שיעור בוקר 04.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 12.08.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/6VPeVHzd?activeTab=downloads&mediaType=video

תלמוד עשר הספירות, כרך א', חלק א',

אור פנימי, אות ב'

קריין: אנחנו נמצאים שוב בספר תלמוד עשר הספירות כרך א' חלק א' עמוד ג' אות ב'.

אות ב'

סיבת הבריאה היתה כדי לגלות שמותיו וכינויו.

"וכאשר ל עלה ברצונו הפשוט, לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים. להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינויו, אשר זאת היה סיבת בריאת העולמות."

אות ל קטנה מתייחסת לעלה ברצונו הפשוט. 

"ל) אין לתמוה, איך נבחן רצון בא"ס, הגבוה מכל רעיון, עד כדי לומר "עלה ברצונו הפשוט" וכו': כי תבין זה עם מה שנתבאר לעיל, שבהכרח נמצא בכל נאצל, רצון לקבל את שפעו מהמאציל, עש"ה. אלא שבא"ס ב"ה הוא "רצון פשוט" בסוד הוא ושמו אחד, כמ"ש בפד"א פ"א, וכן בדברי הרב לקמן. כי "האור" שבא"ס מכונה "הוא" ו"הרצון לקבל" שבא"ס מכונה "שמו", והם שניהם בסוד האחדות הפשוטה שאין פירוד כל שהוא ביניהם.

אמנם אל לדמות הפירוד והאחדות האמורים כאן, אל הפירוד והאחדות שבמושגים הגשמיים, הנפרדים על דרך התנועה, בריחוק מקום ובקירוב מקום, כי המהות הרוחנית אינה תופסת מקום כל עיקר, כנודע. אמנם תדע שהפירוד ברוחניים אינו נעשה זולת על-ידי מקרה "שינוי צורה" בלבד. באופן , שאם דבר רוחני אחד קונה לו צורה נוספת המשונה מאותה הצורה שיש לו, הנה יצא לו הדבר הרוחני ההוא מבחינת "אחד" לשתי בחינות נבדלות, המתרחקות זו מזו על פי ההפכיות שיש באותן ב' צורות. וכמו שהמהויות הגשמיות מתרחקות ומתחברות זו בזו בדרך ריחוק מקום וקירוב מקום, כן המהויות הרוחניות, מובדלות ומתחברות על פי השתנות הצורה והשתוות הצורה, ששינוי הצורה מבדילן זו מזו, והשתוות הצורה מדביקתן זו בזו, וזכור זאת, כי זה הוא המפתח הראשון לחכמה.

ועתה תבין את סוד הוא ושמו אחד הנזכר לעיל, וענין האחדות הפשוטה שאנו מדייקים כל כך בא"ס ב"ה, כי האחדות הזו היא מפליאות כל יכלתו ית'. כי הנה נתבאר לעיל באו"פ (אות ו') ההבדל בין המאציל לנאצל שנתהוה מחמת הצורה של "הרצון לקבל" שישנה בנאצל ואינה במאציל, אשר מסיבת שינוי הצורה ההוא, נבדל הנאצל מהמאציל, וקנה לו שם בפני עצמו להקרא נאצל ולא מאציל, עש"ה.

ולפי המבואר הנה יש מקום לטעות ולחשוב, שאור א"ס המכונה "הוא", אינו דבוק לגמרי ח"ו בא"ס המכונה "שמו", דהיינו "הרצון לקבל" את השפע והאור הנקרא "הוא", שהרי אור העליון הנמשך מעצמותו ית' המכונה "הוא", הנה כל תכונתו רק להשפיע, ואין בו מצורת הרצון לקבל ולא כלום, כמבואר שם. משא"כ אין סוף המכונה "שמו", שיש בו הרצון לקבל, המשונה משום זה מן אור העליון, שאין בו ח"ו שום רצון לקבל, כמבואר, ונודע ששינוי הצורה עושה פירוד ח"ו. וזה משמיענו "הפד"א" והרב לקמן, שאינו כן ח"ו, אלא הוא ושמו אחד באחדות פשוטה, שאין ביניהם שום הבדל. ואע"פ שיש ביניהם: בין "הוא" ובין "שמו" איזה שינוי צורה בהכרח, כמבואר, מ"מ אין זה פועל שם כלל וכלל. ואע"פ שאין אנו מבינים זאת, מ"מ כן הוא בלי שום ספק. וע"ז אמרו, שבא"ס ב"ה לית שום מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, להיות ענין זה למעלה משכלנו."

למרות שהוא למעלה משכלנו, אנחנו נצטרך לתת קצת הסבר, ודאי שלא כמו שבעל הסולם מתכוון בעמקות, אבל שיהיה מובן למתחילים.

האור בורא את הרצון לקבל יש מאין, והרצון לקבל נמצא תחת שליטת האור. כשהוא נמצא תחת שליטת האור זה נקרא שהוא דבוק לאור. אומנם וודאי ששניהם שונים מקצה לקצה, אבל דבקות היא לא לפי הטבע של אור וכלי, אור ורצון, כי אור ורצון אף פעם לא משתנים, זה מקבל וזה משפיע.

