שיעור בוקר 31.07.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", "פתיחה לחכמת הקבלה", עמ' 191, אותיות קכ"ז – קל"ג

קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי בעל הסולם", עמוד 191, "פתיחה לחכמת הקבלה", אות קכ"ז.

אות קכ"ז

"וסדר הלבשתם זא"ז ולפרצוף א"ק, הוא, כי פרצוף עתיק דאצילות אע"פ שיצא מראש הס"ג דא"ק (כנ"ל באות קי"ח), מ"מ לא יכול להלביש מפה ולמטה דס"ג דא"ק רק למטה מטבור, כי למעלה מטבור דא"ק הוא בחינת צמצום א' ונק' עקודים. והן אמת, שפרצוף עתיק, להיותו בחינת ראש הא' דאצילות, עדיין אין הצמצום ב' שולט בו, וא"כ היה ראוי שילביש למעלה מטבור דא"ק, אמנם כיון שהצמצום ב' כבר נתקן בפה דראשו, בשביל שאר פרצופי אצילות שממנו ולמטה, ע"כ אינו יכול להלביש רק למטה מטבור דא"ק. ונמצא קומת עתיק מתחלת מטבור דא"ק, והיא מסתיימת בשוה עם רגלי א"ק, דהיינו למעלה מנקודה דעוה"ז. וזהו מפאת פרצופו עצמו, אמנם מפאת התקשרותו עם שאר פרצופי אצילות, שמבחינתם נבחן שהוא כלול ג"כ מצמצום ב', הנה מבחינה זו הוא נבחן שרגליו מסתיימים למעלה מפרסא דאצילות, כי הפרסא הוא הסיום החדש של הצמצום ב' כנ"ל באות ס"ח".

אות קכ"ח

"ופרצוף הב' דמ"ה החדש הנק' א"א, שהוא נאצל ויצא מפה דראש עתיק, הנה קומתו מתחיל ממקום יציאתו, דהיינו מפה דראש עתיק ומלביש את הז"ת דעתיק המסתיימים למעלה מפרסא דאצילות, כנ"ל. ופרצוף הג' הנק' או"א, שנאצלו מפה דראש א"א, הם מתחילים מפה דראש א"א ומסתיימים למעלה מטבור דא"א. והזו"ן מתחילים מטבור דא"א ומסתיימים בשוה עם סיום א"א, דהיינו למעלה מפרסא דאצילות."

אות קכ"ט

"ותדע, שכל קומה וקומה מה"פ אלו דמ"ה החדש בעת שיצאה, ביררה וחיברה לעצמה חלק מהכלים דנקודים, שנעשה לה לבחינת נוקבא. כי הנה בעת שיצא פרצוף עתיק, לקח וחיבר אליו, כל הג"ר דנקודים, שנשארו שלמים בעת שביה"כ, דהיינו בחינת הגו"ע שבהם שיצאו בעת קטנותם, הנק' כלים דפנים, (כנ"ל באות ע"ו) שבקטנות הנקודים לא באו עמהם רק מחציתה העליונה דכל מדרגה, שהם גו"ע ונקבי עינים, ומחציתה התחתונה דכל אחת, הנק' אח"פ, ירדו למדרגה התחתונה, עש"ה. ולפיכך נבחן שפרצוף עתיק דמ"ה החדש לקח לו מהכלים דנקודים, את מחציתה העליונה דכתר, ומחציתה העליונה דחו"ב, וז' השרשים דז"ת הכלולים בג"ר דנקודים, והם נעשו לבחינת פרצוף נוקבא אל העתיק דמ"ה החדש. ונתחברו יחד זה בזה. והם המכונים מ"ה וב"ן דעתיק דאצילות, כי הזכר דעתיק נק' מ"ה, והכלים דנקודים הנ"ל שנתחברו אליו נקראים ב"ן, (מטעם הנ"ל באות קי"ט, ע"ש). וסדר עמידתם הוא פו"א, העתיק דמ"ה בפנים והעתיק דב"ן באחוריו ".

שאלה: מתואר פה איך פרצופי אצילות לוקחים לעצמם כלים מהנקודים והם נעשים להם לבחינת נוקבא. מה נדרש בהתקשרות הזו מצד הכלים דנקודים? מה התנאי לזה שפרצוף שבור מנקודים הופך להיות נוקבא לפרצוף מתקן מאצילות?

