שיעור בוקר 08.09.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 30.10.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/SyPQJLZB?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', חלק "שלבי הסולם"

מאמר "מהו, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, בעבודה"

שמענו את המאמר המרגש מכרך ג' "שלבי הסולם", ספר דברים, פרשת "כי תבוא", "מהו, בכל יום יהיו בעינייך כחדשים, בעבודה". 

מה זה "יהיו בכל יום כחדשים"? הרצון לקבל הוא לא חדש, הוא קיים באותה צורה מתחילת הבריאה ולעולם ועד. אלא ''יהיו בעיניך כחדשים'', החידוש הוא רק בזה שיהיה חידוש בכוונה בעל מנת להשפיע. כי בכוונה אדם תמיד נמצא בעולה ויורד, תמיד בבירורים, וכלפי הכוונה אנחנו מודדים את האדם.

בהתחלה אדם נמצא במצב שהוא בכלל ללא כוונה, זה נקרא שהוא רגיל לעשות פעולות שהרגילו אותו בחינוך, יכול להיות חינוך דתי או חילוני. זה נקרא קיום הפעולות "מצוות אנשים מלומדה", כמו שלימדו אותו האנשים, כך הוא מקיים. ודאי שאין לו בזה שום כוונה אלא "הרגל נעשה טבע שני". כך זה לאלו שקיבלו חינוך דתי וכך לאלו שקיבלו חינוך חילוני.

כלפי הכוונה הדברים האלה לא נחשבים, כי אין בזה את "האדם". אפשר לקחת כל אחד, לחנך אותו איך שרוצים, ובזה הוא יישאר, יקבל את הצורה שלו, אין בזה עדיין אדם. "האדם" נקרא שעושה בבחירה חופשית צורה של "אדם", הדומה לבורא, על עצמו. ובתהליך הזה יש עניין של "כוונה שלא לשמה", ואחר כך "לשמה". 

בלא לשמה נכנסות כל היגיעות שלו מרגע שהוא מתחיל לעבוד על הנקודה שבלב, שמתחיל לקבל איזו התעוררות להתקרב לבורא. על אף שזה לוקח שנים רבות, והוא יכול להיות עשר או חמש עשרה שנה בתהליך הזה, תלוי בכמות ובעיקר באיכות היגיעה, אבל אפילו שעבד כל כך הרבה שנים והיה בעליות וירידות, התרחק והתקרב שוב בכל מיני מצבים, אחר כך כשזוכה לעל מנת להשפיע, לכוונה הנכונה, כל היגיעה שלו, אפילו מכמה גלגולים, כי אולי בגלגול אחד לא הספיק לעשות את כל היגיעות האלו, כל היגיעה נכנסת תחת הכוונה בעל מנת להשפיע שרכש, וכולה נכנסת לנצח לעבודה שלו. ויתר הדברים שקיבל כחינוך לא נחשבים לדרגת האדם, הם שווים לאפס.

כך הוא הולך ומוסיף בכל פעם בעליות וירידות כלפי הכוונה. הבעיה שלנו שאנחנו חושבים ומודדים את המצבים שלנו כטובים או רעים, עליות וירידות כלפי המצב שלנו, מצב הרוח שלנו, המצב הפיזי שלנו, עד כמה אנחנו ערניים בעבודה, וזה בכלל לא שייך למצב האמיתי. 

הכוונה בעל מנת להשפיע או בעל מנת לקבל, חדות ובהירות הכוונה, הכרת הרע שבה והיכולת לעשות טוב או אולי לא, כל הדברים האלו נמדדים לא לפי ההרגשה שלנו אלא לפי הנושא עצמו, הכוונה עצמה. עד כמה אנחנו נמצאים בעומק בירור הכוונה, רק לפי זה אנחנו יכולים למדוד את ההתקדמות שלנו.

יכול להיות שאדם נמצא בבירורים שהוא כולו בעל מנת לקבל ואין לו שום דבר בעל מנת להשפיע, והוא רחוק בזה מהבורא, זה נכון, אבל הוא קרוב לבורא בזה שמתקדם בבירור הכוונה ומתקדם בתהליך התיקון. לכן ההרגשה שלנו לא קובעת כלום בסולם המדרגות שבהן אנחנו פוסעים ועולים, אלא המדידה צריכה להיות רק כלפי בירור הכוונה. ובירורים טובים או רעים, לא חשוב עד כמה הם יותר עמוקים, הם היותר מתקדמים. לכן צריכים להשתוקק רק לחידושים בכוונה. כל הזמן להיות בבדיקה מה היחס שלי לבורא, איך אני מתייחס אליו, כל הזמן לבדוק את הקשר ההדדי, מערכת היחסים, וכל הזמן להתעמק בזה ככל האפשר.

