שיעור בוקר 07.02.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 24.03.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/DHd7Ii7L?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1098,

"מהו "התורה מתשת כוחו של אדם" בעבודה"

שמענו מאמר משלבי הסולם, כרך ה', עמ' רס"ו, "מהו "התורה מתשת כוחו של אדם" בעבודה". באמת יש קושיה גדולה. מצד אחד אנחנו אומרים "ולכל בשרו מרפא"¹. התורה זה כוח, כוח עליון שמקדם את האדם, מרפא אותו. זאת אומרת אם אנחנו חולים, אז אנחנו מתרפאים. הבריא תמיד מרגיש יותר חזק, יותר טוב.

אנחנו צריכים להגיע לדרגות גבוהות של העבודה, נצחיות, שלמות, להיכנס לעולמות עליונים, שהם לעומת העולם הזה ממש ענקיים. העולם הזה הוא כגרגר חול ביקום כנגד העולמות העליונים. אז אם האדם הולך להיות השולט בכל הבריאה, איך זה שהתורה, במקום לתת לו כוחות, היא מתשת כוחו של אדם?

אנחנו רואים את זה גם במצרים, "וייאנחו בני ישראל מן העבודה"². אנחנו רואים גם על עצמנו, בשביל מה ללכת לכל המקורות? אנחנו רואים על עצמנו, שמתחילים ללמוד, מתחילים להגיע לחכמת הקבלה מהשאלה "מה הטעם בחיינו?", רוצים למצוא כאן משהו, ואז אנחנו מלאי מרץ ונכונות בהחלט להגיע למטרת הבריאה, למצוא טעם בחיים. ויש לנו לזה דחף פנימי חזק מאוד.

וכשמתחילים ללמוד, עוברים איזה כמה חודשים, ופתאום אנחנו מרגישים איך הרצון פוחת, הלחץ הפנימי נעלם, ואיכשהו אני שוב נכנס לאיזו מין שיגרה, ומצב אפל כזה, פרווה מה שנקרא. זה נאמר יפה מאוד בשיר ששרים במוצאי שבת "איש חסיד היה, בלי מזון ומחיה.. ואין בגד ללבוש.. ובחוסר כל". ולמה? "כי תורה למדת"³. גם זה לא מובן. איזה קשר יש בין זה שהיו לו נכסים וכוחות, ופתאום "כי תורה למדת", אז מה נאכל מעתה, אין לו מה לאכול? זאת אומרת אין כוחות, ואולי אפילו אין מטרות, ואין כוח לבצע שום דבר. את זה אנחנו רואים מכל המקורות ומעצמנו.

העניין הוא שהבריאה כוללת ארבע בחינות, דומם, צומח, חי, מדבר. הדומם, הצומח והחי לא צריכים לעבור תיקונים, בעצמם אני מוסיף. הם גם עוברים תיקונים, אבל התיקונים שלהם תלויים באדם. זאת אומרת רק בחינה ד' שהיא האדם עוברת תיקונים, ולכן אותה בחינה היא בעצם משתנה.

אנחנו בחיים הרגילים שלנו, כמו שמסבירים לנו המורים שלנו, בעצם בהמה ולא אדם. "אתם קרויים אדם" זו כבר דרגה גדולה, להיות אדם. אלא אפשר להגיד שדרגת האדם שבנו מתחילה מנקודה שמושכת אותנו לבורא. האדם נקרא "אדמה לעליון", אותו חלק בנו שמקבל צורה דומה לבורא.

ולפני זה, כשאנחנו מגיעים ללימוד הקבלה, יש בנו חלק שנקרא בהמה, בהמי, מה שיש לבהמות, לגוף חי, ויש בנו חלק שאנחנו קוראים לו "אדם". זה לא חלק שדומה לעליון, זה משהו שהוא מעל הבהמיות שבעולם הזה. יש שם עניין של תרבות, התפתחות שכלית, מין יכולת בחירה חופשית במשהו, רצון לקבל שמשתנה, מעל הבהמיות.