יש כנגדו פרצוף באצילות והוא יכול לברר אותו, להתחבר אליו, ולקבל ממנו אורות שיעשו לו בירורים נכונים. ואז הוא יוכל להקים את עצמו נכון, יתחבר לאותו פרצוף הנקודים וכך יתקן את עצמו, יתקן את השבירה.

תלמיד: מה זה להיות פרצוף נוקבא שראוי לקבל פרצוף זכר מתקן מאצילות?

יש לו חסרונות, ופרצוף הזכר ייקח אותו ויעלה אותו לאותה הדרגה שאליה הוא מסוגל לעלות ורוצה לעלות, ואז הוא יקבל משם אורות, והאורות האלה הם שיתקנו אותו, יחברו אותו למקור.

תלמיד: אבל הוא שבור.

אבל בזה שהעליון יטפל בו הוא יתוקן.

תלמיד: בתוך השבירה יש כבר הכנות לרצון להיתקן?

אם הוא מרגיש את השבירה, אז כבר מזה הוא רוצה להיות מתוקן.

שאלה: פרצוף עתיק מצרף את הכלים של גלגלתא עיניים של הנקודים, והם הופכים להיות לנוקבא, לאח"פ של עתיק. איך יכול להיות שכלים שהיו גלגלתא עיניים של נקודים הפכו עכשיו לאח"פ של נקודים? זה תפקיד אחר לגמרי.

אני לא כל כך תופס את זה. לא יכול לענות, לא מסתדר לי.

שאלה: איך זה יכול להיות שפרצוף עתיק לוקח חלקים שונים מעולם הנקודים ופתאום זה הופך להיות פרצוף אחד שפועל כנוקבא? זה לא בהכרח עשר ספירות מה שהוא לוקח מנקודים, נכון?

כן.

תלמיד: אז מה זה הפרצוף הזה שהוא ערבוב של כל מיני חלקים?

הוא לוקח חלקים שונים מעולם הנקודים ומחבר אותם לפרצוף אחד.

תלמיד: מי עושה את הפעולה הזאת של החיבור לפרצוף אחד?

ראש הס"ג.

תלמיד: ומה זה אומר שהם בפנים ואחור?

זה כבר הקשר שביניהם, שכך בצורה הדרגתית הם מגיעים לתקן את השבירה כדי להתאים את הפרצופים זה אל זה.

תלמיד: מה זה אומר שהזכר נמצא בפנים? למה לא שניהם נמצאים באחור כביכול? מה המשמעות של פנים פה?

"פנים" נקרא משפיע, ו"אחור" נקרא מקבל, בדרך כלל.

שאלה: הוא כותב שהוא לקח את החלק העליון של כתר, את החלק העליון של חו"ב וגם שבעה שורשים של ז"ת. כשהוא כותב על שורשים על איזה חלק הוא כותב?

שבעה כתרים שהוא לוקח לבירור שלו.

תלמיד: כלומר גם את החלק העליון של הפרצוף.

כן.

תלמיד: למה הוא מחלק כך שמלמעלה הוא לוקח רק חצי, ומתוך השבעה הוא לוקח את כולם?

הוא לוקח את מה שהוא יכול לתקן. לכן הוא לוקח או כתר, או גלגלתא ועיניים, או את כל עשר הספירות. זה תלוי על מה אנחנו מדברים, בגודל הפרצוף.

שאלה: בסוף סעיף קכ"ט כתוב שהם ממוקמים פנים ואחור, עתיק של מ"ה בחלק הקדמי, עתיק של ב"ן בחלק האחורי, למה הכוונה בפנים ולמה הכוונה באחור?

"פנים" זה בדרך כלל גלגלתא ועיניים, "אחור" זה אח"פ.

שאלה: בדרך כלל לומדים שהיחסים ההדדיים, הקשר בין התחתון לבין העליון, זה שמלכות דעליון הופכת לכתר דתחתון, וכאן לומדים שהאח"פ של העליון הופך לנוקבא של פרצוף עתיק באצילות. איך זה יכול להיות שהפרצוף העליון הופך לנוקבא של התחתון?