אבל חס ושלום לא להיכנס ולהתחיל לבנות יחסים דמיוניים, שנדמה לאדם שכך אני עושה לו, וכך הוא בחזרה עושה לי, חס ושלום. אלא לא שאני עושה לו והוא עושה לי, לא במעשה, אלא בכוונה מה אני ביחס אליו חושב עליו ומתכוון אליו. כל הבעיות שלנו הן שאנחנו יורדים מכוונה למעשה, ואז יש לנו את כל הבלבול הזה, אני עשיתי כך והבורא עשה לי כך.

על "עשיתי" לא מדברים, אנחנו בכלל לא מבינים מה זה "עשיתי". אני שומע בזמן אחרון הרבה דברים כאלה, שעושים כל מיני חשבונות, הבורא עושה לנו כך מפני שאנחנו עושים כך וכך. כאילו כולנו נעשינו נביאים. אנחנו לא מכירים את חלק הבריאה ששם מתבשלים כל המעשים שאחר כך יורדים עלינו, ופתאום אנחנו כאילו מכירים את כל מערכת האצילות, ששם קשורים המ"ן שלנו ומה שאנחנו נקבל בחזרה כמ"ד.

אנשים מתחילים לעשות מערכת יחסים דמיונית פרועה, ממש דמיון פרוע. נדמה להם שהם כבר יכולים לקבוע למה הבורא עושה כך ולמה הוא עושה כך. אין לנו בזה שום הבנה, אנחנו לא יודעים את זה מפני שהנשמות קשורות זו לזו בערבוביה כזו שאי אפשר לחשב אותה. לכל אחד ואחד יש גם תהליך מיוחד שלא קשור דווקא למצב הנוכחי. המבנה של הנשמה של כל אחד ואחד הוא כזה שמי יודע איזה דברים צריכים להיות כדי לגלות ולתקן כל שלב ושלב בנשמה. 

לכן על המעשים אנחנו לא יכולים לדון בכלל. זה דבר שנסתר מאיתנו, שמושרש בראש דאצילות, וכל עוד לא נגיע לשם, עד שלא נדע בשם לא נדע, כל עוד לא תהיה לנו השגה ברורה בזה. ומה שנשאר לנו זה רק בירור הכוונה, שבה אנחנו צריכים כל הזמן להתעסק, ובאמת "שיהיו בעיניך כחדשים". 

תלמיד: יש בזה השפעה על ההרגלים בעולם הגשמי?

השפעה על הכלים בעולם הגשמי?

תלמיד: על ההרגלים.

תרגילים? הרגלים בעולם הגשמי, צריכים להיות כמה שפחות תרגילים. הרגל צריך להיות רק כלפי הסדר הלימודי, או הפוך. בוא נגיד כך, הרגל טוב איפה שאתה בהמה וקבעת לעצמך את הגדר הנכון, את המסגרת הנכונה כדי להתקדם. לקום בבוקר, ללמוד, ללכת לעבודה, לחזור מהעבודה, להמשיך ללמוד, או משהו לעשות בהפצה, ללכת הביתה לישון, ושוב ושוב ככה, אלה החיים. קבעת, גמרנו, זה ההרגל. הרגל צריך להיות לאחר מכן טבע שני, ובאמת זה נעשה אחר כך טבע שני, אדם רגיל מתחיל להתרגל לזה. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

אבל גם הרגל, אם אתה לא עובד בכוונה, אתה הופך להיות לדומם. רק בכוונה יכולה תמיד להיות אצלנו הוספה. בכל המעשים, בכל מה ששייך לעולם הזה, "לא תוסיף ולא תגרע", וכל ההוספה זה במסך.

תלמיד: זאת אומרת, כל מה שאין בו כוונה זה הרגל?‬‬‬‬

כל מה שאין בו כוונה, לא צריכים לדאוג לזה, וגם למעשים שהם תחת הכוונה לא צריכים לדאוג, הכוונה כבר תחייב את המעשה, והכוונה בעצמה ברוחניות, זה המעשה.