נתאר לעצמנו שאנחנו כוללים שני חלקים, החלק התחתון שבנו נקרא "בהמה", ועוד חלק עליון שבנו שנקרא "אדם". החלק העליון שבנו, על ידי לימוד הקבלה, כשאנחנו מתחילים ללמוד, על ידי המאור המחזיר למוטב הוא מתחיל להתקטן. אנחנו מתחילים לראות איך החלק הזה, האדם שבנו, כאילו נעלם.

אנחנו רואים את עצמנו יותר בהמות, יותר פועלים לפי אינסטינקטים, לפי הרצון לקבל הפשוט, שחוץ מזה אין לנו כלום. כל התרבות שלנו, כל החינוך שבנו כאילו נעלם. אנחנו רואים שכל זה לא שווה הרבה. זה כדי להראות שאנחנו לא באמת בני אדם, אנחנו באמת רק בהמות. וכל החלק העליון שחשבנו שבזה אנחנו אדם, זה לא אדם, זו פשוט מין תוספת פסיכולוגית כביכול לבהמה שהיא קצת יותר מפותחת בכל מיני רגשות ולא יותר.

כשאנחנו מגיעים באמת להכרה הזאת, אז אנחנו מגיעים למה שכתוב "התורה מתשת כוחו של אדם". היא מתשת את האדם שבנו, מקטינה אותו עד שכמעט ואין בנו את האדם הזה. אנחנו כבר לא מעריכים אותו. מהלימוד אנחנו רואים שבאמת אין בו שום ערך שאפשר להתגאות בו, שאפשר להעריך.

ואז לאט לאט אנחנו מתחילים להבין שהאדם זה משהו שאנחנו צריכים לגדל בנו, לטפח בנו. שזה החלק שבאמת יהיה מעל הבהמיות, שהוא "אדמה לבורא". ואז התורה, משלב שהיא מתשת כוחו של אדם, היא באמת בוראת את האדם. כמו שכתוב, איך על ידי התורה הבורא ברא את העולם וברא את האדם. יש לנו שני שלבים בהתפתחות שלנו.

לכן השלב הראשון, שבהחלט התורה מתשת כוחו של אדם, הוא שלב לא נעים. זה שלב של גילוי החסרונות שבבריאה. ואנחנו החלק המרגיש שבבריאה, אז בהחלט הגילויים האלו עוברים עלינו בהרגשה לא נעימה, עד שאנחנו, יחד עם ההרגשה הזאת, גם מסכימים ומתחרטים על הטבע שלנו ורוצים את הטבע העליון.

ואז התורה כבר מגיעה לנו בתור עצות איך לעשות את זה, ומביאה לנו כוחות. ואחרי העצות, אחרי שאנחנו מממשים את העצות, אז אנחנו זוכים לפקודות, זאת אומרת לקבלת האורות בתוך הכלים. ואז החלק הזה שהוא האדם שבנו, בהחלט מתחיל להיות הדומה לבורא.

תלמיד: רב"ש כותב שבאותה עבודה תמיד מתווסף רצון לקבל יותר גדול, גם לפני המחסום וגם אחרי המחסום. מה ההבדל בין עבודה לפני המחסום לבין עבודה אחרי המחסום?

בעבודה לפני המחסום אנחנו צריכים להגיע להחלטה, שכל מה שחשבנו שהוא מעל הבהמה שבנו אין בו שום ערך. על הבהמה אין מה להגיד, אין ערך, יש ערך, כי זה דבר שהוא לא משתנה, הוא לא צריך להשתנות, זה טבע. מה שאין כן, החלק של האדם שבנו, את כולו כולו אנחנו צריכים בהחלט לרצות לרכז לעבודת הבורא. זאת אומרת בכל הכוחות שבנו שהם נקראים האדם, אנחנו צריכים להשתוקק לאלוהות.

הבהמה שלנו היא גם משתנה. אנחנו לאט לאט מגלים שחלק הבהמה שבנו זו אותה הכרחיות ולא יותר, "לא יגונה ולא ישובח"⁴. לכן גם בחיות ובהמות אין בהן שום עצות איך להשתנות, איך להשתפר, כי זה טבע שלא נמצא בכלל באיזו בחירה חופשית. היא גם לא מקבלת פחות ולא מקבלת יותר ממה שהיא צריכה, לזה הן משתוקקות. האם רואים מחלת השמנה באיזו בהמה? אלא אם כן היא חולה. אבל בהמה רגילה לא אוכלת יותר ממה שהיא צריכה. זאת אומרת הכול מתפקד לפי טבע.

