסה לעבודת ה', הוא בחינת עיבור, היינו שמבטל את בחינת עצמותו, ונכנס בעיבור לבטן האם, כמו שכתוב: "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אמך". וזהו מלשון "כי אם לבינה תקרא", היינו שמבטל את אהבה עצמית המכונה "מלכות" שבחינתה המקורי היא נקראת רצון לקבל בעמ"נ לקבל, ונכנס לבחינת כלים דהשפעה המכונה בחינת "בינה". והאדם צריך להאמין, שטרם שנולד היינו מטרם שירדה הנשמה בהגוף היתה הנשמה דבוקה בו ית', ועכשיו הוא משתוקק לחזור ולהדבק כמו שהיה לפני ירידתה, זה נקרא "עיבור" היינו שמבטל את עצמותו לגמרי."
(רב"ש - א'. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)
קודם כל מה הוא כותב כאן? "תחילת הכניסה לעבודת ה'", עבודת ה' מתחילה מזה. זה דבר אחד. ממה? מזה שמבטל את עצמו לגמרי, זה לא מספיק. על ביטול אנחנו דיברנו, על הכנעה דיברנו, אלא הוא כאן מעמיד את עצמו במצב שהעליון מתחיל לעבוד עליו, כמו שכתוב "ונכנס לבחינת כלים דהשפעה". זאת אומרת עכשיו מתחילים מתוך הביטול, מתוך הויתור, מתוך ההכנעה, מתוך זה שהוא מבטל את עצמו, ממש את עצמיותו, מתחיל בו שינוי. מתחילים לעבוד בו, להתעורר בו, להיבנות בו כלים דהשפעה. זה נקרא שאותה טיפת הזרע מתחילה להתפתח, זאת אומרת מתחילים להתאסף בו כוחות דהשפעה.
כמו שהוא אומר, הייתה לנו ההרגשה הזאת והמצב הזה לפני השבירה, זה הכול נמצא, הרשימות נמצאות, אין כאן שום דבר מקרי ומי יודע מה עוד, אלא אנחנו בשלבים מוגדרים, מסוימים, עקביים, עוברים ממצב למצב, ממצב למצב, הכל חוזר לשורשו, לשורש שלנו, כל אחד לשורש של עצמו ולכן אין לחשוב שאנחנו נמצאים כאן באיבוד ומי יודע במה. אין דבר כזה ברוחניות, דווקא בגשמיות כך נראה, אבל ברוחניות אנחנו צריכים מראש להגיד, וזה ככה באמת, שכל המצבים עד הפרט האחרון הכל הכל מוגדר, הכול לפי הרשימות, כול מה שירדה הנשמה מלמעלה למטה, עם השבירות, עם כל הדברים האלה, הכול לפי חוקים החלטיים ואנחנו חוזרים כך בחזרה לשורש.
קודם כל להרגיש את עצמנו בביטחון מסוים. אין כאן מקרה ואין כאן איזה בלגן, איבוד, כמו שזה נראה לנו מחוסר הבנה והרגשה והתמצאות. וזה מוגדר בדיוק, ירחי לידה, קטנות, גדלות, עד גמר התיקון הכול מסודר. מה שדורשים מאיתנו זה לסייע לכל פעולה בחיסרון מקודם. לא שאנחנו מבצעים משהו, חס ושלום, שום דבר. הכול פועל האור, זו עבודת ה', הוא עושה, אנחנו רק צריכים כאן להבין איך אנחנו צריכים לעשות "מחצית השקל" מה שנקרא והבורא עושה את היתר. אני עושה מה שתלוי בי, הוא עושה את היתר וככה כל פעם, כל פעם, כל פעם.
לכן אל תחשבו שאתם הולכים לאיבוד, אל תחשבו שאתם יכולים לעשות איזה פעולות, אלא הכול תלוי רק עד כמה אנחנו רוצים להתקדם בצורה כמה שיותר נקייה. אבל דווקא כמה שהולכים קדימה רואים שבאמת הכול מסודר והכל מוכן ל"סעודה" מה שנקרא.
שאלה: מה זה עיבור?