תלמיד: לא ברור מה זה להוסיף כוונה.‬‬

לכן תמיד, בכל הספרים, או מה שאתה שומע על מקובלים, כפי שעמך מדבר, שהם סתם יושבים בפינה ולא עושים כלום ועובדים בכוונה. אתה מבין, יושב באיזו פינה, לא יוצא משם,  כאילו זה תיאור כזה של העמך על מקובל, כי באמת כל העבודה היא עבודה פנימית, אבל בעבודה פנימית יש לנו גם מעשה וגם כוונה.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

תלמיד: לא ברור מה זה להוסיף בכוונה.‬‬

להוסיף בכוונה, זאת אומרת שאתה בודק את עצמך וכל פעם מוצא עד כמה אתה לא מתכוון לעל מנת להשפיע, זאת אומרת לא חושב על הבורא אלא על עצמך, יש לך בזה עבודה פנימית. אחרי הבירור צריכה להיות מזה הכרת הרע, ואחר כך צריך לבקש את התיקונים, ואחר כך לבצע את הפעולה, שעוד ועוד מחשבות יהיו יותר ויותר בעל מנת להשפיע. ושתהיה לך באמת כוונה בעל מנת להשפיע, אז תוכל להתחיל לעבוד עם הרצונות, שזה כבר ייקרא זיווג דהכאה.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

תלמיד: כן, אבל אין לי כפתור שאני עכשיו לוחץ והתהליך הזה זורם. זאת אומרת, צריכים להיות שלבים שתיארת, תנאים להתפתחות. אז כשאני בודק שאין לי כוונה להשפיע, אלא כוונה לעצמי, מה אני בודק? הכרת הרע לא באה מבדיקה כזאת שכלית. 

הכרת הרע במעשה, זאת אומרת, הכרת הכוונה על מנת לקבל או על מנת להשפיע, באה בעיקר כתוצאה מהמאמץ בחברה, בלימוד, בהפצה. ככל שהאדם משקיע בכל הדברים האלה, ויחד עם זאת רוצה לראות את הכוונות שלו, אז מהמאמץ בלימוד, בהפצה, בקבוצה, בחברים, במאמץ הזה הוא מתחיל לראות את הכוונה. אם אדם לא משקיע בכל הדברים האלה, לא תהיה לו הכרת הכוונה. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

 יש לנו משבירת הכלים חלקים מהמסכים שנשברו, אנחנו צריכים להרגיש אותם. איך אנחנו צריכים להרגיש אותם? פעם זה היה מסך שכנגדו היה אור, והמסך והאור היו שווים, עכשיו המסך ואור הפוכים. אני צריך להרגיש את ההפכיות הזאת, ושזה ידחוף אותי לשנות את המסך השבור למסך מתוקן.

איך אני יכול לעשות את זה? אני צריך לעשות מעשים, ושהמעשים האלו עם המסכים המתוקנים כביכול הייתי עושה, זה מעשים של לימוד, של החברה ושל הפצה. אין יותר אצלנו מעשים שפועלים בקשר למסך. אני לא מדבר על זה שאני מתחיל לאכול יותר, לשתות יותר, לקבל תענוגים יותר. על זה אין מה לדבר, זה עם המסך בינתיים לא יכול להיות קשור עוד הרבה שלבים, זה כבר מעשים דקבלה. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

מעשים דהשפעה, שיהיו קשורים גם כן למסכים דהשפעה הם, לימוד, קבוצה והפצה. אז אם בזמן הלימוד, הפצה ועבודה עם קבוצה, אני חושב איך היחס שלי לזה, האם אני חושב על עצמי, או על הבורא, או על אחרים, או על החברים וכן הלאה, כאן אני במיוחד מיד רואה עד כמה אני לא בזה.

בכל יתר הפעולות שלי, אני אשלה את עצמי מיד, שם אני אוכל להצדיק את עצמי איכשהו, אבל בפעולות כאלה לא. לכן הם מייעצים לנו לעשות פעולות, אחרת הייתי יושב גם, כמו איזה מקובל גדול בפינה, לא יוצא החוצה, לא עושה כלום, אמנם הם כולם עבדו, אבל נגיד. ועושה את כל הייחודים, מה שאומרים על המקובלים, שהם עושים ייחודים.