להגיע לאותה מידת הכרחיות בחיים שלנו, שלא צריכים יותר, אלא כל הרצונות והתשוקות, כל המודעות, הכול מכוון רק להשגת המטרה, לדבקות, לרעיון להיות מחובר עם האלוהות, זו בעצם המגמה שלנו לפני המחסום. וחוץ מלרצות את זה, אנחנו צריכים להגיע להרגשת התשת הכוחות. לכן זה לוקח הרבה זמן עד שזה עובר על האדם ומתווספות בו התשוקות לאלוהות יחד עם אכזבה מכוחותיו עצמו.

אני זוכר כשבאתי ארצה, הייתה אז מלחמת ההתשה, וכל יום הייתה ממש כזאת אווירה.

תלמיד: האם בזמן עלייה, כשהאדם מסתכל אחורה, הוא יכול למפות את ההבחנות שהוא צבר או שאין לו אפשרות כזאת?

האם אדם, בזמן שהוא נמצא בהליכה, יכול בכלל לקחת מתוך הניסיון הקודם שלו כל מיני התרשמויות ולהשתמש בהן בצורה זו או אחרת, ואיך הוא חושב ומבקר עכשיו את כל התהליך שלו? כמעט ולא.

ככל שאדם מתקדם יותר, כך הוא רואה שבכל רגע ורגע במציאות שלו הוא ממש חי מתוך הנתונים שמתגלים בו, אנחנו קוראים להם רשימות, והוא רק מממש אותם. לעשות בירור באיזה רשימות מהעבר להשתמש, או איזה חכמות או השגות או תוצאות אני יכול עכשיו למשוך מהשכל ומהרגש הקודם, לחיות עם זה ולהחליט על ידי זה, האדם לא מסוגל.

ככל שאנחנו מתקדמים יותר, אז מרגישים שאנחנו בהחלט מבצעים את הרשימות שצפות מתוכנו, וכל מצב שלנו הוא מימוש של אותן הרשימות. עד כדי כך שאדם מתחיל יותר ויותר להרגיש שהוא נמצא לגמרי בשליטת הרשימות האלו. אני מדבר על השלבים לפני מחסום. ומתברר אז יותר ויותר שמה שאנחנו צריכים זה לחיות את הרשימות האלו, ורק להשתדל לממש אותן בתוכן ככל האפשר בצורה הקרובה ביותר לאלוהות.

אבל לא שאנחנו יכולים ללכת למצבים הקודמים ולשאוב משם כוחות או ניסיון אפילו. כי כל מדרגה הבאה היא יותר גדולה מהמדרגות הקודמות, אז הניסיון הקודם הוא בעצם לא עוזר לאדם. לאדם עוזר רק הניסיון הכללי, הידיעה הכללית, זה מה שמתווסף בו, והוא חייב עכשיו, מה שיש זה לא חשוב, בכל מצב שלא יהיה, להיות ב"הוא ושמו אחד".

תלמיד: מצד אחד אנחנו אומרים שבן אדם צריך לתת מקסימום יגיעה, מצד שני הוא בא עם חוסר כוחות. מה זה חוסר כוחות?

אדם שמתקדם בדרכו לקראת הבורא, הוא מרגיש שחלק האדם הקודם שבו לאט לאט ממש נעלם, יורד. האדם שהיה בו שעכשיו יורד, זו התרבות שבו, החינוך שבו, ניסיון החיים שבו, מודעות, כל הדברים האלה נעלמים. הוא מתחיל להרגיש שהוא פחות מבין, פחות יודע, פחות מסוגל, כמו איזה מין ילד כזה בעולם, מפני שבהחלט כל הביטחון שלו, כל הבריונות אפילו שבו, הגבר שבו, ההרגשה הזאת הייתה ממש אשליה. עכשיו צריך במקומה לרכוש את הרגשת האדם האמיתי, זאת אומרת את הרגשת הבורא. הרגשת הבורא שבי היא נקראת "אדם", אדמה לעליון.