עיבור זה נקרא שאני מבטל את עצמי כלפי העליון, כלפי כוח השפעה, בינה, ומוכן לקבל על עצמי, לא בהכנעה כל דבר שנמצא לפניי, אלא אני מוכן לקבל כל דבר שנמצא עוד לפניי ולא נגלה. זה נקרא במסירות נפש. זה שעכשיו משהו נגלה, זה שנגלה אני עושה חשבון זה על פני זה, זה על פני זה, דברים ידועים, דברים מוחשיים שמתרחשים בכלים שלי, זו הכנעה. אלה כולן הגדרות מאוד מורכבות.
ביטול כלפיי הכנעה זה שאני מראש מבטל את עצמי, עד כמה שאני מסוגל, על מה שיקרה לי, מראש. זאת אומרת אני נמצא באמונה נניח, זה כבר איזה כוח בינה שמבטל אותי, עוזר לי בזה, ואז אני מתבטל כלפיי העליון, וודאי שהכוח העליון עושה לי את כל הדברים האלה, אבל אני עובר את המצבים.
תלמיד: אדם יכול להרגיש שהוא נמצא בעיבור או רק כשהוא נולד?
וודאי.
תלמיד: כשאדם נמצא בעיבור מה הוא מרגיש?
כשתרגיש תרגיש. לא יכול, יש עניין של פדגוגיה, תהליך שצריכים לעבור ואי אפשר לפרוש את זה בבת אחת. האדם צריך ליצור לזה חסרונות, שאלות, אי הבנה, בלבולים, כי אחרת תהיה חסרה לו תפיסה בחומר. לכן ככה לומדים. במקום הלימוד שם מקום הבלבול וחיפוש אחרת לא יקרה שום דבר. כי אתם צריכים להיות גם יצירתיים, הדרך שלנו לא דורשת פעולות, היא דורשת השתתפות. ובהשתתפות אתה צריך לייצר כלים אחרים. כמו בעולם שלנו, אתה לא צריך להיות פועל ברמה גבוהה, אם אתה פועל אז אתה יודע לבצע את הדברים. אלא אתה צריך לדעת יותר מזה, שיהיה לך ראש להסכים, לא להסכים, לבנות או לא, להבין את הדברים שהעליון עושה בך, אתה צריך לגדול לראש של העליון כל הזמן ולא שיהיה לך ראש של הגוף שאתה רק מבצע פעולות. אני קיבלתי פקודה, אני הבנתי את הפקודה, אני עושה. כמו פועל בניין, אני יודע מה שצריך לעשות, אני עושה. אבל ארכיטקט, נניח עושה חשבונות כאלה שפועל בניין לא יודע לעשות. אז מאיתנו דורשים להיות כאלו.
תלמיד: האם יש הבדל בין עיבור לבין לידה רוחנית?
אני עכשיו לא מדבר על זה. איפה לידה רוחנית? תשאלו דברים יותר רציניים, אתם לא מציאותיים. ללידה רוחנית. אתה עוד לא יודע מה מחכה לך בתשעה ירחי לידה, אפילו הכנעה או כניסה לעיבור.
שאלה: הרב"ש כותב פה "והאדם צריך להאמין, שטרם שנולד היינו מטרם שירדה הנשמה בהגוף היתה הנשמה דבוקה בו ית', ועכשיו הוא משתוקק לחזור", מה הכוונה שאדם צריך לחזור?
ההבדל בין זה לזה, שאז כשהנשמה הייתה דבוקה בגוף לא הייתה השתתפות האדם, הוא לא היה מבין איפה הוא נמצא, הוא לא היה גורם לזה. ועכשיו הוא יגרום לזה שהוא רוצה להיות בעליון, שהוא ירצה להיות דבוק, שהוא יכיר את העליון וירצה להידמות ולהזדהות עימו וכן הלאה. זו כל הסיבה לשבירה ולכל הבריאה, לא צריכים חוץ מזה שום דבר. לבנות לאדם כלים שיכיר איפה הוא נמצא ועם מי יש לו עסק.
תלמיד: כשהוא אומר שאדם צריך להאמין, הכוונה לצייר לעצמו את המצב, לבנות את זה בעשירייה?
כן. אמונה זה כוח הבינה. הוא צריך לרכוש את כוח הבינה, על ידי כוח הבינה הוא מתחיל לקבל את ידיעת העליון, הכרת העליון.
קריין: קטע מס' 2 מתוך רב"ש ג', "עיבור א'".