זה תיקון, מתקנים, לכן הכול תלוי בהעלאת מ"ן מהתחתונים. ככל שהתחתון מבקש, אז העליון חייב לעלות, לעשות מעצמו פרצוף מתוקן, ואז הוא מתקן גם את התחתון.

שאלה: איך מזהים פרצוף זכר ופרצוף נוקבא?

מי משפיע ומי מקבל.

אות ק"ל

"ופרצוף א"א דמ"ה החדש, שיצא בקומת חכמה, בירר וחיבר אליו את חציו התחתון דכתר הנקודים, שהם האח"פ דכתר, שבעת הקטנות היו בהמדרגה שמתחת הכתר, דהיינו בחכמה ובינה דנקודים (כנ"ל באות ע"ז), ונעשה לבחינת נוקבא אל הא"א דמ"ה החדש, ונתחברו יחד זה בזה. וסדר עמידתם הוא ימין ושמאל, שא"א דמ"ה שהוא הזכר עומד בימין, וא"א דב"ן שהיא הנוקבא, עומדת בשמאל. ומה שפרצוף עתיק דמ"ה לא לקח את חציו התחתון דכתר נקודים, הוא, כי עתיק מתוך שהוא ראש הא' דאצילות, שמעלתו גבוהה מאד, לכן לא חיבר אליו רק הכלים דפנים דג"ר דנקודים, שבהם לא אירע שום פגם בעת השבירה, מה שאין כן בחצי הכתר התחתון, שהם אח"פ שהיו נפולים בעת הקטנות בחו"ב, ואח"כ בעת הגדלות עלו מחו"ב ונתחברו בכתר דנקודים (כנ"ל באות פ"ד), אשר אח"כ בעת שבירת הכלים, חזרו ונפלו מהכתר דנקודים ונתבטלו, כנ"ל, הרי המה כבר נפגמו עם נפילתם וביטולם, ואינם ראוים משום זה לעתיק, ולכן לקח אותם א"א דמ"ה."

וכך הם מיתקנים.

אות קל"א

"ופרצוף או"א דמ"ה החדש, שהם בקומת בינה, ביררו וחיברו להם את חצים התחתון דחו"ב דנקודים, שהם האח"פ דחו"ב, שבעת הקטנות היו נפולים בהז"ת דנקודים, אלא אח"כ בעת הגדלות נקודים, עלו ונתחברו לחו"ב דנקודים (כנ"ל באות צ"ד), ואשר בעת שביה"כ חזרו ונפלו להז"ת דנקודים ונתבטלו (כנ"ל באות ק"ז), ואותם ביררו להם או"א דמ"ה לבחינת נוקבא אליהם, והם מכונים ז"ת דחכמה וו"ת דבינה דב"ן, כי בחינת החסד דבינה נשארה עם הג"ר דחו"ב דב"ן בפרצוף עתיק, ולא נשאר בחציה התחתון דבינה כי אם ו"ת מגבורה ולמטה. ונמצא הזכר דאו"א הוא קומת בינה דמ"ה, והנוקבא דאו"א היא ז"ת דחו"ב דב"ן. ועמידתם הם בימין ושמאל, או"א דמ"ה בימין ואו"א דב"ן בשמאל, והישסו"ת דמ"ה שהם הז"ת דאו"א, לקחו המלכיות דחו"ב דב"ן."

כך מתחלקים בתיקונים כל חלקי האצילות.

אות קל"ב

"ופרצוף זו"ן דמ"ה החדש, שהם בקומת ו"ק ונקודה, ביררו וחיברו אליהם, את הכלים דפנים דז"ת דנקודים מתוך שבירתם בבי"ע, דהיינו בחינת הגו"ע של הז"ת דנקודים (כנ"ל באות ע"ח), והם נעשו לנוקבא אל הזו"ן דמ"ה ועמידתם הוא בימין ושמאל, הזו"ן דמ"ה בימין, והזו"ן דב"ן בשמאל."

כך זה מסודר עכשיו, כל הכלים השבורים כנגד כל הכלים דאבי"ע, ואלו צריכים לתקן את אלו ולמלאות אותם.