מה אתה שואל על זה?

תלמיד: מה זה חוסר כוחות?

בזה האדם מגלה את חוסר הכוחות שלו. זאת אומרת, אלו לא הכוחות שהוא יצטרך הלאה, אלו הכוחות שהוא חשב קודם שבזה הוא האדם. עכשיו מראים לו שהדברים האלה לא שייכים לדרגת האדם האמיתי, האדם הרוחני, אלא שייכים לדרגת האדם הגשמי, בעולם הזה. יש לנו שבעה מיליארד אנשים שלכל אחד מהם אפשר לקרוא "אדם", לא מפני שהוא עומד על שתי רגליים והולך כמו תרנגול ככה בקומה זקופה, אלא מפני שיש בו משהו שמעל הבהמה. קצת מהתרבות, מהחינוך, מתשוקה אולי להתפתחות שאין לבהמות.

ובאמת הדברים האלה, על ידי לימוד הקבלה מיד יורדים, אנחנו מתחילים לראות בהם חוסר ערך, לא כמו שראינו קודם. זה נקרא ש"התורה מתשת כוחו של אדם", ומתוך זה ודאי שאין לנו שום כוחות להתקדם. כי קודם חשבנו שההתקדמות היא בדעה, בהבנה, בהתפתחות פנימית, תרבותית, שכלית, פסיכולוגית, משהו. ופתאום אנחנו מגלים שכל הדברים האלה מתגלים כחסרי ערך, ובאמת ללא שום ממשיות.

ואז אין לנו כוח, כי אנחנו חשבנו כל הזמן שזה האדם, ופתאום מגלים שזה כלום. מתוך זה יש זלזול פתאום, האדם מזלזל גם בעצמו וגם באחרים, וקורא גם לעצמו וגם לאחרים בהמות, וזה נכון מצד הקבלה. אבל כשהוא מגלה שעכשיו במקום האדם הבהמי שבו הוא צריך לרכוש את האדם האלוהי שיהיה בו, הוא מתחיל להרגיש שכלפי זה הוא כבר לא בעל הבית. שזה לא בא על ידי חינוך ולא על ידי סתם לימוד ורכישת איזה ידיעות, איזה חכמות, הרגלים, זה כבר לא ילך ככה, אלא זה כבר תלוי בכוח העליון, שזה כבר החלק השני שהתורה נותנת לו. אחרי שהיא מתשת את האדם הבהמי, התורה כבר מביאה לו את האדם האלוהי.

תלמיד: אנחנו יודעים שברוחניות, לא משנה איזה מצב חדש יפתחו, יש מצב קבוע, יש צמצום ויש משהו שאני לא יכול ליפול מתחתיו, אבל בשלב ההכנה אין דבר כזה. איך אדם שלא יודע מה יפתחו לו בעוד שנייה והוא מפחד, איך הוא בונה לעצמו מצב קבוע, שמזה הוא לא ייפול, שעדיין תהיה לו הידיעה הכללית הזאת?

זאת אומרת, ברוחניות אנחנו יודעים שיש מצב קבוע, שפחות ממנו אדם לא יורד. בגשמיות לא שמענו שיש דבר כזה. אז איך יכול להיות מובטח לאדם שהוא לא יירד לגמרי?

קודם כל אני שמח לשמוע שאתה יודע איך זה ברוחניות.

תלמיד: כך אומרים.

כך אומרים. אז גם ברוחניות, גם בגשמיות, אין שום הבטחה, בהרגשה שלנו. איך שאנחנו לומדים תיאורטית, ש"מעלים בקודש ולא מורידים", זה גם בשלבים שלנו וגם מעל המחסום, אבל הכול "תלוי בזמן" מה שנקרא. נגיד עכשיו אם מישהו יתרשל ולא יממש את זכות הבחירה שלו לקבל כוחות נוספים על ידי החברה, לאט לאט הוא יעזוב את החברה. כמו שקרה עם כמה חבר'ה שפשוט התנתקו מהחברה עד כדי כך שבאמת הרגשנו שהם כבר לא נמצאים כאן. ובאמת הם עד כדי כך עזבו, שגם עכשיו לא מרגישים חוסר בזה.