"הכלים השבורים והמתים עולים עם הנצוצין לעיבור על ידי הרשימות שקיבלו את האור שלהם. למשל, הנבראים, לאחר חטא אדם הראשון, נבחנים לכלים שבורים ומתים, היינו הכלים שלהם הם רק בקבלה עצמית, שנפרדו מהחיי החיים. רק יש בהם ניצוץ, שהוא מהרשימות דאור חוזר, שנשאר וירד להחיות הכלים, שיוכלו על ידו לקום לתחית המתים. והניצוץ הזה הוא ניצוץ דקדושה, שהוא שיריים מהאור חוזר. וצריכים להעלות אותו, היינו לקבל אותו בעל מנת להשפיע, שזהו נקרא "העלאה", היינו עלית מ"ן. שעל ידי זה נעשה בחינת מסך ועביות, שיוצא על זה מילוי, שהאור חוזר ממלא את הכלים בשיעור שילביש את האורות (אור ישר)."
(רב"ש - ג' מאמר 179 "עיבור - א")
אנחנו עדיין לא מבינים בדיוק מה קורה כאן. אור ישר, אור חוזר, ניצוץ, עלייה, ירידה של הדברים האלה. לאט לאט אנחנו נראה מתוך הפעולות עלינו שיתבהרו.
קריין: קטע מס' 3 מתוך רב"ש ב', "מהו, "אין קדוש כה' כי אין בלתך", בעבודה".
"התחלה הראשונה, שהאדם נכנס בקדושה, מתחיל מבחינת העובר. וזהו פירוש, שה' צר צורת השפעה בצורה הקודמת, שהיא האם, הנקרא "כלים דקבלה". ובכלים דקבלה האדם נולד. ואח"כ האדם עובר לבחינת קדושה, שהוא, שכל מעשיו יהיו לתועלת הבורא. נמצא, מי נתן לו הכלים דהשפעה. כמו שאנו לומדים, שעביות דכתר נקראת "עביות דשורש", ונקראת "עביות דעובר". שפירושו של שורש היינו הבורא, שרצונו להטיב לנבראיו. ובזמן שהאדם מקבל את הבחינה הראשונה של קדושה, הוא שמקבל כלים דהשפעה. היינו שיכול לכוון בעל מנת להשפיע בכלים דהשפעה. וזה נקרא, ש"ה' צר צורה", היינו צורת השפעה. שהוא, שנותן לו הכח שיוכל להשפיע בתוך צורת אמו, שהיא מצב הקודם, מטרם שבא להתחבר עם הקדושה. שהמצב הקודם נקרא "אם", ומצב הב' נקרא "עיבור"."
(רב"ש - ב'. מאמר 26 "מהו, "אין קדוש כה' כי אין בלתך", בעבודה" 1990)
קריין: קטע מס' 6, מתוך כתבי רב"ש א', "עניין אמת ואמונה".
"ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. היינו, שלא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו. אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא המשגיח. והוא יודע מה שטוב בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי. לכן הוא רוצה, שאני ארגיש את מצבי כמו שאני מרגיש. ואני כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את עצמי, כיון שאני רוצה לעבוד בעבודה בעמ"נ להשפיע. אם כן עיקר הוא, שאני צריך לעבוד לשם שמים. והגם שאני מרגיש, שאין שום שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון, היינו מצד העליון, אני שלם בתכלית השלימות, כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו נדח". לכן אני שבע רצון מעבודתי, שיש לי זכות לשמש את המלך, אפילו במדרגה הנמוכה ביותר. אבל גם זה לי לזכות גדול יחשב, שהבורא נתן לי להתקרב אליו, במשהו על כל פנים." (רב"ש - א'. מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985) שוב.
"ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. היינו, שלא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו." עכשיו הוא מסביר מה זה נקרא אמונה למעלה מהדעת, "שלא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו." "אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא המשגיח. והוא יודע מה שטוב בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי. לכן הוא רוצה, שאני ארגיש את מצבי כמו שאני מרגיש. ואני כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את עצמי, כיון שאני רוצה לעבוד בעבודה בעמ"נ להשפיע. אם כן עיקר הוא, שאני צריך לעבוד לשם שמים. והגם שאני מרגיש, שאין שום שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון, היינו מצד העליון, אני שלם בתכלית השלימות, כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו נדח". לכן אני שבע רצון מעבודתי, שיש לי זכות לשמש את המלך, אפילו במדרגה הנמוכה ביותר. אבל גם זה לי לזכות גדול יחשב, שהבורא נתן לי להתקרב אליו, במשהו על כל פנים." (רב"ש - א'. מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985)
שאלה: מה זה לשמש את המלך?