ייחודים זאת אומרת, המסך מייחד את עצמו עם האור העליון, זה ייחודים. מעשים שנשאר לנו לעשות בעולם הזה, זה אלו. אז אני צריך לדאוג שבכל יום יהיו לי כאלו מעשים, לימוד, הפצה וחברה. ושבתוך המעשים האלו אני אחשוב על הכוונה, בשביל מה אני עושה את זה.

אז אומרים כך, שאם אפילו אני חושב שעל ידי המעשים האלה אני רוצה להתקרב לבורא, אני רוצה להתקרב, ויהיה לי טוב. אבל בכל זאת אני חושב על הבורא, ורואה שעליו אני לא כל כך חושב, בכל זאת זה נקרא לא לשמה. מזה כבר אני גדל, ומתקרב למטרה.

ולפני המחסום, לא לשמה הגדול ביותר זה שאני 99% חושב על עצמי, ו 1% חושב על הבורא. או ההפך, 99% חושב כביכול על הבורא ו- 1% על עצמי. אבל תכל'ס אני בלי להוציא תועלת עצמית, לא מסוגל. 

יש לי הכרת הרע. תלוי כלפי מה אני בודק את הרע הזה, עד כמה הוא רע, כלפי איזה אבחון. ואז מלא לשמה הזה עוברים ללשמה. זאת אומרת על המעשים של הקבוצה וההפצה והלימוד אני חייב כל הזמן לבדוק את הכוונה שלי, לעשות ביקורת, אנליזה. ולבדוק ככה היא, או ככה היא, ולמה, או לאן ככה, ולאן ככה. 

אבל הבדיקה הזאת לא צריכה להחליש לי את המעשים. כי הבדיקה הזאת, בסדר, אז אני לא בזה. אז לא בזה, אז יש לי  לא לשמה. בסדר גמור, אז כבר לא לשמה יש לי. ואז אני מתקדם עוד ועוד במעשים, בלימוד, בקבוצה, ובהפצה. ויש לי עוד ועוד כל מיני כוונות. כל הזמן אני עובד על כוונות על המעשים האלו.

בלי המעשים האלו, הכוונות שלי אני לא יכול להיאחז בהן.  לכן שואל אותי היום חבר, אחרי המפעל מה אנחנו נעשה? יש לנו מפעל, איך אנחנו נצרף לזה כוונות? אחרי שיש לנו מפעל, ואנחנו עובדים כאן כחברים במפעל ובהפצה, בלימוד, ובקבוצה, כי זה סך הכול קבוצה, אחרי זה תתחילו לחשוב בשביל מה אנחנו עושים את זה.

זה כבר נקרא בדיקת הכוונה. אחרי המעשים, בשביל מה אני עושה את המעשים האלו? והאמת שהמעשים עצמם, אם הם מסודרים בצורה כזאת, הם מעוררים את בדיקת הכוונה, בשביל מה אני עושה. כי מעשים דלהשפיע לא טבעיים לגוף, והם תמיד מביאים לגוף שאלה, "מה אתה עושה? מה העבודה הזאת לכם? מה יש לך? לך תנוח, תעזוב." אז במוקדם או מאוחר, חייבים את זה לעשות. 

תלמיד: עכשיו דיברנו לא לדמיין תגובות, בעבודת ה' על הבן אדם, שזה דמיון. אז מה זאת אומרת מאבק באין עוד מלבדו?

אנחנו אומרים כך, שאנחנו במקרה הטוב מעלים מ"ן למעלה. אם זה מלדבר על העבודה הרוחנית, גם בעבודה הגשמית, כל הרצונות שלנו עולים למעלה. אני רוצה עכשיו לשתות. הרצון הזה מורגש למעלה. כואב לי משהו, הרצון הזה שלא יכאב, אפילו ללא הכרה שלי, הוא עולה למעלה. מה זה עולה למעלה? הוא מקושר עם הבורא, כי ממנו בעצם מגיע אליי כל רצון, כל סיבה לכאב, או לטוב או לרע, להכול. עוד לפני שקורה לי משהו, זה נשלח ממנו. 

אז התגובה שלי גם כן אוטומטית מורגשת אצלו. הוא בעצם הזמין את התגובה הזאת, ויודע מראש את התגובה שלי. כתוצאה מהתגובה שלי, עכשיו מתעורר המנגנון, ששוב פועל עליי, ומזמין בי תגובה אחרת על התגובה שלי, וכן הלאה.