אות קל"ג

"והנה נתבאר המ"ה וב"ן שבה"פ אצילות, אשר ה' הקומות דמ"ה החדש, שיצאו בעולם האצילות, ביררו להם מהכלים הישנים ששימשו בזמן הנקודים, ונתקנו להם לבחינת נוקבא הנקראת בשם ב"ן. שהב"ן דעתיק נעשה ונתקן ממחציתן העליונה דג"ר דנקודים, והב"ן דא"א ואו"א נבררו ונתקנו ממחציתן התחתונה דג"ר דנקודים, ששמשו להם בעת גדלות דנקודים וחזרו ונתבטלו. והב"ן דזו"ן נברר ונתקן מהכלים דפנים, שיצאו בעת קטנות דנקודים, שבעת הגדלות נשברו ונפלו ביחד עם הכלים דאחורים שלהם."

כך אנחנו רואים שמסתדרות כל הקומות שנשברו ונפלו, ופרצופי אצילות מגיעים ולוקחים כל אחת כחלק מהם ומתקנים.

שאלה: האם פרצוף כתר דנקודים הוא ראש דהתלבשות?

פרצוף כתר דנקודים הוא ראש דהתלבשות, אפשר להגיד.

שאלה: איך יוצא לו גוף? מראש דהתלבשות לא אמור לצאת גוף.

זה תלוי מה הוא מחבר.

שאלה: בכל אות הוא מתחיל פעם ב"ביררה וחיברה", ואחרי זה הוא כותב, "בירר וחיבר", ואחרי זה הוא כותב בצורה אחרת, "ביררו וחיברו להם". יש שינוי במי שפועל, במי שעושה את הפעולות האלה.

או שהוא מדבר על מדרגה, או על פרצוף, או על חיבור בין הפרצופים אבא ואימא, ישסו"ת, זו"ן.

תלמיד: אז מי פועל?

מי מפעיל את הפרצופים?

תלמיד: כן.

האור העליון.

תלמיד: וכשהוא כותב ש"היא לקחה וחיברה"?

זו מדרגה, מדרגת אבא ואימא נגיד, ישסו"ת, זו"ן.

תלמיד: בסופו של דבר התפקיד של המקובל לעשות פעולות כאלו, הוא לוקח מחבר ומברר.

הוא לא נותן את זה למקובל לעשות, אלא הוא כותב שאלו הפרצופים שנמצאים כך בצורה התחלתית בעולם האצילות, והם אחר כך מתקנים את הכלים השבורים.

תלמיד: והתוצאה מכל אות היא "ונתחברו יחד זה בזה" הכלים.

כן, זה ימין ושמאל.

תלמיד: איך כלים יכולים להתחבר, דרך מה?

דרך המסך המשותף. אבא ואימא כשהם מתחברים, אז אימא מתעברת מאבא ואחר כך מולידה את הזו"ן.

תלמיד: האם חיבור הכלים זה כשהוא לוקח את כל סוגי הכלים למסך אחד, זה נקרא ש"נתחברו יחד"?

זה לא עד כדי כך כמו שאתה רוצה להגיד פשוט, אבל כן.

תלמיד: סדר התיקון הוא שצריך לקחת כלים, לברר כלים ולחבר את הכלים.

כן.

שאלה: הנושא של התיקונים, שפרצוף עליון מתלבש בתחתון, האם תיקון הכלים נעשה על ידי ההתכללות של שניהם בבניית מסך משותף או שיש פרמטר נוסף שפועל?

יש עוד הרבה דברים, אבל באמת בעיקר זה כך שפרצוף מתלבש בפרצוף, רשימות מתלבשות בפרצוף.

תלמיד: האם הזיווג צריך תמיד להיות עם הפרצוף העליון בפה דראש?

הזיווג הוא תמיד בפה דראש. אפילו שאנחנו אומרים שהוא נעשה בנקבי עיניים, בחזה, אבל זה רק כי להראות איפה הוא לעומת מה שהיה. אבל הזיווג הוא תמיד בפה, שם עומד המסך בכל מקרה. פרצוף גדול, פרצוף קטן, בעיבור, ביניקה, לא חשוב, הזיווג הוא תמיד בפה. רק אנחנו מציינים אותו שהוא עומד כביכול במקומות אחרים כדי להראות שהוא עובר שינויים.