יכול להיות שיעברו עוד כמה שנים ופתאום הם יתעוררו, יכול להיות שעוד כמה גלגולים יתעוררו, אבל מה שרכשו, רכשו, זה לא נעלם. אין דבר כזה שבכלל נעלם משהו, גם בגשמיות, גם ברוחניות. אני לא יודע מה זה בכלל גשמיות, אם נבדוק, סתם על מנת לקבל?

לכן "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש" זה תמיד, ובירורים ותיקונים והתקדמות לגמר התיקון הם תמידיים לכל הבריאה. השאלה היא כמות הזמן, הפעולות, הזירוז. אז כמו שלא מובטח לאדם לפני המחסום, כך גם אחרי מחסום. אתה מתאר לעצמך שאחרי המחסום האדם הולך בעיניים גלויות, כמו שעכשיו אני הולך בגלוי לרכוש משהו באגו שלי עוד יותר ועוד יותר. נגיד אני רוצה להיות ראש ממשלה, אז אני ממש מקבץ עוד כל מיני אמצעים לזה, ועוד ועוד ברור למה לעשות ואני הולך, ואז ודאי שאני יודע בביטחון מה לעשות ואני לא יורד בדרך.

ברוחניות לא מתקדמים בצורה כזאת, זו צורה אגואיסטית. אלא ההיפך, התלות בעליון היא מוחלטת, מעל הדעת, זו ממש מסירות נפש. מסירות, זאת אומרת מסירה, שלא נשאר מההבטחות שלך ומהביטחונות שלך כלום. אז על איזו הרגשת "מעלים אותי ולא יורידו אותי" מדובר?

תלמיד: אבל כדי שאדם יגיע למצב שבכל שנייה הוא מסוגל למסור את נפשו הוא צריך בשביל זה איזה משהו?

אל תחשוב שברוחניות אתה כל רגע מרגיש שאתה מסוגל למסור את נפשך. אם אתה מסוגל, זו לא עבודה ועל זה אין מה לדבר. מדברים על זה שאדם לא מסוגל. רכישת מדרגה עליונה יותר כל פעם זה נקרא שלא מסוגל, שאני מטפס על פני זה שאני לא מסוגל. וכל פעם זה ככה, ללא שום קרקע תחת רגליי.

תלמיד: אז מה הסוויץ' הגדול הזה שמשתנה בעבודה אם העבודה היא כל כך דומה?

זה לא שהעבודה היא דומה. אנחנו חושבים שאחרי מחסום שנפתח הכול, אז כבר ברוך ה', נפטרתי מכל הספקות, עכשיו אני רואה את האלוהים, הוא באמת גדול, כדאי לעבוד בשבילו, עכשיו אנחנו חברים. או אפילו לא חברים, אתה בעל הבית, אני מסכים. יופי, ודאי, יש לי ספק?

לא כך העבודה, בזה לא היינו יכולים לרכוש שום כוח השפעה נוסף מהמדרגה הקטנה ביותר הרוחנית, אלא ההליכה היא תמיד ביגיעה למעלה מהדעת, מדעתי.

תלמיד: מה משתנה?

משתנה שעובדים בג' קווים. אני לא יודע איך להגיד. נמצא מילים, כרגע הן לא באות. היגיעה נשארת, ודאי שהסוג שלה הוא שונה, אבל בכל זאת היא למעלה מכל המשוער. בניתוק מהדעת שלי, ההיפך ממה שמתגלה לי.

תלמיד: אז מה זה אומר התגלות האלוהות במדרגה הנוכחית שלי, והיחס מעל הדעת?

התגלות האלוהות במדרגה הנוכחית היא הפוכה מהמדרגה היותר עליונה, הפוכה לגמרי. הפוכה זה שהבורא שצריך להתגלות כטוב ומיטיב, ואתה אכן מרגיש טוב ומיטיב במדרגה שלך שגילית, פתאום אתה מגלה שאחרי זה עומדת מין כוונה נוראית שלו. שהוא רוצה לסדר אותי.