כל הזמן עוברים עליי כל מיני "סיגנלים" ממנו, אותות ממנו, וכל הזמן אני מגיב על זה באיזו צורה. בלי הכרה, עם הכרה, בלי לחשוב שזה ממנו, כן לחשוב שזה ממנו, לא חשוב. אני כל הזמן מקבל איזה מין השפעות ממנו, וכל הזמן זה עובר דרכי. וכך אני מתגדל, גדל כך אני הולך קדימה כאילו. יש דברים שאותם אני מרגיש יותר, יש דברים שפחות. יש דברים שאותם אני מצרף לבורא כי הם ממנו, ויש דברים שאני לא יודע, לא חושב על זה.

יש דברים שאני מתחיל עליהם לצרף, להדביק כוונה, שזה בא ממנו לטובתי. יש כאלו שאני לא יכול להצדיק, וחושב עליו שרע הוא, וכן הלאה. מתי אני חושב שרע הוא? אם אני בחזרה מתחיל לצעוק, "למה אתה עושה לי את זה?" אם אני לא מסכים עם מה שקורה לי. צדיק זה מי שמסכים עם כל דבר שבא למעלה. עד כדי כך הוא מתוקן, שמה בא מהבורא, אצלו בהשוואת הצורה הוא מרגיש תמיד טוב.

זה שאנחנו אומרים "אין עוד מלבדו", זה כמו שעכשיו הכול בא ממנו אליי, ויש בי תגובות או אין בי תגובות, זה בכלל לא משנה. הכול עובר מעכשיו ועד גמר התיקון, כל המערכת הזאת עובדת בצורה לגמרי לגמרי אוטומטית. זה מה שאנחנו אומרים, שהדברים האלו באים ובמעשה לא משתנה שום דבר "עולם כמנהגו נוהג". יש לך דרך ויש לך כל המעשים מעכשיו ועד גמר התיקון, ואתה חייב לעבור אותם מפני שהכלים שלך שבורים, והם צריכים לעבור תיקון הדרגתי מעכשיו עד שכולם יהיו מתוקנים. בך תלוי רק לצרף לזה את הכוונה שלך, איך אתה מתייחס למה שעובר עליך. זו העבודה שלנו, להיות צדיק, להצדיק את כל הפעולות שעוברות עליך. 

במידה שאתה יכול להצדיק את הפעולות הן עוברות, במידה שאתה מתעכב ולא יכול להצדיק איזה פעולה, אז אתה מתעכב בפעולה הזאת עד שאתה לאט לאט מכיר אותה יותר עם כל הסיבות והתוצאות, מצדיק אותה ועובר לפעולה הבאה. אז העובדה שלנו היא רק לזרז את הדרך, אבל לא שאנחנו עוברים בדרך אחרת אם אנחנו לא מסכימים.

השיתוף שלנו בדרך הוא בהסכמה בלבד. וזה אצלנו נקרא המעשה, לכן נקרא שהכוונה היא המעשה. כי יש לך חלקים שבורים שאתה צריך לתקן כל אחד בהדרגה מהקל לכבד.

ומה זה לתקן? להרגיש אותו, שהוא ההיפך מהבורא בכוונה, ולהרכיב עליו כוונה בעל מנת להשפיע, כי אתה רוצה שהוא יהיה דומה לבורא, ובזה אתה מתקן אותו. מה אתה עושה סך הכול? אתה משנה את הכוונה שלך ולא יותר. המעשים הם מלמעלה.

באמת אין עוד מלבדו. הוא היה והווה ויעשה את כל המעשים כולם. 

תלמיד: זה הכול דמיון.

הדמיון הפרוע שאמרתי הוא קיים בעולם הזה, כשאדם מתחיל לקשור כל מיני דברים שעוברים עליו, סיבות ותוצאות. אנחנו אומרים שהכול בא מלמעלה, ואנחנו לא צריכים לעשות עם זה שום חשבון. למה זה בא אליי? אני לא יודע. מתגלה כלי חדש, והכלי הזה צריך להיות מורגש בי כאיזה מין מעשה פחות טוב, או יותר טוב בהרגשה שלי ואני לא יודע למה, זה מבנה של הנשמה, ככה זה.