שאלה: מצד אחד לומדים כאן שהאצילות מתקנת את אח"פ דנקודים, ומצד אחר כתוב כאן שב"ן דעתיק נוצר ותוקן מהחלק העליון של ג"ר דנקודים, כלומר שהנקודים מתקן את ב"ן דעתיק. איך זה שמצד אחד כך, מצד אחר כך?

מפני שעתיק עדיין לא שייך לאצילות בכלל. הוא נקרא "עתיק" מהמילה נעתק, שבאמת השורש שלו הוא למעלה מעולם הנקודים, ונמצא בין א"ק לאצילות כדי להיות המקשר בין שני העולמות.

תלמיד: מה זה אומר שאצילות מתקן משהו, במיוחד שהוא מתקן אח"פ דנקודים? איך זה קורה? מה הוא עושה?

הוא מחבר את הכלים השבורים לפרצוף שלו, ומהפרצוף שלו יכול להיות שהוא מוסר את זה לפרצופים אחרים שנמצאים ברשותו. ואז הרשימות האלה, החלקים האלה מתחברים יחד ומיתקנים.

תלמיד: איך בכלל קורה התיקון? איך אנחנו יכולים לתקן משהו?

אנחנו צריכים להתחבר בינינו ולהתחבר בבורא ולבקש ממנו תיקון. אז נראה עד כמה אנחנו מסוגלים ולא מסוגלים לתקן ולא לתקן חלקים מהכלים שבורים, ועד כמה האור העליון מתקן אותם, מסביר לנו מה צריכים לעשות עם הכלים האלה ונותן לנו כוחות, נותן לנו הכוונות מה לעשות. וכך אנחנו מגיעים יותר ויותר להיות שותפים לבורא.

זה יבוא, יש עוד מה ללמוד, העיקר שבזמן הלימוד אנחנו נכללים זה בזה ועם הפעולות הרוחניות, ולאט לאט זה מתבהר בנו.

תלמיד: עכשיו התגלה מצב שבור, מהי האינדיקציה לזה שתיקנו אותו?

האינדיקציה שאנחנו תיקנו את המצב היא בזה שחלקים מהמצב הזה יכולים להצטרף למה שכבר היה מתוקן, להתכלל בתוך הכלים שלנו ולהשתתף בתיקון.

תלמיד: צריך להיות כאן מענה של הבורא, איזו הבנה שהוא פועל עכשיו ושאנחנו התחברנו אליו.

כן. זו עבודה משותפת בינינו לבורא.

שאלה: טכנית הכול ברור לי, אבל פרקטית, אם בעשירייה אין לנו מסך ומענה לחיסרון של החברים, האם אפשר לומר שגם בצורה כזאת אנחנו יכולים כבר לתקן את הרצונות שלנו מרצון לקבל לרצון להשפיע?

מתוך כך שאנחנו בעשירייה רוצים להעלות את החיסרון שלנו לתיקון הדדי בינינו, רוצים להיות מחוברים ושמתוך החיבור שלנו כל הכלים שצריכים תיקון גם יתכללו בנו ונעלה יחד איתם לתיקון העליון, אז מתוך זה אנחנו מתקנים לאט לאט בהדרגה את הכלים מקל לכבד.

שאלה: כל הפרצופים של עולם האצילות, אם הם לא מקבלים נוקבא מנקודים, אז האם הם לא מגיעים לשלמותם?

ודאי. מי שלא מרגיש כלים שבורים, אז אין לו מה לתקן, הוא לא מרגיש שיש משהו שצריכים לתקן.

תלמיד: אם כך יוצא שאצילות זו מערכת מתוקנת יותר של אותם נקודים?

כן.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים להתחבר בינינו וגם לבקש תיקון. והבנתי שעלינו לעבוד עם החברים, ושאנחנו חייבים להכניס את הבורא לתוך העבודה הזאת, וצריכים להגיע מתוך כל העבודות האלה לתפילת רבים שהוא יעשה זאת ולא אנחנו, עכשיו ולא אחר כך. האם מה שהבנתי זה נכון?

תברר אתה אם הבנת נכון או לא נכון. אתה צריך לברר את המצב האישי שלך ולתקן אותו.

(סוף השיעור)