לשמש את המלך, שאני מכניע את עצמי ומכתיר אותו על כל מה שקורה, ומוכן לשעבד את עצמי.
תלמיד: זה בשבילו, זה בשבילי?
זה תלוי איך אתה קובע. ודאי שאם זו עבודה נקיה אז השימוש צריך להיות מכל הלב, לא לשום פנייה לעצמו.
תלמיד: איזו תועלת יש מהמאמצים שלנו לביטול, מי ניהנה מזה?
אתה ניהנה מזה שאתה עושה כך, כי יש לך תענוג להיות למעלה מהרצון הטבעי שלך.
תלמיד: כמו מישהו גיבור ששמח מזה שהוא התגבר על איזה יצר רע שיש לו?
אתה נמצא כאן בהכרעה, מה יותר חשוב. ודאי שאתה יכול לקבוע שאתה רוצה שהבורא יהיה יותר חשוב. זו דרך העבודה בחברה, זו דרך קבלת המאור המחזיר למוטב ודאי, זה לא סתם מגיע אליך, אבל אחרי שזה מגיע אליך, אתה אז מבקש שהבורא ישלוט.
תלמיד: בלימוד הזה אנחנו צריכים לעשות משהו אקטיבי? או להיכנס למוד של אנחנו קוראים והאור פועל, ומה שיהיה יהיה.
לא, זה כמה שיותר אקטיבי, וכמה שיותר לממש את זה בעשירייה, כמו שאנחנו דיברנו על הכנעה. זה המשך של הכנעה.
תלמיד: בהכנעה יש מין הרגשה שזה קרוב, כי אתה מבין את הרצונות שלך, ושיש בעשירייה רוח אחרת, ואתה צריך להוריד את עצמך..
כי אתה נמצא שם באותו רצון לקבל, אתה לא משנה אותו, אתה עדיין לא עולה לרצון להשפיע. כאן כבר מדובר על איך שאתה מחליט ומשליט זה על זה.
תלמיד: מה הפעולות עכשיו בזמן הלימוד, שאתה מצפה שנעשה כשאנחנו קוראים חומר שאין לנו מגע רגשי איתו? שאנחנו שומעים על זה, אבל לא ממש מסוגלים לגעת בו.
החיסרון שאתה עכשיו מרגיש, זו התפילה. להיות במצוקה שאתה לא מבין ולא מרגיש, אבל רוצה. כמו ילד קטן שלא מסוגל לאסוף את הפאזל. ושיחד נעשה, נתקדם מהר.
שאלה: אמרת שבקבלה שאין פעולות כביכול, אלא אנחנו צריכים להיות כל פעם יצירתיים ומשהו לעשות, שזה דורש את ההשתתפות שלנו היצירתית.
אמרת שאין פעולות של כך תעשה אחת, שתיים, שלוש, כמו בגשמיות שמובן מה צריך לעשות?
לא, בתהליך שלנו הרוחני יש פעולות ברורות, רק אנחנו לא רואים אותם. דיברתי על זה שנראה לנו שאנחנו לא יודעים איך שמתפתחים, אך כל רגע ורגע אנחנו עוברים כל מיני מצבים שהם מוגדרים היטב, ואין שום מקרה בחיים, ורק נראה לנו שזה כך. פתאום אני לא מבין, לא מרגיש, מבולבל, אני יוצא מהשיעור אני לא יודע מה בכלל למדתי, מה קורה. כל זה רק בהרגשה שלי. אנחנו עוברים מצבים מוגדרים וברורים.
תלמיד: כן, אבל נגיד מצב ביטול, הרי אני לא יכול לעשות ביטול, זה מצב. הרי צריך לעשות הרבה פעולות, וכתוצאה מזה להגיע למצב הזה, נכון? ביטול זאת לא פעולה?
זו פעולה, למה לא?