אחרי שאני מגיב על זה באיזושהי צורה, ובא אליי מעשה חדש ואני מתחיל לקשור ביניהם. אז זה עכשיו קרה לי בגלל שקודם זה היה ככה, או לא קודם, אלא לפני עשר פעמים היה ככה.

מאיפה אני לוקח את הקשר הזה? את הקשר הזה אפשר לדעת אם אני יודע את כל המבנה של הנשמה שלי, בקשר עם כל הנשמות, כי הרי כולם גוף אחד. ורק אז בגמר התיקון אני אוכל לדעת כי רק אז אפשר לדעת את כל הדברים האלה. אבל יש מטומטמים בעולם הזה שמתחילים לעשות כל מיני חשבונות. לכן אנחנו לא יודעים כלום מהעולם הרוחני ופתאום מתחילים לעשות בו כל מיני קשרים. זו טיפשות שאין כמוה, ואדם אפילו לא מרגיש עד כמה שהוא טיפש. וחוץ מזה, זה מוציא את האדם בכלל מהדרך לתיקון. הוא מתחיל להתעסק רק בקשרים האלו, במעשים, שזה בכלל לא עסק שלו. 

הוא מתחיל לבנות כביכול מערכת אצילות והוא לא יודע מה זה. הוא מתחיל לבנות את מערכת הקשרים האלו, שזה בגלל זה, וזה בגלל זה, וזה בגלל זה וזה מוציא אותו לגמרי מהדרך ומהרוחניות ומהכול. כי רוחניות זה טיפול בכוונה, ביחס שלי בלי לדעת מאיפה מי ומה היחס שלי למה שנעשה.

איך? בבוקר אני צריך להגיד "אם אין אני לי מי לי". בערב אני צריך להגיד "אין עוד מלבדו". בזה אני מטפל בכוונה, למרות שנראה לי שכל היום אני מתעסק במעשה. 

תלמיד: אם אני מגיע למצב שאני עכשיו מרשיע את הבורא, רע לי. הוא שלח לי משהו וזה רע לי, אני לא מסכים עם זה. ואילו עכשיו אמרת שהוא צריך לנסות למצוא את הסיבה לדבר ולהצדיק את הבורא. אז מה זאת אומרת למצוא את הסיבה?

לא, אם קיבלתי משהו מלמעלה, אז קודם כל אם אני מרגיש את עצמי ותופס את עצמי שאני מרגיש משהו. אני פתאום גם נזכר שהמשהו הזה שאני מרגיש בטח קיבלתי אותו מהבורא. וכשקיבלתי את זה מהבורא אני מרגיש את מה שקיבלתי ממנו כטוב, או כרע.

ואם אני מרגיש שקיבלתי טוב, או רע, אני יחד עם זה מרגיש אם קיבלתי את זה ממנו, או לא. אולי אני מרגיש בתופעה עצמה רע, אבל כשאני נזכר שקיבלתי את זה מהבורא אולי ההרגשה משתנה לטובה, כי אני מתחיל כבר לראות בה מטרתיות ויכולה להיות איזושהי הצדקה בזה.

עכשיו השאלה היא מה אני אומר בזה? אז אני אומר ככה, הבורא עכשיו נותן לי סטירה, אחר כך הוא ייתן לי תשלום. האם הגישה הזאת ויחס כזה לבורא הוא מוצדק? זה נקרא שהשגחה שלו היא טובה? או שאני צריך להגיע למצב שאני ארגיש אותה באמת כטובה, זאת אומרת שאין רע בעולמו. 

אני צריך להגיע למצב שאני אף פעם לא מרגיש רע. כי אם אני מרגיש רע, אז אם אני מבין את זה, או לא מבין, מרגיש או לא, אני מרשיע אותו. ההרגשה הרעה עצמה אומרת שמי שנותן לי את ההרגשה הזאת הוא רע.

זאת אומרת עכשיו אני צריך לעשות חשבון, אני רוצה להרגיש את עצמי טוב, שיהיה לי טוב, או לא להגיד עליו שהוא רע? וכן הלאה. ויש כאן בירורים, יש כאן צמצום שהאדם עובר. מה זה צמצום? שלא אכפת לי איך אני מרגיש, העיקר היחס שלי אליו, שיחס שלי אליו יהיה טוב. 