לדוגמה אני חבר שלך, ממש חבר נפש, ופתאום אתה מגלה שאני מסדר אותך, במשך כל החיים סידרתי אותך, וסובבתי אותך עם כל הדברים היקרים לך, ובכל הדברים האלה, מה שלא עשיתי איתך, אתה אפילו לא ידעת. פתאום אתה מתחיל לגלות, "אז מי הוא כלפיי? זה החבר שלי וזה כל מה שהוא נתן לי ועשה לי", ואז אתה רואה שאני ממש השונא הגדול ביותר שלך.

ואז אתה צריך לקבל למעלה מהדעת שלא, על אף שכך אתה מרגיש ומתגלה לך וכולם אומרים פתאום, ויש לך ממש פקיחת עיניים, אתה צריך לקבל למעלה מהדעת שאני החבר הטוב ביותר שלך, כנגד כל הידיעות שקיבלת עכשיו בחוש. ועל סמך מה?

תלמיד: אז מה זו החלוקה לתיקון היחס על הווה ועל עבר, אם אני לא מבין אותו?

אין לי עוד דוגמאות, נגיע. בשביל מה לתת לך דוגמה, תגיע לזה וזהו, בכל זאת אי אפשר לתאר. למעלה מהדעת, אני פשוט לא יודע איך להגיד, למעלה מהדעת וזהו. אני במאה אחוז רואה ככה, ויש לי רק ידיעה אחת קטנה שנותנים לי מלמעלה, זה נקרא איזו נקודה מאח"פ דעליון, שאני צריך ללכת למעלה מזה. וזה בלתי אפשרי, זו כמו שאתה תופס את הצוק, ואתה תלוי, והבורא אומר לך "תעזוב. אתה מאמין לי, אני הרי איתך, תעזוב".

תלמיד: הידיעה הזאת היא קבועה?

אני לא מסוגל לתאר יותר מזה.

תלמיד: מה או מי מפריע לאדם לבנות תוספת רצון?

מה מפריע לאדם לקנות תוספת רצון? מפריע לו שעליו להתכופף כלפי הסביבה. זה מפריע לו לקנות תוספת רצון. הגאווה, "גאוות אדם תשפילנו". אם יהיה לי רצון לקנות רצון חדש לבורא, יותר גדול מהרצון הנוכחי לבורא, אז אם זה רק רצון לבורא שהוא כל כך חשוב, אז אני אלך לחברה לקנות מהם את הרצון הזה.

אבל אם כך, אז אני אלך לחברה בצורה הכרתית. יש בורא ויש אותי הנברא, ואני רוצה ללכת לבורא, להתקרב אליו, חסר לי לזה רצון, אז אני הולך לחברה לקנות מהם רצון. זו כאילו פעולה הגיונית.

אבל זה לא קורה כך, אתה רואה שזה לא קורה איתנו. למה? כי כאן צריכה להיות אמונת חכמים. כבר מתחילים ללמד אותך שאתה צריך לוותר על השכל שלך ועל החשבונות שלך. לא נותנים לך רצון כל כך גדול לבורא, שכדאי ללכת לחברה ולהתכופף ולקנות מהם את הרצון. לא נותנים.

הבורא נסתר. אם הוא היה מגולה אז הכול מקח ממכר, אני הולך לחברה, נותן להם את זה, מקבל מהם את זה והולך לבורא. זאת אומרת כמו שאני הולך לעבודה, מביא מהעבודה תמורת יגיעה כסף וחי. אז לא הייתה שום בעיה, כולם היו כך עושים. אבל הבורא נסתר. זאת אומרת, אני צריך כאן להצטייד באמונת חכמים.

אתם רואים, אף אחד מכם לא הולך לחברה לקבל ממנה התרשמות ללכת לבורא, אין שום צורך לפנות לחברה מלכתחילה. ואם אין שום צורך, מה פתאום שאני אעשה? אני מוכן לעשות עם החברה כל מיני עבודות כדי שיהיה לנו טוב, שתהיה לנו חברה טובה, נאכל, נשתה, נעשה פיקניקים, חגים, למה לא. אבל יותר מזה לפנות לחברה? לא צריך.

(סוף השיעור)