תלמיד: פעולה? איך אדם שהוא נמצא ברצון לקבל, יכול לעשות פעולת ביטול? אם הוא יכול, הוא כבר לא ברצון לקבל. הוא כבר מעל זה?
לא, אמרתי שקודם כל ביטול הוא יהיה ב"לא לשמה". ב"לא לשמה", זה נניח שמישהו מתנפל עלי וגורם לי בזה צער, ופחד וכל מיני בעיות, ופתאום אני מגלה שזה הבורא עושה את זה כנראה ולא אותו הגורם, אדם נגיד או מישהו. אז כדאי לי להחליף את הגורם הרע לגורם הטוב. שהבורא עושה את זה בכוונה, שהוא מגלגל עלי כל מיני כאלה מצבים שעל ידי זה אני מתקדם לתיקון. אז כאן ברור לנו שכל אגואיסט ישמח, אם הוא ישמע על דברים כאלו. ישמח. זה מה שאנחנו צריכים לפרסם גם כן.
תלמיד: אמרת שלא משנה מה יקרה, אני צריך לקבל את המצב מראש שזה לטובתי, שזה כפי שאמרת נקרא "הכנעה", בעצם זה נקרא "ביטול". אני שומע כזה דבר, אני מנסה, אבל אני לא יכול. אני כן תלוי.
בסדר, עדיין לא. אבל דיברנו על איך לתת הגדרות קצת יותר, למה ההבדל בין ביטול לבין הכנעה. אז אמרתי את זה. יש עוד הרבה שינויים ביניהם.
תלמיד: ואני רוצה להבין איך עוברים ממצב של אני לא בזה, למצב שאני בזה. זה תהליך מצטבר, ברור. זה מאור פועל, וזה מתוך הצער שכל פעם אתה מנסה ואתה רואה שאתה לא בזה?
ישנה איזו הרגשת העליון בביטול שלי, שאם אני מבטל את עצמי, אני מרגיש שהעליון באיזה צורה מאיר לי. לא ממש מתלבש בי, אבל בכל זאת נוכח.
תלמיד: נגיד שאני רוצה להיות במצב שמה שלא יקרה בעוד רגע, זה לטובתי. בשכל אני מבין שזה טוב?
כן. תבקש שיהיה לך כוח כזה. זה כוח האמונה.
תלמיד: בסופו של דבר מגיעים לתפילה בכל זאת?
כן, ודאי, על זה אין שום חידוש.
שאלה: לפי איך שאני רואה, בשבוע האחרון נוצר פער מאד גדול ביני לבין הלימוד, החברים, אני לא רואה תועלת, אין לי סבלנות ממש לכלום. רק שיעור והולך.
מצוין.
תלמיד: אני כבר לא מבין כלום ברוחניות, את זה כבר הבנתי. אולי תגיד מה אתה דורש, כך שאני אנסה לעורר את זה?
ביטול. זה מה שאני דורש. זה מה שאנחנו לומדים. ביטול. לפחות הכנעה. אני בא ומשתתף. מה עובר עושה? הוא מבטל את עצמו, ואז העליון מגדל אותו. אבל הוא מבטל את עצמו. קודם הוא היה גם מבוטל, מה זה? לפני זה הוא לא היה מבוטל כלפי עליון? למי מאיתנו יש איזה בחירה חופשית, משהו? אין דבר כזה. אם היינו רואים את התמונה, הבורא עושה מצד אחד, עושה מצד שני, מכאן ומכאן, חושך ואור, כל מיני דברים. הכול עושה האור. "אין עוד מלבדו". יש עוד מה לדבר בכלל?
אבל מה דורשים ממך. זאת אומרת, מצד הבורא אין שום שינוי, הוא נמצא במנוחה מוחלטת שולט בכול, אלא הוא רוצה ממך שאתה לאט לאט, שכבה אחרי שכבה תבטל את הרצון האגואיסטי שלך, ותיתן מעצמך, מהמודעות שלך מקום לבורא לשלוט. קודם אתה לא רצית לגמרי שהוא ישלוט. אין בכלל, אין בכלל הבורא. אחר כך כן, במקצת, וכך לאט לאט אתה מרשה לו להיכנס לחיים שלך. זה כל העניין. עד שאתה מגיע למצב שאתה מבטל את עצמך לגמרי בכל הכלים, ועוד יותר מזה שאתה מבטל את עצמך לגמרי, אתה מתחיל לעבוד במקומו כביכול, ש"כל עצמותי תאמרנה". שאתה לא להשפיע על מנת להשפיע, אלא גם לקבל על מנת להשפיע. זאת אומרת, את כל הדברים אתה מבצע כמו שבורא היה עושה, רק אתה מבצע, אתה רוצה לעשות את זה במקומו. אבל כל הדברים הם באים מתוך ההכנעה.