ואחר כך כבר מתחילה להיות ההתהפכות, לא חשוב לי כמה דברים רעים יכולים לעבור עלי, אני ארגיש בהם את עצמי טוב, אחרת איך אדם נכנס למצב שהוא שלמות ונצחיות? כמו שקרה לרבי עקיבא, הורידו ממנו את העור והוא אומר "שמע ישראל". עמך חושב שעשו לו, איזו הרדמה, אני לא יודע מה. 

איך הוא יכול להגיד שמע ישראל, זאת אומרת להיות בדרגת הדבקות עם הבורא, אהבה נצחית והכול, אם הוא מרגיש כזה כאב. אלא הוא הגיע למדרגה כזאת שהעור, הדרגה האחרונה של מלכות, הוא ממש נפרד ממנה ומדביק אותה לשמע ישראל, לעל מנת להשפיע. מפנים, מורידים לו אור, זאת אומרת ממש דרגת חכמה, ג"ר דחכמה, הוא הגיע לכזה לתיקון. 

תלמיד: מה קורה אם אדם מרגיש רע, מבין שזה בא מהבורא וזה עושה לו עוד יותר רע? מה הוא עושה במצב כזה?

אנחנו עוברים כל מיני רגשות בהתאם לעם כל מיני כוונות, ככה כסלט אחד, ולא מבינים באיזו צורה, קשר וסדר זה בא אלינו. 

תלמיד: פשוט רק לקשר את זה, לא משנה אם רע לי או טוב לי?

לא, מה שיבוא יבוא, ובאיזה בירור הוא יבוא, שיבוא. העיקר תהיה עירני ליחס שלך לבורא, בהתאם למה שאתה מרגיש, ובהתאם לאיך שאתה מתייחס אליו. 

תלמיד: זה מרגיש כאילו אני אף פעם לא אמור לעשות משהו באמת. 

זה המעשה שלך, בירור וקביעת המצב, זה המעשה, אין מעשה אחר. כל יתר המעשים בהמה יכולה לעשות, את זה עושה האדם. בזה אתה כל הזמן רוצה לברר את היחסים ביניכם, זה האדם.

כל יתר הדברים שלך, כל העיסוק שלך עם כל העולם, עם עצמך, עם הכול, חוץ מבירור היחסים איתו, הכול לא שייך לנצחיות, לא שייך לרוחניות. זה שייך במידה שאתה יכול על פניהם לבנות את היחסים איתו. 

העבודה סך הכול מרוכזת בנקודה אחת. ואם אדם כל הזמן נמצא בזה הוא מתחיל להיכנס לשביל הזה, כמו שהוא אומר באגרות בדף ס"ג, אני והבורא והמעשה שלי כרגע, שאני קובע בשבילי או בשבילו ואת היחס בינינו, זה בדיוק הכיוון שלי למטרה. 

תלמיד: אני לא כל כך מבין איך אדם לא נופל, וגם מה זה אומר להסתכל על זה בצורה מטרתית? מה אני צריך לחפש בצורה מטרתית?

הבעיה שלנו, למה נקראת הקבלה חכמת הנסתר, כי כל עוד לא נבנות בנו כל מיני הבחנות, אנחנו לא מבינים על מה מדברים. פעם הרגשתי מתוק, פעם הרגשתי כאב, פעם הרגשתי לח, קר, צר, עצב, משהו. 

אז מתוך הרגשות שלי יש אצלי כבר רשימות, ואני יכול להבין מישהו שני שעושה כך, שמסביר לי כך, מנגן לי, מראה לי, אז בהתאם לזה אני מבין אותו. אם לא הרגשתי אף פעם, אני לא יודע על מה הוא מדבר. זה ההבדל. 

העניין של תורת הנסתר שקודם כל צריכים להצטייד בכל מיני ההבחנות, בכל מיני התפעלויות, התרגשויות, שהן לא נמצאות בעולם הזה סתם בבן אדם, אלא באות אליו בזמן ההכנה, כמו שאנחנו עכשיו עושים, לפני המחסום.

באות אלינו מתוך העבודה שלנו בקבוצה, בלימוד, בהפצה, בכל מיני דברים, אנחנו עוברים כל מיני דברים, פיצוצים פנימיים כאלה. מזה אנחנו לאט, לאט מתחילים להיות מושכלים בהתפעלויות, בהתרגשויות רוחניות, כביכול רוחניות, אבל כבר שייכות להתפתחות הרוחנית של האדם.