ברצון לקבל בעצמו לא מתעורר שום רצון מעצמו, והוא כולו מבוטל כלפי האור מכל וכל, כי הוא יוצא כך מ"אין" ומגיע למשהו, ואפילו שרוצה משהו, אז זה האור רוצה שירצה. הוא מתמלא, שמח ונהנה מזה שהאור ממלא אותו ומשמח אותו ורוצה שיתמלא וישמח. זאת אומרת לרצון לקבל אין שום אני, עצמאות, הרגשה שזה אני, ולכן המצב הזה נקרא "אינסוף", הוא נמצא בשליטת האור המוחלטת.

מה שאין כן אחר כך, על ידי פעולות מיוחדות של האור, הרצון לקבל מגיע למצב שמתעורר בו רצון משלו, תוספת רצון שנקראת השתוקקות, קישוי, התעוררות, והתוספת הזאת של הרצון היא כבר על חשבון הנברא. לפי זה ועל התוספת הזאת אנחנו מצביעים ואומרים "זה הנברא", ועל התוספת הזאת אנחנו אומרים בושה ותיקונים שהוא צריך. אבל לא על איך האור ברא את הכלי, כי בזה "לך לאומן שעשני", "מה אני אשם שבראת אותי כך או כך", על זה בכלל לא מדברים. לכן לא מדברים על אף תכונות ורצונות שאנחנו נולדים איתם או מקבלים מהחינוך, מהלידה או מהסביבה.

עד שמתעוררת באדם נקודה שבלב והוא מתחיל בעצמו להוסיף לתכונות ולרצונות שיש לו, ובהרגשה שלו, ברצון שלו, הוא רוצה להשיג משהו מעבר לרצון הבסיסי. הוא נכנס לחברה, הוא לוקח ספרים, הוא רוצה שהאור יבוא אליו ויביא לו כל מיני תוספות, הוא רוצה להתרומם מהמצב שלו. הוא לא יודע מאיפה ואיך, נותנים לו רק נקודה, וכל היתר זה לפי היגיעה שלו ולפי האור שפועל עליו, כל היתר זה על חשבון האדם. גם הרצון החדש שיתווסף לרצון הקודם, הבהמי, הגשמי שלא בא בחשבון, שהוא רצון לרוחניות, לאור, לבורא, להשפעה, שהוא יסגל מכל מיני אמצעים שישנם.

על ידי זה הוא כבר מגיע למצב של בושה, יגיעה, תוצאה של שלמות, מילוי וכן הלאה. זאת אומרת רק ברצונות האלו שהוא בעצמו מעורר בעצמו, שמשתוקק לבורא מכל הנתונים שהם האגו, הרצון לקבל, האור שבא, אבל בהתעוררות משלו, הוא קונה כאן משהו חדש.

כשהוא חוזר ממצב א' שהוא אינסוף דרך מצב ב' למצב ג' שהוא גם אינסוף, אז יש במצב ג' "הוא" שזה הנרנח"י, ו"שמו" שזו ההשתוקקות שלו, תוספת רצון מהנברא. וזה נקרא שהוא מגלה את השמות הקדושים.

במצב א' אין שם, כך כתוב, שאין לו שם ואין לו שום גבול. אי אפשר לקרוא לו בשום שם, זה אור עליון פשוט. במצב ג' יש נרנח"י שאלו שמות האור, שמות הבורא, וזה הכול בכלי שלו. הוא מרגיש את השמות האלה, הוא מרגיש את היחס הזה, מתוך זה שהוא בנה את הרצונות האלו. ואז הבורא והוא נעשים כאן כאחד, כי זה הוא, הנברא בעצמו, אלו הרצונות שלו, התיקונים שלו, זה לא שהוא לקח משהו מבחוץ, הוא המציא לעצמו את השמות האלו (ראו שרטוט).

השגה ברוחניות היא שאני בונה את עצמי ומשיג על עצמי, על בשרי את התופעות. להן אני קורא בכל מיני שמות, ולזה אני קורה "שם השם", כי אני נמצא ממש באותה תכונת ההשפעה. יש כאן דברים שאי אפשר לחלק ביניהם, בין הנברא והבורא בצורה כזאת, אי אפשר להגיד שהם נמצאים זה בתוך זה, או מתמלאים זה עם זה, או מרכיבים או מתחברים זה עם זה, אלא הם אחד. כי הנברא שמשיג את הרצון, והתפעלות הרצון נקראת אור, והוא משיג את האור שברצון, אז זה הוא וזה הבורא, זה הכלי וזה האור והם אחד. אי אפשר כאן לחלק ביניהם, אפילו להגיד שהאור ממלא את הכלי.

שרטוט

תלמיד: האם הנברא, אחרי שהוא מגיע להשתוות הצורה עם הבורא, יכול בעצמו גם לרצות לברוא או להצליח לברוא משהו נוסף? 

זה שהנברא מסגל עכשיו לעצמו רצונות חדשים, זה נקרא שהוא בורא עולמות ומשתתף בבריאה. זה נקרא שהנברא נעשה שותף עם הבורא במעשה הבריאה, במעשה בראשית.