תלמיד: אני צריך לעשות משהו כמוהו?
אתה צריך רק לבוא, לשבת, וכמה שאתה יכול להקשיב, זהו.
תלמיד: אני אגיד לך מה הבעיה שלי. אני מחפש משהו יעיל. אם אני לא יכול לעזור בכל מה שאנחנו לומדים, למישהו, לקבוצה, למשהו, זה לא מעניין אותי, ישר אני מתחיל להשתעמם.
אני מבין. אתם צריכים לחשוב איך לתת לו גם איזה כיוון לעשייה.
תלמיד: אין בעיה, היום בערב יש טלמרקטינג, אפשר לבוא לעשות טלפונים.
בזה אתה דווקא מוצלח.
תלמיד: יש עיתונים לחלק אם צריך, יש המון פעולות לעשייה. אבל אני חושב שאולי לא לזה הוא מתכוון.
את זה אני מוסיף. אבל כשתעשה את הדברים האלו, גם תחשוב שאתה רוצה על ידי זה יותר טוב להבין מה זה נקרא "הכנעה", מה זה נקרא "להיות עובר", מה זה נקרא "להיות מבוטל". זה הכול, תראה איך שזה פועל. אנחנו עושים תמיד חצי עבודה, וחצי מגיע מלמעלה.
שאלה: לפי גם מה שכתוב בקטע, במצב הזה שמתואר, אין לאדם מושג מה יש מעל להרגשה הפרטית שלו, הוא רק צריך להשתוקק להיות קצת מעל זה, שייקחו אותו מעל ל"טוב לי", "רע לי", זה נכון?
לא. אני יכול להפתיע אותך. אם אתה מבטל את עצמך, אתה מגלה את הכול. את הכול. עובר בבטן אימו רואה מסוף העולם ועד סופו. נר דולק על ראשו, מגלים לו את כל התורה כולה, מלמדים אותו את כל התורה כולה. ממש עד כדי כך הביטול, הוויתור הוא דבר גדול. הוא לא יכול עדיין לעכל את זה בכלים שלו, אבל הוא נכלל בעולם העליון. אף פעם עד גמר התיקון לא תהיה לו דבקות כזאת גדולה בעליון כמו בזה שנכנס לעיבור.
תלמיד: אבל אסור לו לחשוב שיהיה לו מזה משהו, הוא צריך להיות בביטול גמור.
מתוך זה שהוא נמצא בביטול גמור, הוא רואה מסוף העולם ועד סופו.
תלמיד: זו כבר תוצאה.
כן.
תלמיד: נניח במצב של עכשיו, אסור לי לחשוב כך, את מה שאמרת, או שמותר?
תחשוב, מה זה אסור לחשוב.
תלמיד: כי אם אחשוב כך, זה שכר.
כן, שיהיה שכר. השכר שלנו לגלות את הבורא. איך? בכלים שלנו בינתיים, בכלים דקבלה.
תלמיד: במצב הזה מה העבודה עם הקבוצה, רק תמיכה הדדית, להחזיק בקושי הזה?
עבודה עם הקבוצה היא אותה עבודה כמו עם העליון, כמו עם הרחם של העליון. זו אותה העבודה.
שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לסייע במחצית השקל בחיסרון, וצריך לגדול לראש של העליון. מה זה לגדול לראש של העליון?
אנחנו דיברנו על כך, שלא חסר לנו כלום חוץ מלהבין מה העליון רוצה מאיתנו. שכל העבודה שלנו מלפני שבירת הכלים ואחרי גמר התיקון, היא שאנחנו רוכשים את הראש, שאנחנו מגיעים להבנה, להכרה. בשביל זה הייתה שבירת הכלים. הבורא רוצה שאנחנו נשיג אותו, לשם זה הכלים נשברו.
(סוף השיעור)