אז בהתאם לכך שיהיו לך יותר דברים כאלה, אתה תבין על מה מדובר. ואם לא, אז יש לי בעיה להסביר לך, כי ככל שחסרות לך ההבחנות האלו גם בעומק וגם בכמות, כך קשה לי לבנות לך תמונה. אתה יודע איך נבנית תמונה? נגיד מפיקסלים, מנקודות, אז אם חסרות לך הנקודות האלה במסך שלך, המסך לא רגיש. יש עליו שתיים שלוש נקודות, אז אני יכול לתת לך רק בשתיים שלוש האלה הבחנות, אז אתה אומר שאתה לא מבין אותי. 

תוסיף שם עוד שש מאות או שש מאות אלף, או שישה מיליון, או מיליארד, אז אתה תראה עד כמה יש שם בציור שלי מלא הבחנות. אז מילה אחת יכולה להסביר לך הכול, אתה מבין. סימן אחד יכול לתת לך הבחנה על כל המסך, על מיליארדי פיקסלים שלך ואתה תבנה מזה תמונה צבעונית גדולה, יפה, נצחית, מושלמת. זה לא תלוי בי זה תלוי בך, זה מה שאנחנו מדברים, שהכול תלוי בכלים, האור נמצא במנוחה מוחלטת. 

תלמיד: אדם רואה לפעמים שכאילו עושים עליו כל מיני דברים. 

גם באדם הכול משתנה. לפעמים יש לך כמה פיקסלים ואתה יכול לתפוס משהו, לפעמים מסתירים לך את זה. למה מסתירים? עושים ריענון, מוחקים מה שהיה קודם ועושים תמונה חדשה. אז כשעושים לך תמונה חדשה רוצים להוסיף תמונה, זאת אומרת רגישות נוספת. את הרגישות הנוספת לא יכולים להוסיף על התמונה הקודמת, כמו עשר ספירות חדשות. צריכים למחוק כל תמונה קודמת, ואז אתה נמצא בבלבול, אתה לא יודע מה קורה לך. בא לך אחר כך יסוד חדש, עם כמה נקודות רגישות חדשות, ואז אתה יכול לראות תמונה יותר ברורה. אבל בין זה לבין זה אתה עדיין נמצא בבלבול. 

תלמיד: אנחנו כל הזמן קוראים שהכול הוא עושה עלינו לטובה, להביא אותנו למטרה, אבל באמת לא רואים לאן הוא לוקח אותנו. לאן הוא רוצה להביא אותנו? 

אימא סיפרה לי שאנחנו נלך לגן חיות. מה זה גן חיות? אני ראיתי קודם תמונות וסיפרו לי הרבה פעמים, ואני יודע שיש שם חיות כאלו - וואו. אז לפחות יש לי משהו בתמונות. ואני יודע איפה זה נמצא ואנחנו צריכים לנסוע לשם. כאן אין לך כלום, לא קשר עם אימא ולא איך לנסוע ולא ראית תמונה, אין לך שום דבר שאתה יכול לדמיין שזה כך. אז נמר זה חתול קטן ויש נמר שהוא כמו חתול גדול, פיל ראיתי בתמונה, ראיתי צפרדע קטנה ושם יש צפרדע של מאתיים קילו. 

אין לנו שום דבר. אתה אומר, לאן הבורא לוקח אותי? איך אתה יכול לראות לאן? אתה מקסימום יכול להרגיש אח"פ דעליון בצורה הפוכה שנמצאים בך.

תלמיד: שמעתי אתמול שהכוונה נמצאת אחרי המחסום. האם יש לנו פה איזה ענף של כוונה? 

הכוונה על מנת להשפיע מתחילה לאחר המחסום. אצלנו כאן יש הכנה לזה. לכן כל התקופה שלנו, זה יכול להיות הרבה שנים, היא נקראת זמן ההכנה, ההכנה לכוונה.

תלמיד: אבל יש משהו או לא? 

משהו? זה שאתה מתחיל לחשוב איך אתה מתייחס לבורא, זו התחלת הכוונה הנכונה. או שתהיה לא נכונה, לא חשוב, כוונה לא נכונה נקראת לא לשמה, כוונה נכונה נקראת לשמה.

תלמיד: האם צדיק בדרגת חפץ חסד זה אותו דבר? 

צדיק וחפץ חסד נגיד שזה אותו דבר. יש בזה הרבה הבחנות.

(סוף השיעור)